שְׁמוּאֵל א ט

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְהִי־אִישׁ מבן־ימין [מִבִּנְיָמִין] וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן־אֲבִיאֵל בֶּן־צְרוֹר בֶּן־בְּכוֹרַת בֶּן־אֲפִיחַ בֶּן־אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה גַבְרָא מִשִׁבְטָא דְבֵית בִּנְיָמִין וּשְׁמֵיהּ קִישׁ בַּר אֲבִיאֵל בַּר צְרוֹר בַּר בְּכוֹרַת בַּר אֲפִיחַ בַּר גַבְרָא מִשִׁבְטָא דְבֵית בִּנְיָמִן גִבַּר חֵילָא:

מְצוּדַת דָּוִד בן איש ימיני. רצה לומר: בן אדם גדול מבני בנימן:

מְצוּדַת צִיּוֹן חיל. ענין כח ואומץ:

ב וְלוֹ־הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל־הָעָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלֵיהּ הֲוָה בַּר וּשְׁמֵיהּ שָׁאוּל עוּלֵים וְשַׁפִּיר וְלֵית גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שַׁפִּיר מִנֵיהּ מִכַּתְפֵיהּ וּלְעֵלָא רָם מִכָּל עַמָא:

מְצוּדַת דָּוִד בחור וטוב. נבחר במעשיו ויפה מראה: גבוה. והיה גבוה מכל העם מן כתפו ולמעלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן משכמו. מכתפו:

ג וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל־שָׁאוּל בְּנוֹ קַח־נָא אִתְּךָ אֶת־אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת־הָאֲתֹנֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲבָדָא אֲתָנַיָא לְקִישׁ אָבוּהִי דְשָׁאוּל וַאֲמַר קִישׁ לְשָׁאוּל בְּרֵיהּ דְבַר כְּעַן עִמָךְ יַת חַד מֵעוּלֵמַיָא וְקוּם אֱזִיל בָּעֵי יַת אֲתָנַיָא:

ד וַיַּעֲבֹר בְּהַר־אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ־שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ־שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ־יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַר בְּטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם וַעֲבַר בְּאַרַע דָרוֹמָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ וַעֲבַר בְּאַרַע מַתְבְּרָא וְלֵית וַעֲבַר בְּאַרַע שִׁבְטָא בִּנְיָמִין וְלָא אַשְׁכָּחוּ:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואין. לא מצאו בה:

ה הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר־עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן־יֶחְדַּל אָבִי מִן־הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ׃

רַשִׁ״י בארץ צוף. בארעא דבה נביא: צוף. כמו 'צופה': פן יחדל אבי מן האתונות. שתגדל דאגה שלנו עליו, עד שישכח את האתונות: ודאג. איטוביטאר"ה בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִינוּן אָתוֹ בְּאַרְעָא דְבָּהּ נְבִיָא דַייָ וְשָׁאוּל אֲמַר לְעוּלֵימָא דְעִמֵיהּ אִיתָא וְנֵיתוּב דִלְמָא יִשְׁבּוֹק אַבָּא מִן עֵיסַק אֲתָנַיָא וְיַצִיף לָנָא:

רַלְבַּ״ג המה באו בארץ צוף. היא הרמה שהיה בית שמואל שם וקראה ארץ צוף לפי שהיו היושבים שם מתיחסים בצוף כמו שאמר בראש זה הספר כי אלקנה היה בן צוף ולא נכנסו עדיין ברמה אך היו בשדה העיר:

מְצוּדַת דָּוִד פן יחדל. רצה לומר: פן מעתה לא ישים עוד לב לדאגת אבדן האתונות, בעבור דאגתו עלינו, כי יחשוב שאנחנו נבוכים בארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן יחדל. ימנע:

ו וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה־נָא אִישׁ־אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר־יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלֲכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת־דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר־הָלַכְנוּ עָלֶיהָ׃

רַשִׁ״י את דרכנו. מעשה האתונות מה נהיתה בם, שבשבילם הלכנו את כל הדרך הזה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֵיהּ הָא כְעַן נְבִיָא דַייָ בְּקַרְתָּא הָדָא וְגַבְרָא מִתְנַבֵּי קְשׁוֹט כָּל דְאִתְנַבֵּי אִתְקַיְמָא יִתְקַיֵם כְּעַן נֵיזַיל לָנָא תַמָן מָאִים יְחַוֵי לָנָא יַת אָרְחָנָא דַאֲתָנָא עֲלָהּ:

