א
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל־הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד׃
רַשִׁ״י
על השמינית. כינור של שמונה נימין ושמינית שמו וכן מצינו (בד"ה א טו) פלוני ובניו על השמינית לנצח:
אִבְּן עֶזְרָא
למנצח על השמינית - השמינית – יש אומרים: כלי ניגון, יש לו שמנה יתרים או פיוט יש לו ח' נעימות, על כן כתוב בנגינות וזה על הנועם השמיני.
ב
יְהוָה אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל־בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי׃
אִבְּן עֶזְרָא
ה' - הקרוב אלי: כי זה המזמור חברו דוד בחלותו ויחי מחליו, או היה דרך נבואה על ישראל שהן בגלות, כמו חולים ואם על הדרך הראשון, גם התנבא דוד שיתרפא כתפלת יונה, אף אוסיף להביט ובעבור העון יוכיח השם בתחלואיו, כמו: בתוכחות על עון יסרת איש.
ג
חָנֵּנִי יְהוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי יְהוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי׃
רַשִׁ״י
אומלל. נשחת ודל כח (קופנדו"ן בלעז) כמו היהודים האמללים דעזרא (נחמיה ג׳:ל״ד):
אִבְּן עֶזְרָא
חנני - בעבור שמצא ר' משה הכהן: אמלל פתח, אמר כי איננו שם התואר רק הוא חסר כמו ונאשאר אני שהנכון ונשארתי על דרך אני הגבר ראה עני, הנני יוסיף על ימיך. ונכון הדבר. נבהלו עצמי - שהם מוסדי הגוף ולא ירגיש וכאילו הרגישו מכובד החולי והנה עצמי כנגד הגוף.
מְצוּדַת דָּוִד
חנני. לבל תוסיף עוד לחרות בי כי הלא אומלל אני ודי בזה: רפאני. הוסיף לשאול ואמר רפאני מן המכות אשר עברו עלי מאז כי הלא נבהלו עצמי:
ד
וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד ואת [וְאַתָּה] יְהוָה עַד־מָתָי׃
רַשִׁ״י
ואתה ה' עד מתי. תביט ואינך רופא:
אִבְּן עֶזְרָא
ונפשי - שהיא קשורה בגוף נבהלה יותר מהגוף, על כן מלת מאד. עד מתי - תהיה נפשי נבהלת שאין כח בה לסבול?!
מְצוּדַת דָּוִד
ונפשי. ואף נפשי נבהלה וא״כ עד מתי אהיה עוד נגוע ומוכה הלא עצם הפורעניות בא לגלות אוזן למוסר והנה כבר נבהלתי וקבלתי המוסר:
ה
שׁוּבָה יְהוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ׃
רַשִׁ״י
שובה ה'. מחרונך: חלצה נפשי. מחוליי:
אִבְּן עֶזְרָא
שובה - שישוב מחרון אפו ולמען חסדך הושיעני מחליי, לא כאשר אמר יחזקיהו כי הקשה עלי מאד במותי, שלא אוכל להזכיר בלשוני ולא אודה לך בגלוי.
מְצוּדַת דָּוִד
שובה ה׳. לזה שובה להוציא נפשי מהצרה והושיעני למען חסדך אף אם עדיין לא נפרעתי כפי חטאי:
ו
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה־לָּךְ׃
מְצוּדַת דָּוִד
כי אין במות. כי אם אמות מהצרה הבאה שוב לא אזכיר שמך כי מי הוא הנותן הודאה בקבר הלא חי חי הוא יודוך:
ז
יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל־לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה׃
רַשִׁ״י
אשחה בכל לילה מטתי. לשון סחי ומאוס (איכ' ג) והיתה נבלתם כסוחה (ישעיהו ה׳:כ״ה) ממאס אני מטתי בדמעות ומנחם חברו עם כאשר יפרש השוחה לשחות (שם כה) ועם מי שחו (יחזקאל מז): בדמעתי ערשי אמסה. אלחלח וארטיב כמו מים:
אִבְּן עֶזְרָא
יגעתי - יספר רוב חליו ואנחותיו ואשחה כחו כאשר יפרש השוחה לשחות ומטתי פעול והטעם ממי בכיותי, על דרך ונשמה לא נשארה בי. ויש אומרים: כי אשחה תרגום ארחץ בארמית.
