מִשְׁלֵי כה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א גַּם־אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה׃

רַשִׁ״י גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו. חזר לדורש' כשנתמנה חזקיהו למלך והוא הושיב תלמידים בכל עיר כדאמרינן בפ' חלק בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ: העתיקו. החזיקו:

אִבְּן עֶזְרָא גם אלה משלי שלמה - זה הפסוק הסופר אמרו. ויתכן שהיה שבנא, כי הוא היה סופר המלך וספר בו סבת ההעתקה. ומלת גם – לרבות הראשונים. העתיקו - צוה להעתיק המשלים האלה מספריו להיות מחברת אחת ותחלת זה החלק היה כבוד אלהים.

רַלְבַּ״ג גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו. החכמים שהיו בדורו של חזקיהו וידמ' שבעבור זה הפרידם מהמשלים האחרי' כי אלו המשלים לקטום ממשליו החכמי' ההם ואולם המשלי' שקדם זכרם נמצאו באופן הנזכ' בדברי שלמה:

מְצוּדַת דָּוִד גם אלה. יראה כי מתחלת הספר עד הנה היה מועתק ביד הכל ומכאן עד סופו לא היה מועתק כ״א בידי אנשי חזקיה מלך יהודה אשר העתיקו הדברים האלה מספרי שלמה אשר נזדמן להם ולזה אמר גם אלה משלי שלמה ר״ל עם כי לא נמצאו ביד הכל מ״מ גם אלה דבריו אשר העתיקו אנשי חזקיה והמה נאמנים על הדבר שמפי שלמה יצאו:

מְצוּדַת צִיּוֹן העתיקו. כותב הדברים מספר אל ספר יקרא מעתיק לפי שנראה כאלו מעתיק ומסיר הדברים משם לכתבם באחר ועם כי נשארו גם בראשון מ״מ נראה הוא כאלו מסיר משם:

ב כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר׃

רַשִׁ״י כבוד אלהים הסתר דבר. כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית: וכבוד מלכים חקור דבר. כשאתה דורש בכבוד מלכים או בכבוד חכמים שעשו סיגים לתורה ובגזרות שגזרו בהם יש לך לחקור ולדרוש ולשאול טעם לדבר אבל כשתדרוש במעשה מרכבה ובמעש' בראשית ובחוקי' הכתובים בתורה כגון חוקים ודברים שהשטן מקטרג עליהם ומשיב עליהם באכילת חזיר וכלאי כרם ושעטנז אין לך לחקור רק להסתיר ולומר גזרת מלך הוא:

אִבְּן עֶזְרָא כבוד, שמים, הגו, הגו - [ב-ה] ד' דבקים. וכן הפירוש: כבוד אלהים דבר כבודו בספור מעשיו הנבראים, יש מאין הסתירהו, כי מי יוכל למלל כבודו ולהגיע אל תכליתו ואין לתמוה אם מצאנו ספרו בגוים את כבודו והגידו את כבודו בעמים, כי זה הכתוב מדבר בהשמד האויבים והושיע האוהבים. וכבוד מלכים - מה שהוא כבוד להם חקור הדבר ואל תחקור מעשה אלהים, כי שמים הם למעלה מאדם והאדם לעומק מתחתיו והמלכים שיש בהם יכולת להתעסק בחכמה בלבד אין חקר. והטעם: אינם יכולים לחקור כבודו ולדעת מה למעלה ומה למטה, אף כי תחקרנו אתה כאשר יסיר ויהגה הצורף סיגי הכסף, אז יצא לו מן המצורף הכלי כאשר יחפוץ, וכן המלך יסיר הרשע שהוא לפניו ואז יכון בצדק כסאו וזהו כבודם ותפארתם בדין לחקור, עד שיהיו נזהרין במשפטי המלוכה.

רַלְבַּ״ג כבוד אלהי' הסתר דבר. ר"ל כי במה שיבקשו מהש"י לא יהי' כבו' הש"י שיודיע שאלת' כי הש"י יודע הכל הלא תרא' כי אשת ירבעם היתה מתנכר' בבואה אל אחיה השילוני וטרם שהגידה לו דבר אמר לה אחיה את דבר בקשתה כאשר גלה אזנו הש"י ואולם כבוד מלכים הוא בהפך זה ר"ל לחקור הדבר הבא לפניהם באופן שלם כדי שיצא משפט אמת כי הם אינם יודעים מהדברים רק מה שיודיעום הפך מה שנמצא בזה בש"י:

מְצוּדַת דָּוִד כבוד אלהים. כבוד ה׳ הוא להסתיר דבר גדולת רוממותו כי א״א לבוא עד התכלית ומוטב להמעיט מלהרבות וכמ״ש לך דומיה תהלה (תהילים ס״ה:ב׳) אבל כבוד מלכים הוא לחקור דבר גדולת רוממותם הואיל ואפשר לבוא עד התכלית א״כ הממעיט יחשב כאילו כבר בא עד התכלי׳ ומוטב להרבות מלהמעיט:

מְצוּדַת צִיּוֹן חקור. ענין חפוש ודרישה:

ג שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר׃

רַשִׁ״י אין חקר. לרום שמים ולעומק הארץ וללב מלכי' אין חקר שכמה דינים באים לפניהם וכמה מלחמות וצריכים לתת לב לכולם ואם כל הלשונות מדברים וכל הידים כותבין אינן יכולין לכתוב חללה של רשות:

רַלְבַּ״ג שמים לרום. הנה המעלה והמטה אע"פ שאינם נגדרים מצד טבע הקו הישר שיצוייר בו התוספת בב' צדדיו וזה תמיד הנה המציאו' יגבילם ושם השמים המעלה אשר בתכלית ומרכז הארץ שם המטה אשר בתכלית ואמנם לב מלכים והשקפתם במה שיצטרכו שיסתכלו בו מהענינים הבאים לפניהם הוא לאין קץ כי יתחלפו הנושאים ויתחלפו העניני' במין האחד מהדברים ויתחדשו מזה ענינים רבים לאין קץ במין האח' בענין מהדברי' כדי שיגיע החלק לכל אחד הראוי לו:

מְצוּדַת דָּוִד אין חקר. ר״ל אלו שלשת הדברי׳ דומים זל״ז שא״א לחקור ולדעת רום השמים ועומק הארץ ורוחב לב המלך כי הרבה משפטים באים לפניו ושאר ענייני ב״א וצריך לתת לב לכולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן לרום. מל׳ הרמה וגבהות:

ד הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי׃

רַשִׁ״י הגו סיגים מכסף. משוך כמו כאשר הוגה מן המסילה (שמואל ב כ׳:י״ג) כשם שאין הכלי של כסף יוצא למלאכת צורף עד שיוציאו ממנו סיגים של נחשת שבו כך אין צבור נפטרין מעונש עד שיוציאו מתוכ' הרשעים ויעשו בהם דין:

רַלְבַּ״ג הגו סיגים. הנה כמו שכאשר יוציאו הסיגים מהכסף יצא ממנו לצורף כלי כסף צרוף כן כשיסירו מחברת המלך הרשע שהיה לפניו והיה מאנשי עצתו אז יכון כסאו בצדק והנה אמר זה כי צריך למלך ליזהר שלא יהיה במשרתיו ובאנשי עצתו רשע או רשעים פן יביאוהו להטות משפט צדק והוא לא ידע והנה אפשר שהאיר באלו הפסוקים על דבר השכל האנושי שהוא המלך בכחות האדם הנפשיים לפי מה שיסד הש"י לאדם ביום הבראו ואמר בכאן דבר עמוק מאד מהסודות האלהי' והוא כי מפני שהיה נימוס הנמצאות וסדרם וישר' המושכל בנפש הש"י ידענו בצד אשר הוא בו אח' כמו שבארנו מה' מספר מ"י ובראשון ממנו לא בצד אשר הוא בו רבים שיחלוק המציאות והחמר מה שאינו מחולק אצל ציור הש"י הוא מבואר שכבוד הש"י במושכל דבר דבר מאצלו הוא הסתר דבר כי לא יראה ויתברר המושכל ההו' מהשא' אצל הש"י איך ישיגהו עם שאר המושכלו' בצד אשר הם בו אחד שילך מהם מהלך השלמות והצורה, ואמנם כבוד מלכים הוא לחקור דבר ודבר ביחוד מחקר שלם באופן שיוסרו ממנו כל המחשבות המקבילות לו והוא מבואר שהכח אשר לשכל האנושי על השגת המושכלות הוא עצום ונפלא עד שלגודלו יאמר שאין לו קץ:

מְצוּדַת דָּוִד הגו. כמו כאשר יוסר הסיגים מן הכסף יצא אז לצורף כלי מהודר כי יוכל אז לעקמו וליישרו כפי צורך המלאכה:

מְצוּדַת צִיּוֹן הגו. ענין הסרה כמו כאשר הוגה מן המסילה (שמואל ב ב׳): סיגים. הוא פסולת הכסף:

ה הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי־מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ׃

רַלְבַּ״ג הגו רשע. ואמר שכמו שיצא לצורף כלי ראוי כשיסורו הסיגים מהכסף כן כשיוסר הרשע שהוא לפני מלך והוא הכח המתעורר כדרך שיכנע לעבודת השכל עד שלא יתאוה לאתוות הגופיות אז יכון כסאו בצדק ויהיה סבה שיגיע לו האמת בדרושיו:

מְצוּדַת דָּוִד הגו רשע. כ״כ כאשר יוסר הרשע העומד לפני המלך יהיה אז כסאו נכון בצדק משא״כ כשהרשע לפניו עומד ומטעה את המלך לעוות את הצדק:

ו אַל־תִּתְהַדַּר לִפְנֵי־מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל־תַּעֲמֹד׃

רַשִׁ״י אל תתהדר לפני מלך. להראו' כבודך ולהתגאות לפני מלך או לעמוד לפני מי שגדול ממך כי טוב שיאמרו לך עלה הנה משתבוא בלא רשותו ויאמרו לך צא:

אִבְּן עֶזְרָא אל, כי - [ו-ז] ב' דבקים. תתהדר - תהיה הדור במלבוש ומרכבה כמוהו. ובמקום גדולים - שיעמדו שם אל תעמוד.

רַלְבַּ״ג אל תתהדר לפני מלך. לתת מעלה וגדולה לעצמך אבל תעמוד לפניו בשפלות, ובמקום גדולים לתת לעצמך מעלה כמעלתם לשבת עמהם במקומם כי טוב שיאמרו לך עלה הנה מרוב השפילך עצמך מהשפילך לפני נדיב וגדול אשר ראו עיניך והורגלת עמו מקדם ואולם אמר זה כי מי שהורגל עם אדם ואחר כן עלה במעלה יתיר' לעצמו להתנהג עמו כבראשונה ואין זה ראוי לו שיחלוק כבוד לפי מה שהוא עתה:

מְצוּדַת דָּוִד אל תתהדר. אל תעשה עצמך הדר ויפה להתגאות כאשר תעמוד לפני המלך ואל תדחוק עצמך לעמוד במקום שהגדולים והחשובים עומדים שם:

ז כִּי טוֹב אֲמָר־לְךָ עֲ‍לֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ׃

רַשִׁ״י אשר ראו עיניך. שדבר זה אמת:

אִבְּן עֶזְרָא כי טוב - שיאמר לך עלה הנה ועמוד עמנו, מהשפילך לפני נדיב באמרו לך סור מעלי. ראו - השפלתך. ראו - תחת יראו.

מְצוּדַת דָּוִד כי טוב. יותר טוב לך לשבת במקום השפלים והאומר יאמר לך עלה הנה לשבת במקום הגדולים משתגביה לשבת ויאמר לך השפל ורד לפני הנדיב ואל תשב במקומו: אשר ראו. אשר כן ראו עיניך שיקרה לזאת אשר אומרים להעולה רדה:

ח אַל־תֵּצֵא לָרִב מַהֵר פֶּן מַה־תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ׃

רַשִׁ״י פן מה תעשה. פן תבא לידי לא תדע מה לעשות באחריתה:

אִבְּן עֶזְרָא אל, ריבך, פן, תפוחי, נזם - [ח-יב] ה' דבקים מה תעשה - באחרית המריבה להמלט בהכלימך רעך ויחפרך, אבל ריב שלך ריב עם רעך.

רַלְבַּ״ג אל תצא לריב מהר. ולמחלוקת אבל ראוי לך להרחיק עצמך מזה לפי מה שאפשר הבט מה תעשה באחרית הריב כשיכלים אותך רעך באמרו דברים מגוני' כנגדך או בהכותו אותך הלא טוב לך להשמר שלא תבא לזה התכלית והתכונה:

מְצוּדַת דָּוִד אל תצא. אל תתגרה במריבה מהר עד אשר תחקור אם יש בזה דבר אשמה על שכנגדך כי פן לא תדע מה תעשה באחרית המריבה בעת יכלים אותך רעך לומר הלא אין אשמה בידי והנה הסכלת עשו להתקוטט עד לא חקרת האמת:

ט רִיבְךָ רִיב אֶת־רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל־תְּגָל׃

רַשִׁ״י ריבך ריב את רעך. ואם על כרחך אתה צריך לריב ולהוכיח עם רעך מ"מ סוד אחר אל תגל לא תזכיר לו דופי אבותיו שמתו שאין הכל יודעין אותו ואתה מגלהו:

אִבְּן עֶזְרָא וסוד - שהודיעך אחר על רעך אל תגלהו במריבתך.

רַלְבַּ״ג ריבך ריב את רעך. כשיקרה שיהיה לך מחלוקת עם רעך תהיינה דבריך עמו בדברי ריבך לבד ולא תגל סוד אחר לביישו פן יחסדך שמא יהיה לך זה לחרפה מהשומע דבריך בגלותך הסוד והדבה שתשיגם מזה לא יתכן שתשוב אחור:

מְצוּדַת דָּוִד ריבך ריב. אף אם מצאת בו אשמה אחר החקירה מ״מ ריב ריבך רק עמו לבזות אותו לבד אבל לא תגלה סוד של אחר להטיל פגם באבותיו בדברים שאינם ידועים לכל כי מה לך להם לבזותם:

י פֶּן־יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב׃

רַשִׁ״י פן יחסדך שומע. חרפת מצרים (יהושע ה') מתרגמינן חסודא דמצראי, פן יחסדך, השומע ויקראך מוציא דבה:

אִבְּן עֶזְרָא פן יחסדך - יחרפך שומע ויקראך רכיל ודבת הסוד שגלית לא תשוב, כלומר שלא תשיב מה שדברת.

מְצוּדַת דָּוִד פן יחסדך. פן כל השומע יחרפך לקרות לך הולך רכיל: ודבתך. הדבה אשר הוצאת מפיך לא תוכל להשיב אחור ותתחרט ולא תוכל לתקן:

מְצוּדַת צִיּוֹן יחסדך. ענין חרפה כמו חסד הוא (ויקרא כ): ודבתך. על הרוב יאמר על דברי גנאי ומעצמו יובן:

יא תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל־אָפְנָיו׃

רַשִׁ״י תפוחי זהב. כעין כפתורין מצויירין על משכיות כסף. משכיות כלים המצופין בכסף כמו ושכותי כפי (שמות לג): דבר דבור על אפניו. על כנו ודוגמתו נשאתי אימיך אפונה (תהלים פח) מבוססת ומיושבת בקרבי ואין זה מגזרת אופן וגלגל (ישעי' כח) שאלו כן היה נקוד פת"ח תחת הפ"א כמו האופנים ולא יפול בו נקודת חטף קמץ:

אִבְּן עֶזְרָא תפוחי זהב - כלומר כצורת תפוחי זהב במצפוני כסף, כלומר שהם גנוזים עם הראוי להם, כן דבר שהוא דבור על הפנים הראויים ולא לגלות סוד אחר. פרוש אחר: הראויים ולא לגלות. דבור - תרגום וינהג, כלומר נהוג על אפניו, וכנזם זהב וחלי כתם, כן משים התוכחות על אזן שומעת. אפניו - האל"ף נוסף כאל"ף מי אפסים אזרוע או היא שרש מן אופן עגלה. והטעם: על סבובו ומשכיות מצפונות ומסתרים, וכן הפירוש אל תצא מהר לריב במריבת אחרים פן תהיה נכלם.

רַלְבַּ״ג תפוחי זהב. והנה אחר שהזהיר מהדבור המגונה הישיר אל הדבור המשובח ואמר כי כמו תפוחי זהב במשכיות כסף שיש בהם נקבים דקים יראה דק העיון מהם תפוחי הזהב כן הדבר שהוא דבור על אפניו כי בו תועלת במה שיובן ממנו בתחלת העיון וכאשר יפליג להתבונן בו האיש דק העיון ימצא בתוכו תפוחי הזהב: ובזה יבוארו רבים מפסוקי זה הספר לפי מה שביארנו מהם:

מְצוּדַת דָּוִד תפוחי זהב. כמו ציורי תפוחי זהב החקוקים על מכסה של כסף שהוא דבר מפואר כן הוא דבר המדובר על אופניו ר״ל דבר הראוי לעניינו וחוזרת אליו כאופן העגלה המתגלגל וחוזר למקומו:

מְצוּדַת צִיּוֹן במשכיות. מל׳ סכך וכסוי וכן ואבן משכית (שם כו): אפניו. מל׳ אופן עגלה:

יב נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי־כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל־אֹזֶן שֹׁמָעַת׃

רַשִׁ״י נזם זהב וחלי כתם. עדי קבוצת זהב כמו ותעד נזמה וחליתה (הושע ב) כמו חלאים (שיר ז): כתם. לשון תכשיט זהב וכן כתם פז (שם ה):

רַלְבַּ״ג נזם זהב. הנה כמו נזם זהב שיאות להשלים קשוט מי שיש לו חלי זהב עד שלא יאות זה בלא זה כן התוכחה הישרה כשתוכיח לאזן שומעת כי התוכחה ההיא תשלים קשוט השומע למוסר ובזולת האזן השומעת לא יאות התוכחת ולא יועיל כאמרו אל תוכח לץ פן ישנאך:

מְצוּדַת דָּוִד נזם זהב. כמו נזם זהב עם עדי קבוצת הכתם שהנזם יפה היא לעדי הכתם ולא בלעדה כן יפה היא תוכחת החכם על אוזן השומעת כי אם אין שומע לה לא ניכר יפיה:

מְצוּדַת צִיּוֹן נזם. שם תכשיט הנתון על האף: וחלי. ענין עדי ותכשיט כמו ותעד נזמה וחליתה (הושע ב׳:ט״ו): כתם. זהב יקר וטוב וכן בכתם אופיר (תהלים מה):

יג כְּצִנַּת־שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב׃

רַשִׁ״י כצנת שלג. כקור ימי שלג שאדם מתאוה לו בימי קציר ולא שלג ממש שהשלג לא טוב הוא בשעת קציר:

אִבְּן עֶזְרָא כצנת שלג - קרירות. ויתכן להיותו מן צנה וסוחרה, בעבור שהגין על האדם בעת קציר מפני החום, כן ציר נאמן. ונפש - חסר. וטעמו: כתאות נפש אדניו ישיב לו מענה, וכן: כי נפש הוא חובל חסר חי. פרוש אחר: ונפש אדניו - כאילו נפש האדון דבקה בציר בלכתו ובשובו ישיבם אל קרבו באמונתו.

רַלְבַּ״ג כצנת שלג. הנה כצנת שלג ביום קציר שהיא ערבה מאד ושומרת החום הטבעי שלא יתפזר מפני חום האויר בעת ההי' וישיבהו לפנימי הגוף כן ציר נאמן לשולחיו וישיב לאדניו נפשו וחייו במה שהשלים תשוקתו באופן שלם בענין השליחות אשר שלחו:

מְצוּדַת דָּוִד כצנת. כמו קרירת השלג היא לנחת אם מי ימצאנו בעת הקציר להקר בו את הגוף כן ציר נאמן הוא לנחת למשלחו ומשיב נפשו:

מְצוּדַת צִיּוֹן כצנת. מל׳ צנה וקור ובדו ז״ל בשר צונן (פסחים עו): ציר. שליח כמו וציר בגוים שולח (עובדיה א׳:א׳): ישיב. ענין השקט והנחה כמו בשובה ונחת (ישעיה ל):

יד נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת־שָׁקֶר׃

רַשִׁ״י נשיאים ורוח וגו'. כאשר יהיה תוחלת שוא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבא גשם ולא בא והם מצטערים וכלות עיניהם כך איש מתפאר לומר כך וכך צדקה אתן ליד גבאי והוא משקר וכלות עיני עניים למתנתו ואינ' באה:

אִבְּן עֶזְרָא נשיאים - נקראו כן העננים, בעבור שינשאו מקצה הארץ ורוח נושאם. וגשם אין - בנשיאים להמטיר. כן איש - משקר ומכזב שיתן ואין לו מאומה מדומה לעננים, ואין נכון לעשות כן.

רַלְבַּ״ג נשיאים ורוח. הנה האיש המתהלל במתן ולא יתנהו ר"ל שיראה עצמו חפץ לתת ולא יתן דומה לעננים ורוח כשיבואו שיבטחו הרואים שיהיה מטר ואחר זה לא יהיה מהם גשם והנה גנה זה החלק מהדבור כי הוא מגונה מאד:

מְצוּדַת דָּוִד נשיאים. כמו אם יבואו עננים וינשב הרוח ויצפו אז על המטר ולא יבוא שאז מרובה צער המצפים כן איש המשבח עצמו בתת מתן למי וישקר באמריו כי בזה ירבה צער המצפה:

מְצוּדַת צִיּוֹן נשיאים. עננים ע״ש שמנשאים עצמם למעלה: מתהלל. מל׳ הלול ושבח: במתת. מל׳ מתנה:

טו בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר־גָּרֶם׃

רַשִׁ״י באורך אפים יפותה קצין. בעוד שהקב"ה מאריך אפו ואינו נפרע יתנו לב החוטאים לפתותו בתשובה ותפלה: ולשון רכה. בתפלה ותחנונים: תשבר גרם. עצם קושי הגזרה:

אִבְּן עֶזְרָא בארך אפים - בעבור שהקצין האריך אפו על זעומיו ולא נקם מהם, אז יפתוהו שונאיו ויוכלו לו ולשונם הרכה תשבר גרם.

רַלְבַּ״ג בארך אפים. בהארכת האף והכעס יפותה השליט כשיכע' על הארץ ר"ל שאם לא יכעס מדבריו אך יסבול אותם הנה זה יהיה סבה להסיר ממנו הרע שחשב להבי' עליו פתאו' אך לא יסיר ממנו רעתו בשלימות אך לשון רכה תשבר העצם שהוא מהדברי' היות' קשים והיות' תקיפים ר"ל שכבר תשב' קשי החמה והאף ותתירם בשלימו' או ירצה בזה כי אם היה הקצין ארך אפי' הנה בזה יפותה שלא יגיע ממנו רע בלתי ראוי וזה ממה שיורה שאם היה רב הכעס הנה רב כעסו יבלבל עניניו ולא יוכל אדם לפתותו לבלתי עשות מה שיתחייב מכעסו והשאר יתבא' באופן הקודם או ירצה בזה כי הקצין יפותה בשיכע' על אד' בארך אפי' ר"ל בשלא יבקשו ממנו להמלט האי' ההו' אבל האריך האף זמן מה ובזה האופן אולי ימלט בבו' העת ההוא כי אולי תשך חמתו וזאת תחבולה טובה במה שבקש ראובן מאחיו בעבור הצלת יוסף אך לשון רכה תשבר קושי האף תכף:

מְצוּדַת דָּוִד באורך אפים. אם הקצין יכעוס על מי והוא מאריך אפו לסבול הכעס ולא ישיב אמרים אז בעבור זה יפותה ממנו הקצין ותנוח חמתו: ולשון רכה. ואם יוסיף לדבר למולו רכות אז הדבר הזה תשבר ותבטל קושי הכעס מכל וכל:

מְצוּדַת צִיּוֹן קצין. שר ומושל כמו קצין תהיה לנו (שם ג): גרם. עצם כמו תיבש גרם (לעיל יז) ור״ל הקושי:

טז דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן־תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ׃

רַשִׁ״י דבש מצאת וגו':

אִבְּן עֶזְרָא דייך - מה שהוא די לך לאכלו. והקאתו - כי הדבש חם והגוף לא יכילנו, על כן תקיאנו.

רַלְבַּ״ג דבש מצאת. כשמצאת דבש והם עניני החכמה כמו שקדם אכול ממנו הראוי לך לבד ולא תחקור במה שלא תוכל להשיגו שמא יביאך זה להקיא מה שהשגת מפני השבוש שיקרה בזאת ההשג' והמשיל זה הענין בדבש כי כן דרך הדבש כמו שזכ' הרב המור' כי מי שיאכל ממנו כראוי יקח בו תועלת ומי שיוסיף לקחת ממנו יותר ממה שראוי ימשך לו מזה שיקיאנו מצד קלקולו האצטומכא:

מְצוּדַת דָּוִד דבש. כמו אם מצאת דבש מהראוי הוא שתאכל ממנו מעט להיות די לך להשיב הנפש כי כשתאכל הרבה כדי שביעה פן תקיא את הכל ותאבד גם המעט שאכלת בתחילה:

מְצוּדַת צִיּוֹן והקאתו. ענין החזרת המאכל מן הגוף וכן וספק מואב בקיאו (ירמיהו מ״ח:כ״ו):

יז הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן־יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ׃

רַשִׁ״י הוקר רגלך. כשם שאם מצאת דבש והוא מתוק לחכך אתה צריך שלא תאכל ממנו פן תשבענו והקאתו כך הוקר רגלך מבית רעך אע"פ שהוא מקרבך מנע מלבא שם יום יום פן ישבעך וישנא אותך, ולענין מדרשו אל תהי רגיל לחטוא שוגג ולהביא תמיד חטאות ואשמות לבית ה' שנקרא רע לישראל דכתיב זה דודי וזה רעי:

רַלְבַּ״ג הקר רגלך מבית רעך. שלא תתמי' לבא בביתו יותר מן הראוי כי זה יהי' סבה שישבעך ותסור אהבתו ממך וזה מבוא' כי מה שישקו' אדם בו איננו חשו' בעיניו אלא אם לא יהיה לעתי' רחוקי', והנה המשיך זה הפסו' לפסוק הקוד' להתיחסו' אשר ביניה' וידמה שבו הערה ג"כ לבקשת החכמה שלא יטריד האדם בו עיונו יותר מהראוי כי ילאו כחותיו ויהי' זה סבה אל שישתב' בהשגתו:

מְצוּדַת דָּוִד הוקר. כן עשה רגליך יקרים וחשובים מבלי יבואו תדיר בבית רעך כי פן ישבע ממראית פניך וישנא אותך כי האוהב הנראה לפרקים אהוב ביותר וכשיתמיד להראות מאבד האהבה הראשונה:

מְצוּדַת צִיּוֹן הוקר. מל׳ יקר:

יח מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר׃

רַשִׁ״י מפיץ וחרב. שם כלי מלחמה:

אִבְּן עֶזְרָא מפיץ - חסר נו"ן ודוגמת מפץ אתה לי, והוא שם כלי וכן נו"ן נשיתי טובה, וצור ילדך תשי. והראוי תנשי על משקל תטעי. עד שקר - עדות והוא שם דבר. ויתכן להיות שם התואר, כלומר איש עד שקר.

רַלְבַּ״ג מפיץ וחרב. הנה איש עונה ברעהו עד שקר דומה בזה הפועל לבעל מפיץ וחרב וחץ שנון שיהרוג האנשי':

מְצוּדַת דָּוִד מפיץ וגו׳. המעיד בחבירו עדות שקר הורגו בלשונו כבכלי קרב:

מְצוּדַת צִיּוֹן מפיץ. שם כלי המשבר וכן מפץ אתה לי (שם נח): שנון. ענין חדוד: עונה. מעיד כמו לא תענה (שמות כ׳):

יט שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת מִבְטָח בּוֹגֵד בְּיוֹם צָרָה׃

רַשִׁ״י שן רעה. רצוצה: מועדת. כמו ולא מעדו קרסולי (תהילים י״ח:ל״ז): מבטח בוגד. מכזב בו ביום צרתו כשן רצוצה ומועדת:

אִבְּן עֶזְרָא שן - מענין חץ שנון ונאמר שנים, כי שם שתי מערכות. רועה - שם מן תרועם. ומועדת - על משקל יושבת והשורק תחת חולם, כשן נשבר בעת האוכל, או כרגל מועדת בעת המרוצה, כן מבטח הבוגד שיבגוד בעת צרה הבוטח בו. פרוש אחר: נכון להיות שן כשן הסלע ויהיה שן ורגל משל אחר. והטעם: כשן נשברת ותמעד הרגל העומדת עליה, כן מבטח הבוגד:

רַלְבַּ״ג שן רעה. הנה הבטחון שיש לו לאדם שיבגוד בו אוהבו דומ' לשן הנשבר' כשיטחן האדם בה המזון ולרגל המועד' בהלכד האדם בה בדרך כי האד' יבטח שיעזר בשיניו בעת לקיחתו המזון וברגליו בעת לכתו ולזה לא יהיה לאד' תועל' בשן והרגל שיהיו בזה האופן וכן לא יהיה לו תועל' באוהב בשלא יהיה נעזר בו בעת צרה:

מְצוּדַת דָּוִד שן רועה. כמו שן הנשבר בעת יטחון בו המאכל וכמו רגל השומטת ומחלקת בעת ירוץ בדרך כן הוא מבטח הבוגד בבוא עת צרה והיא העת הצריך אל הבטחון והוא בוגד אז בו כשן ורגל הבוגדים בעת הצורך:

מְצוּדַת צִיּוֹן רועה. ענין שבירה כמו תרועם בשבט ברזל (תהלים ב׳): מועדת. ענין החלקה והשמטה כמו ולא מעדו קרסולי (שם י״ח):

כ מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל־נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב־רָע׃

רַשִׁ״י מעדה בגד ביום קרה. בגד עדים בגד מוסר כלי שהוא ראוי להסירו מעליו לפי שהוא בלוי כדמתרגמינן ויסר ויעדי, וזה פתרונו בגד בלוי הרי הוא ביום קרה כחומץ על נתר. נתר. מין אדמה רכה כגון אדמה שלנו הנקרא קריד"א והיו חוקקים אותה ועושין כלים ואם יפול בו חומץ ממסמסו ונשחת. אף שר בשירים על לב רע. דומה לשניהם ומה הוא שר בשירים זה המלמד תורה לתלמיד רשע אשר אין בלבו לקיימה:

אִבְּן עֶזְרָא מעדה בגד - תרגום ויסר ולא עדה עליו שחל ביום קרה. וחומץ על נתר – מדומים וכן שר בשירי שמחה על לב רע ונתר ידוע להתכבס בו, והנה אם המים יפרפרוהו כל שכן החומץ, כלומר מסיר או מעביר בגדיו מעליו וחולה מדומה לשניהם. ומלת רע – מן תרועם, כלומר שבור וזה דרך מוסר שלא יכעוס החולה ולא יכביד עליו בשיריו ודבריו.

רַלְבַּ״ג מעדה בגד. הנה עדי הבגד וקשוטו לא יועיל להציל מקור ביום קרה וכן לא יועיל חומץ אחר הנתר להסי' כתם הבגדי' או ירצה בזה שהחומץ בשיוש' על נתר אין בו תועלת להעביר הכתם ואף על פי שכל אחד מעביר הכתם בפני עצמו כשיתערבו יפסי' האח' את האחר וזה דבר ראוי שיתבאר מן החוש כן האיש אשר שר בשירים אצל לב רע שמרוב יגונו אינו מתפעל להרחיב לבו בשירי' כי אין לו בשיריו תועל' או ירצה בזה שכמו מי שיש לו קור ביום קרה וילבש על בגדיו בגדי עדי וקשוט אשר בהם ב' תועלו' להשלים ההצלה מהקור ולהתקשטו וכמו מי שיעביר חומץ על הבגד שיש בו כתם אח' שהעביר בו הנתר שיש בו תועל' להשלי' העברת הכתם ולהקנו' לבגד ההוא ריח החומץ אשר הוא מסיר העפושי' כן מי ששר בשירי' רבים על לב רע כי השיר השני ישלי' הוצאת היגון מהלב ויקנה עוד שמח' בנפש וזה הפי' השני שפירשנו הוא הנכון לפי מה שאחשוב:

מְצוּדַת דָּוִד מעדה. כמו המעלה על גופו בגד מקושט ביום קרה ונחמד הוא למראה העין אבל אין בזה שום תועלת להגן מהקור וכמו השופך חומץ על נתר שבעבור רכות הנתר וחוזק החומץ יוסדק סדקים ממעל אבל לא יוגבר כח החומץ לחלקו חלקים מפורדים כן הוא השר בשירי שמחה על לב נשבר המלאה לה תוגה כי אף אם יפתח פיו למלא שחוק מ״מ הצער שמור בלבו ולא הלך לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מעדה. מל׳ עדי וקשוט: קרה. מל׳ קרירות: נתר. מין אדמה רכה עשוי לכבס בו כמו אם תכבסי בנתר (ירמיהו ב׳:כ״ב): רע. מושבר כמו שן רועה:

כא אִם־רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם־צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם׃

רַשִׁ״י אם רעב שנאך. כמשמעו, ורבותינו פירשוהו על יצר הרע אם רעב הוא ואומר לך להשביעו בעבירות משוך את עצמך לבית המדרש והאכילהו מלחמה של תורה וכן השקהו מים מימיה של תורה:

אִבְּן עֶזְרָא רעב, וצמא - עוברים. שנאך - נפתח בעבור אות הגרון.

רַלְבַּ״ג אם רעב שונאך. לא תמנע מלחון עליו להאכילו לחם ואם הוא צמא השקהו מים כי זאת מדה משובחת מאד להיטיב לכל האנשי' לאוהב ולשונ' ואם ירע לבך איך תיטיב לו תחת אשר עשה לך רעה תדע באמת כי אתה עם גמלך בזה הראוי לנפשך מטוב המדו' הנה לוקח נקמתך ממנו כי גחלים וגו' כי זה הענין קשה לו כאילו אתה חותה גחלי' על ראשו לשרפו מרוב בשתו על הטוב שיקבל ממך תחת הרעה אשר גמלך וה' ישלם לך טוב' תחת הטובה אשר גמלת אותו:

מְצוּדַת דָּוִד האכילהו. ואל תטור לו שנאה:

כב כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל־רֹאשׁוֹ וַיהוָה יְשַׁלֶּם־לָךְ׃

רַשִׁ״י כי גחלים. הם לו שאתה חותה ושואב מן המדורה לתת על ראשו: חותה. כל שאיבת גחלים מתוך ההסק קרי חותה כדאמר לחתות אש מיקוד (ישעיהו ל׳:י״ד): וה' ישלם לך. ישלימנו עמך שלא יתגבר עליך:

אִבְּן עֶזְרָא כי גחלים - בזכרו המאכל והמשקה שנתת לו, תשרפנו כאילו גחלים הבאת על ראשו לשרפו, וישמור מעשות לך רע. ישלם לך - גמול טובתך.

מְצוּדַת דָּוִד כי גחלים. במה שתאכיל אותו יצר לו כאלו שאבת מהיקוד גחלים לתת על ראשו כי יבוש מאוד על אשר תגמול לו טובה על הרעה ועם כי תחשב זה לנקמה מ״מ ישלם לך ה׳ שכר צדקה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חותה. עניינו שאיבת האש מהיקוד כמו לחתות אש מיקוד (ישעי׳ ל):

כג רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר׃

רַשִׁ״י רוח צפון תחולל גשם. תוליד ותברא את הגשם: ופנים נזעמים. תחולל לשון סתר לה"ר גורם שיהיו פני הקב"ה נזעמים, וכן דמיון פתרון המקרא רוח צפון עשויה לחולל גשם ולשון סתר עשוי' לפנים נזעמים:

אִבְּן עֶזְרָא תחולל - דבק בפסוק פנים ואחור והוא מן חלילה כלומר תמנע. פרוש אחר: מן חולל אילות כענין תכאבו באבנים, ראתה ותחל הארץ, יחיל ה' מדבר קדש. כלומר אחזה חיל. וכן פירוש רוח צפון היא תביא חול לגשם ותכריעהו עד שיכלא ולא ירד על הארץ, כי תפזר העבים לפאות וכן פנים נזעמים יחוללו לשון סתר, שמדבר הרכילות בסתר יתנו לה הפנים חיל, בהראות הזעם בהם עד אשר ימנענה מן הרכילות, וזה דרך מוסר שלא יקבל אדם לשון הרע.

רַלְבַּ״ג רוח צפון. הנה כמו שהרוח הצפונית תברא הגשם בירושלם כי היא תביא שם האידים העולים מהים כי הים הוא צפוני לה כן לשון סתר שיספר אדם לחבירו דברי רכילות יברא פנים נזעמי' ויחדש' והנה הזהיר בכאן מזה הדבור המגונה בזה האופן:

מְצוּדַת דָּוִד רוח צפון. כמו שרוח צפוני מוליד את הגשם כן לשון הרע הנאמר בסתר מוליד פנים של זעם מן האמור עליו על האומר:

מְצוּדַת צִיּוֹן תחולל. ענין בריאה והולדה כמו הן בעון חוללתי (תהילים נ״א:ז׳): נזעמים. מל׳ זעם וכעס:

כד טוֹב שֶׁבֶת עַל־פִּנַּת־גָּג מֵאֵשֶׁת מדונים [מִדְיָנִים] וּבֵית חָבֶר׃

רַשִׁ״י טוב שבת על פנת גג. על סלוק השכינה נאמר: מאשת מדינים. כנסת ישראל שהרשיעו את מעשיה' והקניטו להקב"ה: ובית חבר. בית שחברו בו גלולים לשכינה:

רַלְבַּ״ג טוב שבת. טוב לאיש שישב בלא חבורה על פנת גג משישב עם אשת מדינים שתעורר ריב וקטטה לו תמיד ואע"פ שהוא בבית שיש בו חבורה מהאנשים:

מְצוּדַת דָּוִד על פנת גג. מבלי מחסה ויחידי מבלי חברת אנשים: מאשת. מלשבת בית עם אשת מדינים ואף במקום חבורת אנשים:

מְצוּדַת צִיּוֹן פנת. זויות:

כה מַיִם קָרִים עַל־נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק׃

רַשִׁ״י על נפש עיפה. עשויה להשיב נפש עיפה: ושמועה טובה. אף היא שוה להם וכן יעקב ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מ״ה:כ״ז):

אִבְּן עֶזְרָא מים קרים - מדומים לתועלת הגוף וראוי כל אדם לבשר טובות ולהימנע מבשורות רעות.

רַלְבַּ״ג מים קרים. הנה כמו שהנפש העיפה תקח הנאה ותועלת במי' הקרים להשיב לפנימי הגוף החום הטבעי שהתפזר מפני התנועה כן יקח האדם הנאה גדולה ותועלת בשמוע' טובה שתגיע לו מארץ מרחק בקרוביו ואוהביו כי זה ישיב נפשו אליו כמו שישיבו המים הקרי' נפש העיף אליו:

מְצוּדַת דָּוִד מים קרים וגו׳. שני אלו הנאתן שוה והם מים קרים הנשפכים על נפש העיפה מרוב החום ושמועה טובה הבאה לאדם ממרחק:

כו מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי־רָשָׁע׃

רַשִׁ״י מעין נרפש. עכור ברגלים: צדיק מט לפני רשע. כשהצדיק מט לפני הרשע וירא להוכיח על פניו דרכו שנאוי הדבר כמעין נרפש ומקור נשחת:

אִבְּן עֶזְרָא מעין, אכול - [כו-כז] ב' דבקים. מעין ומקור כפל דבר, כלומר כמעין שהרגל תרפסהו וכמקור המים שהוא השחת, כן הצדיק שימוט לפני רשע ודימהו למעין, כי פיהו מקור המוסרים ואין נכון שירפשו אותו הרשעים.

רַלְבַּ״ג מעין. הנה מעין שמימיו נובעים אשר נתטנף ברפש עד שנשחת המקור שמשם נובעים מי המעין מטנוף הרפש ידמה לצדיק אשר הוא מתמוטט לפני רשע ונכנע תחתיו כי הרשע משחית הוד הצדיק ומטנף אותו בדרך שירחיק האנשים מלכת בדרכו כמו שירחיק טינוף הרפש השתיה ממי המעין:

מְצוּדַת דָּוִד מעין נרפש. כמו מעין הנרמס והנדרך ברגל שהנה נעכר המים ולא ישתוהו מעתה: ומקור משחת. הנשחת ברמיסת הרגל וכפל הדבר במ״ש: צדיק. וכן כאשר ימוט הצדיק לנפול לפני הרשע היא סיבה לבל יבקשו עוד תורה מפיו באמרם אם לעצמו לא הועיל מה יועיל לזולת:

מְצוּדַת צִיּוֹן נרפש. ענין רמיסה כמו ברגליכם תרפשון (יחזקאל לד): מט. מל׳ נטיה:

כז אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא־טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד׃

רַשִׁ״י אכול דבש. לאכול דבש יותר מדאי רמז הדבר לדורש במעשה מרכבה ובמעשה בראשית לגלות לרבים ועמי הארץ מלגלגים על הדברים ושואלים מה למעלה מה למטה: וחקר כבודם כבוד. והיכן החקר ראוי להיות בדברי חכמי' אשר כבודם כבוד בגזירותיהם יש לשאול מה טעם גזרו כך ולמה סייגו בכל גזירה וגזירה:

אִבְּן עֶזְרָא אכול - צווי, כלומר אכול דבש, אבל הרבות לא טוב כי מאכל הדבש הראוי הוא טוב. וחקר כבודם - של צדיקים הוא כבוד לחקור, ור"ל שיחקור חכמתם שהיא כבודם ותפארתם והנה זה אכול דבש ראוי מדומים, וכמוהו: אכול בני דבש כי טוב וכתיב בתריה כן דעה.

רַלְבַּ״ג אכול דבש. אכילת הדבש יותר מן הראוי לא טוב והוא ההשתדלות בדעת קדושי' כי יספיק שילמד מהחכמ' על שהם נמצאי' לא שיפליג לחקור מה הם ואיך ענינ' כי ההרבו' בחקר כבוד' אינו כבוד כי לא יוכל השכל האנושי להשיג על אמתת זה באופן שלם:

מְצוּדַת דָּוִד אכול דבש. לאכול דבש הרבה לא טוב כי מעוטו יפה ורובו קשה אבל מרבית חקירת כבודם של צדיקים לכבוד יחשב ר״ל מהראוי להרבות לחקור חכמתם שהיא כבודם ותפארתם:

כח עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא פרוצה - שנעשית פרצה בחומותים. אין חומה - שלא נבנתה חומה במקום פרץ לעבור אנשים ויצא מי שירצה, כן איש אשר אין מעצור לרוחו - לנפשו לעצור מאמריו והנה שתיקה טובה להם.

רַלְבַּ״ג עיר פרוצה. הנה האיש אשר לא יוכל למשול בו כרצונו דומה לעיר פרוצ' שאין לה חומה לשמור העיר שלא יכנסו בה משחיתים וזה שלא ימשול ברצונו מוכן לרעות רבות מפני המסרו ביד תאותו ורצונו והשליט בתאותו הוא כמו חומ' לשמור שלא יעלה שם הפורץ מפני תאוותיו המגונו':

מְצוּדַת דָּוִד עיר פרוצה. כמו עיר נפרצה חומתה ולא נבנית חומה במקום הפרצה הנה בזה נתקלקלה שמירת העיר כי כל הרוצה בא בה כן איש אשר לא יוכל למנוע רוח אמרי פיו כי בזה מקלקל שמירת נפשו וכמ״ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (לעיל כא) א״כ מי שלא שמר רוח אמרי פיו מקלקל שמירת הנפש:

מְצוּדַת צִיּוֹן פרוצה. ענין שבירה: מעצר. ענין מניעה כמו ותעצר המגפה (במדבר יז): לרוחו. ענין דבור כמו וברוח שפתיו (ישעיהו י״א:ד׳) על שם שבאה ברוח הפה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.