א
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
בהר סיני. מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי? וַהֲלֹא כָל הַמִּצְוֹת נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי? אֶלָּא מַה שְּׁמִטָּה נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֶיהָ וּפְרָטוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ מִסִּינַי אַף כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן מִסִּינַי, כָּךְ שְׁנוּיָה בְּתֹ"כֹּ; וְנִרְאֶה לִי שֶׁכָּךְ פֵּרוּשָׁהּ: לְפִי שֶׁלֹּא מָצִינוּ שְׁמִטַּת קַרְקָעוֹת שֶׁנִּשְׁנֵית בְּעַרְבוֹת מוֹאָב בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לָמַדְנוּ שֶׁכְּלָלוֹתֶיהָ וּפְרָטוֹתֶיהָ כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי, וּבָא הַכָּתוּב וְלִמֵּד כָּאן עַל כָּל דִּבּוּר שֶׁנִּדְבַּר לְמֹשֶׁה, שֶׁמִּסִּינַי הָיוּ כֻלָּם, כְּלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן, וְחָזְרוּ וְנִשְׁנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב:
אוּנְקְלוֹס
וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּטּוּרָא דְסִינַי לְמֵימָר
אִבְּן עֶזְרָא
בהר סיני. אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו כי הדבור בהר סיני ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבור׳ תקיא הארץ אותם כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ והזכיר בתחלה פי׳ השבתות:
רַמְבַּ״ן
וידבר ה' אל משה בהר סיני מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא נאמרו כל המצות מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בתורת כהנים (ריש הפרשה) ונראה לי שכך פירושו לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:א׳) ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד ועוד מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' ואלו דיני השמיטה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין (ויקרא כ״ז:ל״ד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) אלה המצות אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשולחו את משה אל בני ישראל זכות ישראל גרמה בהר סיני שכולם נאמרו מסיני עד כאן בת"כ אבל ענין ערבות מואב שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים כך נראה לי וזה כפתור ופרח וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן אמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״ה:א׳) כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כד ז) וכשקבלו על נפשם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להן כל הפרשה הזאת והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (ויקרא י״ח:כ״ח) כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד) והוצרך תחילה להזכיר השבתות ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות וביאור הענין כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם (שמות כד ח) וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר (שם לד י) הנה אנכי כורת ברית והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה ואמר (שם פסוק כז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שם כד ג) את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (ויקרא כ״ו:מ״ו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה הוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולן בברית הזאת והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו' ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטוה משה על המשכן וכשנתרצה לו הקב"ה וצוהו לכרות להם ברית שניה ירד משה ויצום את כל אשר צוה ה' אותו בהר סיני (שם לד לד) והיה מעשה המשכן מכללם ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה (שמות לה א) אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם במלאכת המשכן והנה קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה ועשו המשכן והשלימו מלאכתו וכאשר הוקם מיד "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד" (ויקרא א א) וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד וכאשר השלים אמר להם עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ויזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה אבל קבלו עליהם הברית הראשונה באלות ובקללות אלה וזה טעם "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ״ו:מ״ו) כי הוא הנותן להם בברית הזאת כי מחל להם על פי התנאים האלו כמו שפירשתי בסוף כי תשא (שמות לד כז) וכן ברית ערבות מואב כן היה שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם והיא הברית כמו שנאמר (דברים כח סט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ואמת אמרו שבתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו לד לה) ועל זה נתחדשו בברית הזאת השנית:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כח)
שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו. ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן דרשו רז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים לג) ומתחת זרועות עולם, וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמן, שכן באברהם שאמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז) ונחנו מה, ודוד ע"ה אמר (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש וגו'. ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, הוא שכתוב (ישעיה נז) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז"ל למה נמשלה התורה למים שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים, מה המים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת במי שרוחו גבוהה אלא במי שדעתו שפלה. וכן אמרו במדרש (דברים ל) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט) אדם כי ימות באהל. וכן מצינו בשכינה שאע"פ שעקר דירתה ומכון שבתה בשמים, דרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר (בראשית ג) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. והזכיר דוד המלך ע"ה על דרך הסוד ואמר (תהלים קד) חסידה ברושים ביתה, וכיון שחטא אדם נסתלקה ואחר כך חזרה ושרתה בהר סיני שהוא השפל שבהרים, ובכל ההרים הגבוהים שבעולם לא בחר הקב"ה למתן תורה אלא בו שנאמר (תהלים סח) ההר חמד אלהים לשבתו, ובהר הזה נתנו כל המצות כולן וזהו שכתוב בפרשת שמטה.
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. נתעוררו החכמים ז"ל מה טעם הזכיר בכאן בהר סיני והיה ראוי שיאמר וידבר ה' אל משה לאמר כמשפטו בשאר מקומות התורה, ומזה דרשו בתורת כהנים מה ענין שמטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.
וכתב הרמב"ן ז"ל כי פירוש הברייתא הזאת בתורת כהנים שאמרה מה שמטה נאמרו כלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני הכוונה לומר שהשמטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני נאמרו עוד כל פרטיה, שהרי כולן נזכרו בפרשה זו, בסוף הענין כתיב (ויקרא כז) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמטה הנזכרת שכלן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני, כן נראה לי וזה כפתור ופרח, עד כאן לשון הרב. ולפי דעת הרב ז"ל יהיה בהר סיני בלוחות שניות, כי מצות השמיטה בדרך כלל נאמרה בברית הראשון, ואחרי כן בברית השני נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה.
ויתכן לומר בטעם שהזכיר בהר סיני כי מפני שישראל שמעו מצות השבת מפי הגבורה בהר סיני, והשמטה והיובל מצות נמשכות אחר השבת, על כן הוצרך לבאר כאן כי גם השמטה והיובל נצטוו בהר סיני, כי טעם אחד לכולן. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים יהיה בהר סיני נמשך לפניו ולאחריו, לפניו זה שאמר ויקוב בן האשה הישראלית, כי השם ששמע בהר סיני פרש וקלל, לאחריו לענין שמטה ויובל, ומה שמטה ויובל מסיני אף כל המצות מסיני.
סְפוֹרְנוֹ
וידבר ה' אל משה בהר סיני. הנה לא יזכיר בשום מצוה מקום הצווי זולתי כאשר קרה חדוש אז באותו המקום אבל באר שכשאמר האל יתעלה בסיני והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם וכו' פירש למשה אז כל דיני השביעית האמורים בזה המקום וזה להבין ולהורות שזה בעצמו היה בכל שאר המצוות שאף על פי שנאמר בקצתם מקרא מועט היה הבאור אז רחב באר היטב כאמרם ז"ל מה ענין שמטה לענין הר סיני אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופירושיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצוות נאמרו מסיני כללותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם. והזכיר משה רבינו זאת הפרשה בזה המקום כי חשב שיכנסו תכף לארץ כמו שהעיד באמרו נוסעים אנחנו אל המקום. והזהיר על שמטת קרקע בפרט כי בחטאם בשמירתה יגלו ממנה כמו שהעיד באמרו אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן העיד בסוף דברי הימים באמרו עד רצתה הארץ את שבתותיה:
כְּלִי יָקָר
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ"ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב"ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ"ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת א"י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ"ט שנה וכן במספר ז', או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני. ודבר זה נכון וקרוב לשמוע.
אוֹר הַחַיִּים
בהר סיני וגו'. צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו, והגם שרבותינו ז"ל אמרו (תורת כהנים) כי ללמד בא שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתינו למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה, ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב אשר אני נותן דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה' את הארץ:
עוד על פי מאמר הגמרא מסכת עבודה זרה ופסקו רמב"ם בפרק ג' מהלכות זכיה וזה לשונו אסור לתת לעכו"ם מתנת חנם ע"כ ואם כן ישראל קודם שקבלו התורה דינם כעכו"ם ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם, לזה אמר בהר סיני שבזה יוכל לומר אשר אני נותן לכם, ובזה נתישב גם כן למה הוצרך לומר אשר אני נותן כי פשיטא כי הוא הנותן ואין אחר לטעות בו, ותמצא שבפרשת קדושים (לעיל י"ט כ"ג) אמר כי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו' ולא הוצרך לומר בה סימן, אלא שנתכוון למה שכתבנו, ומעתה יתיישב למה בחר ה' ללמד בנין אב זה לכל התורה בפרשה זו ולא בפרשה אחרת:
מַלְבִּי״ם
(סי' א) וידבר ה'..בהר סיני: הנה בזבחים (דף קטו:) פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא. שר' ישמעאל סבירא ליה דכללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. ור' עקיבא סבירא ליה דכללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשלו בערבות מואב. טעמם, דמצאנו מצות רבות שנאמרו בסיני, ומצות שנאמרו באהל מועד (כמו כל ספר תורת כהנים), ומצות שנאמרו בערבות מואב (כמו בפ' מסעי וכל ספר משנה תורה), ומצות שנאמרו בשנים או שלשה מקומות. ודעת ר' ישמעאל שבסיני נאמרו רק הכללים ודעת ר' עקיבא שנאמרו שלשה פעמים. ובסוף פר' הקרבנות (בפ' צו) (ויקרא ז, לז-לח) סיים "זאת התורה לעולה...אשר צוה ה' את משה בהר סיני..ביום צוותו..להקריב..במדבר סיני". ופירושו לר' ישמעאל, שכללות הקרבנות צוה "בהר סיני" וזאת התורה בפרטיו נאמר "במדבר סיני", דהיינו באהל מועד. ודעת ר' עקיבא שפירושו שנאמרו בהר סיני למשה ונשנה במדבר סיני לאמרה לישראל בשעתה, וכן דעת הספרא שם כר' עקיבא כמו שבארנו שם. ובסוף התוכחה (ויקרא כו, מו) סיים "אלה החוקים..אשר נתן ה'..בהר סיני" וכן סיים בסוף הספר ואמר בספרא (בחקתי סוף פרק ח וסוף הספר) מלמד שכולם נתנו בכל דקדוקיהם מסיני, וזה כשיטת ר' עקיבא. אולם משם לא נוכל להכריע, כי יש לפרשו שמצוות אלה נאמרו בסיני כמו כמה מצוות שנצרכו אז בשעתן ועל כן נאמרו בכל פרטיהם, כי נהגו תיכף. או שנפרש שמה שכתוב שצוה אותם בהר סיני היינו כלליהם נאמרו בסיני ופרטיהם באהל מועד. והספרא מכריע זה ביחוד ממצות שמיטה שמצוה זו נאמרה בכללות בהר סיני (בפר' משפטים) "והשביעית תשמטנה ונטשתה", ואם כן יקשה לענין מה אמר פה שנאמרה בהר סיני? אם מפני שהיה מצוה לשעתה כמצוות שנאמרו בכל פרטיהם מפני שנצרכו תיכף, על זה שואל מה ענין שמיטה אצל הר סיני?, הלא לא התחייבו בה עד לאחר כ"א שנה שנכנסו לארץ ישראל. ואם ללמד שהכללות נאמרו בסיני, ופירוש מה שכתוב "בהר סיני" ששם נאמרה בכלל, הלא זה נאמר בכל המצות. ועל כרחך בא ללמד שמה שכתב בפ' משפטים "והשביעית תשמטנה" לא נאמרה בכלל לבד רק אמרה בכל הפרטים והדקדוקים כמו שנכתב פה וחזר ואמר בסוף הענין שהוא הדין שכל המצות היו כן, אף שלא הוצרכו לשעתן, ונלמדו ממ"ש כן בשמיטה. ובמה שכתבנו נסתלק כל מה שהקשו הרא"ם והקרבן אהרן במשנה זו וקרוב לזה ברמב"ן. ועיין עוד ברמב"ן דברים ערבים על סידור הפרשיות, צוף דבר אמרי נועם.
ב
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה׃
רַשִׁ״י
שבת לה'. לְשֵׁם ה', כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית (עי' ספרא):
אוּנְקְלוֹס
מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעַלוּן לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַשְּׁמֵט אַרְעָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא
ושבתה הארץ שבת לה׳. מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו: וטעם שבת לה׳. כיום השבת וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה:
רַמְבַּ״ן
שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ב׳) ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן ולא יאמר באחד מהם "לה'" אבל אמר (ויקרא כ״ג:כ״ד) "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכפורים (שם לב) "שבת שבתון הוא לכם" ולשון הברייתא בתורת כהנים (פרק א ב) שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה' אבל פירוש "שבת לה' אלהיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ י) כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר"א שכתב וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ ו) כי בו יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (ויקרא י״ח:כ״ח) שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד) והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות (שם שם לה) ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג) וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר (ירמיה לד יג יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו' כי גם בעבד שביעית כיובל כו' והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כי הוא מוסד המאמין יחריש וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת (כאן) וקראתם דרור בארץ (ויקרא כ״ה:י׳) כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א) שבה נאמר והארץ אזכור (ויקרא כ״ו:מ״ב) וכבר זכרתי זה פעמים ושמא לזה רמזו רבותינו (ר"ה כא) באמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד כי כל שמיטה שער בית אחד והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ושבתה הארץ שבת לה'. קדש הקב"ה השביעי בימים ובשנים ובשמטות, קדשו בימים זה השבת וקראו שבת שנאמר (שמות כ) ויום השביעי שבת לה' אלהיך, קדשו בשנים זו שמטה וקראה ג"כ שבת שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', קדשו בשמטות זה יובל וקראו קדש שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם.
וע"ד הפשט ושבתה הארץ שבת לה', שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ואפילו מה שצמח מעצמו מבלתי חרישה אסור לו לקצור, זהו את ספיח קצירך לא תקצור, מה שצמח מעצמו והוא נספח לקציר השנה שעברה נקרא ספיח, מלשון (ישעיה יד) ונספחו על בית יעקב, וכן הגפן שלא נעבד ולא נעדר ולא נזמר נקרא נזיר, לפי שהזירו ממנו כדבר שאינו שלו. וכלל הענין הוא שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו. ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ב"ה.
וע"ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה', כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה"ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה גלות, הוא שכתוב (ויקרא כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנו רז"ל גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה"ב, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ
כי תבאו אל הארץ. אל גליל הגוים: ושבתה הארץ. הקרקעות המוכנות לעבודת האדמה: שבת לה'. שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו כמו שכיון בשבת בראשית באמרו שבת לה' אלהיך:
כְּלִי יָקָר
ושבתה הארץ שבת לה'. בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם, ועוד שאין זה שבת לה' כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם, ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכן כתב מהרי"א והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים
וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר', אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה' כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ"מ ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים.
ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ"ש שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.
אוֹר הַחַיִּים
דבר וגו' ואמרת וגו'. טעם הכפל, לצד שיש במצוה זו ענין מניעת עבודת אדמה והפקרת הפירות העולים מהאילנות וצמח האדמה, כנגד מניעת עבודת האדמה והכנת הצלחתו אמר דבר לשון קושי, כי הוא דבר שאין רצון אדם חפצה בו לצד היותו מניעת הטוב, וכנגד הפקרת הצומח אמר ואמרת, כי הוא דבר שכל אחד ישמח בו שיאמר ידו בכל, גם לצד ההבטחות שצוה בענין (פסוק כ"א) ועשת את התבואה לשלש השנים אמר ואמרת אמירה המסעדת את הלב:
עוד ירצה לצד שמצוה זו של שביתת הארץ יש בה ב' דברים, הא' דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקיים כל דבר, והב' הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחבירו יתחייב עשותו כפי הדין, כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קיים, וכמו כן האדון ב"ה בשעת המתנה מתנה תנאים כאומרו אשר אני נותן ולא אמר אשר נתתי, אשר על כן אמר כנגד דבר מלך שלטון אמר דבר, וכנגד היות הדבר מתחייב מהמשפט אמר ואמרת פירוש בלא טעם גזירת מלך יקבלו המאמר:
ושבתה הארץ וגו'. צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה הרי הוא אומר בסמוך ובשנה השביעית שבת שבתון:
אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו' לה', וחזר ופירש שיעור שבת זה, אם חודש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו', ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ושבתה וגו' אלא מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית לא הייתי יודע ששייר ה' לעצמו שנה זו אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות ולא כן הוא:
והצצתי וראיתי כי אלהים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה' נותן הארץ על תנאי בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מה שאמר הכתוב (לקמן כ"ו ל"ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה וגו', ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם:
עוד נראה טעם סמיכות ושבתה לאשר אני נותן, על פי דבריהם שאמרו הן של תלמיד חכם במקום שבועה, והחכם אשר ממנו תוצאות חכמה הוא ה' אלהים, ולזה כשהוציא מפי עליון אני נותן אמירתו במקום שבועה. או גם כן לצד שמתנת ה' לישראל דין צדקה יש לה ואמירתה כדין נדר , ולזה תכף ומיד תוך כדי דיבור לאומרו אשר אני נותן אמר ושבתה הארץ וגו', וזולת זה מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית וגו' אינו תוך כדי דיבור למאמר הנתינה שהרי הפסיק במאמר שש שנים וגו' ושש שנים וגו':
מַלְבִּי״ם
(סי' ב) כי תבואו אל הארץ: ממה שכתב "הארץ", בה"א, היינו ארץ הידועה ולא ארץ סיחון ועוג שלא ידעו בעת ההוא שיכבשוה. וממה שכתב "אשר אני נותן" מיעט ארץ עמון ומואב, וכבר נתבאר זה בפר' מצורע (סימן עד), עיי"ש. וממ"ש "שדך" ו"כרמך" היינו אחר שכל אחד מכיר את חלקו. ובמכלתא (פר' בא) הרי שהיו עשר משפחות לבית אב וכולי, משמע שהבית אב הוא השורש הראשון והמשפחות הם תחתיו, וכאן משמע בהפך – שהבתי אבות הם תחת המשפחות? אך כבר בארתי בפירושי שם שיש משפחות עליונות והם קודמים להבתי אבות ולפיהן השקיף בחלוקת הארץ, עיי"ש. ובין למאן דאמר לשבטים אפליג ובין אם לקרקפתא דגברי אפליג, החלוקה האחרונה היה לכל אחד ביחוד כמו שכתבנו בזה בפירושנו (יהושע ??). ומ"ש במשנה ג מבואר. (סי' ג) ושבתה הארץ..שדך לא תזרע: מפרש שמה שכתב "ושבתה הארץ" אינו שביתה כוללת שתשבות מכל מלאכה שעושין בקרקע, רק שתשבות מזריעת השדות ומלאכת הכרמים. וכבר בארנו בפר' קדושים (סימן מח) שהוכיחו ממה שכתוב "שדך לא תזרע כלאים", שאינו מקפיד על הזריעה דוקא רק שלא ימצא כלאים בשדהו בכל אופן. ובארנו שם שזה נשמע ממה שלא הקדים את הפעל – 'לא תזרע שדך', שמבואר שאינו מקפיד על הפעל. וכן ממה ששֵם "שדך" מיותר, עיי"ש. וכן ממה שכתוב כאן "שדך לא תזרע" ולא אמר "לא תזרע שדך" וגם ששֵם "שדך" מיותר מבואר שעיקר הקפידא על מלאכת השדה ופעל "תזרע" בא רק לדוגמא לאסור כל מלאכה הדומה לזריעה. ועל יסוד זה הוציא במשנה ג' ד' ה' ו' איסור שאר המלאכות. וכל הפסקא הזאת מובאת במועד קטן (דף ג) ושם אמר שכל זה אסמכתא ומדאורייתא אין אסור רק זריעה וקצירה לבד. וזה מבואר ממה שכתוב "כרמך לא תזמר ואת עבני נזירך לא תבצר", והלא זמירה בכלל זריעה? ובצירה בכלל קצירה? ועל כרחך שרק הני אסר רחמנא, ורק ממה שלא אמר "לא תזרע שדך", שבמקום אחר יכוין בזה על כלל המלאכות, השאיר סמך לחכמים לגזור כפי חכמתם ושלא יהיה גזרתם מתנגדת אל המבואר בכתוב. וכמ"ש באילת השחר (כלל רלו) שזה ענין האסמכתות, עיי"ש. ובגמ' שם גריס (במשנה ד) מנין לניכוש ולעידור וכסוח. ומ"ש בברייתא דפה חריש ועידור רוצה לומר חורש בכלי חרישה, ועידור חופר בכלי ברזל. וכן לשון הרמב"ם (בה"ד) החופר או החורש לצורך הקרקע, מה שכתב "לצורך הקרקע" נראה שבא לישב מה שהקשה רש"י ממה דמתיר אחר כך עידור ולשיטתו היינו בעודר לצורך הגפן לבד סביב האילן. ומ"ש (במשנה ה) אין מזבלין פירושו, מניחים זבל בעיקר האילן. ומ"ש מפרקין היינו אבנים שבעיקר. והרמב"ם ור"ש פירשו אין מפרקים העלין והבדים היבשים, וכן משמע מגירסא דפה אין מעשנים בעלים. ומקרסמין היינו זימור. מזרדין, חותך ענפים לחם ויבשים. ומפסגים סומכים האילן שהוא רענן יותר מדאי. ומ"ש (במשנה ו) יכול לא יקשקש היינו עידור שתחת הזית, ועיין בגמ' שם.
ג
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃
אוּנְקְלוֹס
שִׁית שְׁנִין תִּזְרַע חַקְלָךְ וְשִׁית שְׁנִין תִכְסַח כַּרְמָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּהּ
רַמְבַּ״ן
שש שנים תזרע שדך דרך הכתוב לומר כן ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שם כג יב) ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א) שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה ומדרש אגדה (מכילתא משפטים כ) ר' ישמעאל אומר כשישראל עושין רצונו של מקום עושין שמיטה אחת בשבוע אחד שנאמר שש שנים תזרע וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ארבע שמיטין בשבוע אחד כיצד נרה שנה וזורעה שנה נרה שנה וזורעה שנה נמצאו ארבע שמיטין בשבוע אחד:
סְפוֹרְנוֹ
שש שנים תזרע שדך. אז תוכל לזרוע שדה אחד בעצמו שש שנים רצופות שלא כמשפט עבודת האדמה כי אמנם המנהג בה הוא שיהיה נרה שנה וזורעה שנה כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (ב"ב לו, ב.): ואספת את תבואתה. שלא כמנהג בעבודת האדמה שאם יזרעו חלקה אחת בעצמה שנים רצופות לא תוסיף תת כחה:
כְּלִי יָקָר
שש שנים תזרע שדך וגו'. כבר אמרנו שזו הבטחה שלא יכחיש חילה אף אם יזרע שש שנים רצופים ולא יעשה שנה בור אחר שני שנים זרע, ועל צד השכר אמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם כי באמת אני הנותן לך הארץ ולא בחילך ירשת ארץ ויש לחוש שלא תטעה לומר שלך הארץ ע"כ אני מצוך ושבתה הארץ שבת לה'. לא לשם תוספת כח בארץ כי אם לשם ה' לגלות כי הוא ית' בעל השדה, ובזכות שתשבות לשם ה' תזכה למה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה. לאפוקי אם לא תשבות לשם ה' אז תתחייב גלות ולא תזרע אפילו בשש שנים ואת"ל שתזרעה מכל מקום יבוזו זרים יגיעך ולא תאסוף תבואתה כמ"ש והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וישחיתו, וכתיב זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף. ואמר שדך למעט שדה של אחרים, לומר שאם לא תשבות אזי תלך בגולה ותהיה עבד לאומות ותזרע שדה שלהם ולא שדך, אבל בזכות השמיטה תזרע שדך וכרמך. ועוד הזכיר שדך למעט שנת השמיטה שבו אין השדה שדך כי אם הפקר לכל כי מאחר שבשנה זו אתה מודה כי לה' הארץ א"כ ראוי שיתפרנסו ממנה בשנה זו עניי עמו ולא יהיה לך יתרון עליהם, ואמר בזכות ושבתה הארץ שבת לה' תזכה ששש שנים תזרע שדך. אבל אם תרצה להחזיק בפירות שביעית כבעל הבית אז תבא לידי עניות שתמכור השדה ולא יהיה שדך כי אם של אחרים כדעת המדרש (תנחומא בהר א) הדורש סמיכות פרשיות כי ימוך אחיך לעושה סחורה בפירות של שביעית שסופו לבא לידי עוני ולמכור ביתו ושדהו וזהו דומה למה שארז"ל כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך בבית, כי כל זמן שחיה אוכלת אז בזכות הצדקה יהיה גם לבהמתך אבל אם תחזיק בה כבעל הבית לבלתי נתון לחיה בשדה אז תכלה הפרוטה מן הכיס שגם לך לא יהיה.
ומטעם זה נאמר בסמוך ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וגו'. הקדים השדה אל הזריעה לומר כדי שלא תטעה לומר שהשדה שדך ולא של ה' על כן אני מצוך שלא תזרע כי בזאת תדע כי של ה' היא ולא שלך ואת ענבי נזירך שהפרשת לך ולא רצית ליתן ממנו לאחרים במזימות זו אשר חשבת כי הכרם כרמך ע"כ אני מצוך לא תבצור. כי בזאת תדע שאין נכון שתנזור ותפריש את בני האדם מהם אלא יד כולם יהיה שוה בה למען תדע כי לה' הארץ ובידו לנזור ליתנה למי שירצה, ואכלו אביוני עמך משלחן גבוה. וזה טעם היובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות. כי אין האדם יכול למכור דבר שאינו שלו כי לה' תבל ומלואה, והוא נתנה אל האדם זמן חמשים שנה הקצובים לסתם אדם בינוני מיום היותו בן עשרים לרדוף אחר קניני הזמן עד היותו בן שבעים, על כן אינו יכול למכור נחלה כי אם על חמשים שנה לא יותר.
אוֹר הַחַיִּים
שש שנים וגו'. נתכוון ליתן עשה על הזריעה וגו' ועל הזמירה של שנה שביעית, כי לאו הבא מכלל עשה עשה , והגם שכתב רמב"ם בהלכות שמיטה (פ"א) כי עשה נשמע מאומרו ושבתה הארץ שבת וגו', אף על פי כן אינו נשמע משם עשה דזריעה ועשה דזמירה, או אולי לחייבו בב' עשין, ועיין בפסוק ואספת:
ושש שנים תזמור. כפל לומר ושש שנים ולא הספיק לומר שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך, יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפרק ה' דשביעית וז"ל בנות שוח שביעית שלהם שנייה וכו', וכתבו הטעם משום שאנו הולכים בהם אחר חנטה וכיון שחנטו בשביעית דינם כפירות שביעית ואסורים בשנה שניה לשביעית, הרי שבאילנות אנו הולכים אחר חנטה ובדגן ובירקות אנו הולכים בהם אחר לקיטה כמו שאמרו בפרק קמא דראש השנה , ואשר על כן הבדיל ה' ואמר שש שנים של זרעוני שדה בפני עצמן ושש שנים של הכרם בפני עצמן לצד שאין משפטן שוה שזה אנו הולכים בו אחר לקיטה וזה אנו הולכים בו אחר חניטה:
ואספת וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואספת, ואולי שנתכוון לדייק ואספת את תבואתה ולא ספיחיה העולים בשביעית, והכוונה בזה ליתן עשה על אסיפת ספיחים כי לאו הבא מכלל עשה עשה, או ירצה להבטיח שהגם שזרעו הארץ שש שנים וכפי טבע הארץ כשזורעה שנה אחר שנה לא תתן כחה, וכמאמרם ז"ל זורע שנה אחת ומובירה שנה אחת וכו', שבזה תתן כחה אבל שנה על שנה ובפרט שש שנים ודאי שתכחש הארץ, ויאמר האומר הנה טוב מאד שתשבות הארץ באופן אחד בסדר שתתן כחה בשנת הזריעה, ואין לדבר זה גבול שתהיה שנה השביעית בדיוק שנת שבתון, לזה אמר שש שנים ואף על פי כן ואספת את תבואתה בגדר הראוי לה בלא הכחשה משנה לשנה, ואין צורך להוביר אותה בשנה משני השש כי יצו ה' את הברכה בארץ הקדושה, ואולי כי לזה גם כן נתכוון באמרו דבר ואמרת, דבר כפשטה, ואמרת כי אדרבה מתנה טובה אני נותן להם שיזרעו השדה וכו' שש שנים זה אחר זה ולא תכחש הארץ מתת כחה בשוה מבלי שיצטרכו להוביר זולת שנה השביעית למצות מלך:
עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף כ"ו וז"ל מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, וכתבו התוספות ואם תאמר משום ארנונא התירו לחרוש בשביעית דאורייתא וי"ל וכו' אי נמי י"ל דפיקוח נפש הוא ששואל ממנו ואין לו וכו' ע"כ, והוא מאמר הכתוב שש שנים וגו' ואספת וגו' פירוש אימתי אין אני מתיר לך אלא שש ולא שבע ואספת כשאתה זורע לאסוף לעצמך אבל לארנונא לתת למושל זרעו אפילו בשביעית כדברי ר' ינאי:
מַלְבִּי״ם
(סי' ד) שש שנים תזרע שדך: פירשוהו בספרא דהאי קרא שמיותר בא ללמד שלא יוחשב למנין שני שמיטה רק שנים שמותרים בזריעה וזמירה, לא שנת היובל. וכבר אמר בנדרים (דף סא) שזה דלא כר' יהודה שלדידיה שנת היובל עולה מן המנין ומדבר ברוב השנים. (סי' ה) ואספת את תבואתה: היה לו לומר "תבואתו", ששדה וכרם לשון זכר. או "תבואתם", וגם הוא מיותר. ופירשו חז"ל שרוצה לומר תבואת הזריעה (שהזריעה היא שם מופשט נקביי) ומלמד שלפעמים אם נזרע בששית תוכל לאסוף בשביעית כגון במינים אלה שאין נלקטים כאחת ואי אפשר לילך בהם בתר לקיטה כמו שמפרש בראש השנה (דף יג). ובכל זאת דוקא אם נשרש הזרע, שאי לאו כן הוא שייך לשביעית, שאז נשרש והרי אמר "שש שנים..ושש שנים" לדייק רק שש שנים תאסוף, לא שבע. [עיין בירושלמי (פרק ב דשביעית) הביא ברייתא זאת ומש"ש]. ועיין בתוס' בראש השנה שם מה שהקשו על ברייתא זו וכפי הנראה ר' יונתן בן יוסף חולק על דרוש הנזכר ודייק מלשון "תבואתה" דהיינו שהביאה שליש, שכבר בארתי בפר' קדושים (סימן סט) שיש הבדל בין "יבול" ובין "תבואה". שלשון "תבואה" לא נאמר רק על תבואה נגמרת והוא משהביאה שליש שזורעים אותה ומצמחת, וכמ"ש בירושלמי (פרק ב דשביעית) על "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". וכן בירושלמי (פרק א דמעשרות ופרק א דחלה). ולכן אמר בספרא שאין פודין רבעי עד שהביא שליש ממה שכתוב "להוסיף לכם תבואתו". וכן לקמן (פרק א משנה י) על "תהיה כל תבואתה לאכול". במה שכתבנו תמצא תשובה על מה שהקשו בתוס' על שמואל שאמר הכל הולך אחר גמר פרי, וכוותיה קיימא לן להלכה. והוא דלא כמאן, דבין ר' שמעון שזורי בין רבנן מודי דאזלינן בתר השרשה והניחו בתימה. והכסף משנה (פרק ד מה' שמיאה ויובל הלכה יא) כתב דודאי ראה שמואל איזה תנא דלא אזיל בתר השרשה, ולמה שכתבנו שמואל סמך על ברייתא זו. והנה ברייתא זו כלשונה מובאת בירושלמי (פרק בתרא דמעשרות) [ ולא כקרבן אהרן שהגיה כאן כנוסח הגמ' ] לבד בבלי ראש השנה (דף יג) איתא ר' יונתן בן יוסף אמר "ועשתה את התבואה לשלש שנים" אל תקרי "לשלש" אלא "לשליש" (ולמד מזה שהתבואה והזיתים משהביאו שליש). ומקשה, והא מבעיא ליה לגופיה?. ומשני, כתוב קרא אחרינא "וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית". והנה זה רחוק מאד להוציא הכתוב ולעוותו, תחת "לשלש השנים" "לשליש", ולפרש שליש תבואה?! ולדעתי דייק זה מפשט הכתוב על פי מה שאמרו בספרא (פרק ד משנה ו) "לשלש השנים" – לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית. דבר אחר לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. רצונו לומר כי הלא במוצאי יובל יצטרך ד' שנים וסבירא ליה לר' יונתן בן יוסף שהכתוב כולל שתיהם. שבשאר שני שבוע יצוה ברכה בששית – לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית, ובשנת היובל יהיה נס אחר שיזרעו לפני ראש השנה ותביא שליש בששית. ואז יהיה מותר לאספה בשביעית, ותבואה זו תהיה גם כן "לשלש השנים" שהם שביעית ויובל ומוצאי יובל. וז"ש אל תקרי "לשלש" אלא "לשליש" רוצה לומר אי אפשר שתקרא לשלוש השנים רק אם תאמר שדי אם גדלה התבואה שליש, שאז מותר לאספה בשביעית ויצויר תמיד לשלש השנים כי גם בשנת היובל תעשה התבואה (שהיא מה שהביאה שליש בששית) לג' שנים כי יאספו אותה בשביעית. אבל אם תאמר שתבואה שגדלה שליש בששית אין לאספה שביעית, אם כן בשנת היובל יצטרך ברכה לד' שנים. ויתר דברי הגמ' שם יתבאר לקמן (סימן לח).
ד
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר׃
רַשִׁ״י
יהיה לארץ. לַשָּׂדוֹת וְלַכְּרָמִים: לא תזמר. שֶׁקּוֹצְצִין זְמוֹרוֹתֶיהָ, וְתַרְגּוּמוֹ לָא תִכְסָח, וְדוֹמֶה לוֹ "קוֹצִים כְּסוּחִים" (ישעיהו ל"ג), "שְֹרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה" (תהילים פ'):
אוּנְקְלוֹס
וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא נְיַח שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא דְתַשְׁמֵט קֳדָם יְיָ חַקְלָךְ לָא תִזְרַע וְכַרְמָךְ לָא תִכְסָח
סְפוֹרְנוֹ
שבת שבתון יהיה לארץ. גם מכל מכשירי עבודת האדמה, כגון זוהמת הנטיעות ומשיחת ונקיבת הפגים וזולתם שהזכירו ז"ל: שבת לה'. שגם עובדי אדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה' באופן מה:
מַלְבִּי״ם
(סי' ו) ובשנה השביעית: כבר בארתי (באילת השחר כלל פד) שיש הבדל בין "ובשביעית" ובין "בשנה השביעית", שכל מקום שיאמר "שנה" חשבינן לשנות עולם. וגם למדו בראש השנה (דף י) דשלשים יום בשנה חשיב שנה. ומזה למד לבנות שוח שנחנטו קודם ראש השנה של שביעית, חשיבי משנת השמיטה (ושביעית שלהם שנה שניה לשמיטה) וכמ"ש במשנה פרק ה דשביעית ובראש השנה. ורוצה לומר שאם היה אומר "ובשביעית" הייתי אומר דאזלינן בתר שנה דידיה שלא כלה עד שמינית ואינו נחשב כפירות שביעית. אבל כשכתוב "בשנה השביעית" כלתה השנה בראש השנה. מ"ש לא אמרו אלא בבנות שוח מפרש בירושלמי משום דיש מקומות שעושות בשנה אחת. (סי' ז) שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה': לשון "שבת" לא נמצא רק בשבת בראשית וביום הכפורים (כי בכל המועדים אמר "שבתון"). וגם ביום הכפורים אמר "שבת שבתון הוא לכם". ולשון "שבת לה' " לא נמצא רק בשבת ובשמיטה כי הם עדות לה' ששבת בשביעי ומודיעים חידוש העולם. כי אחר שהיה הציוי במצות שבת למען ינוח שורך וחמורך וכל אשר לך היה ראוי שתנוח גם הארץ ולא תגדל פירותיה ביום השבת. אך עולם כמנהגו נוהג, והטבע ת?יגע ותעבד כדרכה, ועל כן בחר שמיטת הארץ אחת לשבעה שנים להשלים בהם שביתת השבתות של ששת השנים. ומזה הטעם הסמיך בפר' משפטים ציווי שבת אל אזהרת שמיטה כי שנת השמיטה באה להשלים שביתת השבתות. וזהו שכתוב "שש שנים תזרע שדך..ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" רוצה לומר אחר ששש שנים רצופים תזרע ותאסף והארץ לא תשבת בשבת, לכן בשנה השביעית "שבת שבתון", להשלים שבתות השש שנים. ומפ' "שבת לה' " דייקא, הוא שבת בראשית אשר בו שבת וינפש, ועל זה אמר בתוכחה "כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם" רוצה לומר בשבת בראשית של השש שנים. וידוע ששם "יום" הונח על סיבוב השמש בכל מעת לעת פעם אחת ממזרח למערב, וידוע שתנועות השמש העצמיית ממערב למזרח תסבב בכל שנה, ואם כן יש שני מיני ימים: יום של היקף היומי ויום של היקף השנתיי (שגם על השנה בא לשון "ימים" – "ימים תהיה גאולתו"). כי בשנה משלמת גם כן היקף הגלגל והם הנקראים "ימי הארץ" כמו שכתוב "עוד כל ימי הארץ". כי ימי האדם נחשבים בסיבוב הגלגל ממזרח למערב, וימי הארץ נחשבים בהיקף תהלוכות השמש בגלגלה ממערב למזרח. והנה ימי האדם יתקבצו לשנה כשתשלים ההיקף השנתיי בשס"ה ימים, וימי הארץ נחשבים לשנה בחמשים שנה שנקרא "עולם" כמו שכתוב "ועבדו לעולם". ועל זה שדות חוזרות לבעליהם וגאולה תתנו לארץ. ורמז זה במה שכתב "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" ר"ל החמשים שנה בכללות יוחשבו שנה לשנות הארץ. וימי האדם קודם המבול היו ק"כ שנה כמ"ש "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" וכן יהיה שנות הארץ כמו שאמרו חז"ל שית אלפי שני הוה עלמא וחד חריב – בששת אלפים שנה יהיו ק"כ יובלות ואז יהיה "שמיטה" הנרמזת לשבת בראשית בימים של הקב"ה כמ"ש יומו של הקב"ה אלף שנים. וז"ש כשם שנאמר בשבת בראשית וכולי, ועיין ברמב"ן. ומ"ש "שדך.." – כל מלאכה וכולי כבר התבאר (בסימן ג) שהוא אסמכתא.
ה
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
את ספיח קצירך. אֲפִלּוּ לֹא זְרַעְתָּהּ וְהִיא צָמְחָה מִן הַזֶּרַע שֶׁנָּפַל בָּהּ בְּעֵת הַקָּצִיר וְהוּא קָרוּי סָפִיחַ: לא תקצור. לִהְיוֹת מַחֲזִיק בּוֹ כִּשְׁאָר קָצִיר, אֶלָּא הֶפְקֵר יִהְיֶה לַכֹּל: נזירך. שֶׁהִנְזַרְתָּ וְהִפְרַשְׁתָּ בְנֵי אָדָם מֵהֶם וְלֹא הִפְקַרְתָּם: לא תבצר. אוֹתָם אֵינְךָ בוֹצֵר, אֶלָּא מִן הַמֻּפְקָר:
אוּנְקְלוֹס
יָת כַּתֵּי דַחֲצָדָךְ לָא תֶחֱצַד וְיָת עִנְבֵי שִׁבְקָךְ לָא תִקְטוֹף שְׁנַת שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא
אִבְּן עֶזְרָא
ספיח. ידוע שהוא מגזרת ספחני נא גם נזירך ידוע שהוא מגזרת נזיר: שנת שבתון. הטעם כי שנת שבתון היא לארץ והטעם שהארץ אינה ברשותך בשנה הזאת:
רַמְבַּ״ן
את ספיח קצירך אפילו לא זרעת והיא צמחה מן הזרע שנפל בשעת הקציר והוא קרוי ספיח "לא תקצור" להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל "נזירך" שהנזרת והפרשת אותם מבני אדם ולא הפקרתם "לא תבצור" אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ה׳) והכונה לרב בזה שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית אין הפירות נאסרין וכן כתב בפירושיו במסכת יבמות (קכב ד"ה של עזיקה) ובמסכת סוכה (לט ד"ה אבל) וכן הדבר הזה בדין התורה בראיות ברורות וזו ששנויה בתורת כהנים (פרק א ג) ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר יפרש הרב לומר ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם אבל תפקיר הכל ותבצור עם העניים והנכון בפירוש הכתוב ש"ענבי נזירך" כמו "ספיח קצירך" ו"לא תבצור" כמו "לא תקצור" כי הענין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם יזהיר בשדה ויזהיר בכרם תזרע שדך ותזמור כרמך (ויקרא כ״ה:ג׳) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור (ויקרא כ״ה:ד׳) וכן ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה כן תעשה לכרמך (שמות כג יא) ופירוש הכתוב כי הצומח מאליו בשדה מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קציר שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד א) והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו מגזרת אשר נזורו מעלי בגלוליהם (יחזקאל יד ה) פירשו ממני וכן וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ב׳) ואמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ה:ה׳) "שבקך" שהנחת אותם לשמיר ולשית ויתכן כי המנהג בישראל שהכרם אשר הוא בתה לא יזמר ולא יעבד ועולה שמיר ושית יקראו לו "נזיר" כלומר שהוא כרם הנזיר מפני שהנזיר אסור ביין ובענבים לחים ויבשים ואינו עובד כרמו כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר גזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז כט) וזה טעם ענבי נזירך והכלל שהם הצומחים מבלי עבודת הכרם והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן ופירוש הלאוים שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה לך ולענייך ולחיה ולבהמה ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הזה לפי שהן מטעות שנו שם (פרק ד ה) בפסוק הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו (ויקרא כ״ה:כ׳) אם אין זורעין מה אוספין אמר רבי עקיבא מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין בשביעית וישנה לזו בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא) וקתני בתורת כהנים וחכמים אומרים אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין ואין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך עד כאן הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי משום חשד שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם ולכך אמרו בירושלמי (ב"ב פ"ה ה"א) אמר רבי ינאי כל הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה בור בשדה ניר בשדה כרם בשדה זרע שדה בור דלא משגח עליה שדה ניר דהוא בעי מתקני חקליה שדה כרם שלא לאסור כרמו שדה זרע שאינו רוצה בקיומו ומן המחלוקת הזה שנו שם בתורת כהנים (פרק א ג) את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו לספיחין שיהיו אסורין בשביעית שנו משנתם כדברי רבי עקיבא דלא תקצור כלל אבל כדברי חכמים שלא תעשה אותם קציר לעצמך ולא תעשה אותם בציר לעצמך אלא נהוג בהם מנהג הפקר וכן לא נאסוף את תבואתנו (ויקרא כ״ה:כ׳) שלא נאסוף אל בתינו פירות האילן והספיחים כי בהפקירם לעניים ולחיה ולבהמה ובביעור לא נוכל לחיות בהן והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית וכן הירקות כל שצמחו בשביעית אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בששית מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים ובהם שנינו (שביעית פ"ח מ"ד) האומר לפועל הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום וכו' וכן שנינו (שם פ"ז מ"ג) לא יהא לוקט ירקות שבה ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו ותנן נמי (שם פ"ט מ"א) הפיגם והירבוזין וכולה מתניתין עד ונקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר ויש אומרים שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות אין בהן איסור ספיחים כלל אע"פ שצמחו בשביעית שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום וכן מן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים כך שנו במכילתא (משפטים כ יא) ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא) וכי מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים תלמוד לומר והשביעית תשמטנה ונטשתה מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם והגדר שגדרו חכמים שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה ולא עוד אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך זהו ששנינו (שביעית פ"ט מ"א) ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר ואמרו במסכת סוכה (סוכה ל״ט) שאין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור והטעם מפני שהלוקח מן המופקר כלומר דברים שדרך בני אדם להביאם מן ההפקר או שידוע שהביאם מן המקום המופקר בהיתר הוא לוקח ממנו אלא שאם ירבה לו בדמים יותר מסעודתו לבו ביום חוששין בעם הארץ שמא יעשה בהן סחורה אבל לוקח דברים שדרכן להשמר אפילו בכחצי איסר חוששין שמא שמרן ואסור ליקח ממנו הא בלוקח בפרוטה ופחות מכחצי איסר לא גזרו מפני שדרך בני אדם ללקטן בכל מקום ואפילו בשאר שני שבוע וזה שאמרו (יבמות קכב) גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו ופירש רש"י בשם הראשונים מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו או שמא אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל ומכל מקום לא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם אלא שלא יקחו אותם מן המשמר ולכך שנו בתורת כהנים (פרק א ג) ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במקצע ואין דורכין ענבים בגת אבל דורך בעריבה ופירושו מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור וכתיב נזירך לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין לדורכן בעריבה וקתני התם (שם ה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות בארץ אתה אוכל אבל אי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו (שביעית ד ב) שדה שנטייבה בית שמאי אומרין אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרין אוכלין כלומר כיון שאמרה תורה שיהא השבות לנו לאכלה ולא השמור אמרו ב"ש שהפירות עצמן נאסרין וב"ה סוברין שאין הפירות נאסרין שלא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור ויהיו לנו הפירות מן השבות וכן הענין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים וזה הענין השנוי כאן בברייתות הללו והוא דרך טוב ומחוור בסוגיות שבגמרא בבלית וירושלמית והחכם הבקי ישכיל וימצא:
מַלְבִּי״ם
(סי' ח) את ספיח קצירך: כתב הרמב"ם (הל' שביעית שמיטה ויובל פרק ד) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראים ספיח, בין העשבים והירקות שעלו מאליהם ואין להם זרע – הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה – פירותיה מותרים באכילה. וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור", שלא יקצר כדרך שקצר בכל השנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה וכולי ומדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורים באכילה ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעונה גינה בסתר וכולי הא למדת שאין אוכלים מפירות שביעית אלא מפירות האילנות והעשבים שאין זורעים אותם וכולי. ולפי שיטה זו כן פירוש הספרא, שבאמת מה שכתוב "ספיח קצירך לא תקצור" היינו רק שלא יקצר הרבה בפעם אחד כדרך הקוצרים, ורק על הקצירה הזהיר, לא על אכילה, דהא אמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ולפי זה מה שכתב "ענבי נזירך" משמע מפשוטו שהוא כמו "ספיח קצירך", וכן כתב הרמב"ן שהגפן שלא עבד אותו ולא זמרו נקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו כאילו אינו שלו, וכן תרגם אונקלוס שבקך, רצונו לומר שהנחתו לשמיר ולשית. ומ"ש מן השמור אין אתה בוצר פירושו שלא תבצר בעודו שמור רק תפקירנו ותבצר כדרך שבוצרים את ההפקר, כל אחד מעט מעט. ויש לפרש שדייק זה ממה שכתוב "נזירך", בכינוי, שלא יהיה שלך רק הפקר. ושיטה זו היא שיטת רש"י והר"ש והרמב"ם והרשב"א, שהשומר פירותיו בשביעית אין הפירות נאסרים רק שרש"י פירש "נזירך" ענבים ששמרת. ומ"ש אתה בוצר מן ההפקר רוצה לומר אחר שתפקירם ואז גם כן תבצור כדרך הבוצרים. וברייתא זו מובאת בירושלמי (פרק ח דשביעית). וכבר כתבנו בכמה מקומות שענין האמסכתא הוא שדבר שראו חכמים לגזור עליו עיינו ומצאו סמך שלא יהיה מתנגד לדבר שמפורש בתורה בהפך, והראו שמשטחיות לשון הכתוב אין ניגוד לגזירתם. ועל זה אמר שממה שכתב "את ספיח קצירך לא תקצור" יש לפרשו גם כן שלא יקצר כלל ויש סמך לגזרת חכמים בספיחים [ואתיא כרבנן דר' עקיבא לקמן סימן לז, עיי"ש]. אולם במה שכתב "את ענבי נזירך לא תבצר" אין לומר כן כי על ספיחי האילנות לא גזרו. ובזה פירשו לפי האסמכתא דהיינו ענבים המשומרים לא יבצר כלל עד שיפקירם וכל זה פירשוהו לפי האסמכתא. ושוב אמר "לא תבצר" כדרך הבוצרים ר"ל אבל מדין תורה עיקר הפי' לא תקצר כדרך הבוצרים. ור"ת ורבותיו של רש"י סבירא להו דשמור אסור באכילה כמו שכתב ר"ת בספר הישר ביבמות (דף קכב) בסוגיא דעזקה, ותוס' בר"ה (דף ט ד"ה קציר) וסוכה (לט: ד"ה בד"א, ובכמה מקומות). ולדידהו יתפרשו דברי הספרא כפשטם. ויש לכל אחד ראיות וקושיות, ואכמ"ל. (סי' ט) שנת שבתון יהיה לארץ: מאד יפלא למה חזר זה שנית? וכבר מר "שבת שבתון יהיה לארץ"? וגם הלא "שבת שבתון" הוא יותר מ"שבתון" לבד שלכן לא נמצא לשון זה רק בשבת ויום הכפורים, ובכל הימים טובים אמר "שבתון" לבד (כמו שבארנו אמור סימן קפז). ופירשו חז"ל שתחלה מדבר בשמיטה עצמה שהיא "שבת שבתון" מכל מלאכה, ועתה אמר שחוץ מזה יהיה "שנת שבתון" – שכל דבר ישבת כל שנתו, האילנות ששנתם נמשכת עד ט"ו בשבט שהיא ראש השנה לאילנות ישבתו עד סוף שנתם. ועל זה אמר "שנת שבתון" שמוסיף על מה שכתב בתחלה "ובשנה השביעת" ולכן לא אמר בזה "שבת שבתון" כי בכל זאת מותר לעשות מלאכה בגופו של אילן והיא רק שביתה מאכילת הפירות, לא ממלאכה.
ו
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ׃
רַשִׁ״י
והיתה שבת הארץ וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁאֲסַרְתִּים עָלֶיךָ, לֹא בַאֲכִילָה וְלֹא בַּהֲנָאָה אֲסַרְתִּים, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִנְהֹג בָהֶם כְּבַעַל הַבַּיִת, אֶלָּא הַכֹּל יִהְיוּ שָׁוִים בָּהּ, אַתָּה וּשְׂכִירְךָ וְתוֹשָׁבְךָ: שבת הארץ לכם לאכלה. מִן הַשָּׁבוּת אַתָּה אוֹכֵל, וְאִי אַתָּה אוֹכֵל מִן הַשָּׁמוּר (ספרא): לך ולעבדך ולאמתך. לְפִי שֶׁנֶאֱמַר וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ (שמות כ"ג), יָכוֹל יִהְיוּ אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה לָעֲשִׁירִים, תַּ"לֹ לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, הֲרֵי בְעָלִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֲמוּרִים כָּאן (ספרא): ולשכירך ולתושבך. אַף הַגּוֹיִם (שם):
אוּנְקְלוֹס
וּתְהֵי שְׁמִטַת אַרְעָא לְכוֹן לְמֵיכַל לָךְ וּלְעַבְדָךְ וּלְאַמְתָךְ וְלַאֲגִירָךְ וּלְתוֹתָבָךְ דְדָיְרִין עִמָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
והיתה שבת הארץ. הטעם כל מה שהוציאה מעצמה: וטעם לכם. לכל העולם: וטעם לך. שיש רשות לבעל האדמה לאכול הספיחים:
רַמְבַּ״ן
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה בעבור שאמר (ויקרא כ״ה:ד׳) שבת שבתון יהיה לארץ אמר שתהיה השביתה הנזכרת לכם לאכלה ותחיו בה כולכם אתה ועבדך והבהמה והחיה שתחיו כולכם מאשר תוציא הארץ מעצמה בשביתתה או שהשנה תקרא "שבת הארץ" כאשר יקרא היום שבת ה' ושבת סתם והטעם על תבואת השבת כי השבת לא תאכל:
אוֹר הַחַיִּים
והיתה שבת וגו'. פירוש שלא תאמר שיהיה משפטו כשאר שולחן הגבוה שהכהנים זוכים בו אלא לכם לכולכם יחד כהנים לוים ישראלים וכו', וחזר ופרט לך וגו', ואם תאמר אם כן למה נאמר לכם שלא היה לו לומר אלא הארץ לאכלה לך וגו', ונראה כי חש לומר בדרך זה שהייתי אומר הקודם בפסוק קודם באכילה, כדרך שאמרו (ספרי) ענייך ועניי עירך וגו' ממה שאמר הכתוב כי יהיה בך אביון וגו', לזה קדם הכתוב וכלל כולם יחד ואמר לכם שאין גדר לאחד יותר מחבירו בפירות שביעית:
מַלְבִּי״ם
(סי' י) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה: ר"ל לא אסרתי אלא לקצור כדרך הקוצרים שקוצר הרבה ואוסף הביתה אבל בכל זאת מותרים באכילה אם תקוצר מעט ואז כולם שוים בה כמו שכתוב "לך ולעבדך". ודייקו חז"ל מה שכתוב "שבת הארץ" ולא אמר "תבואת הארץ" שזה דוקא אם שבתה הארץ ולא נעשה בה מלאכה ולא מן המשומר. פירוש: שנעבד שדהו ולא שבת, שבית שמאי החמירו בזה, או בית הלל אליבא דר' יהודה. ומ"ש מכאן אמרו היא במשנה ב' פרק ד דשביעית, ועיין מה שכתבנו (בסימן ח). (סי' י"א) לכם לאכלה: כבר התבאר (באילת השחר כלל תקצג) שכל מקום שאמר "לכם" ממעט עכו"ם, וכמ"ש בתוספתא (פרק ה דשביעית) שאסור להאכילם לעכו"ם. גם יש לפרשו שבא למעט עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, וכמ"ש הרמב"ם (פרק ד מהל' שמיטה הלכה כט). ובזה נמצא מקור לדברי הרמב"ם אלה אשר הרעיש עליהם בעל כו"פ ואחריו המבי"ט ומהרי"מט. והרמב"ם לא רצה לפרש שאוסר להאכילם לעכו"ם דיסתור מה שכתוב אחרי זה משנה ז' ולתושבך – מן העכו"ם. במה שפרט "לאכלה", ובאמת ילמד להלן שמותר אף שאר תשמישים כמו צביעה והדלקה, פירושו שממעט מנחות ונסכים. (סי' י"ב) לכם לאכלה לך ולעבדך: בפר' משפטים אמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" משמע רק עניים, וכאן אומר "לך ולעבדך" היינו בעל הבית. ומחלק ר' יהודה בין קודם הביעור שבזה מדבר פה – אז כולם אוכלים. ושם מדבר אחר הביעור – אז לא יאכלו אלא עניים. ופה אמר "ולבהמתך ולחיה.." ושם אמר "ויתרם תאכל חית השדה" והיא לר' יהודה כי פה מדבר קודם שכלה לחיה מן השדה כמו שכתוב "ולבהמתך ולחיה" ושם מדבר כשכלה לחיה מן השדה שאז כלה לבהמתך מן הבית (כמ"ש בפסחים נב , תענית ו , נדה נא) ולכן רק "ואכלו אביוני עמך" ורק "חית השדה". ודעת ר' יוסי דאחד עניים ואחד עשירים אוכלים. כן גרס בספרא והיא מוסכמת עם דעת רש"י והרמב"ן והתוס' והסמ"ג והר"ש שסבירא להו דענין הביעור הוא רק שיוציאם מרשותו ויפקירם ויכול הוא בעצמו לחזור ולזכות בהם אחר כך, כמ"ש בתוספתא וכמו שהאריך בזה הרמב"ן פה בדברי טעם [ דלא כהרמב"ם שגרס (במשנה ח פרק ט דשביעית) בדברי ר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים וסבירא ליה שאחר הביעור צריך לאבדם כמו שכתב בפירושו (משנה ב פרק ט ומשנה ג פרק ה, ובהלכות שמיטה ויובל פרק ז, וכן היא שיטת הראב"ד ] ומצאתי במכלתא (פר' משפטים) וז"ל כתוב אחד אומר "ואכלו אביוני עמך" וכתוב אחד אומר "לך ולעבדך ולאמתך". כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? כשהפירות מרובין הכל אוכלים, כשהפירות מועטים – לך ולעבדך ולאמתך. ר' יהודה בן בתירא אומר עד שלא הגיע שעת הביעור היו הכל מבערים (צ"ל אוכלים) אותם, עניים ועשירים. הגיע שעת הביעור מבערים (צ"ל אוכלים) אותה עניים, ולא עשירים, עכ"ל. הנה דעת ר' יהודה בן בתירה כדעת ר' יהודה ודעת ת"ק כר' יוסי ומפרש שבזמן שהפירות מועטים אוכל הבעל הבית לבדו כי אף על פי שחייב להפקירן חוזר וזוכה בהם תיכף ומכניסן לביתו כמ"ש בתוספתא ויוכל להפקירם בפני ג' אוהביו או בשעה שתכלה רגל מן השוק באופן שאוכל מהם הוא לבדו. וזה מבואר כדעת הרבמ"ן ודעימיה. (סי' י"ג) ומפרש מה שכתוב שם "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" רק המותר שאין ראוי לאביונים תאכל החיה, לא דבר הראוי למאכל אדם שאסור לתתה לבהמה כמ"ש בתוספתא (פרק ה דשביעית). ואמר שם דאם הלכה הבהמה מעצמה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה ועל זה אמר "ולבהמתך..תהיה כל תבואתה לאכל" כמ"ש הרמב"ם (פרק ה מהל' שמיטה הלכה ה). (סי' י"ד) ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: כבר כתבתי (אמור סימן פו) שסתם "תושב ושכיר" מדבר גם בעכו"ם. ובתוספתא (פרק ה דשביעית) מאכילין את האכסניא פירות שביעית ואין מאכילין לא את הכותי ולא את השכיר. ואם היה שכיר שבת.... או שקצץ מזונותיו עליו – מותר. ומשמע אפילו לשכיר ישראל אסור משום דנראה שפורע חובו מפירות שביעית רק אם הוא שכיר לזמן. ובזה מדבר פה ורצונו לומר אפילו לשכירך מן העכו"ם (ובאינו לזמן גם לישראל אסור. ומ"ש "הגרים עמך" מרבה אכסניא אפילו עכו"ם כמ"ש בפירוש בירושלמי ריש פרק ג דדמאי.)
ז
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל׃
רַשִׁ״י
ולבהמתך ולחיה. אִם חַיָּה אוֹכֶלֶת, בְּהֵמָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן, שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלֶיךָ, מַה תַּ"לֹ וְלִבְהֶמְתְּךָ? מַקִּישׁ בְּהֵמָה לַחַיָּה, כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִן הַשָּׂדֶה, הַאֲכֵל לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה, כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת (שם; תענית ו'):
אוּנְקְלוֹס
וְלִבְעִירָךְ וּלְחַיְתָא דִי בְאַרְעָךְ תְּהֵי כָל עֲלַלְתַּהּ לְמֵיכָל
רַמְבַּ״ן
ולבהמתך ולחיה אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך ומה תלמוד לומר ולבהמתך הקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ז׳) מתורת כהנים (פרק א ח) והכילוי הזה לא פירש הרב מהו וענינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם ולא מנו חכמים במשנה (סוף תמורה) פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית (דברים כו יג) וכן שנינו (שביעית פ"ט מ"ח) העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרם ורבי יהודה אסרן להם מדבריהם מפני חשד ורבי יוסי מתיר והלכה כדבריו ושנו בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ד) בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עירות כל מי שמביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ועודרים אותן ועושים אותם דבילה וכו' הגיע זמן זיתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרים פועלים ובוצרים אותם ודורכים אותם בגת וכונסים אותם בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר ומחלק להן מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו כל זה שנוי בתוספתא ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם ועשו להם תקנות מדבריהם בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של (קציר) ועת הבציר הגיע ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנים לאוצר שלהן ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן וכל זו התקנה והטורח של ב"ד מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו (שביעית ז ז) לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים (נדרים נ״ח) מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומצאתי לשון רש"י שכתב במסכת פסחים (נב ד"ה משום) וזהו ביעורם שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירם גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (כאן) והפליג ומכל מקום אינן נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא (שביעית פ"ז ה"ג) שביעור שביעית כביעור מעשר שני לא שיהא בהם חילוק באיסור אכילה והרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג) והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסר לגמרי וטעונין שריפה או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור (שביעית ז ז) שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנת הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו' (שביעית פ"ט מ"ה) וכן משנת שלש ארצות לשביעית (שם פ"ו מ"א) דקתני כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד הקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה והוזכר בירושלמי (שביעית סוף פ"ט) חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא אמר לאתתיה אפקין חלתא אמרה ליה ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא אמר לה חלה דבר תורה שביעית מדרבן גמליאל וחביריו אותו ריקה היה חשוד לעכב פירות שביעית ולאכלן אחר הביעור ואמר שאיסור אכילת הטבל מן התורה והביעור ואיסור אכילת פירות שביעית אחר הביעור מן ר"ג וחביריו או שהביעור מן התורה ואיסור האכילה מדבריהם ולא היה חושש אלא שלא יאכל אסורי תורה וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהם אמת או שמא אותו רשע סבר כדברי רבי (שמעון) דאמר (מו"ק ב) בשתי שמיטות הכתוב מדבר ושביעית בזמן הזה דרבנן אע"פ שחלה דאורייתא:
מַלְבִּי״ם
(סי' ט"ו) ולבהמתך ולחיה: הנה בהמה היא כל שכן מחיה, כי הבהמה היא הבייתות שמזונתה עליו והחיה היא המדבריות כמ"ש בפר' שמיני (סימן סו). ופירושו שבא ללמד שצריך שיהיו לשניהם אבל אם כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית. ולשון זה רומז עוד על מ"ש (פ"ג מ"ד) על "מן השדה תאכלו" – כלה מן השדה וכולי וכבר פירשנו (בסימן יב) שלכן אמר בפר' משפטים "ויתרם תאכל חית השדה" כי כל זמן שהם אין אוכלים בא זמן הביעור. (סי' ט"ז) אשר בארצך: מיותר. ופירשוהו שאין להוציאם לחוץ לארץ. ודעת ת"ק דאפילו לסוריא אסור. וז"ש לא מה שהוציא עקילס..פנדוס, הוא מקום בסוריא. ור' שמעון סבירא ליה שסוריא נקרא "ארצך". ויש לפרש שסבירא ליה כר' מאיר (בפרק קמא דעכו"ם) דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ות"ק סבירא ליה כר' יוסי שם, דלאו שמיה כיבוש, וכן פסק הרמב"ם דאסור להוציא אפילו לסוריא כת"ק וכשיטתיה (ריש תרומות) דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. אך למ"ש בירושלמי דגם ת"ק דמתניתין (ה' פ"ו דשביעית) סבירא ליה שאין מוציאין לסוריא וסתם משנה ר' מאיר משמע דאף שסבירא ליה שמיה כיבוש, לענין זה לא מקרי "ארצך". ועיין בפסחים (דף נב:). (סי' י"ז) תהיה כל תבואתה: זה מיותר שהיה יכול לכללה עם הקודם – "לך ולעבדך ולבהמתך". ומזה הוכיח הדלקת הנר וצביעה. ובאמת בירושלמי (פרק ח דשביעית) מביא עוד דרוש – "לכם" כל שהוא צורך לכם. ותני עלה כגון אכילה וכולי וצביעה .ושם אמר דמזה מוכח דצבועין לאדם חל עליהם קדושת שביעית. ר' יוסי בן ר' לא שמע לה מן הדא "תהיה" – אף להדלקת הנר ולצבוע [ר"ל הרי שחל עליהם קדושת שביעית]. א"ר מנא תפתר באוכלי בהמה לאדם ולית את שמעת מיניה כלום. ולפי זה מדרוש "תהיה" למד אוכלי בהמה לאדם ומדרוש "לכם" למד אוכלי אדם לאדם. וקיימא לן דאין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו מאוכלי בהמה שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה כמ"ש הרמב"ם (פ"ה ה"ט) והיא מבואר בירושלמי. ולכן הוכרח הפסוק לגזור המאמר לשנים על ידי מלת "תהיה" כי לאדם יהיו "לכם" גם לצביעה והדלקה אבל לבהמה ולחיה גם אוכלי בהמה יהיו רק לאכול, לא לצביעה. ומזה בעצמו מוכח שלאדם מותר גם צביעה. תהיה כל תבואתה: כבר בארנו (בסימן ה) ששם "תבואה" לא בא רק על הנגמר והוא משנגמר שליש, כמו שהוא לענין מעשר. אמנם מ"ש לענין שביעית שני זמנים – אחד בבית ואחד בשדה, למד לה בירושלמי ממה דכתיב שנית "מן השדה תאכלו את תבואתה" וצריך לומר שגם הספרא סמך על זה כי מש"ש כלה לחיה מן השדה כבר נלמד ממ"ש "ולבהמתך ולחיה". וכל פסקא זאת מובאת בשביעית (פרק ד מ). ובמ"ש וכן כיוצא מחולקים הר"ש והרמב"ם אם קאי למטה, על חיוב המעשר, או למעלה – שמכולם אוכל אכילת ארעי קודם. ואכמ"ל. והקרבן אהרן הרכיב פירוש הר"ש בפירוש הרמב"ם, עיין עליהם ותראה. ובמ"ש הכניסו שליש עיין הגהות הראב"ד מה שכתב בזה. לאכל: ממעט זילוף ומלוגמא, ודרוש זה תמוה מאד, הא פה מדבר מאוכלי בהמה ואוכלי בהמה עושין מהם מלוגמא כמ"ש במשנה (ריש פרק ח דשביעית). ובאמת בסוכה (דף מ) ובבא קמא (דף קב) גרס בברייתא זאת "לאכלה" ולא למלוגמא וכן כתב הרמב"ם (פרק ? הלכה יב) אבל אין כן סדר הספרא שדרש "לאכלה" ולא למנחות, ומלוגמא דרש מן "לאכל". ועוד שהרמב"ם (שם הלכה יד) דייק "לכם לאכלה" המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא למלוגמא (לאפוקי המיוחד לבהמה) ואיך דרש פה מן "לאכל"? וראיתי ביורשלמי (רפ"ח דשביעית) ר' בון בר"ח בעי קומי ר"ז אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה. מה חמית מימר אדם אין עושין מהם מלוגמא ואוכלי בהמה עושין מהם מלוגמא? א"ל "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" מיעט. מה מיעט? אוכלי אדם אין עושין מהם מלוגמא. ומיעט אוכלי בהמה? (פירוש: נמעט גם אוכלי בהמה!?) א"ר בון בר' חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש. (ר"ל וכבר דרש מן "לכם לאכלה" רק לכם אסור במלוגמא, לא אוכלי בהמה). מכל זה מבואר בעליל שהספרא הזה אין מקומו פה אם לא שנדחק שבא למעט שלא לעשות מאוכלי בהמה מלוגמא לבהמה... וצריך עיון. וספרת לך: היא הספירה בבית דין לכן אמר בלשון יחיד. וכן על מה שכתוב בפר' ראה "שבעה שבועות תספר לך" פירשו בספרי בבית דין. ועל מה שכתוב בפר' אמור "וספרתם לכם" פירשוהו בספרא כל אחד ואחד. ומ"ש "שבע שבתות שנים" פירושו שבע שנים של שמיטה, כי "שבע שבתות" סתם פירושו ימי שבת בראשית והם שבעה שבועות. והיה מקום לטעות שיספור ז' שנים זו אחרי זו בקדושת שמיטה ויעשה יובל. לכן פירש "שבע שנים שבע פעמים" ר"ל שבע פעמים שבע שנים. ובכל זאת צריך לומר גם כן "שבע שבתות שנים" לבל יתחיל לספור שבעה שבעה מאמצע ימי השמיטה כגון משנה ג' של שמיטה עד שנה ג, וכן תמיד. וז"ש הא עד שיאמרו שני כתובים וכולי. והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה: זה מיותר, הלא החשבון ידוע. ופירשוהו שבא ללמד איכות הספירה שיספרו בכל שנה מימי השמיטה למנין השמיטה וגם שיספרו למנין היובל כמו היום שנה שלישית לשמיטה הרביעית הוא שנת כ"ד ליובל. ולכן אמר שיספור ז' שבתות שנים שהיא המספר לשמיטה ומפרש שגם יהיו "ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" שהיא המספר ליובל. אולם על זה היה לו לומר בלשון שאמר גבי ספירת העומר שאמר "וספרתם שבע שבתות..תספרו חמשים יום" והוציא רבא מזה דבעי למימני יומי ובעי למימני שבועי. וכן היה לו לומר "וספרת..שבע פעמים תשע וארבעים שנה" ולמה האריך בלשונו? לכן דרשו מזה שחלקם הכתוב לשני מספרים ללמד שיספור אחד בלא השני, שמיטה בלא יובל ויובל בלא שמיטה [ כגון שחטאו ולא עשו שמיטה, כן פירשו התוס' בערכין (דף לב) ] ולכן חלקם – "וספרת שבע שבתות שנים", היא ספירת השמיטות. "והיו לך תשע וארבעים שנה", היא ספירת היובל. זה דעת ר' יהודה. ודעת חכמים שהגם שזה מבואר שספירת השמיטות אין תלוים ביובל אבל היובל תלוי בשמיטות דהא אמר "והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" היינו דוקא אם מנה שמיטות. פסקא זו כבר הובאה ביותר ביאור בפ' אמור (סימן קעח) ושם פירשנוה היטב, קחיה משם ואין לכפול הדברים. בעשור לחדש ביום הכפורים: "ביום הכפורים" מיותר אחר שאמר "בעשור לחדש" ודרש "ביום" בא למעט הלילה כמ"ש בפר' צו (סימן מ). אולם לזה היה די לומר "ביום עשור לחדש", לכן פירשו שהוסיף "ביום הכפורים" ללמד אפילו חל בשבת אחר שתלה הדבר ביום הכפורים דוקא. ומה שכפל ואמר "בעשור לחדש" בא למעט תרועת ראש השנה שאין דוחה שבת אלא בבית דין. וכפי מ"ש בגמ' (ראש השנה דף ?) כל זה אסמכתא דמה שאין תוקעים בראש השנה שחל בשבת היא תקנת חכמים, עיי"ש. וקדשתם את שנת החמשים שנה: מלת "שנה" מיותר. ודרש שבא ללמד שהגם שלענין קריאת דרוד לעבדים ולשדות תלוי ביום הכפורים, בכל זאת, קדושת היובל מתחלת בראש השנה לענין כל דבר. ולכן כפל שם "שנת" ללמד שדינו ככל דבר שנאמר בו "שנה" שמתחיל מראש השנה. ומשמע שר' יוחנן בן ברוקה סובר דתקיעת שופר מעכב למצות יובל כר' יוסי לקמן או כרבנן ולכן אין הולכים לבתיהם שמא לא יתקעו, וכן משמע בראש השנה (דף ח) שאמר לר' יוחנן בן ברוקה דיובלות תלוי במעשה התקיעה. וזה מובא בראש השנה (דף ח:) ובערכין (דף כח:), עיי"ש.
ח
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה׃
רַשִׁ״י
שבתת שנים. שְׁמִטּוֹת שָׁנִים, יָכוֹל יַעֲשֶׂה שֶׁבַע שָׁנִים רְצוּפוֹת שְׁמִטָּה וְיַעֲשֶׂה יוֹבֵל אַחֲרֵיהֶם, תַּ"לֹ שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, הֱוֵי אוֹמֵר כָּל שְׁמִטָּה וּשְׁמִטָּה בִּזְמַנָּהּ (ספרא): והיו לך ימי שבע וגו'. מַגִּיד לְךָ, שֶׁאַעַ"פִּ שֶׁלֹּא עָשִׂיתָ שְׁמִטּוֹת, עֲשֵׂה יוֹבֵל לְסוֹף מ"ט שָׁנָה; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: יַעֲלֶה לְךָ חֶשְׁבּוֹן שְׁנוֹת הַשְּׁמִטּוֹת לְמִסְפַּר מ"ט:
אוּנְקְלוֹס
וְתִמְנֵי לָךְ שְׁבַע שְׁמִיטִין דִשְׁנִין שְׁבַע שְׁנִין שְׁבַע זִמְנִין וִיהוֹן לָךְ יוֹמֵי שְּׁבַע שְׁמִטִין דִשְׁנִין אַרְבְּעִין וְתֵשַׁע שְׁנִין
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו'. מה צורך להוסיף ולומר והיו לך וכי לא היינו יודעים שמספר שבע שנים שבע פעמים הן תשע וארבעים שנה, אבל יתכן לומר בסוד הענין כי בא הלשון בספור המצוה המעולה הזאת לבאר על ההוה ולרמוז על העתיד, כי המספר הראשון רמז למצות היובל שהם מ"ט שנה ושנת החמשים קדש, ולכך הזכיר בו וספרת לשון ספירה, והמספר השני רמז ליובל הגדול שהוא סוף כל ימי העולם אשר הויתו ארבעים ותשעה כי מספר מ"ט בימים ובשנים ובאלפים ובשערי הבינה שנמסרו למשה הכל ענין אחד, ירמוז לזמן עמידת העולם וקיומו, כנרמז בתחלת קהלת והארץ לעולם עומדת, והוא עולמו של יובל העולם, וזהו סוד חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר (תהלים ח) ותחסרהו מעט מאלהים. באור זה כי למדו בכל אלף ואלף שער בינה אחד, והודיעו כל ההויה מראש ועד סוף חוץ מן היובל קדש שהוא שער החמשים הפנימי של בינה, וזהו ותחסרהו מעט מאלהים, והשער ההוא קראו מעט לרוב דקותו ופנימיותו משערי אלהים שהוא הבינה, ולכך הזכיר במספר אלף שנה כמספר הזה, והיו לך, לשון הויה, ועוד הוסיף ואמר ימי כי כל ימי העולם מספר לך ועל זה אמר והיו לך ימי. ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים קמה) מלכותך מלכות כל עולמים, ומקרא מלא הוא (שם קה) דבר צוה לאלף דור, כי דור כמו עולם וזהו חמשים שנה, ובא הרמז במלת כל ובמלת לך כי הכל כונה אחת, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ
והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו'. לא תמנה ליובלות את שנות הלבנה פשוטות לחשבון שנים עשר חדשים לשנה אבל תהיינה פשוטות ומעוברות כתקון חכמים באופן שיכוונו עם תשע וארבעים שנות חמה כמו שהענין בשביעית בלי ספק בהיותה תלויה בחרישה וזריעה כמו שהתבאר בה:
כְּלִי יָקָר
וספרת לך שבע שבתות שנים. טעם היובל כטעם השמיטה ונוסף על זה יש עוד דברים אחרים בגו מדקאמר וספרת לך ש"מ שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר ימי שני חיי האדם אשר המה על הרוב באים במספר חמשים כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בב"ד שלמעלה ע"כ כל מעשיו של אותו זמן נחשבים לבלי מה לפי שאדם עיר פרא יולד ועדיין אין אור שכלו שלם להבין במושכלות שלא יטה אשורו מיני דרך הישר, ומשם והלאה הוא מתחיל לספור כדי שידע כמה ישאר לו בשנים אשר בהם נבון תחבולות יקנה וסמא דחיי יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו. לכך נאמר וספרת לך וגו'. אם תספור לך לטובתך ולהנאתך כדי להוציא כל ימיך בדברים רוחנים אז והיו לך ימי שבע שבתות השנים ר"ל יהיו לך לבדך ולא לזרים אתך. אבל אם תכלה בהבל ימיך לאסוף ולכנוס אז לא לך יהיה הזרע, כי תעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנית ואשר נטעת, כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו אבל שנת החמשים משנת עשרים שהוא שנת השבעים מיום הולדו, אז הכל שוים בהונו ורכושו ולא יקצור עוד קצירו ואת ענבי נזירו אשר הבדיל והסתיר ביום המעשה ומאנו ידיו לנגוע והיתה עיניו צרה בו מתת לאחד מאחיו ואפילו לעצמו לא נתן ק"ו שלא היה מהנה לאחרים הנה בזמן ההוא, יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו. והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך והוא זמן קריאת דרור ועבד חפשי מאדוניו.
וכדי שיהיה דבר זה לזכרון בין עיני האדם אשר לא תשבענה הון, צוה ה' לקדש את שנת החמשים לא יזרע ולא יעבוד בו כי כמו שצוה לקדש השנה השביעית לידע ולהודיע כי לה' הארץ כך צוה לקדש את שנת החמשים להודיע כי יש גבול וקצבה לכל מעשיו וכי הוא אינו בעל השדה בהחלט אלא הוא כגר בארץ ואין לו כח בה כי אם חמשים שנה לפיכך והארץ לא תמכר לצמיתות. כי לא השליטו האלהים למכור דבר שאינו שלו וזהו שנתן טעם ואמר כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. מדסמך אתם עמדי אל תושבים ש"מ שדווקא לעה"ב כי אז אתם עמדי שם אתם תושבים אבל בעה"ז אתם גרים, והקב"ה נתן לך הארץ בתורת אריסות או בתורת שאלה ואיך תמכור דבר שאינו שלך.
וענין העברת שופר וקריאת דרור, וביום כיפורים דווקא, דומה ליום מתן תורה שבו יצאו ישראל חירות מן היצר הרע ויסורין וכן יום כיפור זמן חירות מיד מלך זקן וכסיל אויב ומתנקם הוא שטן, הוא יצר הרע, וכל זה להזכיר לאדם יום החירות במתים חפשי ושתמיד יהיה לנגד עיניו זמן החפשי והחירות וכן כתב מהרי"א ע"ש, וכל זה על צד הרמז אשר בו דרכו רוב מפרשי תורתינו אבל לפי פשוטו השמיטה והיובל טעם אחד לשניהם והוא כדי שנשים בטחונינו בה' ולידע כי לה' הארץ לכך נאמר בשנת היובל הזאת, מן השדה תאכלו את תבואתה לא תחזיק השדה כשדך אלא כסתם שדה שאינו שלך.
ט
וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל־אַרְצְכֶם׃
רַשִׁ״י
והעברת. לְשׁוֹן "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" (שמות ל"ו), לְשׁוֹן הַכְרָזָה (ראש השנה ל"ד): ביום הכפרים. מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ? אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בעשור לחדש? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, תְּקִיעַה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ דּוֹחָה שַׁבָּת בְּכָל אַרְצְכֶם, וְאֵין תְּקִיעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה דּוֹחָה שַׁבָּת בְּכָל אַרְצְכֶם אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְתַעֲבַר שׁוֹפָר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָא תַּעַבְרוּן שׁוֹפָרָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
והעברת שופר תרועה. יש מחלוקת אם נברא העולם בניסן או בתשרי ואין צורך להאריך כי מעתיקי הדת תקנו לנו בתפלות ראש השנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון והנה ראינו תקיעת שופר בשנת היובל בתשרי בתחלת השנה ועוד בפרשת הקהל את העם לקרוא בתורה בחג הסוכות וכתוב למען ישמעו ולמען ילמדו ולא יתכן להיות אחר חצי השנה (ועוד וחג האסיף בצאת השנה וכן תקופת השנה) (במ״ט אינו) והעד הנאמן שנת השבת שכתוב לא תזרעו ובמרחשון יחלו בארץ ישראל לזרוע ואם היתה תחלת השנה מניסן הנה לא יקצרו אשר זרעו בשנה הששית ולא יזרעו כי הנה שנת השמטה היא ואחר שלא יקצרו זרע שנה ששית לא יזרעו פעמים והכתוב אמר לא תזרעו בשנה השביעית לבדה ויהודה הפרסי אמר כי ישראל היו מונים בחשבון השמש ואילו היה זה נכון הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור כי חכמי הודו מוסיפים על רביע היום חומש שעה ותלמי וחביריו אומרים כי יחסר חלק משלש מאות ביום והוא קרוב ממהלך העבור והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש ואחרי׳ מאה ועשר ואחרי׳ מאה ושלשים גם מאה ושמונים כי יש מי שהיא שנתו להשלמת המזלות מנקודה נראית ויש מנקודת הגלגל הנטוי לימין ולשמאל ואנחנו צריכים לקבלה ועוד כי פירוש חדש יכחיש הפרסי והצדוקים אומרים שהדת על שנת הלבנה. דע כי אין ללבנה שנה כלל רק בקשו המחשבים מספר חדשים קרובים לשנת החמה ומצאום י״ב כאשר אין לחמה חדש והמחשבים בקשו מספר לחדש שיהיה נחלק קרוב לחדש מימות חדשי הלבנה על כי חדשינו הם ללבנה ושנותינו ישובו בסוף לשנות החמה על כן העתיקו חז״ל כי לעולם היה בית דין עושה שבעה עבורים בכל מחזור הלכה למשה מסיני אף על פי שהיו קובעים בכל חדש על פי ראיית הלבנה וסוד המחזור ידוע מחכמת המזלות: וטעם תעבירו. שיתקעו שופר בכל המזלות:
רַמְבַּ״ן
ביום הכיפורים ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אם כן למה נאמר בעשור לחודש אלא תקיעת בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ט׳) והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך אינו חושש וסותם הברייתות והן מטעות לשאר בני אדם שידוע הוא וברור בגמרא (ר"ה כט) כי התקיעות כולן של ראש השנה ויום הכפורים ואפילו של רשות מותרות הן בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכפורים בכל מקום וענין התקיעה בבית דין תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא משחרב בית המקדש לפי שגזרו בה מפני שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והתיר לנו רבן יוחנן בן זכאי בבית דין בלבד ואין לזה עיקר בענין הכתוב כלל ומה שהזכירו (בת"כ פרשה ב ה) תקיעה בעשור דוחה שבת לומר שהיא נעשית בכל יום הכפורים כי הדחיה ביום הכפורים שחל להיות בשבת ושחל להיות בחול אחת היא שיום הכפורים כשבת לכל מלאכה בין להוצאה בין לכל המלאכות ומכל מקום רצה הרב ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה:
סְפוֹרְנוֹ
שופר תרועה. לשמחת חירות העבדים והשבת השדות לבעליהם:
מַלְבִּי״ם
(סי' כ) יובל היא: אמר זה ג' פעמים (פסוק זה ופסוק יא ופסוק יב). ודעת ר' יהודה שעיקר שם "יובל" מורה על החירות והוא כמ"ש המבארים שהתקיעה היה מורה ענינים נפרדים. לפעמים היה לעורר חרדה ולפעמים לעורר שמחה, כמו שכתוב "וביום שמחתכם..ותקעתם", "וכי תבואו מלחמה..והרעותם". ותקיעת היובל היה ענין מיוחד לעורר שמחה ולרמוז על החירות שכן במתן תורה אמר "במשוך היובל המה יעלו בהר" שזה היה סימן חירות לעלות בהר. וכן בכיבוש יריחו – "והיה במשוך בקרן היובל.." כי זה היה סימן החירות לעלות ולכבוש. ולכן סבירא ליה שמה שכתב "וקראתם דרור..יובל הִוא" בא לעיכוב, כי זה עיקר תקיעה הפרטית הנקראת "יובל" שמורה דרור. ומה שכתוב עוד שני פעמים "יובל הִוא" בא לרבות שדי אם יובל הוא ר"ל אם שלחו לחירות. ואחד מרבה אף על פי שלא תקעו ואחד מרבה אף על פי שלא השמיטו. ומה שאמרו בראש השנה (דף ט:) ר' יהודה מאי טעמא? דכתיב "וקראתם.." וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו רצונו לומר שמה שכתוב "יובל הוא" מוסב על "וקראתם דרור" לבד, לא על מה שכתוב "תעבירו שופר". ודעת ר' יוסי שעיקר שם "יובל" הלא מורה על התקיעה בקרן האיל, וכמ"ש (בראש השנה דף כו) כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא, ואם כן מ"ש "יובל הוא" מוסב על "תעבירו שופר" שזה עיקר שמו. ומה שכתוב שני פעמים "יובל הוא" בא לרבות אף על פי שלא שלחו, אף על פי שלא השמיטו. ומה שאמר מכל מקום אני אומר...שאפשר שלא בשילוח עבדים שמשכחת שאין עבד ביניהם. ומפני שזה רחוק שלא ימצא עבד אחד לכן אמר דבר אחר..., כן פירשו בגמ' שם. ומה שאמרו בגמ' שם דחכמים סבירא להו דשלשתן מעכבים וקסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו, והכתיב "יובל הוא" דאפילו בח"ל פירושו דסבירא להו דמה שכתוב בפסוק י' "יובל הוא" נדרש על "וקראתם דרור" שלפניו ועל "תעבירו שופר" שלפני פניו. ומ"ש בפסוק יא "יובל הוא" נדרש על "לא תזרעו" שלאחריו, ושלשתם מעכבים. ומה שכתוב בפסוק יב "כי יובל הוא" נדרש אפילו בח"ל, שמ"ש "וקראתם דרור בארץ" פירושו בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג גם בחוץ לארץ, וכמ"ש בקדושין (דף לז).
י
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ׃
רַשִׁ״י
וקדשתם. בִּכְנִיסָתָהּ מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין, וְאוֹמְרִים מְקֻדֶּשֶׁת הַשָּׁנָה (ראש השנה כ"ד): וקראתם דרור. לָעֲבָדִים, בֵּין נִרְצַע בֵּין שֶׁלֹּא כָלוּ לוֹ שֵׁשׁ שָׁנִים מִשֶּׁנִּמְכַּר: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ לְשׁוֹן דְּרוֹר? כִּמְדַיַּר בֵּי דַיְרָא וְכוּ' — שֶׁדָּר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה וְאֵינוֹ בִרְשׁוּת אֲחֵרִים (ספרא; ראש השנה ט'): יובל הוא. שָׁנָה זֹאת מֻבְדֶּלֶת מִשְּׁאָר שָׁנִים בִּנְקִיבַת שֵׁם לָהּ לְבַדָּהּ, וּמַה שְּׁמָהּ? יוֹבֵל שְׁמָהּ, עַל שֵׁם תְּקִיעַת שׁוֹפָר: ושבתם איש אל אחזתו. שֶׁהַשָּׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעְלֵיהֶן: ואיש אל משפחתו תשבו. לְרַבּוֹת אֶת הַנִּרְצָע (קידושין ט"ו):
אוּנְקְלוֹס
וּתְקַדְשׁוּן יָת שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין וְתַקְרוּן חֵרוּתָא בְּאַרְעָא לְכָל יָתְבָהָא יוֹבֵלָא הִיא תְּהֵי לְכוֹן וּתְתוּבוּן גְבַר לְאַחֲסַנְתֵּהּ וּגְבַר לְזַרְעִיתֵהּ תְּתוּבוּן
רַשְׁבַּ״ם
ושבתם איש לירושתו: כמו שמפורש לפנינו שהמוכר שדהו חוזר לו בחנם ביובל ואיש אל משפחתו עבד עברי חוזר חפשי ביובל:
אִבְּן עֶזְרָא
וקדשתם את שנת החמשים. בעבודת הארץ וכל יושביה: דרור. ידועה שהוא כמו חפשי וכדרור לעוף עוף קטן מנגן כשהוא ברשותו ואם הוא ברשות אדם לא יאכל עד שימות: יובל. כמו שלוח וחז״ל אמרו שפירוש יובל כבש והראיה שופרות היובלים ונקראה השנה בשם השופר: וטעם תהיה לכם. לישראל לבדם: ושבתם איש אל אחזתו. כאשר יפרש כי בשנת היובל תשוב הארץ הנמכרת לבעליה: ואיש אל משפחתו. העבד הנמכר לישראל:
רַמְבַּ״ן
יובל היא שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:י׳) וכן דעת המפרשים מלשון במשך היובל (שמות יט יג) שופרות היובלים (יהושע וד) ואינו מחוור לי בעבור "תהיה לכם" כי מה טעם שיאמר בשנה "תקיעה היא תהיה לכם ושבתם" ואולי יאמר הכתוב "יובל היא" נקובה בשם הזה שקראתי לה ו"תהיה לכם" לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר ענינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וכן "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו כלומר ידועה בשם להיות בה ככה וכל זה איננו נכון בעיני כי פירוש "שופרות היובלים" קרני האלים וגם תרגום יונתן שופרא דקרן דכרא וכן בגמרא (ר"ה כו) מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא שכן בערבי קורין לדיכרא יובלא והשופר ביום הכפורים אין מיוחד להיותו מהאיל אבל כל השופרות כשרין בו ועל דעת משנתנו (שם כו) וכל התנאין מצותו בשל יעלים אם כן למה תקרא השנה שנת האיל ור"א אמר כי יובל כטעם שלוח ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר והעברת שופר תרועה אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו ואמר יובל היא שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור (ישעיהו כג ז) ונשתמשו בלשון הזה בענינים רבים יובל שי לה' צבאות (ישעיהו יח ז) ואמר ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיהו יז ח) פלגים יבלי מים (ישעיהו ל כה) הם המעמקים ששם יובלו המים ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כ״ו:ד׳) ואין יבול בגפנים (חבקוק ג יז) ענין הבאה גם כן כמו שיקרא תבואה וכן בארמית והולך מהרה (במדבר יז יא) תרגומו ואוביל בפריע ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" הבאה היא ותהיה כן לכולכם כי תבאו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וחזר ואמר "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" (ויקרא כ״ה:י״א) שתהיה לכם שנת החמשים שנה ליובל לא לדבר אחר ולא תזרעו ולא תקצרו אבל תהיה קדש ותשובו איש אל אחוזתו להיותה לכולכם יובל כשמה ועל דרך האמת "דרור" מלשון דור הולך ודור בא (קהלת א ד) וכן "יובל" שישוב אל היובל אשר שם שרשיו והיא תהיה לכם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא. פירש רש"י ז"ל כי נקרא המועד בשם יובל על שתוקעין בו בשופר, מלשון (יהושע ו) במשוך בקרן היובל, (שם) שופרות היובלים, וכן דעת המפרשים.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב כי אין פירושם נכון, כי במשוך בקרן היובל ושופרות היובלים הוא שופר של איל, ואין מצותו אלא בר"ה כדי לזכור אילו של יצחק, ואין כן ביום הכפורים כי יום הכפורים מצותו בשל יעל. ועל כן פירש הוא ז"ל שלא נקרא יובל על התקיעה אלא על הדרור, שאם היה נקרא על שם התקיעה היה ראוי הכתוב לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש יובל היא, אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא כלומר שיהיו כולן בני חורין לדור בכל מקום שירצו. יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועל כן נקראות הפירות והתבואות גם כן יבול מלשון הבאה, גם המקומות העמוקים שבהם מים נקראין גם כן (ישעיה לו) פלגים יבלי מים, כי שם יבאו המים, עד כאן. וטעם מצות היובל על דרך הפשט כי כל השדות חוזרות לבעליהן ואפילו העבדים הנרצעים יצאו חפשים במועד היובל, וזהו לשון יובל כי כל דבר ודבר יובל אל אחוזתו ואל משפחתו.
וע"ד הקבלה יובל היא מלשון (ירמיה יז) ועל יובל ישלח שרשיו, וירמוז כי כל הדורות יובלו אל הסבה הראשונה, ולכך נקרא היובל בשם דרור כי הוא היובל אשר שם שרשי הדורות והנבראים כולן, כי משם נאצלו בברית עולם שנאמר (בראשית א) בראשית ברא אלהים, ושמה תשובתם, והבן זה, כי כל אחת מן השבע פועלת שבע אלפים, והנה הם מ"ט, וכשישלמו לעולם ארבעים ותשעה יהיה תהו ובהו וישוב הכלל ליובל כמו שנאצל משם, והבן זה, וזהו לשון הכתוב (ויקרא כה) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו, (שם כז) בשנת היובל ישוב. וחכמי המחקר הזכירו בלשונם הכל היה מהסבה הראשונה והכל שב אל הסבה הראשונה. ואם תזכה להבין סוד השמטה והיובל לא יתעלם ממך מה שהזכיר בשמטה שדך כרמך ספיח קצירך ענבי נזיריך, בלשון לנוכח, כי לאחר שתעבור שנת השמטה שקראה הכתוב שבת לה' שהיא שבת ומנוחה לחיי העולמים, יהיו שלך כקדם. והסתכל בכתוב הנמרץ שבמזמור שיר ליום השבת, הרומז מה יהיה אחר השבת, והוא שאמר (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח, וכתיב (שם עב) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, וגם זה רמז בפרשת ויכלו אחר שהזכיר (בראשית ב) ויברך אלהים את יום השביעי, כדי להודיע מה יהיה אחר יום השביעי חתם הפרשה במלת לעשות, כלומר לעשות פעולות ולקרא הדורות מראש. ומפני זה הזכיר במצות השמטה שדך כרמך קצירך נזירך, כעין שלך, ולא הזכיר כן ביובל אלא ספיחיה נזיריה, לפי שהם שלה ואין לך בהם כלום, וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים. ומזה אמר הכתוב לאשר לו אחזת הארץ, לא אמר נחלת הארץ, כי ענין נחלה הוא מה שהאדם נוחל מאחר אבל אמר אחוזה שהוא לשון מורה על הבעלים הראשונים העקריים, וזהו שכתוב (קהלת ה) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ
יובל הוא תהיה לכם. שתהיו גם אתם בני חורין משעבוד האומות, על הפך מה שאמר אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב:
מַלְבִּי״ם
(סי' י"ח) וקראתם דרור: לכולי עלמא הדרוד מורה על החירות כמו צפור דרור שאינו תחת רשות אדם כמ"ש הראב"ע. רק ר' יהודה הוסיף והוציאו מענין "דר" ו"דירה" שיכול לדור בכל מקום, ומענין "דר" המורה על הסיבוב שיכול לסחור ולסבב בכל מקום. ונראה דר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה לקמן (סימן כ) "יובל היא" אף על פי שלא תקעו וכיון שמבואר משיטת הגמ' בראש השנה (דף ט) שר' יהודה שסבירא ליה ששנת החמשים עולה לכאן ולכאן, בודאי אייתר ליה הדרוש של "שנת החמשים שנה" לענין שמתקדשת בתחלתה. בכל זאת לא סבירא ליה כריב"ב במ"ש שמן ראש השנה עד יום הכפורים אין עבדים נפטרים לבתיהם שזה דוקא לר' יוחנן בן ברוקה שיסבור שתקיעה מעכב, לא לר' יהודה. [ ובזה תבין שראשית הברייתא בפסקא הקודמת "וקדשתם את שנת וכולי הוא סתמא דספרא ר' יהודה ולדידיה מתקדשת בתחלה ועבדים נפטרים לבתיהם. ור' יוחנן בן ברוקה חולק עליו וסבירא ליה שלא היו נפטרים לבתיהם. ואם כן תנא קמא שאמר אין דרור אלא חירות אתיא כר' יוחנן בן ברוקה וסבירא ליה שתיכף מראש השנה מקדש וקורא דרור מענין חירות שאין עבדים משתעבדים, הגם שאין יכולים לדור ולסחר בכל מקום שרוצים עד יום הכפורים. ור' יהודה דייק ש"דרור" מורה שיכול לדור ולסבב בכל מקום שירצה ואם כן תיכף מראש השנה נפטרים לבתיהם. ] (סי' י"ט) לכל יושביה: הדרוד היא להעבדים היוצאים לחירות, לא אל כל יושבי הארץ. ולכן פירשו חז"ל (מובא בערכין דף לא ובירושלמי דשביעית) שהוא תנאי – רק אם יש כל יושביה ורק אם יושבים איש על מקומו, שזה מורה כינוי "יושביה", לא בזמן שגלו מקצתם או שאין יושבים בנחלתם. (סי' כ"א) ושבתם איש אל אחוזתו: מאמר זה מובא בקדושין (דף טו) והגהתי אותו כפי נוסחת הגמ'. ופירושו, שמוכר עצמו כבר נאמר להלן – "עד שנת היובל יעבוד עמך". ובמכרוהו בית דין כבר אמור [ והוא שדרש ר' אליעזר בן יעקב (בספרא סימן פו) מה שכתוב "ושב אל משפחתו" על מכרוהו בית דין משום דנרצע למוד מכאן ], על כרחך פסוק זה מדבר בנרצע. ובגמ' שאל אחרי שפסוק זה ופסוק "ושב אל משפחתו" סתומים, למה אוקים כאן בנרצע ושם במכרוהו בית דין? אמר רבה בר שילה אמר קרא "איש". איזה דבר שנוהג באיש ולא באשה? הוי אומר זו רצועה.. והקושיא מבוארת, אם כן למה למד באם אינו ענין תנהו ענין כמו שאמר אם במכרוהו בית דין הרי נאמר, והרי מגופיה מוכח שמדבר בנרצע!? וכבר נתקשה בזה בקרבן אהרן ונדחק. אולם, הדבר מובן על פי מה שאמרנו בפר' קדושים (סימן ג) שכל מקום שנאמר "איש" יש לפרשו שהוא שם המין וממעט אשה. אבל במקום שבא שם "איש" בלשון יחיד והפעל שאצלו בא בלשון רבים כמו "איש אמו ואביו תיראו" "איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" – מבואר שאינו שם המין רק שם הכללות וגם אשה בכלל. ומכל מקום צריך טעם למה צייר באיש? כמו שאמרו שם – כשהוא אומר "תיראו", הרי כאן שנים. אם כן למה נאמר "איש"? מפני שהאיש סיפוק בידו וכולי... – ואם כן ממה שאמר פה "ושבתם איש" אין ראיה כל כך שבאמת הוא שם הכללות דהא בא פעל "ושבתם" בלשון רבים. רק על ידי אם אינו ענין גלה לנו שדייק שלכן תפס "איש" מפני שמדבר בענין הנרצע שאינו נוהג באשה, ולולא הלימוד דשם לא היינו מדייקים כן, והבן. (סי' כ"ב) ושבתם איש אל אחוזתו: פלוגתא זו הוכפלה שנית בספרא (לקמן פרק ז משנה ד) על "ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו". ולפי זה נראה ברור שר' יהודה דייק הכתוב שבכאן שפה כתוב "משפחתו" ו"אחוזתו" ולא כתוב "אחוזת אבותיו". וז"ש לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב.... ור' מאיר דייק הכתוב דלקמן שכתוב "ואל אחוזת אבותיו ישוב" שכולל גם השררה שהחזיקו בו אבותיו. וכמו כן פליגי לענין גולה ברוצח שכתוב בו "אל ארץ אחוזתו" (כמ"ש בספרי מסעי סימן קס). ר' יהודה דייק דוקא ארץ אחוזתו ור' מאיר גמר 'שיבה' 'שיבה' מעבד עברי, וכמ"ש בברייתא דלקמן "ישוב" – לרבות את הרוצח ר"ל שמה שכפל פעל "ישוב", מיותר, ובא ללמד שכל שיבה כמוה, כגון שיבת הרוצח, יהיה אל אחוזת אבותיו. ובמכות (דף יג) מביא הברייתא דלקמן וצריך לפרש כמו שבארנו. ומה שכפל פה פעל "תשובו" בא לרבות את האשה והוא על פי מה שאמרנו בפר' קדושים (סימן ג) שכל מקום שכתוב שם "איש" יש לפרשו שהוא שם המין וממעט אשה. אבל במקום שנודע שהיא שם הכללות, כגון אם בא הפעל אצלו בלשון רבים, אינו ממעט אשה. ואחר שמן "ושבתם איש" אין נודע שהוא שם הכללות כי למ"ש ר' אליעזר בן יעקב בסימן הקודם איש דוקא שמדבר בנרצע כנ"ל ולכן כפל פעל "תשובו" בלשון רבים ללמד שמה שכתב "ואיש אל משפחתו תשובו" אינו שם המין – איש ולא אשה – רק שם הכללות, כל איש ואיש וגם אשה בכלל, וללמד שאם מכרה אביה יוצאת ביובל.
יא
יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת־סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ׃
רַשִׁ״י
יובל הוא שנת החמשים שנה. מַה תַּ"לֹ? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְקִדַּשְׁתֶּם וְגוֹ' כִּדְאִיתָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (דף ח') וּבְתֹ"כֹּ: את נזריה. אֶת הָעֲנָבִים הַמְשֻׁמָּרִים, אֲבָל בּוֹצֵר אַתָּה מִן הַמֻּפְקָרִים; כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית כָּךְ נֶאֱמַר בַּיּוֹבֵל, נִמְצְאוּ שְׁתֵּי שָׁנִים קְדוֹשׁוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ — שְׁנַת מ"ט שְׁמִטָּה, וּשְׁנַת הַחֲמִשִּׁים יוֹבֵל:
אוּנְקְלוֹס
יוֹבֵלָא הִיא שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין תְּהֵי לְכוֹן לָא תִזְרְעוּן וְלָא תַחְצְדוּן יַת כַּתָּהָא וְלָא תִקְטְפוּן יַת שִׁבְקָהָא
רַשְׁבַּ״ם
נזיריה: גידולי ענבים שנשרו לא תבצרו, וכן ספיחים בתבואה:
סְפוֹרְנוֹ
יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם. כמו שיצאה הקרקע לחירות מיד הקונים כן תהיה בלתי משועבדת ביד הבעלים השבים אליה שלא ישתמשו בה כדרך בעלים באותה השנה:
מַלְבִּי״ם
(סי' כ"ג) יובל הוא שנת החמשים שנה: מה שכתוב "שנת החמשים שנה", כפל "שנה", בא ללמד שכמו שיהיה שנה מלאה מתחלה בלא חסרון, כן תהיה מלאה באחריתה בלא עודף. דהוה אמינא שתמשך עד יום הכפורים הבא, שכן מוסיפים מחול על הקדש. לכן כפל שם "שנה" ששנת העולם היא מראש השנה עד ראש השנה, ומובא בראש השנה (דף ??). וצריך עיון לכוין ההלכה דפסק הרמב"ם דלא כר' יהודה שסובר דשנת החמשים עולה לכאן ולכאן ואם כן צריך כפל שנה שנה לאפוקי מדר' יהודה כמו שאמרו בגמ' שם. והוא פסק כר' יהושע בן קרחה וצריך הכפל לדרושי הספרא, וצריך עיון. (סי' כ"ד) לא תזרעו ולא תבצרו: לא אמר כאן "לא תזמורו" שהזומר בכלל זורע. ומה שכפל "ולא תבצרו" והלא בצירה בכלל קצירה, ללמד שגם תבצרו ביובל אינו חייב רק על אבות המבוארים, לא על זולתם. ובכל זאת אין צורך לכפול זמירה שכבר ידעינן משביעית, וז"ש כשם שנאמר בשביעית...", והבן.
יב
כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃
רַשִׁ״י
קדש תהיה לכם. תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ כְּהֶקְדֵּשׁ, יָכוֹל תֵּצֵא הִיא לְחֻלִּין, תַּ"לֹ תהיה — בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא (ספרא; סוכה מ'): מן השדה תאכלו. עַ"יְ הַשָּׂדֶה אַתָּה אוֹכֵל מִן הַבַּיִת, שֶׁאִם כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה, אַתָּה צָרִיךְ לְבַעֵר מִן הַבַּיִת; כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית כָּךְ נֶאֱמַר בַּיּוֹבֵל (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יוֹבֵלָא הִיא קוּדְשָׁא תְּהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יָת עֲלַלְתָּהּ
רַשְׁבַּ״ם
מן השדה תאכלו: ולא מן הנאסף אל הבית שאסור לאוספו:
אִבְּן עֶזְרָא
קדש תהיה לכם. כי היא מפורש׳ בינות השנים: מן השדה תאכלו. מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כלכם ככתוב בשנת השמטה:
רַמְבַּ״ן
מן השדה תאכלו על ידי השדה תאכלו מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:י״ב) ואם כן לא יהיה הפסוק מחובר אבל יאמר לא תזרעו ולא תקצרו כי יובל היא קדש תהיה לכם ומן השדה תאכלו את תבואתה לא מן הבית ור"א אמר (אבן עזרא על ויקרא כ״ה:י״ב) מן השדה תאכלו ממה שתוציא השדה מעצמה תאכלו כולכם ככתוב בשנת השמיטה ולדעתי יאמר לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהיה לכם מן השדה תביאו התבואה ותאכלו שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים ומה ששנו בתורת כהנים (פרק ג ה) מכאן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון ורבי יהושע אומר אף על האחרון רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית והלכה כדבריו רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור וכל זה מדרש מפני שלא אמר "מן השדה תביאו ותאכלו" וסמך האכילה בשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך היה רבי יהושע מיקל בו ורבן גמליאל מיקל בטעמו וכבר כתבתי זה למעלה (רמב"ן על ויקרא כ״ה:ז׳) ואפשר לדברי רבן גמליאל שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחילה מבוער הוא:
סְפוֹרְנוֹ
קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו. אף על פי שאסרתי לבעלים להשתמש בה בזריעה וקצירה ושלא יאסוף כל פירות השדה אליו כשאר השנים, כאמרו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו. לא אסרתי לבעלים לאכול מפריה אבל מותרים הם לאכול פירותיה כשאר כל אדם כמו בשביעית:
מַלְבִּי״ם
(סי' כ"ה) קדש תהיה לכם: לאיזה ענין קראה בשם "קדש"? וזה לא יצדק רק על המועדים שנמנעים בהם מכל מלאכה ומתקדשים לעבודת ה' אבל יובל מותר בכל מלאכה. ופירשו חז"ל שהפירות דינם כקודש שתופס את דמיו על ידי מכירה. אולם אמר "קדש תהיה" שתשאר קדש ואין לה פדיון. שבין הפרי, בין הדבר שנותן תחתיו יש להם קדושת שביעית לענין שאסור לעשות ממנו מלוגמא ולבערם בעת הביעור. וברייתא זו מובא בסוכה (דף מ), קדושין (דף נח), עכו"ם (נד), ובירושלמי פרק ח דשביעית. (סי' כ"ו) מן השדה תאכלו את תבואתה: פירשו חז"ל שרצונו לומר על ידי השדה תאכל בבית, וכשכלה מן השדה צריך לבער מן הבית. והוא עצמו מה שדרש למעלה (סימן טו) על "ולבהמתך ולחיה" ואם כן פסוק זה מיותר. ופליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל (מובא במשנה ה' פרק ט דשביעית). ר' אליעזר סבירא ליה דבא ללמד שאף אם טעם מין זה בלוע באחר, שלא כלה, צריך לבערו. ור' יהושע סבירא ליה שבא ללמד להפך, אם הפרי כלה כבר ויש בו טעם ממין שלא כלה תאכלוהו על ידי קצת הטעם ממין שלא כלה. ורבן גמליאל סבירא ליה שבא ללמד דוקא המין עצמו שיש ממנו בשדה תאכלו ואין משגיחים בטעם. כן פירשו התוס' (פסחים דף נב) ובתוספות יום טוב שם. ור' שמעון אמר שכל מיני ירק כמין אחד לענין ביעור, כשעדיין נמצא מין אחד אוכלים כולם. ורגילה היא עשב שיש בו ליחות הרבה וכל זמן שלא כלה מבקעת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות בודאי נמצא עוד ממנו באיזה מקום בשדה ואין צריך לבער.
יג
בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ׃
רַשִׁ״י
תשבו איש אל אחזתו. וַהֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ? אֶלָּא לְרַבּוֹת הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ וְעָמַד בְּנוֹ וּגְאָלָהּ שֶׁחוֹזֶרֶת לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל (שם):
אוּנְקְלוֹס
בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הָדָא תְּתוּבוּן גְבַר לְאַחֲסַנְתֵּהּ
סְפוֹרְנוֹ
תשובו איש אל אחזתו. ומותר לבעלים השבים אליה להחזיק בה לאחוזה ולהשתמש בה בבנין בתים ושובכים וגדרות צאן וזולתם חוץ מעבודת האדמה ושמירת פירותיה:
מַלְבִּי״ם
(סי' כ"ז) בשנת היובל הזאת: כבר התבאר (בפר' צו סימן כג) שכל מקום שבא כינוי הרומז – "זה" "זאת" – בא למעט איזה דבר, עיי"ש בתורה אור באורך. ומ"ש פה "בשנת היובל הזאת" בא להוציא שמיטה שאין שילוח עבדים נוהג בה [ בל נפרש (שמות כא, ב) "ובשביעית יצא לחפשי", בשנת השמיטה ]. וכן מה שכתוב "וזה דבר השמיטה", מלת "וזה" מוציא, ד"זה" רק דבר השמיטה, לא דבר היובל. וכן דרש בספרי פר' ראה (פסקא קיב). (סי' כ"ח) תשובו איש אל אחוזתו: זה מיותר שכבר נאמר. ופירשו חז"ל מפני שממה שאמר "ושבתם איש אל אחוזתו" יש לומר הטעם שלא תסוב נחלה לזרים, דוגמת מ"ש "ואיש אל משפחתו". ויש לטעות שאם היה הקונה בנו, שאין עוות בנחלה כי בלי זה עתיד ליורשו, אין יוצא ביובל. לכן אמר שנית "תשובו איש אל אחוזתו".
יד
וְכִי־תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל־תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו׃
רַשִׁ״י
וכי תמכרו וגו'. לְפִי פְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ; וְעוֹד יֵשׁ דְּרָשָׁה: מִנַּיִן כְּשֶׁאַתָּה מוֹכֵר, מְכֹר לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרְךָ? תַּ"לֹ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר — לַעֲמִיתְךָ מְכֹר, וּמִנַּיִן שֶׁאִם בָּאתָ לִקְנוֹת קְנֵה מִיִּשְׂרָאֵל חֲבֵרְךָ? תַּ"לֹ אוֹ קָנֹה — מִיַּד עֲמִיתֶךָ (ספרא): אל תונו. זוֹ אוֹנָאַת מָמוֹן (בבא מציעא נ"ח):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי תְזַבֵּן זְבִינִין לְחַבְרָךְ אוֹ תִזְבֵּן מִידָא דְחַבְרָךְ לָא תוֹנוּן גְבַר יָת אֲחוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא
או קנה. שם הפעל ויחסר מקום קניתם קנה וכן זכור את יום השבת ורבים כמוהם: וטעם תמכרו. לשון רבים על פי עדים. וכן טעם אל תונו. רק כמספר שנים:
רַמְבַּ״ן
אל תונו זו אונאת ממון "במספר שנים אחר היובל" פשוטו של מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזיר לו בשנת היובל ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח ואם יש שנים מרובות ויאכל ממנה תבואות הרבה צריך לקנותה לפי הזמן וזהו שנאמר (כאן) "במספר שני תבואות ימכר לך" לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו ורבותינו דרשו (ערכין כט) מכאן שהמוכר שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים אפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים ואינו יוצא מפשוטו מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומעוט שנים שתים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ט״ו) ובאמת שהוא הנכון בישוב המקרא אבל רבותינו אמרו (ב"מ נו) שאין אונאה לקרקעות שנאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והמקרא הזה כפי פשוטו ולפי מדרשו לדברי הרב בקרקעות הוא אבל על כרחנו נצטרך להטות מקראות מפשוטן ונאמר שיהיה כל פסוק עומד בעצמו יאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו ויחזור ויאמר במספר שנים אחר היובל תקנה מאתו התבואות וכמספר שני התבואות ימכרם לך כפי השנים תרבה ותמעיט כי על כל פנים תשיבנו לו ביובל וכל זה אזהרה ביובל שיזהרו בו לעולם וחזר ואמר (ויקרא כ״ה:י״ז) ולא תונו איש את עמיתו בדברים ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהן דיבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביותר משתות ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות מחילה כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות והוא חזרת הממון אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן ולכך אמר "וכי תמכרו ממכר" לשון רבים למוכר קרקעות ולמוכר מטלטלין "או קנה מיד עמיתך" היחיד מהם המוכר המטלטלין מיד ליד ואמר לכולן "אל תונו" וכיון שייחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה והיא בחזרת התשלומין וזה דבר נכון כפי המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה ואולי יהיה כל זה אסמכתא כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות כמו שאמרו (ב"ק יד) דבר השוה לכל כסף כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות כפי דעות בני אדם ולמה לא יוציאו הקרקעות מן הדין הזה והם הוציאו ממנו כלי בעל הבית ואמרו (ב"מ נא) לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה מפני שדרך בעלי בתים שלא ימכרו כלי תשמישן וגם יתכן לומר כי הכתוב יזהיר שידעו מספר השנים עד היובל ולפיהם ימכרו ויקנו ולא יונו בהם איש את אחיו להטעותו במספר או להטעותו במכירה שיחשוב בה שהיא לחלוטין ויטעהו בכך אבל ידעו שניהם ויודיעו זה לזה המספר כי המכירה היא במספר שנים עד היובל שגם בקרקעות יש אונאה בטועים במדה ובמנין ואפילו בפחות משתות וכל שכן במטלטלין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו. פירש רש"י ז"ל זו אונאת ממון, ובא להזהיר על האונאה לומר כאשר תמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. ודרשו רז"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך, כשתהיה מוכר מכור לישראל חברך, או קנה מיד עמיתך אם באת לקנות קנה מישראל חברך.
ומה שנסמכה פרשה זו לפרשת שמטה ויובל אמרו במדרש שהיא אזהרה לישראל שיקיימו מצות שמיטים ויובלות, שכך אמרו אם לא שמר אדם מצות שמטה ויובל לסוף מוכר מטלטליו, שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד אלו מטלטלין, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר שדהו, שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר ביתו שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב, חזר בו מוטב ואם לאו חוזר על הפתחים שנאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, חזר בו מוטב ואם לאו סוף שמוכר עצמו שנאמר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, חזר בו מוטב ואם לאו סוף נמכר לעו"ג שנאמר ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר, עד כאן במדרש. וכן מצינו שאירע לישראל על אשר לא שמרו את השמטה שנאמר (ירמיה לד) וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות, ובעונש זה נמכרו להכשדים בימיו של צדקיהו שחרב הבית, הוא שכתוב (דברי הימים ב לו) ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה וזקן וישש הכל נתן בידו, וכל כלי בית האלהים הגדולים והקטנים ואוצרות בית ה' ואוצרות המלך ושריו הכל הביא בבל.
סְפוֹרְנוֹ
וכי תמכרו. בשום ממכר לא תהיה שום מין אונאה כמו שאמרו ז"ל (מציעא פרק הזהב) לא יבור מעל פי המגורה שאינו אלא כגונב את העין: או קנה. כאשר לא ידע המוכר שויו של דבר אף על פי שכבר היה הדבר בידו והיה לו שהות להראותו לתגר או לקרובו: אל תונו. ואף על פי שאמרו אין אונאה לקרקעות מכל מקום:
כְּלִי יָקָר
או קנה מיד עמיתך אל תונו. דרשו רז"ל דבר הנקנה מיד ליד שייך בו אונאה אבל לקרקעות אין אונאה, וטעמו של דבר שכל דבר הנמכר אינו בערך אחד בכל הזמנים כי כפי השתנות הזמנים לפעמים יוקרו או יוזלו על כן לעולם אין ערך ידוע לשום דבר הנמכר לפיכך הקרקע אע"פ שבאשר היא שם היה מוכרו בזול או ביוקר מכל מקום לא ימלט שיבא הזמן שתהיה נמכרת באותו ערך שהוא קונה אותה עכשיו אבל מטלטלין יש לחוש שמא באותו זמן לא יהיו בעולם, והארץ לעולם עומדת, ולא מיעט קרקעות כי אם מביטול מקח אבל מכל מקום איסור יש בדבר שהרי נאמר בקרקעות במספר שנים אחר היובל ועל זה חזר ואמר ולא תונו.
אוֹר הַחַיִּים
וכי תמכרו וגו'. בתורת כהנים אמרו וז"ל מנין שאין אונאה לקרקעות תלמוד לומר או קנה מיד אל תונו המטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות ע"כ, ובגמרא הקשו מפסוק את כל ארצו מידו והעלו כל ידו ידו ממש ושאני התם דליכא למימר הכי ע"כ, קשה ונלמוד משם שכשיאמר ידו אין ידו ממש וי"ל שתיבת ידו משמעותו הוא ידו ממש אלא שגם יכול להיות נשמע גם כן רשותו אבל משמעות ידו הוא יותר קרוב בנשמע, ולזה כשיאמר הכתוב ידו הגם שב' הפירושים צודקים בה אין אני דן בה אלא הדרגה היותר קרובה שהוא ידו, ואם אין כוונת הכתוב לומר ידו ממש עליו שלא לומר תיבה שנוכל לפרש בה הבנה זרה, מה שאין כן במקום שאין לפרש בה אלא פירוש אחד לא יחוש הכתוב לדבר בלשון שיכול לישמע בו הענין. ונשאר לנו לחקור זאת לדבריהם ז"ל שדרשו שאזהרת אל תונו אינה אלא במטלטלין והלא עיקר הכתוב במכר קרקעות נאמר:
ונראה כי הגם שרבותינו ז"ל דרשו כן הוא על פי ההלכות שהיה בידם מסיני סמכום בכתובים ועל כל פנים יתיישב הכתוב לפי פשוטו על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על הארץ שלא תמכר לצמיתות צוה שלא יאנה המוכר ללוקח שאינו בקי במשפטי התורה כי הארץ תהיה לו ולזרעו עד עולם, ואחר כך יבוא בטענת דבר מלך להחזירה לו, ודבר זה כיוצא באונאה זו יוצדק גם בקרקעות המוכר קרקע על מנת שאין עליה מערערים ויצאו עליה מערערים שהוא ביטול מקח, וכאן אין לך מערערים כהוא עצמו שחוזר לערער על שדהו להחזירו בטענת זכות התורה, לזה צוה ה' ואמר במספר שנים וגו' ימכר לך, אלא במה שאמר הכתוב אל תונו סתם שכלל כל מין אונאה זה אינו אלא במטלטלין כמו שדקדק לומר קנו מיד כדברי רבותינו ז"ל:
מַלְבִּי״ם
(סי' כ"ט) וכי תמכרו ממכר לעמיתך: מה שפרט וכפל שם "עמיתך" לא יצטרך לענין אונאה שכבר אמר "אל תונו איש את אחיו", אחיו דוקא. ועל כן הוציאו חז"ל ממנו לימוד מוסרי שימכור, גם יקנה, מעמיתו דוקא, שהוא הקודם לעסק עמו ולסחור. וכבר באר הקרבן אהרן שצריך להשמיע זה בין במוכר בין בקונה עיי"ש. גם יש סיוע לדרוש הזה ממלת "קנֹה" שהיה לו לומר "תקנה" ופי' שבא המקור במקום הציווי כמו "זכור את יום השבת", וכמ"ש הראב"ע. (סי' ל) וכי תמכרו ממכר: כפי הפשט הכל נמשך אל עניני היובל, שאחר שהזהיר שבשנת היובל יחזרו השדות לבעליהם מזהיר שכל מוכר לא ימכר לחלוטין, שבזה יאנה את הלוקח, רק במספר שנים אחר היובל תקנה, שלפי השנים שיש עד היובל ולפי תבואת השדה שהיא ראויה לעשות תמכר לו. וכן פרש"י. וכתב הרמב"ן ז"ל ובאמת הוא הנכון בישוב המקרא אבל חז"ל אמרו שאין אונאה לקרקעות שנאמר "או קנה מיד עמיתך" דבר הנקנה מיד ליד. ולפי זה יצטרך להוציא הכתובים מפשטן. והשיב ז"ל שהוא חושב שמה שאמרו אין אונאה אלא במטלטלין הוא דוקא לענין שיהיה המקח בטל אם הונהו יותר משתות, ובקרקעות אפילו יותר משתות המקח קיים לפי שימחלו עליה כמו על פחות משתות במטלטלין. אבל בזה שוים הם למטלטלים שהמאנה עובר בלאו ד"אל תונו", שהרי הענין מדבר בקרקעות. וכן אף על פי שאין אונאה בקרקעות, אין זה אלא בענין שיווי השדה במקח אבל אם הטעהו שמוכר לו לחלוטין או שהטעהו בגודל השדה ובמספר תבואות יש אונאה גם בקרקע. והנה הסברה הראשונה שכתב דאף במקום שאין דין אונאה לענין חזרה, כמו פחות משתות במטלטלין ויותר משתות בקרקע, מכל מקום עובר בלאו ד"לא תונו", הנה הטור בחושן משפט (סימן רכז) הביא שאביו הרא"ש נסתפק בזה. וכן סתם בשלחן ערוך שם סעיף ו שהוא ספק. והסברה השנית הוא ודאי לכולי עלמא שבזה יש אונאה ובזה יבואו דברי חז"ל כמין חומר שבאמת לא נטו מן הפשוט, שהכתוב הזהיר על אונאה גם בקרקעות וכל הענין מדבר בקרקעות, רק הם השקיפו שלגבי המוכר בא עיקר האזהרה בקרקעות שבהם מדבר וריבה גם מטלטלים מן "ממכר" (שכולל כל דבר), ולגבי לוקח פרט "מיד עמיתך" שהיא רק מטלטלין. ומזה למדו שאין דין אונאה נוהג בקרקעות אם נתאנה בדמים כגון שמכר שוה עשרים בשלשים, ולא יצויר אונאה בקרקעות רק אם הונאהו שמכר לו לחלוטין או בגודל הקרקע או בשני תבואות כמו שצייר הכתוב. ואונאות אלה יוצאת מן המוכר, לא מן הלוקח, כי המוכר בקי בגודל הקרקע ובתבואותיו, וכן יוכל לרמאותו במוכר לחלוטין. ולכן הזהיר אל המוכר. אבל במטלטלין שיש בהם אונאה גם בדמים, הזהיר גם אל הקונה שלא יאנה את המוכר בדמים ואם כן מזה בעצמו שבאזהרת הקונה דייק "מיד עמיתך" מבואר שבצד זה אין אונאה לקרקעות רק בצד הראשון שהזהיר אל המוכר. ומ"ש מנין לרבות דבר המטלטל? ת"ל ממכר הוא על פי מה שבארנו (ויקרא סימן יג) כי כל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו לימוד ו"מכר" משתתף גם כן עם מסירה – "וימכרם ביד כושן רשעתים" ר"ל שתמכור דבר נמסר מיד ליד. מ"ש "מיד" היא מטלטלין שבזה ההבדל בין "מעמיתך" ובין "מיד עמיתך" שבמובנו המדויק הוא שלוקח החפץ מידו, וכמ"ש בויקרא (סימן שכו) וכמ"ש בגמ' (דף ?) וכן תרגם יונתן בן עוזיאל או תזבנון עסקא דמטלטלי מיד חבריכון. וכל פסקא זו מובא בבבא מציעא דף (טו). עבדים הוקשו לקרקעות, והקדשות ממעט ממ"ש "את אחיו". ושטרות אימעטי מלשון "ממכר" שמשמע שהדבר עצמו היא הממכר. (סי' ל"א) אל תונו איש את אחיו: פעל ינה נמצא על ב' דברים: "וגר לא תונה ולא תלחצנו", שהלחיצה בממון ואונאה בדברים. ועל אונאת ממון – "להונותם מאחזתם" (יחזקאל מ״ו:י״ח). וכאן שכתוב ב' פעמים, הראשון על אונאת ממון והשני על אונאת דברים. ומ"ש (במשנה ה) עד סוף הפסקא מועתק ממשניות בבא מציעא (פרק ד משנה ג ד ה ו) ופירושו ארבעה מעות כסף, אם היה המקח בדמי סלע שהיא כ"ד מעות, דהשתא הויא מקח שתות למקח. ומ"ש עד מתי מותר להחזיר? ר"ל וליכא מי שפרע אם חוזר מן המקח (כי משניות אלה כר' יהודה הנשיא שיכול לחזר מן המקח כמ"ש בסוף משנה ו). ומ"ש במשנה ו' אחד לוקח ואחד מוכר כמ"ש "וכי תמכרו..או קנה..אל תונו". מי שהוטל עליו פירושו מי שנתאנה. ומתניתין ר' יהודה הנשיא ולית הלכתא כוותיה, רק באונאה שתות – קנה ומחזיר אונאה. ומ"ש במשנה ז כמה תהיה הסלע חסרה? רצונו לומר מטבע היוצא ותמיד היא שוחק וחסר, כמה תחסר ואם הוציאה לא יהא בה אונאה. והוא לר' מאיר אחד מכ"ד, ולר' יהודה אחד מי"ב, ולר' שמעון שתות. ומ"ש במשנה ח ואם היה מכירה פירושו אם חסיד מקבלה ממנו, ואם לא רצה לקבל אין לזה אלא תרעומת. ומ"ש ונותנה למעשר שני היינו סלע חסרה נותנה למעשר שני בשויא ואינו חושש משום אסימון, כי שם מטבע עליו. דמי שאינו לוקחה בשויא, בתורת מטבע, אלא כמו נסכא של כסף, אינו אלא נפש רעה. (סי' ל"ב) אל תונו איש את אחיו: כבר התבאר (קדושים סימן כה) שכל מקום שבא שם "איש" הוא שם המין וממעט אשה אבל במקום שבא על שם הכללות כמו בכל מקום שאומר "איש עמיתו" "איש את אחיו" אינו ממעט אשה, עיי"ש. וז"ש אשה מנין?..ת"ל "את אחיו". אמנם על זה היה לו לומר "איש את עמיתו" כי בכל הפרשה תפס שם "עמיתו". על זה אמרו עוד דרוש אחר משום דשם "עמית" בא על אנשים השוים "עם אתך" או מלשון "לעומת" כמו שכתבנו ויקרא (סימן שע). והוה אמינא דוקא אנשים שוים כמו תגר לתגר והדיוט להדיוט, לא בבלתי שוים כמו הדיוט ותגר, דהא לדעת ר' יהודה תגר אין לו אונאה והוה אמינא שהוא הדין לענין איסור, מותר להונותו. לכן אמר "את אחיו" שכולל כל אישי האומה ואינו פורט השיווי.
טו
בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי־תְבוּאֹת יִמְכָּר־לָךְ׃
רַשִׁ״י
במספר שנים אחר היובל תקנה. זֶהוּ פְשׁוּטוֹ לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָא עַל אָפְנָיו: עַל הָאוֹנָאָה בָּא לְהַזְהִיר, כְּשֶׁתִּמְכֹּר אוֹ תִקְנֶה קַרְקַע, דְּעוּ כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ עַד הַיּוֹבֵל, וּלְפִי הַשָּׁנִים וּתְבוּאוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת יִמְכֹּר הַמּוֹכֵר וְיִקְנֶה הַקּוֹנֶה, שֶׁהֲרֵי סוֹפוֹ לְהַחֲזִירָהּ לוֹ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, אִם יֵשׁ שָׁנִים מֻעָטוֹת וְזֶה מוֹכְרָהּ בְּדָמִים יְקָרִים, הֲרֵי נִתְאַנָּה לוֹקֵחַ, וְאִם יֵשׁ שָׁנִים מְרֻבּוֹת וְאָכַל מִמֶּנָּה תְּבוּאוֹת הַרְבֵּה, הֲרֵי נִתְאַנָּה מוֹכֵר, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִקְנוֹתָהּ לְפִי הַזְּמַן, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ — לְפִי מִנְיַן שְׁנֵי הַתְּבוּאוֹת שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת בְּיַד הַלּוֹקֵחַ תִּמְכֹּר לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מִכָּאן שֶׁהַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִגְאֹל פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים — שֶׁתַּעֲמֹד שְׁתֵּי שָׁנִים בְּיַד הַלּוֹקֵחַ מִיּוֹם לְיוֹם, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁלוֹשׁ תְּבוּאוֹת בְּאוֹתָן שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּגוֹן שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ בְּקָמוֹתֶיהָ; וּשְׁנֵי אֵינוֹ יוֹצֵא מִפְּשׁוּטוֹ — כְּלוֹמַר מִסְפַּר שָׁנִים שֶׁל תְּבוּאוֹת וְלֹא שֶׁל שִׁדָּפוֹן, וּמִעוּט שָׁנִים שְׁנַיִם (ספרא; ערכין כ"ט):
אוּנְקְלוֹס
בְּמִנְיַן שְׁנַיָא בָּתַר יוֹבֵלָא תִּזְבֵּן מִן חַבְרָךְ בְּמִנְיַן שְׁנֵי עֲלַלְתָּא יְזַבֶּן לָךְ
סְפוֹרְנוֹ
במספר שנים תקנה. לא תהיה אונאה במנין השנים כאמרם ז"ל (שם) כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר: אחר היובל תקנה. שאין ראוי לקנות ביובל באופן שלפעמים לא תשהא ביד הבעלים השבים אליה שום זמן והיו כלא היו שבים אל אחוזתם כלל: שני תבואות. ולא שני שדפון וירקון כמשפט בשכירות קרקע וחכירותו:
אוֹר הַחַיִּים
במספר וגו' אחר היובל. צריך לדעת א' למה אמר אחר היובל ולא אמר עד היובל כי שנים הנקנים הם מזמן הקנייה עד היובל לא מה שעברו משנת היובל עד זמן הקנייה, ב' למה שינה הכתוב לשונו כשהזכיר מספר שנים אמר תקנה ותלה הדבר בלוקח וכשהזכיר מספר תבואות אמר ימכר לך יחס הדבר למוכר, ובמסכת ערכין פרק המוכר (כ"ט ב) תנן המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים שנאמר במספר שני תבואות, היתה שנת שדפון או שביעית אינה עולה מן המנין, ר"א אומר מכרה לו בראש השנה מלאה פירות הרי זה אוכל ג' תבואות ע"כ, ובגמרא אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר אלמא קסבר איסורא נמי איכא, ולא מבעיא מוכר דקאי בעשה דכתיב ימכר לך אלא אפילו לוקח נמי קאי בעשה דכתיב תקנה ע"כ, עוד תניא שם וז"ל אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחרת אחר היובל ע"כ, נמצינו אומרים ד' הלכות הא' מצוה לשניהם שלא יהיה המכר פחות מגבול האמור בכתוב, ב' שאם היו ג' תבואות בב' שנים הם ללוקח, הג' אם לא היו תבואות בב' שנים כגון שנת שדפון וכו' אינה עולה לו מן המנין, הד' אם אירע יובל בתוך הב' שנים אינה יוצאה עד שישלימו ב' שנים, ופסק הרמב"ם לד' הלכות אלו בפרק י"א מהלכות שמיטה ויובל:
ועל פי זה יתיישבו הדקדוקים על נכון אומרו במספר שנים אחר היובל פירוש מספר השנים שאומר הכתוב יתחייבו להיות הגם שישלמו אחר היובל כי אין היובל מפקיעם, ושינה הכתוב לשונו לומר פעם אחד תקנה ופעם אחד ימכר להטיל מצוה על הלוקח ועל המוכר שלא יהיה המכר פחות מהאמור, והזכיר השנים והתבואות לתת זכות השנים וזכות התבואות, ואמר מספר תבואות ולא אמר מספר תבואה לאם היו שנים שאין בהם תבואה או מחמת שדפון או שנת שמיטה ויובל אינם עולים לו מהמנין, ויש לדעת טעם נכון בדבר זה למה יאסור ה' ללוקח לבל יחזיר השדה פחות מב' שנים וכו' וכי אסור לו לאדם לתת או למחול ממונו או להפקירו ויהיה זה כאחד מהם, ואולי לצד כי רצונו יתברך הוא לבל ימכור אדם שדהו, וכמו שדרשו ז"ל (תורת כהנים בפסוק כ"ה) כי ימוך אחיך וגו' שאין אדם רשאי למכור שדהו ולהניח המעות וכו', לזה יכוון ה' בצוו ללוקח לבל ישיב הקנין למוכר כדי שבאמצעות הדבר יעמוד בין עיניו החלט החזרה תוך ב' שנים ולפעמים ימנע מחמת זה ולא ימכור:
עוד נראה על פי מה שכתב רמב"ם שם בפרק י"א וז"ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע"כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה' במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ' או ס' שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו' פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב:
מַלְבִּי״ם
(סי' ל"ג) במספר שנים אחר היובל: לפי הפשט רוצה לומר שיהיה מקנתך כפי מספר השנים אחר היובל, אם מעוטות או מרובות, וכנגדן תתן כסף השדה רב או מעט. אבל עם ההשקפה אין הלשון מדויק שהיה לו לומר "במספר שנים עד היובל תקנה", שהחשבון הוא כמה שנים יש עד היובל, כמ"ש "לפי רוב השנים תרבה מקנתו" שהוא לפי רוב השנים עד היובל, לא אחר היובל. וגם שכל הפסוק מיותר ודי שיאמר "לפי רוב השנים עד היובל תרבה.." ותו לא. ועוד למה דבר נגד הקונה? והלא כבר בארנו שבקרקעות לא יצויר אזהרת אונאה רק גבי המוכר שמוכר לו לצמיתות (כנ"ל סימן ל). על פי ההערות האלה למדו חז"ל שכולל בזה עוד הלכה אחרת שמזהיר את הקונה ואת המוכר שיהיה הקנין על כל פנים "מספר שנים" ר"ל שתי שנים, ונכלל בזה שתי ענינים: (א) שקודם שהיה ביד הלוקח שתי שנים לא יפדנו (ב) שאם מכרה לו קרוב ליובל ישלים אחר היובל לשני תבואות כמ"ש בערכין (דף כט:). [ ובאמת אני מסתפק בזה אם מכר לו לפני היובל, ולא אכל תבואה קודם, אם ישלים שני שנים אחר היובל? דהא שנים הללו חשבינן מעת לעת כמ"ש בערכין (דף יח), אולם בגמ' אמר (שם כט:) לרב דאמר דמוכר שדהו בשנת היובל מכורה ויוצאה ומפרש שאינה מכורה למספר שני תבואות אבל מכורה היא ויוצאה דתיקום ברשותיה עד בתר יובל ובתר יובל ניכליה שני תבואות ונהדרה, מי לא תניא אכלה שנה אחת לפני היובל. ומתרץ התם נחית לאכילה, הכא לא נחית לאכילה. ועדיין אני מסופק לשמואל דקיימא לן כוותיה דביובל אינה מכורה כל עיקר ולדידיה אין הכרח לחילוק זה. וגם אם נאמר דלכולי עלמא צריך דנחית לאכילה משכחת אם מכרה לו לפני ראש השנה של שביעית שקודם יובל והוא מלאה פירות שבזה נחית לאכילה וצריך להשלים שתי שנים אחר היובל ] וזה שרמז במה שכתב "במספר שנים אחר היובל תקנה" שהזהיר שאם קנה סמוך ליובל שדה מלאה פירות ישלים מספר שתי שנים אחר היובל. וכן הזהיר למוכר שבמספר שני תבואות ימכר ולא יפדנו קודם לכן. ולהורות הדרוש הזה אמר "אחר היובל" דאין לפרש שפירושו אחר היובל-סמוך ליובל, ולאפוקי מופלג מן היובל, דהא אמר "לפי רוב השנים..ולפי מעט השנים". עוד הוציאו חז"ל ממה שכתב "מספר שני תבואות ימכר" – דוקא שנים הראוים לתבואה, לא שני שדפון ושנת השמיטה. וגם ממה שלא אמר "מספר תבואות" מבואר שאין משקיפים על מספר התבואות רק גם על מספר השנים, ואם היה לו ג' תבואות בב' שנים הוא ללוקח. וכל זה מובא בערכין (דף כט:).
טז
לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ׃
רַשִׁ״י
תרבה מקנתו. תִּמְכְּרֶנָּה בְיֹקֶר: תמעיט מקנתו. תַּמְעִיט בְּדָמֶיהָ:
אוּנְקְלוֹס
לְפוּם סְגִיאוּת שְׁנַיָא תַּסְגֵי זְבִינוֹהִי וּלְפוּם זְעֵרוּת שְׁנַיָא תַּזְעֵר זְבִינוֹהִי אֲרֵי מִנְיַן עֲלַלְתָּא הוּא מְזַבֵּן לָךְ
רַשְׁבַּ״ם
כי מספר תבואות: שעד היובל הוא מוכר לך ולא גוף הקרקע:
סְפוֹרְנוֹ
תרבה מקנתו. תקנה ביותר ממה שהיה ראוי לקרקע בתורת שכירות לשנה כי אמנם כשתקנה לשנים רבות עד היובל תוכל לעשות בה לשנים רבות גדרות צאן ושובכים וזולתם מלבד התבואה: תמעיט מקנתו. שלא תקנה לפי חשבון ממה שהיית שוכר ואין צריך לומר קונה לשנים מועטות. והטעם כי מספר תבואות הוא מוכר לך. כי כשתקנה לשנים מועטות לא תוכל להשתמש בה אלא בתבואה לבדה ולא בדבר מכחיש את הארץ באופן שלא תשוב לאיתנה כשתשיב השדה לבעלים כאמרם ז"ל (מציעא פרק השוכר) המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן:
יז
וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
ולא תונו איש את עמיתו. כָּאן הִזְהִיר עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁלֹּא יַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא יַשִּׂיאֶנּוּ עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, לְפִי דַּרְכּוֹ וַהֲנָאָתוֹ שֶׁל יוֹעֵץ, וְאִ"תֹּ מִי יוֹדֵעַ אִם נִתְכַּוַּנְתִּי לְרָעָה? לְכָךְ נֶאֱמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ — הַיּוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת הוּא יוֹדֵעַ. כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, שֶׁאֵין מַכִּיר אֶלָּא מִי שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בְלִבּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ (ספרא; בבא מציעא נ"ח):
אוּנְקְלוֹס
וְלָא תוֹנוּן גְבַר יָת חַבְרֵהּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם אל תונו איש את עמיתו. אזהרה למוכר כי הראשון לקונה: כי אני ה׳ אלהיכם. ואחר שאני אלהיכם אפרע משניהם מאשר יונה עמיתו. ואם תעשו חקותי תתן הארץ פריה וטעם להזכיר זה בעבור מספר תבואות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. זו אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הגונה לו, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, והטעם לפי שהמתאנה מצטער ביותר ומחליש דעתו ולבו נכנע על צרתו ומתפלל מתוך דאגת לבו בכוונה ונשמע. ואם הוא אומר ומי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך.
סְפוֹרְנוֹ
ולא תונו. אפילו בדברים וגניבת דעת ועצות רעות אפילו בלתי שום דררא דממונא: כי אני ה' אלהיכם. אלהי הקונה ואלהי המוכר ומקפיד אני על אונאת כל אחד מהם:
אוֹר הַחַיִּים
ולא תונו וגו'. רבותינו ז"ל דרשו שהכתוב מדבר באונאת דברים, ולפי פשט הכתוב ירצה כי הגם שאמר למעלה אל תונו ודקדק לומר מיד להודיע כי באונאת מטלטלים הכתוב מדבר ולא באונאת קרקע, חש הכתוב שיטעה הטועה כי בקרקעות מותר לאונות, לזה אמר לא תונו וגו', ואמר ויראת מאלהיך פירוש הגם שאין דין אונאה בהם, הוא דוקא לענין משפט יושבי תבל, אבל לעולם איסור אונאה יש בדבר, וטעם שאמרתי שאין בו אונאה הוא מטעם שהנחתי משפט זה לדון אותו אני, והוא אומרו כי אני ה' אלהיכם פירוש שופט אתכם בדבר הזה לא לצד שמותר לאונות בקרקע, והרבה דינים מצינו בתורה שה' סלק משפטם לבית דין של מעלה, ועיין מה שכתבתי בפרשת משפטים (כ"א י"ב) ומה לפנינו יש טעם בדבר לצד שימצא אדם מוכר שוה מאה בחמשים או להפך אין בית דין יכול לעמוד על הדבר לדעת הקנין שהוא לצד הרצון ואת שהוא לצד האונאה וסלק ה' דינו לבוחן לבות ויודע מחשבות אדם ותחבולותיו:
וכבר כתבתי למעלה כי מקח טעות ישנו אפילו בקרקעות, וכן כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מכירה וכן המוכר לחבירו קרקע וכו' ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים ע"כ, ופירושנו זה כללוהו חז"ל במאמרם שאמרו אל תונו באונאת דברים שבזה נכלל כל מין אונאה כי גם המאנה חברו לרמותו בדברי שקר הוא מאנהו והרי הוא בכלל אונאת דברים:
מַלְבִּי״ם
(סי' ל"ד) ולא תונו איש את עמיתו: אזהרה זו כבר כתובה ומיותר על אונאת דברים, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. כי מה שכתב הראב"ע ש"אל תונו" הראשון אזהרה למוכר והשני היא אזהרה ללוקח, אין לו טעם, דהרי אמר בתחלה "וכי תמכרו..או קנה..אל תונו". וכל פסקא זו מובאת בבבא מציעא (דף נח:). ופירשו התוס' שמה שכתב אם היה בן גרים מוסיף שאף מעשה אבותיו לא יזכר. וכן יש לפרש שמוסיף באם היו חליים באים עליו בל נאמר שבזה יעוררהו לתשובה, דהא ראינו בחבריו של איוב שכתוב "ובשלשת רעיו חרה אפו". ומה שאמרו בברכות (דף ה:) ברב הונא דתקיפי ליה ארבע מאה דני דחמרא וכולי שאמרו לו רבנן מי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, כבר פירשו בתוס' שם שהיו יודעים שלא יהיב שבישא לאריסא. ובדברי ר' יהודה גרס בגמ' לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, משמע אף שרוצה לקנות. וכן בפסחים (דף קיג) צוה כן ריב"י את רבי. ואולם יש לומר שזה דוקא בתלמיד חכם כרבי, דהוה חילול השם אם לוקח בלא דמים, כמו שאמרו ביומא (דף פו) כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא לאלתר. ומ"ש שהרי הדבר מסור ללב כבר התבאר פר' קדושים (סימן ??).
יח
וַעֲשִׂיתֶם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל־הָאָרֶץ לָבֶטַח׃
רַשִׁ״י
וישבתם על הארץ לבטח. שֶׁבַּעֲוֹן שְׁמִטָּה יִשְׂרָאֵל גּוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כ"ו), וְשִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל גָּלוּת בָּבֶל כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שְׁמִטּוֹת שֶׁבִּטְּלוּ הָיוּ:
אוּנְקְלוֹס
וְתַעְבְּדוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי תִּטְּרוּן וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא לְרָחֲצָן
רַמְבַּ״ן
ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו יזהיר בחוקים מפני השמיטה והיובל הנזכרים לפי שהם מכלל החוקים והמשפטים מפני דין חזרת הממכרים והעבדים ביובל והאונאה ואמר "וישבתם על הארץ לבטח" שבעון שמיטה ויובל ישראל גולים (אבות ה:ט) וחזר ואמר (ויקרא כ״ה:י״ט) ונתנה הארץ פריה וגו' וישבתם לבטח עליה" שלא תצטרכו לצאת ממנה בשביעית לגור בארץ אחרת מפני חוסר לחם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ועשיתם את חקותי. שמיטה ויובל הנזכרים שהם מכלל החקים. ואת משפטי תשמרו, אלו דיני חזרת הממכרים והעבדים ביובל ודיני האונאה, כי כולן נזכרים בפרשה זו. וישבתם על הארץ לבטח, שהרי ישראל גולים מן הארץ בעון שמטה שנאמר (ויקרא כו) אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, ולא היו שבעים שנה של גלות בבל אלא כנגד שבעים שמטות שבטלו.
סְפוֹרְנוֹ
ועשיתם את חקותי. ענין השביעית והיובל: ואת משפטי תשמרו. בענין המכר והמקנה למנין היובל וזולתו שלא תהיה שום אונאה: וישבתם על הארץ לבטח. שלא תגלו ממנה על הפך ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם ועל הפך בעון בצעו קצפתי:
מַלְבִּי״ם
(סי' ל"ה) ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו: ובפ' אחרי תפס (ויקרא יח, ד) "את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו" ואחר כך אמר (ויקרא יח, ה) "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי". כאן דבר לפי הרגיל, שהחוקים רגיל לעשות, לא לשמור בלב, כי אין להם טעם. והמשפטים ישמרו בלבבות כי השכל מחייבם וקשה לעשותם. ובכל זאת הוסיף "ועשיתם", ליתן עשיה לשניהם. ושם דבר מצד ענין החוקים והמשפטים. החוקים ניתנו להשלים הנפש ועיקר ענינה ההשכלה, והמשפטים ניתנו להשלים חיי הגוף ועיקר העשיה. בכל זאת הוסיף "ושמרתם" ליתן שמירה לשניהם, וכמו שכתבנו (בסימן קלד), עיין מה שכתבנו שם. ובפ' קדושים אמר שמירה ועשיה על שניהם כמ"ש בספרא (שם קכד) שצריך לעשות שניהם במעשה ובעיון במחשבה ובפועל. (סי' ל"ו) וישבתם על הארץ לבטח: ה"ישיבה" היא הפך הגלות מן הארץ. וה"בטחון" הוא הפך הפחד. וכפל זה שנית "וישבתם לבטח עליה". תחלה אמר שעל ידי שישמרו מצות שמיטין לא יגלו מן הארץ, כי בעון שמיטין גלות בא לעולם כמ"ש בשבת (דף כט), ועל כן הקדים "וישבתם על הארץ" קודם "לבטח" כי הוא העיקר בכוונת האומר. ומוסיף שתתן הארץ פריה ולא יהיה רעב ועל ידי כן ישבו לבטח ולא יפחדו מחסרון לחם. ועל זה הקדים "וישבתם לבטח" קודם "עליה" (שמציין שלא יגלו), כי זה העיקר בכוונה, ומדבר בפחד רעב. ואמר ולא מפוזרים ולא מפוחדים כי רעב בעיר פזר רגליך. ומה שכתוב "ואכלתם לשובע" פירש ר' יהודה אוכל הרבה. והקרבן אהרן נדחק בפירושו. אמנם ראיתי בפסיקתא זוטרתא כתוב אוכל קימעא ושבע, וכן היה בגירסת רש"י בפירושו. וכן במ"ש (כו ה) "ואכלתם לחמכם לשובע" פירשו בספרא אוכל קמעה והוא מתברך במיעיו כמ"ש (שמות כג, כה) "וברך את לחמך" וסתמא ר' יהודה. וכן נראה לגרוס בכאן. ורבן שמעון בן גמליאל סובר שמה שכתוב "וברך את לחמך" היינו שלא יזיק לו המאכל כמ"ש "והסירותי מחלה...", וכמ"ש בב"ק (דף צב:). ופירושו ולא ניסי מלשון אסטניס וכמו שאמרו בגמ' שם פ"ג חלאים יש במרה כמנין מחל"ה שלא יזיק לו איסטניתו. ומ"ש שלא יהיה דבר חסר היינו שיהא בריא אולם אוכל כל מיני מאכלים ובא לשון "שביעה" על שלא חסר לנפשו מכל אשר יתאוה. ומ"ש אף היא אינה סימן ברכה כי סבירא ליה שהברכה במאכל הוא אם אוכל כפי הטבע, לא בנס, כמ"ש תמיד "ואכלתם אכל ושבוע", וכדומה. והנה יקשה לדעת ר' יהודה מה שכתוב "וכי תאמרו מה נאכל..וצויתי את ברכתי ועשת את התבואה לשלש השנים", למה לי ברכה זאת? הלא אוכל קמעה ומתברך במיעיו, ויספיק תבואת שנה אחת לג' שנים. אולם לר' יהודה זה ביאור הכתובים, כי באמת יש שני מיני ברכות: (א) ברכה בפירות ששנה אחת תעשה תבואת שלש שנים (ב) ברכה במעיים שתספיק תבואת שנה אחת לג' שנים. והנה הברכה הראשונה קרובה אל הטבע שיש שנה מבורכת מוצאת כפי ג' שנים. אבל הברכה השניה היא נס. וידוע שהנס לא יעשה רק לצדיקים גמורים הראוים לזה. וכבר אמרו חז"ל דכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ואיש כזה בודאי אינו ראוי לנס. וזה מבואר שברכה השניה שאוכל קמעה ומתברך במעיו טובה יותר כי הראשון צריך לשמור תבואותיו וי?? מאויבים ושוללים והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון. אבל זה השני שהיא ברכה נסתרת הוא יושב לבטח בלתי מתירא. וזה פירוש הכתובים: תחלה הבטיחם בברכה נסיית וז"ש "ונתנה הארץ פריה" רוצה לומר, רק פרי הרגיל, ובכל זאת תמצאו די שפק, "ואכלתם לשבע", אוכל קמעה ומתברך במיעיו ויספיק לשלש השנים. ובזה הרויחו כי "וישבתם לבטח בארצכם", כי לא יהיה עליכם קנאת אויבים ושוללים ולא תצטרכו לשמר רוב התבואות. אולם ברכה זו אי אפשר רק אם הם צדיקים ובוטחים בה' אבל אם תאמרו "מה נאכל בשנה השביעית וכולי", וכל מי שיש לו מה לאכל היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה ובלתי ראוי לנס, ואז אי אפשר שתתנהגו בדרך הברכה הנסיית ואז וצויתי את ברכה הטבעיית שתעשה את התבואה לשלש השנים, שברכה זו בלתי משובחת כברכה הראשונה כי בעליה אינו יושב כל כך לבטח.
יט
וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ׃
רַשִׁ״י
ונתנה הארץ וגו', וישבתם לבטח עליה. שֶׁלֹּא תִדְאֲגוּ מִשְּׁנַת בַּצֹּרֶת: ואכלתם לשבע. אַף בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם תְּהֵא בוֹ בְּרָכָה (עי' ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְתִתֵּן אַרְעָא אִבַּהּ וְתֵיכְלוּן לְמִשְׂבָּע וְתֵיתְבוּן לְרָחֲצָן עֲלַהּ
סְפוֹרְנוֹ
ואכלתם לשובע. שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם ז"ל אוכל קמעא ומתברך במעיו ויספיקו פירות הששית גם לשביעית: וישבתם לבטח עליה. ולא תשאו חרפת רעב בגוים שלא תצטרכו ללכת בארצותם לקנות התבואה:
אוֹר הַחַיִּים
ונתנה הארץ פריה. פירוש פרי הקצוב בכחה לעשות, שהגם שנראה פרי הארץ לא נשער כי זה הוא כח הארץ ולא יותר, שהלא תמצא שגער החכם בארץ ועצרה כחה ולא נתנה פירותיה אחר כך כסדר הראשון, והרואה פירותיה אחר גערתו לא קודם יחשוב כי הוא זה כחה:
ואכלתם לשובע. אולי כי לצד שאמר ונתנה הארץ פריה שהוא בגבול האחרון בשומן הפירות, וטעם הפירות, לצד זה אין אדם יכול לאכול מהם כדי שביעה, וזה הוא מדברים הנרגשים כפי הטבע, לזה הבטיחם ה' כי יהיו הפירות באופן שיאכלו מהם לשובע:
וישבתם לבטח וגו'. והגם שכבר אמר בפסוק שלפני זה וישבתם על הארץ לבטח חזר לומר כן, להבטיח שלא יסובב הפלגת שבח הפירות לבא עליהם שודד, ולזה דקדק לומר בפסוק ראשון וישבתם על הארץ לומר שהבטחה זו היא על חימוד הארץ, והבטחה שניה על חימוד פירותיה, ובזה נמצאו בטוחים על הארץ ועל פירותיה:
כ
וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ׃
רַשִׁ״י
ולא נאסף. אֶל הַבַּיִת: את תבואתנו. כְּגוֹן יַיִן וּפֵרוֹת הָאִילָן וּסְפִיחִין הַבָּאִים מֵאֵלֵיהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי תֵימְרוּן מָא נֵיכוּל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא הָא לָא נִזְרָע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּנָא
אִבְּן עֶזְרָא
אמרו הצדוקים כי תבואתנו ראיה כי תחלת השנה מניסן ואין זו ראיה כי יתכן להיות פירוש תבואתנו מה שתוציא הארץ מעצמה ואם אמרו לא תקרא תבואה כי אם ספיח הנה לנגדם מן השדה תאכלו את תבואתה ועוד יודיענו איך יעשו בשנת היובל כי לא יזרעו בששית ובשביעית ובשמינית רק יזרעו בתשיעית ויקצרו בעשירית ולמה לא הזכיר הכתוב זה כי אמר לשלש השנים לבדם והנכון בעיני שפירוש ועשת את התבואה שאתן ברכה בששית שיספיק ויוסיף עוד שנה ובשנת היובל יהיו שלש שנים בלא תוספות:
רַמְבַּ״ן
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית כמו מסורס וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל כי הדאגה להם בעבור השמינית כי כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי מפירות הששית יאכלו בשביעית כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות וגם אחרי כן עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר ועל כן הנכון בפירוש "ועשת את התבואה לשלש השנים" בעבור שנת היובל שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל כי כולם ישן יאכלו והבטיח הכתוב כי תפחדו בשנה השביעית לאמר מה נאכל אני אצוה את ברכתי בשנה הששית שתעשה התבואה לשלש השנים הבאים אחריהם והיא תוספת ברכה כדי שתספיק גם בשמיטה והיובל ואמר "וזרעתם את השנה השמינית" לומר שתזרעו בשנה השמינית כמנהג הארץ ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא לקצור כי עד בא תבואתה לבית בעת אוסף השנים בחג הסוכות תאכלו ישן ובתורת כהנים (פרק ד ו) לשלש השנים לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית דבר אחר לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מה נאכל בשנה השביעית. והלא יכולין היו לאכול מן הששית, אלא בשנה השביעית דבק עם הן לא נזרע ולא נאסוף, וכאלו אמר מה נאכל בשמינית שהרי בשביעית לא נזרע.
סְפוֹרְנוֹ
וכי תאמרו מה נאכל. וכאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו:
כְּלִי יָקָר
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית. י"מ שבשנה השביעית אינו מוסב על וכי תאמרו אלא וכי תאמרו בששית מה נאכל בשנה השביעית הן בשנה השביעית לא נזרע, אבל בשביעית ודאי לא יאמרו מה נאכל בשמינית שהרי נאמר ועשת את התבואה לשלש השנים אם כן כבר ראו בששית ריבוי התבואה וזה קושיא על הרמב"ן ומהרי"א שפירשו כן שיאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית. ולפי מה שכתבנו למעלה שברכה זו שיאכל קמעא ומתברך במעיו, אין זה קושיא כי סוף סוף לא יראו ריבוי תבואה. וי"א שכל מי שיש בידו מעט לחם הוא מקמץ מיד ותיכף מיראה פן יחסר ממנו לעתיד כך יקמצו גם בשביעית מיראת חסרון התבואה שבשמינית.
ולי נראה שכך פירושו, שכל תלונה זו סובבת על מה שנאמר בפסוק שלפני זה ואכלתם לחמכם לשובע וארז"ל (עיין יומא עד.) כתיב המאכילך מן במדבר. וכתיב ויענך וירעיבך. אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, הנך רואה שאע"פ שירד המן דבר יום ביומו מ"מ היו אוכלים ורעבים לפי שלא היה פת בסלם ליום המחרת, ע"כ כאן ודאי יאמרו מה נאכל בשנה השביעית קודם שיראו בששית רבוי תבואה ויאמרו אילו היינו זורעים בשביעית לצורך שמינית היה לנו פת בסל והיינו אוכלים ושבעים אבל מאחר שלא נזרע לצורך שמינית אם כן לא יהיה לנו פת בסל ואם כן גם בשביעית לא נשבע וכל שכן בשמינית ואיה הבטחת האומר ואכלתם לחמכם לשובע. ומה נאכל שיהיה לשבעה מאחר שלא נזרע ולא נאסף תבואתינו לצורך שמינית, על זה אמר וצויתי את ברכתי וגו'. כדי שיהיה לכם פת בסל גם לצורך שמינית ואז יאכלו לחמם לשובע בשביעית כי יהיה להם פת בסלם לשלש שנים. וי"א ששלש שנים היינו מפני שנת היובל שלא יזרעו שני שנים רצופים. ויתכן לפרש שלש שנים על כל שמיטה ויאמרו כן בעבור חסרון הספיחים של שנה שמינית אף אם יש בידם מן הישן ובמקום הספיחים הבטיחם שתעשה התבואה על שנה יתירה למלאות חסרון הספיחים כדי שיאכלו וישבעו כשיהיה להם תבואה בריוח גדול ולא בצמצום.
אוֹר הַחַיִּים
וכי תאמרו וגו'. פשט הכתוב הוא על זה הדרך וכי תאמרו מה נאכל, ולצד שיש במשמעות מאמר זה ב' דרכים, הא' הוא טעם שלילות הרצון בדבר זה שלא יזרעו וכו' שאם כן מה נאכל ובהכרח לזרוע לחיותנו על האדמה, ודרך ב' הוא שאלה על הנסבב מקיום מצוה זו מה נאכל כיון שלא נזרע, לזה בא הכתוב ופירש הכוונה במאמר מה נאכל במה שגמר אומר הן לא נזרע וגו' פירוש לא שאנו אומרים מה נאכל לתת טעם לשלילות קיום מצוה זו אלא הן אנו מקבלים לא נזרע וגו' אלא כבן שאומר לפני אביו מה נאכל אז וצויתי וגו', אבל אם תהיה כוונתם במאמר מה נאכל לדרך הראשון אז לא יצו ה' אתם את הברכה:
מַלְבִּי״ם
(סי' ל"ז) וכי תאמרו: כבר בארתי (ויקרא סימן יב) שיש הבדל בין מלת "כי" ובין מלת "אם". שמלת "אם" מורה הספק ומלת "כי" מורה הודאי. ולכן ממה שלא אמר "אם תאמרו" הוכיחו שבודאי יאמרו כן כי ידע את יצרם כי עתידים לומר כן. ומה שכתוב "ולא נאסוף" שהוא מיותר, כי מה יאספו אם לא יזרעו? דייק רבי עקיבא שספיחי שביעית אסורים מן התורה. ופירש ולא נאסוף אף הספיחין הגדלים מאליהם. וחכמים סבירא להו שאיסור הספיחים מדברי סופרים ופירוש "ולא נאסוף" שמחויבים לבער את הנאסף בזמן ביעור ומה נאכל מן הביעור ואילך.
