מִשְׁלֵי יז

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה־בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי־רִיב׃

רַשִׁ״י טוב פת חריבה ושלוה בה. טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והי' בשלוה מעבירותיהן של ישראל: מבית מלא זבחי ריב. שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו:

אִבְּן עֶזְרָא טוב - הרבה למושלים ברוחם, כפת חרבה שיש שלוה בה. מבית מלא זבחי ריב - ומריבה שיתכעסו תמיד.

רַלְבַּ״ג טוב פת חרבה. והנה שבח עוד השלום וגנה הקטטה ואמר כי טוב לאדם שיאכל פת יבשה בלא פרפרת עם השלוה משיאכל הזבחים ובשר לשובע עם הריב והקטטה:

מְצוּדַת דָּוִד טוב. יותר טוב לאכול פת חרבה בשלוה, משיהיה לו מלא הבית בשר זבוח בריב וקטטה:

מְצוּדַת צִיּוֹן פת. חתיכת לחם מל׳ פתות אותה פתים (ויקרא ב׳:ו׳): חרבה. יבשה:

ב עֶבֶד־מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה׃

רַשִׁ״י עבד משכיל וגו'. על שהשכיל נ"נ לפסוע ג' פסיעות לכבודו של הקב"ה על' לגדולה ומשל בישרא' שהובישו מעשיהם וחלק נחלתם לעיניהם, ד"א גר צדיק טוב מאזרח רשע ולע"ל יחלק שלל ונחלה בתוך ב"י שנאמר (יחזקאל יז) והיה השבט אשר גר הגר וגו':

אִבְּן עֶזְרָא בבן מביש - כסיל. יחלוק - יקח חלק.

רַלְבַּ״ג עבד משכיל. הנה יקרה בעבד האדם כשהיה זריז ומשכיל שיהיה מושל בבן אדוניו כשהי' עצל וסכל כי אדוניו ימשילהו עליו להנהיגו בהנהגה ראויה וכבר יקרה שיחלק זה העבד נחלה בתוך הבני' שהם בני אדוניו כי אדוניו לאהבתו אותו יתן לו במותו חלק מה בנכסיו:

מְצוּדַת דָּוִד בבן מביש. בבן האדון אשר הוא מלא מדברי בושה: יחלוק נחלה. העבד הזה יקח חלק נחלה בתוך האחים כאלו היה אחד מהם:

ג מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יְהוָה׃

רַשִׁ״י מצרף לכסף. כלי שצורפין בו כסף ועושין אותו מאפר מקלה על גבי חרס קרוי מצרף: וכור לזהב. כלי שצורפין בו את הזהב כלי שזוקקין בו את הזהב כמו קדירה שבורה קרויה כור: מצרף לכסף וכור לזהב. המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב, אבל הלבבות הקב"ה זוקקן ובוחנן ויודע מחשבותן:

אִבְּן עֶזְרָא מצרף, מרע, לועג, סר - ד' דבקים [ג-ה]. מצרף - מין כור.

רַלְבַּ״ג מצרף לכסף. הנה הכסף יש לו מצרף יוכל האדם לבררו מסיגיו ובו יוכל לבחון כמה יש בו מן הסיגים כשיקח ממנו משקל מה ויעמוד על השיעור שיחסר ממנו וכזה יש ג"כ כור לזהב לברר אותו מסיגיו ואולם הלבבות אין שם מי שיבחנם זולתי השם יתברך:

מְצוּדַת דָּוִד מצרף. הכסף והזהב כאשר מי ירצה לדעת כמה יש בהם מן הסיגים יקח ממנו במשקל ידוע וישימו בכור והסיג ישרף ונשאר הכסף והזהב נקי ובזה יבחן הכל אבל לבות בני אדם יבחנם ה׳ הטובה היא אם רעה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מצרף. וכור שמות הכלים אשר יתיכו בהם הזהב והכסף:

ד מֵרַע מַקְשִׁיב עַל־שְׂפַת־אָוֶן שֶׁקֶר מֵזִין עַל־לְשׁוֹן הַוֺּת׃

רַשִׁ״י מרע. רשע: מקשיב על שפת און שקר. מקבל לשון הרע ועידי שקר: מזין. מאזין מי שהוא משקר מאזין על לשון הוות:

אִבְּן עֶזְרָא מזין - הראוי מאזין, כלומר יש מצרף לכסף וכור לזהב לזקקו, וכן יבין הלבבות השם וידע מי שהוא מרע ומחשב רכילות, שהוא על שפת איש.

רַלְבַּ״ג מרע מקשיב. הנה האיש המרע הוא מקשיב על דבר און כי בו חפץ וזה ג"כ הוא מתהפך והוא כי האיש השקרן מאזין ומקשיב על דברי הרשע והעוות מהשקר ימשכו הרעות ומהרעות ימשך השקר:

מְצוּדַת דָּוִד מרע. איש רע מקשיב לשמוע דבר און ושקר וכן בהפוך כי איש שקרן מאזין לשמוע לשון הוות לשבור בני אדם ולהרע להם ור״ל אהובים המה זה לזה ולא יתפרדו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מזין. כמו מאזין ר״ל מקשיב באזנו: הוות. ענין שבר ורעה כמו מדבר הוות (תהלים צ״א):

ה לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה׃

אִבְּן עֶזְרָא שמח - מי ששמח לאיד הרש לא ינקה - לא יהיה נקי כל אחד מהם, כי השם בוחן הלבבות ויתן שכר למרע וללועג ולשמח לאיד.

רַלְבַּ״ג לועג לרש חרף עושהו. הנה מי שהוא מלעיג על העני מפני עניו כבר חרף הש"י שיסודר ממנו זה הענין באופן מה כמו שמגנה המלאכה הוא מחרף בזה הפועל אותה ומי שהוא שמח לאיד שיבוא על איש אחר לא ינקה שיפול בכמו הרע ההוא:

מְצוּדַת דָּוִד חרף עושהו. כי בלעגו כאלו יאמר שלחסרון דעתו העני ולא ה׳ פעל כל זאת: שמח לאיד. השמח על תקלת חבירו לא ינקה מן התקלה ההיא כי תבוא גם עליו:

מְצוּדַת צִיּוֹן לאיד. ענין תקלה ומקרה רע כמו הלא איד לעיל (איוב ל״א):

ו עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם׃

רַשִׁ״י עטרת זקנים. כשרואי' בני בניהם הולכין בדרך טובה: ותפארת בנים אבותם. כשאבותיה' צדיקים היא תפארת הבנים:

אִבְּן עֶזְרָא בני בנים - שבעבורם מכובדים הזקנים, בעבור חכמתם. ותפארת בנים - אבות החכמים.

רַלְבַּ״ג עטרת זקנים. כי האהבה הדמיונית תמשך אליהם אך אין הענין כן באבות כי אין האהבה עולה כל כך לאבי האב אבל תפארת בנים היו אבותם:

מְצוּדַת דָּוִד בני בנים. אף בני הבנים ישימום עטרה לראשו להתפאר בהם אם הגונים הם אבל הבנים אין דרכם כ״א להתפאר באבותם כי יותר מחוייבים בכבוד אביהם מבכבוד אבי אביהם ולזה עיקר התפארם באביהם:

ז לֹא־נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת־יֶתֶר אַף כִּי־לְנָדִיב שְׂפַת־שָׁקֶר׃

רַשִׁ״י שפת יתר. דברי גאוה: אף כי לנדיב. וכ"ש שלא נאה שפת שקר לנדיב:

אִבְּן עֶזְרָא לא נאוה לנבל - לא נחמדת ונאוה לו. שפת יתר - כלומר לא יתאוה לעצת שפת חכמים שתביאהו לידי יתרון, אבל לנדיב לא נחמדת לו, כלומר הנדיב לא יתאוה שפתי איש שקר, כאשר התאוה הכסיל.

רַלְבַּ״ג לא נאוה. הנה לא יאות לנבל לדבר דברי מעלה ויתרון כי הדברים ההם יאבדו בזה האופן וכ"ש שאין ראוי לנדיב דבר שקר והבל:

מְצוּדַת דָּוִד לא נאוה. לא נאה בעיני הנבל דברי מעלה ויתרון ולא יחפוץ בהם וכ״ש שלא נאה שפת שקר בעיני מי שנדבה לבו בחכמה כי יותר ימאס החכם בשקר משימאס הנבל בדברי מעלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן נאוה. מל׳ נאה וכן נאוה תהלה (תהלים קמז): לנבל. אדם פחות ונבזה:

ח אֶבֶן־חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל־כָּל־אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל׃

רַשִׁ״י אבן חן. כשהאדם בא לפני הקב"ה ומפייסו בדברים ושב לו, אבן חן ומרגליות היא בעיניו: אל כל אשר יפנה ישכיל. בכל מה שיבקש ממנו מצליחו:

אִבְּן עֶזְרָא אבן חן - חסר כ"ף. וכן ידה ליתד תשלחנה, אע"פ שאין זה מקומו אפרשנו לפי שהוא נעלם, בעבור מלת תשלחנה שהוא בלשון רבות. וכן עניינו כידה ליתד תשלחנה הנשים הנזכרות בפסוק תבורך מנשים, אם תעשינה כאשר עשתה, על כן תהיה מבורכת יותר מהן. וכן זה כאבן היקרה שיש לה חן בעיני כל רואיה, כן יש חן לשוחד בעיני בעליו והוא הנותן, כי בעבור שהוא אסור לקחתו לא יקרא הלוקח בעליו. וכן: אל תמנע טוב מבעליו, כי הוא הלוקח.

רַלְבַּ״ג אבן חן השוחד. הנה השוחד הוא אבן חן בעיני האנשים אשר ינתן להם השוחד כאילו היו מרגליות שיתנו חן לנושאם אל כל אשר יפנה מהדברים יצליח:

מְצוּדַת דָּוִד אבן חן וגו׳. השוחד הוא בעיני בעליו המקבלם כאבן המסוגל להרבות חן הנושאו כי כמו כן ישא הנותן חן בעיני המקבל ואל כל אשר יפנה ישכיל למצוא טעם וראיה להצדיק את הנותן:

מְצוּדַת צִיּוֹן אבן חן. יש אבני יקר המרבים חן למי שנושאם ואמרו שכן סגולת הרמגליות:

ט מְכַסֶּה־פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף׃

רַשִׁ״י מכסה פשע מבקש אהבה. אם יחטא איש לאיש וזה מכסה עליו ואיננו מזכיר לו חטאתו ואינו מראה לו פנים זועמות גורם לו שיאהב אותו: ושונה בדבר. שנוטר איבה ומזכירו כך וכך עשית לי מיד: מפריד אלוף. אז מפריד ממנו אלופו של עולם שהוא הקב"ה שהזהירו לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח):

אִבְּן עֶזְרָא מכסה - מי שמבקש לאהוב רעהו, יכסה פשעו שפשע בו ולא יודיעהו. ושונה בדבר - לפשוע פעם אחרת. מפריד אלוף - שיאהבנו יותר ממנו.

רַלְבַּ״ג מכסה פשע. מי שהוא מכסה פשע שפשע בו ולא ירצה לזכרו הוא מבקש אהבה כי בזה האופן ישיגה ומי שהוא שונה בדבר מפריד אלוף כי זכר הפשעים יבוא לרעות גדולות עד שאלו המדות הפחותו' יפרידו השר והגדול מעמו:

מְצוּדַת דָּוִד מכסה. אם יחטא איש לאיש והוא מכסה על פשעיו ולא יזכירם הנה בזה מבקש אהבה ר״ל היא סיבה להיות מתאהב על הבריות: ושונה בדבר. המספר הפשע ושונה בה לספרה שנית לבל ישכחנה מפריד מעצמו אלופו של עולם כי יעבור על לא תטור:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושונה. מל׳ שנית: אלוף. שר ומושל:

י תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה׃

רַשִׁ״י תחת גערה במבין. תחת זו טעמו למעלה בתי"ו מה שאין כן בכל המקרא לכך אני אומר שהיא שם דבר כמו חתת, וכן פירושו הכנעת גערה ניכרת במבין יותר ממאה מכות שמכין את הכסיל:

אִבְּן עֶזְרָא תחת - יש אומרים: מן תנחת עלי ידך, תרגום וירד כמו נזיד, מן ויזד לטעת מן נטע והוא רחוק.

