עוֹבַדְיָה א

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה׃

רַשִׁ״י חזון עובדיה. מאי שנא עובדיה לאדום ולא ניבא נבואה אחרת אמרו חכמי' עובדיה גר אדומי היה אמר הקב"ה מהם ובהם אביא עליהם יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבק' ולא למד ממעשיה':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְבוּאַת עוֹבַדְיָה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם בְּסוֹרָא שְׁמַעְנָא מִן קֳדָם יְיָ וְאִזְגַד בְּעַמְמַיָא שְׁלִיחַ קוּמוּ וְנִתְעַתַּד עֲלָהּ לִקְרָבָא:

אִבְּן עֶזְרָא לא ידענו דורו ולא נוכל לומר כי הוא הנזכר בספר מלכים בימי אחאב כי שם כתיב: ועובדיה היה ירא את ה' ואילו היה זה הנביא בעצמו, איך יקראנו ירא השם ולא יקראנו נביא, כי הנבואה היא המעלה הנכבדת יותר?! ולפי דעתי: כי שמועה שמענו - זה הנביא וירמיה וישעיה ועמוס שהתנבאו על אדום, על כן אמר: שמענו. וציר - כאילו ציר שלוח בגוים שהתחברו ויאמרו אלה לאלה קומו.

מְצוּדַת דָּוִד חזון עובדיה. זהו מראה הנבואה של עובדיה: לאדום. על אדום: שמועה שמענו. ר״ל אני ושאר נביאים שמענו שמועה מאת ה׳ כי הרבה נביאים התנבאו על חורבן אדום: וציר. ר״ל כאשר שמענו כן הוא כי כל העכו״ם התעוררו לבוא עליה למלחמה ושלחו שלוחיהם זה לזה לאמר קומו אתם ונקומה גם אנו ללכת עליה למלחמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן וציר. ענין שליח כמו וציר אמונים (משלי יג):

מַלְבִּי״ם חזון עובדיה לאדום. הנה אדום הרעו לישראל בחורבן בית ראשון, שאז שמחו על מפלת ישראל ועל חורבן בית המקדש, אח"כ בחורבן בית שני שנחרבה ע"י הרומיים שהם נקראו בשם אדום על שעיר רומי התישבה מבני אדום, ועל שאח"כ נתיסדה אמונתם ע"י בני אדום, כמ"ש הרי"א בישעיה סי' ל"ד בראיות, וגם בני אדום שהכניס הורדוס בדת ישראל במילה וטבילה באו ועזרו על החורבן ונתהפכו לאויבים, ואח"כ התפשטה אמונתם הידועה ונקראו כל בעלי דתם בשם אדום, ותחתם סבלו ישראל גלות והריגות אין מספר במשך ימים רבים, ולעתיד יתאספו כל בעלי הדת ההיא לכבוש את א"י מיד ישמעאלים, כמבואר בנבואת יחזקאל על ענין גוג ומגוג בסי' ל"ב ובסי' ל"ח ל"ט, כמש"ש, ואז יתאספו כל בני ישמעאל אשר במזרח לנקום נקמת אחיהם, ועז"א הנה שמועה שמענו (ר"ל אני ויתר הנביאים כי כמה נביאים נבאו על מפלת אדום) מאת ה', שהודיע זה בנבואה, וגם ציר בגוים שולח הם השלוחים שילכו בין הישמעאלים שיזרזו זא"ז לאמר קומו ונקומה עליה למלחמה":

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לאדום. כמו על אדום, ורמז בשימוש הלמ"ד שהיה גר אדומי, שהוא שייך לאדום, כמ"ש חז"ל: ציר. שליח הסובב בחזרה לכל צד ומחזיר דבר לשולחיו (ישעיה י"ח):

ב הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד׃

רַשִׁ״י הנה קטן נתתיך. כלפי שקראו אביו בנו הגדול ואמו בנה הגדול אמר הקב"ה לפני קטן הוא רבותינו דרשו קטן שלא היה להם לא כתב ולא לשון: בזוי. שלא היו מעמידין מלך בן מלך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הָא חֲלָשׁ יְהַבְתָּךְ בְּעַמְמַיָא בְּסִיר אַתְּ לַחֲדָא:

אִבְּן עֶזְרָא הנה קטן - כי מספרם מעט ואין ארץ מלכותם רחבה.

מְצוּדַת דָּוִד הנה קטן נתתיך. בתחילת ממשלתך בארץ שעיר הנה אז היית קטן בעכו״ם ומבוזה מאד ביניהם כי היתה ממלכה שפלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן בזוי. מבוזה:

מַלְבִּי״ם הנה. ע"ז מתמה הלא קטן נתתיך בגוים שהאומה בני אדום שישבו בהר שעיר בימי הנביאים היה גוי קטן, וגם בזוי מאד ולמה יצטרך אסיפת כל הגוים נגד אומה קטנה, ואיך יתעוררו להלחם על אומה בזויה?, משיב.

ג זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי־סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ׃

רַשִׁ״י שוכני בחגוי סלע. סומך על משענת אבותיו אברהם ויצחק והם לא יועילו לו. חגוי כמו (ישעיה יט) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא ברייטיינ"א בלעז ואל תתמה על וי"ו של חגוי שהיא כוי"ו של קצוי (תהלים סה) וכוי"ו של כמטחוי (בראשית כא) שאין יסוד בתיבה אלא טי"ת וחי"ת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן רְשַׁע לִבָּךְ אַטְעַיָךְ דְאַתְּ דָמֵי לְנִשְׁרָא דְשָׁרֵי בְשִׁינֵי כֵיפָא בְּרוֹמָא מוֹתְבֵיהּ אֲמַר בְּלִבֵּיהּ מַן יַחֲתִינַנִי לְאַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא זדון. שוכני - חסר כ"ף, כי חשבת כי הר שעיר ימלטך, כשוכני בחגוי הסלע.

מְצוּדַת דָּוִד זדון לבך השיאך. כאומר הנה עתה שנתגדלת למשול ממשל רב כאשר באת אל הר שעיר וכו׳ לכן זדון לבך הסית אותך להתגאות יותר מדאי: שוכני. כאלו אתה שוכן בבקעי הסלע עד שלא יוכל מי לקרוב אליך וכאלו היה מקום מושבו במקום מרום ונשא אומר בלבו. לכן חושב בלבו מי הוא אשר יוכל להוריד אותי בשפל הארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן השיאך. ענין הסתה כמו הנחש השיאני (בראשית ג): שוכני. היו״ד יתירה: בחגוי. ענין בקוע וחריץ כמו יונתי בחגוי הסלע (ש״ה ב):

מַלְבִּי״ם זדון לבך השיאך. ע"י זדון לבך שזדה בעניני האמונה לדבר על ה' תועה, ותוארים מגונים, זה השיא אותה עד שאתה שוכני בחגוי סלע מרום שבתו, שעלית לישב במרומו של עולם, ואומר בלבו מי יורידני ארץ, ר"ל שע"י שהאמונה הזאת תתפשט מאוד עי"כ תתנשא מלכות אדום באחרית הימים עד שלא תירא משום אדם, וה' משיב לה, דע כי גם.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת זדון לבך. סתם זד הוא החולק על עקרי האמונה ומכחישם ביד רמה, בפרט כשנסמך אל הלב, כמ"ש בפי' משלי: השיאך. גדר פעל השיא שהמסית אותו מסיר מלבו הפחד והמורך וזה הבדלו מן, הסית, פתה (ישעיה ל"ו), בחגוי סלע, אדום שכן בסלע, כמ"ש ותפש את הסלע במלחמה (מ"ב י"ד ו') וישליכום מראש הסלע (דה"ב כ"ה י"ב) ונפץ עולליך אל הסלע (תהלות קל"ז), וחגוי סלע ת"י בשיני כיפא, וי"מ בבקעי הסלע, וי"מ מענין חוג הארץ ראש הסלע מקום שהוא עגול בראש:

ד אִם־תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם־בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִם תְּרִים כְּנִשְׁרָא וְאִם בֵּינֵי כוֹכְבַיָא תְּשַׁוֵי מְדוֹרָךְ מִתַּמָן אַחֲתִינָךְ אֲמַר יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא אם תגביה כנשר - פועל יוצא, והפעיל חסר והוא מקום שבתך, וככה: המגביהי לשבת וכבר פירשתיו. הטעם: תגביה - מקום שבתך, כנשר.

מְצוּדַת דָּוִד אם תגביה כנשר. אפי׳ אם תגביה לשבת כנשר העושה מדורו במקום גבוה ואם תשים מדורך בין הכוכבים משם אורידך לארץ ותהיה נמסר ביד העכו״ם:

מְצוּדַת צִיּוֹן קנך. מל׳ קן והוא מדור העופות:

מַלְבִּי״ם אם תגביה כנשר. וגם אם תגביה בין כוכבים, אומר אני לך שים קנך שמה! כדי שמשם אורידך נאום ה'. כי הנופל ממקום נמוך אינו מסוכן כ"כ, ולכן אצוה שתשים קנך בין כוכבים כדי שתגדיל מפלתך, כמי שרוצה להפיל את אויבו ומעלהו למקום גבוה כדי שיפילו משם אל העומק ותשבר מפרקתו, ונבואה זו היא עתידה שבאחרית הימים תגדל מלכות אדום ותגבה למעלה ראש ומשם יוריד אותה ה' אל עמק יהושפט:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שים. הוא צווי כפשוטו:

ה אִם־גַּנָּבִים בָּאוּ־לְךָ אִם־שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם־בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת׃

רַשִׁ״י באו לך. עליך: איך נדמיתה. למה נרדמתה דומם עד שגנבו כל רצונם: הלא בוצרים ישאירו עוללות. ואלה לא ישאירו לך כלום כי יחפשוך ויגלו וידרשו מצפוניך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִם גַנָבִים אֲתוֹ עֲלָךְ אִם בְּזוֹזֵי לֵילְיָא אֵיכְדֵין הֲוֵיתָא דָמִיךְ עַד דִגְנָבוּ מִסִתְהוֹן וְאִם חָטוֹפִין כְּקִטוּפִין אָתוּ עֲלָךְ הֲלָא מַשְׁאֲרִין עוֹלְלָן:

אִבְּן עֶזְרָא אם גנבים - בסתר. שודדי לילה נדמיתה - נכרתה, כמו: נדמה שמרון.

מְצוּדַת דָּוִד באו לך. באו עליך: שודדי לילה. הם המתפחדים לגזול ביום וגוזלים בלילה: איך נדמיתה. איך נכרת מכל וכל (אמר בלשון עבר כדרך הרבה מן הנבואות כי הנביא ראה כאלו כבר נעשתה): הלא יגנבו דים. ר״ל הלוא אין דרכם לגנוב אלא די ספוקם ויניחו המותר ומדוע א״כ נכרת מכל וכל מבלי שארית: אם בוצרים. אם על כרמיך באו בוצרים: הלא ישאירו עוללות. ומדוע לא השאירו לך מאומה:

מְצוּדַת צִיּוֹן שודדי. ענין גזל ועושק: נדמיתה. ענין כריתה ואבדון כמו ער מואב נדמה (ישעיהו ט״ו:א׳): דים. די הספוק כמו והמלאכה היתה דים (שמות ל״ו:ז׳): בוצרים. כן יקראו תולשי ענבי כרם כמו כי תבצור כרמך (דברי׳ כד): עוללות. הם הענבים הקטנים הגרועים כמו לא תעולל (, שם):

מַלְבִּי״ם אם. אחרי שהתחיל לנבאות את העתיד לבא על אדום באחרית הימים, שב להודיע ג"כ מה שיקרה להם בזמן קודם, שבאו אויבים לארצם ושללוהו ובזזוהו, וכבר בארתי (ישעיה סי' כ"א וירמיה סי' מ"ט) שצייר ענין מפלתם אז, שאנשי בריתו השיאוהו שילך למלחמה חוץ לארצו על שכניו, ובעת שהיה חוץ לארצו נכנסו אויבים במדינתו והחריבו את הכל, עפ"ז ידמה את האויבים כגנבים שנכנסים בסתר שלא בידיעת בעה"ב, ושואל הלא אם באו לך גנבים איך נדמית וישנת, ויותר מזה אם באו לך שודדי לילה, שהשודדים משמיעים קול רעש יותר מן הגנבים, איך נדמית בשינה ולא הרגשת, הלא יגנבו דים ולמה לא הקיצות משנתך לגרש אותם? מוסיף לאמר אם בוצרים באו לך שהם באים בשדה שאין בעל הבית שם, כי כן לא היית במקום שבאו השודדים, הלא אשאל הלא ישאירו עוללות כיון שיראים פן יבא בעה"ב ולא יקצרו את הכל, וא"כ אשאל.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת נדמית. ענין שתיקה, וכן מואב נדמה (ישעיה ט"ו):

ו אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו׃

רַשִׁ״י נבעו. תרגום יונתן איתגליין ולשון ארמית נבעו נתבקשו וכן אם תבעיון בעיו (ישעיהו כ״א:י״ב):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֵיכְדֵין אִתְבְּלֵשׁ עֵשָׂו אִתְגַלְיָן מַטְמוֹרוֹהִי:

אִבְּן עֶזְרָא איך, נבעו - כמו: אם תבעיון בעיו.

מְצוּדַת דָּוִד איך נחפשו עשו. איך נחפשו בתי עשו לקחת הכל ואיך נתבקשו ונדרשו מקומות מסתרים שלו לקחת כל הנמצא והוא כפל ענין במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן נחפשו. מלשון חפוש וחקירה כמו משם אחפש (עמוס ט): נבעו. ענין דרישה וחפוש ודומה לו אם תבעיון בעיו (ישעיה כא) שהוא ענין דרישת שאלה וכמו שמלת בקשה הונח לדריש׳ שאלה ולחפוש כן מלת בעה הונח לשניהם: מצפוניו. מל׳ צפון ונסתר:

מַלְבִּי״ם איך נחפשו עשו. שיעור הכתוב עשו! (הוא שם הקריאה) איך נחפשו ונבעו ונתגלו מצפוניו, שהלא הבאים בגניבה אין להם עת לחפש אחר כל המצפונים בלא פחד, ואיך היה זה שהאויבים לא פחדו כלל שיבאו בני אדום ויעמדו נגדם?:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת נחפשו. ר"ל מצפוניו, ועשו הוא שם הקריאה: ונבעו. נתגלו וכן פרץ נופל נבעה (ישעיהו ל׳:י״ג) וכמו שפי' חז"ל בב"ק דף ד' עפ"י התרגום:

ז עַד־הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ׃

רַשִׁ״י עד הגבול שלחוך. אותם שהבטיחוך לעזרה באו עמך ולווך עד גבול ארצך עד הספר ששם באו עליך למלחמה ובזאת השיאוך והצליחו: יכלו לך. לפתותך לצאת ושבו מאחריך: לחמך ישימו מזור תחתיך. אף מאכלך שם לך אחיך יעקב למזור שנתן לך לחם ונזיד עדשים ועל ידו בזית הבכורה: מזור. חולי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִן תְּחוּמָךְ אַגְלְיוּךְ כֹּל אֱנָשָׁא קְיָמָךְ אַטְעֲיוּךְ יְכִילוּ לָךְ אַנְשֵׁי שְׁלָמָךְ אָכְלֵי פְתוֹרָךְ שַׁוִיאוּ תַקְלָא תְּחוֹתָךְ מִדְלֵית בָּךְ סוּכְלְתָנוּ:

אִבְּן עֶזְרָא עד - לא יכלו אנשי בריתך להושיעך, רק שלחוך עד סוף הגבול שלך, בלכת פליטך בשביה. לחמך - כאשר היית במקומך זהו תחתך. אנשי שלומך - המאכילים אותך נותני מזור בלחמך ולא הרגשת. ומזור - כמו מזורו. ותחסר כ"ף ממלת אין כאיש אשר אין תבונה בו, וכמוהו: ולאין אונים עצמה ירבה ולאיש אין אונים. ורבי מרינוס אמר: בו כמו ממנו, וכל ערל לא יאכל בו, לא התבוננת ממנו.

מְצוּדַת דָּוִד עד הגבול וגו׳. כשיצא למלחמה מול העכו״ם ליוו אותו כל אנשי בריתו שהיה לו עמהם כריתת ברית הם ליוו אותו עד קצה גבול ארצו ומשם חזרו ולא הלכו למלחמה להיות לו לעזרה והטעו אותו כי הבטיחו ללכת עמו: השיאוך. האנשים שהיית עמהם בשלום הם הסיתו אותך ללכת למלחמה ויכלו לך כי שמעת להם והלכת: לחמך. אוכלי לחמך הלוקחים פרס ממך הם ישימו מכה תחתיך ר״ל במקומך הכינו לך כליון ואבדון כי ייעצו עליך רעה ואין בו תבונה להרגיש בדבר להיות נשמר מהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן שלחוך. ענין לויה כמו ואברה׳ הולך עמם לשלחם (בראשי׳ יח): השיאך. ענין הסתה: יכלו. מל׳ יכולת ונצחון: לחמך. ר״ל אוכלי לחמך: מזור. ענין מכה ותקרא כן ע״ש שזורים עליה אבק מסממנים המרפאים וכן ולא יגהה מכם מזור (הושע ה): תחתיך. במקומך:

מַלְבִּי״ם עד. משיב שזה היה ע"י תחבולה שכל אנשי בריתך שלחוך ולוו אותך עד הגבול שתצא מגבול ארצך להלחם עם האויב והם הלכו אתך לעזרך (באשר הם אנשי הברית שמחוייבים לעזרך במלחמה), אבל לא עזרו אותך במלחמה רק מה שהלכו אתך עד הגבול ושם הניחו אותך שתלחם לבדך, ואנשי שלומך הם השיאוך, שהסירו מלבך המורא כדי שתהיה טרוד במלחמה ועי"כ יכלו לך, (ואנשי) לחמך היינו האוכלים בלחמך הם שמו מזור תחתיך, כאילו רצו לרפאות המכה והמזור יעמוד תחתיך והוא יהיה במקומך להציל את ארצך מני צר, אבל אין תבונה בו במזור הזה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אנשי בריתך. מחויבים לעזור: ואנשי שלום. עמם יתיעץ: ואנשי לחמו. מחויבים לרפאות שברו, ומזור מענין תחבושת על השבר כמו אין דן דינך למזור, ומלת בו מוסב על המזור:

ח הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ וְאוֹבֵד חַכִּימִין מֵאֱדוֹם וְכָל גְבַר דְבֵיהּ סוּכְלְתָנוּתָא מִכְּרַכָּא דְעֵשָׂו:

אִבְּן עֶזְרָא הלא - לא יועילוך להצילך חכמיך וגם גבוריך.

מְצוּדַת דָּוִד ביום ההוא. ביום בוא הפורעניות: והאבדתי חכמים. לא יתחכמו בתחבולות המלחמה להציל נפשם: ותבונה וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

מַלְבִּי״ם הלא. אחר שהציע מה שיקרה לאדום קודם שיבואו הימים האחרונים המיועדים לחורבנו, כמו מה שנחרב אדום ע"י נ"נ וע"י הורדוס וכדומה, יאמר כי כ"ז לא ישוה אל מה שיהיה ביום ההוא הנזכר למעלה, במ"ש שמועה שמענו מאת ה' שהוא בעת קץ, כי ביום ההוא! והאבדתי חכמים מאדום, שכל החרבנות שיהיה לו בימי הבינים ימצאו באדום חכמים, ובהר עשו (שממליץ על עיר המלוכה) ימצאו נבונים ובכל ארץ אדום ימצאו גבורי חיל, אבל ביום ההוא המיועד יאבדו חכמים מכלל אדום, ותבונה תאבד מהר עשו שהיא עיר מושב הראש של אדום שהיא רומי זערתא:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חכמים תבונה. המבין מוציא דבר מתוך דבר והוא גדול מחכם כמ"ש בפי' משלי:

ט וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת־אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל׃

רַשִׁ״י וחתו גבוריך תימן. יחתו ויפחדו לנוס אל ארץ ישמעאל וי"ת ויתברון גברך יתבי ארעא דרומא: למען יכרת. כל איש גבור: מהר עשו מקטל. מרוב הרג שיבא עליכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתַּבְּרוּן גִבָּרָךְ יַתְבֵי דָרוֹמָא בְּדִיל דְיִשְׁתֵּיצֵי גְבַר דְבֵיהּ צוֹרְבָא מִכְּרַכָּא דְעֵשָׂו מִקְטוֹל:

אִבְּן עֶזְרָא וחתו, תימן - אולי הזכירו לתקפו גבוריך שהם מתימן, כי הוא מבני אדום. למען יכרת איש - מרוב ההרג ולא ישאר פליט. וטעם למען – דבק עם והאבדתי.

מְצוּדַת דָּוִד וחתו גבוריך תימן. אתה שמקור מחצבתך מאדום היושבת בדרומה של א״י הנה וישברו במלחמה: למען יכרת. באופן שיכרת איש מאותם שמקום מושבם הוא בהר שעיר ר״ל לא ישאר מהם איש: מקטל. ר״ל הכריתה תהיה מן ההרג שיעשו בהם ולא שימותו על מטתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן וחתו. ענין שבירה כמו והחתתי את עילם (ירמיהו מ״ט:ל״ז): תימן. הוא אדום היושב בהר שעיר בדרומה של א״י: מקטל. ענין הרג כמו הן יקטלני (איוב יג):

מַלְבִּי״ם וחתו. שיעור הכתוב וחתו גבוריך תימן מקטל, שיפול מורך בלב גבוריו, ועי"כ יכרת איש מהר עשו, כי לא יהיה להם לא עצה ולא גבורה למלחמה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וחתו מקטל. יתיראו מהריגה, כמו הן יקטלני לו איחל:

י מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם׃

רַשִׁ״י מחמס אחיך יעקב. בשביל חמס שעשית ליעקב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מֵחֲטוֹף אֲחוּךְ יַעֲקֹב תַּחְפִּינָךְ בִּהֲתָא וְתִשְׁתֵּיצֵי לַעֲלָם:

אִבְּן עֶזְרָא מחמס - אלו הפסוקים יורו כי זאת הנבואה על אדום הוא אחר גלות ירושלים אל בבל וכן אמר המקונן: זכור ה' לבני אדום שהיו אומרים לבבליים ערו וכתיב תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום ונבוכדנצר השחית אדום ותהי ארצם שממה וככה יתנבא יחזקאל, כי ירושלים שבה אחרי גלות בבל ואדום לא שבה, וכבר פירש בספר דניאל, כי אין ישראל בגלות אדום. ופירוש דבר הקדמונים: מלכות יון. והנה טעם מחמס – בעבור החמס שעשה יון לישראל ביום ירושלים.

מְצוּדַת דָּוִד מחמס אחיך יעקב. בעבור החמס שעשית לאחיך יעקב תכסה אותך הבושה ותהיה נכרת עד עולם ולא תוסיף לקום:

מְצוּדַת צִיּוֹן מחמס. ענין עושק:

מַלְבִּי״ם מחמס. באר שכ"ז יגיע להם ע"י החמס שעשו ליעקב, שעי"ז תכסך בושה בחורבנות שעברו, ולבסוף ונכרת לעולם בחורבן העתיד שיהיה נצחי:

יא בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שערו [שְׁעָרָיו] וְעַל־יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם־אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם׃

רַשִׁ״י ביום עמדך מנגד. שלא באת לעזור לו: גם אתה כאחד מהם. אעלה אני עליך כאילו אתה מן הבאים עליהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיוֹם מְקִימָךְ מִקְבֵיל בְּיוֹמָא דְבָזוּ עַמְמַיָא נִכְסוֹהִי וְנִכְרָאִין עָלוּ בְקִרְוֹהִי וְעַל יְרוּשְׁלֵם רְמוֹ עַדְבִין אַף אַתְּ כְּחַד מִנְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ביום - לראות ולהנקם.

מְצוּדַת דָּוִד ביום עמדך מנגד. עתה יפרש מהו החמס שעשה ואמר הנה ביום שעמדת מנגד בעת ששבו הזרים העושר של יעקב ועל נ״נ יאמר המחריב הבית הראשון והוא ראה זה ועמד מנגד ולא עזר ליעקב אחיו: שעריו. של יעקב: ידו גורל. השליכו גורל וחלקו ביניהם לחלקים: גם אתה. ר״ל הואיל ועמדת מנגד ולא עזרת לישראל מעלה אני עליך כאלו היית גם אתה כאחד מן הנלחמים והשוללים וזהו החמס:

מְצוּדַת צִיּוֹן מנגד. ממרחק: שבות. מל׳ שבי: זרים. מלשון זר ונכרי: חילו. ענין עושר כמו ועזבו לאחרים חילם (תהילים מ״ט:י״א): ידו. ענין השלכה והפלה כמו ידו אליה (ירמיה נ):

מַלְבִּי״ם ביום. מפרש כי תחלה בחורבן ראשון לא היו הם המחריבים, רק שעמדו מנגד ביום שבות זרים חילו, וקרא לחיל נ"נ זרים נגד הרומיים שקראם נכרים, שהנכרי הוא יותר מן הזר ומארץ אחרת, וכן היו הרומיים נכרים בערך הכשדים שהיו קרובים יותר לא"י, ובעת נכרים באו שעריו שהוא בחורבן השני שהיה ע"י הרומיים ועל ירושלים ידו גורל מי ומי יהיה המהרס חומת בית המקדש, אז גם אתה היית כאחד מהם, שאז בני אדום שנכנסו תחלה בדת ישראל בימי הורדוס נתהפכו להם לצרים והיו נגד ישראל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת זרים, ונכרים. הזר יצוייר גם בארץ ההיא, כמו ובת כהן כי תהיה לאיש זר, והנכרי בא מארץ רחוקה (ישעיה כ"ח) ובזר אינו חידוש שבא שעריו רק מה ששבה חילו, ובנכרי החידוש שבא שעריו:

יב וְאַל־תֵּרֶא בְיוֹם־אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל־תִּשְׂמַח לִבְנֵי־יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל־תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה׃

רַשִׁ״י ואל תרא ביום אחיך. לא היה לך (להביט) ולעמוד מנגד: ביום נכרו. ביום הסגירו ביד אויב הוא הבבליים וכן הוא אומר בשאול (שמואל א כ״ג:ז׳) נכר אותו אלהים בידי הסגיר אותו בידי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְדַחֲזֵיתָא בְיוֹמָא דְאֲחוּךְ בְּיוֹם תְּבִירֵיהּ וְדַחֲדִיתָא לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם תְּבִירְהוֹן וּדְאַסְגֵיתָא לְמַלָלָא רַבְרְבָן בְּעִדַן עָקָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואל - לא היה ראוי שתראה ביום נכרו הוא יום אידו, שהוא נכר בעיניו, שלא הכיר יום כמוהו בימים.

מְצוּדַת דָּוִד ואל תרא. לא היה ראוי לך לראות ביום צרת אחיך בעת שנתנכר מארצו ונתגרש ממנו וכאומר ואם לא מצאה ידך לעזור לו עכ״פ היה לך לשבת בית ולא להסתכל בבשתו להכלימו: ואל תשמח. ר״ל וכ״ש שלא היה לך לשמוח על בני יהודה בעת שנאבדו ונשמדו: ואל תגדל פיך. כ״ש שלא היה לך להגדיל פה ולהטיח דברי לעג ביום בוא להם הצרה וכאומר הנה באמת את כל אלה עשית ותחשב א״כ לחמס:

מְצוּדַת צִיּוֹן נכרו. מל׳ נכר וזר:

מַלְבִּי״ם ואל תרא. עתה חושב העול שעשו מדרגה אחר מדרגה, הלא מהראוי היה לבל תרא ביום אחיך ביום נכרו ביום נעשה אחיך לך כנכרי ושחתת ברית אחים, היה ראוי שתמנע עצמך מלראות יום ההוא, ועכ"פ היה ראוי שלא תשמח לבני יהודה, ועכ"פ היה ראוי שלא תגדיל פיך ולא תוציא השמחה שבלב אל הפה לדבר לעג ובוז, וכ"ז ידבר על מה שעשו בחורבן ראשון שהיו שמחים ולועגים על מפלת ישראל והיו מגדילים בפיהם את החורבן, כמ"ש האומרים ערו ערו עד היסוד בה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ביום נכרו. שנעשה נכרי לך. וי"מ שנמסר ביד אויב, מן נכר אותו אלהים בידי (שמואל א כ״ג:ז׳):

יג אַל־תָּבוֹא בְשַׁעַר־עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל־תֵּרֶא גַם־אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל־תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ׃

רַשִׁ״י ואל תשלחנה בחילו. אל תשלחנה ידך בנכסיו כן תרגם יונתן ומקרא קצר הוא וצריך להוסיף עליו ידך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְעַלְתָּא בְתַרְעֵי עַמִי בְּיוֹם תְּבִירְהוֹן וְדַחֲזֵיתָא אַף אַתְּ בְּבִישְׁתֵּיהּ בְּיוֹם תְּבִירֵיהּ וּדְאוֹשִׁיטְתָא יְדָךְ בְּנִכְסוֹהִי בְּיוֹם תְּבִירֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא אל - בעבור שהיה לעולם אדום תחת יד יהודה, על כן היה קשה עלינו שמחת אדום מצרתו. ואל תשלחנה - דרך קצרה. והטעם: ידיך וככה יחפרו בעמק רגליו.

מְצוּדַת דָּוִד אל תבוא. וכ״ש שלא היה לך לבוא בשער ערי עמי ביום שבא עליהם אידם ר״ל לא היה מהראוי לך שתבוא בשערי הערים לכבוש אותם כאשר עשית בחורבן הבית השני: אל תרא גם אתה. זה יאמר על בני עכו״ם היושבים בהר שעיר שכיני ישראל כי ביום שכבש את ירושלים באו גם המה ושלחו ידם לשלול שלל ולבוז בז כמוזכר ביוסיפון ולזה אמר ואל תרא גם אתה וגו׳ ר״ל כמו שלא היה ראוי לבוא בשעריו לכבשם כן גם אתה היושב בשעיר לא היה ראוי לך לראות ברעת ישראל ביום שבא עליו האיד כי אין מהראוי להסתכל בבשתו להכלימו: ואל תשלחנה. וכ״ש שלא היה לך לשלוח ידך בעשרו לשללו לעצמך ביום שבא עליו האיד:

מְצוּדַת צִיּוֹן אידם. ענין צער ומקרה רע כמו הלא איד לעול (איוב ל״א:ג׳): בחילו. בעשרו:

מַלְבִּי״ם אל תבא. עתה חושב מה שעשו בבית שני שהוא גרוע מן הקודם, שבאו בעצמם ועזרו להחריב, ובעת שנכרים באו שעריו שהם הרומיים היה ראוי שאל תבא גם אתה בשער עמי עם המחריבים, ואם באת, היה ראוי שאל תרא גם אתה ברעתו להזכיר רעתם ועונותיהם וללמד עליהם חובה, ועכ"פ היה ראוי שאל תשלחנה (ידיך) בחילו לבוז את שללם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אל תשלחנה. ידיך, וכן ת"י דאושיטת ידך בנכסוהי:

יד וְאַל־תַּעֲמֹד עַל־הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת־פְּלִיטָיו וְאַל־תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה׃

רַשִׁ״י ואל תעמוד על הפרק. מקום שהבורחים יוצאים דרך שם לימלט ובלשון לע"ז קוראים אותו טרו"ג (אל תעמוד על הפרק, מכאן שאסור להפסיק בק"ש בין פרק לפרק הג"ה דר"ע):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְקַמְתָּא עַל פִּרְקָא לְשֵׁיצָאָה יַת מְעַרְקוֹהִי וְדִמְסַרְתָּא מְשֵׁיזְבוֹהִי בְּעִדַן עָקָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואל, הפרק - מקום שיתפרקו ממנו הדרכים לאמר לבבליים: אי זה הדרך הלך הפליט? ואל תסגר שרידיו - למסור כאילו תסגור עליו.

מְצוּדַת דָּוִד ואל תעמוד על הפרק. זה יאמר על אנשי טיטוס שגלו את ישראל ואמר עכ״פ לא היה לך לעמוד ולהתחזק על השבר להכרית את פליטיו ר״ל עכ״פ בהיותו בגולה לא היה לך לאבד ולהכרית את יתר הפליטה כאשר האבדת והכרת בכל דור ודור: ואל תסגר. לא היה לך לאסרם במאסר כאשר עשית בכל דור ודור:

מְצוּדַת צִיּוֹן תעמוד. ענינו התחזקות על הדבר וההשתדלות עליו ודומה לו אך יונתן וגו׳ עמדו על זאת (עזרא י׳:ט״ו): הפרק. ענין שביר׳ כמו ופרסיהן יפרק (זכריה י״א:ט״ז) פליטיו. ענין שארית כמו פליט ושריד (איכה ב): תסגר. ר״ל מסגר המאסר שרידיו. ענין שארית:

מַלְבִּי״ם ואל. ועכ"פ היה ראוי בל תעמד על הפרק להכרית את הפליטים ועכ"פ שבל תסגר שרידיו אשר שרדו מהם בארצך, בל תסגר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו, וגם מרמז ע"מ שעשו להם אחר החורבן שתחלה ראו ברעת ישראל והיו מקטרגים עליהם, ואחר שגברו האדומים והתפשטה אמונתם התחילו לבוז חיל ישראל בכל פעם, ואח"כ התחילו להכרית את הפליטים ע"י הגזירות והגירושין והשמדות, ואח"כ הרגו את האנוסים אשר שרדו בתוכם והסגירו אותם לעוצר ולמשפט לענוים קשים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הפרק. עת יתפרד קישור הלוחמים (כי שם פרק ענינו על דבר הנפרד בכח ממקום חבורו) אז יעמידו גבורים להכרית כל פליט, ויש הבדל בין פליט ובין שריד, הפליט הוא הנצול מן החרב והיה במלחמה, והשריד יהיה גם כשהיה במק"א ונשאר מן העם בחיים:

טו כִּי־קָרוֹב יוֹם־יְהוָה עַל־כָּל־הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי קָרִיב יוֹמָא דְעָתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ עַל כָּל עַמְמַיָא כְּמָא דַעֲבָדַת יִתְעֲבֵיד לָךְ גַמְלָךְ יִתְּתָב בְּרֵישָׁךְ:

אִבְּן עֶזְרָא כי - הטעם במהרה יקרה לכל, גם לך כמקרה הזה.

מְצוּדַת דָּוִד כי קרוב יום ה׳. ר״ל היה לך לחשוב אשר יום התשלומין מה׳ המיועד להביא על כל העכו״ם שהרעו לישראל הוא קרוב ומזומן לפניו להביא וכאשר עשית אתה לישראל כן יעשה לך: גמולך. הגמול הראוי לך ישוב בראשך:

מְצוּדַת צִיּוֹן קרוב. ר״ל נכון ומזומן לפניו וכן כי קרוב יום אידם (דברים ל״ב:ל״ה):

מַלְבִּי״ם כי קרוב. היום המיועד מאת ה' על כל הגוים לשלם על רעתם הוא קרוב, ואז תקבלו תשלומין בכפל, א] על המעשים, שעז"א כאשר עשית יעשה לך, ב] כפי הגמול שגדר הגמול הוא התפעליות האיבה והקנאה שעל פיו עשית את המעשה, שעז"א גמולך ישוב בראשך כמ"ש יחזקאל ל"ה ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשית משנאתך בם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת יעשה לך, גמולך ישוב. הבדלם התבאר (יואל ד' ד'):

טז כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל־הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל־הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ׃

רַשִׁ״י כאשר שתיתם על הר קדשי. כמה דחדיתון על מחת טורא דקודשי: ולעו. כתרגומו ויסתלעמון ל' מהומה ושממון וטירוף דעת אישטורדישו"ן בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כְּמָא דַחֲדֵיתוּן עַל מְחַת טוּרָא דְקוּדְשִׁי יִשְׁתּוּן כָּל עַמְמַיָא כֵּס פּוּרְעֲנוּתְהוֹן תְּדִירָא וְיִשְׁתּוּן וְיִסְתַּלְעֲמוּן וִיהוֹן כִּדְלָא הֲווֹ:

אִבְּן עֶזְרָא כי - מדבר לישראל, כאשר שתיתם – כוס, כן ישתו כל הגוים. ולעו - כמו ילע קדש. והטעם: בליעה, אלא שהוא חסר בית. ויפת אמר: כאשר שתו הגוים ושמחו על הר קדשי, כן ישתו על הר עשו.

מְצוּדַת דָּוִד כי כאשר שתיתם. אל מול יהודה יאמר כמו שאתם שתיתם על הר קדשי מכוס התרעלה כן הבבליים שהרעו לכם ישתו תמיד את כוס התרעלה עד אשר יתמו: ושתו ולעו. וכאשר ישתו את הכוס יהיו נשחתים ומבולבלים והוא ענין מליצה ור״ל יהיו מבולבלים מן הפורעניות כאלו שתו כוס משקה המטמטם ומבלבל: והיו כלוא היו. ר״ל יהיו כלים כאלו לא היו מעולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ולעו. ענין השחתה ובלבול וכן על כן דברי לעו (איוב ו׳:ג׳):

מַלְבִּי״ם כי. מוסב על מליצת ירמיה (סי' כ"ה) קח את כוס יין החמה הזאת והשקית אותו את כל הגוים, ואמר (שם סי' מ"ט) אצל מפלת אדום הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה לא תנקה כי שתה תשתה, וז"ש כי כאשר שתיתם על הר קדשי כי שם השקה הנביא אותם את כוס החמה כן ישתו כל הגוים תמיד כי יעברו עליהם חורבנות רבות במשך עתים וימים בתמידות, עד שבאחרית הימים ישתו ולעו והיו כלא היו כי יבטל מציאותם לגמרי:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ולעו. יצפצפו דברים כשכור (ישעיה נ' ד'):

יז וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם׃

רַשִׁ״י את מורשיהם. נכסי עממיא דהוו מחסנין להון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְטוּרָא דְצִיוֹן תְּהֵי מְשֵׁיזַבְתָּא וִיהוֹן קַדִישִׁין וְיַחְסְנוּן דְבֵית יַעֲקֹב נִכְסֵי עַמְמַיָא דַהֲווֹ מַחְסְנִין לְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ובהר ציון - כל הגוים יהיו כלא היו ואין פליט להם, אבל בהר ציון תהיה פליטה. אמר יפת: זה לעתיד. ורבי משה אמר: על ימי חזקיהו. ורבי ישועה אמר: על בית שני.

מְצוּדַת דָּוִד ובהר ציון. אבל בהר ציון תהיה פליטה ושארית ר״ל אנשיה ישארו: והיה קדש. כי לא יוסיף לבוא בה ערל וטמא: את מורשיהם. את העכו״ם שירשו אותם מאז:

מְצוּדַת צִיּוֹן מורשיהם. מל׳ ירושה:

מַלְבִּי״ם ובהר ציון. אחר שכמה אומות שהיו ממחריבי הארץ יכלו ויאבד זכרם אז תהיה פליטה בהר ציון ונדחי ישראל יתקבצו שם מעט מעט, (כמ"ש בפי' ישעיה סס"ה על בטרם תחיל ילדה). והיה קדש. ובית יעקב יירשו את ירושתם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מורשיהם. ארץ ירושתם, וההבדל בין שם ירושה ומורשה, שמורשה מורה שמוריש אותה לבניו וכמו שפירשו חז"ל:

יח וְהָיָה בֵית־יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא־יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר׃

רַשִׁ״י כי ה' דבר. והיכן דבר (במדבר כ״ד:י״ט) וירד מיעקב והאביד שריד וגו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהוֹן דְבֵית יַעֲקֹב תְּקִיפִין כְּאֵשָׁתָא וּדְבֵית יוֹסֵף חֲסִינִין כְּשַׁלְהוֹבִיתָא וּדְבֵית עֵשָׂו חֲלָשִׁין כְּקַשָׁא וְיִשְׁלְטוּן בְּהוֹן וְיִקְטְלוֹנוּנוּן וְלָא יְהֵי שֵׁיזְבָא לְבֵית עֵשָׂו אֲרֵי יְיָ גְזִיר כֵּן:

אִבְּן עֶזְרָא והיה, ובית יוסף - הטעם כפול והזכיר יוסף כנגד יעקב ויוסף.

מְצוּדַת דָּוִד אש. ישרפו כמו אש: ובית יוסף להבה. הוא כפל ענין במ״ש: לקש. הכשדים יהיו דומים לקש הנשרף מהר: ודלקו בהם. ישראל ידליקו את בית הכשדים וישרפם ר״ל הם יגמרו בהם הכליון ולא יהיה שארית להם: כי ה׳ דבר. ובודאי כן יהיה:

מְצוּדַת צִיּוֹן להבה. שלהבת: לקש. הוא תבן הדק: ודלקו. ענין שרפה והבערה:

מַלְבִּי״ם והיה. ואז תהיה מלחמת גוג ומגוג, ואז יהיה בית יעקב אש הבוער מקרוב, ובית יוסף יהיה כלהבה הבוער מרחוק יותר מן האש, כי משיח בן יוסף יעשה חיל אז, או מפני שעשרת השבטים לא יהיו עדיין כולם בא"י ויהיו עוד מרחוק, ובית עשו יהיה כקש אשר בהריחו אש יאכל קש אחד את חברו כן יאבדו זא"ז במלחמת גוג כאשר התבאר ביחזקאל ל"ח עד שלא יהיה שריד לבית עשו:

יט וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת־הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת־פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת־שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת־הַגִּלְעָד׃

רַשִׁ״י וירשו הנגב. ישראל שהיו יושבין בדרומה של ארץ ישראל ירשו את הר עשו שהוא במצר דרום ובני השפלה ירשו את ארץ פלשתים ואת הר אפרים ואת הר שומרון: ובנימין את הגלעד. ובני מנשה שהיתה ארץ גלעד שלהם יפשטו להם מהלאה לגבולותיה של ארץ ישראל במזרחה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַחְסְנוּן יַתְבֵי דָרוֹמָא יַת כְּרַכָּא דְעֵשָׂו וְיַתְבֵי שְׁפֶלְתָּא יַת אַרְעָא דִפְלִשְׁתָּאֵי וְיַחְסְנוּן יַת קִרְוֵי אֶפְרַיִם וְיַת קִרְוֵי שֹׁמְרוֹן וּדְבֵית בִּנְיָמִין יַת יַתְבֵי אַרְעָא דְגִלְעָד:

אִבְּן עֶזְרָא וירשו - אנשי הנגב שם מקום, או נגב ארץ ישראל והיושבים בשפלה, כמו: בערבה בהר ובשפלה ובנגב. ובנימין - ירש את הגלעד מעבר לירדן.

מְצוּדַת דָּוִד וירשו הנגב. בית יעקב הנזכר במקרא שלפניו הם ירשו את הנגב וחוזר ומפרש את הר עשו שהיא בדרומה של א״י: והשפלה. גם ירשו את השפלה וחוזר ומפרש את פלשתים כי ארץ פלשתים היתה בשפלה: את שדה אפרים. כי בימי יהושע לא ירשו כ״א הר אפרים ולא יכלו להוריש את העמק כי רכב ברזל לו כמ״ש שם ולכן אמר שיירשו גם שדות העמק: ואת שדה שומרון. במ״א נאמר שעמרי מלך ישראל קנה את ההר שומרון ואמר שלעתיד יירשו הכל ואף השדות: ובנימין את הגלעד. בנימין יירש את ארץ הגלעד (וזהו מלבד חלק רצועה הניתן לו בא״י בעבר הירדן המערבי כמ״ש בסוף יחזקאל בני מנשה יושבי הגלעד יעמדו על נחלתם בעבר הירדן המערבי יהיו היורשים ואמר בני הגולה של החיל הזה של בני ישראל אשר עם כל השבטים כמ״ש שם):

מְצוּדַת צִיּוֹן והשפלה. העמק:

