תְּהִלִּים קטו

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א לֹא לָנוּ יְהוָה לֹא לָנוּ כִּי־לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל־חַסְדְּךָ עַל־אֲמִתֶּךָ׃

רַשִׁ״י לא לנו. לא בשבילנו ובכושר מעשינו תעשה עמנו: כי לשמך תן כבוד. כדי שלא יאמרו איה נא אלהיהם:

אִבְּן עֶזְרָא לא לנו ה' לא לנו - עבורינו, כמו: אמרי לי. כי לשמך - שהוא נקרא עלינו תן כבוד וזה שתעשה בעבור חסדך.

מְצוּדַת דָּוִד לא לנו. לא למען צדקותינו עשה רק תן כבוד לשמך להיות מכובד בעבור החסד וקיום האמת שתעשה ממנו:

ב לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה־נָא אֱלֹהֵיהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא למה, נא - עתה וכבר פירשתיו.

מְצוּדַת דָּוִד איה נא. איה אלהיהם מדוע לא יריב ריב עמו:

מְצוּדַת צִיּוֹן נא. עתה:

ג וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־חָפֵץ עָשָׂה׃

אִבְּן עֶזְרָא ואלהינו בשמים - בעליונים, או בעבור כי מן השמים תבאנה כל הגזרות בארץ.

מְצוּדַת דָּוִד ואלהינו. אבל אלהינו יושב בשמים ואפילו חלש למעלה לגבור יחשב ומכ״‎ש גבור למעלה ולזה עושה כל אשר חפץ וככחו אז כחו עתה ומוסב למעלה לומר תן כבוד לשמך ורמה ידך למען יסכר פיהם:

ד עֲ‍צַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם׃

אִבְּן עֶזְרָא עצביהם - הזכיר גדולות השם ושאין כח לאלהי העמים וקראם עצבים, כי הם לעצבון לעובדיהם ולא יועילם. מעשה ידי אדם - דרך קלון להם שיעבדו מעשיהם.

מְצוּדַת דָּוִד עצביהם. הן עצביהם של העובדי גלולים אין בהם ממש כי עשוים הם מכסף וזהב מעשה ידי אדם ולא אלהים המה:

מְצוּדַת צִיּוֹן עצביהם. כן תקרא צורת הגלולים:

ה פֶּה־לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא פה - והמציירים נכבדים מהם, כי הם ירגישו גם ידברו.

מְצוּדַת דָּוִד פה להם. עם כי יש להם פה הלא לא ידברו וגו׳‎:

ו אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן׃

אִבְּן עֶזְרָא אזנים - הזכיר ארבע הרגשות והניח האכילה, כי אין צורך לה.

מְצוּדַת צִיּוֹן יריחון. מלשון ריח:

ז יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא־יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם׃

רַשִׁ״י ולא ימישון. לשון ימושני אבי (בראשי' כ"ז):

אִבְּן עֶזְרָא ידיהם - כנגד ידיהם ורגליהם. וטעם יהגו – אפילו לא יהגו כיונה גם עוף אחר.

מְצוּדַת דָּוִד ידיהם. עם כי ידיה׳‎ עשוים המה הלא לא ימששו בהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ימישון. מלשון משוש ונגיעה בדבר מה וכן אולי ימושני אבי (בראשית כז) יהגו. ענינו קול צפצוף וכן אהגה כיונה (ישעיה לח) ר״ל אפילו קול צפצוף בעלמא אין בהם: בגרונם. בצוארם:

ח כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר־בֹּטֵחַ בָּהֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא כמוהם - דרך תפלה.

מְצוּדַת דָּוִד כמוהם. קלל את העושים אותם לאלהים ואמר שיהיו כמותם לבל ידברו וגו׳‎: כל. וכן יהיה כל הבוטח בהם:

ט יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא׃

אִבְּן עֶזְרָא ישראל - אמר: בטח, כנגד כל אשר בוטח בהם. אמר בן בלעם: כי עזרם ומגינם הוא היה ראוי להיותו עזרכם ומגנכם הוא. והנכון בעיני: שהוא כך ישראל בטח בה' כי הוא לעולם עזר לישראל ומגנם כמו: מגן עזרך.

מְצוּדַת דָּוִד ישראל. אבל ישראל הוא בוטח בה׳‎, כי מעולם הוא עזרם ומגינם ר״‎ל הוא למו כמו מגן על הלובשו:

י בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא׃

אִבְּן עֶזְרָא בית - אחר שהזכיר ישראל, הזכיר קדושיו, והם בית אהרן.