כא
וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים׃
רַשִׁ״י
לשלש השנים. לִקְצָת הַשִּׁשִּׁית — מִנִּיסָן וְעַד רֹ"הַ, וְלַשְּׁבִיעִית, וְלַשְּׁמִינִית, שֶׁיִּזְרְעוּ בַשְּׁמִינִית בְּמַרְחֶשְׁוָן וְיִקְצְרוּ בְנִיסָן:
אוּנְקְלוֹס
וֶאֱפַקֵד יָת בִּרְכְּתִי לְכוֹן בְּשַׁתָּא שְׁתִיתֵתָא וְתַעְבֵּד יָת עֲלַלְתָּא לִתְלַת שְׁנִין
רַשְׁבַּ״ם
לשלש השנים: לפי הפשט זריעת ששית תפרנס ששית ושביעית ושמינית, ובשמינית יזרעו ויאכלו מתבואת ששית עד תחילת תשיעית שיתפרנסו מתבואה הנזרעת בשמינית:
אִבְּן עֶזְרָא
ומלת ועשת זרה כמו משרת את המלך כי בעבור התחברות שני תוי״ן חסרו האחד להקל על הלשון:
סְפוֹרְנוֹ
ועשת את התבואה. באופן שתשבע עין מראות ותראו שיספיק הכמות:
אוֹר הַחַיִּים
וצויתי את ברכתי וגו'. ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח ונתנה הארץ פריה שהוא גבול שגבל ה' בכחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה ככד קמח הצרפית וכשמן אשת עובדיה , והוא שדקדק לומר ועשת את התבואה פירוש הברכה שיצו ה' תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים הגם שהארץ תוציא צמחה כמדי שנה בשנה, צא ולמד מקב חטים שבעליה , ועיין מה שפירשתי בפסוק וכי יש לי כל :
לשלש השנים. פשט הכתוב הוא לשנה עצמה שהיא ששית ושנת שביעית ושנה שמינית, על זה הדרך מחודש סיון של שנה ו' עד חודש סיון של ז' ושל ח' הרי ב' שנים ומחודש סיון של ח' עד סיון של תשיעית הרי ג' שנים, והוא מאמר הכתוב עד השנה התשיעית ולא עד תחלתה של ט' אלא עד בא תבואתה הרי ג' שנים מיום ליום, והוצרך הכתוב לפרש לבל תחשוב שמקצת שנה חשוב שנה:
מַלְבִּי״ם
(סי' ל"ח) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים: פרש"י למקצת הששית, מניסן עד ראש השנה ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן. וכתב עוד דפעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים: בששית שלפני שמיטה השביעית, שהם בטלים מעבודת קרקע ב' שנים רצופות ומקרא זה נאמר בשאר השמיטות. ונראה דבספרא רצה לישב קושיא זאת איך אמר "לשלש השנים" ויותר היה לו להזכיר ברכה לארבע שנים, ובפרט שלמעלה ממנו מדבר ביובל. ופירשו חז"ל בשני דרכים: (א) שגם בשאר שני שבוע יהיה ברכה עד שתעשה משנה לחברתה ואם כן בשנה החמישית כבר יעשה לחמישית ולששית, ואם כן יהיה די בברכה לשלש השנים, שבשאר השמיטות יהיה לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית ובשנת היובל יהיה ליובל ולמוצאי יובל וכולי, כי יתפרנסו בששית מן הישן של חמישית. וז"ש מנין בחמשית ברביעית בשלישית ובשניה יהיו מספקות משנה לחברתה ת"ל "בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" לששית. וב' דבר אחר ליובל וכולי (כן גרס בילקוט) ועיקר ההוכחה ממה שכתוב "לשלש השנים", הגם שביובל יש ד' שנים. ובמשנה ז תירץ על דרך אחר איך יהיה תמיד לשלשה שנים והוא על פי שדייק מה שכתוב "וזרעתם את השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית" והלא כבר יאכלו מן החדש בשמינית, שעורים מניסן וחיטים משבועות? והוא על פי מה שבארתי למעלה (סימן ה) מה שאמרו בראש השנה (דף יג) ר' יונתן בן יוסף אומר מנין לתבואה שהביא שליש לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית שנאמר "ועשת את התבואה לשלש השנים" אל תקרי לשלש אלא לשליש. ופירשתי שבא גם כן לישב איך אומר "לשלש השנים", והלא ביובל יהיו ארבע שנים. ומתרץ שבשנה לפני שמיטה שאחריה יובל יתן תוספות ברכה שהתבואה שיזרעו לפני ראש השנה תגדל שליש בששית ואז מותר לאספה בשביעית ולא יצטרך ברכה רק לג' שנים כי בתבואה שזרעו לפני ראש השנה של שביעית יספיק לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. ( ויש לפרש, גם מ"ש תחלה משנה לחברתה מנין פירושו כן, שיזרעו תבואת שנה הבאה קודם ראש השנה ותגדל שליש ובזה יהיה הברכה בכל השנים האלה משנה לחברתה כי יוקדם זמן הזרע והגידול ויהיו מותרים לאסוף פירות ששית בשביעת. ) וז"ש אל תקרי לשלש אלא לשליש רוצה לומר שאי אפשר לקרא "לשלש השנים" רק אם תקרא "לשליש" רצונו לומר אם תניח הדין שבתבואה שנגמרה שליש דינה כתבואת שנה שעברה. והנה תחלה הניח הנחה סתם שהתבואה תספיק תמיד לשלש שנים, בין בשאר שני שבוע, בין ביובל. עתה פירש הדבר "וזרעתם את השנה השמינית" רוצה לומר, אם תזרע בשנה השמינית שהוא בכל שני שבוע, אז תאכלו מן התבואה ישן, והוא מתבואה שנה ששית, שיאכלו ממנה ג' שנים – ששית ושביעית ומוצאי שביעית. וז"ש בספרא זו שמינית שלאחר שמיטה רוצה לומר שמיטה פשוטה. ועוד אמר שלפעמים יהיו השלש שנים עד השנה התשיעית ומפרש בספרא זו תשיעית שאחר שמינית שאחר היובל (וכן גרס בילקוט) שאז תתבשל התבואה שליש לפני ראש השנה ויתחילו הג' שנים משביעית ויאכלו שביעית ויובל ומוצאי יובל שהוא השנה התשיעית. (ובזה תבין דברי הגמ' בראש השנה שם שעל מה שאמר ר' יונתן אל תקרי לשלש אלא לשליש מקשה והא מבעיא ליה לגופיה?. ומתרץ, כתיב קרא אחרינא "וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית". כי ממ"ש "ועשת את הבואה לשלש השנים" אין הכרח עדיין שיש לומר שמדבר ברוב השנים, וכמ"ש כן באמת בנדרים (דף סא), ועיקר ההכרח ממה שסיים "וזרעתם את השנה השמינית עד השנה התשיעית" שמזה מבואר שמדבר וצייר גם בשנת היובל.) ומ"ש עוד בספרא כשהוא אומר "שנה" זו תשיעית שלאחר שמינית הוא ענין אחר. משום דבאילן אזלינן בתר חנטה ולמד בראש השנה (דף י) לענין ערלה ורבעי דפירות האילן שחנטו קודם ט"ו בשבט של רביעית דינם כשלישית לענין ערלה. וכן קודם ט"ו בשבט של חמשית דינה כרביעית לענין רבעי. ולמד לה ממה דכתיב "ובשנה הרביעית..ובשנה החמשית" ר"ל כיון דפרט שם "שנה" אזלינן בתר שנה הטבעיית שמה שחנט באילן קודם ט"ו בשבט שייך אל השנה שעברה. וכן קיימא לן לענין שמיטה, דפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית הולכים בהם אחר עונת המעשר ואם חנטו קודם ט"ו בשבט של שמינית דינם כפירות שביעית (כמבואר ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פרק ד הלכה יג ובפרק א מהל' מעשר שני הלכה ב). וכיון שאמר פה מלת "שנה" – "וזרעתם את השנה השמינית" – הוא דוקא השייך לשנה זאת. ואם כן האילנות שחנטו קודם ט"ו בשבט דינם כפירות שביעית ואין אוכלים עד תשיעית של אחר שמינית. וכן במ"ש עד השנה התשיעית כיון שכתוב "שנה" אם כן באילנות משכחת עשירית שלאחר היובל. ועוד דייק מה שהוסיף הכתוב "עד בוא תבואתה תאכלו ישן" שהוסיף לאמר שהגם שתגדל תבואת החדש יהיה לך ישן עד חג הסוכות שמאספים התבואה הביתה. ואם כן יספיק עד סוכות של שנה התשיעית ובשנת היובל עד סוכות של העשירית. ובזיתים שחנטו קודם ט"ו בשבט ואין מותר ביובל אלא הזיתים של העשירית כשיאכלו מן הישן עד בוא התבואה יאכלו, עד שנת י"א. וז"ש "עד בוא תבואתה תאכלו ישן" שהוא י"א לזית. כן נראה פירוש הברייתא הזאת שנלאו בה המפרשים מלפרשה. ומ"ש ישן ולא סלמנטין מפרש בבבא בתרא (דף צא) אמר ר"נ רציעתא פירוש, תולעת שמרקיב התבואה. ר"ש אומר שדיפה, עיי"ש.
כב
וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן־הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד־בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן׃
רַשִׁ״י
עד השנה התשיעת. עַד חַג הַסֻּכּוֹת שֶׁל תְּשִׁיעִית, שֶׁהוּא עֵת בֹּא תְּבוּאָתָהּ שֶׁל שְׁמִינִית לְתוֹךְ הַבַּיִת, שֶׁכָּל יְמוֹת הַקַּיִץ הָיוּ בַשָּׂדֶה בַּגְּרָנוֹת, וּבְתִשְׁרֵי הוּא עֵת הָאָסִיף לַבַּיִת; וּפְעָמִים שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת לְאַרְבַּע שָׁנִים — בַּשִּׁשִּׁית שֶׁלִּפְנֵי הַשְּׁמִטָּה הַשְּׁבִיעִית, שֶׁהֵן בְּטֵלִין מֵעֲבוֹדַת קַרְקַע שְׁתֵּי שָׁנִים רְצוּפוֹת — הַשְּׁבִיעִית וְהַיּוֹבֵל, וּמִקְרָא זֶה נֶאֱמַר בִּשְׁאָר הַשְּׁמִטּוֹת כֻּלָּן:
אוּנְקְלוֹס
וְתִזְרְעוּן יָת שַׁתָּא תְמִינֵתָא וְתֵיכְלוּן מִן עֲלַלְתָּא עַתִּיקָא עַד שַׁתָּא תְשִׁיעֵתָא עַד מֵעַל עֲלַלְתַּהּ תֵּיכְלוּן עַתִּיקָא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
עד בא תבואתה. כנוי תבואתה לשמינית לא לתשיעית, ושעור הכתוב כן, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד בא תבואתה ותספיק לכם עד השנה התשיעית, וכשאומר לשלש השנים אינם שלש שלמים כי באור בשנה הששית חצי ששית וכל השביעית שאינן זורעין וחצי שמינית, כן פירש החכם ר' אברהם ז"ל.
אוֹר הַחַיִּים
וזרעתם את השנה וגו'. הוצרך לומר כן, מצד שאמר ועשת את התבואה לג' שנים חש שיאמר האומר אם שנה שמינית בת זריעה היא למה יעשה נס כדי שתהיה תבואת שנה ו' עושה לשמינית, לזה גמר אומר וזרעתם את השנה השמינית, ונתן טעם לברכת תבואת שנה ו' צורכי שנה שמינית שהוא מטעם ואכלתם מן התבואה ישן כדי שתאכלו שנה שמינית תבואה ישן ולא חדש כי הישן משובח לבריות יותר מן החדש כידוע, וכרחם אב על בנים ירחם ה' על עמו:
כג
וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי׃
רַשִׁ״י
והארץ לא תמכר. לִתֵּן לָאו עַל חֲזָרַת שָׂדוֹת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁלֹּא יְהֵא הַלּוֹקֵחַ כּוֹבְשָׁהּ: לצמתת. לִפְסִיקָה, לִמְכִירָה פְסוּקָה עוֹלָמִית: כי לי הארץ. אַל תֵּרַע עֵינְךָ בָהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וְאַרְעָא לָא תִזְדַבַּן לַחֲלוּטִין אֲרֵי דִילִי אַרְעָא אֲרֵי דַיָרִין וְתוֹתָבִין אַתּוּן קֳדָמַי
אִבְּן עֶזְרָא
לצמיתות. כמו כריתות והתי״ו שרש מגזרת יצמיתם ה׳ אלהינו: כי לי הארץ. זה טעם נכבד וכן אמר משה בתפלתו ה׳ מעון אתה היית לנו אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא:
רַמְבַּ״ן
והארץ לא תמכר לצמיתות ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא לוקח כובשה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:כ״ג) ואם כן למה יזהיר במכירה והראוי "לא תקנה לצמיתות" ואולי יאמר לא תמכר לכם לצמיתות וכן לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כ״ה:מ״ב) אזהרה בלוקח שיוציאנו ביובל כפי פשוטו ויתכן שיהיה "לא תמכר לצמיתות" לאו במוכר שלא ימכרנה לחלוטין לומר הריני מוכרה לך לעולמים גם אחרי היובל ואע"פ שהיובל מפקיעה הזהיר הכתוב למוכר או לשניהם שלא יעשו ממכרם לצמיתות ואם אמרו כן יעברו בלאו הזה ולא יועיל להם כי תחזור ביובל וכך פירשו הרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פי"א ה"א) והטעם בזה כי בידוע בדעות בני אדם שאם יעשו ממכרם מתחילה כמספר שנים עד היובל יקל בעיניהם הענין ואם יקנה לחלוטין תקשה בעיניו החזרה מאד ויהיה כענין שאמרו (תמורה ד) מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ולקי משום דעבר אהורמנא דמלכא והנכון בעיני שאין זה לאו ללקות עליו אבל הוא טעם יאמר הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם "כי לי הארץ" ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים וזו היא כונתם בתורת כהנים (פרק ד ח) לצמיתות לחלוטין כי לי הארץ אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמכם עיקר אתם עמדי דיו לעבד שיהא כרבו כשהיא שלי הרי היא שלכם וטעם "כי לי הארץ" על דרך האמת כמו ויקחו לי תרומה (שמות כה ב) וזהו שרמזו כאן דיו לעבד שיהא כרבו כי יהיה היובל נוהג בעולם והמשכיל יבין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והארץ לא תמכר לצמיתות. למדך שאם הלוקח כובשה לשדה זו ואינו מחזירה לבעלים ביובל עובר בלאו זה, ולשון צמיתות הוא מכירה פסוקה ומוחלטת, וכן התרגום לחלוטין.
כי לי הארץ. אל תרע עיניך בה כי העולם שלי ורוצה אני בכך, כך דרשו רז"ל.
וע"ד הקבלה כי לי הארץ, עתידה לחזור לי ביובל, ולזה רמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה. ולא יעלם ממך כונת תחלת המזמור באות למ"ד שהוא הגדול שבכל האותיות וקראוהו חכמי האמת מגדל הפורח באויר, אחר שתבין מה שכתבנו למעלה. או יאמר לי הארץ, העליונה, ובשנה השביעית אינה פועלת בתחתונה וכאלו אין התחתונה שלי, לכך לא תהא שלכם.
וזהו שאמרו במדרש כי גרים ותושבים אתם עמדי אל תעשו עצמכם עקר, אתם עמדי, דיו לעבד שיהא כרבו, כשהיא שלי הרי היא שלכם. ובאור זה כשהיא שלי בשאר השנים שהיא פועלת בארץ, הרי היא שלכם, אבל בשביעית שאינה פועלת בארץ וכאלו אינה שלי, לכך לא תהא שלכם לפי שדיו לעבד שיהא כרבו, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ
והארץ לא תמכר לצמיתות. הקרקע הנעבד: כי לי הארץ. הגליל הוא ארץ ה' כי גרים ותושבים אתם עמדי. באותו הגליל שאינו בכלל והארץ נתן לבני האדם:
מַלְבִּי״ם
(סי' ל"ט) והארץ לא תמכר לצמיתות: לפרש"י הוא אזהרה ללוקח שלא יכבשנה בידו ביובל וכמו "לא ימכרו ממכרת עבד" שהוא אזהרה ללוקח. ולדעת הרמב"ם בספר המצות הוא אזהרה למוכר שלא ימכר לחלוטין. ואף שלא אהני מעשיו, לוקה, כן פירש החינוך. וכן נראה מדברי הרמב"ן שפירש כן בדבריו. ולפי זה לא יעלו הדברים כהלכה למ"ש האחרונים שדעת הרמב"ם כאביי דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, עיין בארצות החיים אר"י (סימן יוד ס"ק ג) מה שכתבנו בזה. ובאמת בהל' סנהדרין לא הביא זה בין הלוקין, מבואר שסבירא ליה שאין לוקין על לאו זה כיון דלא אהני מעשיו. ולדעת הרמב"ן הכתוב הזה שלילה, והביא מהירושלמי פרק ה דדמאי שמפרש שלא ימכרו לנכרי. ולפי זה למאן דאמר אין קנין לנכרי בארץ ישראל (שכן פסק הרמב"ם מהל' תרומות ובהל' בכורים) הוא שלילה, ולמאן דאמר יש קנין הוא אזהרה. ומדברי הספרא נראה שכלולים בזה כל האזהרות. אם ללוקח – שלא יחזיקנה לחלוטין שעל זה אמר "כי לי הארץ" – אל תרע עיניך בה רצונו לומר שלא ירע בעיניך להוציאה מידך כי אינה שלך רק לי הוא. ואם אל המוכר – אמר "כי גרים ותושבים אתם עמדי" ר"ל אינך דומה כתושב ואזרח הארץ למוכרה ממכר עולם רק כגר בארץ שהמלך נתן לו אחוזה לאכול פירותיו והגוף של המלך. וכן אמר שהאדם אינו תושב בזה העולם כי נשמתו הוא ממעל, משם בא ולשם ישוב. וזהו שכתוב "כי גר אנכי עמך", מצד החלק האלקי שבו הוא גר פה כי שרשה ממקום גבוה ושם אחוזתו בקדש, לא בעולם השפל. ורק "תושב ככל אבותיו" מצד החומר אשר לא יחיה לעולם. ואמר "כי גרים ותושבים אתם עמדי" – דיו לעבד שיהיה כרבו שרשו ממקום גבוה ופה רק בחיים כל הזמנים כפל שאז יתגורר פה משך זמן ואל מקומו שואף זורח הוא שם. ובמה שכתב "אתם עמדי" רמז גם שלא ימכר לנכרי שעל זה אמר כשתהיה שלי תהיה שלכם, לא כשתמכרוה לעכו"ם ותוציאהו מרשותי, על זה אין לכם רשות.
כד
וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ׃
רַשִׁ״י
ובכל ארץ אחזתכם. לְרַבּוֹת בָּתִּים וְעֶבֶד עִבְרִי, וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בְּקִדּוּשִׁין בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן (דף כ"א). וּלְפִי פְשׁוּטוֹ סָמוּךְ לְפָרָשָׁה שֶׁלְּאַחֲרָיו, שֶׁהַמּוֹכֵר אֲחֻזָּתוֹ רַשָּׁאִי לְגָאֳלָהּ לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים, אוֹ הוּא אוֹ קְרוֹבוֹ, וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְעַכֵּב:
אוּנְקְלוֹס
וּבְכֹל אַרְעָא אַחֲסַנְתְּכוֹן פֻּרְקָנָא תִּתְּנוּן לְאַרְעָא
רַשְׁבַּ״ם
גאולה תתנו לארץ: אם ירצה המוכר לפדותה לפני היובל:
רַמְבַּ״ן
ובכל ארץ אחזתכם לרבות בתים ועבד עברי ודבר זה מפורש בקדושין בפרק ראשון (כא) ולפי פשוטו סמוך על פרשה של אחריו שהמוכר רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:כ״ד) ואינו נכון בעיני שיכלול בפרשת היובל ובכל ארץ אחוזתכם תתנו גאולה ויאמר בפרשה השניה כיצד כי ימוך אחיך וגו' והנכון בעיני שיאמר ובכל ארץ אחוזתכם הארץ אשר אני נותן לכם לאחוזה תתנו הגאולה הזאת של היובל ואמר "גאולה" כמו גאל ה' עבדו יעקב (ישעיהו מח כ) שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו וכן וגאלתי אתכם בזרוע נטויה (שמות ו ו) אף זה תתנו גאולה לארץ שאני רוצה לגאול ארצי מיד המחזיקים בה שלא נתתיה אני להם בחלק אחוזתם והוצרך לומר כן בעבור שאמר כי לי הארץ (ויקרא כ״ה:כ״ג) והנה כל הארץ לו היא לפיכך חזר ופרש שינהוג היובל בארץ אחוזתנו בלבד לא בחוצה לארץ ואמר "ובכל" שהיא תנהג בכל אחוזתנו גם בעבר הירדן ובכל מקום האחוזה לא בארץ ה' אשר שם המקדש בלבד:
סְפוֹרְנוֹ
ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ. אבל בחו"ל אין שם דין שמטין ויובלות:
מַלְבִּי״ם
(סי' מ) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו: הרמב"ן פירש לפי הפשט שזה דבק עם פרשת היובל והוא ציווי (ואפשר על הבית דין) שיוציאו הקרקע ביובל מיד המחזיקים בה כמו "כי גאל ה' את יעקב" שפירושו שהוציא אותו מיד המחזיקים בו. אבל כבר התבאר אצלינו שמושג שם "גאולה" בא בעצם וראשונה על גאולת הקרובים דרך מקח וממכר ואחריו בא על ההצלה מצד הקורבה, ולא שייך על יציאת קרקע ביובל. ורש"י ורשב"ם פירשו שסמוך לפרשה שאחריו כעין כלל ופרטיו. אמר שמלבד החזרה ביובל תתנו גאולה על ידי קרובים ומפרש "כי ימוך אחיך..ובא גואלו". וכן פירשו בספרא על גאולת קרובים. והנה לקמן (פרק ה משנה ב) סתם כר"א שיגאל את ממכר אחיו חובה. ולמד ממה שכתוב "ובכל..גאולה תתנו" שכתוב זה מיותר לקבעו חובה כמ"ש בגמ'. ופי' שאם לא היה אומר "ארץ אחוזתכם" הייתי אומר שיגאלו כל דבר. לכן פרט "ארץ אחוזתכם" ומלת "בכל" מרבה בתים ועבד עברי. וברייתא זו מובאת בקדושין (דף כא) ומבעיא לן שם אם מרבה בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל. והרמב"ם פסק דאינם נגאלים בקרובים. וזה מבואר לפי מה שסתם בספרא כר"א שגאולת קרובים חובה, שאם כן סובר בודאי שמה שכתוב "ובכל..גאולה תתנו" בא לקובעו חובה. ובזה מיושב מה שתמה הרא"ם למה לא חש הרמב"ם על מה שבגמ' אקשי על רב ששת, ועיין בלחם משנה (פרק ב מהל' עבדים), ואכמ"ל.
כה
כִּי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו׃
רַשִׁ״י
כי ימוך אחיך ומכר. מְלַמֵּד שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ אֶלָּא מֵחֲמַת דֹּחַק עֹנִי (עי' ספרא): מאחזתו. וְלֹא כֻּלָּהּ, לִמֵּד דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׂדֶה לְעַצְמוֹ: וגאל את ממכר אחיו. וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְעַכֵּב:
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וִיזַבֵּן מֵאַחֲסַנְתֵּהּ וְיֵיתֵי פָרִיקֵהּ דְקָרִיב לֵהּ וְיִפְרוֹק יָת זְבִינֵי אֲחוּהִי
אִבְּן עֶזְרָא
ימוך. מהפעלים השניים הנראים ונח נעלם ביניהם וטעמו כמו דל ואביון: הקרוב אליו. ממשפחתו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מפני דוחק ועוני. מאחזתו, ולא כל אחזתו, למדה תורה דרך ארץ שישייר לעצמו.
ובא גואלו הקרוב אלו וגאל את ממכר אחיו. הדין הזה שצותה התורה הוא דרך רחמנות במוכר שדהו מתוך דוחק ועוני שיוכל לגאול אותו לזמן קצוב הוא בעצמו אם השיגה ידו ומצא כדי גאולתו, או אחד מקרוביו, כדי שישוב לאחזתו קודם היובל, ואם לא מצאה ידו ואין לו גואל קרוב שיוכל לגאול אז יצרך להמתין עד היובל ויצא ביובל בחנם ושב לאחזתו. ומוכר שדה זו אינו יכול לגאול כי אם אחר שתי שנים לפי שצריך שתעמוד ביד הלוקח שתי שנים שיאכל תבואתה, וזהו שכתוב במספר שני תבואות ימכר לך, כי מלת שני כולל לשון שנים ולשון שנים, ותוך שתי שנים אלו אינו יכול לגאול אלא משם ואילך. והנה זה בהפך מבית שהוא יכול לגאול שנה ראשונה, כענין שכתוב ימים תהיה גאולתו, ומשם ואילך אינו יכול לגאול, זהו שאמר אם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות.
ובמדרש וכי ימוך אחיך, אלו ישראל שהם מכין מן המצות, ומכר מאחזתו שהם נמכרים ביד צוררי עכו"ם, ובא גואלו זה הקב"ה שנאמר (ירמיה נ) גואלם חזק ה' צבאות שמו, הקרוב אליו, דכתיב (תהלים קמה) קרוב ה' לכל קוראיו. זהו שאמר הכתוב (הושע ה) אלך ואשובה אל מקומי אין כתיב כאן, אלא אלך אשובה, שאילו אמר אלך ואשובה לא היתה להן תקנה לישראל, אלא אמר הקב"ה אע"פ שאני הולך עושין תשובה ואני חוזר, לכך כתיב אלך אשובה ומתוך הצרה הבאה עליהם יעשו תשובה ויבקשו פני, שנאמר (דברים ד) בצר לך ומצאוך ואני מחזיר להם שכינתי.
כְּלִי יָקָר
כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו. רז"ל דרשו כל סמיכות פרשיות אלו על העושה סחורה בפירות של שביעית שסופו לבא לידי עוני, ויש כדמות ראיה לזה מ"ש וכי תמכרו ממכר כפל לשון מכירה לומר לך שממכר אחד גורר את חבירו כי תמכרו פירות שביעית אז מכירה זו גוררת ממכר מטלטלין לעמיתך, ואח"כ שדהו, ואח"כ עצמו, ואח"כ לגר, כי כל אחד קשה משלפניו עיין בילקוט (בהר כה תרסא) ונראה כי שינוי הלשון שבכל פרשיות אלו מורה על זה כי במכירת מטלטלין לא הזכיר כי ימוך כי יכול להיות שלפעמים אדם מוכר מטלטליו אע"פ שאינו מך מערכו כל כך אלא שהוא נצרך לזוזי, אבל מאחזתו אפילו מקצתה אינו מוכר עד כי ימוך אבל עדיין לא מטה ידו כל כך, ע"כ הוסיף בלוקח בריבית כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כתב לשון עמך על התמוטטות ולא על כי ימוך כי דבר זה גלוי עמך כי אזלת יד וככוחו אז אינו עתה, אבל מה שהוא מך עדיין אינו עמך כי עדיין לא תגלה חרפתו בקהל כי מך הוא, אבל במוכר עצמו שקשה מכולם אמר וכי ימוך אחיך עמך. כי כבר נגלה עמך עניו ומרודו ודוחקו מאחר שהוא מוכרח למכור עצמו, ובנמכר לגר שנגלה גם לגר כי מך הוא לכך אמר ומך אחיך עמו. ולפי זה צריכין אנו לומר שמיכה גרוע ממטה ידו, ושניהם כאחד גרועים מן אחת מהם, ועמך של מיכה גרוע מן עמך של מטה ידו, ועמו של גר גרוע מכולם.
אוֹר הַחַיִּים
כי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל, כי ימוך על דרך אומרו בעצלתים ימך המקרה, ואמרו ז"ל עשיתם לאותו שנאמר בו המקרה במים עליותיו מך, כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים, ואמר ומכר מאחוזתו ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו ית' שבו השרה שכינתו ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט) בפירוש פסוק מזמור לאסף באו גוים וגו', והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' על דרך אומרו (לעיל י' ג') בקרובי אקדש הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ב"ה יקרא לצדיקים אח כביכול דכתיב למען אחי ורעי, והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם הוא אלהי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב:
מַלְבִּי״ם
(סי' מ"א) וכי ימוך אחיך: שרשו מוך או מכך. ומשתתף עם "נמוך" שבלשון חז"ל, שירד ממדרגתו. ובמדרש רבה ויקרא (פ' לד) שמנה שמות נקראו לו... "מך" שהוא מך לפני כל, עשוי כאסקופא הנדרסת. ומענין זה "בעצלתים ימך המקרה" והוא שם המצטרף לכל שירד ממדרגה שהיה בה תחלה אף שלא ירד לגמרי, כמ"ש בספרא (ריש פרשה ה) "כי ימוך אחיך ומטה ידו" – אל תניחנו שירד. ודייקו חז"ל ממה שצייר "כי ימוך..ומכר" כי אסור למכור שדהו אלא אם כן העני וצריך למזונות. וממה שלא אמר "ומכר אחוזתו" דייקו שאסור למכור כל שדותיו בבת אחת, דאפילו לגבוה אין רשאי להחרים כולם, כמ"ש בספרא בחקתי (פי"ב משנה ג). ומובא בערכין (דף כח). (סי' מ"ב) ובא גואלו הקרוב אליו: מבואר אצלינו שעם מושג הגאולה מקושר מושג הקורבה. וזה המבדיל בין "גואל" ובין "פודה". שהגואל הוא קרוב אל הנגאל, ובפרט שם "גואל" בא סתם על הקרוב תמיד. ואם כן מה שכתוב "הקרוב אליו" מיותר. ובא ללמד שהקרוב קרוב קודם. אולם לפי זה יהיה סתירה בסתמא דספרא אהדדי, דבקדושין (דף כא) מקשה ע"מ דפשט דבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים ממה דתניא מה תלמוד לומר יגאלנו יגאלנו ג' פעמים? לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה [ והוא ברייתא שנויה בספרא לקמן (פ"ח משנה ג) ] מאי לאו בתי ערי חומה ועבד עברי? ומשיב ר' נחמן בר יצחק לא, בתי חצרים ושדה אחוזה, ומלמד לקרוב קרוב קודם. והשתא יקשה הלא הספרא מלמד קרוב קרוב קודם בשדה אחוזה גם כן ממה דכתיב "הקרוב אליו" וממה שכתוב בספרא (משנה ב) אם כן למה נאמר גואל שהוא יכול לגאול מבואר דסבירא ליה כר"א ד"וגאל את ממכר אחיו" חובה. והוא ע"כ כמו שמפרשים בגמ' דסבירא ליה דמה שכתוב "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו" בא לקובעו חובה, ואם כן סובר בהכרח שמה שכתוב "ובכל..גאולה תתנו" אינו מרבה עבד עברי הנמכר לישראל ובתי ע"ח (כנ"ל סימן מ) ואם כן ע"כ מה שאמרו מה תלמוד לומר יגאלנו ג' פעמים לרבות כל הגאולות הוא לבתי החצרים ושדה אחוזה דקרוב קרוב קודם. ואיך דרש כאן קרוב קרוב קודם בשדה אחוזה גופיה? וצריך לדחוק ולישב דמה שאמרו "הקרוב אליו" – הקרוב קרוב קודם אינו לימוד, כי יש לפרש להיפך, דוקא הקרוב בהחלט, כמו במה שכתוב "כי אם לשארו הקרוב אליו" שפירושו כן כמ"ש בפר' אמור (סימן ה). רק שממה שכתב שלשה פעמים "יגאלנו" שמשם למדינן לכאן שיהיה גואל כסדר הזה ידעינן שהוא הדין פה הפירוש הקרוב קרוב קודם. והספרא בא רק לבאר הפשט. את ממכר אחיו: עם העיון ראינו כי רוב השמות שנתלה בהם מ"ם האמנתי"ו, יציינו את המקום או הכלי שבו יעשה איזה פעולה. וזה ההבדל בין השמות "שקל" "קדש" "קיטור" "בטחון" "בצרון" – שמציינים הדבר עצמו, ובין השמות "משקל" "מקדש" "מקטור" "מבטח" "מבצר" – שמציינים דבר העשוי לשקול בו ולהקטיר ולבטוח ולהתבצר בתוכו. כמו שמות "מרכב" "משכב" "מושב" שמציינים הכלי המיוחד אל הפעולה. וכן יש הבדל בין שם מכר ובין שם ממכר. שם "מכר" מציין דבר המכירה בבלי אמצעי כמו "ונתתי מכרם" (במדבר כ׳:י״ט), אבל שם "ממכר" כבר יכלול דבר שיעשה בו פעולה זו בכל אופן וכולל אף המתנה מענין מסירה מרשות לרשות שבהרחבה יבא גם הוא בלשון "מכירה" כמ"ש "וכי תמכר ממכר" – לרבות מטלטלין. ובנחמיה (נחמיה יג, טז) "מביאים דאג וכל מכר", ושם (נחמיה יג, כ) "וילינו הרוכלים ומוכרי כל ממכר" – תחלה אמר לרבותא, שהיו מוכרים מכירה גמורה בכסף, ואחר כך רבותא שלנו גם "מוכרי כל ממכר" המחליפים וכל עניני מסירה. ולכן ממה שכתב "ממכר אחיו" ריבה גם מתנה. והנה בגמ' (בכורות נב, עירובין לא) למד דמתנה חוזרת ביובל מן "תשובו איש אל אחוזתו" והספרא דריש לה למעלה (סוף פרק ג) לדרשה אחרת.
כו
וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה־לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ׃
רַשִׁ״י
ואיש כי לא יהיה לו גאל. וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם בְּיִשְֹרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֲלִים? אֶלָּא גּוֹאֵל שֶׁיּוּכַל לִגְאֹל מִמְכָּרוֹ (קידושין כ"א):
אוּנְקְלוֹס
וּגְבַר אֲרֵי לָא יְהֵי לֵהּ פָּרִיק וְתַדְבֵּק יְדֵהּ וְיַשְׁכַּח כְּמִסַת פֻּרְקָנֵהּ
אוֹר הַחַיִּים
ואומרו ואיש כי לא יהיה לו גואל. על דרך אומרם ז"ל אין איש אלא הקדוש ברוך הוא דכתיב ה' איש מלחמה, כשלא יהיה לו גואל כי אין איש שם על לב אין מנהל ואין מחזיק ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה, אל תאמר כי ח"ו אבדה תקוה, אלא והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו, אמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח) כי היסורין והגלות הם תקון האומה להכשירה, והוא מה שרמז והשיגה ידו על דרך אומרו יד ה' היתה בם שהיא מדת הגבורה החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעות זה ישיג למצוא כדי גאולת הבית:
מַלְבִּי״ם
(סי' מ"ג) ואיש כי לא יהיה לו גואל: כבר הביא בקדושין (דף כא) שר' יהושע למד מזה דגאולת קרובים רשות. ולר' אליעזר הפירוש "כי לא יהיה לו גואל" שיכול לגאול. ויש להקשות, מדוע לא מוקי לה בגר שאין לו גואלים? כמ"ש בספרי (נשא פסקא ??, ובבא קמא דף קט, וסנהדרין דף סח) מה שאמרו גבי גזל "ואיש כי לא יהיה לו גואל" דמיירי בגזל הגר. וצריך לומר דבגר לא משכחת שיהיה לו קרקע, דקרקע שקנה חוזרת ביובל. ומזה ראיה לדעת הרמב"ם שפסק שירושת הבעל דרבנן, דאי לאו כן משכחת בגר שנשא אשה וירשה. (סי' מ"ד) והשיגה ידו: הלשון משמע שהשיג בכח עצמו, לא על ידי עזר. שכן הוא בכל מקום שיסמך הפעולה אל היד ואל האבר הפועל כמ"ש ויקרא (סימן שכו). וממה שכתב "ומצא" הוסיף תנאי שאין די אם משיג על ידי שמוכר אחת משדותיו לגאול זאת רק שימצא מה שלא היה לו תחלה. ומ"ש "כדי גאולתו" היינו שיהיו המעות די לגאול כולו, לא חציו, כמ"ש בגדר מלת "די" (ויקרא סימן שכז).
כז
וְחִשַּׁב אֶת־שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת־הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר־לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ׃
רַשִׁ״י
וחשב את שני ממכרו. "כַּמָּה שָׁנִים הָיוּ עַד הַיּוֹבֵל? כָּךְ וְכָךְ, וּבְכַמָּה מְכַרְתִּיהָ לְךָ? בְּכָךְ וְכָךְ, עָתִיד הָיִיתָ לְהַחֲזִירָהּ בַּיּוֹבֵל, נִמְצֵאתָ קוֹנֶה מִסְפַּר הַתְּבוּאוֹת כְּפִי חֶשְׁבּוֹן שֶׁל כָּל שָׁנָה, אָכַלְתָּ אוֹתָהּ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אוֹ אַרְבַּע, הוֹצֵא אֶת דְּמֵיהֶן מִן הַחֶשְׁבוֹן וְטֹל אֶת הַשְּׁאָר"; וְזֶהוּ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף בִּדְמֵי הַמֶּקַח עַל הָאֲכִילָה שֶׁאֲכָלָהּ וְיִתְּנֵם לַלּוֹקֵחַ: לאיש אשר מכר לו. הַמּוֹכֵר הַזֶּה שֶׁבָּא לְגָאֳלָהּ:
אוּנְקְלוֹס
וִיחַשֵׁב יָת שְׁנֵי זְבִינוֹהִי וְיָתֵב יָת מוֹתָרָא לִגְבַר דִי זַבֶּן לֵהּ וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּהּ
רַשְׁבַּ״ם
והשיב את העודף: מן השנים עד היובל שלא אכל עדיין:
העודף: המעדיף על שנים שאכל כבר:
אוֹר הַחַיִּים
ואומרו וחשב וגו'. הנה לצד שהמכר הוא בעונותינו כאומרו הן בעונותיכם נמכרתם והעון הוא חוב על האדם, בשעת קריעת השטר צריך לעשות חשבון החוב שעליו ולפרוע הנשאר, והוא אומרו וחשב את שני ממכרו השנים שנשאר הבית מכור ויתנכה לפי שיעור השנים מעונות ישראל, והעודף ישיב על דרך אומרם ז"ל במשפטי התשובה ותיקוניה תשובת המשקל אם אדם נהנה מהעון יסגף עמו כשיעור מה שנהנה מהחטא ובזה יפרע חובו, וכמו כן יעשה אדון העולם כשיתקרב זמן הגאולה, והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח) שיהיו חבלי משיח, ובזה ושב לאחוזתו פירוש חוזר אל הקדוש ברוך הוא, גם על ישראל על דרך אומרו ושב ה' את שבותך ואמרו ז"ל ישיב לא נאמר אלא ושב וגו':
מַלְבִּי״ם
(סי' מ"ה) וחשב את שני ממכרו: תלה החשבון בהמוכר וכן יחסוהו אל השנים, הגם שמ"ש "והשיב את העודף" היינו העודף מדמי המקח, כמו שפרש"י, ואם כן היה לו לומר "וחשב כסף שני ממכרו" [ ומטעם זה נלחץ הרשב"ם לפרש והשיב את העודף מן השנים, וזה לא יתכן, כי אינו משיב שנים, רק דמים ]. וכן היה לו לומר "וחִשבוּ" כי הלא שניהם עושים חשבון. מזה למדו חז"ל שחשבון השנים תלוי ברצון המוכר ולטובתו, שאם הוא לתועלתו שלא לחשב החדשים וכגון אם מכר בניסן ונשארו עשר שנים ומחצה לתשרי ובא לגואלה בניסן של שנה החמשית, אינו מונה החדשים, רק מונה מראש השנה הבא שנשארו חמש שנים. ומה שהוא לתועלתו לחשב החדשים חושב. וכן למד בפר' בחוקתי (סימן קב) מן "וחשב לו הכהן", ועיין בקרבן אהרן האריך בזה. (סי' מ"ו) והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו: הנה בחשבון זה יצויר דרכים הרבה, כגון אם הלוקח מכר לאחר, ויצויר שמכר בזול או ביוקר, ואיך יחשב וינכה? וחז"ל למדו "גאולתו" "גאולתו" מעבד עברי שהחשבון יהיה תמיד לטובת המוכר כמו ששם יהיה תמיד לטובת העבד. ולשון "לאיש אשר מכר לו" סובל שני פירושים: (א) ללוקח הראשון, וזה מדויק מלשון "אשר מכר לו". (ב) במה שהוסיף מלת "לאיש" יש לפרש גם כן לאיש שמכר לו הלוקח, והוא הלוקח השני. ולמדנו שיחשב המוכר תמיד לתועלתו וידו על העליונה. ור' דוסתאי חקר על ציור אחר, שיצויר שהשדה השביחה בינתים, גם יצויר שהכסיפה, ויפול השאלה איך יהיה העודף? ומשיב כיון שכתב סתם "את העודף" ולא באר, אם עודף הכסף שקבל, אם עודף שיוי הקרקע, כי פתח "וחשב שני ממכרו" ואם כן העודף היא מחשבון סתום, כי אינו משיב עודף השנים כמ"ש (בסימן מה), ולמדנו שיהיה יד המוכר על העליונה לחשב, אם עודף של ממון, אם עודף שיווי הקרקע, לפי מה שיהיה לתועלתו. וכל זה מובא בערכין (דף ל). ואמר דנפקא מינה בין רבי ור' דוסתאי דאייקר וזל ואייקר. לרבי דאמר "לאיש אשר בתוכה" אינו נותן אלא מה שנתן שני. ולר' דוסתאי הלא בין אם נלך אחר עודף ממון או קרקע הלא קבל מאתים והיא שוה מאתים. (סי' מ"ז) ושב לאחוזתו: הוא מיותר ובא ללמד שאין לו לגאול רק אם ישוב לאחוזתו, לא אם רצה למכרה ללוקח אחר ולהרויח. ולמעלה בגאולת קרובים לא אמר "ושב לאחוזתו" כי הם גואלים לעצמם.