מְצוּדַת דָּוִד
יגעתי. נעשיתי עיף ויגע במה שאני מתאנח בכל עת: אשחה. אני משיט את מטתי במי הבכי כדבר השט על פני המים: בדמעתי. אני מתיך ומרטיב ערשי בדמעות עיני וכפל הדבר במ״ש:
מְצוּדַת צִיּוֹן
אשחה. ענין שחיה במים כמו כאשר יפרש השוחה לשחות (ישעיה כ״ה): ערשי. מטתי כמו ערש יצועי (לקמן קל״ב): אמסה. מלשון המסה והתכה:
ח
עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל־צוֹרְרָי׃
רַשִׁ״י
עששה. ל' עששית עין שמאורה כהה ודומה לו כאלו הוא רואה דרך זכוכית שכנגד עיניו ומנחם פירשו לשון רקבון כמו (לקמן לא) ועצמי עששו וכן כל לשון עש: עתקה. נתישנה ונזדקנה עיני בכהיית אור ומנחם חברו עם ויעתק משם ההרה (בראשית י״ב:ח׳): בכל צוררי. בשביל צרות שמצירין לי:
אִבְּן עֶזְרָא
עששה - מגזרת עש יאכלם. וטעם עיני – בעבור שהוא רואה בחליו אויביו שמחים וזה טעם מכעס ואלה אויביו מבקרים אותו לראות נקמתם, ע"כ אחריו סורו ממני. ומלת עתקה – שבה אל עיני מרוב הבכי. וטעם בכל צררי – בעבור כל צוררי ורבים כמוהו.
מְצוּדַת דָּוִד
עששה מכעס. מחרון האויב בלו עיני: עתקה. בעבור צרותי כהה עיני כאלו נתיישנה בזוקן וא״כ די בכל הצרות אשר כבר עברו עלי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
עששה. לשון בליה ורקבון וכן ועצמי עששו (לקמן ל״א): עתקה. ענין יושן כמו והדברים עתיקים (ד״ה א׳ ד):
ט
סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי־שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי׃
י
שָׁמַע יְהוָה תְּחִנָּתִי יְהוָה תְּפִלָּתִי יִקָּח׃
אִבְּן עֶזְרָא
שמע - מודה כי השם רפאו מחליו לא הרופאים, בעבור שהתחנן אליו. וטעם יקח – יקבל או יקחנה תחת עולה.
יא
יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל־אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע׃
רַשִׁ״י
יבושו ויבהלו וגו'. מהו ישובו יבושו פעם שנייה אמר רבי יוחנן לעתיד לבוא הקב"ה דן את הרשעים ומחייבן לגיהנם והם מתרעמין עליו והקב"ה מחזירן וחוזר ומראה גיליונין שלהם ודן אותם ומתחייבין והוא מחזירן לגיהנם הרי בושה כפולה, ר' שמואל בר נחמני אומר לעתיד לבא כל אומה קוראה לאלהיה ואין עונה וחוזרין וקוראין להקב"ה ואומר להם אילו אלי קראתם תחילה הייתי עונה אתכם עכשיו עשיתם עבודת גלולים עיקר ואותי טפילה לפיכך איני עונה שנאמר ישועו ואין מושיע זו עבודת גלולים ואחר כך אל ה' ולא ענם (לקמן יח) לכך נאמר ישובו יבושו: רגע. במעט זמן:
אִבְּן עֶזְרָא
יבושו - הם בראותם חיותי ויחלו הם, על כן ויבהלו כנגד נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד. ישובו - ינחמו או יבקשו שלומי.
מְצוּדַת דָּוִד
יבושו. בראותם הצלחתי: ויבהלו. כדרך אדם התמה ונבהל בראות דבר אשר חשב לנמנע: ישובו. אז יהיו חוזרים מרעתם לבקש שלומי וברגע ההיא יבושו ולא לאחר זמן כי אמחול להם על מה שעשו בי ולא תזכרנה עוד להיות להם לבושה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.