מַלְבִּי״ם וירשו הנגב את הר עשו. בצד הדרומי של א"י יקחו ירושה את הר עשו, שהיה מדרום לא"י ועתה תתרחב א"י בצד דרום כמו שבארתי ביחזקאל סי' מ"ז שארץ אדום ועמון ומואב יכנסו בגבול הארץ, ובצד השפלה יירשו את פלשתים, שהוא במערב א"י, שערי פלשתים היו בשפלה כמבואר ביהושע סי' ט"ו, וירשו את שדה אפרים בצד מזרח תתרחב הגבול בעבר הירדן הלאה, וזה קרא שדה אפרים שהשדה ימליץ כל מה שהוא חוץ לישוב, ועבר הירדן היה מגביל נגד אפרים כמבואר ביהושע סי' ט"ז ומבואר (שמואל ב' י"ח) שיער אפרים נמשך עד לעבר הירדן המזרחי, ששם לחמו אנשי דוד עם אנשי אבשלום עיי"ש. ובנימין יירש את הגלעד. מבואר ביחזקאל שבנימין ירש אז בצד צפון לירושלים של עכשיו, ונחלתם תתפשט במזרח בעבר הירדן והגלעד יפול בחלקם:

כ וְגָלֻת הַחֵל־הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־כְּנַעֲנִים עַד־צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב׃

רַשִׁ״י וגלות החל הזה. תרגם יונתן עמא הדין, החל לשון חיל כמו (ישעיהו ל״ו:ב׳) ויבא ירושלמה בחיל כבד דרבשקה אלא שזה חסר יו"ד ויש עוד לפרש החל הזה גלות הגיא הזה: לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת. גלות אשר הוא מבני ישראל שגלו מעשרת השבטים לארץ כנענים עד צרפת: וגלות ירושלים אשר בספרד. שהם מבני יהודה אשר גלו לספרד הם ירשו את ערי הנגב שבדרומה של ארץ ישראל. ואומרי' הפותרים צרפת הוא המלכות שקורין פרנצ"א בלע"ז. ספרד תרגם יונתן אספמיא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְגָלוּת עַמָא הָדֵין דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִבְאַרְעָא כְנַעֲנָאֵי עַד צָרְפַת וְגָלוּת יְרוּשְׁלֵם דִבְאַסְפַּמְיָא יַחְסְנוּן יַת קִרְוֵי אַרְעָא דְדָרוֹמָא:

אִבְּן עֶזְרָא וגלות - אמר רבי משה: הגלות שהחלו לגלות. ורבי מרינוס אמר: כי החל כמו ויאבל חיל וחומה, והטעם כי תתפש המדינה ונהרג מה שבתוכה, גם הבורחים לא נמלטו רק מעטים שהיו בחיל. אשר כנענים - שמענו מפי גדולים כי ארץ אלמניי"ה הם הכנעניים שברחו מפני בני ישראל בבואם אל הארץ, גם ככה צרפת היא פרנסי"ה. ותרגום יונתן בן עוזיאל: ספרד אספמיא וזו היא גלות טיטוס, וזאת הנבואה לעתיד. לא כאשר אמר רבי משה, כי אז נפזרו מהבית הראשון.

מְצוּדַת דָּוִד וגלות החל הזה וגו׳. במקרא שלפניו נאמר שבית יעקב ירשו הנגב וגומר ויפרש עתה מי ומי מהם יהיו היורשים ואמר בני הגולה של החיל הזה של בני ישראל אשר ישבו עם הכנענים שברחו מארצם בימי יהושע אשר מקום מושבם עד צרפת וגם בני הגולה של ירושלים אשר ישבו בספרד הם יירשו את ערי הנגב הוא הר עשו ארץ אדום (אבל ארץ פלשתים ושדות אפרים ושומרון המה בתוך גבולי א״י ויחולק אח״כ כמ״ש בסוף יחזקאל):

מְצוּדַת צִיּוֹן החל. כמו החיל ונפלה היו״ד:

מַלְבִּי״ם וגלות החל הזה. התבאר ביחזקאל סי' מ"ז שבני דן הם יירשו לעתיד את צור וצידון שיתוסף לא"י, ובני דן הם גלו קודם כל השבטים כי הם ישבו חוץ לא"י, ע"כ קראם גלות החל, הם יירשו אשר לכנענים שהם צור וצידון כמ"ש ה' צוה אל כנען (ישעיהו כ״ג:י״א) שכיון על צור, עד צרפת אשר לצידון (מלכים כ"א). וגלות ירושלים ירשו את ערי הנגב. שהם חלק יהודה ובנימין, שיירשו במקומם, כמו שהתבאר ביחזקאל סי' מ"ז מ"ח שיהודה ובנימין יקחו מנגב לא"י והם היו גולי ירושלים, והתישבו אח"כ בספרד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת החל. מענין התחלה, כמו גז חן חץ, מן גזז חנן חצץ, ומלת ירשו נמשך לכאן, יירשו אשר כנענים:

כא וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה׃

רַשִׁ״י ועלו. שרי ישראל מושיעים בהר ציון: לשפוט את הר עשו. ליפרע מהר עשו אשר עשו לישראל לשפוט יושטיציי"ר בלע"ז: הר עשו. י"ת כרכא רבא דעשו: והיתה לה' המלוכה. לימדך שאין מלכותו שלימה עד שיפרע מעמלק:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִסְקוּן מְשֵׁיזְבִין בְּטוּרָא דְצִיוֹן לְמֵידַן יַת כְּרַכָּא דְעֵשָׂו וְתִתְגְלֵי מַלְכוּתָא דַייָ עַל כָּל יַתְבֵי אַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא ועלו מושיעים - הם שופטי ישראל לשפוט השרידים בהר עשו, אז תהיה לשם המלוכה בגלוי, כדרך: והיה ה' למלך על כל הארץ, שהוא לעתיד.

מְצוּדַת דָּוִד ועלו מושיעים. ר״ל המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט על מה שהרעו לישראל אז תהיה לה׳ המלוכה ר״ל אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו לאלוה:

מַלְבִּי״ם ועלו מושעים. ואז תתחיל מלחמת גוג ומגוג ויתגלו שני המשיחים בן יוסף ובן דוד ושבעה רועים שיושיעו את ישראל, והם יעלו לשפוט את הר עשו, ואז והיתה לה' המלוכה ויקבלו כולם את עול מלכות שמים במהרה בימינו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.