מְצוּדַת דָּוִד בעיר הזאת. אשר לפנינו: והאיש נכבד. גדול הוא בדבר הנבואה, וכל אשר יאמר יתקיים: את דרכנו. את דבר דרכנו אשר הלכנו בעבורה:

ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה־נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין־לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ׃

רַשִׁ״י ומה נביא לאיש. תרגם יונתן: אם מקבל ממון, מה נעול לגברא. לא היה שאול מכיר במעשיו של שמואל, וסבר שישאל שכר: ותשורה. תרגם יונתן: ומדעם דכשר, לשון יושר. ומנחם פירש: 'תשורה', לשון תקרובת, ראות פני מלך ואדם חשוב, לשון אשורנו (במדבר כד יז), ונראין דבריו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר שָׁאוּל לְעוּלֵימֵיהּ וְהָא נֵיזִיל וְאִם מְקַבֵּל מָמוֹן מָה נָעֵיל לִנְבִיָא דַייָ אַף אֲנַחְנָא זְוָדִין עֲדַן עֲטָרוּ מִנָנָא וּמִדַעַם דְכָשַׁר לֵית לְאַעָלָא לִנְבִיָא דַייָ וּמָה עִמָנָא לְמֶעְבַּד:

מְצוּדַת דָּוִד והנה נלך. רצה לומר: והנה אם נלך, מה נביא לו למנחה, כי חשבו שמקבל מתנות, כי לא ידעוהו מאז: כי הלחם אזל. כי אם עודנו היה, היינו מביאים לו לחם למנה, וזולת הלחם אין לנו תשורה להביא, כי מה אתנו בלעדו:

מְצוּדַת צִיּוֹן נביא. מלשון הבאה: אזל. הלך, כמו (איוב יד יא): אזלו מים מני ים: ותשורה. דורון, כמו (ישעיהו נז ט): ותשורי למלך בשמן:

ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת־שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת־דַּרְכֵּנוּ׃

רַשִׁ״י רבע שקל. זוזא חדא דכספא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאוֹסִיף עוּלֵימָא לְמַעֲנֵי יַת שָׁאוּל וַאֲמַר הָא אִשְׁתְּכַח בִּידִי זוּזָא חֲדָא דְכַסְפָּא וְנִתֵּן לִנְבִיָא דַייָ וִיחַוֵי לָנָא יַת אָרְחָנָא:

רַלְבַּ״ג ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף. ראוי שישאל שואל מה המתן הזה למי שהיה מושל בישראל ואיך יתכן שידמה שיהיה מדרך הנביא לקחת אלו המתנות, וידמה שנאמר בזה כי זה המתן לא היה אלא להעיר הנביא שיתבודד בעניני בעל זה המתן ובזה האופן היתה מחשבתו מתבודדת בעניניו והיתה מגעת לו הנבואה בהם ולזה היה נהוג שיתנו לו השואלים ממנו דבר נבואה דבר מה לסבב שיתבודד מחשבתו בעניניהם ואולי היה זה עתה כי אולי מצד הזקנה לא היתה מגעת לו הנבואה בכמו אלו הענינים כי אם בזה האופן וכן מצאנו ביצחק שאמר לעשו שיביא לו מטעמים ויאכל כדי שתתבודד מחשבתו בעניניו זמן רחב ויגיע לו בדרך נבואה מה שעתיד לבא אליו כי אין מדרך השלם שיבקש כמו אלו הדברים לבקשת התענוג כמו שבארנו בפירושנו לדברי התור' והנה שמואל להיות מחשבתו משוטטת בענין המלך ששאלו ישראל מי מהם יבחר לו להיות מלך כי כבר אמר לו הש"י שימליך לישראל מלך הגיע אליו הנבואה בזה קודם שישאל ממנו שאול דבר ולזה הודיע אותו כל עניניו תכף ובשר אותו על צד המלוכה כשאמר לו שכל חמדת ישראל היה לו ולכל בית אביו:

מְצוּדַת דָּוִד נמצא בידי. רצה לומר משלי:

ט לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה־אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד־הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה׃

רַשִׁ״י לפנים בישראל. הסופר כתב זאת, ואין זה מדברי נער שאול: כי לנביא היום. למי שקורים אותו נביא היום, היו קורים לפנים 'רואה':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּקַדְמִין בְּיִשְׂרָאֵל כִּדְנַן אֲמַר גַבְרָא בְּמֵיזְלֵיהּ לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ אִיתוֹ וְנִתְמְטֵי עַד חֶזְוַיָא אֲרֵי לִנְבִיָא יוֹמָא דֵין מִתְקְרֵי מִלְקַדְמִין חֶזְוַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד לפנים בישראל. אלה דברי כותב הספר שאמר: בימים הקדמונים היה מנהג הלשון בישראל, כשהלך מי לדרוש דבר ה׳ מן הנביא, היה אומר נלך עד הרואה: כי לנביא היום. מה שהיום נקרא נביא, היה נקרא לפנים רואה:

י וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל־הָעִיר אֲשֶׁר־שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר שָׁאוּל לְעוּלֵימֵיהּ תַּקִין פִּתְגָמָךְ אִיתָא נֵיזֵיל וַאֲזַלוּ לְקַרְתָּא דְתַמָן נְבִיָא דַיָי:

יא הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִינוּן סַלְקִין בְּמַסְקָנָא דְקַרְתָּא וְאִינוּן אַשְׁכָּחוּ עוּלֵימָן נַפְקִין לְמִמְלֵי מַיָא וַאֲמַרוּ לְהֵן הֲאִית הָכָא חֶזְוַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד במעלה העיר. בהמסלה העולה אל העיר: היש בזה. בה״א השאלה, ורצה לומר: האם יש פה הרואה:

מְצוּדַת צִיּוֹן לשאוב. כן יקרא לקיחת המים, כמו (שם יב יג): ושאבתם מים:

יב וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיבוּ יַתְהוֹן וַאַמָרָא אִית דָא הָא קֳדָמָךְ אוֹחִי כְעַן אֲרֵי יוֹמָא דֵין עַל לְקַרְתָּא אֲרֵי שֵׁירוּ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא יוֹמָא דֵין לְעַמָא בְּבֵית אַסְחֲרוּתָא:

מְצוּדַת דָּוִד הנה לפניך. הראו לו מקום ביתו, שהיה לפניו וממולו: זבח היום. זבח הקבוע ליום זה:

יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא־יֹאכַל הָעָם עַד־בֹּאוֹ כִּי־הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי־כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי־אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י כבואכם העיר כן וגו'. מאריכות היו בדברים, כדי להסתכל ביופיו של שאול: הבמתה. תרגם יונתן: לבית אסחרותא. משחרבה שילה הותרו הבמות, והיו מקריבין שלמים בבמה, ואוכלים יחד: כי הוא יברך הזבח. תרגם יונתן: 'ארי הוא פריס מזונא', בוצע על המזון, על השלמים מברכין באכילתם: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח: כהיום. כאשר היום קיים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּמֵיעַלְכוֹן לְקַרְתָּא כֵּן תִּשְׁכְּחוּן יָתֵיהּ עַד לָא יִסַק לְבֵית אַסְחֲרוּתָא לְמֵיכַל אֲרֵי לָא אָכִיל עַמָא עַד מֵיתוֹהִי אֲרֵי הוּא פָרִיס מְזוֹנָא בָּתַר כֵּן אָכְלִין זַמְנַיָא וּכְעַן סַקוּ אֲרֵי יָתֵיהּ כְּיוֹמָא דֵין תִשְׁכְּחוּן יָתֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד כן תמצאון. רצה לומר: עדיין יהיה בביתו ולא עלה הבמה, ותמצאון אותו בביתו: כי לא יאכל העם. רצה לומר: לזה מהר ולך, כי לא הרבה יתעכב בביתו, כי לא יאכל העם עד בואו, וימהר לבוא שמה, שלא יתאחרו הקרואים בעבורו: יברך הזבח. יברך על הזבח הברכה הראויה לה, והוא: אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח: כהיום. כהעת הזאת תמצאון אותו ואמרו רבותינו ז״ל (ברכות מח ב): שהנערות האריכו בדבריהן, להסתכל ביפיו של שאול:

מְצוּדַת צִיּוֹן הקרואים. המזומנים להסעודה, והוא מלשון קריאה: כהיום. כהעת הזאת, כי ׳יום׳ יאמר גם על ענין ׳עת׳, וכן (במדבר ח יז): ביום הכותי, והכ״ף באה לאמתת הדבר:

יד וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ לְקַרְתָּא אִינוּן עָלִין בְּגוֹ קַרְתָּא וְהָא שְׁמוּאֵל נָפֵיק לָקֳדָמוּתְהוֹן לְמִיסַק לְבֵית אַסְחֲרוּתָא:

טו וַיהוָה גָּלָה אֶת־אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא־שָׁאוּל לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמִן קֳדָם יְיָ אִתְאַמַר לִשְׁמוּאֵל יוֹמָא חַד קֳדָם מֵיתֵי שָׁאוּל לְמֵימַר:

טז כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת־עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת־עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּעִידַן הָדֵין מְחָר אֶשְׁלַח לְוָתָךְ גַבְרָא מֵאַרְעָא שֵׁבֶט בִּנְיָמִין וְתִמְשְׁחִינֵיהּ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל עַמִי יִשְׂרָאֵל וְיִפְרוֹק יַת עַמִי מִידָא דִפְלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דוֹחֲקָא דְעַמִי אֲרֵי עֲלַת קְבֵילְתֵּהוֹן לָקֳדָמָי:

מְצוּדַת דָּוִד כעת מחר. כעת הזאת ביום מחר: כי ראיתי את עמי. משגיח אני בצרות עמי: צעקתו. על מה שפלשתים עושים להם [אחר שנזדקן שמואל]:

מְצוּדַת צִיּוֹן לנגיד. למושל ושר:

יז וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת־שָׁאוּל וַיהוָה עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי׃

רַשִׁ״י יעצר בעמי. ימשול, (ספרים אחרים אינו) כמו (דברים לב לו): עצור ועזוב. כך דרך המושל, לעצור העם במלחמה, שלא יתפזרו ולא יתפשטו זה מזה, ולעצור בכל אחד מעשות רעה בלשוננו קורין 'מעצור', קירשטני"ר בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁמוּאֵל חֲזָא יַת שָׁאוּל וּמִן קֳדָם יְיָ אִתְאַמַר לֵיהּ הָא גַבְרָא דַאֲמָרִית לָךְ דֵין יַעְדֵי מַרְוָתָא מִן עַמִי:

מְצוּדַת צִיּוֹן ענהו. ענין אמירה, כמו (משלי טז א): מענה לשון: יעצור. ימשול, על שם שעוצר ומעכב בעמו מלעשות דבר שלא ברשות:

יח וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת־שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא לִי אֵי־זֶה בֵּית הָרֹאֶה׃

רַשִׁ״י ויגש. תרגם יונתן: וערע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲרַע שָׁאוּל יַת שְׁמוּאֵל בְּגוֹ תַרְעָא וַאֲמַר חַוֵי כְעַן לִי אֵי דֵין בֵּית חָזְוַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ויגש. נתקרב אל שמואל ושאלו על בית הרואה:

מְצוּדַת צִיּוֹן את שמואל. אל שמואל: אי זה. איו זה:

יט וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת־שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאָתֵיב שְׁמוּאֵל יַת שָׁאוּל וַאֲמַר אֲנָא חֶזְוַיָא סַק לָקֳדָמַי לְבֵית אַסְחֲרוּתָא וְתֵיכְלוּן עִמִי יוֹמָא דֵין וְאֶשְׁלְחִינָךְ בְּצַפְרָא וְכָל דִי בְּלִבָךְ אֲחַוֵי לָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד וכל אשר בלבבך. כל אשר תחפוץ לדעת אגיד לך:

מְצוּדַת צִיּוֹן ושלחתיך. לפי שאין דרך ללכת בלא נטילת רשות, אמר ושלחתיך:

כ וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל־תָּשֶׂם אֶת־לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל־חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ׃

רַשִׁ״י ולמי כל חמדת ישראל. כאן בא לרמוז לו דבר המלוכה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְעַל עֵסֶק אֲתָנַיָא דַאֲבָדָא לָךְ וְאַתְּ אֲתֵיתָא לְמִבְעֵיהוֹן יוֹמָא דֵין דְנַן תְּלָתָא יוֹמִין לָא תְשַׁוֵי יַת לִבָּךְ עֲלֵיהוֹן אֲרֵי אִשְׁתְּכָחָא וּדְמַן כָּל חֶמְדַת יִשְׂרָאֵל הֲלָא דִי לָךְ וּלְכָל בֵּית אֲבוּךְ:

מְצוּדַת דָּוִד אל תשם את לבך. לדאוג עליהם: ולמי כל חמדת ישראל. כאומר ועוד מה יש לך לדאוג על האתונות, הלא למי כל חמדת ישראל וכו׳, ובזה רמז לו המלוכה:

כא וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן־יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל־מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאָתֵיב שָׁאוּל וַאֲמַר הֲלָא בַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִן אֲנָא מִזְעִירֵי שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל וְזַרְעִיתִי חַלָשָׁא מִכָּל זַרְעֲיַת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן וּלְמָא מַלֶלְתָּא עִמִי כְּפִתְגָמָא הָדֵין:

רַלְבַּ״ג והנה הרחיק זה שאול להיות שבטו היותר קטן שבשבטים ומשפחתו הצעירה מכל משפחות בנימן:

מְצוּדַת דָּוִד מקטני. מהקטן שבין השבטים, ומשפחתי הלא היא הצעירה וכו׳: ולמה דברת וכו׳. כאומר אין אני ראוי למלוכה:

מְצוּדַת צִיּוֹן בן ימיני. מבנימין: הצעירה. הקטנה, כמו (דניאל ח ט): קרן אחת מצעירה:

כב וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ׃

רַשִׁ״י בראש הקרואים. במקום מסיבת הגדולים, כי בדרך מסיבתן היה ניכר איזה מקום מיסב הגדול:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְבַר שְׁמוּאֵל יַת שָׁאוּל וְיַת עוּלֵימֵיהּ וְאָעֵלִינוּן לְאַסְחֲרוּתָא וִיהַב לְהוֹן אֲתַר בְּרֵישׁ זְמִינַיָא וְאִינוּן כִּתְלָתִין גַבְרָא:

רַלְבַּ״ג והנה הביא שמואל את שאול ואת נערו אל הלשכה ולכבוד שאול כבדם יחד הוא ונערו ונתן להם מקום בראש הקרואים:

מְצוּדַת דָּוִד לשכתה. אל הלשכה, מקום אשר יאכלו שם, ונתן להם מקום לשבת בראש כולם, במקום המעולה: והמה. הקרואים:

מְצוּדַת צִיּוֹן לשכתה. ענין חדר מה:

כג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת־הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ׃

רַשִׁ״י אשר אמרתי אליך. לפי שידע שמואל שיבא שאול, צוה לתת לו מנה יפה לצרכו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְטַבָּחָא הַב יַת מָנָתָא דִי יְהָבִית לָךְ דַאֲמָרִית לָךְ שַׁוִי יָתָהּ עִמָךְ:

רַלְבַּ״ג וייחד שמואל מנה יפה לשאול להורות על הגדולה והמלכות ולזה שם לפניו השוק ומה שעליה:

מְצוּדַת דָּוִד אשר אמרתי. אז אמרתי לך הצנע אותה:

מְצוּדַת צִיּוֹן לטבח. המבשל, הטובח מה שמבשל: המנה. ענין מנחה וחלק, כמו (שמות כט כו): והיה לך למנה: שים. מלשון שימה:

כד וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת־הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים־לְפָנֶיךָ אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר־לְךָ לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם־שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא׃