כח
וְאִם לֹא־מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ׃
רַשִׁ״י
די השיב לו. מִכָּאן שֶׁאֵינוֹ גוֹאֵל לַחֲצָאִין (ספרא; ערכין ל'): עד שנת היובל. שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְתוֹךְ אוֹתָהּ שָׁנָה כְּלוּם, שֶׁהַיּוֹבֵל מְשַׁמֵּט בִּתְחִלָּתוֹ (ספרא; ערכין כ"ח):
אוּנְקְלוֹס
וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדֵהּ כְּמִסַת אֲתֵב לֵהּ וִיהֵי זְבִינוֹהִי בִּידָא דִזְבַן יָתֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ויצא. הממכר. והנה שם תחת תאר השם ורבים כמוהו ואחר שהזכיר בית מושב ידענו כי ומכר מאחזתו שדה או כרם:
אוֹר הַחַיִּים
ואומרו ואם לא מצאה ידו די השיב. פירוש אם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז ויצא ביובל ושב לאחוזתו כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו:
מַלְבִּי״ם
(סי' מ"ח) ואם לא מצאה ידו די השיב לו: כפל תנאים אלה שצריך שימצא יד עצמו ולא על ידי הלואה וצריך "די השיב לו", ולא חציים. וזה כבר נשמע ממה שכתב "והשיגה ידו כדי גאולתו". ללמד שדינים אלה נוהגים גם בגואל. וכן מ"ש "וחשב עם קונהו" והדינים שיד המוכר על העליונה הוא הדין יד הגואל שהכתוב עונה על שני התנאים שאמר "ובא גואלו..והשיגה ידו", בשניהם הדין "וחשב את שני ממכרו", ועל שניהם אמר "ואם לא מצאה ידו". (סי' מ"ט) והיה ממכרו: דקדק לומר "ממכרו" ולא אמר "שדהו" או "והיה ביד הקונה אותו" ללמד שתנאים אלה – לא ימכור..ולא ילוה ויגאל ולא יגאל לחציים, אינו נוהג במקדיש שדהו, כי בהקדש הורע כחו שאם לא יפדנו לא תצא ביובל לבעלים. ובערכין (דף ל) וקדושין (דף כ) למד לה מ"אם גאל יגאל", והספרא מפיק ליה שם לדרשה אחריתי. ונפקא מינה בין ר' שמעון לרבנן לענין בית בבתי ערי חומה. לרבנן דומה לשדה אחוזה דכתיב "ממכרו", ולר' שמעון דומה להקדש כיון דגם כן הורע כחו, וכמ"ש בערכין (דף לא) לפירוש התוס' ד"ה תניא. (סי' נ) עד שנת היובל: עד ולא עד בכלל כי תיכף בראש השנה של יובל שדות יוצאות, ושמיטת כספים חל בסוף השנה, דכתיב "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה". וכבר אמר בערכין (דף כח) דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה הוא דאמר (למעלה סימן יז*) דמראש השנה הוא דחייל יובל. וזה ראיה למה שבארנו שם דמה ש?? ר' יוחנן בן ברוקה אין השדות חוזרות לבעליהם עד יום הכפורים הוא משום דסבירא ליה דיובל בתקיעה תליא, ושמא לא יתקעו. ולכן הדבר תולה. אבל כשתוקעים ביום הכפורים חל למפרע מראש השנה. וכל שכן לר' יהודה, סתמא דספרא, דסבירא ליה יובל אף על פי שלא תקעו, דלדידיה השדות חוזרות לבעליהם תיכף בראש השנה, וכמו שכתבנו בטוב טעם. ודברי הלחם משנה (פרק ד מהל ערכין וחרמין) וכן דברי הרא"ם תמוהים וכמו שהאריך המשנה למלך שם, עיי"ש. (סי' נ"א) ויצא ביובל: מיותר. ופירשוהו אף מן ההקדש. נראה דמלמד אף שהקונה הקדיש אותו – יוצאת בלא דמים לבעלים הראשונים, והוא הספק שנסתפק המשנה למלך פרק ד מהל' ערכין לשיטת רש"י, עיי"ש. והטעם: כיון שצריך לצאת ביובל לא יכול להקדיש דבר שאינו שלו. ומ"ש עוד "ושב לאחוזתו" – לרבות האשה שרוצה לומר כל מי שהוא בעל אחוזה ישוב לאחוזתו באין הבדל.
כט
וְאִישׁ כִּי־יִמְכֹּר בֵּית־מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד־תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ׃
רַשִׁ״י
בית מושב עיר חומה. בַּיִת בְּתוֹךְ עִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (ספרא): והיתה גאלתו. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׂדֶה שֶׁיָּכוֹל לְגָאֳלָהּ מִשְּׁתֵי שָׁנִים וָאֵילָךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, וּבְתוֹךְ שְׁתֵּי שָׁנִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוֹ יָכוֹל לְגָאֳלָהּ, הֻצְרַךְ לְפָרֵט בָּזֶה שֶׁהוּא חִלּוּף — שֶׁאִם רָצָה לִגְאֹל בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה גּוֹאֲלָהּ, וּלְאַחַר מִכָּאן אֵינוֹ גוֹאֲלָהּ: והיתה גאלתו. שֶׁל בַּיִת: ימים. יְמֵי שָׁנָה שְׁלֵמָה קְרוּיִים יָמִים, וְכֵן "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים" (בראשית כ"ד):
אוּנְקְלוֹס
וּגְבַר אֲרֵי יְזַבֵּן בֵּית מוֹתַב קַרְתָּא מַקְפָא שׁוּר וּתְהֵי פוּרְקָנֵהּ עַד מִשְׁלַם שַׁתָּא דִזְבִינוֹהִי עִדָן בְּעִדָן תְּהֵי פוּרְקָנֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
עיר חומה. עיר מוקפת: ימים. שנה עד שוב הימים מקור וחום וקיץ וחורף כאשר היו כי סבתם שוב השמש למקומה והנה אנחנו צריכים לקבלה על שנה תמימה אם לחמה אם ללבנה ואם מעוברת:
רַמְבַּ״ן
ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויבוש ממנו בעת שימכרנו רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה הראשונה ובעבור כי האדם לשדה נעבד וממנו יצא לחם למחיתו רצה שיצא השדה ביובל אבל הבית לאחר היאוש ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו כי לא תמעט מחיתו אם יחלט ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה ועל כן דינם כשדה הארץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. אחרי שהזכיר למעלה ומכר מאחוזתו שהיא השדה וצוה בו הכתוב שיצא ביובל מפני שהיא עקר חיי האדם ומשם תצא פרנסתו, הזכיר עתה במכירת הבית שגדול בשתו עד מאד כשיצטרך למכור את ביתו, ולכך רצתה התורה שיגאלנו תוך שנה ואין הלוקח יכול לעכב.
ובמדרש ואיש כי ימכור בית מושב, זה הקב"ה שמכר ביתו לכשדים, בית מושב דכתיב (תהלים קלב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, מה אירע בו דכתיב (מלכים ב כה) וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש, עיר חומה דכתיב (שם) ואת כל חומות ירושלים סביב נתצו כל חיל כשדים.
ימים תהיה גאולתו. בתוך שנתים ימים, זהו שאמרו רז"ל שני אלפים ימות המשיח.
אוֹר הַחַיִּים
ואיש כי ימכור. אחר שאמר ענין מכר הבית חזר הכתוב לתת טעם לדבר איך יהיה הדבר הזה שימכור ה' אחוזתו בית הבחירה, והוא אומרו ואיש זה הקדוש ברוך הוא, כי ימכור בית מושב פירוש בית שבו מושב אלהים זה בית המקדש, עיר חומה זו ירושלים דכתיב ירושלים הרים סביב לה, אמר הטעם הוא והיתה גאולתו שבאמצעות זה אדרבה נגאל, על דרך אומרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט) בפסוק מזמור לאסף וגו' שהשליך ה' חמתו על עצים ואבנים שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים, לזה והיתה גאולתו של עם וגאולת הבית כי יש תקוה ושבו בנים לגבולם:
מַלְבִּי״ם
(סי' נ"ב) ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה: תואר "בית מושב" לא בא בשום מקום, דסתם בית יושבים בו. ופירשו חז"ל ש"מושב" סמוך אל "עיר חומה" – שצריך שנתישב בעת שהיה עיר חומה, לא שקדמה החומה לישוב העיר. ומובא בערכין (דף לב). (סי' נ"ג) עיר חומה: סמיכות זה לא נמצא בשום מקום בתנ"ך כי יאמר "עיר מוקף חומה" "עיר בצורה" "עיר מצור", לא "עיר חומה". מזה הוציאו שיש תנאי - דוקא ערים שהיו מוקפים חומה מימות יהושע בן נון, שנתקדשו בקדושה מיוחדת שיהיה להם דין מחנה ישראל לענין שילוח מצורעים ולענין שאין קוברים בה מת לדעת הראב"ד (פרק ז מהל' בית הבחירה), וכמ"ש מהרימ"ט בשות (חי"ד סימן לז). [ ולדעת רש"י בערכין (דף לב:) קדשום בשיר ובשתי תודות כמ"ש בשבועות (דף טז). וצריך עיון דהא בשבועות (דף טז) אמר מה ירושלים – דבר הנאכל בה, ויוצא ממנה נפסל – מקדשה..., ואם כן הלא אינו דבר הנאכל בה, דהא נפסל ביוצא חוץ לקלעים? ורש"י בשבועות (דף טז) כתב שלא ידע במה מקדשים ערי ארץ ישראל. ועיין בתוס' שם (דף טו) כתבו כיון דאי אפשר, קדיש בכל דבר ] על כל פנים היו צריכים קידוש. ועל זה נקראו בשם "ערי חומה", לא על הקפת חומה לבד שעל זה יאמר "ערים מוקפים חומה", רק על קדושת החומה שמתפשטת בכל העיר. וז"ש "עיר חומה" – המוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ודעת תנא דמימרא זו שהיא אליבא דר' ישמעאל בר' יוסי שקדושת יהושע נתבטלה והוצרך עזרא לקדש שנית, ולכן מנה תשע עיירות שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וקדשם עזרא. ומה שאמרו שלש חצרות... יתבאר (בסימן סב). וכל זה מובא בערכין (דף לב). (סי' נ"ד) והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו: לפי שנאמר בשדה אחוזה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזה שהוא חילוף – שאם רצה לגאול בשנה הראשונה, גואלה ואפילו מיד, כמ"ש "והיתה גאולתו". ולאחר שנה אינו גואלה. והנה חשבון השנים יצויר בג' פנים: (א) משנת עולם שתחיל השנה מראש השנה תמיד. (ב,ג) מיום ליום. והוא – או שנה של קביעות המחזור כגון מג' אייר עד ג' אייר הבא, או שנת החמה שיהא עד שתבא השמש לנקודתה שהם שס"ה ימים. ודעת חכמים שמה שכתוב "שנה תמימה" היינו שנת המחזור, ומה שכתב "תמימה" היינו שאף חדש העיבור נכלל בשנה. ודעת רבי שהיא שנת החמה שס"ה יום, כי שנת המחזור אינה תמימה שיהא לפעמים שנ"ד ולפעמים שפ"ד יום. ולכן לדעת רבי שהיא תמיד שס"ה יום ורביע, שכן היקף החמה, ממילא ידעינן שחושב מעת לעת גם בשעות, וממה שכתב "עד תום שנת ממכרו" ידעינן שעות גם כן. ולרבנן לא ידעינן מזה שעות שיהיה מעת לעת ממש, וסבירא להו שמה שכתוב "ימים תהיה גאולתו" הוסיף מעת לעת גם בשעות. ולרבי מיותר מה שכתוב "ימים תהיה גאולתו" לענין שלא יגאל עד יהיו שני ימים ביד הלוקח. כן נראה לפרש מ"ש בערכין (דף לא) לרבנן, "ימים" מבעיא ליה מעת לעת. ורבי, נפקא ליה מעת לעת מ"תמימה". ורבנן, מבעיא ליה לעבורה. ורבי נמי, הא מבעיא ליה לעבורה!? הכי נמי, מיום ליום ומעת לעת מ"עד תום שנת ממכרו" נפקא. והיינו לשיטתו דחשב שנת החמה. וראיתי שהרמב"ם בפירוש המשניות כתב לרבי שאין משגיחין בזה על השעות אבל בהגהות מרדכי בקדושין (סימן תקס"ז) כתב על מה שאמר רבי שנה ועבורה פירוש: יכ"א ר"ד. רצונו לומר יוד ימים, כא' שעות, ר"ד חלקים ששנות החמה יתירה על שנות הלבנה, הרי שלרבי מחשבין שעות. עוד יש לומר דרבי לשיטתו דסבירא ליה דעד ועד בכלל, כמ"ש בערכין (דף יח) ולכן סבירא ליה שמן "עד תום שנת ממכרו" ידעינן גם מעת לעת שפירושו עד תום, ויום הזה בכלל. ורבנן סבירא להו דעד ולא עד בכלל, וצריך ימים. ואחרי העיון במקרא, כל מקום שבא שם "ימים" על השנה היא תמיד על שנת המחזור מיום ליום כמו "ושמרת את החוקה..למועדה מימים ימימה", "ולקץ ימים אשר יגלח" דגבי אבשלום – פירושם מי"ב חדש לי"ב חדש וכדומה. ולכן רבי לשיטתו שפירש "שנה תמימה" משס"ה ימים, אי אפשר לפרש "ימים תהיה גאולתו" על השנה, שעל שנת החמה לא יצדק שם "ימים", ופירוש "ימים" ממש.
ל
וְאִם לֹא־יִגָּאֵל עַד־מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּעִיר אֲשֶׁר־לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל׃
רַשִׁ״י
וקם הבית … צמיתת. יָצָא מִכֹּחוֹ שֶׁל מוֹכֵר וְעוֹמֵד בְּכֹחוֹ שֶׁל קוֹנֶה: אשר לא חמה. "לוֹ" קָרֵינָן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ אַעַ"פִּ שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁיו הוֹאִיל וְהָיְתָה לוֹ קֹדֶם לָכֵן; וְעִיר נְקֵבָה הִיא, וְהֻצְרַךְ לִכְתֹּב "לָהּ", אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב "לֹא" בִּפְנִים, תִּקְּנוּ "לוֹ" בַּמָּסֹרֶת — זֶה נוֹפֵל עַל זֶה: לא יצא ביבל. אָמַר רַב סַפְרָא אִם פָּגַע בּוֹ יוֹבֵל בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ לֹא יֵצֵא (עי' ערכין ל"א):
אוּנְקְלוֹס
וְאִם לָא יִתְפָּרַק עַד מִשְׁלַם לֵהּ שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וִיקוּם בֵּיתָא דִי בְקַרְתָּא דִי לֵהּ שׁוּרָא לַחֲלוּטִין לְדִי זְבַן יָתֵהּ לְדָרוֹהִי לָא יִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא
מַלְבִּי״ם
(סי' נ"ה) עד מלאת לו שנה תמימה: מלת "לו" מוסב על שם "ואיש" הנזכר בראש הפרשה, שהוא המוכר, או על שם "ממכרו" שנזכר בסמוך ר"ל להמכר. וקמ"ל שאין הולכים בתר שנת הלוקח שבזה יצויר שהראשון מכרה לשני וזה השני לא מלאה שנתו. לכן אמר מלת "לו" שאזלינן בתר המוכר והממכר, לא בתר הלוקח. ומובא בערכין (דף לא:). ומ"ש "תמימה" – שס"ה ימים וכולי כבר בארתי פלוגתתן (בסימן הקודם). ומובא בערכין (שם). ומבואר בראש השנה (דף ו) וביומא (דף סה) שלרבי הדין כן בכל השנים דאזלינן בהו בתר דידיה, הם שס"ה. (סי' נ"ו) וקם הבית אשר בעיר: מה שהוסיף "אשר בעיר" מיותר. ודעת ר' יהודה דבא לרבות בתי בדים וכולי, הגם שבדיוק יאמר שם "בית" על דירת האדם לבד, בכל זאת בהרחבה כל שהאדם דר ומשתמש לצרכו נקרא "בית". וכן ריבה בספרי שופטים (פסקא קצד) ובסוטה (דף מד) לענין בית שחוזר מעורכי המלחמה. ובספרי תצא (פ רכט) לענין מעקה, כל מיני בית. ולכן אמר "אשר בעיר" לרבות כל מיני בית שבעיר. ולדעת ר' מאיר מרבה גם שדות. ומפרש בערכין (דף לב) דהיינו חולסית ומצולה שאינם לדירה ואין ראוים לזריעה כיון דראוים לבנין. ובזה חולק ר' יהודה שאינם בכלל בית כלל. ומובא גם בירושלמי (סוף פ"ג דמעשרות). ויש לפרש שר' מאיר ור' יהודה לשיטתם בעירובין (דף עב) בית התבן, בית הבקר, בית האוצרות.. הרי זה אסור עליו. ר' יהודה אומר אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד. (סי' נ"ז) אשר לו חומה: מלת "לו" היא כינוי לבית, כי "עיר" לשון נקבה, והיה לו לומר "אשר לה חומה". וזה כר' יהודה שצריך שיהיה חומה לבית מבחוץ, לא אם הבית קבוע בחומה עצמה. ובגמ' מפרש (ערכין דף לב) דר' שמעון למד ממה שכתב "כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת" שמבואר שזה נקרא שיושב בחומה. ור' יהודה מפרש בחומה יושבת, לא בעיר חומה. ועיין בירושלמי (ספ"ג דמעשרות). (סי' נ"ח) אשר לו חומה: כתיב "לא", באלף, וקרי "לו", בוי"ו, כמ"ש הר"נ במגילה ובפסיקתא זוטרתא ובמסורה (לא כמ"ש רש"י ז"ל בערכין "לוא" מלא וי"ו, ולא כתוס' שם ד"לא" קרי, ולא כתיב). וכלל בידינו שהקרי עיקר תמיד והכתיב בא לדרשה, לא בהפך. ודריש ר' אליעזר בר' יוסי שהכתיב "לא" נדרש אף שאין לו עכשיו רק היה לו מקודם לכן. ומבואר מדברי הגמ' ערכין (לב:) שסבירא ליה דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וחולק על ר' ישמעאל בר' יוסי במשנה א שסבירא ליה לא קדשה, וכן אמר במגילה (דף י) ושבועות (דף טז). אולם דרוּש זה, לִדרוֹש הכתוב "לא" באל"ף, מודים בה כולי עלמא. והם ג' בתורה: "אשר לא יעדה" (שמות כא, ח) , "אשר לא כרעים" (ויקרא יא, כא) , "אשר לא חומה" (ויקרא כה, ל) כמו שנמסר במסורה שמיני. וכולהו לדרשה כמו שדרשו מ"אשר לא יעדה" דמצות ייעוד קודם לפדיה. ומ"אשר לא כרעים" אף על פי שאין לו עכשיו כמו שבארנו שם (סימן ??), ואין חולק בזה. וכן דרש בסוטה (דף לא.) "בכל צרתם לא צר"..., ושם (דף כז:) "הן יקטלני לא איחל".... ובבראשית רבה (פר' ק) על "הוא עשנו ולא אנחנו" דהם מן טו דכתבין א' וקריין וי"ו. ונראה שר' ישמעאל בר' יוסי פירש גם כן אף על פי שאין לו עכשיו על הזמן של בית ראשון – שכל הזמן ההוא היה דינו כמוקף חומה, אף שנפל החומה. רק סבירא ליה שאחר כך בטלה הקדושה והוצרך עזרא לקדש. ור' אליעזר בר' יוסי שאמר התם אף על פי שאין עכשיו.., שרוצה לומר גם אחר עזרא הדין כן, סבירא ליה דהקדושה לא בטלה. ובזה תבין חידתו של הרמב"ם ז"ל (פרק יב מהל' שמיטה ויובל הלכה טו) שכתב ועיר שהיתה מוקפת בימי יהושע אף על פי שאינה מוקפת עתה, הרי היא כמוקפת. וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיה בימי יהושע. כיון שעלה עזרא נתקדשו כל הערים המוקפים חומה באותה העת. והשיג עליו הראב"ד שסותר את עצמו, שכיון שפסק דקדושת יהושע בטלה כר' ישמעאל בר' יוסי, איך פסק להא דר' אליעזר בר' יוסי דאף על פי שאין לו עכשיו, שהוא סבירא ליה שלא בטלה. ולמה שכתבנו גם ר' ישמעאל בר' יוסי מודה בדרוש זה על זמן בית ראשון, ולזה כיוון הרמב"ם ז"ל. (סי' נ"ט) לצמיתות: לחלוטין, כמו "צמתו בבור חיי", "יצמיתם ה' אלקינו" שהוא כריתת החיים לעולם. וכבר כתבנו (אמור סימן ??) שכל מקום שכפל אות הפעל מורה על ריבוי הפעולה כמ"ש כרת-כריתות (קדושין ה). וכן דרשו "צמית" "צמיתות" כמ"ש בערכין (לא:) לרבות הנותן מתנה. ונראה שיש סמך לדרוש זה מ"ש כאן "לַצּמִיתת", הלמ"ד בפתח והצ' דגושה. והראשון הצ' רפי והלמ"ד בחיריק. כי שם בא הלמ"ד לתאר המכירה – תמכר לצמיתות, ופה שבא אחר "וקם", וגם הוא מיותר דהא אמר "לדורותיו לא יצא ביובל", פירשו שהם ב' דברים: א' – שיקום לצמיתות ביד המקבל מתנה. ב' – לקונה אותו יהיה גם כן לדורותיו. ומ"ש בראשונה היה נטמן.. משנה בערכין שם. (סי' ס) לקונה אותו: ואם מת יהיה לדורותיו, שלא יוכל לגאול לא מידו ולא מיד בנו. ומבואר גם כן שזה רק בהדיוט שמנחיל לדורות, לא בהקדש שאין לו דורות, יכול לפדותו תמיד. ומ"ש "לא יצא ביובל" מפרש בגמ' שרצונו לומר שלא יצא אפילו פגע היובל תוך שנתו.
לא
וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל־שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא׃
רַשִׁ״י
ובתי החצרים. כְּתַרְגּוּמוֹ "פַּצְחִין" — עֲיָרוֹת פְּתוּחוֹת מֵאֵין חוֹמָה, וְיֵשׁ הַרְבֵּה בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, "הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם" (יהושע י"ג), "בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם" (בראשית כ"ה): על שדה הארץ יחשב. הֲרֵי הֵן כְּשָׂדוֹת, הַנִּגְאָלִים עַד הַיּוֹבֵל וְיוֹצְאִין בַּיּוֹבֵל לַבְּעָלִים אִם לֹא נִגְאֲלוּ: גאלה תהיה לו. מִיָּד, אִם יִרְצֶה, וּבָזֶה יָפֶה כֹחוֹ מִכֹּחַ שָׂדוֹת, שֶׁהַשָּׂדוֹת אֵין נִגְאֲלוֹת עַד שְׁתֵּי שָׁנִים (ערכין ל"ג): וביבל יצא. בְּחִנָּם:
אוּנְקְלוֹס
וּבָתֵּי פַצְחַיָא דִי לֵית לְהוֹן שׁוּר מַקַף סְחוֹר סְחוֹר עַל חֲקַל אַרְעָא יִתְחַשָׁב פֻּרְקָנָא תְּהֵי לֵהּ וּבְיוֹבֵלָא יִפּוֹק
אִבְּן עֶזְרָא
על שדה הארץ יחשב. כמו ויבואו האנשים על הנשים ופי׳ עם: גאולה תהיה לו. לכל בית ובית כמו בנות צעדה עלי שור וכמו על בניה כי איננו:
מַלְבִּי״ם
(סי' ס"א) ובתי החצרים אשר אין להם חמה סביב: רש"י ז"ל פירש "וחצריהם" היינו ערי פרזות כמו שתרגם אונקלוס – ופצחיהם, אבל יונתן בן עוזיאל תרגם ובתי כופרניא. וכן תרגם "בחצריהם ובטירותם" ראשי כפרניהון. וכן היה דעת חז"ל שיש הבדל בין "חצרים" ובין "ערי הפרזי". הערים יש בהם חצרות הרבה, שבכל חצר כמה בתים, והם לכל הפחות שלש חצרות. ועשוים בעיר, בשווקים, וברחובות. והחצרות הם מפוזרים על פני השדה לבדם, ולכן שייכים אל שדה הארץ, כי ישכנו בהם עובדי האדמה לשמור שדותיהם. וכן מבואר בכל ספר יהושע שסיים תמיד "ערים ארבע עשרה וחצריהם...ערים שש וחצריהם". והמעיין שם יראה שהערים לא היו כולם מוקפות חומה, דהא אומר שם (פרק כא) שנתנו מהם ללוים ועיר הלוים לא היו מוקף חומה. וכן אמר (יהושע ט״ו:מ״ז) "עקרון בנותיה וחצריה..עזה בנותיה וחצריה.." ופירוש "בנותיה" – הערים הקטנים, ו"חצריה" הם הכפרים וכמו שכתוב "ישאו מדבר ועריו, חצרים תשב קדר" (ישעיה מג) שפירושו קדר היושבים בחצרים מפוזרים. ועל פי זה יקשה למה אמר "ובתי החצרים"? והלא גם בתי הערים שאין להם חומה בהכרח כך דינם. והיה לו לומר "ובתים אשר אין להם חומה". מזה הוציאו שבבתי החצרים אין מועיל חומה, כי הלא התנה "בית מושב עיר חומה", לא בית מושב כפר חומה. ורצונו לומר, בתי החצרים (אף שיש להם חומה) ואשר אין להם חומה (אף בתי ערים). (סי' ס"ב) ובתי החצרים: סתם לשון רבים, שנים. והם שתי חצרות של שני שני בתים. ובערכין (דף לג:) מקשה ואימא בית וחצר? [ ר"ל הלא יש לפרש שלכן אמר "בתי" מפני שהם שני בתים – בית אחד לכל חצר – כמו שאמרו בבא בתרא (דף ??) "ראשי המטות" – ראש אחד לכל מטה, ועיין מה שכתבנו בזה באחרי מות (סימן כג) ]. ומשיב אם כן לכתוב רחמנא "חצרים", כי זה נדע שיש בית בחצר, דאי לאו כן קרפף אקרי. ולפי זה אין הכרח רק שלא נקרא "עיר" עד שיש שם ג' חצרים, ולא מוכח שהחצר השלישי צריך להיות של שני בתים. ועיין בספר עצי אלמוגים (סימן שצב סק"ג) ישב בזה דעת הרי"ף (בפרק כיצד מעברין). (סי' ס"ג) על שדה הארץ יחשב: דינם כשדה אחוזה והוא כמו שבאר הרמב"ן ז"ל הטעם שהחצרות הבנויות על פני השדה למושב האיכרים ועובדי האדמה הם כמו חלק מן השדות, ולכן נגאלים לעולם, כמו השדות. שכיון שמחייתו תלוים בשדהו ובפירותיו, נגאל לעולם (מה שאין כן בית עיר חומה שאם לא גאלו שנה תמימה כבר מצא דירה אחרת, כי עשוים רק למעון). אמנם מה שהוסיף עוד "גאולה תהיה לו וביובל יצא" שמיותר, פירשוהו חז"ל (מובא בערכין דף לג) מפני שיש לומר שדינם כשדות שאין נגאלים עד אחר ב' שנים, לכן אמר "גאולה תהיה לו", מיד. ואמר במשנה ג' שמה שכתב "וביובל יצא" מפני שיש לומר שהחצרות יש להם כח היפה שבבתי ערי חומה ושבשדות אחוזה, אבל יצויר אופן שבין אם תדונם כשדה אחוזה ובין אם תדונם כבית עיר חומה, אין מן הדין שתצא ביובל. וזה מצייר בשני אופנים: (א) אם מכר בית החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה. שאם תדינהו כבית עיר חומה דינו שיוחלט, ואם תדינהו כשדה דינו שישלים שנה אחר יובל. כן תירץ רב אושעיא שם. (ב) אם הקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל אחר שנה. שאם תדינהו כבתי ערי חומה יאחלט(??) ללוקח, ואם כשדה יוצא לכהנים. ומלמדני שגם בזה "ביובל יצא" – כי יש לו כח יפה מיוחד מצד עצמו.
לב
וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם׃
רַשִׁ״י
וערי הלוים. אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה עִיר שֶׁנִתְּנוּ לָהֶם: גאלת עולם. גּוֹאֵל מִיָּד, אֲפִלּוּ לִפְנֵי שְׁתֵּי שָׁנִים, אִם מָכְרוּ שָׂדֶה מִשְּׂדוֹתֵיהֶם הַנְּתוּנוֹת לָהֶם בְּאַלְפַּיִם אַמָּה סְבִיבוֹת הֶעָרִים, אוֹ אִם מָכְרוּ בַיִת בְּעִיר חוֹמָה, גּוֹאֲלִין לְעוֹלָם וְאֵינוֹ חָלוּט לְסוֹף שָׁנָה (שם):
אוּנְקְלוֹס
וְקִרְוֵי לֵיוָאֵי בָּתֵּי קִרְוֵי אַחֲסַנְתְּהוֹן פּוּרְקַן עָלָם תְּהֵי לְלֵיוָאֵי
מַלְבִּי״ם
(סי' ס"ד) וערי הלוים בתי ערי אחוזתם: פירושו, בין אם הלוי מכר עיר מעריו או בית שבערים האלה שהם אחוזתם, ר"ל ממ"ח עיר שנתן להם יהושע. והיה לו לומר "וממכר הלוים", אך הייתי אומר גם עבדים ושטרות ומטלטלים, כי למעוטי אחוזה שירשו מאבי אמם ישראל ימעט במשנה ח' מן "בתי ערי אחוזתם". (סי' ס"ה) גאולת עולם תהיה ללוים: לפי שבמה שכתב "ערי הלוים בתי ערי אחוזתם" נכלל בין אם מכרו דבר מן עריהם כמו השדה והמגרש שסביב העיר, ובין אם מכרו בית. ויצויר גם כן שנפל להם עיר מוקפת חומה ( דאף שערי הלוים אין לעשות אותם מוקפות חומה ולמסתרינהו קיימי, בכל זאת יצויר קודם שסתרו החומה, כן פירשו בגמ' ). ועל כולם אמר שיהיה להם "גאולת עולם" . הבית שבעיר חומה אין דינו כמו בישראל שלא יגאל רק עד שנה, כי גואל לעולם. והשדה שלו אין דינו כשדה אחוזה שאין לפדותו עד אחר שתי שנים כי גואל תיכף. וכן אם הקדיש שדהו ומכרו הגזבר (שבישראל אינו גואל) – בלוים גואל. וברייתא זו מובאת בערכין (דף לג:).
לג
וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן־הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר־בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ואשר יגאל מן הלוים. וְאִם יִקְנֶה בַיִת אוֹ עִיר מֵהֶם וְיֵצֵא בַיּוֹבֵל אוֹתוֹ מִמְכָּר שֶׁל בַּיִת אוֹ שֶׁל עִיר וְיָשׁוּב לַלֵּוִי שֶׁמְּכָרוֹ, וְלֹא יִהְיֶה חָלוּט כִּשְׁאָר בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּגְאֻלָּה זוֹ לְשׁוֹן מְכִירָה; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם, יָכוֹל לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ יִשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָה בַיִת בְּעָרֵי הַלְוִיִּם, אֲבָל לֵוִי שֶׁקָּנָה מִלֵּוִי, יִהְיֶה חָלוּט, תַּ"לֹ וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם — אַף הַגּוֹאֵל מִיַּד לֵוִי גּוֹאֵל גְּאֻלַּת עוֹלָם: ויצא ממכר בית. הֲרֵי זוֹ מִצְוָה אַחֶרֶת, וְאִם לֹא גְאָלָהּ, יוֹצְאָה בַיּוֹבֵל וְאֵינוֹ נֶחְלָט לְסוֹף שָׁנָה כְּבַיִת שֶׁל יִשְֹרָאֵל: כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם. לֹא הָיָה לָהֶם נַחֲלַת שָׂדוֹת וּכְרָמִים, אֶלָּא עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם, לְפִיכָךְ הֵם לָהֶם בִּמְקוֹם שָׂדוֹת, וְיֵשׁ לָהֶם גְּאֻלָּה כְשָׂדוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֻּפְקַע נַחֲלָתָם מֵהֶם:
אוּנְקְלוֹס
וְדִי יִפְרוֹק מִן לֵיוָאֵי וְיִפּוֹק זְבִין בֵּיתָא וְקַרְתָּא אַחֲסַנְתֵּהּ בְּיוֹבֵלָא אֲרֵי בָתֵּי קִרְוֵי לֵיוָאֵי הִיא אַחְסַנְתְּהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
רַשְׁבַּ״ם
ואשר יגאל מן הלוים: כמו שאמרנו גאולת עולם תהיה ללוים, והוא ירצה לגאול ואין לו במה לגאול, ויצא ממכר בית וגו' כלומר תשוב לו בחנם:
אִבְּן עֶזְרָא
ובעבור שאמר גאלת עולם אמר ואשר יגאל והטעם כמו יקנה ויש אומרים אפילו אם היה הגואל לוי. וי״ו ויצא כפ״א רפה בלשון ישמעאל. בית או עיר המשפט אחד:
רַמְבַּ״ן
ואשר יגאל מן הלוים הנראה בפשוטו של פסוק זה כי אמר (ויקרא כ״ה:ל״ב) גאלת עולם תהיה ללוים לגאול מיד ולגאול לעולם ולא פירש בהם אם יגאלו הקרובים ולא אם ינהג בהם יובל לפיכך חזר ואמר ואשר יגאל מן הלוים יהיה הגואל שיגאל הוא מעצמו או הלוי הקרוב אליו ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל מיד הקונה על דעת כן יגאל שיחשוב שני ממכרו והשיב את העודף לומר שהיובל נוהג בהם ותהיה גאולת הלוים כאשר אמר בישראל (ויקרא כ״ה:כ״ז) וחשב את שני ממכרו וגו' ורבותינו אמרו (ערכין לג) שהכתוב מדבר בלוי שקנה מלוי ולפי דבריהם נראה לי בפירוש הפסוק כי היה לפנים בישראל כשצריך אדם למכור שדהו שיבא הקודם בירושתו ויקנה אותה והוא הנקרא גאולה שנאמר (ירמיהו לב ז) קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות וכן מפורש שם בענין בועז (רות ד) ונראה בעיני שהיו דנים לו דין קדימה כאשר הנהיגו לנו רבותינו בדינא דבר מצרא והיו קונים מן הגואל הראשון בקנין סודר כמו שעשה בועז (שם שם ח) והנה יאמר הכתוב בכאן כי כאשר יגאל הלוי נחלת הלוי קרובו כלומר שיקנה אותה ממנו כדין הגאולה יצא הממכר ההוא ביובל לימד שיהא יובל נוהג בהם בגאולה כמכירה אחרת ולא היה צריך להזכיר הדין במכירה לבדה כי הם בכלל ישראל אלא שיפה כחם בגאולת עולם והדין הזה של גאולה גם בישראל הוא נוהג אבל הזכירו הכתוב בלוים שלא תאמר לא נתנו הערים אלא לשבט הלוי כולו ולכן יצאו מישראל אבל לא מלוי וכל שכן מגואל קרוב שאנחנו חייבנוהו לקנות ולכך אמר שאף הגאולה תצא ביובל ומן הלוי נלמד בישראל ואפשר גם כן שאין הלוים רשאין למכור בעריהם לישראל בשום מכר ולכן תקרא כל קנייתם גאולה:
מַלְבִּי״ם
(סי' ס"ו) ואשר יגאל מן הלוים: אי אפשר לפרש שמוסב למטה, ש"אשר יגאל...ויצא ביובל" כלפי לייא?! ומה שכתב הרשב"ם "אשר יגאל" שרוצה לגאול ואין לו, אין זה במשמע הלשון, שהיה לו לומר "ואשר לא יגאל". לכן פירשו חז"ל שמוסב למעלה – "גאולת עולם תהיה ללוים ואשר יגאל מן הלוים" (ומה שכתוב "ויצא ממכר בית" היא ענין אחר, שגם יצא ביובל אם לא נגאל). ופליגי בזה רבי ורבנן: רבנן סבירא להו (במשנה ח) שגם ישראל שירש מאבי אמו בערי הלוים – גואל כלוי. ומפרשי שמשמיעני שתהיה גאולת עולם ללוים וגם ללוי אשר יגאל מן הלוים, שהגם שמכר שדהו ללוי אחר וגואלו מידו, דינו כן, בל תאמר שלא הקפידה תורה רק שלא תופקע מיד הלוים. (ובספרא תפס דהוה אמינא דרק אם מכר לישראל משום שהורע כח ישראל בשלו). ורבי סבירא ליה שישראל שיש לו ירושה בערי הלוים אין דינו כלוי, מפרש שרוצה לומר – "גאולת עולם תהיה ללוים" ודוקא "אשר יגאל מן הלוים", אם הגואל הוא מן הלוים, לא אם הגואל הוא ישראל. וכן לא בן לוי נתון וממזר שאין דינו כלוי, שעל זה אמר "מן הלוים", ולא כל הלוים. ומבואר בגמ' (דף לג:) שרבנן חולקים בזה על רבי. (סי' ס"ז) ויצא ממכר בית: שם "ממכר" מיותר, שאין לפרש שבא לרבות כל ממכר, אף מטלטלין ועבדים כמו שריבה למעלה מטלטלין מן "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" (כמו שבארנו שם טעמו בסימן ל), דהלא פרט רק בית ועיר ואחוזה. ופירשוהו שבא למעט הקדש שאין הקדש יוצא בלא פדיון. ומובא בגמ' (דף לג א). (סי' ס"ח) כי בתי ערי הלוים הוא אחוזתם: כבר כתבנו (בסימן סו) שלדעת רבי מה שכתוב "ואשר יגאל מן הלוים" הוא תנאי, שיהיה המוכר לוי, לא ישראל שיש לו אחוזה בערי הלוים. ומה שכתוב "כי בתי ערי הלוים" הוא תנאי שני, שהלוי המוכר ימכור אחוזתו בערי הלוים, לא אם מוכר אחוזה שיש לו בערי ישראל. ודעת חכמים שמה שכתוב "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם" בא להגיד מה גרם, ר"ל, שאין הגרם מפני שהמוכר לוי, רק מפני שהיא מערי הלוים – אין הבדל בין שהיא ביד לוי או ישראל. ובמה שכתוב "ואשר יגאל מן הלוים" פירשוהו פירוש אחר כנ"ל (סימן סו).
