שׁוֹפְטִים ח

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה־הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ לֵיהּ אֱנָשׁ אֶפְרַיִם מָא פִּתְגָמָא הָדֵין עֲבַדְתָּא לָנָא בְּדִיל מַה לָא קְרֵיתָא לָנָא כִּדְאַזַלְתָּא לְאַגָחָא קְרָבָא בְּמִדְיָן וְדַיְנִין עִמֵיהּ בִּתְקוֹף:

מְצוּדַת דָּוִד לבלתי קראות לנו. בתחלת המלחמה כאשר הלכת להלחם, ומה זה קראת לנו אחר הנצוח:

מַלְבִּי״ם השאלות (א) הלא מלאכים שלח בכל הר אפרים? מה הדבר אשר עשית לנו. כי תחלה שלח מלאכים במנשה אשר זבולון נפתלי ולא באפרים (ו' לה) רק עתה שלח מלאכים בהר אפרים וזה חרפה גדולה להם, וזה שאמר לבלתי קראות לנו כי הלכת, רק אחר כך בעת גמר המלחמה (ומלת קראות מקור מורכב ממשקל פעלי ל"א ופעלי ל"ה, גלות ירושלים, קרוא מקרא).

ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה־עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר׃

רַשִׁ״י מה עשיתי עתה ככם. מה חשוב מה שעשיתי בתחילתו, כמה שעשיתם אתם בסוף: הלא טוב עללות. שבאו לידכם בסוף מתחלת הבציר שבצרנו אני ומשפחתי, שהרי בידכם נתן ה' את המלכים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן מֶה עַבְדֵית כְּעַן כְּוַתְכוֹן הֲלָא טָבִין חַלָשַׁיָא דְבֵית אֶפְרַיִם מִתַּקְפַיָא דְבֵית אֲבִיעֶזֶר:

רַלְבַּ״ג הלא טוב עוללות אפרים וגו'. דמה החלשים לעוללות שהם ענבים חסרים והגבורים לענבים השלמים אשר יבצרו אותם כי העוללות היו מניחים לעניים ואמר לפייסם כי טובים החלשים שבאפרי' יותר מהגבורי' שבמשפחתו ובזה שקטה כעסם:

מְצוּדַת דָּוִד מה עשיתי. רצה לומר, הנה עם כל זה הנצוח יקרא על שמכם, כי מהו הנצוח אשר עשיתי אני עתה כמו אתם: הלא טוב וגו׳. רצה לומר, הנצחון שעשיתם בסוף המלחמה, הוא יותר גדול מהנצחון שעשו אני עם משפחתי אביעזר בתחלתה:

מְצוּדַת צִיּוֹן עוללות. הם הענבים הפחותים הנלקטים בסוף, כמו (ישעיהו יז ו) ונשאר בו עוללת: מבציר. תחילת הלקיטה תקרא ׳בציר׳, כמו (דברים כד כא) כי תבצור כרמך:

מַלְבִּי״ם השאלות (ב-ג) למה כפל מה עשיתי עתה ככם ומה יכלתי עשות ככם? ויאמר. השיב למה תריבו אלי, אם באשר לקחתי הכבוד לעצמי להיות אני המתחיל, הלא אתם הגומרים ומה עשיתי עתה ככם, הלא עתה בגמר לא עשיתי נגדכם מאומה (ואמר עתה כי עוד קוה ללכד זבח וצלמונע רק עתה עדיין לא עשיתי) והגם שאני הייתי הבוצר שהוא המתחיל, הלא העוללות שעוללתם לבסוף טוב מן הבציר, וא"כ מצד הפעולה מעשיכם גדולים הגם שהיו לבסוף.

ג בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת־שָׂרֵי מִדְיָן אֶת־עֹרֵב וְאֶת־זְאֵב וּמַה־יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ומה יכלתי. לעשות שיהא חשוב כמעשה שלכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיֶדְכוֹן מְסַר יְיָ יַת רַבְרְבֵי מִדְיָן יַת עוֹרֵב וְיַת זְאֵב וּמַה יְכֵלִית לְמֶעְבַּד כְּוַתְכוֹן בְּכֵן נָחִת רוּחֵיהוֹן מִנֵיהּ בְּמַלָלוּתֵיה פִּתְגָמָא הָדֵין:

מְצוּדַת דָּוִד ומה יכלתי. רצה לומר, היכולת שבי, מה היא, עד שאוכל לעשות גבורה כמו אתם: אז. כשדבר על לבם, והודה להם על הנצחון והיכולת, נחו מזעפם:

מְצוּדַת צִיּוֹן רפתה. מלשון רפיון: רוחם. רוח הכעס, כמו (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס:

מַלְבִּי״ם זאת שנית מצד הגבורה הלא בידכם נתן אלהים את שרי מדין, שבזה הראיתם גבורה עצומה עד שהתיחס לה' שהוא נתן בידכם, ומה יכלתי עשות ככם הלא זה דבר שלא יכלתי לעשות, ובזה רפה כעסם.

