מלבי"ם ביאור המילות על ישעיהו נח

קְרָא בְגָרוֹן אַל־תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם׃

פשעם, חטאתם. בארתי הבדלם (א' כח. מג כה כז. מד כב). ובית יעקב מדרגה קטנה מן עמי כנ"ל (ט' ז'):

וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר־צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי־צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן׃

צדקה, ומשפט. עיין הבדלם (למעלה א' כז) משפט נגד חברו וצדקה נגד המקום, הצדקה בקום ועשה, והמשפט בשב ואל תעשה עול, לכן אמר צדקה עשה, ומשפט אלהיו לא עזב, וכן למעלה (נו א') שמרו משפט ועשו צדקה: משפט צדק, גדול מן משפט סתמי, משפט הנעשה עפ"י הצדק שלא תשקיף על החקים הכוללים רק על התחלפות הענין כפי המקום והזמן והנושאים, לפי הצדק בעצמו:

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ־חֵפֶץ וְכָל־עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ׃

צמנו. הצום הוא הקשר להשקיף על מעשה הכלל או היחיד ויען שדרך להתענות בו ביום נכלל מושג העינוי עם מושג הצום, אבל כשבאו שניהם כמו פה יכוין בצום אסיפת העם לבד, ושרשו משתתף עם צמה מנל"ה כדרך נע"ו ול"ה שהם אחים וריעים, מבעד לצמתך, יחזיק עליו צמים:

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל־מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ׃

חרצבות. רעהו בתהלות (ע"ג) שרשו לדעתי חור צב, חורים מכוסים, מענין בצבים ובכרכרות, עגלות צב, ועז"א פתח לפתוח הטמון והנסתר והמכוסה בחור:

אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם־תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר־אָוֶן׃

תקרא, תשוע. המשוע צועק לישועה מן הצרה בכל מקום: שלח מקור, ותסיר נמשך לשתים אם תסיר שליחות אצבע, אם תסיר דבר און:

וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם׃

ותפק. מבואר בראשית ההשקפה כי זה מגביל נגד פסוקי ז' ח' ט', פרוס לרעב לחמך, אם תפק לרעב נפשך, יבקע כשחר אורך וזרח בחשך אורך. וידוע שהאופל יותר מחשך כמ"ש למעלה (ח' כב) ובכ"מ. וחז"ל אמרו הנותן פרוטה לעני וכו' והמפייסו וכו' מבואר שכונו לדברים אלה. והמעיין יבין דברי האגדה הזאת היטב עפ"י דברינו ואכ"מ: