מצודת דוד על תהלים קכו

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים׃

בשוב. כאשר ישיב ה׳‎ מן גלות בבל את בני ציון יאמרו אז הנה כל הצרות שעברו הרי הם כאילו חלמנו חלום ר״‎ל לרוב הטובה שיהיה להם אז ידמה להם שלא היו הצרות באמת כ״‎א בחלום ראו כאלו מצרים להם:

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה׃

הגדיל ה׳‎. ר״‎ל הגדולות האלה הם מה׳‎ ולא באו במקרה:

הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים׃

הגדיל ה׳‎ לעשות עמנו. כאילו ישיבו ישראל לומר הן אמת שה׳‎ הגדיל לעשות עמנו ובעבור בטחון הישועה ההיא היינו שמחים מאז עוד היינו בגולה:

שׁוּבָה יְהוָה אֶת־שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב׃

שובה ה׳‎. עודם בגולה יאמרו השב בני הגולה למקומם ונהיה כאפיקים בנגב ר״‎ל כמים הנגרים בחוזק במקום נגובה ויבשה:

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ׃

הזורעים. אשר הזורעים במקום הנגוב ההוא הלא זרעו בדמעה בחשבם פן לא תצמח ויפסידו הזרע: ברנה יקצרו. כשבא שם אפיקי המים והצמיחה הנה יקצרו התבואה ברנה:

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו׃

נושא משך הזרע. ר״‎ל בעת היה נושא משיכת והולכת הזרע אל השדה הלא ילך ויבכה מפחדו פן לא תצמח: בא יבא. אבל יבוא לביתו ברנה בעת ישא האלומות מן השדה אשר ברכו ה׳‎ והביא בו אפיקי המים והוא כפל ענין במ״‎ש ור״‎ל כן נהיה אנחנו עם כי בגולה אנו זורעים מעשה המצות בדמעה על כי חושבים אנחנו שח״‎ו אבדה תקותינו ובחנם כל מעשי המצות הנה כאשר בא יבוא זמן הגאולה אז נקבל הגמול בשמחה מרובה: