מִשְׁלֵי ט

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה׃

רַשִׁ״י חכמות בנתה ביתה. בחכמה בנה הקב"ה את העולם: חצבה עמודיה שבעה. שבעת ימי בראשית, ד"א ז' ספרים שיש בתורה ויהי בנסוע הארון ספר לעצמו במסכת שבת:

אִבְּן עֶזְרָא חכמות בנתה ביתה - כמו: בנות צעדה. חצבה עמודיה - לשון מושאל מחוצבי אבן. והטעם על השוואת העמודים בחציבה ובזולתה מן התיקון. ויתכן לפרש, שאמר: חכמות להודיע שהחכמה בנתה ביתה מחכמות שבע, וזה טעם חצבה עמודיה שבעה והם עמודי הבית, והוא הביאור למאמר חכמות בנתה ביתה. ובית לשון נקבה או עמודיה שבעה עמודי החכמה והעמודים הם שבע החכמות, שבית החכמה נכון עליהם. ויש מפרשים: אלה השבעה על עניינים אחרים וכל אחד בוחר לעצמו והאמת יורה דרכו.

רַלְבַּ״ג חכמות בנתה ביתה. הנה התבונה בנתה ביתה בחכמות כי השגת החכמות קודמת להשגת הבינה ושם חצבה עמודיה שבעה ר"ל חכמות רבות כי מספר השבעה יאמר על הרבוי כאמרו כי שבע יפול צדיק וקם הנה החכמות שם עמודי הבינה:

מְצוּדַת דָּוִד חכמות. כל אחת מהחכמות בנתה בית לעצמה: חצבה. בנויה על הרבה עמודים וחצובים המה זה כזה בהשוואה גמורה והוא דבר הנחמד לעין הרואה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חצבה. ענין כריתה וחתוך הנופל באבנים:

ב טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ׃

רַשִׁ״י טבחה טבחה מסכה יינה. מזגם במים כמו יין חזק שאינו ראוי לשתות חי: אף ערכה שלחנה. כל יצירת לח ויבש:

אִבְּן עֶזְרָא טבחה - הוא לשון זביחה, נחשבנו כצאן טבחה וגם לשון בישול, לרקחות ולטבחות ולאופות ושניהם מכוונים מלשון ערב בניקוד הטי"ת לזביחה ובניקוד החי"ת לבישול. מסכה - כמו מזגה. וכן: יין מזוג יין מסוך והוא תערובת המים עמו, וזהו תיקונו לשתיה כבישול למזון.

רַלְבַּ״ג טבחה טבחה. ואחר זה הכינה מאכל ומשקה לאנשים מחכמות ותבונה:

מְצוּדַת דָּוִד טבחה. שחטה זבחים ומזגה יינה ואף ערכה שלחנה להאכיל להקרואים:

מְצוּדַת צִיּוֹן מסכה. ענין מזיגת היין במים כמו למסוך שכר (ישעיה ה): ערכה. ענין סדור:

ג שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל־גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת׃

רַשִׁ״י שלחה נערותיה. אדם וחוה, ד"א משה ואהרן:

אִבְּן עֶזְרָא שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת - כמו גבי, כי אותיות בומ"ף מתחלפות. קרת - תרגום עיר. והטעם: ששלחה נערותיה מכל צד והיא גם עימהם תקרא במקומות הרמים שבעיר, כדי שישמעו הכל.

רַלְבַּ״ג שלחה נערותיה. לאיש ואיש ותקרא על כנפי מרומי העיר כדי שישמעו כלם דבריה:

מְצוּדַת דָּוִד תקרא. כל אחת תקרא ע״י נערותיה על גבהי מרום העיר להשמיע הקול למרחוק:

מְצוּדַת צִיּוֹן גפי. ענין כנף ובדרז״ל עד בין אגפים (חולין מ״ו) ור״ל במקום גבוה שהעוף יפרח שם באגפיו: קרת. מל׳ קריה ועיר:

ד מִי־פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר־לֵב אָמְרָה לּוֹ׃

רַשִׁ״י מי פתי יסור הנה. וילמוד אותי ויחכם:

אִבְּן עֶזְרָא מי פתי - הפתי הוא אשר לו נקבעו בו הפחיתיות לגמרי ויש תקוה לתיקונו. ואמר יסור הנה – כלומר יסור ממקומו ויבא הנה חסר לב ואמר לו, כלומר וכן קראה ואמרה לחסר לב.

רַלְבַּ״ג מי פתי יסור הנה. לקנות מוסר וחכמה ומי חסר שכל ויבא להשלימו:

מְצוּדַת דָּוִד מי פתי. ותאמר מי פתי שאין בו תבונה להכין מאכל יסור ממקומו ויבוא הנה וכן תקרא לחסר לב מכל וכל ותאמר לו:

ה לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי׃

רַשִׁ״י לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ביין שמזגתי:

אִבְּן עֶזְרָא לכו לחמו בלחמי - בי"ת בלחמי - מקום מ"ם וכן בי"ת ביין מסכתי, כמו: והנותר בבשר ובלחם וטעמם כמו: הוי כל צמא לכו למים כי הכל מתוקן לסעודה.

רַלְבַּ״ג לכו אכלו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והכינותי לכם:

מְצוּדַת דָּוִד לכו לחמו. אם אין לכם משל עצמיכם בואו הנה ואכלו בלחמי ושתו היין אשר מזגתי אני והוא ענין מליצה לומר הלא חכמת התורה היא נחמדת מאירת עינים וחוננת דעת לההוגים בה וכאלו מכרזת ואומרת כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד ואם צפון לבו משכל אני אשכילו דעה:

מְצוּדַת צִיּוֹן לחמו. אכלו לחם ולתוספת ביאור אמר בלחמי וכן מסעף פארה (ישעיה י׳):

ו עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה׃

רַשִׁ״י עזבו פתאים וחיו. את דרך הפתיות: ואשרו. לשון פעם כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א):

אִבְּן עֶזְרָא עזבו פתאים - תאר לבעלי הפתיות וטעמו עזבו הפתאים וסורו אלי. פרוש אחר: קבוץ שם הפתיות כמו: תאהבו פתי, שבא כדרך אל תהי מרי כבית המרי. ויתכן עוד לפרש, שהוא דברי החכמה לנכח הפתאים שאומר להם: עזבו דרכיכם פתאים ותחיו כדרך הרפו ודעו כי אנכי אלהים. ואשרו - פועל מן כונן אשורי. בדרך בינה - ודרך בינה היא החכמות וביתה הבנוי על השבעה עמודים.

רַלְבַּ״ג עזבו. דרך פתאים וחיו ודרכו בדרך בינה להגיע אל זה מדרגה אחר מדרגה והנה זכר זה החכם לאי זו סבה לא אמרה דברים כי אם לפתי ולסכל לא ללץ ולרשע ואמר כי מי שהוא יוסר האיש הלץ לוקח לו קלון כי הוא ילעיג על החכם המייסר אותו ומי שהוא מוכיח לרשע לוקח מומו כי הרשע יאמר עליו שיש לו המומין שיש לו בעצמו:

מְצוּדַת דָּוִד עזבו. לזאת אתם פתאים עזבו דרכיכם ותחיו וצעדו מעתה בדרך בינה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואשרו. וצעדו כמו ואשר בדרך לבך (לקמן כ״ג):

ז יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ׃

רַשִׁ״י ומוכיח לרשע מומו. מום הוא למוכיח שזה מחרפו ואינו שומע לו זו היא אזהרה שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה אפילו להוכיחם ולקרבם:

אִבְּן עֶזְרָא יוסר לץ לוקח לו קלון - ר"ל לעצמו, כי הלץ הוא מן המעוותים שאין תקוה לתקונם. ומוכיח לרשע מומו - חוזר למיסר והוא כפל ענין עם הלוקח לו קלון. והטעם: הלץ ישנא המיסר והרשע ישנא המוכיח, ומגלים קלונם ואומרים דברים מכוערים ובזויים. פרוש אחר: חוזר לרשע מומו - לעצמו וכאילו אמר יוסר לץ ומוכיח לרשע במומו, ליקח לו קלון. וטעמו: כי הרשע כל מעשיו נכוחים בעיניו, או שהוא עצמו מכיר במומו ואינו רוצה שיוכיחו אדם. ויתכן עוד לפרש: יוסר לץ כשהמייסר מתלוצץ ומראה שחוק ולצנות כשהוא מיסר לוקח לו קלון, כי היוסר שמיסרו ומוכיחו לחרפתו ולבשתו ולכן יחרפהו. וכן מוכיח לרשע ומגלה לו מומו לוקח לו קלון, כי הרשע יחרפהו ואילו היה צדיק לא היה מחרפהו, הואיל ואומר לו דרך מוסר ולא דרך ליצנות.