ד וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים׃

רַשִׁ״י עבר הוא ושלש מאות האיש. עוברים את הירדן אחרי זבח וצלמונע שעברו את הירדן תחלה, והיו משחיתים מעבר לירדן את ארץ ראובן וגד ומנשה, ועבר שם כדי לנקום אף בהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתָא גִדְעוֹן לְיַרְדְנָא עֲבַר הוּא וּתְלַת מְאָה גַבְרַיָא דְעִמֵיהּ כַּד מְשַׁלְהֵן וְרָדְפִין:

ה וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ־נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי־עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן׃

רַשִׁ״י לאנשי סכות. ישראל היו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לֶאֱנָשֵׁי סֻכּוֹת הָבוּ כְעַן פִּתָּא דְלַחְמָא לְעַמָא דִי עִמִי אֲרֵי מְשַׁלְהָן אִנוּן וַאֲנָא רָדִיף בָּתַר זֶבַח וְצַלְמֻנָע מַלְכֵי מִדְיָן:

מְצוּדַת דָּוִד אחרי זבח וצלמנע. כי ברחו עד לא לכדו המים, או שנשארו בארצם ולא באו במלחמה, ורדף להחרימם מארצם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ככרות. לחם השלם נקרא ככר: ברגלי. עמי ואחרי:

מַלְבִּי״ם השאלות (ה-יז) הוא דבר לאנשי סכות ומדוע ענו אותו שרי סכות? הם אמרו כי ניתן לצבאך לחם, בפסוק טו הזכיר שאמרו כי נתן לאנשיך היעפים לחם, בפסוק טו טז אמר שבא אל אנשי סכות ושלקח זקני העיר ויודע את אנשי סוכות, משמע שלא יסר את הזקנים דא"כ היל"ל ויודע אותם, ולמה עשה כן שלא הכה להזקנים? ולמה הרג אנשי פנואל ולא אנשי סכות? ויאמר לאנשי סכות. הנה היו מחויבים לתת להם לחם מצד שני ענינים: א) מצד מצות צדקה אחר שהם עיפים ורעבים ומצוה זו מוטלת על כלל העם, ב) מצד החיוב באשר הם צבא מלחמה ורודפים אחר האויב, ודבר זה מוטל על השרים לתת להם מן המס אחר שהוא טובת הכלל, ובאשר היו עיפים ורודפים פנה גדעון תחלה אל העם וזה שאמר ויאמר לאנשי סכות, ואמר הטעם שיתנו להם לחם כי עיפים הם שלכן יתנו להם מצד מצות צדקה, והוסיף שהם שלוחי מצוה לרדוף אחר זבח וצלמנע.

ו וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי־נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם׃

רַשִׁ״י הכף זבח וצלמנע בידך. שאתה מתפאר שהצלתנו מיד מדין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר רַבְרְבֵי סֻכּוֹת הָא כְּאִלּוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָע כְעַן מְסִירִין בִּידָךְ אֲרֵי נִתַּן לְחֵילָךְ לַחֲמָא:

מְצוּדַת דָּוִד עתה בידך. כי אם אינם עתה בידך, אין גבורה ברדיפה לשניתן לצבאך לחם:

מַלְבִּי״ם ויאמר שרי סכות. המובן שהעם לא רצו לתת לו מצד הצדקה מצד שאנשיו יעפים, ואז פנה אל השרים שיתנו לו מצד החיוב, כמו שאמר בסוף דבריו שהוא רודף אחר זבח וצלמונע, והשיבו לו השרים: הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם, אתה רוצה שאנחנו נתן לך מצד שהם צבאך רצה לומר צבא מלחמה שהחיוב מוטל על השרים, אבל עדיין לא נצחת את האויב, ומובן שהתיראו שאם יתנו לו מצד זה יענשו אם תגבר יד האויב. (ומלת ויאמר שא' מן הרים ענה בשביל כולם):

ז וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת־זֶבַח וְאֶת־צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת־בְּשַׂרְכֶם אֶת־קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת־הַבַּרְקֳנִים׃

רַשִׁ״י הברקנים. רונצי"ש בלע"ז:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר גִדְעוֹן בְּכֵן כַּד יִמְסַר יְיָ יַת זֶבַח וְיַת צַלְמֻנָע בִּידִי וְאָדוּשׁ יַת בִּסְרֵיכוֹן עַל כּוּבֵי מַדְבְּרָא וְעַל בַּרְקָנַיָא:

רַלְבַּ״ג והגיע מרוע תכונת שרי סכות שלא רצו לצאת לצבא עם גדעון וגם לא רצו לתת להם ככרות לחם ואמר להם גדעון שבתת ה' את זבח ואת צלמונע בידו ייסרם על זה בשידוש בשרם אל הקוצים ואל הברקנים:

מְצוּדַת דָּוִד ודשתי. כאדם הדש תבואה, שמכה וחובט בה, כן אכה על בשרכם עם קוצים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ודשתי. מלשון דישה: את קוצי. עם קוצים: הברקנים. מין קוצים:

ח וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיק מִתַּמָן לִפְנוּאֵל וּמַלֵל לְוַתְהוֹן כְּדָא וַאֲתִיבוּ יָתֵיה אֱנָשֵׁי פְּנוּאֵל כְּמָא דַאֲתִיבוּ אֱנָשֵׁי סֻכּוֹת:

רַלְבַּ״ג ועלה משם פנואל וענוהו אנשי פנואל כמענה שרי סכות והתפעל מזה התפעלות רב לרוע תכונתם עד שלא הסכימו לעזור בזאת המלחמה אפילו זה העזר המעטי ולפי שנסכמו כל אנשי פנואל במעשה אמר לנתוץ המגדל ולהרוג יושביו אבל קצר בדבריו ונמנע מלגלות להם שיהרגם וידמה שזה הענין כלו היה בלילה ההוא שהתחיל במלאכת המלחמה:

מְצוּדַת דָּוִד כזאת. כאשר דבר לאנשי סוכות:

ט וַיֹּאמֶר גַּם־לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת־הַמִּגְדָּל הַזֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר אַף לֶאֱנָשֵׁי פְּנוּאֵל לְמֵימַר כַּד אֵיתוּב בִּשְׁלָם אֶתְרַע יַת מַגְדְלָא הָדֵין:

מְצוּדַת דָּוִד אתץ וגו׳. לפי שבטחו להשגב במגדל עוז אשר היה להם, לזה אמר שינתוץ אותו:

מְצוּדַת צִיּוֹן אתץ. מלשון נתיצה:

מַלְבִּי״ם בשובי בשלום אתץ את המגדל. רצה לומר כי הם אין להם תירוץ שיראים מפני אויב אחר שבוטחים במגדל עוז ולכן יתוץ את המגדל מדה כנגד מדה.

י וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי־קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב׃

רַשִׁ״י בקרקר. שם מקום:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְזֶבַח וְצַלְמֻנָע בַּקַרְקֹר וּמַשִׁרְיָתֵיהוֹן עִמְהוֹן כַּחֲמֵשֶׁת עֲסַר אַלְפִין כֹּל דְאִשְׁתָּאֲרוּ מִכֹּל מַשִׁרְיַת בְּנֵי מַדִנְחָא וּדְאִתְקַטָלוּ מְאָה וְעַשְׂרִין אַלְפִין גַבְרָא שְׁלִיפֵי חַרְבָּא:

רַלְבַּ״ג והנה רדף אחריהם עם ג' מאות האנשים אשר אתו וכבר היו זבח וצלמונע במקום אחד ששמו קרקר ומחניהם עמהם כחמשה עשר אלף ולא ירא גדעון מרדוף אחריהם להיותם אז נבהלים ונסים והיה לילה שלא היו רואים חיל גדעון:

מְצוּדַת דָּוִד כל הנותרים. רצה לומר, והמה היו כל הנותרים וכו׳: שלף חרב. רצה לומר, אנשי מלחמה הולכים שלופי חרב:

מְצוּדַת צִיּוֹן שלף. ענין הוצאת החרב מתערה, כמו (יהושע ה יג) וחרבו שלופה:

יא וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה וַיַּךְ אֶת־הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח׃

רַשִׁ״י דרך השכוני באהלים. דרך ארץ קדר וערב השוכנים במדבר באהליהם, שרועים מקנה תמיד ואין דרים בבתים: מקדם לנבח ויגבהה. שהם ערי ישראל, ולא רצה לילך שם אלא דרך עקלתון, כדי שלא ירגישו בהם, ויהומם פתאום:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלֵיק גִדְעוֹן בְּאוֹרַח מַשִׁרְיַת עֲרָבָאֵי דְשָׁרָן בִּשְׁכוּנִין בְּמַדְבְּרָא מִמַדִינְחָא לְנוֹבַח וְרָמָתָא וּמְחָא יַת מַשְׁרִיתָא וּמַשְׁרִיתָא שַׁרְיָא לְרוֹחְצָן:

רַלְבַּ״ג והנה עלה גדעון דרך השכוני באהלים לחקור באי זה מקום זבח וצלמונע או לראות אם נחבאו שם או כדי שלא יראוהו זבח וצלמונע ומחניהם עד היותו עליהם והנה בא גדעון והכה המחנה והמחנה היה בטח במקום ההוא ולא הרגישו בו עד באו:

מְצוּדַת דָּוִד היה בטח. רצה לומר, לא היו נשמרים מחרב גדעון, כי חשבו שבטוחים המה כי לא יבוא עליהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן השכוני באהלים. הם הערביים השוכנים תמיד באהלים:

יב וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת־שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת־זֶבַח וְאֶת־צַלְמֻנָּע וְכָל־הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַפָכוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָע וּרְדַף בַּתְרֵיהוֹן וַאֲחַד יַת תְּרֵין מַלְכֵי מִדְיָן יַת זֶבַח וְיַת צַלְמֻנָע וְכָל מַשְׁרִיתָא אָזִיעַ:

רַלְבַּ״ג ונסו משם זבח וצלמונע ורדף אחריהם ולכדום והחרי' כל המחנה שהיו חושבים שיהיה חיל גדעון רב מאשר אתם כי לילה היה ויתכן שקראו ג"כ חרב לה' ולגדעון להחרידם:

מְצוּדַת דָּוִד החריד. גדעון החריד את כל המחנה ולא יכלו להציל המלכים מידו:

יג וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן בֶּן־יוֹאָשׁ מִן־הַמִּלְחָמָה מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס׃

רַשִׁ״י מלמעלה החרס. עד שלא שקעה השמש, בעוד החמה נראית גבוה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתַב גִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ מִן קְרָבָא עַד לָא מֵעַל שִׁמְשָׁא:

רַלְבַּ״ג והנה שב גדעון מן המלחמה מעת שהתחיל השמש לעלות כי לילה היה כשבא על מחנה זבח וצלמונע:

מְצוּדַת דָּוִד מלמעלה החרס. בעוד היה נראה השמש מלמעלה, בגובה השמים:

מְצוּדַת צִיּוֹן החרס. השמש, כמו (איוב ט ז) האומר לחרס ולא יזרח:

מַלְבִּי״ם מלמעלה החרס. פי' שנפל על המחנה בלילה כמו שבפעם הראשון החרידם בלילה ובעת שעלה החרס על הארץ שב, ורצה לומר ששב מסבה שעלה החרס כי אנשיו היו מועטים, ולא יכלו להלחם רק בלילה.

יד וַיִּלְכָּד־נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת־שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת־זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲחַד עוּלֵימָא מֵאֱנָשֵׁי סֻכּוֹת וְשַׁאֲלֵיהּ וּכְתַב לֵיהּ יַת רַבְרְבֵי סֻכּוֹת וְיַת סָבָהָא שַׁבְעִין וְשִׁבְעָה גוּבְרִין:

מְצוּדַת דָּוִד וישאלהו. קצר ולא פירש מה שאלו, ומעצמו יובן הדבר:

טו וַיָּבֹא אֶל־אַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי לֵאמֹר הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתָא לְוַת אֱנָשֵׁי סֻכּוֹת וַאֲמַר הָא זֶבַח וְצַלְמֻנָע דְחַסִדְתּוּן יָתִי לְמֵימָר הָא כְאִלוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָע כְּעַן מְסִירִין בִּידָךְ אֲרֵי נִתַּן לְגַבְרָךְ דִמְשַׁלְהֵן לַחְמָא:

מְצוּדַת דָּוִד אשר חרפתם אותי. בדבר לכידתם:

טז וַיִּקַּח אֶת־זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת־קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת־הַבַּרְקֳנִים וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת׃

רַשִׁ״י וידע בהם. (תרגום:) ותבר בהון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְבַר יַת סָבֵי קַרְתָּא וְיַת כּוּבֵי מַדְבְּרָא וְיַת בַּרְקָנַיָא וְתַבַּר עֲלֵיהוֹן יַת אֱנָשֵׁי סֻכּוֹת:

מְצוּדַת דָּוִד וידע בהם. עם הקוצים היה מייסרם ומשברם:

מְצוּדַת צִיּוֹן וידע. תרגם יונתן: ותבר, וכן (יחזקאל יט ז) וידע אלמנותיו:

מַלְבִּי״ם ויקח את זקני העיר ואת קוצי כו' ויודע בהם. רצה לומר על ידם, שצוה שהזקנים ייסרו את אנשי סכות בקוצים על שמרעב מנעו לחם.

יז וְאֶת־מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ וַיַּהֲרֹג אֶת־אַנְשֵׁי הָעִיר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת מִגְדַל פְּנוּאֵל תְּרַע וּקְטַל יַת אֱנָשֵׁי קַרְתָּא:

רַלְבַּ״ג וזכר אחר זה שכבר קיים לאנשי סכות ולאנשי פנואל מה שאמר להם:

מְצוּדַת דָּוִד ויהרג וגו׳. כי נלחמו בו בעבור נתיצת המגדל:

מַלְבִּי״ם ואת מגדל פנואל נתץ. כנ"ל, ויהרג את אנשי העיר שלא היה להם תירוץ כאנשי סכות כנ"ל.

יח וַיֹּאמֶר אֶל־זֶבַח וְאֶל־צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃

רַשִׁ״י אחד כתאר בני המלך. יונתן תרגם: אחד היה בהם שתוארו כתואר בני המלך. ויש לפותרו: כמוך כמוהם, תואר אחד לכם, כי כתואר בני מלכים היו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְזֶבַח וּלְצַלְמֻנָע הֵיכָא גַבְרַיָא דִקְטַלְתּוּן בְּתָבוֹר וַאֲמַרוּ כְּוָתָךְ כֵּן אַף אִינוּן חַד מִנְהוֹן כְּחֶזְוָא דִבְנֵי מַלְכָּא:

רַלְבַּ״ג איפה האנשים אשר וגומר שאל להם איה פה דומה להם שיודעו בו תארם ותמונתם ואמרו לו כי תארם כתאר גדעון ובכלל הנה תארם כתואר בני המלך כי הם יפי תאר או אמרו זה על בני גדעון כי הם היו שם כמו שאמר אחר זה ויאמר ליתר בכורו ורצו בזה כי תאר אחד מההרוגים היה כתאר בני גדעון והשאר היה תארם כתאר גדעון:

מְצוּדַת דָּוִד כמוך כמוהם אחד. תארך כתארם ותארם כתארך, ולתוספת ביאור אמר ׳אחד׳: כתאר. והיו כתואר ׳בני המלך׳, כתארך:

מְצוּדַת צִיּוֹן איפה. איה פה, ורצונו לומר, מי מאתנו דומה לתארם:

מַלְבִּי״ם השאלות (יח) מה שהשיבו כמוך כמוהם אין בזה התנצלות: איפה האנשים אשר הרגתם בתבור. עת ברחו זבח וצלמונע לעבור הירדן עברו דרך תבור ושם הרגו את אחי גדעון. והנה מחוקי המדינה שלא להרוג את המלכים הנכבשים במלחמה רק אם יש עליהם טענה, כמו מלכים שהיו נכנעים ומרדו. וא"כ לא היה ראוי להרג את זבח וצלמונע (שהיו אדוני הארץ) בלא משפט, לכן דן אותם על שהרגו את אחיו, והם השיבו כמוך כמוהם אחד רצה לומר שהם היו חייבים מיתה כמוך, כי היו מורדים בנו כמוך, כי ראינום כתאר בני המלך רצה לומר מתנהגים בטכסיסי מלכות ולכן חשבנום למורדים בנו ונתחייבו מיתה אצלנו, כמו שאם היינו כובשים אותך היית חייב מיתה על המרד, והם חשבו שהם בניו בני המלך והם חייבים מיתה על מרד אביהם לפי נמוסי מדין.

יט וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי־אִמִּי הֵם חַי־יְהוָה לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר אַחַי בְּנֵי אִמָא אִנוּן קַיָם הוּא יְיָ אֵלוּ קַיֵמְתּוּן יַתְהוֹן לָא קַטְלֵית יַתְכוֹן:

מְצוּדַת צִיּוֹן לו. ענינו כמו אם, וכן (שם יד טו) לו חיה רעה:

מַלְבִּי״ם ויאמר אחי בני אמי הם. רצה לומר אינם בני רק אחי, והם לא מרדו ובחנם הרגתם אותם ואם החייתם אותם, לא הייתי הורג אתכם בלא משפט.

