כניסה

תְּהִלִּים פח

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל־מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי׃

רַשִׁ״י על מחלת לענות. על חולת אהבה וענויה שהיא מעונה ביסורי הגלות: משכיל. כל מקום שנאמר משכיל ע"י תורגמן נאמר שהיה הנביא מעמיד תורגמן לפניו וכשרוח הנבואה באה לו אומר את הנבואה לתורגמן והוא משמיעה: להימן האזרחי. א' מן המשוררי' בכלי שיר ויסדוהו בני קרח את המזמור הזה שיאמרהו הימן על הדוכן: להימן האזרחי. מבני זרח בן יהודה היה שהוא מיוחס (בד"ה א' ב') ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כולם חמשה היו חכמים גדולים כמו שנאמר בשלמה (מלכים א' ד') ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויסדו מזמורים ונקבעו בספר תהלים לכך נקראו בני מחול, כך מצאתי בפירושים מדוייקים:
אִבְּן עֶזְרָא שיר מזמור לבני קרח - בעבור היות מחלת פתח לעד נאמן שהוא סמוך, על כן אמרתי כי זה השיר על נועם פיוט תחלתו מחלת ובפיוט היה לבי או גופי שנסמך מחלת אליו, גם זה המזמור על חולי המשורר. ומלת לענות – כמו קול ענות. אמר רבי ישועה: שזה הימן הוא נכד שמואל וקראו הכתוב אזרחי כי הוא אזרח במשוררים כי רוב המשוררים הם בניו ובני בניו ככתוב בדברי הימים. ויש אומרים: כי אל"ף נוסף והוא בן זרח ואחיו איתן. ואחרים אמרו: כי הימן ואיתן אחים והיה שם אביהם אזרח.
מְצוּדַת דָּוִד להימן. המזמור הזה נמסר להימן שהוא יאמר על הדוכן (ועל כי אמר למנצח ר״‎ל שנמסר לבן לוי המנצח בשיר חזר ופירש שנמסר להימן שהיה מן הלוים):
מְצוּדַת צִיּוֹן מחלת. שם כלי נגון: לענות. להרים הקול בשיר כמו וענו הלוים וכו׳ קול רם (דברים כו):

ב יְהוָה אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם־צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ׃

רַשִׁ״י יום צעקתי. וגם בלילה אני נכון נגדך:
אִבְּן עֶזְרָא ה' - טעם יום – זמן כמו אתה עובר היום, היום הזה יום בשורה הוא, ביום הכותי כל בכור. ויום צעקתי - קשור עם הבא אחריו.
מְצוּדַת דָּוִד יום צעקתי. עם כי צעקתי בתפלה כל היום מ״‎מ גם בלילה אערוך תחינתי לפניך:

ג תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה־אָזְנְךָ לְרִנָּתִי׃

אִבְּן עֶזְרָא תבא, תפלתי - כוונת הלב. ורנתי - בלשון.

ד כִּי־שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ׃

רַשִׁ״י כי שבעה ברעות נפשי. על כנסת ישראל הוא אומר:
אִבְּן עֶזְרָא כי, ברעות - הם התחלואים. וחיי - דרך משל.
מְצוּדַת דָּוִד כי שבעה. כי רבו הרעות עד שנפשי שבעה מהם והוא ענין מליצה: וחיי. ימי חיי קרבו לרדת אל השאול:

ה נֶחְשַׁבְתִּי עִם־יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין־אֱיָל׃

רַשִׁ״י אין איל. אין כח כמו (לעיל כ"ב) אילותי לעזרתי חושה:
אִבְּן עֶזְרָא נחשבתי - מרוב דלותי והשתנות דמותי. אמר בן בלעם: כי איל תאר, כמו: עם גבר תמים. ולפי דעתי: שהוא שם במשקל ביום קרב ותחסר מלת לו, דרך קצרה אין כח לו,וכמוהו: ולאין אונים לו, כי הטעם לאשר אין אונים לו.
מְצוּדַת דָּוִד נחשבתי. מגודל התשות נחשבתי עם האנשים אשר כבר ירדו לקבר: אין איל. שלא היה לי כח מעולם:
מְצוּדַת צִיּוֹן איל. ענין כח כמו אל גוים (יחזקאל לא):