מְצוּדַת דָּוִד יוסר לץ. ר״ל אבל את הלץ ואת הרשע לא אוכיח כי המוכיח את הלץ לוקח לעצמו קלון כי יתלוצץ בו ויבזהו והמוכיח לרשע מביא מום על עצמו כי ישיב לו אף אתה כמוני ויפגום בכבודו ולזה אין לי עסק עמהם:

ח אַל־תּוֹכַח לֵץ פֶּן־יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ׃

אִבְּן עֶזְרָא אל תוכח לץ פן ישנאך - כי הוא חכם בעיניו. הוכח לחכם ויאהבך - כי הוא חפץ בתיקון מדותיו ואין מחזיק עצמו חכם, והם שני הפכים.

רַלְבַּ״ג אל תוכח לץ פן ישנאך. אך תוכיח לחכם ויאהבך תן לחכם ויחכם עוד, דבר חכמה ויחכם עוד בה על מה שתתן לו ממנה כי מצד חכמתך יוסיף עליו להשלים החקירה בה או ירצה בזה והוא יותר נכון תן לחכם דבר חכמה כדי שיוסיף קנין במדות החשובות:

מְצוּדַת דָּוִד פן ישנאך. כי הוא חכם בעיניו ודרכו ישרה לפניו: ויאהבך. כי הוא חפץ בתקון מדותיו ולומד מכל אדם:

ט תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם־עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח׃

רַשִׁ״י תן לחכם ויחכם עוד. לתלמיד הגון (שנה) ומדרש אגדה נאמר לנח מכל הבהמה הטהורה וגו' (בראשית ו׳:י״ג) וכשיצא ויקח מכל הבהמה וגו' (שם) אמר מה ראה הקב"ה להרבות באלו אלא שרצה שאקריב לו מהן: הודע לצדיק. חכמה והוא יוסף לקח. מדעתו ועל שמועתו:

אִבְּן עֶזְרָא תן לחכם - הוסיף לבאר יתרון החכם על הכסיל, והטעם: כי החכם יחכם מעצמו במה שיותן לו, וכן הצדיק יוסף לקח, על אשר יודיעוהו והוא כפל ענין.

מְצוּדַת דָּוִד תן לחכם. ר״ל אמור לו דברי חכמה ויחכם מדעתו עוד יותר: הודע לצדיק. משמרת הצדק: ויוסיף לקח. מדעתו יוסיף לימוד לעשות משמרת למשמרת:

י תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה׃

רַשִׁ״י תחלת חכמה יראת ה', ודעת קדושים. היא עיקר הבינה:

אִבְּן עֶזְרָא תחלת חכמה יראת ה' - כטעם: ראשית חכמה יראת ה'. ודעת קדושים בינה - טעמו ותחלת הבינה דעת קדושים. ודעת קדושים - פירשוהו על השם יתברך, כאמרו: כי אלהים קדושים. והטעם: כי תחלת תולדת הבינה היא מציאות השם. ויתכן לפרש: דעת קדושים היא השגת מציאות השכלים הנפרדים והרוחניות כלם, כי ידיעת מציאותם עיקר הבינה וממנה יעלה למציאות המעלה העליונה, וכמו שאם אין יראה אין חכמה, כן אם אין דעת אין בינה.

רַלְבַּ״ג תחלת. החכמה והבינה היא תחלת דעת קדושים כי בבינה יתיישרו לדעת עולם המלאכים וזהו פריה אמרה הבינה הנה כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים וזה יהיה לשתי סבות האחת כי בהם יתיש' אל המדות החשובות אשר שומרות האדם מרעות הרבה והשנית כי מפני דבקות ההשגחה האלהית באדם מצד הבינה ישמר מהרבה רעות וזה יהיה סבה שיוסיף על ימיו הנה:

מְצוּדַת דָּוִד תחלת. יראת ה׳ היא תחילת החכמה כי היראה מביאה לידי חכמה: ודעת קדושים. לקדש עצמו במותר לו מביא לידי בינה:

יא כִּי־בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים׃

רַשִׁ״י ויוסיפו לך שנות חיים. שנים של חיים הם של פרנסה ועושר:

אִבְּן עֶזְרָא כי בי - דברי החכמה הקוראה. וטעם כי בי – כמו בגללי ובסבתי ירבו ימיך. ויוסיפו לך - פירשוהו שחוזר ליראה ולדעת הנזכרת. ויתכן שטעם ויוסיפו לך חסר הפעלים כמו: ויקבור אותו בגיא והטעם על פרטי החכמות והמוסרים כי הם יוסיפו שנות חיים, כטעם: כי היא חייך ואורך ימיך.