כ וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא־שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר׃

רַשִׁ״י ולא שלף הנער חרבו. להורגם, שהיה ירא מהם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְיֶתֶר בּוּכְרֵיהּ קוּם קְטוֹל יַתְהוֹן וְלָא שְׁלַף עוּלֵימָא חַרְבֵּיהּ אֲרֵי דָחִיל אֲרֵי עַד כְּעַן יָנִיק:

מְצוּדַת דָּוִד כי עודנו נער. ולזה היה ירא מהם, כי לא הבין שהמה מסורים בידו ולא יעמדו נגדו:

מַלְבִּי״ם ויאמר ליתר. כי הוא גואל הדם על הריגת אחי אביו.

כא וַיֹּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע קוּם אַתָּה וּפְגַע־בָּנוּ כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ וַיָּקָם גִּדְעוֹן וַיַּהֲרֹג אֶת־זֶבַח וְאֶת־צַלְמֻנָּע וַיִּקַּח אֶת־הַשַּׂהֲרֹנִים אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם׃

רַשִׁ״י השהרנים. לוינ"ש בלע"ז, של זהב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר זֶבַח וְצַלְמֻנָע קוּם אַתְּ וּשְׁלַט בָּנָא אֲרֵי כְגַבְרָא כֵּן גְבוּרְתֵּיהּ וְקָם גִדְעוֹן וּקְטַל יַת זֶבַח וְיַת צַלְמֻנָע וּנְסִיב יַת עִנְקַיָא דִי בְצַוְארֵי גְמַלֵיהוֹן:

רַלְבַּ״ג השהרונים אשר בצואריהם. כדמות ירח:

מְצוּדַת דָּוִד כאיש גבורתו. כערך האיש כן ערך גבורתו, אם גדול הוא גבורתו גדולה, ואם קטן וכו׳, ולזה פגע אתה בנו, כי בעבור רוב הגבורה שבך תמית בפעם אחת ולא תשנה, וכן ראוי והגון להקל מיתת המלכים:

מְצוּדַת צִיּוֹן ופגע. עניינו מכת מות, כמו (שמואל ב א טו) גש פגע בו: השהרנים. מין תכשיט, כמו (ישעיהו ג יח) והשביסים והשהרנים, כי עשויה כדמות ירח, ותרגום של ׳ירח׳ הוא ׳סיהרא׳:

מַלְבִּי״ם כי כאיש גבורתו. הגבורה צריכה להיות נערכת עם האיש פועל הגבורה, והגבורה הזאת להרוג מלכי ארץ יאתה לך.

כב וַיֹּאמְרוּ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּדְעוֹן מְשָׁל־בָּנוּ גַּם־אַתָּה גַּם־בִּנְךָ גַּם בֶּן־בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ אֱנָשׁ יִשְׂרָאֵל לְגִדְעוֹן מְלוֹךְ עֲלָנָא אַף אַתְּ אַף בְּרָךְ אַף בַּר בְּרָךְ אֲרֵי פְרַקְתָּנָא מִן יַד מִדְיָנָאֵי:

מְצוּדַת דָּוִד משל בנו. קבלו אותו מאהבה למשול בהם, הוא וזרעו בעבור התשועה אשר עשה:

מַלְבִּי״ם משל בנו. א"ל א) שהוא ימשול מצד שראוי לזה וישיגו תועלת ממנו, ב) שגם בניו ימשלו מצד כי הושעתנו כו':

כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא־אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא־יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן גִדְעוֹן לָא אֶמְלוֹךְ אֲנָא עֲלֵיכוֹן וְלָא יִמְלוֹךְ בְּרִי עֲלֵיכוֹן יְיָ יִמְלוֹךְ עֲלֵיכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד לא אמשל. לא רצה לקבל הממשלה: ה׳ ימשל. רצה לומר, הלא מה׳ באה התשועה, לזה ימשול הוא בכם, ואליו תשמעון:

מַלְבִּי״ם ויאמר וכו' לא אמשל וכו'. רצה לומר בין התועלת ממני בין התשועה הכל מתיחסת לה' והוא ימשול בכם.

כד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ־לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי־נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן גִדְעוֹן שָׁאֵיל אֲנָא מִנְכוֹן שְׁאֵילָה וְהָבוּ לִי גְבַר קָדָשֵׁיהּ מִן בִּזְתָא אֲרֵי קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא לְהוֹן אֲרֵי עֲרָבָאֵי אִינוּן:

רַלְבַּ״ג כי ישמעאלים הם. המדינים:

מְצוּדַת דָּוִד איש נזם שללו. כל איש יתן לי נזם מאשר שלל: כי ישמעאלים הם. כי מדין היה מבני קטורה (בראשית כה ב), שהיא הגר (בראשית רבה סא ד) אם ישמעאל (בראשית טז טו), והמה אחים ובשם אחד יקראו ודרך אחד להם להשים נזם באף:

מְצוּדַת צִיּוֹן נזם. היא תכשיט החוטם:

מַלְבִּי״ם אשאלה כו'. אחרי ספר שלא רדף אחר השררה, ספר שהיה שונא בצע, כי מן הדין מגיע אליו חצי השלל והוא לא לקח רק דבר מועט ורק דרך מתנה. כי ישמעאלים הם. שהמדינים מנהגם כישמעאלים, ומתערבים עמהם, כמו שאמר ויעברו אנשים מדינים וימכרו את יוסף לישמעאלים (בראשית לו) רד"ק.

כה וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת־הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרוּ מִתַּן נִתָּן וּפָרְשׁוּ יַת כְּסוּתָא וּרְמוּ לְתַמָן גְבַר קָדְשֵׁיהּ מִן בִּזְתָא:

כו וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע־מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן־הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן־הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם׃

רַשִׁ״י השהרנים והנטפות. (תרגום:) ענקיא וכלילא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה מַתְקַל קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִשְׁאַל אֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה דַהֲבָא בַּר מִן סַהֲרָנַיָא וּכְלִילָא וּלְבוּשֵׁי אַרְגְוָנָא דִי עַל מַלְכֵי מִדְיָן וּבַר מִן עֲנָקַיָא דִי בְּצַוְרֵי גְמַלֵיהוֹן:

רַלְבַּ״ג הנטיפות. הן כלי זהב היו נושאין בו הנטף והוא הצרי: הענקות. הן כמו ענקים והן תכשיטין יושמו בצואר:

מְצוּדַת דָּוִד אשר שאל. ונתנו על פי שאלתו: זהב. דינרי זהב: לבד וגו׳. כי את אלה לקח לו בעצמו משלל המלחמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן והנטפות. שם תכשיט נוטף ותלוי מול הלב, כמו (ישעיהו ג יט) הנטפות והשירות: הענקות. תכשיט סביב הצואר, כמו (משלי א ט) וענקים לגרגרתיך:

מַלְבִּי״ם לבד מן השהרונים. שזה שלל בעצמו ויהי לו.

כז וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ׃

רַשִׁ״י ויעש אותו גדעון לאפוד. להיות לזכרון על תשועה גדולה, לראות כמה היה חילם כבד שבנזמי חשוביהם היה כל הזהב הזה: ויזנו כל ישראל אחריו. לאחר מיתת גדעון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבַד יָתֵיה גִדְעוֹן לְאֵיפוֹדָא וַאֲקֵים יָתֵיהּ בְּקַרְתֵּיהּ בְּעָפְרָה וּטְעוֹ כָל יִשְׂרָאֵל בַּתְרוֹהִי לְתַמָן וַהֲוָה לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתֵיהּ לְתַקָלָא:

רַלְבַּ״ג והנה עשה גדעון מהזהב הזה אפוד והוא בדמיון החגורה וידמה שעשה זה להזכיר הנס הזה והנה טעו אחריו כל ישראל לעשות ממנו ע"ג וידמה שלא היה זה הטעות בימיו ודבר זה היה לגדעון ולביתו למוקש:

מְצוּדַת דָּוִד אותו. רצה לומר, אותו משקל הזהב מהנזמים עשה מלבוש בצורת אפוד להיות לזכרון: ויזנו וגו׳. שם במקום עמדו עבדוהו, כי הם עשאוהו לאחר זמן לעבודה זרה והלכו שם לעבדו: למוקש. על שבאה התקלה על ידי גדעון נהרגו בניו:

מַלְבִּי״ם ויעש. מן הנזמים עשה אפוד תכשיט לזכר הנס, ואחרי מותו זנו אחיו, ויהי לגדעון ולביתו למוקש אחר שנכשלו בסבתו נענש במה שנהרגו בניו.

כח וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִתְּבַרוּ מִדְיָנָאֵי קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא אוֹסִיפוּ לַאֲרָמָא רֵישֵׁיהוֹן וּשְׁדוֹכַת אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּיוֹמֵי גִדְעוֹן:

רַלְבַּ״ג והנה שקטה הארץ מ' שנה בימי גדעון ולזה ישב בביתו כי לא היה לו מלחמות ואומרו בימי גדעון להורות הוא הוראה שלא נכללו בזה המספר שנות השעבוד ואפשר שנאמר שכבר נכללו בזה המספר שנות השעבוד ואולם אמר בימי גדעון להורות שתכף שמת סר ההשקט:

מְצוּדַת דָּוִד לשאת ראשם. רצה לומר, הלכו בהכנעה בכפיפת ראש: ארבעים שנה. עד כלות ארבעים שנה מזמן התחלת השעבוד:

מַלְבִּי״ם ארבעים שנה. עם ז' שני השעבוד.

