א
וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
ואדמה עליהם. העלו עפר על ראשם:
רַלְבַּ״ג
נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם. ידמה שעל דבר מה שהתחתנו עם גויי הארץ עשו זה שתהיה להם כפרה מה' יתברך ואף על פי שכבר טהרם עזרא מזה כמו שקדם ידמה שבאו אחר זה שם אנשים מהשבי אשר התגעלו בזה החטא ולזה הוצרכו אז להבדל מכל בני נכר:
מְצוּדַת דָּוִד
נאספו. לירושלים לשוב לה׳ על מעלם: ובשקים. ובלבישת שקים והוא מענין תשובה והכנעה: ואדמה. ועפר על ראשם וגם זה מענין תשובה:
ב
וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל־חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֺנוֹת אֲבֹתֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
מכל בני נכר. ומנשיהם של העכו"ם כמו שנאמר למעלה:
ג
וַיָּקוּמוּ עַל־עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
רַלְבַּ״ג
ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום. למדנו מזה שביום צום ראוי לקרא בספר התורה ברביעית היום הראשון וברביעית היום האחרון יתודו וישתחוו לה' יתברך ויתפללו לפניו לכפר עונותיהם כי אז הם בלב נשבר ונדכא מצער התענית והחצי מהיום אשר בין שתי הרביעיות האלו ראוי שיפשפשו במעשיהם ויתקנו המעוות כי אז יתכן שתהיה תפלתם נשמעת כמו שמצאנו במשה שלא התפלל על חטא העגל כי אם אחר שטהר ישראל ממנו לפי מה שאפשר:
ד
וַיָּקָם עַל־מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
על מעלה הלוים. מעלות היו שם שהלוים עומדים שם עליהם בשעה שאמרו שירה:
רַלְבַּ״ג
ויקם על מעלה הלוים. ר"ל על המקום העליון אשר עומדים שם הלוים באמרם השיר:
מְצוּדַת דָּוִד
ויקם. על ישוע לבד חוזר וכאומר ויקם וכו׳ ישוע וכן בני וכו׳: על מעלה הלוים. על המעלה שהיו הלוים עומדים עליה לדבר בשיר: בקול גדול. לעורר את הכוונה:
ה
וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִן־הָעוֹלָם עַד־הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל־כָּל־בְּרָכָה וּתְהִלָּה׃
רַשִׁ״י
מן העולם ועד העולם. מתחלת העולם ועד תכליתו יהי ברוך: ויברכו שם כבודך. עכשיו דברו הלוים כלפי שכינה בתפלה ויברכו שם כבודך כי הוא גדול ומרומם על כל ברכה ותהלה כי כל הברכות ותהלות שלו הם ד"א ומרומם על כל ברכה ותהלה שאין בריה יכולה לברכו ולהללו כפי גדלו ורוממותו שהוא מרומם ונשא יותר מה שאין הפה יכולה לדבר:
אִבְּן עֶזְרָא
קומו ברכו - הורו לישראל לברך השם שהוא מן העולם ועד העולם לנצח נצחים הוא אלהיכם אין עוד. והטעם ברכוהו אתם, ואמרו לפניו: יברכו שם כבודך בני חלד ותהיה מרומם על כל ברכה והטעם: שירום אחר שיברכוך.
