כניסה

תְּהִלִּים קה

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו׃

רַשִׁ״י עלילותיו. מעלליו:
אִבְּן עֶזְרָא הודו לה' קראו בשמו - דבר דוד לישראל בנשאם הארון, כי כן כתוב והעד כי עם ישראל ידבר, שאמר זרע אברהם. וטעם קראו בשמו – להורות דרך השם כמו אברהם, ויקרא שם בשם ה' אל עולם.
מְצוּדַת דָּוִד בשמו. המיוחד לו לבדו המורה על גדולתו: הודיעו. פרסמו בין העמים פלאי מעשיו:

ב שִׁירוּ־לוֹ זַמְּרוּ־לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל־נִפְלְאוֹתָיו׃

אִבְּן עֶזְרָא שירו - בפיכם. זמרו - בכינור. שיחו - לאחרים.
מְצוּדַת דָּוִד שירו לו. בפה: זמרו לו. בכלי שיר: שיחו. דברו בתמידות בכל נפלאותיו:

ג הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְהוָה׃

רַשִׁ״י התהללו בשם קדשו. התפארו במעוז שם קדשו שיש לכם פטרון כמוהו, התהללו פורוונטי"ץ וו"ש בלע"ז:
אִבְּן עֶזְרָא התהללו - הטעם: כי אין לשון שנקרא השם הנכבד בו, רק כנגד מעשיו חוץ מישראל, על כן התהללו גם ישמח לב המבקשים זה השם שלא ידעוהו.
מְצוּדַת דָּוִד התהללו. שבחו א״‎ע להתפאר בשם קדשו אשר יורה על יכלתו: ישמח לב. למען שישמח לב כ״‎א ממבקשי ה׳‎ בשמעו כל אלה:

ד דִּרְשׁוּ יְהוָה וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד׃

אִבְּן עֶזְרָא דרשו - ישרת אחר דרשו ה' ודרשו עזו, כמו: ויתן לשבי עזו והוא הארון, והמפרש ועוזו כמו בעוזו איננו נכון. והטעם כמו: לשכנו תדרשו.
מְצוּדַת דָּוִד ועוזו. דרשו להראות לכם עוזו ויכלתו:

ה זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי־פִיו׃

אִבְּן עֶזְרָא זכרו - בלב. נפלאותיו - הם מעשה שמים וארץ. מופתיו - במצרים. משפטי פיו - בסיני.
מְצוּדַת דָּוִד ומשפטי פיו. המשפטים שעשה במאמר פיו:

ו זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו׃

אִבְּן עֶזְרָא זרע - אתם זרע אברהם. והזכיר אברהם, כי הוא האב הראשון שהחל לקבל מצות השם, גם הזכיר יעקב כי הוא אבינו לבדו ולא ישתתף עמנו אחר, ככתוב: הלא אלהי ישראל אבינו.
מְצוּדַת דָּוִד זרע אברהם. אתם זרע אברהם עבדו ובני יעקב הנבחרים לה׳‎ מזרע של אברהם:

ז הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל־הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו׃

אִבְּן עֶזְרָא הוא - יש לנו להתהלל כי אלהינו הוא לעולם, הוא עומד, הוא שופט כל הארץ.
מְצוּדַת דָּוִד הוא וגו׳‎. ר״‎ל מי שמשפטיו שולטים בכל הארץ הוא אלהינו:

ח זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר׃

רַשִׁ״י דבר צוה לאלף דור. התורה אשר צוה להודיעה בעולם לאחר אלף דור וראה שאין העולם מתקיים בלא תורה והעביר מהם תשע מאות ושבעים וארבעה דורות, ויש לפתו' כפשוטו זכר לישרא' את בריתו אשר צוה והבטיח לשמור להם לאלף דור כענין שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור:
אִבְּן עֶזְרָא זכר - אמר: זכר כנגד זכרו וזאת הברית הוא ברית בין הבתרים. וטעם זכר – שלא תשכח. דבר צוה - כמו גזר כמו: ה' לא צוה. וטעם לאלף דור – כי שם ישראל לא יכרת, ועוד יירש ארץ כנען לעולם.
מְצוּדַת דָּוִד זכר. הברית שכרת זוכר לעולם: דבר צוה. הברית היה על הדבר אשר גזר ואמר לשמור החסד לאלף דור כמ״‎ש שומר הברית והחסד וגו׳‎ לאלף דור (דברים ז׳:ט׳):

ט אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק׃

אִבְּן עֶזְרָא אשר - הנה פירושו אמר ליצחק: והקימותי את השבועה.
מְצוּדַת דָּוִד אשר כרת. על הדבר אשר עליה כרת ברית עם אברהם ועליה היתה השבועה ליצחק:
מְצוּדַת צִיּוֹן לישחק. כמו ליצחק:

י וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם׃

מְצוּדַת דָּוִד ויעמידה. הברית ההיא העמידה ליעקב לחוק קבוע: לישראל וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

יא לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת־אֶרֶץ־כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם׃

רַשִׁ״י לאמר לך אתן את ארץ כנען וגו'. הוא הברית אשר כרת להם:
אִבְּן עֶזְרָא לאמר - לכל אחד. לך אתן - בדבור. ולזרעך - במעשה.
מְצוּדַת דָּוִד לך אתן. ולא לישמעאל ועשו עם שהמה מזרעם: חבל נחלתכם. מה שהיא עתה חבל נחלתכם:
מְצוּדַת צִיּוֹן חבל. מחוז וחלק כמו וחבל בני יהודה (יהושע יט):

יב בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ׃

אִבְּן עֶזְרָא בהיותם - ידבר על האבות כי מספר בניהם היה מעט גרים ותושבים בארץ.
מְצוּדַת דָּוִד בהיותם. בעוד היותם אנשי מספר בחשבון היותר מעט והיו בה כגרים בארץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן מתי מספר. אנשי מספר:

יג וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל־גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל־עַם אַחֵר׃

רַשִׁ״י ויתהלכו מגוי אל גוי. אברהם גר בארץ פלשתים ובמצרים ובארץ כנען וכן יצחק וכן יעקב כולם גלו מגרות לגרות:
אִבְּן עֶזְרָא ויתהלכו - כאברהם במצרים ולארץ פלשתים גם יצחק לפלשתים ויעקב למצרים.
מְצוּדַת דָּוִד ויתהלכו. לא ישבו במקום אחד אבל הלכו מגוי האחד אל גוי האחר ומממלכה זה וגו׳‎ ודרך בני המדינה היה לפנים לעשוק הנכרי הבא לדור מבלי קבע:

יד לֹא־הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים׃

רַשִׁ״י ויוכח עליהם מלכים. וינגע ה' את פרעה (בראשית י״ב:י״ז) כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך (שם כ):
אִבְּן עֶזְרָא ויתהלכו - כאברהם במצרים ולארץ פלשתים גם יצחק לפלשתים ויעקב למצרים.
מְצוּדַת דָּוִד ויוכח. למענם הוכיח במכאוב את מלך מצרים ומלך פלשתים על כי לקחו את שרה (ועם כי לא הוכיח מי בעבור יצחק אמר עליהם לפי שזה היה סבה שלא נגע אבימלך ברבקה אשתו):
מְצוּדַת צִיּוֹן לעשקם. מל׳ עושק וגזל:

טו אַל־תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ׃

רַשִׁ״י אל תגעו במשיחי. בגדולי, כל משיחה ל' שררה וגדולה:
אִבְּן עֶזְרָא אל - זאת היא התוכחה וקראם משיחי כמו נסיכי, אולי כן היה אברהם נביא השב אשת האיש, כי נביא הוא וברכת יצחק ליעקב בנבואה כברכת משה.
מְצוּדַת דָּוִד אל תגעו. בהמכאוב שהביא כאלו אמר אל תגעו וכו׳‎ ולאבימלך נאמר בפירוש: במשיחי. ר״‎ל בגדולי ונסיכי וכן למשיחי לכורש (ישעיה מה): ולנביאי. כי האבות היו נביאים: אל תרעו. אל תעשו רעה:

טז וַיִּקְרָא רָעָב עַל־הָאָרֶץ כָּל־מַטֵּה־לֶחֶם שָׁבָר׃

רַשִׁ״י ויקרא רעב. כדי להגלותם למצרים (מצאתי):
אִבְּן עֶזְרָא ויקרא - כמו צוה הגזרות שגזר הכל הם בקריאה. על הארץ - ארץ כנען.
מְצוּדַת דָּוִד ויקרא. וכאשר קרא רעב לכל הארץ ושבר כל משען לחם:
מְצוּדַת צִיּוֹן מטה. על כי דרך להשען על המטה הושאל מלת מטה על השענה:

יז שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף׃

רַשִׁ״י שלח לפניהם איש. (שם מ"ה) וישלחני אלהים לפניכם ואיזה איש יוסף שנמכר:
אִבְּן עֶזְרָא שלח לפניהם - לפני יעקב ובניו שהזכיר למעלה, ולמ"ד לעבד בעבור. ויש אומרים: כי פוטיפר עבד היה.
מְצוּדַת דָּוִד שלח לפניהם. לפני יעקב ובניו הנזכרים למעלה שאמר זרע וכו׳‎ בני יעקב בחיריו לפניהם שלח את יוסף ונמכר לעבד:

יח עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו [רַגְלוֹ] בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ׃

רַשִׁ״י ברזל באה נפשו. א"ר הונא בר אידי שרתוע עשתה לו תחת זקנו שאם ירכין פניו השרתוע מכהו, שרתוע פי' שפוד:
אִבְּן עֶזְרָא ענו - לא הזכיר הפועלים וזה בהיותו בבית הסהר. נפשו - משל בעבור עצמו ותחסר בי"ת בברזל באה נפשו.
מְצוּדַת דָּוִד ענו בכבל רגלו. ענו אותו לשום רגלו בכבל ונפשו באה בכבלי ברזל, ועם כי גופו באה בברזל אמר נפשו כי גם הנפש תעונה בענוי הגוף או נפשו הוא כמו גופו וכן וריקה נפשו (ישעיה כט):
מְצוּדַת צִיּוֹן ענו. מל׳ ענוים: בכבל. בשלשלאות כמו בכבלי ברזל (לקמן קמט):

יט עַד־עֵת בֹּא־דְבָרוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרָפָתְהוּ׃

רַשִׁ״י עד עת בא דברו. של הקב"ה לקיים גזירתו שיתגלגל הדבר וירדו ישראל למצרים: אמרת ה' צרפתהו. בחנתהו ליוסף שנתנסה וכבש את יצרו באשת אדניו ועליה נתייסר ונצרף ביסורין לתתו אל בית הסוהר:
אִבְּן עֶזְרָא עד - דרך צחות בשירים עד עת בא דברו. והטעם: שבא דבר החלום כאשר פתר כמו כי יבא דברך. וטעם אמרת ה' צרפתהו – שהשם שם בפיו פתרון האמת, על כן יצא פתרונו צרוף בלי סיג והנה הה"א והוי"ו במלת צרפתהו שבה אל דבר יוסף, וי"מ כי עת בא דבר יוסף לפני השם, אז אמרתו צרפתהו והיא הגזרה שגזר.
מְצוּדַת דָּוִד עד עת. ישב במאסר עד עת בא דבר פתרון החלום לפרעה: אמרת ה׳‎. אז אמרת ה׳‎ צרפה אמרי יוסף ר״‎ל דבר ה׳‎ היה בפיו לפתור החלום בפתרון צרוף מבלי סיג ושגיאה:

כ שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ׃

רַשִׁ״י שלח מלך ויתירהו. שלח פרעה מלך מצרים שלוחיו ויתירהו, שלח מושל עמים הוא פרעה ויפתחהו:
אִבְּן עֶזְרָא שלח - ישרת אחר טעם שלח גזר. מלך - הוא מלך מצרים ויפתחהו מהכבל.
מְצוּדַת דָּוִד שלח. בעבור החלום שלח פרעה להתירו ממאסרו: מושל וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויפתחהו. ענין התרת קשרי המאסר כמו מוסר מלכים פתח (איוב י״ב:י״ח):

כא שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־קִנְיָנוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא שמו - וכן אמר: ולאדון לכל ביתו. והנה הזכיר אדון - נגד לעבד נמכר יוסף.
מְצוּדַת דָּוִד שמו. פרעה שם את יוסף להיות אדון על ביתו:

כב לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם׃

רַשִׁ״י לאסור שריו בנפשו. לשון חבה הוא זה כמו (שמואל א י״ח:א׳) ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, כשפתר החלום חבבוהו כלם, אמר רבי אידי שרו כתיב זה היה פוטיפר:
אִבְּן עֶזְרָא לאסור - אחר היותו אסור הגיע למעלה גדולה לאסור שרי פרעה בלא עצת פרעה, כי אם בעצת נפשו. וזקניו - שזקני פרעה שבו כתלמידים לפניו. יחכם - כמו: ומעוף השמים יחכמנו, ילמדם חכמה נעלמה מהם.
מְצוּדַת דָּוִד לאסור. המשילו ממשל רב לאסור שריו בנפשו וברצונו מבלי מוחה: וזקניו יחכם. למד חכמה עם זקני פרעה:
מְצוּדַת צִיּוֹן בנפשו. ברצונו כמו אל תתנני בנפש צרי (לעיל כז):

כג וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ־חָם׃

אִבְּן עֶזְרָא ויבא - ודבר יוסף היתה סבה שיבוא ישראל במצרים.
מְצוּדַת דָּוִד ויבוא. עי״‎ז בא ישראל למצרים: בארץ חם. הוא מצרים הבא מחם וכפל הדבר במ״‎ש:

כד וַיֶּפֶר אֶת־עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו׃

רַשִׁ״י ויפר. הקב"ה את עמו, הפרה והרבה אותם:
אִבְּן עֶזְרָא ויפר - שב אל שלח מלאך והמלה מהבנין הכבד הנוסף. ויעצימהו - יותר מצריו - הם המצרים.
מְצוּדַת דָּוִד ויפר. הפרה והרבה את עמו: ויעצימהו. חזקו יותר מן צריו הם אנשי מצרים:

כה הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו׃

אִבְּן עֶזְרָא הפך, להתנכל - כמו: ויתנכלו אותו, כי בקשו להאביד זכרם.
מְצוּדַת דָּוִד הפך לבם. המקום הפך לב מצרים לשנוא את עמו: להתנכל. לחשוב בעבדיו מחשבה רעה וערמה:
מְצוּדַת צִיּוֹן להתנכל. ענין מחשבה רעה וערמה כמו ויתנכלו אותו להמיתו (בראשית לו):

כו שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר־בּוֹ׃

אִבְּן עֶזְרָא שלח משה - שהוא העיקר שאהרן היה לו לפה, כדרך: ומשה ואהרן עשו.