מְצוּדַת דָּוִד כי בי. בעבור עסק התורה ירבו ימיך והימים האלה יוסיפו לך שנות חיים כי ברבות הימים תרבה במעש״ט ויתוסף לך בזה שנות חיים בעוה״ב:

יב אִם־חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא׃

אִבְּן עֶזְרָא אם חכמת חכמת לך - כטעם אם תצדק מה תתן לו. ולצת - הוא הפך חכמת. לבדך תשא - טעמו לבדך תשא העון או העונש, כי סמך על דעת הקורא ובא ולצת, כמו: וצמית והלכת אל הכלים שטעמו ואם צמית וכן זה.

רַלְבַּ״ג אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. ר"ל שהתועלת הוא לך וכן אם לצת לבדך תשא הנזק:

מְצוּדַת דָּוִד חכמת לך. החכמה תהיה לך לתועלת: ולצת. ואם תתלוצץ באנשים אתה לבדך תשא עונש:

יג אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל־יָדְעָה מָּה׃

אִבְּן עֶזְרָא אשת כסילות הומיה - בעלת כסילות הומיה פתיות, כלומר כל המייתה שעניינו פתיות ופחיתות דבורה אינו אלא פתיות, והאתנח שבמלת הומיה, והרביע שבמלת פתיות יעמוד כנגד זה הפירוש. ויתכן לפרש: כאילו אמר ואשת פתיות ובל ידעה מה כי מלת ואשת משמשת גם למטה ורבים כמוהו. והטעם כי אשת כסילות הומיה וסוררת אבל אשת פתיות הומיה אבל מבלי דעת, וזהו ובל ידעה מה, לפי שאין לה ידיעת מה וחסר כמו ויעבור עלי מה או פירוש מאומה כמו חכמת מה על בלימה וכשיש לה מודיע או תדע מעצמה, שמא תזהר ותסור מההמיה וכבר קדם כי כסיל הוא, אשר אין תקוה לתיקונו ופתי הוא אשר יש תקוה לתיקונו.

רַלְבַּ״ג אשת כסילות. מגבהת קולה ואשת הפתיות ובל ידעה מה תאמר לפתות האנשים שימשכו אליה והנה קרא אשת כסילות גוף הכסיל אשר יבקש שלוה ולזה נמנע שכלו מהשתדל בחכמה ובזה ירצה בפתיות גוף הפתי כי השכל לא יפותה כי אם לטוב או ירצה בזה שאשת הכסילות מגבהת קולה ואשת הפתיות ובל ידעה מה תאמר לפתותם כי אין לה שום השתכלות וערמה:

מְצוּדַת דָּוִד אשת כסילות. הנה אשה סכלה תהמה בקולה והיא פתיות ואינה יודעת מאומה ותהמה בבלי דעת:

יד וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל־כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת׃

אִבְּן עֶזְרָא וישבה לפתח ביתה - מוכנת לפורענות מבלי בנין בית ועתוד אחר ולא כן מה שאמר: בחכמה בנתה ביתה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה. והטעם: כי החכמה צריכה עתוד והכנה ולא כן הכסילות כי הוא העדר העתוד וההכנה. על כסא מרומי קרת - כי הכסילות יבא בדרך גאוה ולכן יחס לה הכסא. והטעם כמו: על גפי:

רַלְבַּ״ג וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת. העיר כי לסכלותם תחשב חסרונה לשלימות:

מְצוּדַת דָּוִד לפתח ביתה. לראות העוברים דרך עליה: מרומי קרת. על כסאה עומדת במרום העיר להשמיע קולה למרחוק:

טו לִקְרֹא לְעֹבְרֵי־דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם׃

אִבְּן עֶזְרָא לקרא לעוברי דרך - המישרים אורחותיהם והולכים לתומם, וכוונתה להטעותם הפך קרואי הטועים, שכוונתה להישיר דרכם.