ו בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ׃

רַשִׁ״י במתים חפשי. הנני בין המתים חפשי מן העולם וכל שהם המתים חפשים מן העולם: מידך נגזרו. ממצותיך נגזרו מן העולם:
אִבְּן עֶזְרָא במתים חפשי - מכל המצות ומכל עבודות הגוף וממלכי האדמה. אשר לא זכרתם עוד - לאות כי יבוא עת ומועד שיזכרו בו המתים.
מְצוּדַת דָּוִד במתים חפשי. אני נמנה בין המתים שהמה חפשים ממקרי העולם ועמלו: עוד. עדיין לא זכרתם כי לא באה זמן התחיה: והמה. עדיין המה כרותים ממכת ידך:
מְצוּדַת צִיּוֹן עוד. כמו עדיין וכן עוד היום גדול (בראשית כ״ב): נגזרו. נכרתו כמו נגזרנו לנו (יחזקאל לו):

ז שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת׃

רַשִׁ״י בבור תחתיות. הוא הגלות:
אִבְּן עֶזְרָא שתני - כאילו שתני כאדם שוכב במחשכים במצולות, וכל זה יספר רובי נגעיו ותחלואיו ומכאוביו.
מְצוּדַת דָּוִד שתני. שמת אותי בבור תחתיות העמוק למאוד: במצולות. בעומק המים הוא משל לצרות שונות:

ח עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ וְכָל־מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה׃

רַשִׁ״י סמכה. נשענה ותלה עלי: וכל משברך ענית סלה. משברים לשון גלי הים הם כל סערת אפך בכלם ענית אותי תמיד:
אִבְּן עֶזְרָא עלי - בעבור שהוא דימה עצמו לתחתית הים כי הוא מגורש מהיבשה בחמת השם, על כן עלי סמכה חמתך כדרך כי חצי שדי עמדי אשר חמתם שותה רוחי. ומלת עלי – תשרת בעבור אחרת, וכל משבריך ענית עלי סלה. וענית - כמו: ישאו נהרות דכים.
מְצוּדַת דָּוִד וכל. עם כל משבריך ענית אותי לעולם ר״‎ל זמן רב:
מְצוּדַת צִיּוֹן וכל. הוי״ו במקום עם וכן ויוסף היה במצרים (שמות א׳:ה׳) ר״ל עם יוסף שהיה במצרים: משבריך. הם גלי הים הנראים כמשברים מי הים וכן משברים יתחטאו (איוב מא): ענית. מל׳ ענוי:

ט הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא׃

רַשִׁ״י שתני תועבות למו. האומו' שהייתי חשוב' בעיניה' עכשיו אני נמאסת להם: כלא. נחבש בכלא ואיני יכול לצאת:
אִבְּן עֶזְרָא הרחקת, תועבות - חסר כ"ף. כלוא - מהחולי. והטעם: כי רחקו מיודעיו ולא יבקרוהו ויראה הוא כלוא ולא יוכל ללכת אליהם.
מְצוּדַת דָּוִד הרחקת. חזקת לב אוהבי להתרחק ממני כי נהפכו לאויבים: שתני. שמת אותי להיות מתועב בעיניה׳‎: כלוא. אני כמו בבית הכלא ומאסר ולא אוכל לצאת:
מְצוּדַת צִיּוֹן מיודעי. אוהבי כמו אלופי ומיודעי (לעיל נה): למו. להם:

י עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ יְהוָה בְּכָל־יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי׃

אִבְּן עֶזְרָא עיני - לעולם עיני החולים משתנות. וטעם בכל יום – שארך חליו.
מְצוּדַת דָּוִד עיני דאבה. עצבה עיני מן גודל העוני: שטחתי. פרשתי כפי כדרך המתפללים:
מְצוּדַת צִיּוֹן דאבה. ענין עצבון כמו ודאבון נפש (דברים כ״ח): שטחתי. ענין פרישה כמו משטח חרמים (יחזקאל כו):

יא הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה־פֶּלֶא אִם־רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה׃

רַשִׁ״י הלמתים. הלרשעים שאף בחייהם קרוין מתים הלהם אתה עושה פלא ונסים: אם רפאים יקומו יודוך. שמא אלו האומות שריפו ידיהם מעבודתך ומתורתך יקומו ויודוך בתמיה:
אִבְּן עֶזְרָא הלמתים - הטעם עשה פלא עמי בעודני חי וארפא.
מְצוּדַת דָּוִד הלמתים. ר״‎ל הלא אמות מקושי צרות וכי להמתים תעשה הנפלאות שהבטחת: אם רפאים. אם המתים שנרפו ונחלשו ע״‎י מלאך המות אם המה יודוך לעולם על נפלאותיך:
מְצוּדַת צִיּוֹן רפאים. מל׳ רפיון וחלשות:

יב הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן׃

רַשִׁ״י היסופר בקבר חסדך. אם נמות ביד אויבנו כלום נוכל לספר שבחך בקבר:
אִבְּן עֶזְרָא היסופר - הטעם: לא המתים יהללו יה.
מְצוּדַת דָּוִד היסופר. כפל דברו רבת פעמים כדרך הנוהים ומקוננים: באבדון. הוא הקבר שבו נאבד האדם מזה העולם:

יג הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה׃

אִבְּן עֶזְרָא היודע, בארץ נשיה - כמו: אשר לא זכרתם עוד.
מְצוּדַת דָּוִד היודע. וכי יהיה נודע פלאך ע״‎י כשנהיה בחשכת הקבר וכי נספר צדקתך בארץ נשיה והוא הקבר (כי בהיות האדם שם נשכח מפי הבריו׳‎):
מְצוּדַת צִיּוֹן נשיה. ענין שכחה כמו נשני אלהים (בראשית מ״א):

יד וַאֲנִי אֵלֶיךָ יְהוָה שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ׃

אִבְּן עֶזְרָא ואני - טעם בבקר, כי אז יקל מעט מרובי החולים. וטעם שועתי - לך לבדך ולא לרופא זולתך.
מְצוּדַת דָּוִד ואני. הלא אני שועתי אליך ובכל בוקר תקדים תפלתי לבוא לפניך:

טו לָמָה יְהוָה תִּזְנַח נַפְשִׁי תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי׃

אִבְּן עֶזְרָא למה - כן אשווע, ולמה תסתיר פניך ראה כי.
מְצוּדַת דָּוִד למה. ר״‎ל הואיל ואני מתפלל לפניך למה א״‎כ תעזוב נפשי ביד האויב:
מְצוּדַת צִיּוֹן תזנח. תעזוב:

טז עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה׃

רַשִׁ״י וגוע מנוער. מת מתוך תשנוק מיתה חטופה, כמו (שמות י"ד) וינער ה' וינער פירש מנחם ל' חביט' כמו (ישעיהו ל״ג:ט״ו) נוער כפיו מתמוך בשוחד, (שם נ"ב) התנערי מעפר קומי שבי (שם א') והיה החסון לנעורת (איוב ל״ח:י״ג) וינערו רשעים ממנה (נחמיה ה׳:י״ג) ככה יהא נעור וריק: אפונה. מיושבת ומבוססת אימתך בלבי אפונה לשון (משלי כ"ה) דבר דבור על אפניו על מכוניו:
אִבְּן עֶזְרָא עני - הטעם: מימי הנוער לא היתה תולדתו חזקה כמו גוע היה נחשב, אף על פי שהייתי עני נשאתי אימיך, והטעם החליים. ומלת אפונה – מגזרת פן, כמו אעלה מגזרת על ותהינו מגזרת הנה. וטעם אגורה - ואפחד.
מְצוּדַת דָּוִד וגוע מנוער. מעת נערותי אני בגויעה ר״‎ל זמן ארוך ומעט היו ימי השלוה נשאתי וגו׳‎. ר״‎ל אהיה פנוי מעסקי בטורח נשיאת הפחד:
מְצוּדַת צִיּוֹן אמיך. מלשון אימה ופחד: אפונה. מל׳ פנוי:

יז עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי׃

אִבְּן עֶזְרָא עלי - יספר כי רובי תחלואים רבים קרוהו. צמתותוני - פועל מורכב כדרך: מבליגיתי, יושבת בלבנון מקוננת בארזים.
מְצוּדַת דָּוִד בעותיך. החרדה הבאה ממך היא כרתה אותי:
מְצוּדַת צִיּוֹן בעותיך. מל׳ בעתה וחרדה כמו פלצות בעתתני (ישעיה כא): צמתתוני. ענין כריתה כמו יצמיתם ה׳ (לקמן צד):

יח סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל־הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד׃

אִבְּן עֶזְרָא סבוני - ברוב ימים שעברו ולא היה בריא.
מְצוּדַת דָּוִד סבוני. החרון והחרדה מסבבים אותי כמים המסבבים גוף העומד בהם: יחד. החרון והחרדה:
מְצוּדַת צִיּוֹן הקיפו. ענין סבוב:

יט הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ׃

רַשִׁ״י מיודעי מחשך. נחשכתי ונחדלתי מהם:
אִבְּן עֶזְרָא הרחקת - ככה היה מנהג כל אהביו ורעיו שלא יבקרוהו בחליו, כאילו מיודעיו במחשך ולא יראם.
מְצוּדַת דָּוִד הרחקת. כי לא באו אלי לנחמני: מיודעי מחשך. כאלו המה במקום חושך שלא אראה אותם:
מְצוּדַת צִיּוֹן מיודעי. אוהבי: מחשך. מל׳ חושך:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.