כז שָׂמוּ־בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם׃

אִבְּן עֶזְרָא אותותיו - שב אל השם.
מְצוּדַת דָּוִד שמו בם. משה ואהרן שמו במצרים:

כח שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא־מָרוּ אֶת־דברוו [דְּבָרוֹ׃]

רַשִׁ״י ולא מרו את דברו. המכות שצוה עליהם באו במצותיו ולא שינו את דברו:
אִבְּן עֶזְרָא שלח - אולי ישאל השואל: אם לחשך מקרה איך יהיה שליח אולי יעיר זה השואל משנתו ויראה, כן יהיה דברי אשר יצא מפי אשר שלחתיו. ויחשיך - ארץ חם הכתוב למעלה. ולא מרו - שב אל משה ואהרן, או אל אותותיו. והזכיר מכת חשך, כי בעבורה נתן פרעה רשות ללכת לעבוד השם ואחר כן שב להזכיר המכות והחל מהראשונה.
מְצוּדַת דָּוִד ויחשיך. החשיך את הארץ: ולא מרו. האותות לא מרו את דבר ה׳‎ וכאשר צוה כן היה וכן באו:
מְצוּדַת צִיּוֹן מרו. ענין מרוד וסרוב:

כט הָפַךְ אֶת־מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת־דְּגָתָם׃

אִבְּן עֶזְרָא הפך - לא הזכיר דבר התנינים כי לא היתה מכה.

ל שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם׃

רַשִׁ״י שרץ ארצם צפרדעים. אמר רבי יוחנן בכל מקום שהיו רובצים מים היו רובצים צפרדעים:
אִבְּן עֶזְרָא שרץ - פועל יוצא כמו ישרצו המים כי מצאנו ארץ לשון זכר, כמו: נעתם ארץ.
מְצוּדַת דָּוִד שרץ ארצם. ר״‎ל מימי ארצם: בחדרי. באו בחדרי מלכיהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן שרץ. ענין ההולדה עם הרבוי: צפרדעים. הוא שרץ המים:

לא אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל־גְּבוּלָם׃

אִבְּן עֶזְרָא אמר ויבא – מעצמו והזכיר מכת ערוב לפני הכנים, כי קשה היתה.

לב נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם׃

אִבְּן עֶזְרָא נתן - ולא הזכיר הדבר והשחין כי לא בקש פרעה ממשה להסיר המכה. ואש להבות - כנגד ותהלך אש ארצה ותחסר אות בי"ת, אש בלהבות או יהיה אש סמוך פעם אש ופעם אש להבות, כדרך: חרבות צורים, אף תשיב צור חרבו.
מְצוּדַת דָּוִד נתן גשמיהם ברד. במקום הגשם ירד הברד: אש להבות. אש מתלהב ובוער ירד עם הברד כמ״‎ש ותהלך אש ארצה (שמות ט׳:כ״ג):

לג וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם׃

אִבְּן עֶזְרָא ויך - הזכיר הנכבד מכל פרי העץ שיוכל אדם לחיות בלא לחם אם יאכלם.
מְצוּדַת דָּוִד ויך. הברד הכה עצי גפנם ותאנתם:

לד אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר׃

אִבְּן עֶזְרָא אמר - גזרה. והזכיר ילק – אולי הוא הקשה במיני הארבה.
מְצוּדַת דָּוִד ילק. וגם מין ילק ואין מספר להם:

לה וַיֹּאכַל כָּל־עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם׃

אִבְּן עֶזְרָא ויאכל, פרי אדמתם - פרי העץ אשר הותיר הברד.

לו וַיַּךְ כָּל־בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל־אוֹנָם׃

אִבְּן עֶזְרָא ויך - במצרים לבדם, כי נמלטו בכורי ישראל. ראשית אונים - הבנים הנראים בתחלה.
מְצוּדַת דָּוִד ראשית. הראשון מכל בניהם הבאים מכוחם וכפל הדבר במ״‎ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן אונם. ענין כח כמו מרוב אונים (ישעיה מ):