רַשִׁ״י את השוק והעליה. את השוק והירך שעליה: הנה הנשאר. מן המנות של הקרואים, והוצב לבד לצרכך: שים לפניך אכול. בפרק אחרון דזבחים (קכ א): קיימא לן חזה ושוק בבמה גדולה, ואין חזה ושוק בבמה קטנה, לפיכך הותר לאכול לשאול: כי למועד שמור. כי למועד האכילה היה השוק הזה שמור לצרכך: לאמר העם קראתי. אמירתי היתה לטבח העם, קראתי לסעודה, ויודע אני מספרם, והזהר במנותם, ונתתי לו המנות למספרם, וזו שמורה לצורכך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲרִים טַבָּחָא יַת שָׁקָא וְיַרְכֵיהּ וְשַׁוֵי קֳדָם שָׁאוּל וַאֲמַר הָא דְאִשְׁתָּאַר שַׁוִי קֳדָמָךְ אֲכוֹל אֲרֵי לְזִימְנָא נְטִיר לָךְ לְמֵימַר עַמָא זַמֵנִית לְשֵׁירוּתָא וַאֲכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בְּיוֹמָא הַהוּא:

רַלְבַּ״ג ואמר לו שהנשאר שלא יוכל לאכול ישים לפניו לאכול לנערו אחר זה או לאשר לפניו מהקרואים והוא יותר נכון כי לזמן כזה מהשנה האחר' תמתין ותיחל למלכות שתמלוך על ישראל ותאמר העם קראתי:

מְצוּדַת דָּוִד וירם הטבח. הביא בהרמת הידים, כאשר הדרך להביא לפני החשובים: הנה הנשאר. רצה לומר לא תחשוב שזהו חלקי הנשאר למאכלי, ובדברו עמו הראה לו הנשאר למאכלו ואמר, הנה זה הנשאר למאכלו: שים לפניך. לזה שים את המנה ההיא לפניך ואכול: כי למועד. כי המנה ההיא שמורה לך על מועד ביאתך: לאמר. כי אמר המזמן את הקרואים, והוא שמואל: העם קראתי. הלא אני קראתי את העם על הזבח, ועלי ליתן לכל אחד מנה הראויה לו, לזאת שמור המנה ההיא לשאול, כי היא ראויה לו:

מְצוּדַת צִיּוֹן והעליה. רוצה לומר ואשר עליה, והוא הירך שעל השוק: למועד. לזמן:

כה וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם־שָׁאוּל עַל־הַגָּג׃

רַשִׁ״י וידבר עם שאול על הגג. מוכיחו ומלמדו ליראה את הקב"ה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּנְחָתוּ מִבֵּית אַסְחֲרוּתָא לְקַרְתָּא וּמַלֵיל עִם שָׁאוּל עַל אִיגָרָא:

מְצוּדַת דָּוִד על הגג. שעל ביתו אשר בעיר:

כו וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל הגג [הַגָּגָה] לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַקְדִימוּ וַהֲוָה כְמֵסַק צַפְרָא וּקְרָא שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל לְאִגְרָא לְמֵימַר קוּם וְאֶשְׁלְחִינָךְ וְקָם שָׁאוּל וּנְפָקוּ תַרְוֵיהוֹן הוּא וּשְׁמוּאֵל לְבָרָא:

מְצוּדַת צִיּוֹן השחר. הוא האור הנוצץ טרם תצא השמש: ואשלחך. אלוה אותך, כמו (בראשית יח טז): ואברהם הולך עמם לשלחם תרגם אונקלוס: לאלוואיהון:

כז הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל־שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת־דְּבַר אֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י ויעבר לפנינו. וילך ברחוק ממנו, ולא ישמע את דברינו ויעבר. הנער לפניהם, ולשאול אמר: ואתה עמוד עמדי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִינוּן נַחֲתִין בִּסְיָפֵי קַרְתָּא וּשְׁמוּאֵל אֲמַר לְשָׁאוּל אֲמַר לְעוּלֵימָא וְיְעִבַּר קֳדָמָנָא וַעֲבַר וְאַתְּ קוּם הָכָא כְּיוֹמָא דֵין וְאַשְׁמְעִינָךְ יַת פִתְגָמָא דַיָי:

מְצוּדַת דָּוִד ויעבור לפנינו. יתרחק מאתנו ללכת לפנינו, שלא ישמע מה אדבר בך: ויעבור. כשמוע הנער דברי שמואל, עבר מעצמו לפניהם: ואתה עמוד. זהו גמר דברי שמואל, שאמר לו אמור לנער ויעבור ואתה עמוד כעת הזאת, ולפי שהנער עבר לפניהם מיד בשומעו תחלת דבריו, הפסיק בו:

מְצוּדַת צִיּוֹן כיום. כעת:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.