יְהוֹשֻׁעַ א

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י ויהי אחרי מות משה. מחובר על סדר התורה המסיימת בפטירת משה, וזה מחובר לה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בָּתַר דְמִית מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשַׁמְשׁוּנֵיהּ דְמֹשֶׁה לְמֵימָר:

רַלְבַּ״ג ויהי אחרי מות משה. ראוי שנקדים כי הגעת הנבואה לנביא במה שתיישר בו העם אם אל טוב נפשיי אם אל טוב גופיי הוא לתועלת העם ההוא ומצד ההשגחה אל העם ההוא תגיע לנביא זאת הנבואה ואולם הנבואה שתגיע לנביא לעניניו בעצמו הנה הוא מצד ההשגחה עליו וזה כלו מבואר למי שעיין בזה בטבעיות, ובדברינו בשני מספר מלחמות ה', ובביאורינו לספר איוב, ולזה אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו', רצה בזה שהם בלתי צריכים למנחשים ולקוסמים להודיעם הענינים העתידים כי השם יתברך להשגחתו על העם הזה יודיעם אלו הענינים באופן שלם על פי נביא ולזה לא ילכו לקראת נחשים וקסמים אשר פיהם דבר שוא ולזאת הסבה אמר יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו' אשר יוציאם ואשר יביאם ולזה בחר השם אז ביהושע להיות לנביא לישראל אחרי מות משה עם מה שהשפיע לו משה מהשלימות להכינו אל זה כמו שהתבאר שם ולזה הוא מבואר כי בימי משה לא נצטרכו ישראל לנביאות יהושע ולזה ביאר הכתוב כי אחרי מות משה עבד ה' אז דבר השם אל יהושע אלו הדברים לא קודם זה והנה קרא יהושע בן נון משרת משה להעיר שהסבה היתה בהגעתו למדרגת הנבואה היותו משרת משה כי מפני זה היה תמיד עמו ולמד מחכמתו ומהנהגתו בכל פעולותיו מה שלא היה דרך לתלמיד שאינו משרת ללומדו ולזה אמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו וזה ממה שיורה כי גדולה שמושה יותר מלמודה כמו שביארו רבותינו ז"ל:

מְצוּדַת דָּוִד ויהי. באה הוי״ו להוסיף ולחבר למה שהשלימה התורה בספור מיתת משה, ואמר שאחרי זה אמר ה׳ אל יהושע וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן בן נון. בחיר״ק, כמו בן בסגו״ל, ולפי שהן מלות זעירות ודבוקות, תקל הקריאה בחיר״ק מבסגו״ל:

מַלְבִּי״ם השאלות (א) למה תאר את משה בשם עבד ה', ואת יהושע בתואר משרת משה פה יותר מבמקום זולתו? ויהי. ר"ל כי כ"ז שהיה משה חי לא היה אפשר שיהושע יעבור את הירדן משני טעמים: א] לא היה אפשר שיהושע יהיה המצביא את הצבא בחיי משה. ב] לא היה העברת הירדן אפשרי מפני השבועה שלא יעבור משה את הירדן. אולם אחרי מות משה נסתלקו ב' המניעות האלה, ולכן ויאמר ה' אל יהושע. ובאר כי יהושע זכה בין לנבואה בין להנהגת העם מצד שהיה משרת משה וגדולה שמושה יותר יותר מלמודו (ברכות ז ב). וקרא את משה בשם עבד ה' לאמר שגם אחרי מותו נקרא בשם עבד ה', כמ"ש חז"ל (סוטה יג ב) מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, ר"ל כי הצדיק העוסק רק להשלים את עצמו תופסק עבודתו בעת מותו, אבל העוסק לשלמות הדור והדורות הבאים, הוא זוכה ומזכה לדור אחרון. והעבודה המתמדת בסבתו גם אחרי מותו תקרא על שמו כמ"ש (תהלים קיא, ג) וצדקתו עומדת לעד, וז"ש שגם אחרי מות משה היה עבד ה':

ב מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י משה עבדי מת. ואילו היה קיים, בו הייתי חפץ, ורבותינו דרשוהו (תמורה טז א) על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, בא יהושע ושאל, אמר לו הקב"ה: משה עבדי מת, והתורה על שמו נקראת, לומר לך אי אפשר, צא וטורדן במלחמה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מֹשֶׁה עַבְדִי מִית וּכְעַן קוּם עִיבַּר יַת יַרְדְנָא הָדֵין אַתְּ וְכָל עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דַאֲנָא יְהִיב לְהוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

רַלְבַּ״ג משה עבדי מת. ראוי שיובן מזה כי עבור ישר' את הירדן הזה לא הסכים השם ית' שיהיה בחיי משה כי הוא ית' גזר עליו שלא יעבור את הירדן לסבה התבאר' בתורה ולזה נתאחר זה עד מות משה כי אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא ואולי נתחברה לזה סבה אחרת וזה כי כבר נתבאר בספר שופטים כי עזב יהושע מהגוים ההם אומות למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם אם לא והנה אפשר כי ישראל לא היו ראויים שתגיע להם זאת ההצלחה על ידי משה כמו שכיון משה מתחלת הענין בצאתם מארץ מצרים וזה שאם היו אלו המלחמות נעשות על ידי משה היה משיג אל אלו האומות בכללן כליון חרוץ לעוצם מעלתו ותוקף הנפלאות הנעשית על ידו ולזה תמצא בסיחון ועוג שנלחם בהם משה שלא נשאר בהם שריד ופליט ולהיות ישראל בלתי ראויים לכמו זאת ההצלחה כמו שהתפרסם מדבר המרגלים לא זכו אל שתהיה זאת המלחמה על ידי משה והיתה על ידי יהושע ולא היה כחו כל כך גדול ולזה נתעצל באלו המלחמות כמו שהתבאר במה שיבוא עד שהפריד המות בינו ובין השלמת המלחמות ההם וממה שיעיד על שזה העונש השיג משה בעון ישראל מה שאמר במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם והנה הזהירו השם ית' לבלתי נטות מדרכי התורה ימין ושמאל ר"ל שלא יוסיף לדבריה' ולא יגרע מהן והנה נראה כי הנטיה לימין הוא כשיוסיף על דבריה והנטיה לשמאל כשיגרע מדבריה והזהירו גם כן שלא יתרשל מהעיון בה כי התלמוד מביא לידי מעשה בחלק המעשיי ממנה ולזה אין ראוי שיקצר האדם מלעיין בדברי' המעשיים ממנה ויחשב כי די לו שיעשה המצות המעשיות ההם כי העיון בדברי תורה בזה יתיישר בשלמות אל המעשה עם שזה יעמידהו על סוד זאת המצוה והתכלית המכוון כה ואולם העיון בחלק העיוני מהתורה שלא יישיר למעשה הוא ממה שאין ספק בו שאין ראוי שיקצר האדם בו כי הוא השלם שבפנים להיישיר המעיין בו אל השלימות האנושי כמו שביארנו בביאורנו לדברי תורה, כי ההולך בדרכי התורה ומעיין בה לפי מה שאפשר הוא מושגח מאתו ית' ויחילו דרכיו בכל עת, וצוהו שלא יירא מהלחם בגוים ההם ואם היו חזקים מאד אבל יהיה לבו בטוח בה' אשר יעדו שכבר ינצח אותם:

מְצוּדַת דָּוִד משה עבדי מת. רצה לומר, אילו היה עדיין חי, לא יכולתם לעבור את הירדן כי עליו נגזר לבל יעבור: ועתה. הואיל והוא מת, קום עבור וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן קום. הוא ענין זרוז, כמו (דברים י יא) קום לך למסע:

מַלְבִּי״ם השאלות (ב) למה א"ל משה עבדי מת והלא ידע זאת? וכפל להם לבני ישראל, הוא זרות בלשון: משה עבדי מת. וא"כ נסתלקו ב' המניעות הנ"ל. א] תחלה לא היה העברת הירדן אפשרי ועתה קום עבור את הירדן. ב] תחלה לא היה אפשר שאתה תהיה בראש, ועתה קום עבור בראש וכל העם הזה אחריך (כי מבואר הוא שכ"מ שכפל את הכנוי הוא עקר את במאמר): אל הארץ. אומר הגם שאתה תהיה שר הצבא ודרך כל כובשי ארצות שהארץ הנכבשת תקרא ע"ש שר הצבא או המלך הכובש ולו תהיה לחלק ולעשות בה כרצונו, הנה לענין הארץ הזאת לא יהיה כן, רק אל הארץ אשר אנכי נתן להם, ומבאר לבני ישראל, שהכנוי הבא כפול לפני השם מורה לבני ישראל דוקא לא לך:

ג כָּל־מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף־רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י כל מקום אשר תדרך כף רגלכם. כיוצא בו נאמר למשה ושנינו בספרי (פ' עקב) אם ללמד על תחומי ארץ ישראל, הרי הוא אומר מהמדבר והלבנון הזה, אם כן למה נאמר אשר תדרך כף, אף חוצה לארץ, משתכבשו את הארץ, כל מה שתכבשו מחוצה לארץ יהיה קדוש ויהיה שלכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כָּל אַתְרָא דְתִדְרַךְ פַּרְסַת רַגְלְכוֹן בֵּיהּ לְכוֹן יְהַבִתָהּ כְּמָא דְמַלֵילִית עִם מֹשֶׁה:

מְצוּדַת דָּוִד בו. מוסב על תחלת המקרא, על כל מקום:

מְצוּדַת צִיּוֹן תדרך. מלשון דרך, וענינו הליכה וצעידה:

מַלְבִּי״ם כל מקום. פסוק זה כבר נזכר בפ' עקב (דברים יא, כד), ובארו חז"ל (ספרי שם) שר"ל שגם אם תדרכו בכ"מ שהוא בארצות שבח"ל לכבשם יהיה שלכם וינהוג בה קדושת הארץ. אבל מהמדבר וכו' שם יהיה גבולכם, שם אתם מצווים לכבוש, וח"ל רשות. וגם אין לכם רשות לכבוש בח"ל עד שתכבשו את א"י. וכבר נודע מדברי חז"ל (ספרי דברים, ז) שאם היה משה עובר וכובש לא היו נצרכים למלחמה, רק בכל מקום מדרך כף רגלם היו האויבים נופלים לפניהם חללים, ועז"א למשה כ"מ אשר תדרוך כף רגלכם, בדריכת הרגלים לבד תקנוהו ותכבשוהו ויהיה שלכם. אולם הגם שגרם החטא והוצרכו עתה למלחמה, דבר ה' לא ישוב ריקם, ואומר שגם עתה כל מקום אשר תדרוך כו' לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה. ורק זה תלוי בתנאי אם מהמדבר וכו' יהיה גבולכם, אם תכבשו כל א"י, ושזה היה תלוי בהטבת מעשיהם, כמ"ש (שופטים ג, א) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, שע"י שראה כי לבבם איננו שלם עם ה' הניח מן האומות לנסותם. ואם היה לבבם שלם עד שלא היו צריכים לנסיון ואז היו כובשים כל גבולם, אז היה שם הדבר כמו בימי משה לבל יצטרכו לחרב ולמלחמה:

ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד־הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר־פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד־הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם׃

