מלבי"ם ביאור המילות על ירמיהו טו

וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת־עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא־שָׁבוּ׃

ואזרם במזרה, פיזור מוץ ע"י כלי הזורה, כמו אשר זורה ברחת ובמזרה (ישעיהו ל׳:כ״ד), כן הלכו הפסולת לגולה והשכול הוא בבנים הקטנים והאבוד בגדולים :

עָצְמוּ־לִי אַלְמְנֹתָו מֵחוֹל יַמִּים הֵבֵאתִי לָהֶם עַל־אֵם בָּחוּר שֹׁדֵד בַּצָּהֳרָיִם הִפַּלְתִּי עָלֶיהָ פִּתְאֹם עִיר וּבֶהָלוֹת׃

על אם. האלמנה שנשכלו בניה ונאבד בעלה : בחור. בא לרוב על מי שלא נשא אשה, בחורים ובתולות : עיר. י"מ מענין שונא כמו ויהי ערך, ולדעתי מענין גילוי ערוה, שנחי עי"ן ונחי למ"ד משתתפים, כמו הים הָמָה, מִיץ מָצָה :

אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ באה [בָּא] שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם נְאֻם־יְהוָה׃

נפחה נפשה. יציאת הנפש, וכן ותקותם מפח נפש : בושה וחפרה. חפר גדול מן בושה שחופר פנים בטמון (ישעיה א' כ"ט) :

אוֹי־לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל־הָאָרֶץ לֹא־נָשִׁיתִי וְלֹא־נָשׁוּ־בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַונִי׃

איש ריב ואיש מדון. הריב הוא בלא סבה, והמדון הוא דין ודברים מענין דין ומשפט, ונגד ריב לא נשיתי (בם), ונגד מדון לא נשו בי : ומקללוני. מורכב מן קללה ומן קלון כמ"ש במכלול הריב מקושר בקללה, ומדון מקושר בקלון :

אָמַר יְהוָה אִם־לֹא שרותך [שֵׁרִיתִיךָ] לְטוֹב אִם־לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ בְּעֵת־רָעָה וּבְעֵת צָרָה אֶת־הָאֹיֵב׃

שריתך. כמו שאריתך כמו שרית ישראל (דה"א י"ב ל"ח) : הפגעתי. פעל יוצא לשלישי, וגדרו הבקשה היתירה :

הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת׃

הירוע. רוצץ כמו ירוע כבירים (איוב ל"ד) : ברזל מצפון. הוא המאגנעט, ולא תפלא אם בעלי הרוח ידעו מסגולתו שנוטה לצפון אשר נעלם אז מעין כל :

חֵילְךָ וְאוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן לֹא בִמְחִיר וּבְכָל־חַטֹּאותֶיךָ וּבְכָל־גְּבוּלֶיךָ׃

חילך ואוצרותיך עי' הבדלם (ישעיה ל' ו') : לא במחיר. כמ"ש ולא רבית במחיריהם, ווא"ו ובכל יתירה :

אַתָּה יָדַעְתָּ יְהוָה זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרֹדְפַי אַל־לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה׃

זכרני ופקדני. הפקידה מוסיף על הזכירה לעשות מעשה :

נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דבריך [דְבָרְךָ] לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת׃

לששון ולשמחה. ע"ל (ט"ז ט') :

לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אִם־תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם־תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא־תָשׁוּב אֲלֵיהֶם׃

מזולל. משתתף עם כל מכבדיה הזילוה, שזה הפך יקר, ועם זולל וסובא :

וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחֹשֶׁת בְּצוּרָה וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם־יְהוָה׃

להושיעך ולהצילך. ההצלה מוסיף על הישועה, שגם כשהוא בסכנה יציל מן הסכנה הושיעני והצילני (תהלות ז' ב') :

וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים׃

והצלתיך מיד רעים ופדיתיך מכף עריצים. כף מוסיף על יד שמורה שכבר אוחז בכפו ומזה אי אפשר בהצלה, כי בא בכף רעהו וצריך פדיון וע"כ הוסיף עריצים שהם הגבורים החזקים שא"א להציל מידם, יפדה אותו בממון ר"ל שגם בעת יהיה ביד אויב החזק יפדהו לחפשי :