רַלְבַּ״ג לקרא. ושם קרת לעוברי דרך המישרי' אורחותם בדרכי העיון:

מְצוּדַת דָּוִד לעוברי דרך. להעוברים שם דרך מהלכם ההולכים באורח מישור בדרכי ה׳ והיא ענין מליצה לומר שהנפש המתאווה תסית לעבירה ומראה ערבות ותענוג העבירה:

טז מִי־פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר־לֵב וְאָמְרָה לּוֹ׃

רַשִׁ״י חסר לב, ואמרה לו. הדברים הללו, מה אמרה לו:

אִבְּן עֶזְרָא מי פתי - לא קראתם כן, רק נקראו על שם סופם, או תקראם בשם כך, להפליג בחסרון הרגשתם, עוצם עונג וההנאה המגיעים להם עמה ועל שהוצרכה היא לקראם, והם לא ידעו ערכה.

רַלְבַּ״ג מי. בכם פתי יסור הנה וחסר שכל: ואמרה לו. שיתחבר עמה ולא יטריח עצמו בעיון אשר הוא מזון השכל כי יותר טוב יערב לאדם שיזון במזון האחרים וזה כי מים גנובים ימתקו המים הגנובים ימתקו יותר והלחם שיגנוב האדם מאחר שצריך לאכלו בסתר הוא יותר ערב לו ויותר מתוק מהלחם שיקח מביתו וכן תאמר זאת האשה כי הוא ערב יותר לשכל שיתענג בתענוגי הגוף ויניח קנין החכמה:

מְצוּדַת דָּוִד מי פתי. מי הוא הפתי המחסר נפשו מטובה יסור ממקומו ויבא הנה אשכילו חכמה כי מניעת ערבות התורה תחשב בעיניה לכסילות: וחסר לב. מי הוא החסר לב המונע עצמו מטובה והוא כפל ענין במ״ש: ואמרה לו. וכן תאמר לו:

יז מַיִם־גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם׃

רַשִׁ״י מים גנובים ימתקו. אין טעם ביאת פנויה כטעם א"א אף לענין המצוה מים גנובים ימתקו שהיו יראים לעשות בגלוי ועושין בסתר:

אִבְּן עֶזְרָא מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם - כנוי על העברות והניאוף הנעשה בסתר וכל הנמנע היצר להוט אחריו יותר. והטעם: כי בזה יתפתה לב הפתי והחסר לב.

מְצוּדַת דָּוִד מים גנובים. הלא מים גנובים יותר ימתקו משאינם גנובים ולחם גנוב הנאכל במסתר הלא למאד יונעם ר״ל אין טעם ההיתר דומה לטעם האיסור ומדוע א״כ מנעת עצמך מהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ינעם. ענין מתיקות וערבות:

יח וְלֹא־יָדַע כִּי־רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ׃

אִבְּן עֶזְרָא ולא ידע - הפתי ההולך אחריה פתאום כי מתים שם בעמקי שאול, שם קרואיה ומלת שם רמז לשאול. נשלם החלק הראשון בספור מעלת החכמה ואזהרותיה ומוסריה. החלק השני:

רַלְבַּ״ג ולא ידע. מי שהוא נפתה לדבריה כי מתים שם ר"ל בביתה וקרואיה ירדו במעמקי הקבר והמות כי לא יקנה עמה קנין החיים, זה ביאור דברי זה החלק שהגבלנו ביאורו מזה הספר בזה המקום ואולם התועלו' המגיעות ממנו הנה הם ה': התועלת הא' הוא להודיע שלא יספיק לאדם היותו יודע התורה אך יצטרך לו עם זה שיעשה את כל דברי התורה כמו שצוה הש"י ולזה אמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך הב' הוא להודיע מה שיקרה מהרע למי שימשך אחר התאוות ולזה אמר הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יובא רבים חללים הפילה דרכי שאול ביתה. הג' הוא להודיע מהות החכמה והתבונה וקצת משיגיהם ותועלתם. הד' הוא להודיע שלא יועיל התוכח' לל'ן ולרשע כי אינם מקבלים מוסר אך יועיל לחכם ולצדיק הה' הוא להודיע מה שיקרה מהרע מפני הכסילות והפתיות:

מְצוּדַת דָּוִד ולא ידע. הנמשך אחריה אין נותן לב לדעת כי שם הוא מקום הרפאים הם המתים שנרפו ונחלשו ע״י המיתה ר״ל הנמשך אחר התאווה הוא מעותד למות על ידה: בעמקי. בעומק הגיהנם ירדו הקרואים ממנה ובאים לה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.