רַלְבַּ״ג תחת גערה במבין. הנה הגערה תחת במבין ליסר אותו ויקבל בה מוסר יותר ממה שיקבל הכסיל מהמוסר אם יכוהו מאה הכאות:

מְצוּדַת דָּוִד תחת. גערת המוכיח היא מטלת אימה בלב המבין יותר ממה שיחרד הכסיל אם יוכה מאה מכות:

מְצוּדַת צִיּוֹן תחת. ענין פחד ושבר כמו אל תערוץ ואל תחת (יהושע א׳):

יא אַךְ־מְרִי יְבַקֶּשׁ־רָע וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח־בּוֹ׃

רַשִׁ״י אך מרי יבקש רע. כלומר מי שכל דבריו מרי וסרבנות הוא יבקש רע תמיד:

אִבְּן עֶזְרָא אך - ממעט הגערה מן המרי, כי לא תועיל בו והוא חסר כמו איש מרי, שמרה כי השם יבקש לעשות לו רע. אכזרי - שלא ירחמנו. ישולח בו - להמיתו.

רַלְבַּ״ג אך מרי. הנה לא די שלא יקבל מוסר בהכאו' אבל תמצא עם זה בקצתו שיבקש רע והוא איש מרי כי הוא מרגיש שיוכל מצד מריו או יחולו עליו רעות ועכ"ז יחזיק בו ולזה איננו זר אם ישיג מה שיבקש הנה ישיגהו היותר רע שאפשר רוצה לומר שכבר ישולח להכותו מכת אכזרי ולא יחמול עליו אשר על כן מרה בש"י או יהיה הרצון בזה הנה לא די שלא יקבל מוסר אבל הוא תמיד יבקש מרי ואע"פ שישלח בו מלאך אכזרי להכותו מכות נפלאות הנה עם כל זה יוסיף על חטאתו פשע:

מְצוּדַת דָּוִד אך מרי. מי שכל דבריו אך למרות בה׳ הוא מבקש רעה לעצמו בעה״ז: ומלאך אכזרי ישולח בו. לדונו אחרי מותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ישלח. ענין גרוי ושסוי כמו ושן בהמות אשלח בם (דברים ל״ב:כ״ד):

יב פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל־כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ׃

רַשִׁ״י פגוש דוב שכול באיש. טוב לאדם שיפגע בו דוב משכל ואל יפגע בו אחד מן הכסילים המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו:

אִבְּן עֶזְרָא פגוש - ואל יפגוש בו כסיל בעת אולתו, כי הוא קשה מהדוב.

רַלְבַּ״ג פגוש דוב שכול. הנה פגישת הכסיל באולתו היא פגישת הסכנה מפגישת דוב שכול באיש כי אולת הכסיל תשחיתהו בקלות:

מְצוּדַת דָּוִד פגוש. מוטב לפגוש באיש דוב שכול מבניו אשר דרכו להרוג אשר יפגוש בעבור מרירת הלב ועכ״ז יותר טוב שיפגוש הוא בו משיפגוש בו איש כסיל בעת ידבר אולתו להסית לעבירה:

מְצוּדַת צִיּוֹן פגוש. ענין פגיעה: שכול. מי שבניו מתים קרוי שכול כמו לא תהיה משכלה (שמות כ״ג):

יג מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא־תמיש [תָמוּשׁ] רָעָה מִבֵּיתוֹ׃

רַלְבַּ״ג משיב רעה. הנה מי שהוא משיב רעה תחת טובה אשר גמלוהו ראוי שלא תסור רעה מביתו וזה לשתי סבות האחד מפני שהאנשים לא ישתדלו להטיב לו לפי שהם רואים שהוא משיב רעה תחת טובה ולזה כאשר תהיה הרעה בביתו לא תסור משם כי לא ישתדל איש בהסרתה והסבה השנית היא כי זה העונש ראוי שיבא עליו מהש"י על זאת התכונה הפחותה כי היא תמנע האדם מכל הטובות והשלימיות וזה כי האדם נכנע לש"י מפני רבוי הטובות אשר הוא גומל אותו תמיד ומי שלא יכיר לאנשים הטובה שהם עושים לו לא יכיר לש"י בטובות שהוא חונן אותו ויהיה זה סבה אל הכפירה בשם יתברך:

מְצוּדַת דָּוִד תחת טובה. במקום הטובה לו: לא תמוש וגו׳. כי לא ימצא מי משתדל להצילו מהרעה הואיל ואינו משלם כמו הגמול:

מְצוּדַת צִיּוֹן תמוש. ענין הסרה כמו לא ימוש (שם יג):

יד פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ׃

רַשִׁ״י פוטר מים ראשית מדון. המתחיל במריבה הוא כפותח חור בגדרי אגפי אמת המים והמים יוצאין בו, והחור הולך ומרחיב כן המדון הולך וגדל תמיד: ולפני התגלע. קודם שתתגלע חרפתך נטוש את הריב:

אִבְּן עֶזְרָא פוטר - לשון פתיחה, כלומר כפותח מקור מים ההולכים ויתערבו עם אחרים, עד שיתגברו על הארץ, כן הוא ראשית מדון, מדומה למים. וקודם התגלה התערב זה בזה במדון, ראוי הריב לנטוש אותו. פרוש אחר: כפטר מים כן ראשית מדון, תתחיל במעט ויצא הרבה. התגלע - התגלות.

רַלְבַּ״ג פוטר מים. הנה ראשית המדון הוא במדרגת פותח מקום יצאו ממנו המים כי הם תמיד ירחיבו הפתח ההוא מצד שטף עובר בו ובהיות הענין כן הנה ראוי לעזוב הדבר אשר הוא סבת המדון קודם שיתערב הריב והמחלוקת כי אחר זה יתחזק תמיד הריב ולא יהיה שליט האדם להשקיטו:

מְצוּדַת דָּוִד פוטר מים וגו׳. תחלת המריבה היא כפותח חור בגדר אמת המים והמים יוצאין דרך בו והחור הולך ומתרחב כי כן דרך המדון שהולך וגדל: ולפני. עד לא נתגלה המדון לבני אדם נטוש את הריב כי אחר שתתגלה ימצאו מחרחרים ולא במהרה תשקט:

מְצוּדַת צִיּוֹן פוטר. ענין פתיחה כמו פטר רחם (, שם): התגלע. כמו התגלה בה״א וכן בכל תושיה יתגלע, לקמן יח): נטוש. עזוב:

טו מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם־שְׁנֵיהֶם׃

רַלְבַּ״ג מצדיק רשע. הנה מי שהוא מצדיק מי שהוא רשע בדין או מחייב מי שהוא צדיק בדין הנה כל אחד מאלו הוא מתועב ושנוא אצל הש"י וזה כי הוא ראוי להרחיק הרשעים ולבזות מעשיהם כי בזה תועלת להרחיק האנשים מעשו' כמעשיהם ובזה ראוי לקרב הצדיקים ולשבח מעשיהם לזאת הסבה בעינה:

מְצוּדַת דָּוִד מצדיק וגו׳. ואף רק בדברים כי מהראוי לגנות מעשה הרשע ולשבח מעשה הצדיק:

טז לָמָּה־זֶּה מְחִיר בְּיַד־כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב־אָיִן׃

רַשִׁ״י למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה. ללמוד תורה: ולב אין. ואין בלבו לקיימה ואינו לומד תורה אלא לקנות שם:

אִבְּן עֶזְרָא מחיר - לקנות בו חכמה ואין לו לב שיחפוץ ללמוד.

רַלְבַּ״ג למה זה. ישתדל הכסיל בקנין החכמה והנה הוא חסר המקבל אותה כי אין לו לקבלה:

מְצוּדַת דָּוִד למה זה. ר״ל הכסיל המוליך מחיר כסף למורים לקנות חכמה למה לו זה המחיר ומה הועיל בה ואם לקנות חכמה לעצמו הלא אין לו לב משיג דברים מושכלים:

מְצוּדַת צִיּוֹן מחיר. ענינו דמי הדבר וערכו כמו ובלא מחיר יין וחלב (ישעיהו נ״ה:א׳):

יז בְּכָל־עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד׃

רַשִׁ״י בכל עת אוהב הרע. לעולם הוי אוהב רעים לקנות אוהבים: ואח לצרה יולד. לעת הצרה יולד לך הרע כאח לעזור לך ולהשתתף בצרתך:

אִבְּן עֶזְרָא בכל עת - יאהב איש רעהו ואח אוהב לעת צרה הנולדת ולא יאהב בכל עת. יולד - ראוי להיות תולד כמו: ובא עליך רעה. אדם, אוהב - [יח-יט] שנים דבקים. כלומר אדם שתוקע כף להיות ערב לפני רעהו המלוה, הוא יקרא חסר לב והוא אוהב לעשות, בעבור פשע ומצה שינצה עמו רעהו.

רַלְבַּ״ג בכל עת. יתחבר האוהב לאהובו בימי הטובה ובימי הרעה זה מדרך האוהב במה שהוא אוהב ר"ל שלא יעזוב אהובו לעתות בצרה, ואולם האוהב שיתחדש ויולד לו בעת צרתו הוא אח לא אוהב או ירצה בזה כי האוהב יתחבר לאהובו בכל עת כדי שישמח בטובתו ויעזרהו לעת רעתו אמנם האח לא יחוש להתחבר עם אחיו בעת טובתו אך בצרתו יתעורר לעוזרו כי הטבע יכריחהו על זה מפני היותו עצמו ובשרו:

מְצוּדַת דָּוִד אוהב הרע. ר״ל אהבת הרעים היא בכל עת בין ביום טובה בין בעת צרה אבל אהבת האח אינה תמידה כ״כ ורק בבוא צרה על אחיו אז ישוב להשתדל בו כי עצמו ובשרו הוא וא״כ הרי הוא כאלו האח נולד לתועלת וצרה:

יח אָדָם חֲסַר־לֵב תּוֹקֵעַ כָּף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ׃

רַשִׁ״י אדם חסר לב תוקע כף. ערבות ממון, ד"א תוקע כף לרשעים כדי ללכת בדרכיהם והרי כבר עורב ערובה לפני רעהו. כבר ערב להקב"ה לשמור מצותיו:

רַלְבַּ״ג אדם חסר לב. והנה ספר עתה מהעזר לא יחשב בו טוב לעזור ובסוף הענין ישוב לו לנזק גדול ולזה לא יהיה זה העזר כי אם מאדם חסר לב והנה שיכנס האדם ערב בפרעון חוב רעהו ויתקע כפו לפרעו כי זה יהיה סבה אל שישוב האהוב שונא ויגיעהו נזק מזה שישוב פרעון החוב עליו:

מְצוּדַת דָּוִד תוקע כף. דרך חסר לב לתקוע כף בערבות ממון לפני רעהו ר״ל בשביל רעהו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ערב ערבה. מלשון ערבות ממון:

יט אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ־שָׁבֶר׃

רַשִׁ״י אוהב פשע. לפשוע בחבירו: אוהב מצה. להתקוטט ולריב: מגביה פתחו. מדבר בגאוה כמו שמור פתחי פיך (מיכ' ז):

אִבְּן עֶזְרָא פתחו - רמז למפתח השפתים, כלומר כאשר הוא מרים קול פתח דבריו לערוב ערובה הוא מבקש שיבואהו שבר פתחו, מן שמור פתחי פיך.

רַלְבַּ״ג אהב פשע. מי שהוא אוהב למצוא פשע בדברים שיאמרו לו או יעשו וידקדק בהם בזה האופן הנה הוא אוהב מריבה ומחלוקת כי זה יוליד המחלוקת ומי שהוא מגביה פתחו להשקיף בדברים בצד שישים עצמו בעליונות מקום כי זה יהיה סבה אל שימצא פשע בדברים לחשבו עצמו גדול המעלה ושראוי לו מהכבוד הרבה הנה הוא מבקש שבר כי זה סבה להביא עליו רעות גדולות והנה לקח זה הלשון על צד שלימות המשל כי מגובה הפתח יקרה שיפול מטה וישבר:

מְצוּדַת דָּוִד אוהב. מי שאוהב לפשוע בחבירו הלא יאהב מצה כי יעשה מריבה עמו: ומגביה. המרים קול פתחי פיו כדרך גסי הרוח הוא מבקש שבר כי מעותדת לבוא עליו בעבור הגאוה:

מְצוּדַת צִיּוֹן מצה. ענין מריבה כמו הן לריב ומצה תצומו (שם נ״ח): פתחו. על פתח הפה יאמר וכן שמור פתחי פיך (מיכה ז׳:ה׳):

כ עִקֶּשׁ־לֵב לֹא יִמְצָא־טוֹב וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה׃

אִבְּן עֶזְרָא יפול ברעה - שחשב לעשות.

מְצוּדַת דָּוִד עקש לב. המחשב עקשות: ונהפך בלשונו. המהפך עצמו בלשונו לדבר תמימות ובקרבו ישים ארבו הוא עצמו יפול בהרעה אשר חשב לזולת:

כא יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ וְלֹא־יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל׃

אִבְּן עֶזְרָא נבל - מדבר נבלות.

רַלְבַּ״ג יולד כסיל. הנה האיש המוליד כסיל יולד אותו לרעה לו כי יגדל יגונו בו מצד חסרון דעתו ורוע עניניו ולא ישמח האיש הנבל העושה נבלות או הדבר:

מְצוּדַת דָּוִד לתוגה לו. ילד דבר להיות לו לתוגה:

מְצוּדַת צִיּוֹן לתוגה. מל׳ יגון:

כב לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ־גָּרֶם׃

רַשִׁ״י לב שמח ייטיב גהה. כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין:

אִבְּן עֶזְרָא לב, גהה - חסר כ"ף מרפא, כלומר הלב שהוא שמח בחלקו ייטיב לגוף כגהה, בעבור שתולדתו לשמוח כמו לא יגהה מכם, אבל רוח נכאה וכועסת על הבלי העולם, תיבש עצם שהוא עיקר הגוף ולא תועיל בו גהה.

רַלְבַּ״ג לב שמח. הנה משמחת הלב יתחדש טוב מראה הגוף להתפשט הדם והחום הטבעי בחלקי הגוף והרוח נכאה שהיא הפך שמחת לב הוא תיבש האיברים מפני התקבץ הדם והחום הטבעי בפנימי הגוף והנה יבאר בזה שהשמחה משובחת וההצטער מגונה:

מְצוּדַת דָּוִד ייטיב גהה. השמחה תיטיב לגוף כדבר רפואה ושברון רוח תייבש מוח העצמות:

מְצוּדַת צִיּוֹן גהה. כמו כגהה ותחסר כ״ף השמוש ועניינו רפואה כמו ולא יגהה מכם מזור (הושע ה׳:י״ג): נכאה. שבורה כמו ונכאה לבב (תהלים ק״ט): גרם. עצם כמו תשבר גרם (לקמן כ״ה):

כג שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט׃

רַשִׁ״י שוחד מחק רשע יקח. הקב"ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחק הרשעי' כלומר בסתר בינו לבינם: להטות ארחות משפט. להפוך דינו מרעה לטובה:

אִבְּן עֶזְרָא מחיק - נסתר שהם ישרות יקח השוחד. את, כעס - שנים דבקים.

רַלְבַּ״ג שחד. הנה הרשע יקח שחד מחיק ר"ל שיקח אותו בצנעא בדרך שלא יודע ויקחהו להטות ארחות משפט:

מְצוּדַת דָּוִד שוחד וגו׳. הרשע יקח שוחד מחיק הנותן בסתר רב למען הטות ארחות משפט לזכותו בדין:

כד אֶת־פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה־אָרֶץ׃

רַשִׁ״י את פני מבין חכמה. החכמה לפני מבין הוא: ועיני כסיל בקצה ארץ. לומר אין החכמה מצויה לפני כי רחוקה היא ממני איך אוכל לשנות סדר נזיקין שהוא ל' פרקים מסכת כלים ל' פרקים מסכת שבת כ"ד פרקים, אבל לחכם הוא דבר קל היום שונה שני פרקים ומחר שנים ואומר כך עשו אותן שהיו לפני מעולם:

אִבְּן עֶזְרָא את פני - החכמה שהוא ילמדה מכל אדם. בקצה ארץ - המה משוטטות לבקש חכמה, כי יחשוב אנשי מקומו כסילים כמוהו, על כן מכעיס אביו ברצותו ללכת למרחוק.

רַלְבַּ״ג את פני מבין חכמה. הנה המבין ימצא את פניו חכמה כי כל מה שירגיש אותו מהדברים הנמצאים ימצא חכמה נפלאה כשיחקור למה שהוא על מה שהוא עליו ואולם הכסיל כשיבקש החכמה הנה עיניו בקצה הארץ לחשבו כי שם לבד תמצא לו ולזאת הסבה יתעצל בבקשתה:

מְצוּדַת דָּוִד את פני. החכמה מצויה לפני המבין כי ילמד מכל אדם אבל הכסיל ישוטטו עיניו בקצה הארץ כי יחשוב אין מי במקומו ללמוד ממנו כ״א מהחכמים היושבים ממרחק:

כה כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ׃

רַשִׁ״י כעס לאביו בן כסיל. כגון ירבעם כעס הוא להקב"ה: וממר ליולדתו. לכנסת ישראל שהחטיא אותם:

רַלְבַּ״ג כעס לאביו. הנה הבן שהוא כסיל מכעיס אביו תמיד והוא ממר ליולדתו כי לא יקבל מוסרם ולא די לו בזה אבל יהיה בוחר הרע כל כך למי שהוא לא טוב גם ענוש עד שכבר יענוש הצדיק על צדקו ויכה הנדיבים על יושרם כי כל עושה טוב הוא רע בעיניו:

מְצוּדַת דָּוִד כעס. בן כסיל הוא מכעיס לאביו וממרר לאמו אשר ילדתו:

מְצוּדַת צִיּוֹן וממר. מל׳ מרירות:

כו גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל־יֹשֶׁר׃

רַשִׁ״י גם ענוש לצדיק לא טוב. לא אמר הקב"ה למחות שם ישראל מעל הארץ כי לא טוב בעיניו לענוש כולם: להכות נדיבים עלי יושר. להכות הטובים שבהם שהיו נדיבים עלי יושר שנאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א י״ט:י״ח): נדיבים עלי יושר. דוגמת האמור במקום אחר ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום (ישעיהו ל״ב:ח׳) נמצא נדיב על נדיבות:

אִבְּן עֶזְרָא גם ענוש לצדיק לא טוב - דבק בפסוק פנים ואחור וגם לרבות על השוחד שיקח רשע ואחרי כן יענש הצדיק. וכן הוא לענוש הצדיק בדינו לא טוב הענוש, כי שם הפועל הוא מתאר בשם דבר, ולא טוב להכות הנדיבים על ישרם.

מְצוּדַת דָּוִד גם ענוש וגו׳. ר״ל מי שהוא לא טוב ימאס כ״כ בצדק עד אשר גם יענש לצדיק על צדקו ויתמיד להכות נדיבים על מעשה היושר כי בעיניו לרע תחשב:

כז חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת וקר־[יְקַר־] רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה׃

רַשִׁ״י חושך אמריו. מי שהוא יודע דעת אינו מרבה בדברים: יקר רוח. מונע דברים איש תבונה:

אִבְּן עֶזְרָא חושך, גם - שנים דבקים. הודיע כי מדת השתיקה טובה, כלומר חושך אמריו ושותק, הוא דעתן ורוח הוא הדעת,] כלומר שדעתו יקרה והפך זה: כל רוחו יוציא כסיל. וגם - לרבות על חושך אמריו, גם אויל מחריש חכם יחשב.

רַלְבַּ״ג חושך אמריו. הנה האיש היודע דעת מונע אמריו שאינו מדבר דבריו בלתי צריך ומי שהוא איש תבונה נותן לעצמו יקרת רוח ולא יהיה מסב ומתחבר מאד עם בני המעלה ולא יהיה מרבה דברים אך דברו יהיה יקר לא שיעשה זה דרך גאוה כי זה יהיה מגונה:

מְצוּדַת דָּוִד חושך אמריו. המונע דברים בטלים הוא יודע דעת: יקר. מי שרוח פיו הוא יקר וחשוב וימעט בהם הוא איש תבונה וכפל הדבר במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן חושך. מונע:

כח גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן׃

רַלְבַּ״ג גם אויל מחריש. והנה ימשך טוב ממניעת הדבור שכבר יעלה מהאדם אולתו וכן יחשב נבון מי שהוא סותם שפתיו ולא ידבר:

מְצוּדַת דָּוִד גם אויל מחריש. מי שיוכל להשתיק גם את האויל שלא יוסיף לדבר אולתו המחריש הזה לחכם יחשב כי דבר גדול עשה: אוטם. הסותם שפתי האויל ר״ל המחדיל אותו ממאמריו יקרא נבון וכפל הדבר במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן אוטם. ענין סתימה וכמו אוטם אזנו (ישעיה לג):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.