רַשִׁ״י מהמדבר והלבנון הזה. הוא מדבר קדש, מדבר צין שעל ידי אדום, שהיה במקצוע דרומית מזרחית ודרך שם נכנסו לארץ, שנאמר (במדבר כ טז): והנה אנחנו בקדש וגו', ומנין שהיא בדרומית מזרחית, שנאמר (שם לד ג): והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום: ועד הנהר הגדול נהר פרת. זה רחבה מדרום לצפון: כל ארץ החתים. בכלל הזה: ועד הים הגדול מבא השמש. לארכה, מן המזרח למערב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִמַדְבְּרָא וּלְבָנוֹנָא הָדֵין וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא דִפְרָת כֹּל אַרַע חִתָּאֵי וְעַד יַמָא רַבָּא מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא יְהֵא תְחוּמְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד מבוא השמש. שהוא ברוח מבוא השמש:

מְצוּדַת צִיּוֹן והלבנון. כן שם היער, ואולי גדלו בו אילני לבנה: מבוא ענין שקיעה, כמו (בראשית כח יא) כי בא השמש:

ה לֹא־יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם־מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ כְּמָא דַהֲוָא מֵימְרִי בְּסַעֲדֵיהּ דְמֹשֶׁה כֵּן אֶהֱוֵי עִמָךְ לָא אַשְׁבְּקִינָךְ וְלָא אַרְחְקִינָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד לא יתיצב. רצה לומר לא יתגבר להיות נצב הקומה: לא ארפך. לא אתן לך רפיון ממני:

מַלְבִּי״ם לא יתיצב. הבטיחו שני דברים. א] לא יתיצב איש לפניך, לתפוס שררה או לדבר דבר נגדך (דע שיש הבדל בין יתיצב לפניך בלמ"ד, שגדרו שיתיצב הקטן לפני הגדול דרך השתוות, כמו לפני מלכים יתיצב (משלי כב, כט), מי הוא לפני יתיצב (איוב מא, מב). ובין יתיצב בפניך, שהוא ההתקוממות להלחם נגדו). לא יתיצב איש בפניך (דברים ז, כד; יא, כה), הבטיחו שכל ימי חייו יהיה הוא המנהיג את העם ולא ירים ראש איש בלעדיו. ב] לענין הדבוק האלקי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, להשרות שכינתי עליך בנסים ובנפלאות כמו עם משה. ומפרש, נגד הא' אמר לא ארפך, ר"ל שאחזיק אותך ביד ימינך לחזקך תמיד, ונגד הב' אמר לא אעזבך שלא תסור רוח קדשי ממך (כי נגד החזוק הגופני הפוכו הרפיון וכמ"ש (שה"ש ג, ד) אחזתיו ולא ארפנו, ונגד חול השפע הרוחנית הפוכו היא עזיבה):

ו חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם׃

רַשִׁ״י חזק ואמץ. בדרך ארץ, כמה שהוא אומר: כי אתה תנחיל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תְּקֵיף וַעְלַם אֲרֵי אַתְּ תַּחְסֵין יַת עַמָא הָדֵין יַת אַרְעָא דְקַיֵימִית לַאֲבָהַתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד חזק ואמץ. בהנהגת העם כראוי:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואמץ. אף הוא ענין חוזק, כמו (משלי כד ה) מאמץ כח:

מַלְבִּי״ם השאלות (ו – ט) למה שנה ושלש באזהרת האומץ והחוזק? ובשניה הוסיף מלת מאד? ומ"ש הלא צויתיך מה כוונתו? למה כפל אזהרותיו על שמירת התורה? ואמר תחלה למען תשכיל ואח"כ אמר כי אז תצליח ואז תשכיל? חזק. עתה באר דבריו. נגד הא' שא"ל לא יתיצב איש לפניך, ע"ז צריך שתתחזק ותתאמץ (התחלת התעוררות הגבורה תקרא בלשון חזוק, וקיומה והתמדתה שהוא אומץ הלב תקרא בלשון אמוץ. וזה גדרם בכ"מ), כי העזר העליון יחול כפי ההכנה האנושיית. ובאר כי אתה תנחיל, ולזה צריך חזוק שלא יתיצב איש לפניך בעניני הנחלות שיפלו עליה קטטות ודינים, ובאר כי ראוי שיתחזק ואל תירא מג' טעמים. א] מצדך, כי אתה תהיה המנחיל לא זולתך. ב] מצד הנוחל, שהוא את העם הזה הנבחר. ג] מצד הנחלה, שהיא הארץ אשר נשבעתי לאבותם. ושבועתי לא תשוב ריקם:

ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל־תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ׃

רַשִׁ״י רק חזק ואמץ מאד. בתורה, כמו שהוא אומר: לשמור ולעשות ככל התורה: תשכיל. תצליח:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְחוֹד תְּקֵיף וֶעְלֵם לַחֲדָא לְמִטַר לְמֶעְבַּד כְּכָל אוֹרַיְתָא דְפַקְדָךְ מֹשֶׁה עַבְדִי לָא תִסְטֵי מִינֵיהּ לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא בְּדִיל דְתִצְלַח בְּכָל אֲתַר דִתְהָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד רק וגו׳. כי לולא זאת, לא תועיל כלום בהנהגת העם כראוי: למען. בעבור שמירת התורה תשכיל:

מְצוּדַת צִיּוֹן תשכיל. ענינו הצלחה, וכן (שמואל א יח יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, כי המצליח נראה להבריות שעשה מעשיו בהשכל:

מַלְבִּי״ם רק. נגד הענין הב' של הדבוק האלקי שעליו אמר כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, גם ע"ז צריך שתתחזק עוד ביותר, כי עיקר הגבורה לכבוש את יצרו. וגם ר"ל כי החזוק הגופני תלוי בחזוק הנפשי בשמירת התורה. ובאר כי החזוק הזה יהיה, א] לשמור א"ע ממצות ל"ת. ב] ולעשות מ"ע. ורק ככל התורה, ר"ל בל תשמרם מפני הכרעת השכל, רק מפני צווי התורה, וז"ש אשר צוך משה עבדי. וגם לא יספיק אם תשמור חלק מה"ת, כי צריך אתה לשמור (כ)כל התורה: אל תסור ממנו (מן הספר). ימין, על צד התוספת. ושמאל, על המגרעת. ור"ל לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו: למען תשכיל בכל אשר תלך. באר שמצות התורה נבדלו ממצות הנמוסיות בשני ענינים. א] שמצות הנמוסיות רובם אין בם טעם שכלי אשר יפיק אל התכלית הנרצה, לא כן מצות התורה הם מצות שכליות מובילות אל מטרת האושר והשלמות, ועז"א למען תשכיל. ב] שגם הנמוסים שהם נמוסים שכליים אינם מקיפים רק על הכללים, לא על כל פרטי ההנהגות וחלקיהם, לא כן מצוות התורה שהם ילמדו ארח סלולה בכל דרכי בני אדם, לכן אמר בכל אשר תלך:

ח לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַכָּתוּב בּוֹ כִּי־אָז תַּצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל׃

רַשִׁ״י ספר התורה הזה. ספר משנה תורה היה לפניו: והגית בו. והתבוננת בו, כל הגיון שבתורה בלב, כמה דאת אמר (תהלים יט טו): והגיון לבי לפניך ; (ישעיהו לג יח): לבך יהגה אימה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא יַעְדֵי סִיפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין מִפּוּמָךְ וּתְהֵי הֲגֵי בֵּיהּ יֵימָם וְלֵילְיָא בְּדִיל דְתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכָל דִכְתִיב בֵּיהּ אֲרֵי בְּכֵן תַּצְלַח יַת דַרְכָּךְ וּבְכֵן תַּכְשָׁט:

מְצוּדַת דָּוִד הזה. האמור במקרא שלפניו (פסוק ז) אשר צוך משה: למען תשמור. כי כשימוש מפיך, פן תשכח מה: כי אז. כשתשמור לעשות וגו׳, אז תצליח:

מְצוּדַת צִיּוֹן ימוש. יסור, כמו (ישעיהו נט כא) לא ימושו מפיך: והגית. פעם תשמש לדבור, כמו (תהלים לה כח) ולשוני תהגה, ופעם תשמש למחשבה, כמו (שם מט ד) והגות לבי:

מַלְבִּי״ם לא ימוש. באר שיש עוד תנאי אחר חוץ מן המעשה, והוא העיון והעסק בתורה, א] לא ימוש מפיך, שהוא העסק ללמוד ולשנות הלכות התורה ומצותיה. ב] והגית בו, שיחשוב ויעיין תמיד בחלק העיוני שבתורה, ותכלית העיון והעסק יהיה בעבור המעשה, לשמור מל"ת ולעשות מ"ע, ורק ככל הכתוב בו, כי גם הענינים המקובלים בתורה שבע"פ ימצאם אחר העיון כתובים ורשומים בתורת הכתב עפ"י כללי הלשון ועפ"י המדות שהתורה נדרשת בהם: כי אז תצליח. יש הבדל בין הצלחה והשכלה, הבוחר תמיד באמצעיים טובים המובילים אל התכלית הנרצה ע"י שכלו ותבונתו נקרא משכיל, ומי שמזלו עומד לו אשר ישיג התכלית הנרצה אצלו תמיד במקרה, נקרא מצליח. המשכיל, יש לו שכל חד וחריף לבחור תמיד הדרך הקרוב אל המבוקש. והמצליח, יש לו מזל מצליח ומערכה טובה. ואמר ע"י לימוד התורה תצליח כי ה' יהפך מזלך לטובה תמיד, וגם תשכיל ע"י השכל לבחור בטוב, וגם תצליח בענינים העולמיים ותשכיל בענינים הנפשיים:

ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל־תַּעֲרֹץ וְאַל־תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ׃

רַשִׁ״י הלוא צויתיך חזק ואמץ. במלחמה, כמו שנאמר: אל תערוץ ואל תחת, והיכן צוהו, בימי משה שנאמר (דברים לא כג): ויצו את יהושע בן נון וגו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא פַקֵידְתָּךְ תְּקֵף וֶעְלֵם לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַר אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָךְ בְּכָל אֲתַר דִתְהָךְ:

מְצוּדַת דָּוִד צויתיך. אני מצוה לך חזק במלחמה מול האויב ואל תירא: כי עמך ה׳ וגו׳. ולא אמר ׳כי עמך אני׳, אף שה׳ היה המדבר, ודוגמתו (שמואל א יב יא) וישלח כו׳ ואת שמואל, והמדבר היה שמואל:

מְצוּדַת צִיּוֹן הלוא. המלה ההיא תורה לזרז ולחזק, כמו (שופטים ו יד) הלוא שלחתיך: תערוץ ותחת. שתיהם ענין פחד, כמו (דברים ז כא) לא תערוץ מפניהם וכו׳; (שם א כא) ואל תחת:

מַלְבִּי״ם הלוא. והנה צוהו על החזוק בחלוקת הנחלות ובשמירת התורה ולא צוהו פה על החזוק בעניני המלחמה נגד האויבים, משיב הלא צויתיך, ר"ל ע"ז שתתחזק בענין המלחמה כבר צויתיך, כי זמ"ש (דברים לא, כג) ויצו את יהושע ויאמר חזק ואמץ. ונגד חזק אמר אל תערוץ, ונגד ואמץ, שהוא התמדת החזוק בלב אמר אל תחת, ר"ל אל תפול ממדרגתך בשום פעם: כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך. גם בלכתך למלחמה נגד האויב, ה' אלהיך עמך לתת אויבך בידך. ולכן לא אמר כי עמך אני, כי חוזר למ"ש אליו משה (שם, ח) וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך, כי פה חזר מה שדבר ע"י משה:

י וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת־שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר׃