לד
וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי־אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם׃
רַשִׁ״י
ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מֶכֶר גִּזְבָּר, שֶׁאִם הִקְדִּישׁ בֶּן לֵוִי אֶת שָׂדֵהוּ וְלֹא גְאָלָהּ וּמְכָרָהּ גִּזְבָּר, אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד (ויקרא כ"ז), אֲבָל בֶּן לֵוִי גּוֹאֵל לְעוֹלָם:
אוּנְקְלוֹס
וַחֲקַל רְוַח קִרְוֵיהוֹן לָא יִזְדַבָּן אֲרֵי אַחֲסָנַת עָלָם הוּא לְהוֹן
מַלְבִּי״ם
(סי' ס"ט) ושדה מגרש עריהם לא ימכר: הנה פשטות המקרא שלא ימכר לצמיתות על ידי הגזבר רק יצא ביובל לבעלים כמו שיתבאר אחרי זה. אמנם על זה היה לו לומר "ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ושדה מגרש עריהם ביובל" והיינו יודעים דין זה כמו שיתבאר בסימן שאחרי זה. לכן דרשו שתפס לשון "לא ימכר" מהוראה השנית שיש לפעל "מכר" על השינוי – שלא ישנו בו דבר לעשות משדה מגרש וממגרש שדה. וכמ"ש הרלב"ג, לפי שבמכירה ישתנה רשות בעל הקנין וישוב אל בעלים אחרים, הושאל שם "מכירה" להשתנות התכלית כמו (מלכים א כא, כ) "יען התמכרך לעשות הרע", עיי"ש באורך. והנה כגירסת הספרא בדברי ר' אליעזר כן נמצא במשניות. והרש"ק הגיה עושין שדה מגרש, מגרש שדה, וזה מפני שבבבא בתרא (דף כד:), על מה שאמרו מרחיקים את האילן מן העיר כ"ה אמה, מקשה: ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש! ומשני: לא צריכא, לר' אליעזר דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה. ולרבנן נמי דאמרי אין עושין, הני מילי זרעים, אבל אילנות עבדינן. וכן כתב הש"ך בחשן משפט (סימן קנה ס"ק יב) דטעות סופר נפל בכל המשניות וצריך לומר עושין שדה מגרש, מגרש שדה. וכן הוא בתוספתא (דסוף ערכין). ובקרבן אהרן מפרש עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה: פירוש, עושין שדה מהמגרש, ולא מגרש מהשדה. ובזה יתוקם הגירסא שבספרים עם הגירסא דבבא בתרא כמ"ש המ"ל (פרק יג מהל' שמיטה ויובל) אבל זה דוחק גדול. ומצאתי בשיטה מקובצת בבבא בתרא שם בשם הר"י בן מיגש, היה גירסתו בגמ' לא צריכא לר' אליעזר דאמר "עושין שדה מגרש, מגרש שדה". ולהך לישנא דאמר ר' אליעזר "עושין שדה מגרש אבל לא מגרש שדה" – הני מילי זרעים אבל אילנות לא. והוא מסכים עם מ"ש בילקוט וז"ל רבי אליעזר אומר עושין שדה מגרש, מגרש שדה. ואית דתני ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. הרי יש פלוגתא לר' אליעזר. ואם כן הגירסא שבמשניות ושבספרא שגרס ולא מגרש שדה נכונה, והגירסא שבתוספתא שגרס בר"א עושין מגרש שדה גם כן נכונה, דאית דתני הכי ואית דתני הכי, וכמ"ש בגמרא בהדיא. ומבואר שכן היה בגירסת הרע"ב שכתב בערכין דר' אליעזר לא פליג רק מפרש דברי חכמים. ובעל כרחך גרס בגמ' דבבא בתרא כגירסת הר"י בן מיגש. וכן ל"ק עליו ממכות (דף יב) דגם לר' אליעזר אין עושין עיר מגרש. ומקשה שם מר' אליעזר. וכן מ"ש בערכין (דף לג:) דכולי עלמא מיהת בדלוים לא משנינן, רוצה לומר, בין למאן דתני לר"א עושין מגרש שדה ובין למאן דתני אין עושין. (סי' ע) ושדה..לא ימכר: אי אפשר לפרש שלא ימכר כלל, שכבר אמר שמוכר וגואל. וכן אין לפרש שלא ימכר לצמיתות או שנפרש שלא ימכר כלל, ומה שכתוב "גאולת עולם תהיה ללוים" היא רק בבתים ומגרשים, שאם כן איך נותן הטעם "כי אחוזת עולם היא להם"? שהלא גם שדות ישראל היא אחוזת עולם ונמכרים כיון שחוזרים ביובל לבעליהם נשארו אחוזתם לעולם. ועל כן פירשו חז"ל שפירושו שלא תמכר מכר עולם על ידי הגזבר. שבשדה ישראל הדין הוא אם הקדיש את שדהו ומכרה הגזבר, לא יגאל עוד ויוצאת ביובל לכהנים. ולכן נתן הטעם "כי אחוזת עולם הוא להם" ר"ל שיש הבדל בין שדה הלוים לשדה ישראל. ששם נאמר "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" – ייחס הארץ אל השם, ולכן רק לא תמכר, אבל על ידי הקדש תהיה לצמיתות לכהני ה', כי לה' הארץ. אבל שדה הלוים נתן ה' מחלקו להם עצמם, ולא תמכר גם על ידי הקדש. ובזה פסוק זה נקשר היטב עם הקודם. תחלה אמר שממכר בית יצא ביובל (הפך בית בבתי ערי חומה של ישראל שנחלט לעולם) וכאן אמר שהשדה תצא ביובל, גם במקום ששדה ישראל נחלט לעולם כגון במקדיש שדה אחוזה. והיה יכול לכלול זה עם הקודם במאמר אחד לומר "ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ושדה מגרש ערהו ביובל" רק שבא כן להוראת הדרשה הקודמת בסימן הקודם.
לה
וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ׃
רַשִׁ״י
והחזקת בו. אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוֹטַת הַיָּד; לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשּׂאוֹי שֶׁעַל הַחֲמוֹר, עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ, נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ: גר ותושב. אַף אִם הוּא גֵּר אוֹ תוֹשָׁב; וְאֵיזֶהוּ תוֹשָׁב? כָּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲ"זָ וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת (עי' ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וּתְמוּט יְדֵהּ עִמָךְ וְתַתְקַף בֵּהּ דַיַר וְתוֹתָב וִיחֵי עִמָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
ומטה ידו. מגזרת לא ימוט והמ״ם שרש וכמוהו אם אמרתי מטה רגלי: אחיך. ישראל: עמך. שאתה חייב לנמצא עמך שאתה רואה: והחזקת בו. הפך ומטה ידו שלא יפול: גר ותושב. ואם הוא מארצך או גר ותושב וחי. כמו יחיה:
רַמְבַּ״ן
וטעם וחי אחיך עמך שיחיה עמך והיא מצות עשה להחיותו שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה ג) וחי אחיך עמך זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים דרש בן פוטירי מוטב ישתו שניהם וימותו ולא יראה אחד במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך וחזר ואמר (ויקרא כ״ה:ל״ו) וחי אחיך עמך לחזק ולהזהיר ומדרשו (ב"מ סב) אהדר ליה רבית דליחיי עמך צוה בהחזרת רבית קצוצה כענין שאמר בגזל (ויקרא ה׳:כ״ג) והשיב את הגזילה אשר גזל ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ה:ל״ה) עשה "גר ותושב וחי עמך" הכל מן המצוה ידור ויתותב ויחי עמך אבל על דעת רבותינו בגמרא (ב"מ עא) והחזקת בו ובגר ותושב וחי כל אחד מהם עמך:
אוֹר הַחַיִּים
וכי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תעיר האדם על רוח ה' אחינו אשר שכן בתוכנו, ואמר כי ימוך אחיך שהוא רוח החיים אשר נטע בתוכנו לחיותנו, אם ראה האדם כי לא האיר בתורה ולא במצות כי אין עני כי אם מן התורה והמצות, ומטה ידו והחשיך אורו והודו, עמך פירוש לצד היותו עמך הוא שנתמוטט שזולתך היה אורו מאיר מסוף העולם ועד סופו, ותמצא שיבקש ה' להחזיר לו הרוח כאשר נתנה כאומרו והרוח תשוב וגו' ואמרו ז"ל תנה לו כמן שנתנה לך, ויצו ה' והחזקת בו פירוש שיתחזק לשוב בתשובה להשיבו למכונו, כי אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה כתשובה:
ואמר גר ותושב. דע כי אמרו יודעי נסתרות לה' (קב הישר פל"ב) כי יש בחינת נפשות שה' מביאם באדם בסוד העיבור לסיבות ידועות, יש שבאים להתגורר עם האדם בעשותו איזה מצוה כדי להשתתף במעשה וזוכה בזה, ויש שבאה ומתישבת לסיבות מופלאות אשר הפליא ה' בתיקון הנפשות, וכנגד שניהם אמר גר ותושב וחי עמך כנגד ב' הנפשות הבאים שלא מדעתו כשהוא מתחזק לשוב בתשובה, ויזהר עוד שלא יחשיך אור רוחו והגרים אתו, והוא אומרו אל תקח מאתו מה שיש בו ובמה בנשך ובמרבית כאשר אבאר בסמוך, ויראת מאלהיך פירוש כי מאורו חלק הנפשות הטהורות השיב לו פקדונו, ומבקש עוד וחי אחיך עמך שיחזיר הנפש בתוספות חיות באמצעות עבודת הקודש אשר ציוהו ה', והגם שאמרו תנה לו כמו שנתנה לך, זה צד ההסתפקות, או לפי מה שפירשתי בספרי חפץ ה' (שבת קנ"ב) כי כשיתנה לה' כמו שנתנה לו בזה היא מתעלית ומוסיפה חיים ואור עליון ועיין שם:
מַלְבִּי״ם
(סי' ע"א) כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו: כבר בארתי (בסימן מא) שפעל "מך" על הירידה מערכו הקודם, כענין הנמוך נגד הגבוה. וכן שורש "מוט" משתתף עם שורש "נטה" ומורה על התחלת הנטייה מן החוזק אל הרפיון והנטיה לצד מטה. ויחס ההתמוטטות אל היד שהיא ציון העושר והחיל והנכסים, שהיד אוספת כל אלה כענין "יד חרוצים תעשיר" "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ורצונו לומר, תיכף, בתחלת נטיית ידו, תחזיק בו בל יפול. כי אחר שכבר נפל מציין זה בלשון "אזלת יד" "אפס יד" "רפה יד" וכדומה. ויש הבדל בין פעל "חזק" בכבד [חִזֵק] ובין "מחזיק" בהפעיל. "חִזֵק" בכבד מציין שמחזק כח החלש – "חזקו ידים רפות" (ישעיהו ל״ה:ג׳), "ויחזק ה' את עגלון" (שופטים ג׳:י״ב). ופעל "החזיק" מורה שתופס בחבירו בכח. ואם בא אחרי שימוש הב' מורה שתופס בו בלא הנחה – "ועודך מחזיק בם" (שמות ט׳:ב׳), "החזק במוסר אל תרף" (משלי ד׳:י״ג). ורוצה לומר, שיתפס בו בתמידות ולא יניח ממנו, אפילו שמטה ידו כמה פעמים. וזה שאמר ומנין אם החזקת אפילו ד' וה'...ת"ל "והחזקת בו". ומה שכתב "ומטה ידו עמך" פירשו שמלת "עמך" פורט רק אם הוא עמך ושוה לך בדרכי ה', לא אם יוצא לתרבות רעה ועל ידי שתחזיק בו תחזק ביד מריעים. (סי' ע"ב) גר ותושב: כבר בארתי (בפר' אחרי סימן עה) ששם "גר" יבא לפעמים על הגר צדק ולפעמים על הגר תושב. ולכן באר פה שכיון על גר תושב. ופירוש הספרא: אם יאמר "גר" לבד, נאמר שזה גר צדק. לכן הוסיף "תושב" וידעינן שפירוש "גר ותושב" – גר שהוא תושב (והוי"ו וי"ו הביאור), והיינו גר אוכל נבילות. ורש"י בפירושו פירש שמה שכתב "גר" כיון באמת על הגר צדק. ולא משמע כן בבבא מציעא (דף עא) ששם אמר גר תושב האמור לענין ריבית איני יודע מה היא דכתיב "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית". ורמיניהי לוין מהם ומלוין אותם בריבית, וכן בגר תושב. אמר ר' נחמן בר יצחק מי כתיב "אל תקח מאתם"? "מאתו" כתיב, מישראל. ואם כן מחלק הכתוב: תחלה אמר סתם "והחזקת בו" ואחר כך מבאר שיש הבדל. אם הוא גר ותושב אז "וחי עמך" (לכן לא כתוב "וחי אחיך" כי מדבר בגר תושב). אבל בישראל – "אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך". ועל כן על מה שכתוב "וחי עמך" פירשוהו בספרא חייך קודמין. ועל "וחי אחיך עמך" מביא דרשת בן פטורי שזה רק בישראל, אבל בגר תושב גם כן בן פטורי מודה לר' עקיבא. ועיין עוד לקמן (סימן עה).
לו
אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ׃
רַשִׁ״י
נשך ותרבית. חַד שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן, וְלַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין (בבא מציעא ס'): ויראת מאלהיך. לְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם נִמְשֶׁכֶת אַחַר הָרִבִּית, וְקָשֶׁה לִפְרֹשׁ הֵימֶנּוּ, וּמוֹרֶה לְעַצְמוֹ הֶתֵּר בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלוֹ, הֻצְרַךְ לוֹמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אוֹ הַתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי כְּדֵי לְהַלְווֹתָם לְיִשְֹרָאֵל בְּרִבִּית, הֲרֵי זֶה דָבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ (שם ס"א):
אוּנְקְלוֹס
לָא תִסַב מִנֵהּ חִבּוּלְיָא וְרִבִּיתָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ וִיחֵי אָחוּךְ עִמָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
נשך ותרבית. מפורש בדברי הקבלה. תי״ו תרבית נוסף כמו תרמית והוא מגזרת רב רק הוא מהפעלים שהלמ״ד שלהם נח נעלם כמו תכלית שנאה ואחר כן פי׳ הנשך והתרבית גם מ״ם מרבית נוסף כמו מ״ם ואבן משכית:
רַמְבַּ״ן
נשך ותרבית חד שויוה רבנן (ב"מ ס) ולעבור עליו בשני לאוין לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:ל״ו) ולפי פשוטו נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה ליתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך שמבצבץ ועולה התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים ואין בו רבית אחר הזמן ההוא כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא אבל הוא רבית ולכך אמר (ויקרא כ״ה:ל״ז) "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" כי המנהג להלוות את הכסף בנשך בכל שנה יתן כך והאוכל ילונו עד הקציר ואז יפרענו מגרנו בתוספת קצוב:
סְפוֹרְנוֹ
אל תקח מאתו. כי זה דרך נאות להקימו כשתלוהו בלי נשך ותרבית: וחי אחיך עמך. וזה תעשה כשיש לאל ידך די לחיות אתה ולהלותו כאמרם ז"ל (מציעא פרק אלו מציאות) חייך קודמים לחיי חברך:
כְּלִי יָקָר
אל תקח מאתו נשך ותרבית. מה שנאמר אל תקח מאתו משמע אבל מעשיר מותר ליקח, וכן בפר' משפטים נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' לא תשימון עליו נשך. לכך כתבה התורה במשנה תורה לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כל שהוא אחיך לא תשיך לו ואע"פ שהלוה מרויח בזה, וזיל בתר טעמא כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון כנודע מדבר המלוים בריבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'. ומה שמותר ליתן בריבית לעכו"ם לפי שכל עכו"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן אפילו אם הוא כבוש תחת ידך מ"מ דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח וע"כ תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו וזה טעם איסור הריבית בכל מקום. ומה שהזכיר העני דבר הכתוב בהווה כי סתם עני מוכרח ליקח בהלוואה, ועוד שסד"א שאם הלוה עני אינו עובר כי ההכרח הביאו לזה קמ"ל שאפילו הלוה העני עובר בלא תשימון. וע"כ נסמכה מצוה זו לפרשת השמיטה כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחונינו בה'.
והזכיר לשון נשך, ומרבית, כי אצל הלוה נקרא נשך כי הריבית דומה לנחש עלי דרך הנושך בעקבו הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדו ומתחילה אינו ניכר עד עלות חמתו לאין מרפא, ואצל המלוה נקרא תרבית שמרבה הונו ורכושו לפי דמיונו אבל באמת שלסוף נכסיו מתמוטטין ונראה שמטעם זה לא הזכיר בכל הפרשה זו לשון ומטה ידו, כי אם בזו הפרשה כי בא להזהיר את המלוה שלא ימוט כדרך שמטה ידו של זה פן תשוה לו גם אתה בהתמוטטות, כי דווקא מי שכספו לא נתן בנשך לא ימוט אבל אם תתן אז תשוה לו גם אתה כי נכסיך מתמוטטין ואינן עולין אם תחשוב להרבות הונך בנשך ותרבית, ומטעם הזה נאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. לא הזכיר לשון לו אצל המרבית כמו שהזכיר אצל הנשך לפי שהנשך לבד לו ללוה אבל המרבית אינו לו ללוה אלא למלוה, וע"כ הזכיר אצל התרבית אכלך ולא אצל הנשך לפי שהמלוה חושב להרבות הונו ומאכלו כי לשון אכלך אינו שייך כי אם על המלוה החושב לאכול מן הריבית, ולשון נשך שייך יותר בכסף כי אין דרך העולם ליתן סאה חיטין על מנת שיוסיף לו קב קב בכל שבוע אלא בבת אחת קוצב לו ליתן חמשת סאה בעד ארבע ואם כן מרגיש הוא חסרונו מיד, ואינו דומה לנחש הנושך שריטה קטנה אבל בכסף המנהג להוסיף פרוטה בכל שבוע והוא דבר שאינו מרגיש בו. ואמר וחי אחיך עמך. כי גם אתה חיה תחיה לפי שנאמר ביחזקאל בנשך נתן וגו' וחי לא יחיה. לפי שקפח פרנסתו של זה דומה כאילו המיתו על כן גם הוא חיה לא יחיה, אבל המסייע למחייתו דין הוא שחיה יחיה גם הוא לכך נאמר וחי אחיך עמך.
מַלְבִּי״ם
(סי' ע"ג) אל תקח מאתו נשך: לאפוקי אם הישראל לוה מן העכו"ם וישראל חברו ערב בעדו. ומפרש בגמרא (ב"מ דף עא) כגון שקבל עליו הנכרי לדון דין כזה כדיני ישראל שנפרעים מן הלוה תחלה קודם הערב. ואם כן בשעת הלואה מבטיח הריבית להעכו"ם ואין הישראל לוקח מאתו רק נותן בעדו נשך שנתחייב להעכו"ם וחוזר ונפרע ממנו. (סי' ע"ד) נשך ותרבית: "נשך" נקרא על שם שנושך את הלוה לשלם מה שלא לקח, ו"תרבית" על שמרבה הונו ממה שלא הלוה. וכבר גדרו חז"ל (ריש פרק איזהו נשך) שאי אפשר לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך, ולא חלקם הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. ומה ששנה הלשון לכתוב "נשך" בכסף ו"ריבית" באוכל, יש לפרש שתפס רבותא בכל אחד: כי מן הסברא הייתי אומר שבהלואת כסף אין האיסור רק משום תרבית, לא משום נשך, כי הלוה עוסק במעות ומרויח בהם יותר ממה שנותן להמלוה אגר נטר ואינו מפסיד בזה, קמ"ל שאסור גם משום נשך. ובאוכל הייתי אומר שאין האיסור רק משום נשך, (כי הלוה אוכל ומשלם ביוקר, נשוך הוא, כי אינו מרויח בהאוכל) ולא משום תרבית, כי אם היה המלוה מחזיק האוכל אצלו עד שעת היוקר היה לוקח גם כן כשער היוקר ואינו מרויח על ידי הריבית, קמ"ל שאוסר גם משום תרבית. וכל שכן שאסור בכסף משום תרבית ובאוכל משום נשך וכמו שדייק רבינא (דף סא) ממה שכתוב "ובמרבית לא תתן אכלך" ולא אמר "ואכלך לא תתן במרבית" כמו שאמר תחלה "את כספך..בנשך", שכן סדר שני מאמרים המגבילים זה כנגד זה בדרך היפוך וסתירה. ועל כרחך כמו שפירשנו, שרצונו לומר, את כספך לא תתן אף בנשך, וכל שכן במרבית. וגם במרבית לא תתן אכלך, וכל שכן בנשך. ולכן הקדים שם "במרבית" שבו חידוש המאמר כפי הכלל שבעל הלשון יקדים תמיד מה שהיא עיקר במאמרו. ומה שאמרו איזהו נשך ואיזהו תרבית.. לא קאי לפרש "נשך ותרבית" שבתורה, שאין הבדל ביניהם. שכל "נשך" היא "תרבית", וכן בהפך כנ"ל. רק לפרש איזהו נשך דאורייתא ואיזהו דרבנן, וקורא אבק ריבית בשם "תרבית". ומועתק ממשנה דבבא מציעא ריש פרק איזהו נשך. ומה שאמרו המרבה בפירות רוצה לומר, אם הוא דרך משא ומתן שאז אינו מדאורייתא. ומ"ש וכן השער פירושו כך נמכרים בעיר והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת שיתן לו זה חטים כל ימות השנה בדמים הללו, כשיעור מעותיו, כיון שיצא השער ויכול לקנותם בדמים הללו ועמדו חטים בשלשים ואומר לו "תן לי חיטיי". וזה מותר אם נתן לו חטים אבל אם פסק לתת לו יין – אסור, שמא יוקיר היין הואיל ואין לו יין. ואף על פי שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר שיכול לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין – אסור אם יין אין לו. דאם היה לו יין הוה מוכר לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין וכי אייקר, ברשותו אייקר. (סי' ע"ה) וחי אחיך עמך: כבר בארנו (קדושים סימן לב) שיש הבדל בין "אתו" ובין "עמו". שמלת "עמו" מציין ששניהם שוים ומזה דרש בן פטורי שישתו שתיהם וימותו כי אין לו שום קדימה על חברו. ור' עקיבא מדיק "וחי..עמך" – ששוה אליך לחיות עמך, לא אל שימותו שניהם, שבזה לא יחיה עמך, בזה חייך קודמים. ובבבא קמא (דף קיב, ובבא מציעא דף סב) דלר"א פי' שיחזיר לו הריבית למען יחיה עמו, ולר' יוחנן צריך הקרא לדרשה הנזכר פה.
לז
אֶת־כַּסְפְּךָ לֹא־תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא־תִתֵּן אָכְלֶךָ׃
אוּנְקְלוֹס
יָת כַּסְפָּךְ לָא תִתֵּן לֵהּ בְּחִבּוּלְיָא וּבְרִבִּיתָא לָא תִתֵּן מֵיכְלָךְ
אוֹר הַחַיִּים
ואמר את כספך וגו'. כאן פירש מה הוא הנשך והתרבית אשר מחשיכים אורו, את כספך הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, לא תתן לו בנשך כי כשאדם משלים תאות נפשו הבהמית ומטעים רוחו מכסופיו הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא, ואמר ובמרבית לא תתן אכלך פירוש אפילו אכלך שהוא דבר שהורשית לאכול לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש כי כשזה קם זה נופל כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו, לא להנאת ההרגש, ואומרו אני ה' וגו' פירוש והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית אלא להיות לכם לאלהים הוא עיקר הארץ, ואמרו ז"ל בתורת כהנים וז"ל כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים:
מַלְבִּי״ם
(סי' ע"ו) את כספך..אכלך: ובמקום אחר אומר (דברים כג, כ) "נשך כסף נשך אוכל" בלא כינוי, לכלול גם כסף מעשר ואוכלי בהמה שאין מיוחדים לך. ומה שכתוב פה בכינוי ממעט כסף ואוכל של עכו"ם שביד ישראל כמ"ש בתוספתא עכו"ם שאמר לישראל הילך שכרך והולה מעותי בריבית – מותר.
לח
אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים׃
רַשִׁ״י
אשר הוצאתי וגו'. וְהִבְחַנְתִּי בֵין בְּכוֹר לְשֶׁאֵינוֹ בְכוֹר, אַף אֲנִי יוֹדֵעַ וְנִפְרָע מִן הַמַּלְוֶה מָעוֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וְאוֹמֵר שֶׁל גּוֹי הֵם; דָּ"אַ: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל מְנָת שֶׁתְּקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם מִצְוֹתַי, וַאֲפִלּוּ הֵן כְּבֵדוֹת עֲלֵיכֶם: לתת לכם את ארץ כנען. בִּשְׂכַר שֶׁתְּקַבְּלוּ מִצְוֹתַי: להיות לכם לאלהים. שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲנִי לוֹ לֵאלֹהִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה כְּעוֹבֵד עַ"זָ (ספרא; כתובות ק"י):
אוּנְקְלוֹס
אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִתַּן לְכוֹן יָת אַרְעָא דִכְנַעַן לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. שהייתם גרים והנה נתתי לכם אחוזה והטעם דבק עם גר ותושב וחי עמך גם עם כל הפרשה הנזכרת בעבור גאלת הארץ. והזכיר פרשת ומטה ידו עמך בעבור שיזכיר הישראלי שיהיה לו צורך רב עד שימכור עצמו שיצא ביובל והנה כל פרשת הסדר דבקה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם. דרשו רז"ל אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני עתיד ליפרע מן המלוה מעותיו ברבית ואומר של כותי הם, וזהו שאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וכן הזכיר בעבד לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך. ואמר לא תרדה בו בפרך, לא יאמר החם לי את הכוס ואינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא, שמא תאמר מי מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, הרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר בו ויראת מאלהיך.
סְפוֹרְנוֹ
להיות לכם לאלהים. שיהיה התכלית המכוון ממנו מושג בין כולכם ולכן ראוי שיהיה סדר המדינות בכם באופן שתוכלו כלכם לחיות זה עם זה ותעזרו זה את זה להשלים המכוון:
מַלְבִּי״ם
(סי' ע"ז) אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי וכולי: ציין להם במצוה זו מציאות ה' והשגחתו שזה נכלל במה שכתוב "אני ה' אלקיכם" ויציאת מצרים, ללמד שהכופר במצות ריבית כופר באלה. כי מצוה זו מורה על האמונה והבטחון שמלוה מעותיו בחנם ובוטח כי יעשרהו ה' מצד השגחתו בדרך פלא, שהשגחה זו נתיחדה מעת יציאת מצרים שהפלם מן הטבע אל הנהגה ניסיית, והמלוה בריבית כופר בזה ורוצה להתעשר בנשך ותרבית, וסוף נכסיו מתמוטטים הפך הטבע הנהוג. ובבא מציעא (דף סא:) למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בריבית?..אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור וכולי ואני הוא שעתיד לפרע ממי שתולה מעותיו בעכו"ם וכולי. ואמר עוד "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" כי קישור אלהותו עמהם תלוי בישיבת הארץ ששם השכינה והוא הארץ הנבחרת לנבואה ולקדושה, ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד. והיוצא לחוץ לארץ נכנס תחת ממשלת השרים העליונים והטבע והוא שדוד אומר וכולי. [בכתובות (דף קי:) הגירסא כל הדר בחוץ לארץ והרמב"ם (פרק ה מהל' מלכים) כתב היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, כגירסת הספרא.]
לט
וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ לֹא־תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד׃
רַשִׁ״י
עבדת עבד. עֲבוֹדָה שֶׁל גְּנַאי שֶׁיְּהֵא נִכָּר בָּהּ כְּעֶבֶד, שֶׁלֹּא יוֹלִיךְ כֵּלָיו אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא יַנְעִיל לוֹ מִנְעָלָיו (עי' ספרא):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמָךְ וְיִזְדַבַּן לָךְ לָא תִפְלַח בֵּהּ פָּלְחַן עַבְדִין
אוֹר הַחַיִּים
וכי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תרמוז למה שאמרו ז"ל בספר הזוהר (תיקונים י') כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס"מ שלא יתנהג באכזריות עם ישראל, והוא אומרו כי ימוך אחיך על דרך אומרו (מלא כי א') הלא אח עשו ליעקב, עמך פירוש נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך שנתלוה לדרכיך הרעים, ונמכר לך על דרך חנם נמכרתם ודרשו בספר הזוהר (ח"ב קכ"ח א) כי בחינת ס"מ תקרא חנם, שגלות החל הזה הוא לאדום זכור ה' לבני אדום, ויצו ה' לא תעבוד בו עבודת עבד על דרך אומרו העבד ישראל וגו', אלא כשכיר כתושב יהיה וגו', לצד שיש בישראל ב' בחינות, המון העם ויושבי בשבת תחכמוני , ותמצא שהגם שישראל מעלין מסים וארנוניות אין לומדי התורה בכלל דכתיב והם תוכו לרגליך ואמרו ז"ל וכו', וכתיב מנדה בלו והלך לא שליט וגו', כנגד ההמון עם אמר כשכיר שהם מכורים בעד עונותיהם, וכנגד הצדיקים אמר כתושב שאינם אלא יושבים בין האומות בגלות אבל אין עליהם משא מלך:
ואומרו עד שנת היובל הוא גבול הגאולה כידוע יעבוד עמך, ומודיע ה' כי סוף סוף יצא מעמו דכתיב ויצא מעמך, הוא ובניו פירוש הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו והוא סוד הגלות, שאם לא כן למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם אלא אחד מהטעמים הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדושה מבין הארצות כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל באמצעות היסורין והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם, והוא סוד אומרו עת אשר שלטה האדם באדם לרע לו. ואם תאמר אם כן אם לא היו ישראל חוטאים וגולים מי היה מברר המתבררים עתה בתפוצת ישראל, דע כי אם לא היו ישראל חוטאים היה להם כח לברר ניצוצות הקדושות במקום שהם מכל המקומות אשר באו שם, מה שאין כן אחר חטאם דחלש כחם ולואי שתשיג ידם במקום עצמו אשר שם הניצוצות, ואמר ושב אל משפחתו כי בבא הגואל יטע ה' בתוכנו אורו יתברך אשר שם הוא משפחת עם בני ישראל, גם יקומו שוכני עפר וישובו כל אחד אל אחוזת אבותיו הוא אור עולם בית המקדש כוננו ידיו יתברך לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ומצד דבר זה יתחייב מיתה ס"מ לעתיד לבא כמאמרם ז"ל שהרי הוא מותרה ועבר מצות ה':
מַלְבִּי״ם
(סי' ע"ח) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר: מה שכתוב "וכי ימוך" בא ללמד שלא ימכר עצמו אלא אם כן העני. וכן דרש למעלה (ריש פרק ה) על "וכי ימוך..ומכר מאחוזתו". וכבר אמרו בקדושין (דף כ) ובערכין (דף ל) כמה קשה אבקה של שביעית! מוכר מטלטליו..לסוף את שדותיו, לסוף את ביתו, לסוף לוה בריבית, לסוף מוכר בתו, לסוף מוכר עצמו מבואר שאין למכור את עצמך עד לבסוף. ומזה ראיה למה שכתב הרמב"ם (הל' עבדים) שאין למכור עצמו לשלם חובו. (סי' ע"ט) ונמכר לך: וכן בפרשת ראה (ששם מדבר במכרוהו בית דין) אמר "כי ימכר לך אחיך", ולא תפס "כי תקנה עבד עברי" כמו שכתוב בפ' משפטים, פי' שבא ללמד שבין מוכר עצמו ובין מכרוהו בית דין לא ימכר רק לישראל. וכן פה תפס "אחיך" וכן בפ' ראה. ובפ' משפטים תפס "כי תקנה עבד" ללמד שמצד המכר הוא אחיך וכן תתנהג עמו אתה ורק מצד הקנין שיש לו בו הוא עבד (עד שאם רוצה למחול שעבודו צריך גט שחרור), וכן יתנהג הוא בעבדות. (סי' פ) לא תעבוד בו עבודת עבד: רצונו לומר, עבודות המיוחדות לעבדים כגון שיטייל אחריו בשוק שיראו שהוא עבדו. ובסמ"ג גריס ולא יחלוץ לו מנעליו, וכן היה גירסת הרמב"ם ורש"י בפירושו. וממה שכתב "לא תעבד בו", דוקא, אבל עם בן חורין מותר, וכמו שבאר הרמב"ם (פרק א מהל' עבדים הלכה ז) מפני שבן חורין עושהו מרצונו.
מ
כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ׃
רַשִׁ״י
כשכיר כתושב. עֲבוֹדַת קַרְקַע וּמְלֶאכֶת אֻמָּנוּת כִּשְׁאָר שְׂכִירִים הִתְנַהֵג בּוֹ: עד שנת היבל. אִם פָּגַע בּוֹ יוֹבֵל לִפְנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים הַיּוֹבֵל מוֹצִיאוֹ:
אוּנְקְלוֹס
כַּאֲגִירָא כְתוֹתָבָא יְהֵי עִמָךְ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יִפְלַח עִמָךְ
רַמְבַּ״ן
וטעם כשכיר כתושב לא יהיה עמך בביתך כעבד אלא כשכיר שנה שהוא הנשכר לעבודת בני חורין ולא יכבידו עליו או כתושב שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם כענין יעקב עם לבן שאמר (בראשית כט טו) הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכורתך ובתורת כהנים (פרק ז ג) כשכיר מה שכיר ביומו תתן שכרו (דברים כד טו) אף זה ביומו תתן שכרו כתושב מה תושב בטוב לו לא תוננו (שם כג יז) אף זה בטוב לו לא תוננו יהיה עמך עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות נקיה וכו':
סְפוֹרְנוֹ
כשכיר כתושב יהיה עמך. הקנוי קנין שש שנים יהיה אצלך כשכיר שנה בשנה והקנוי קנין יובל יהיה אצלך כשכיר שהתישב עמך לשנים רבות:
מַלְבִּי״ם
(סי' פ"א) כשכיר כתושב: פירוש, הוקש לשכיר לענין שלא ילין שכרו. ופרש"י דהיינו עבודת קרקע או מלאכת אומנות שאין מוטל עליו וצריך לשלם לו על זה שכר בפני עצמו. והוקש לתושב לענין "בטוב לו לא תוננו" כמו שלמד בספרי שזה נאמר גם בגר תושב. וכבר בארנו (קדושים סימן לב) שיש הבדל בין "אתך" ובין "עמך". שמלת "עמך" מציין השיווי הגמורה. וז"ש עמך במאכל וכולי ר"ל יהיה שוה לך בכל דבר. ומובא בקדושין (דף טו, דף כ, דף כב) ושם מביא הקרא (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך", וכן הוא בספרי וכן ברמב"ם (פרק א מהל' עבדים). והריטב"א פירש שהוא דוקא בדברים ההכרחיים למאכל ומשתה ומעון, לא בדברי מותר, עיי"ש. (סי' פ"ב) יעבד עמך: משמע ולא לאחרים, שלא ימסור לו אומנתו לאחר שיהיה עובד לרבים. ודעת ר' יוסי שאם היה זה אומנתו לפנים, יעשה רק שלא ילמדהו בתחלה. וכן הוא במכלתא משפטים ושם מבואר שר' יוסי למד מן "כשכיר" שעושה רק מלאכתו הרגילה. והרמב"ם פסק כר' יוסי.
מא
וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל־אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב׃
רַשִׁ״י
הוא ובניו עמו. אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן אִם הוּא נִמְכַּר, בָּנָיו מִי מְכָרָן? אֶלָּא מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בָּנָיו (קידושין כ"ב): ואל אחזת אבתיו. אֶל כְּבוֹד אֲבוֹתָיו, וְאֵין לְזַלְזְלוֹ בְּכָךְ (ספרא; מכילתא י"ג): אחזת. חֲזָקַת:
אוּנְקְלוֹס
וְיִפּוֹק מֵעִמָךְ הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵהּ וִיתוּב לְזַרְעִיתֵהּ וּלְאַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי יְתוּב
מַלְבִּי״ם
(סי' פ"ג) ויצא מעמך הוא ובניו עמו: מ"ש "ויצא מעמך", מלת "מעמך" המיותר מורה שישכן אצלך, לא במקום אחר. ומה שכתוב "ובניו" ובפ' משפטים "ויצאה אשתו עמו", והם אינם משתעבדים, על כרחך שהרב חייב במזונותיהם. ורק אשתו ובניו שלקח מדעת רבו, שלכן בא מלת "הוא" שמיותר, שהיה לו לומר "ויצא מעמך ובניו עמו", ללמד – בניו דומיא דידיה – מרצון רבו. וכל זה במכלתא משפטים וברמב"ם (פרק ג מהל' עבדים), עיי"ש. (סי' פ"ד) הנה במוכר עצמו כבר אמר "עד שנת היובל יעבד עמך" ולא כפל "ושל אל משפחתו". ואם על נרצע, כבר למד ראב"י למעלה (פרק ב משנה ה) מן "ושבתם איש אל אחוזתו" שמיותר על נרצע, כמ"ש שם (סימן כא). ואם כן פסוק זה בא ללמד על נמכר, רוצה לומר, נמכר על ידי הבית דין (ובגמ' למכרוהו בית דין), שאם פגע יובל בתוך שש – היובל מוציאו. ומימרא זו מובא בקדושין (דף טו) ושם מפלפל בזה. ומה שאמר דבר אחר: ושב אל משפחתו הוכפל גם למעלה (סימן כב) ושם פרשנו שר' מאיר דייק קרא דכאן שכתוב "אל אחוזת אבותיו" ור' יהודה דייק קרא דשם שכתוב "אחוזתו". ומה שכפל פעל "ישוב" בא לרבות הרוצח והוא לדעת ר' מאיר ששב למה שהוחזקו אבותיו, אף על גב ששם כתוב "אל ארץ אחוזתו", למד מפה.
מב
כִּי־עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד׃
רַשִׁ״י
כי עבדי הם. שְׁטָרִי קוֹדֵם (ספרא): לא ימכרו ממכרת עבד. בְּהַכְרָזָה — "כָּאן יֵשׁ עֶבֶד לִמְכֹּר" וְלֹא יַעֲמִידֶנּוּ עַל אֶבֶן הַלֶּקַח (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי עַבְדַי אִנוּן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לָא יִזְדַבְּנוּן זְבוּן עַבְדִין
סְפוֹרְנוֹ
כי עבדי הם. אף על פי שבשביל שהלך זה וקנה אדון לעצמו היה ראוי לכל שעבוד מכל מקום מצד מה שהוא עבדי אין בידו למכור עצמו לעבדות מוחלט:
מַלְבִּי״ם
(סי' פ"ה) כי עבדי הם וכולי: רוצה לומר, אחר שפדיתים מבית עבדים באותות ובמופתים מאז נקנו לי להיותם עבדי, אם לשמירת התורה והמצות המיוחדות להם, אם להשגחתי עליהם ביחוד כמלך על עבדיו עושי רצונו. ואחר שהם קנויים לי לא יתפס בהם קנין אדון אחר ועל תנאי זה הוצאתים מארץ מצרים. ולפי זה אינו אזהרה. ולפי הדבר אחר הוא אזהרה מיחדת שלא ימכרו בבזיון. ונראה שלפירוש הראשון הוא אזהרה על "וגונב איש ומכרו", והרמב"ם הוציא ממנו שתיהם כמ"ש (בפרק ו מהל' גניבה) שהמוכר נפש מישראל עובר על לוא ד"לא ימכרו ממכרת עבד" (ובפרק א מהל' עבדים) הוציאו ללאו שלא ימכרו בבזיון.
מג
לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ׃
רַשִׁ״י
לא תרדה בו בפרך. מְלָאכָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, כְּדֵי לְעַנּוֹתוֹ, אַל תֹּאמַר לוֹ, הָחֵם לִי אֶת הַכּוֹס הַזֶּה וְהוּא אֵינוֹ צָרִיךְ, עֲדֹר תַּחַת הַגֶּפֶן עַד שֶׁאָבֹא; שֶׁמָּא תֹאמַר אֵין מַכִּיר בַּדָּבָר אִם לְצֹרֶךְ אִם לָאו, וְאוֹמֵר אֲנִי לוֹ שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ, הֲרֵי הַדָּבָר הַזֶּה מָסוּר לְלִבּוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר "וְיָרֵאתָ" (שם):
אוּנְקְלוֹס
לָא תִפְלָח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ
מַלְבִּי״ם
(סי' פ"ו) לא תרדה בו בפרך: פירשו חז"ל שרדיית פרך כולל ב' דברים: (א) עבודה שאינו צריך אליו (ב) עבודה שאין לה קצבה. נראה שעבדוה שאינו צריך אליה הוציא מלשון "רדייה" שזה ההבדל בין "רדייה" ו"עבודה". שהעבודה הוא לצרכו וה"רדייה" הוא רק לרדותו ולענותו. ועבודה שאין לה קצבה הוציא ממלת "בפרך". ומ"ש שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה.. הוא חוזר לעבודה שאינו צריך, וכן כתב הרמב"ם(בפרק א מהל' עבדים) ונסתלקה השגת הראב"ד שם.