רַלְבַּ״ג
קומו ברכו את ה' אלהיכם וגו'. הם היו אומרים אל העם שיברכו את ה' שהוא אלהיהם מן היות העולם וכל עוד שיהיה העולם נמצא כי ה' יתברך הוא תמיד נמצא לא סר ולא יסור ואחר זה השלימו זאת הברכה כאלו הם מדברים עם ה' יתברך ואמרו ויברכו ישראל שם כבודך שהוא מרומם על כל ברכה ותהלה ר"ל שלא נוכל לברכו ולהללו בשום פנים שלא יהיה ה' יתברך מרומם על כל הברכות ותהלות ההם ואפילו מלאכי השרת כשיברכוהו ויהללוהו הנה הוא מרומם לאין שעור על כל ברכותיהם ותהלותיהם כמו שבארנו בראשון ובחמישי מספר מלחמות ה' והנה למדנו מזה שישראל היו עונין על הברכות במקדש ברוך ה' אלהינו מן העולם ועד העולם וברוך שם כבודו ומרומם על כל ברכה ותהלה. ואחר זה אמרו הלוים כל אלו הדברים הנפלאים והשלמים הנזכרים אחר זה וראינו לבארם באור שלם לבאר מה שבאלו הדברים מהשלמות:
מְצוּדַת דָּוִד
ויאמרו. אל העם אמרו קומו בזריזות וברכו וכו׳: מן העולם וכו׳. ר״ל המושל מקצות העולם עד קצתו: ויברכו. חזרו פניהם כלפי המקום ב״ה ואמרו הן בני ישראל יברכו שם כבודך אבל אתה מרומם על כל ברכה ותהלה כי אין לספר כל תהלתך:
ו
אַתָּה־הוּא יְהוָה לְבַדֶּךָ את [אַתָּה] עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים׃
רַלְבַּ״ג
אתה הוא ה' לבדך. כי לא ישתתף עמך בזה השם אחד מהנמצאות כי ההיות הוא לך מעצמך וכל היות אשר לזולתך הוא עלול מן ההיות אשר לך ולזה יאמר שם ההיות באמתות ובקדימה על ה' יתברך ועל זולתו יאמר בשתוף ובאיחור: אתה עשית את השמים. והם הגלגלים השמונה ושמי השמים הם הגלגלים העובדים כל גלגל וגלגל בתנועותיהם: וכל צבאם. הם הכוכבים אשר בעבורם היה רבוי הגלגלים ועשית הארץ וכל אשר עליה מהצמחים והבעלי חיים: הימים וכל אשר בהם. מהדגים והצמחים כמו האלמוגים שיתהוו בהם וקצת עשבים שגדלים במים: ואתה מחיה את כלם. ומעמיד אותם ר"ל שאין מעשיך אלו כדרך מעשי האדם שאחר שנעשו לא יתלה קיומם בקיום העושה אותם אבל מעשי ה' יתברך קיומם במה שישפע עליהם תמיד מה' יתברך ולזה הוא מחיה את כלם: וצבא השמים לך משתחוים. ר"ל שהם כלם נכנעים לו יתברך ובשליחותו הם מתנועעים כמו שבארנו בחמישי מספר מלחמות ה':
מְצוּדַת דָּוִד
שמי השמים. הם השמים העליונים אשר המה ממעל השמים הנראים: וכל צבאם. הם הכוכבים ומזלות: ואתה מחיה. אתה נותן חיות ומזון לכולם:
ז
אַתָּה־הוּא יְהוָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם׃
רַשִׁ״י
ושמת. טעמו למעלה בשי"ן לפי שמשמעותו בלשון עבר:
רַלְבַּ״ג
אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם. ולזה הוצאתו מאור כשדים כדי שילך לארץ הנבחרת למען יהיה זרעו נבחר כמו שבארנו בבאורנו לדברי התורה: ושמת שמו אברהם. כשרצית שיהיה לו בן משרה אשר היה ממנו הזרע הנבחר אשר בעבורו היה אב ואדון להמון גוים כי ממנו היה הזרע שזכה לרשת ארץ שבעה עממין והנה (ח) מצאת לבב אברהם נאמן לפניך ולזה כרת עמו הברית בין הבתרים לתת את ארץ הכנעני החתי האמורי והפרזי והיבוסי והגרגשי באופן שתנתן לזרעו. והנה לא זכר שאר האומות שאמר לו ה' יתברך שיתן לזרעו לפי שהוא אמר אחר זה ותקם את דבריך ולא נתקיים עדיין ענין נתינת שאר האומות והכל יהיה נשלם בעת ביאת הגואל כמו שבארנו בבאורנו לדברי תורה. והנה בסוף הענין הקמת את דבריך כי צדיק וישר אתה ולא תמנע מבעל חק חקו שאמרת לתת לו מהטוב ולזה רצית להגיע לזרע אברהם זה הטוב כאשר יהיו ראוים לו גם המצאת להם מה שקנו בו מהשלמות באופן שיהיו ראויים לזאת הטובה. והנה מהשגחתך על האבות (ט) ראית את עני אבותינו במצרים וירדה השגחתך להצילם ושמעת גם כן זעקתם על ים סוף כשרדף פרעה אחריהם ואבד מהם מנוס כי הים היה להם מצד אחד וחיל פרעה מצד אחר אז מהרת להצילם. ולא די שהצלת אותם אבל השתדלת לעשות מה שתעשה לך שם בו. והם (י) האותות והמופתים שנתת בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי זה היה סבה לעשות לה' יתברך שם וזה שנספר תמיד באזני בנינו ובני בנינו אלו האותות וידעו כלם כי הוא ה'. והנה במה שהשפעת מהטוב הנפשי לישראל באלו המכות אשר הכית פרעה ועבדיו ועמו בכל מכה לא היה מהעול כלל כי ידעת כי כלם הרשיעו על ישראל לענותם בענוים נפלאים ודמו לכלותם בגזרותיהם במה שגזרו שכל הבן הילוד ישליכו היאורה. ובזה הוסר הספק איך היה נענש פרעה וה' יתברך הקשה את לבו וזה כי הוא לא היה נענש על מה שהקשה ה' יתברך בו את לבו אבל היה ראוי לעונש מצד מה שהרשיע כנגד ישראל ורצה ה' יתברך בהטילו העונש עליו שיגיע מזה תועלת לישראל שידעו כי הוא ה' ולזה הבטיח ה' יתברך אברהם שיחדש אלו המופתים בצאתם ממצרים באמרו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ובזה נתבאר לאברהם קיום היעוד שיעדו ה' יתברך מענין ירושת הארץ אשר בעבורו שאל אות ואמר במה אדע כי אירשנה כי בסבת אלו האותות קנה זרעו מהשלמות מה שהיה ראוי בו לירושת הארץ כמו שבארנו בבאורנו לדברי התורה. וזולת האותות והמופתים שהרבית לעשות במצרים עשית עוד מהמופת כדי ידעו כלם כי אתה ה'. והוא (יא) שכבר בקעת הים לפני ישראל כשרדף פרעה אחריהם ויעברו בני ישראל בתוך הים ביבשה ואת רודפיהם השלכת בכח במצולות הים וצללו בהם במהירות כמו שתצלול האבן במים עזים. ועשית עוד מהמופתים לישראל למען ידעוך שכבר (יב) הנחיתם בעמוד ענן יומם ועמוד האש לילה להאיר להם את הדרך אשר ילכו וגם בחנותם לא המיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. והפלגת עוד לחדש להם מהמופת יקנו בו השלמות האמתי. והוא שכבר (יג) ירדה שכינתך על הר סיני ועיניהם רואות ודברת עמהם משמים על דרך פלא באותם הקולות הנפלאים שהיו העם רואים שומעים ונתת להם בזה האופן עשרת הדברים שכללו משפטים ישרים והם לא תחמוד ולא תענה ולא תנאף ולא תגנוב ולא תרצח וכבד. ותורות אמת הם אנכי ולא יהיה לך. והחקים והמצות הטובים הם לא תשא וזכור. שעם היותם חקים הם מבוארי התועלת כמו שבארנו כל זה בפרשת וישמע יתרו:
מְצוּדַת דָּוִד
מאור כשדים. ארז״ל כי נמרוד השליכו לכבשן אש בארץ כשדים וה׳ הצילו: אברהם. המורה על רוב הגדולה שיהיה לאב המון גוים כמ״ש בתורה:
ח
וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת־דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה׃
מְצוּדַת דָּוִד
לתת לזרעו. מפני אריכת הדברים חזר לומר שוב מלת לתת וכן דרך המקרא ותקם. וקיימת:
ט
וַתֵּרֶא אֶת־עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת־זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל־יַם־סוּף׃
י
וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל־עֲבָדָיו וּבְכָל־עַם אַרְצוֹ כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה׃
רַשִׁ״י
כי הזידו. כי הרשיעו עליהם כמו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות י״ח:י״א): שם. רצון בלע"ז:
מְצוּדַת דָּוִד
הזידו עליהם. הרשיעו על ישראל להעבידם בקושי ובפרך: כהיום הזה. אשר נתפרסם שמך עד מאד:
יא
וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ־הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת־רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ־אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים׃
מְצוּדַת דָּוִד
במצולות. השלכתם למטה בעומק הים כמו אבן הנופל לקרקעות המים אף אם הם חזקים ורדופים מאד:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בקעת. חלקת לשנים: במצולות. עומק המים כמו ותשלך במצולות ים (מיכה ז׳:י״ט): עזים. מל׳ עוז וחזק:
יב
וּבְעַמּוּד עָנָן הִנְחִיתָם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ׃
מְצוּדַת דָּוִד
ובעמוד ענן. על ידי עמוד הענן הנהגתם ביום להורות להם הדרך אשר ילכו בה:
יג
וְעַל הַר־סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֺת טוֹבִים׃
רַשִׁ״י
ודבר. כמו ולדבר כמו שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דברים ד׳:ל״ו):
מְצוּדַת דָּוִד
ודבר עמהם. דברת עמהם: משמים. כי הרכין את השמים ופירש על ההר:
יד
וְאֶת־שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעַתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ׃
אִבְּן עֶזְרָא
ואת שבת קדשך - הזכיר השבת לבד מעשרת הדברים, כי היא נכבדת במנוחה ותוספת שכל.
רַלְבַּ״ג
ואת שבת קדשך הודעת להם קודם זה בדבר המן שנתבאר בו לכל ישראל איזה יום הוא שבת כי ביום הששי מצאו במה שלקטו משנה על אשר ילקטו יום יום כדי שיספיק להם לשבת ובשבת לא ירד ובזה הודיע להם ה' ענין השבת שהוא קדוש בזה האופן שנפלא ואחר ששמעו ישראל עשרת הדברים ויראו פן ימותו אם ישמעו עוד דברי ה' יתברך בזה האופן אמרו למשה דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ואז צוה ה' יתברך לישראל מצות וחקים ותורה ביד משה עבדו. והנה הרבית להם עוד מופתיך למשכם לעבודתיך:
טו
וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָשָׂאתָ אֶת־יָדְךָ לָתֵת לָהֶם׃
רַשִׁ״י
לרעבם. מן רעב יאמר לרעבם כמו מן צמא לצמאם: אשר נשאת את ידך. בשבועה כמו אשר נשאתי את ידי לתת אותה (שמות ו׳:ח׳):
רַלְבַּ״ג
נתת להם במדבר לרעבם לחם מן השמים והוא המן והצאת להם מים מסלע לצמאם וזה קרה להם פעמים בהיותם במדבר ותאמר להם אחר זה לבוא שם מרגלים כדי שיתישרו לרשת את הארץ אשר נשבעת לאבותיהם לתת להם:
מְצוּדַת דָּוִד
ולחם. הוא המן: לרעבם. להשביעם מן הרעבון: לצמאם. לרוות צמאונם: ותאמר להם. הבטחת להם: נשאת את ידך. ענין שבועה היא בהרמת ידו אל עצמו וכמ״ש אשר נשאתי את ידי וכו׳ (שמות ו׳:ח׳):
טז
וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺתֶיךָ׃
רַלְבַּ״ג
והנה המרגלים ואבותינו עמהם הרשיעו ויקשו את ערפם לבלתי שמוע אל דברי ה' יתברך:
מְצוּדַת דָּוִד
והם ואבותינו. כפל הדבר לתוספת ביאור: ויקשו. הוא ענין מליצה כאלו נתקשה העורף לבל יוכלו להפך הפנים מול ה׳:
יז
וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא־זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ־רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ־אַפַּיִם וְרַב־וחסד [חֶסֶד] וְלֹא עֲזַבְתָּם׃
אִבְּן עֶזְרָא
ויתנו ראש - בדבור, ופירש: אמרו לתת להם ראש כענין נתנה ראש.
רַלְבַּ״ג
לעלות שם לרשת את הארץ כאמרם אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו וימאנו לשמוע כשאמר להם יהושע וכלב שיעלו כי הארץ טובה מאד וה' יתברך הוא בעזר ישראל ולזה אין לירא מעוצם האומות ההם ולא זכרו הנפלאות העצומות אשר עשית עמהם קודם זה אשר בעבורם היה ראוי שיבטחו בה' יתברך שהוא יכניע אויביהם לפניהם כי כל אשר יחפוץ יוכל ויקשו ערפם לבלתי בטוח בה' יתברך ואמרו מרב מרים נתנה ראש ונשובה מצרימה ועם כל זה שעשו כנגדך אתה אלוה הסליחות חנון ורחום ארך אפים ומרבה להטיב ולזה לא עזבתם כי הארכת אפך ורחמת עליהם ולא רצית להפרע מהם תכף אבל הארכת חנותם במדבר עד שלמות ארבעים שנה כדי שלא ימותו בלא עתם ובאותם הארבעים שנה קרבת אותם מאד לעבודתך כמו שזכר אחר זה וכל זה מרוב השגחתו על ישראל בעבור בריתו עם האבות. וגם כי הרשיעו מאד (יח) לעשות להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך ישראל אשר העלה אותך מארץ מצרים ועשו בזה הכעסות גדולות כנגד ה' ית':
מְצוּדַת דָּוִד
ויתנו ראש. אמרו לעשות לעצמם ראש לשוב למצרים לעבדם כמאז: במרים. בעבור רוב המרי והמרד שהיה בהם רצו לעשות כזאת: ואתה וגו׳. אבל אתה אלוה סליחות וכו׳ והעברת פשעם ולא עזבתם:
יח
אַף כִּי־עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת׃
יט
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת־עַמּוּד הֶעָנָן לֹא־סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת־עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
את עמוד הענן - מלת את דבק עם הפעל הוא העמוד שלא סר מעליהם ולעולם יבא עם הפועל זולתי זה, ומעט אחרים עמו כמו ואת מלכנו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך. ובא הארי ואת הדוב ונשא שה. בהדרך - בא אל נכון בה"א הדעת.
רַלְבַּ״ג
ואתה מפני רב רחמיך עם כל לא הסירות השגחתך מהם במדבר לא סר מעליהם עמוד הענן ועמוד האש שהיה בו תועלת להישירם לאמונת ה' יתברך והיה בזה עוד מהתועלת לנחותם הדרך ולהאיר להם בלילה:
מְצוּדַת דָּוִד
ואתה ברחמיך וכו׳. ר״ל אף שהיו ראוים לעזבם בעבור מעשיהם אבל אתה ברחמיך הרבים לא עזבתם: ואת הדרך. ולהנחותם את הדרך:
כ
וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא־מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם׃
אִבְּן עֶזְרָא
ורוחך הטובה נתת להשכילם - זהו ויאצל מן הרוח על שבעים איש הזקנים.
רַלְבַּ״ג
ורוחך הטובה נתת על שבעים איש מזקני ישראל להשכיל ישראל ולהחכימם ולא מנעת מנך מפיהם כל אותם הארבעים שנה ומים נתת להם לצמאם כמו שנתבאר בספורי התורה:
מְצוּדַת דָּוִד
ורוחך הטובה. השפעת עליהם רוח חכמה ובינה להשכילם דברי תורתך:
כא
וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ׃
רַלְבַּ״ג
והנה כלכלת אותם ארבעים שנה במדבר לא חסרו דבר שלמותיהם לא בלו מעליהם וגם נעלי רגליהם לא בלו בכל זה הזמן הארוך ועשה זה ה' להישיר אותם לעבודתו בתכלית מה שאפשר:
מְצוּדַת דָּוִד
לא חסרו. מכל דבר המצטרך: לא בצקו. לא נפחו להיות כבצק הזה כאשר יתחמץ ועולה למעלה וכדרך שאר הולכי רגל:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כלכלתם. ענין ספוק הצורך כמו ויכלכל יוסף (בראשית מ״ז): בלו. מלשון בליה ורקבון: בצקו. ענין עיסה המחומץ:
כב
וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאָה וַיִּירְשׁוּ אֶת־אֶרֶץ סִיחוֹן וְאֶת־אֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְאֶת־אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁן׃
רַשִׁ״י
לפאה. כמו להיות לצד זוית אחת מוחלקים בלי להתערב עם גויי הארצות:
אִבְּן עֶזְרָא
ותחלקם לפאה - דבק עם העממים והטעם פזרתם לפאות וברחו מפני ישראל. וישמינו - פועל יוצא והטעם והשמינו לבם.
רַלְבַּ״ג
ואחר זה נתן להם ממלכות ועממים בימי משה כאשר מתו דור המדבר וחלקת אותם לפאה שהיא הקצה וההתחלה. והעיר בזה כי הממלכות האלו נתנו לבכורות מהשבטים שהם ראובן גד ומנשה שהיה בכור יוסף ויוסף היה בכור לרחל. ואפשר עוד שקראם פאה להיותם פחותים מאחיהם וזה מבואר בראובן ומנשה ואולם בגד יתבאר ממה שאמר לו יעקב ומשה בברכותיו ולאשר אחיו. ואלו שהיו פאה ירשו את ארץ סיחון ואת ארץ מלך חשבון שלקחה סיחון מיד מלך מואב הראשון ולקח את כל ארצו מידו וכל זה לקחו ישראל בהכותם את סיחון ואת ארץ עוג מלך הבשן וזה חלק משה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה:
מְצוּדַת דָּוִד
ותחלקם לפאה. גרשת העובדי כוכבים וחלקתם להיות נפוצים בקצות הארץ: ארץ סיחון וכו׳. כפל הדבר לתוספת ביאור:
כג
וּבְנֵיהֶם הִרְבִּיתָ כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וַתְּבִיאֵם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אָמַרְתָּ לַאֲבֹתֵיהֶם לָבוֹא לָרָשֶׁת׃
רַלְבַּ״ג
והנה הרבית בני הדור ההוא שגזרת שימותו במדבר ותביאם אל הארץ אשר אמרת לאבותיהם לתת להם הנגבלת בתורה מעבר לירדן מזרחה וכאשר (כה) אכלו ושבעו ושמנו בעטו בך והיה זה סבה אל שבסוף הענין (כו) מרדו בך והשליכו תורתך אחרי גום והלכו אחרי אלהי העמים והנביאים אשר שלחת להם להעיד בהם הרע שיקרה להם אם לא ישיבו אליך הרגו אותם כמו שעשתה זה איזבל ויהואש ומנשה והנה בעת התחלתם למרוד בך (כז) וזה היה בימי השופטים נתת אותם ביד צריהם והצרו להם ובעת צרתם היו צועקים עליך ומרוב רחמיך פנית אליהם לתת להם מושיעים ויושיעום מיד צריהם. ולא נמנעת מזה מפני מה שמרו ועצבו את רוח קדשך:
כד
וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם וְאֶת־מַלְכֵיהֶם וְאֶת־עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם׃
כה
וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצֻרוֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה וַיִּירְשׁוּ בָּתִּים מְלֵאִים־כָּל־טוּב בֹּרוֹת חֲצוּבִים כְּרָמִים וְזֵיתִים וְעֵץ מַאֲכָל לָרֹב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל׃
מְצוּדַת דָּוִד
חצובים. חפירת הבור במקום סלעים קרוי חציבה: וישמינו. נעשו שמנים ובעלי בשר: ויתעדנו. היו מעדנין עצמם ברוב גודל הטוב שהשפעת להם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בצורות. מלשון מבצר: שמנה. מלשון שמן: ויתעדנו. ענין עונג ותפנוק כמו מעדני מלך (בראשית מ״ט):
כו
וַיַּמְרוּ וַיִּמְרְדוּ בָּךְ וַיַּשְׁלִכוּ אֶת־תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם וְאֶת־נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ אֲשֶׁר־הֵעִידוּ בָם לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת׃
מְצוּדַת דָּוִד
וימרו וימרדו. הוא כפל ענין במ״ש ויורה על גודל המרידה: העידו בם. התרו בם כי רוב המתרים מתרים בעדים למען לא יכחש:
כז
וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע וּכְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּתֵּן לָהֶם מוֹשִׁיעִים וְיוֹשִׁיעוּם מִיַּד צָרֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
ואתה משמים תשמע. היית שומע:
כח
וּכְנוֹחַ לָהֶם יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת רַע לְפָנֶיךָ וַתַּעַזְבֵם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וַיִּרְדּוּ בָהֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמַע וְתַצִּילֵם כְּרַחֲמֶיךָ רַבּוֹת עִתִּים׃
רַלְבַּ״ג
וכנוח להם ישובו לחטוא וכאשר ירדו בהם אויביהם ישובו ויצעקו אליך ושמעת צעקתם להצילם והיה זה פעמים רבות כמו שנזכר בספר שופטים:
מְצוּדַת דָּוִד
וכנוח להם. וכאשר היה להם מנוחה מן העובדי כוכבים: ויזעקוך. זעקו אליך: רבות עתים. ר״ל לא פעם ולא שתים כ״א בעתים מרובות:
כט
וַתָּעַד בָּהֶם לַהֲשִׁיבָם אֶל־תּוֹרָתֶךָ וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא־שָׁמְעוּ לְמִצְוֺתֶיךָ וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ חָטְאוּ־בָם אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה אָדָם וְחָיָה בָהֶם וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ׃
רַלְבַּ״ג
ואחר זה בימי המלכים לישראל ויהודה כאשר מרדו בך העידות בהם על יד עבדיך הנביאים מה שיקרה להם מהרע אם לא יסודו מרוע מעלליהם. והנה עשית זה להשיבם אל תורתך והם הרשיעו ולא שמעו למצותיך ומשפטיך חטאו בם עם היותם בתכלית השלמות והערבות ואין בהם דבר מהקושי כמו הענין בתורות שאר האומות אשר ישרפו באש לאלהיהם בניהם ובנותיהם כי אלו המצות והמשפטים הם באופן שכלם מתישרים אל מה שהוא בריאות הגוף והנפש וחייהם והם נתנו כתפם סוררת ונוטה מדרכיך אשר צויתם והקשו ערפם מהפוך אליך פניהם אבל פנו אליך עורף ולא פנים:
מְצוּדַת דָּוִד
ותעד בהם. היית מתרה בהם ע״י הנביאים: ובמשפטיך וגו׳. ר״ל אף בעשיית משפטיך לא עשו לקיים מצות ה׳ כ״א עשו שלא לשמה ואף בדרך חטא כענין הריגת החוטאי׳ בכדי להתנקם נקמתו וכדומה: אשר יעשה וגו׳. ר״ל המשפטים אשר אם יעשה אותם האדם ישיג החיים בעבורם הנה המה חטאו בם: כתף סוררת. כאדם המסיר כתפו ופונה ללכת מחברו:
ל
וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד־נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת׃
רַשִׁ״י
ותמשוך עליהם. משכת עליהם רחמים שלא להשחיתם:
אִבְּן עֶזְרָא
ותמשך עליהם - השנים הם המשוכות והטעם הארכת להם אולי ישובו. ביד נביאיך - כאילו רוחך בידם וברשותם.
רַלְבַּ״ג
והנה הארכת העונש מרוב רחמיך ומשכת עליהם שנים רבות והעידות בם ברוחך שהיתה על נביאיך ובידם שלחת להם הדברים להוכיחם ולא שמעו אל דבריך לקחת מוסר והיה זה סבה שנתת אותם ביד עמי הארצות והם מלך אשור ומלך בבל והם הרגו בהם הרג רב:
מְצוּדַת דָּוִד
ותמשוך. ר״ל משכת עליהם חסד: ברוחך. ברוח נבואה הבאה מעמך: ולא האזינו. לא הטו אוזן לשמוע:
לא
וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא־עֲשִׂיתָם כָּלָה וְלֹא עֲזַבְתָּם כִּי אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה׃
רַלְבַּ״ג
והנה ברחמיך הרבים לא עשית אותם כלה ואף על פי שהיו ראוים לזה מצד עוצם חטאתיהם גם לא הסירות מהם השגחתך לעזוב אותם בארץ שבים כי שם היו עיניך בהם להשגיח בם כי אל חנון ורחום אתה:
לב
וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל־יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר־מְצָאַתְנוּ לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וּלְכֹהֲנֵינוּ וְלִנְבִיאֵנוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ וּלְכָל־עַמֶּךָ מִימֵי מַלְכֵי אַשּׁוּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
אִבְּן עֶזְרָא
אל ימעט לפניך - דבק עם את הקרוב ולא עם התלאה, כי אם את העצם דבר. וכן: את שני האנשים ותצפנו.
רַלְבַּ״ג
ועתה אלהינו שומר הברית והחסד שהיה לך עם האבות און התלאה אשר מצאתנו מימי מלכי אשור עד היום מעט ומשם בא הרע לישראל ועד עתה כי הוא הגלה עשרת השבטים והשחית רבים ביהודה ולכד את כל ערי יהודה הבצורות ואחריו בא מלך בבל להשחית את השארית הנשארה:
מְצוּדַת דָּוִד
הברית. הגמול שהבטחת בברית: אל ימעט. ר״ל יחשב לפניך למרובים וימרקו כל פשעי עמך: אשר מצאתנו. אשר מצא אותנו וחוזר ומפרש למלכינו וכו׳: מימי מלכי אשור. שהיו הראשונים אשר הרעו לישראל:
לג
וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל־הַבָּא עָלֵינוּ כִּי־אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ׃
רַשִׁ״י
על כל הבא. על כל מעשה יסוריך הרעים אשר באו עלינו:
רַלְבַּ״ג
והנה אתה אלהינו צדיק על כל הבא עלינו מן הרע כי באמת וביושר ובחמלה שפטת אותנו אך אנחנו הרשענו:
מְצוּדַת דָּוִד
ואתה צדיק. הדין עמך על כל התלאה הבאה עלינו: כי אמת עשית. כי אתה היית מאמת ומקיים כל מה שהבטחתנו: ואנחנו הרשענו. ולא עשינו כגמול הראוי:
לד
וְאֶת־מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ תּוֹרָתֶךָ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֶל־מִצְוֺתֶיךָ וּלְעֵדְוֺתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם׃
רַלְבַּ״ג
ולעדותיך אשר העידות בהם. ר"ל ההעדות שהעידות בהם בתורה מן הרע שיקרה להם אם יסורו מאחריך והעידות בהם עוד על ידי נביאיך. והנה הם עם רב הצלחותיהם שהיתה להם מלוכה והיו נוחלים טובך הרב בארץ הטובה אשר נתת להם לא רצו לעבדך ולא שבו ממעלליהם ארבעים ואנחנו בהפך זה:
מְצוּדַת דָּוִד
ואת מלכינו. ר״ל ועם מלכינו וכו׳ הרשענו כי גם המה לא עשו תורתיך וכו׳ אשר הייתי מתרה בהם לעשותם:
לה
וְהֵם בְּמַלְכוּתָם וּבְטוּבְךָ הָרָב אֲשֶׁר־נָתַתָּ לָהֶם וּבְאֶרֶץ הָרְחָבָה וְהַשְּׁמֵנָה אֲשֶׁר־נָתַתָּ לִפְנֵיהֶם לֹא עֲבָדוּךָ וְלֹא־שָׁבוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם הָרָעִים׃
מְצוּדַת דָּוִד
במלכותם. עם שהיה בהם המלוכה ורוב טובה עכ״ז לא עבדוך ולא שבו מדרכיהם הרעים:
לו
הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת־פִּרְיָהּ וְאֶת־טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ׃
רַשִׁ״י
הנה אנחנו עבדים עליה. שאנחנו מעלים מס לכל העכו"ם:
רַלְבַּ״ג
כי אנחנו עבדים ומלכי הגוים מושלים על אדמתנו ובהמתנו ועל גופנו ובצרה גדולה אנחנו:
לז
וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר־נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ׃
רַשִׁ״י
ותבואתה. של ארץ ישראל: מרבה. מעדני מאכלים למלכי העכו"ם: אשר נתתה עלינו. שהם מושלים בנו:
מְצוּדַת דָּוִד
מרבה וכו׳. כי מלכי פרס לוקחים מהם המס וכל דבר היפה אף נעים: כרצונם. עושים כרצונם:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.