לז וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל׃

אִבְּן עֶזְרָא ויוציאם - הם היוצאים כי יסתפק לשומע, על כן לא חשב לפרש ישראל והנה שב למלת ישראל גר בארץ חם, ויוציאם. ואין בשבטיו כושל - עני מוצרך, כמו: והמכשלה הזאת. ויתכן היותו כמשמעו. וטעם בשבטיו – אע"פ שהם רבים.
מְצוּדַת דָּוִד ואין בשבטיו. בכל בני שבטיו לא היה מי כושל בעונו:
מְצוּדַת צִיּוֹן כושל. ענין נפילת התגברות ורפוי הכח ויאמר כן גם על הרבות העוני:

לח שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי־נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא שמח - טעם פחדם, שאמרו: כולנו מתים.
מְצוּדַת דָּוִד פחדם. של ישראל נפל על מצרים:

לט פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה׃

אִבְּן עֶזְרָא פרש - ישוב למלת כל בכור, בעבור שהזכיר על האש להאיר לילה, לאות כי למסך יומם.
מְצוּדַת דָּוִד למסך. להיות סוכך עליהם: ואש. פרש עמוד אש להאיר את הלילה:
מְצוּדַת צִיּוֹן למסך. כן יקרא הסכך אשר ממעל גם המחיצה לפנים כמו ואת מסך הפתח (שמות כז) והענן בלכתם הלך לפניהם ובנוחם סככם ממעל:

מ שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם׃

רַשִׁ״י שאל ויבא שליו. שאל ישראל בשר ויבא לו הקב"ה שלוים:
אִבְּן עֶזְרָא שאל - ישראל. ויבא - השם שליו להם. ולחם שמים - הוא המן.
מְצוּדַת דָּוִד שאל. ישראל שאל בשר והביא שליו: ולחם שמים. הוא המן:
מְצוּדַת צִיּוֹן שליו. מין עוף שמן:

מא פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר׃

רַשִׁ״י הלכו בציות נהר. הלכו נהרות מן הבאר בארץ ציה:
אִבְּן עֶזְרָא פתח, מים - ישרת פעם שנית, כמו: והנבואה עודד הנביא וכן הוא הלכו בציות לשון רבים, מן ציה מי נהר.
מְצוּדַת דָּוִד הלכו בציות. במקום ציה ומדבר הלכו המים כמו נהר:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויזובו. נטפו:

מב כִּי־זָכַר אֶת־דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת־אַבְרָהָם עַבְדּוֹ׃

רַשִׁ״י כי זכר. הקב"ה את דבר קדשו אשר עם אברהם עבדו שהבטיחו (בראשית ט"ו) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודור רביעי ישובו הנה:
אִבְּן עֶזְרָא כי - הזכיר הטובות שעשה עם ישראל שהוציאם בכסף ובזהב וכלכלם במדבר, עד שבאו אל הארץ וכל זה בעבור בריתו שהחל, כאשר החל זכר לעולם בריתו והזכיר אברהם לבדו, כי עמו היתה באמת.
מְצוּדַת דָּוִד כי זכר. ה׳‎ את דבר קדשו אשר הבטיח את אברהם עבדו:

מג וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת־בְּחִירָיו׃

אִבְּן עֶזְרָא ויוציא - הטעם בעבור היות מצרים מתאבלים על בכוריהם.

מד וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא ויתן - כי השם קיים בריתו על עדת לאומים. ואמר: ועמל לאומים – בתים זיתים כרמים.
מְצוּדַת צִיּוֹן ועמל. עושר האדם נקרא עמל כי בא בעמל רב וביגיעה:

מה בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ־יָהּ׃

אִבְּן עֶזְרָא בעבור - כי כן כתוב לאברהם על זרעו: והייתי להם לאלהים ובעבור אלה הטובות שעשה השם עם אבותיכם הללו - אתם הבנים.
מְצוּדַת דָּוִד בעבור. כל הטובה הזאת עשה ה׳‎ להם למען ישמרו חוקיו וכו׳‎: הללויה. לזה הללו את יה על הטובה שעשה לאבותינו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.