יא יִרְאֵי יְהוָה בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא׃

רַשִׁ״י יראי ה'. אלו הגרים:

אִבְּן עֶזְרָא יראי - אחר כן כלל ליראי השם בכל עם ועם.

מְצוּדַת דָּוִד יראי ה׳‎. המה חסידי או״‎ה:

יב יְהוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת־בֵּית אַהֲרֹן׃

אִבְּן עֶזְרָא ה' - אמר ר' משה: כי זכרנו - הזכרים שלנו ויברך בית ישראל - הנקבות. ואין זה נכון, כי בית אהרן אינם נקבות איש וביתו בכל המקרא רק זכרנו מגזרת זכירה והאות על זה שהוא קמוץ, כי אילו היה מגזרת זכרים היה הרי"ש בקמץ קטן, רק הטעם השם שזכרנו תמיד הוא יברך אלה הבוטחים בו ושב להזכירם.

מְצוּדַת דָּוִד ה׳‎ זכרנו. ה׳‎ אשר זכרנו מעולם הוא יברך וחוזר ומפרש את מי יברך ואמר יברך את בית ישראל וגו׳‎:

יג יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהוָה הַקְּטַנִּים עִם־הַגְּדֹלִים׃

אִבְּן עֶזְרָא יברך - וטעם הקטנים - שיהיו שוים בברכה עם הגדולים.

יד יֹסֵף יְהוָה עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל־בְּנֵיכֶם׃

אִבְּן עֶזְרָא יוסף - הנה פירש מה היא הברכה, כי היא תוספת ולהפך הקללה - היא חסרון.

מְצוּדַת דָּוִד יוסף. בכל עת יוסף עליכם ברכה:

טו בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃

אִבְּן עֶזְרָא ברוכים - שב לפרש כי התפלה שהתפלל לברכם תתקים. וטעם עושה שמים וארץ – שתקן היבשה והרקיע, כמו: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים והנה הטעם כי הוא מושל בעליון ובשפל והוא יברך אתכם.

מְצוּדַת דָּוִד ברוכים אתם. תהיו ברוכים לה׳‎ העושה שמים וארץ ור״‎ל יברך אתכם ויחזור ויברך:

טז הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם׃

אִבְּן עֶזְרָא השמים - אמר רבי משה: כי השמים כמו מקום. ואני כבר פירשתיו בספר השם, כי שמים על מתכונת שנים וגזרתו משם, בעבור שני מקומות בסדן שהם נטועים. וכן כתוב: לנטוע שמים וליסוד ארץ, וחסרי דעה חשבו כי ממשלת האדם בארץ כממשלת השם בשמים ולא דברו נכונה, כי מלכות השם בכל משלה רק פירוש נתן לבני האדם - שהאדם כמו פקיד אלהים בארץ, על כל מה שיש בה והכל בדבר השם.

מְצוּדַת דָּוִד השמים. עם כי השמים המה שמים לה׳‎ מיוחד למכון שבתו מ״‎מ ישגיח בארץ ונתנה לבני אדם למי שישר בעיניו ותהיו אתם לברכה בקרב הארץ:

יז לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ־יָהּ וְלֹא כָּל־יֹרְדֵי דוּמָה׃

אִבְּן עֶזְרָא לא - טעם השם כח נשמה באדם, נתן בידו החיות והצמחים להכיר מעשה השם ולהללו בעודו חי. יורדי דומה - מקום כריתות וארץ גזירה כמו ודמיתי אמך. ויש אומרים: כי הוא מגזרת ולא דומיה לי, ואל תתני דמי לו ואף כי אחריו כתוב -

מְצוּדַת דָּוִד לא המתים. הכופרים בה׳‎ העומדים למות מיתת עולם לא יהללו את יה על הטובה הבאה כי לא עליהם תהיה: ולא וגו׳‎. כפל הדבר במלות שונות:

מְצוּדַת צִיּוֹן דומה. הוא הקבר שהוא מקום דממה ושתיקה ונשמת הרשע כאלו תרד אל הקבר עם הגוף ותאבד עם הגוף ונקרא יורד דומה בעבור זה:

יח וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ׃

אִבְּן עֶזְרָא ואנחנו - זאת הברכה היא בפה, להודות כי נשמת הצדיק לעולם תהלל את השם.

מְצוּדַת דָּוִד ואנחנו. אבל המאמינים בה׳‎ העומדים לחיים ולקבל טובה נברך את יה מעתה ועד עולם על הברכות והטובות הנוספות בכל עת ולזה הללו את יה בכל זמן:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.