מד
וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ־לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה׃
רַשִׁ״י
ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אִם תֹּאמַר אִם כֵּן בְּמָה אֶשְׁתַּמֵּשׁ? בַּעֲבָדַי אֵינִי מוֹשֵׁל, בָּאֻמּוֹת אֵינִי נוֹחֵל, שֶׁהֲרֵי הִזְהַרְתַּנִי לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, אֶלָּא מִי יְשַׁמְּשֵׁנִי? מאת הגוים. הֵם יִהְיוּ לְךָ לַעֲבָדִים (שם): אשר סביבתיכם. וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ גְּבוּל אַרְצְכֶם, שֶׁהֲרֵי בָהֶם אָמַרְתִּי לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה:
אוּנְקְלוֹס
וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ דִי יְהוֹן לָךְ מִן עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן מִנְהוֹן תִּקְנוּן עַבְדִין וְאַמְהָן
מַלְבִּי״ם
(סי' פ"ז) ועבדך ואמתך אשר יהיו לך: יש בכאן ענינים ומלות כפולות, ונדרשים: הנה באר שהגם שאין להם רשות להשתמש בעבד עברי ולקנותו קנין עולם, יש להם רשות על העכו"ם. ושיעור הכתובים "ועבדך ואמתך...והיו לכם לאחוזה", באר שהם מותר להחזיקם לעבדים, וז"ש שמא תאמרו במה נשתמש?וכולי. והנה מה שכתב "אשר יהיו לך" לשון מיותר ובלתי מתוקן, שהיה לו לומר "ומאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה". פירשוהו חז"ל שמדבר בשני ענינים: (א) "אשר יהיו לך מאת הגוים", שהוא אם בא על שפחתו והיה לו בן ממנה. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל דיהון לכון מן אמהתכון דמן עממיא. (ב) מהם תקנו, ואמר "מאת הגוים אשר סביבותיכם" למעוטי כנענים שבארץ שמצוה עליהם ב"לא תחיה כל נשמה". ומ"ש "מהם תקנו" היא זרות בלשון שכפל הכינוי – "מאת הגוים..מהם", וכמו שבארנו ב(אילת השחר פכד) שזה נדרש תמיד. פירשו מפני שהיה מקום לטעות – מאת הגוים תקנו ולא העכו"ם עצמם, רק בניהם ובנותיהם. לכן הוסיף גם מהם עצמם תקנו. ומה שכתב "..עבד ואמה" מיותר, דכבר הזכיר "ועבדך ואמתך", פירשוהו שבא שנית להקיש עבד לאמה שאין לו קדושין בבת ישראל. (ביאור משנה ד): והוסיף "וגם מבני התושבים הגרים עמכם" שלא לבד שיכולים לקנות מאת הגוים שבסביבות ארץ ישראל, כי גם מעכו"ם שבסביבות שנתישבו בארץ ישראל וגרים עמהם, אף על גב שיש חשש שילמדו ממעשיהם. ואמר "מהם תקנו" בכפילות הכינוי לרבות גם כן שיכלו לקנות הם עצמם. והוסיף "וממשפחתם אשר עמכם" שגם אם באו על אשה כנענית עד שהמשפחה עמכם, שהיא משפחת האם, הגם שהאם בלא תחיה כל נשמה, הבן הולך אחר הזכר. והוסיף "אשר הולידו בארצכם" לתנאי, רק שהולידו מבנות ארצכם, לא אם אחד מבני הארץ ילד מאשה מחוץ לארץ ובא לגור אצל אביו שזה דינו ככנעני. ובגמ' (יבמות דף עח, קידושין סז, סוטה ג) פירשו "אשר הולידו בארצכם" ולא מן הגרים בארצכם. ורש"י מביא גירסת התורת כהנים ולא מן הכנענים שבארצכם, והכל אחד. ובתרגום יונתן בן עוזיאל דאתילידו בארעיכון ולא מן כנענאי. ובגמ' למד מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית וכולי וגם מבני התושבים וכולי צריך לומר דסמך על סיפא דקרא וקצר. ורש"י ז"ל לא פירש כן. והרמב"ם (פ' ? מהל' עבדים) יש לו שיטה אחרת שהלימוד הוא שאחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הבן עבד. והעבד שבא על אחד מן האומות אין הבן עבד. ואכמ"ל.
מה
וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה׃
רַשִׁ״י
וגם מבני התושבים. שֶׁבָּאוּ מִסְּבִיבוֹתֵיכֶם לִשָּׂא נָשִׁים בְּאַרְצְכֶם, וְיָלְדוּ לָהֶם, הַבֵּן הוֹלֵךְ אַחַר הָאָב, וְאֵינוֹ בִּכְלַל לֹא תְחַיֶּה, אֶלָּא אַתָּה מֻתָּר לִקְנוֹתוֹ כְּעֶבֶד (קידושין כ"ז): מהם תקנו. אוֹתָם תִּקְנוּ:
אוּנְקְלוֹס
וְאַף מִבְּנֵי תוֹתָבַיָא עָרְלַיָא דְדָיְרִין עִמְכוֹן מִנְהוֹן תִּקְנוּן וּמִזַרְעִיתְהוֹן דְעִמְכוֹן דִי אִתְיְלִידוּ בְּאַרְעֲכוֹן וִיהוֹן לְכוֹן לְאַחֲסָנָא
אִבְּן עֶזְרָא
וגם מבני התושבים. הדרים בארץ כנען שהיא ארצכם והם מהגוים הנזכרים או מצרים וכל עם חוץ משבעת הגוים כי הכתוב הזהיר עליהם לא תחיה כל נשמה והנה אסור אפילו להאכילם ויתכן שחז״ל אמרו עבד כנעני על הגר הגר בארץ כנען ואיננו כנעני בייחוסו או הם ידעו להוציא זה הדבר לאמתו כי דעתינו נקלה כנגד דעתם:
מַלְבִּי״ם
(סי' פ"ח) והיו לכם לאחוזה: שם "אחוזה" לא נמצא בתנ"ך רק על הארץ, לא על המטלטלין, על שם שאוחז הקרקע וקובע דירתו עליה. ולמה הוציא פה נחלת עבדים בלשון "אחוזה"? פירשו שבא להקישו בקנינו לקרקע שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ומובא בקדושין (דף כב:). והתנחלתם אותם: מלת "אותם" אינו נכונה אחרי בנין התפעל. והרד"ק במכלול (דף כז:) נדחק לפרש והתנחלתם מהם. והראב"ע כתב בפירושו ובמאזנים (דף מח:) שמצאנו בנין זה יוצא – "והנתחלתם את הארץ", וכן "כל כלי עץ תתחטאו", ודומיהם. אולם למה לא אמר "והנתחלתם לבניכם"? פירשו חז"ל (מובא בכתובות דף מג, ובקדושין דף יז) שבא למעט זולתם. שאינו יכול להוריש הזכות שיש לו בבתו, שמעשה ידיה שלו, לבניו. [ ועיקר צריך על בתו קטנה כמש"ש התוס' שם. והמפרשים האריכו בזה בפלפול. ] לכן בא מלת "אותם" שמורה פעל יוצא – רק נחלה היוצאת בגוף העבד, לא נחלת מעשה ידי בתו שהיא לא תהיה לנחלה, כי כשתגדל מעשה ידיה שלה.
מו
וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ׃
רַשִׁ״י
והתנחלתם אתם לבניכם. הַחֲזִיקוּ בָהֶם לְנַחֲלָה לְצֹרֶךְ בְּנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם; וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ הַנְחִילוּם לִבְנֵיכֶם, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "וְהִנְחַלְתֶּם" אוֹתָם לִבְנֵיכֶם, וְהִתְנַחַלְתֶּם כְּמוֹ וְהִתְחַזַּקְתֶּם: איש באחיו. לְהָבִיא נָשִׂיא בְעַמָּיו וּמֶלֶךְ בִּמְשָׁרְתָיו שֶׁלֹּא לִרְדּוֹת בְּפָרֶךְ:
אוּנְקְלוֹס
וְתַחֲסוּן יָתְהוֹן לִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן לִירוּתַת אַחֲסָנָא לְעָלָם בְּהוֹן תִּפְלְחוּן וּבְאֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר בַּאֲחוּהִי לָא תִפְלַח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ
אִבְּן עֶזְרָא
והתנחלתם. מבנין התפעל וכמוהו והתאויתם לכם: לעולם בהם תעבודו. מותרים רק כאשר מצאנו חז״ל שאמרו כי היא מצוה קבלנוה: וטעם ובאחיכם בני ישראל. שתעשה הפרש בין אחיך ובין הנכרי:
מַלְבִּי״ם
(סי' פ"ט) לבניכם אחריכם: מלת "אחריכם" מיותר, דכל נחלה היא אחר מות המנחיל. ופירשו שמלת "אחריכם" היא תואר שם "בניכם" – בניכם המוחזקים אחריכם – שחזקה זו מועיל לענין ירושה. וכבר כתבנו שלא יצדק שם "אחוזה" רק על הקרקע, ולמה אמר שנית "לרשת אחוזה"? להשוות אותם לאחוזה גם בזה, שאין להם הונאה כנ"ל (סימן ל). (סי' צ) לעולם בהם תעבודו: זה מיותר ובא למעט שאין לו רשות לשחררו, וכדעת רבי עקיבא בסוטה (דף ג). וז"ש אין לך בהם אלא עבודה, רוצה לומר, לא להוציאו לחירות. וגם יש לפרש שדייק שהזהיר רק על עבודה, לא על עבודה בפרך – שמצד מדת חסידות אין לו להכביד עולו כמ"ש הרמב"ם (סוף הל' עבדים). (סי' צ"א) ובאחיכם בני ישראל איש באחיו: מבואר תמיד דבמקום שנאמר "בני ישראל" בדיוק, דוקא בנים, לא בנות כמ"ש (ויקרא סימן ח). וכן כל מקום שנאמר שם "איש" בדיוק, דוקא איש ולא אשה. אבל במקום שבא שם "איש" על הוראת הכללות, גם אשה בכלל. ואחד מסימני הכללות היא כשאומר "איש לרעהו" "איש לאחיו", כמ"ש בפר' קדושים (סימן כה). וז"ש תלמוד לומר "איש באחיו", מכל מקום. (סי' צ"ב) ובאחיכם..לא תרדה בו בפרך: כבר הזהיר על זה למעלה (פסוק מג) ולמה כפל ייחוס הב' – "ובאחיכם לא תרדה בו", שמלת "בו" מיותר. ופירשו שבא למעט בן חורין שמותר לרדות בו בפרך אחר שעושה זה מרצונו.
מז
וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר׃
רַשִׁ״י
יד גר ותושב. גֵּר וְהוּא תוֹשָׁב, כְּתַרְגּוּמוֹ עָרֵל תוֹתָב, וְסוֹפוֹ מוֹכִיח — וְנִמְכַּר "לְגֵר תּוֹשָׁב": וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מִי גָּרַם לוֹ שֶׁיַּעֲשִׁיר? דִּבּוּקוֹ עִמְּךָ. ומך אחיך עמו. מִי גָּרַם לוֹ שֶׁיָּמוּךְ? דִּבּוּקוֹ עִמּוֹ, עַל יְדֵי שֶׁלָּמַד מִמַּעֲשָׂיו: משפחת גר. זֶה הַגּוֹי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לְעֵקֶר, זֶה הַנִּמְכָּר לְעֲ"זַ עַצְמָהּ, לִהְיוֹת לָהּ שַׁמָּשׁ, וְלֹא לֶאֱלֹהוּת אֶלָּא לַחֲטֹב עֵצִים וְלִשְׁאֹב מַיִם (ספרא; בבא קמא קי"ג):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲרֵי תַדְבֵּק יַד עָרֵל וְתוֹתָב עִמָךְ וְיִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמֵהּ וְיִזְדַבַּן לְעָרֵל תּוֹתָב עִמָךְ אוֹ לְאַרְמַי זַרְעִית גִיוֹרָא
רַשְׁבַּ״ם
או לעקר: שנעקר מזה המלכות רחוק מארצכם, לא תושב ולא גר ולא גוי ואזרח:
אִבְּן עֶזְרָא
או לעקר. כמו שרש והטעם ששב לדת ישראל והוא ממשפחת גר ואין ריע לו רק הוא כמו מלת ושרשך הפך וכן ואת סוסיהם תעקד:
רַמְבַּ״ן
משפחת גר זה גוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה להיות לה שמש ולא לאלהות אלא לחטוב לה עצים ולשאוב לה מים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ה:מ״ז) מתורת כהנים (פרק ח א) ואם כן יאמר "או לעקר ומשפחת גר" וקרא עבודת כוכבים "עקר" בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא כ״ה:מ״ז) תרגם לארמאי והוא הנכון והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו והנמכר לעקר משפחת הגר שהוא הגוי עצמו והוא מלשון עקר שרשוהי (דניאל ד יב) ואמר "משפחת גר" שהגר והתושב שהשיגה ידו עמנו הוא סבב באח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וצוה הכתוב שתהיה לו גאולה והיא מצות עשה לכל ישראל שנגאל אותו ואחר כך (ויקרא כ״ה:מ״ט) צוה בקרובים שהם קודמים וטעם המצוה ברור כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות ולכך אמר כאן (ויקרא כ״ה:נ״ה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" לומר אע"פ שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל לא יקנו את עבדי להם לעבדים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לעקר משפחת גר. ע"ד הפשט גוי עקרי שמעולם לא נתגייר והוא ממשפחת גר. ובאור הכתוב כי בין שיהיה נמכר לגר שהוא תושב עמנו או לעקר כלומר לגוי עצמו וכן התרגום לארמאי, מכל מקום אחרי נמכר גאולה תהיה לו, כי הדבר מסור לכל אחד מישראל, והוא שאמר אחד מאחיו יגאלנו, או הקרובים שהם קודמים וזהו או דודו או בן דודו יגאלנו, או שיגאל הוא את עצמו זהו או השיגה ידו ונגאל.
וע"ד המדרש לעקר זו רומי, וקראהו עקר על שם שעתיד הקב"ה לעקרה, שנאמר (דניאל ז) והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. וזהו שאמרו במדרש וכי תשיג יד גר ותושב, גר זה נבוכדנצר מלך בבל, ותושב זו מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר זו רומי. הוציא לנו המדרש מן הכתוב הזה רמז ארבע מלכיות, ולפי דעתי עשו זה בכונה גמורה לפי ענין הפרשה, כי יש בפרשה התעוררות ורמז והבטחה לישראל בגאולת שעבוד ארבע מלכיות, וגם יש בה עוד רמז כי הגאולה תלויה בתשובה, ואף אם לא יעשו תשובה אי אפשר להתאחר מזמן הקץ הקצוב, ובהגיע תור הקץ הקצוב לא ישאר לישראל שום עבדות בלתי עבודת ה' יתברך. ויש בה עוד רמז שעתיד הקב"ה להביא העו"ג לחשבון לפי ששעבדו בישראל, וזה מזמן הגלות עד שנת הגאולה העתידה שקראה הכתוב יובל. והנה כל הפרשה בענינה מעידה על זה, ומפני זה לקחו החכמים ז"ל רמז וסימן מן הכתוב לארבע מלכיות, וסמך למלכות הרביעית שקראה עקר, אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וידוע כי לשון אחרי הוא מופלג ורחוק וירמוז לגלות האחרון הזה.
ואמר אחד מאחיו יגאלנו והוא משיח בן דוד שהוא משבט יהודה מיוחד שבכל השבטים, ועוד יכלול אחד מאחיו כלומר שיהיה הגואל בשר ודם כשאר האחים, נולד מאב ואם כדמיון משה שהיה הגואל הראשון שבמצרים. ואמר או השיגה ידו ונגאל, כלומר בכסף, והיא הגאולה בתשובה הנמשלת לכסף, כי כשם שהכסף לבן וטהור כך התשובה מטהרת הנפש ומלבנת העונות. ואמר וחשב עם קונהו הוא הקב"ה הקונה שמים וארץ שיביא לחשבון כל אומה ואומה ששעבדו לישראל, משנת המכרו לו, כלומר מהזמן שהתחילו להשתעבד בהם עד שנת זמן הגאולה, וקרא הגאולה שנת היובל לפי שהיובל זמן חרות, שנאמר (ויקרא כה) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא ועוד על שם (תהלים עו) יובילו שי למורא, ועל שם שכתוב (ישעיה סו) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'.ואמר אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים, כלומר שהפדיון יהיה לפי השנים, כי לפי גודל התשובה תתקרב הגאולה או תתרחק. ואמר ואם לא יגאל באלה שאם לא יגאל על ידי תשובה בשנות הגלות האלה, ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו, כלומר שלא יתאחר זמן הגאולה מן הקץ הקצוב ואילך. וזוהי דעת רבי יהושע שאמר בין עושין תשובה בין אין עושין תשובה מיד נגאלים, שנאמר (שם ס) אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ואמר הוא ובניו עמו רמז לשני הקבוצים העתידים והם הנדחים והנפוצים עמהם, זהו שאמר הוא ובניו עמו, וזהו שסמך לו כי לי בני ישראל עבדים, כי בהגיע תור הגאולה הקצוב אינן מתעכבין אפילו שעה אחת ולא יהיו עבדים כי אם להקב"ה. ואמר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, להשוות גאולה זו לגאולת מצרים, כי כיון שהגיע הקץ מיד יצאו. אני ה' אלהיכם המבטיח אתכם בזה לעתיד.
מַלְבִּי״ם
(סי' צ"ג) וכי תשיג יד גר ותושב עמך: מלת "עמך" המיותר פירשו שרוצה לומר שסבת עשרו הוא מה שנדבק עמך. וכן מה שכתוב "ומך אחיך עמו" רוצה לומר סבת שפלותו מה שנדבק עמו, באופן שהגר הנדבק בך יתעלה ואתה הנדבק בו תרד מטה מטה ברדתך מקדושתך. (סי' צ"ד) ונמכר לגר תושב: כבר פרשתי (למעלה סימן עב) ששם "גר" יאמר לפעמים גם על גר צדק. לכן אמר "לגר תושב" שזה גר אוכל נבלות. ומ"ש "לעקר משפחת גר" הוסיף אם מכר למשפחתו של גר שהוא העובד עכו"ם. וכשאמר "לעקר", הוא העכו"ם שמחויבים לעקרה ולשרש אחריה. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל או לשריש פולחנא נוכראה למשמשא לה ולפלחאה דמזרעית גיורא, וכל זה מובא קדושין (דף כ), בבא קמא (דף קיג).
מח
אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ׃
רַשִׁ״י
גאלה תהיה לו. מִיָּד, אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיִּטָּמַע:
אוּנְקְלוֹס
בָּתַר דְיִזְדַבַּן פֻּרְקָנָא תְּהֵי לֵהּ חַד מֵאֲחוֹהִי יִפְרְקִנֵהּ
סְפוֹרְנוֹ
אחרי נמכר גאלה תהיה לו. כבר בארו ז"ל (קידושין כ, ב) שלא תאמר מאחר שהלך זה ונעשה כומר לע"ז אדחה אבן אחר הנופל, תלמוד לומר אחרי נמכר גאולה תהיה לו:
כְּלִי יָקָר
אחרי נמכר גאולה תהיה לו. וכי סלקא דעתך שיגאלו קודם שהוא נמכר מה ת"ל אחרי נמכר, כי יש לומר מדקאמר לא ירדנו בפרך לעיניך סד"א שזה עיקר הטעם לגאולתו, ואם כן אמתין עד שאראה הנהגתו עמו אם ירדנו או לא. קמ"ל שתיכף אחרי שנמכר אף על פי שלא עבד בו עדיין חייב אתה לגאלו כדי שלא ילמד ממעשיו ויאמר הואיל ורבי מגלה עריות, ועובד עבודה זרה, ומחלל שבת, אף אני כמותו. ואם נאמר שכל אחרי מופלג, נקט אחרי לרבותא שאפילו אם כבר היה אצלו שנים רבות וראית שאינו רודהו בפרך מכל מקום חייב אתה לגאלו כדי שלא ילמוד ממעשיו.
מַלְבִּי״ם
(סי' צ"ה) אחרי נמכר גאולה תהיה לו: אם היה אומר "גאולה תהיה לו" היה משמע שהחיוב גם כן לגאלו שלא יבא לידי מכירה, ופירוש "ונמכר" כשעומד להמכר, כמו שבארנו בפר' ויקרא (סימן פא) שיש פעלים המשמשים על שהפעל מוכן להעשות. לכן דייק רק אחרי נמכר. ואם היה אומר "אחרי נמכר יִגָאל" היינו מפרשים "אחרי" – מופלג. לכן אמר "תהיה לו" שלשון הויה מורה על התכיפות – אל תניחנו שיטמע. ובזה תבין מה שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל. (סי' צ"ו) אחד מאחיו יגאלנו: מלת "אחד" מיותר, שהיה לו לומר "אחיו או דודו". ודרשו שבא על הוראת היחוד – אחיו המיוחד, שהוא אחיו מאביו.
מט
אוֹ־דֹדוֹ אוֹ בֶן־דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל׃
אוּנְקְלוֹס
אוֹ אַח אֲבוּהִּי אוֹ בַר אַח אֲבוּהִי יִפְרְקִנֵהּ אוֹ מִקָרִיב בִּשְׂרֵהּ מִזַרְעִיתֵהּ יִפְרְקִנֵהּ אוֹ דְתַדְבֵּק יְדֵהּ וְיִתְפָּרָק
אִבְּן עֶזְרָא
או השיגה ידו. שמצא אבדה או ירש ממון מת ממשפחתו. והזכיר בתחלה האח והמשפחה כי הוא הדבר הנמצא ברוב:
מַלְבִּי״ם
(סי' צ"ז) או דודו: כבר בארנו (קדושים סימן קיט) ששם "דודו" לא בא על אחי האם, רק על אחי האב. ומה שכתב "או משאר בשרו ממשפחתו" פירושו הקרוב קרוב קודם, שהשאר מורה הקורבה ורצונו לומר, כל הקרוב ממשפחתו יש לו קדימה למצוה זו. (סי' צ"ח) או השיגה ידו: יד עצמו, רוצה לומר, שאינו לוה וגואל כמ"ש בקדושין (דף כא) [דכל מקום שסמך היד אל הפעל מורה שיהיה בלא אמצעי כמו שבארנו בויקרא (סימן שכו)]. ומה שכפל בכל פעם מלת "יגאלנו" פירשוהו שבא לרבות (א) בתי חצרים (ב) שדה אחוזה (ג) יגאלנו לזה ולאחר הנמכר לישראל. ומובא בקדושין (דף כא), ועיין מה שכתבנו למעלה (סימן ??). ומה שכתב עוד "ונגאל" הוא פעל סתמי – בכל אופן שנגאל, אף על ידי כל אדם, שמצוה על כל ישראל לפדותו וכמ"ש בקדושין (דף טו:). וכן תרגם יונתן בן עוזיאל או תארע ידיו או ידה דצבורא.
נ
וְחִשַּׁב עִם־קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
עד שנת היבל. שֶׁהֲרֵי כָל עַצְמוֹ לֹא קְנָאוֹ אֶלָּא לְעָבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, שֶׁהֲרֵי בַיּוֹבֵל יֵצֵא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְמַטָּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל; וּבְגוֹי שֶׁתַּחַת יָדְךָ הַכָּתוּב מְדַבֵּר (ספרא; קידושין ט"ז), וְאַעַפִּ"כֵ לֹא תָבֹא עָלָיו בַּעֲקִיפִין מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם (בבא קמא קי"ג), אֶלָּא כְּשֶׁבָּא לִגָּאֵל, יְדַקְדֵּק בַּחֶשְׁבּוֹן, לְפִי הַמַּגִּיעַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה יְנַכֶּה לוֹ הַגּוֹי מִן דָּמָיו, אִם הָיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה מִשֶּׁנִמְכַּר עַד הַיּוֹבֵל, וּקְנָאוֹ בְּעֶשְׂרִים מָנֶה, נִמְצָא שֶׁקָּנָה הַגּוֹי עֲבוֹדַת שָׁנָה בְּמָנֶה, וְאִם שָׁהָה זֶה אֶצְלוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים, וּבָא לִגָּאֵל, יְנַכֶּה לוֹ חֲמִשָּׁה מָנִים, וְיִתֵּן לוֹ הָעֶבֶד ט"ו מָנִים, וְזֶהוּ והיה כסף ממכרו במספר שנים: כימי שכיר יהיה עמו — חֶשְׁבּוֹן הַמַּגִּיעַ לְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה יַחֲשֹׁב, כְּאִלּוּ נִשְׂכַּר עִמּוֹ כָּל שָׁנָה בְּמָנֶה, וִינַכֶּה לוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וִיחַשֵׁב עִם זָבְנֵהּ מִשַׁתָּא דְאִזְדַבַּן לֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיהֵי כְּסַף זְבִינוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁנַיָא כְּיוֹמֵי אֲגִירָא יְהֵי עִמֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
קנהו. בה״א ובלא ה״א שוה: המכרו. שם הפעל מבנין נפעל והשנים שיעמוד עמו כימי שכיר יהיה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וחשב עם קונהו. יזהיר הכתוב שידקדק עמו בחשבון ולא יבא עליו בעקיפין, לפי שגזל הגוי אסור מפני חלול השם, ובגוי שתחת ידו הכתוב מדבר ואע"פ כן הזהירה עליו התורה שיזהר עמו שלא יגזול אותו, וכן אמרו רז"ל וכן העלו שם בגמרא ריביתא דגוי מותר, שנאמר (דברים כג) לנכרי תשיך וכתיב (שם) לא תשיך לאחיך, אחיך ולא כותי, אבל להטעותו אסור שהרי יש בזה חלול ה', ואם החזיר לו טעותו הרי זה קדוש ה'. ומפני זה צוה יעקב לבניו להחזיר טעותו של גוי, הוא שכתוב (בראשית מג) ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם, ואע"פ שהיו המצריים עובדי עבודה זרה צוה להחזיר אותו מפני קדוש ה' והיה זה קודם מתן תורה, וכל שכן בזמן הזה שהאדם חייב בכך. גזלו אסור ממה שכתוב (דברים ז) ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן כבוש א"י שהיו מסורין בידך, ועוד מהכתוב הזה, וחשב עם קונהו, שיש לו לזה שגואל את העבד לדקדק עם העכו"ם אדוניו בחשבון כפי שניו, שאם לא דקדק וגזל ממנו יש בדבר חלול ה' יותר מהגוזל לישראל, וכן מצינו בתוספתא דבבא קמא הגוזל את העכו"ם חייב להחזיר, חמור גזל העכו"ם מגזל ישראל מפני חלול ה', עד כאן. טעם הדבר כי הגוזל לישראל חברו אינו קורא תגר ואינו נותן דופי באמונת ישראל, אבל הגוזל את העכו"ם קורא תגר ונותן דופי באמונת ישראל ובתורת משה, והרי זה מחלל את ה'. מצורף לזה תמצא שהתפלל שלמה ע"ה להקב"ה כי כשיבא ישראל להתפלל בבית שבנה לשמו שיתן לו שאלתו כפי מה שידע שראוי לכך, זהו שאמר (מלכים א ח) אשר תדע את לבבו, ואם יבא הנכרי שם להתפלל שיתן לו שאלתו על כל פנים, זהו שאמר (שם) ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, כלומר בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, והטעם לפי שהישראל אינו קורא תגר והנכרי קורא תגר.
סְפוֹרְנוֹ
וחשב עם קונהו. אף על פי שהקונה הוא גוי כבוש תחת ידך וקנה שלא כהוגן לא ימשכנו ויצא.
מַלְבִּי״ם
(סי' צ"ט) וחשב עם קונהו: ולא אם מת קונהו, אינו צריך לחשב עם היורשים כי קונה את עצמו במיתת האדון. (קדושין דף יז). וממה שאמר שיחשב עד שנת היובל מבואר שאינו נגאל בשש. והספרא כשיטתו שמפיק מה שכתוב (ויקרא כה, נד) "ואם לא יגאל באלה" לדרשת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא (ריש פרק ט), ולא כרבי בקדושין (דף טו:). ובמה שכתב "והיה כסף ממכרו" דייק שיפדה את עצמו בכסף דוקא. וכן במה שכתב שנית "מכסף מקנתו" דרש בקדושין (דף ח:) שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים.
נא
אִם־עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ׃
רַשִׁ״י
אם עוד רבות בשנים. עַד הַיּוֹבֵל: לפיהן. הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי:
אוּנְקְלוֹס
אִם עוֹד סְגִיוּת בִּשְׁנַיָא לְפוּמְהֵן יָתֵב פֻּרְקָנֵהּ מִכְּסַף זְבִינוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא
וי״ו ואם מעט נשאר בשנים. כפ״א רפה בל׳ ישמעאל והטעם בין היות השנים הנשארות רבות או מועטות: לפיהן ישיב גאלתו. על כסף מקנתו כן יחשב לו:
סְפוֹרְנוֹ
אם עוד רבות בשנים. אין ספק שאחר ששהא העבד בבית אדוניו זמן רב תהיה פעולתו יותר מעולה ממה שהיתה בתחלת הכנסו לעבוד לכך אמר שאף על פי שיש זמן הרבה עד סוף זמן ממכרו ואין ספק שלא היתה פעולתו על אותו השלימות שהיתה עתידה להיות אם היה שוהא כל הזמן מכל מקום יגרע מדמי מכר כפי כסף מקנתו כאמרם ז"ל בשני מערכים נתרבה כספו מכסף מקנתו:
מַלְבִּי״ם
(סי' ק) אם עוד רבות בשנים: הדברים ארוכים. והיה לו לומר בקיצור. וגם היה לו לומר "אם עוד שנים רבות..ואם שנים מעטות", ושימוש ב' – "בשנים" – זו ומוזר. ולמה אמר תחלה "מכסף מקנתו ואחרי זה "כפי שניו ישיב"? מזה הוציאו חז"ל שבא לומר שיד העבד על העליונה, ויצויר שקנאו במנה לשנה ועתה שוה מאתים, ובזה יהיה החשבון מכסף מקנתו ואינו מחזיר רק מנה לשנה. ויצויר שקנאו במאתים לשנה ועתה אין שוה רק מנה לשנה ובזה אמר שישיב לפי שניו של עתה, לפי שויו, לא לפי כסף מקנתו. וברייתא זו מובאת בקדושין (דף כ) ובערכין (דף ל). ופלפל בה מנין ליה כן, דלמא בהפך? ופירש ר' נחמן בר יצחק ממה שכתב "אם עוד רבות בשנים", נכתב "אם עוד רבות שנים". מאי "בשנים"? נתרבה כספו – בכסף מקנתו. נתמעט כספו – כפי שניו. דרש אם יש ריבוי כסף – בשנים. אולם כפי הפשט דרך העבדים בשנים הראשונים אינם שוים כל כך כי עדיין לא למד והרגיל במלאכה. וכן בשנים האחרונים יוזל שויו על ידי זקנה. ואם קנאו לשלשים שנה ובא לפדות את עצמו אחר חמש שנים, שמאז שוה מאתים, מבאר שאם עוד רבות בשנים אין צריך ליתן רק מכסף מקנתו, בזול. ואם בא לפדות את עצמו בשנים האחרונים, שמאז זל שויו, אינו צריך להשיב רק "כפי שניו" של עתה, שבימי הזקנה ירד מכסת ערכו. ולרמז שמדבר גם מן ריבוי ומיעוט הכסף על ידי השנים אמר "רבות בשנים" בב' השימוש, לרמוז על ריבוי ומיעוט אחר הנמצא בשנים.
נב
וְאִם־מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב־לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת־גְּאֻלָּתוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִם זְעֵר יִשְׁתָּאַר בִּשְׁנַיָא עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיחַשֶׁב לֵהּ כְּפוּם שְׁנוֹהִי יָתֵב יָת פּוּרְקָנֵהּ
סְפוֹרְנוֹ
ואם מעט נשאר. באופן ששכר שני הפעולה הטובה שעברו עודף על הראוי כפי חשבון המכר יגרע הראוי לפעולת השנים שעברו כאמרם ז"ל (שם) נתמעט כספו כפי שניו:
נג
כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא־יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ׃
רַשִׁ״י
לא ירדנו בפרך לעיניך. כְּלוֹמַר וְאַתָּה רוֹאֶה (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
כַּאֲגִיר שְׁנָא בִּשְׁנָא יְהֵי עִמֵהּ לָא יִפְלַח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ לְעֵינָיךְ
אִבְּן עֶזְרָא
כשכיר שנה. להוסיף לא ירדנו בפרך לעיניך לא נעזוב הגר לרדות בו בפרך:
מַלְבִּי״ם
(סי' ק"א) כשכיר שנה בשנה יהיה עמך: ולשון זה נאמר גם בנמכר לישראל – (ויקרא כה, מ) "כשכיר כתושב יהיה עמך" ונלמד משיווי הלשון ששוים בדיניהם. שגם בנמכר לישראל ידו על העליונה כשנפדה. וכן כמו שדריש שם מלשון "יהיה עמך" על השיווי במאכל ובמשתה, כן כאן, שזה ההבדל בין "עמך" ובין "אתך". וממ"ש "לא ירדנו בפרך לעיניך" מבואר שכל שאינך רואה בעיניך אין אתה זקוק לחקור על זה. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל את חמי ליה.
נד
וְאִם־לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
ואם לא יגאל באלה. בְּאֵלֶּה הוּא נִגְאָל וְאֵינוֹ נִגְאָל בְּשֵׁשׁ (קידושין ט"ו): הוא ובניו עמו. הַגּוֹי חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת בָּנָיו:
אוּנְקְלוֹס
וְאִם לָא יִתְפָּרַק בְּאִלֵין וְיִפּוֹק בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ואם לא יגאל באלה. בשנים הנשארות ליובל ויש אומרים על ידי אלה הנזכרים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ואם לא יגאל באלה. דרשו רז"ל בפ"ק דקידושין, או דודו זו גאולת קרובים, או השיגה ידו זו גאולת עצמו, ונגאל זו גאולת אחרים, ולכך אמר ואם לא יגאל ויצא בשנת היובל, על כרחו של גוי, שהרי בגוי שתחת ידך הכתוב מדבר, וכדאיתא התם בגמרא בגוי שאינו תחת ידך מה אפשר לעשות לו ושם דרשו מה גאולת עצמו לשחרור אף גאולת קרוביו לשחרור, ומה גאולת עצמו לשחרור אף גאולת אחרים לשחרור, וכן העלו בסוף ואמרו מקרא נדרש בין מלפניו בין מלאחריו והכל לשחרור.
מַלְבִּי״ם
(סי' ק"ב) ואם לא יגאל באלה ויצא ביובל: מלת "באלה" מיותר, דהוה ליה לומר סתם "אם לא יגאל". וגם דהא גם מה שכתוב "כשכיר כתושב" מדבר על צד שלא יגאל והיה לו לומר זה תחלה – "ואם לא יגאל, כשכיר כתושב יהיה ויצא ביובל". לכן מפרשו ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא שפה מדבר בצד שנגאל רק שלא נגאל לשחרור, רק לשעבד אל הגואל. ומלמד שיצא ביובל מן הגואל. ופירש ר' יוסי הגלילי אם לא יגאל באלה הקרובים, כמ"ש "או דודו או בן דודו", רק על ידי אחרים – ויצא ביובל. ור' עקיבא מפרש אם לא יגאל לשחרור באלה, כי על ידי גאולת הקרובים אינו נגאל לשחרור (משא"כ בגאולת אחרים). ובקדושין (דף טו:) מאי טעמא ר' יוסי הגלילי? אמר קרא 'אם לא יגאל באלה אלא באחר'. ורבי עקיבא אמר, 'אם לא יגאל אלא באלה'. ומקשה, מידי "אלא באלה" כתיב? אלא בהאי קרא קמפלגי: "או דודו או בן דודו יגאלנו" זה גאולת קרובים. "או השיגה ידו" זה גאולת עצמו. "ונגאל" זו גאולת אחרים. ר' יוסי הגלילי סבר מקרא נדרש לפניו – שדי גאולת קרובים אגאולת עצמו. מה גאולת עצמו לשחרור, אף גאולת קרובים לשחרור. ור' עקיבא סבר מקרא נדרש לאחריו – שדי גאולת אחרים אגאולת עצמו וכולי. אי הכי "באלה" למה לי? אי לאו "באלה" הוה אמינא מקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו והכל לשחרור. אי הכי הדרא קושיא לדוכתא! אלא בסברה קמפלגי: ר' יוסי הגלילי סבר מסתברא גאולת אחרים לשעבוד דאי תימא לשחרור ממנעו ולא פרקו ליה. ור' עקיבא סבר מסתברא גאולת קרובים לשעבוד דאי אמרת לשחרור כל יומא ויומא אזיל ומזבן נפשיה, עד כאן. ופירוש הדברים: תחלה פירש פלוגתייהו ממה שכתוב "ואם לא יגאל באלה" ומקשה דאם כן דברי ר' עקיבא לא יתכנו. וחזר לאמר שהפלוגתא מקרא שסדר גאולת קרובים וגאולת עצמו וגאולת אחרים שאין סדר זה נכון, שהיה לו להקדים גאולת עצמו ואחר כך גאולת קרובים ואחר כך גאולת אחרים. ועל כרחך לכן קבע גאולת עצמו באמצע, להקיש אליו, שיהיה הגאולה לשחרור. ולדעת ר' יוסי הגלילי בא להיקש לפניו, ולדעת ר' עקיבא בא להקיש לאחריו. ועל זה מקשה אם עיקר פלוגתתן בהאי קרא, למי לי באלה? ומשיב שצריך גם "באלה" דאי לאו כן נאמר שלכן בא גאולת עצמו באמצע להקיש אליו לפניו ולאחריו. וחזר לשאול אם כן עיקר ההוכחה מן "באלה", הדרא קושיא לדוכתא על רבי עקיבא, הלא משמעות "אם לא יגאל באלה" משמע כר' יוסי הגלילי. ומשיב, דבסברה פליגי וכיון שלר' עקיבא מסתברא ליה דגאולת קרובים לשעבוד, הכריח מזה שפירושו אם לא יגאל אלא באלה, פירוש – רק בקרובים שאז יצא ביובל, כי כן הסברה מחייבת. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה. ועיין בקרבן אהרן האריך. (סי' ק"ג) וממה שכתב "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" מבואר דגזל עכו"ם אסור וצריך לגאלו מידו, לא לקחתו בחזקה. וכן לדקדק בחשבון ולא להטעותו. ומובא בבבא קמא (דף קיג). ופירשו שם התוס' יגלום – שיטעה אותו, וכן פירש הערוך, עיי"ש. ודעת ר"ש כרבי דמה שכתוב "ויצא בשנת היובל" היינו מרשות הנכרי, דלא כר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא בסימן הקודם, וקמ"ל דאפילו בנכרי שתחת ידך, אינו יכול להוציאו קודם ליובל. ומובא בקידושין (דף טז), ועיין בתוס' שם.
נה
כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
כי לי בני ישראל עבדים. שְׁטָרִי קוֹדֵם: אני ה' אלהיכם. כָּל הַמְשַׁעְבְּדָן מִלְּמַטָּה כְּאִלּוּ מְשַׁעְבְּדוֹ מִלְמַעְלָה (ספרא):
אוּנְקְלוֹס
אֲרֵי דִילִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדִין עַבְדַי אִנוּן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
כי לי בני ישראל. טעם שתודיעו כן הגר הקונה העבד הישראלי:
אוֹר הַחַיִּים
כי לי בני ישראל עבדים וגו'. צל"ד למה כפל לומר עבדים עבדי הם, ונראה כי יכוין לומר על זה הדרך כי לי בני ישראל עבדים מעיקרם קדושים מבטן ומהריון בשורש נפשותם הגם שלא היה מוציאם ממצרים, וכל זה למה שממנו ואליו, אבל מה שמהם לחייבם להחזיק את עצמן לעבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים שהוא טעם מוכרת להם ומחייב להתייחס להם שם עבדות:
אני ה' אלהיכם. טעם שהתחיל הכתוב לדבר דרך נסתר כי לי וגו' עבדי הם וגמר אומר לנוכח אני ה' אלהיכם, אולי כי לצד שמצוה לקונה עבד עברי שישלחנו בשנת היובל, לזה נתן לו הטעם לצד שהוא עבד ה' כאומרו עבדי הם, ולצד שיאמר הקונה כי טעם זה יוצדק לגבי העבד שלא יפקיע עבודתו וימכור עצמו לצמיתות אבל הקונה אין עליו חיוב, ומה גם אם הוא מוכר עצמו לגר תושב או לעקר הוא העובר על מצות ה', לזה גמר אומר אני ה' אלהיכם מדבר עם הקונה שעמו התחיל לדבר בתחלת הפרשה כי תקנה ועם אותם שצוה אותם לנוכח לא ירדנו בפרך לעיניך, כי דבר מלך שלטון עליהם לקיים כל הכתוב:
מַלְבִּי״ם
(סי' ק"ד) כי לי בני ישראל עבדים: ועל תנאי זה הוציא אותם מארץ מצרים שלא יהיו עבדים עוד. וכבר אמר זה בנמכר לישראל שיוצא בשש ואסור לעבד בו עבודת עבד, וחזר שנית בנמכר לעכו"ם שאינו מצווה על המצוות; הוסיף מפני שאני ה' אלקיכם והם חלקי וקניני ושכינה דבקה בם למטה וכולי.
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.