כט וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן־יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַל יְרֻבַּעַל בַּר יוֹאָשׁ וִיתֵיב בְּבֵיתֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד וישב בביתו. רצה לומר, לא טרח הרבה בהנהגת העם, כי ישב בביתו במנוחה, ולזה הרבה נשים ובנים:

מַלְבִּי״ם ויכתב אליו את שרי סכות וכו' ויבא אל אנשי סכות. הנה ראה כי שרי סכות אינם ראוים לעונש כי טענו כדין שעדיין לא היו מחויבים לתת לו מס, וגם כי היו יראים לעשות זאת. אבל אנשי סכות שמהם שאל בתורת יעפים הם ראוים לעונש, לכן בא אל אנשי סוכות לא אל השרים. ובאר טעם העונש מצד שחרפו אותו הכף זבח וצלמונע עתה בידך כי נתן לאנשיך היעפים לחם, לא תפס לשון השרים כי נתן לצבאך לחם, שזה לא היה חירוף שעדיין לא הוחזקו בצבא מלחמה לכלכלם בתורת מס, אבל אנשי סכות שאמרו כי נתן לאנשיך היעפים לחם שמהם שאל צדקה לאנשים עיפים לא מס לצבא מלחמה זה היה חירוף. וישב בביתו. כי לא הוצרך ללחום כי אין שטן.

ל וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי־נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּלְגִדְעוֹן הֲווֹ שַׁבְעִין בְּנִין נַפְקֵי יַרְכֵיהּ אֲרֵי נְשִׁין סַגִיאִין הֲוָאָה לֵיהּ:

לא וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה־לּוֹ גַם־הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת־שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּלְחֵנָתֵיהּ דִי בִשְׁכֶם יְלִידַת לֵיהּ אַף הִיא בַּר וְשַׁוִי יַת שְׁמֵיהּ אֲבִימֶלֶךְ:

מְצוּדַת צִיּוֹן ופילגשו. אשה המיוחדת לאיש בלא כתובה ובלא קדושין:

לב וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן־יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמִית גִדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ בְּסֵיבוּ טָבָא וְאִתְקְבַר בְּקִבְרָא דְיוֹאָשׁ אֲבוּהִי בְּעָפְרָה דַאֲבוּהִי דְעָזֶר:

לג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים׃

רַשִׁ״י בעל ברית. כך שמו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד מִית גִדְעוֹן וְתָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטָעוּ בָּתַר בַּעֲלַיָא וְשַׁוִיאוּ לְהוֹן בָּעֵיל קְיָם לְטַעֲוָתָא:

רַלְבַּ״ג והנה אחר מותו שבו בני ישראל לזנות אחר הבעלים ושמו להם לאלהים בעל אחד ששמו היה בעל ברית:

מְצוּדַת צִיּוֹן בעל ברית. שם עבודה זרה מה:

מַלְבִּי״ם כאשר מת וישובו. כמו שאמר והיה במות השופט וכו' (למעלה ב' יט):

לד וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל־אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא אִדְכָּרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת פּוּלְחָנָא דַייָ אֱלָהָהוֹן דִי שֵׁיזִיב יַתְהוֹן מִיַד כָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן מִסְחוֹר סְחוֹר:

מַלְבִּי״ם ולא זכרו כו' את ה' ולא עשו חסד עם בית ירובעל וכו'. רצה לומר כי בתשועה זו היה ענין נסיי אלהי והיה ראוי לזכור את ה', והם לא זכרו את ה' כי יחסוהו לענין טבעי ולגבורת גדעון וא"כ היה להם לזכור את גדעון ככל הטובה וכו' והם שלמו רעה תחת טובה כמו שיבא בסמוך, וכפל בית ירובעל גדעון, שלא עשו חסד עם גדעון מצד שהוא בית ירובעל שיש לומר מריבה עם הבעל והם החלו לזבוח אל הבעל אחרי מותו.

לה וְלֹא־עָשׂוּ חֶסֶד עִם־בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן כְּכָל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם־יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ולא עשו חסד וגו'. שהרגו את בניו, כמו שכתוב בענין (להלן ט ה):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא עֲבָדוּ טֵיבוּ עִם בֵּית יְרֻבַּעַל גִדְעוֹן כְּכָל טַבְתָא דִי עֲבַד עִם יִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד ולא עשו חסד וגו׳. לא גמלו חסד עם בית גדעון, כפי אשר הוא עשה חסד עמהם:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.