רַשִׁ״י ויצו יהושע. ביום שתמו ימי בכי אבל משה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפַקֵיד יְהוֹשֻׁעַ יַת סַרְכֵי עַמָא לְמֵימָר:

רַלְבַּ״ג ויצו יהושע את שוטרי וגו'. אחשוב שזה הענין היה אחר ששלח יהושע המרגלים והעד על זה שכבר נתחבאו המרגלים ג' ימים ובאו לפי פשטי הכתובים כי ביום הד' ולמחרת היום הרביעי השכים יהושע וכל ישראל ובאו עד הירדן ולנו שם טרם יעבורו, ויתכן עוד כי ביום ההוא בעינו שצוה יהושע שוטרי העם הזה שלח המרגלים, והנה לא היה היום ההוא ממנין שלשת ימים שזכר כי הוא אמר בעוד שלשת ימים ר"ל אחר היום ההוא, והנה בתחלת היום החמישי ליום ההוא נשלמו אלו השלשת ימים והנה בעצם היום ההוא באו המרגלים לבית רחב ולנו שם הלילה ומה שאמרה ונחבתם שמה שלשת ימים רוצה לומר עד היום השלישי לנסיעתן וכן מאמר ויבואו ההרה וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים רוצה לומר עד היום השלישי ויהיה חסר מלת עד וכמוהו ימצאו רבים כמו שבארנו בביאורנו לדברי תורה באמרו ארבעים יכנו שהרצון בו עד ארבעים, וכן מ"ש ומושב בני ישראל וגו' שהרצון בו עד ארבע מאות ושלשים שנה וכן מה שאמר תספרו חמשים יום הרצון בו עד חמשים יום:

מְצוּדַת צִיּוֹן שוטרי. הם הממונים להשמיע להעם דברי המושל ולהכריח על קיומם, כמו (שם טז יח) שופטים ושוטרים:

מַלְבִּי״ם ויצו יהושע. והנה אבאר (בפסוק יב ובפרק ב פסוק א) כי טרם בא דבר ה' אליו פחד יהושע ודבר עם בני ראובן ובני גד שילכו חלוצים לעזרו וגם שלח מרגלים חרש לדרוש ולחקור, והיה דעתו להמתין עד שוב המרגלים. ועתה כשמעו דבר ה' התחזק ולא רצה להמתין על המרגלים, רק צוה להכריז:

יא עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת־הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ׃

רַשִׁ״י הכינו לכם צדה. כל דבר הצריך לדרך וכלי זיינם למלחמה אמר להם לתקן, שאם אתה אומר במאכל ובמשתה, הרי היו מסתפקים במן שבכליהם עד ט"ז בניסן, וכן הוא אומר (לקמן ה' י"ב): וישבות המן ממחרת (מפי רבי): בעוד שלשת ימים. בסוף שלשת ימים, בעוד שתהיו כאן שלשת ימים ואחר תעברו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עִבָרוּ בְּגוֹ מַשְׁרִיתָא וּפַקִידוּ יַת עַמָא לְמֵימָר אַתְקִינוּ לְכוֹן זְוָדִין אֲרֵי בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין אַתּוּן עָבְרִין יַת יַרְדְנָא הָדֵין לְמֵיעַל לְמֵירַת יַת אַרְעָא דַייָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמִירְתָהּ:

רַלְבַּ״ג בעוד שלשת ימים וגו'. הרצון בו זולת היום שהוא בו ואחר שיעברו אחריו שלשה ימים שלמים יהיה להם כן ולזה אמר אחר זה ויהי מקצה שלשת ימים וגו' להורות כי הרצון בזה אחר עבור שלשה ימים והנה נתאחד הענין עד הבקר כדי שיתפרסם לישראל עוצם המופת הזה ויראו זה בעיניהם והנה צוה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה שיקיימו התנאי שהתנה להם משה בתתו להם הארץ אשר מעבר הירדן לפאת מזרח וזכר שכבר הסכימו לשמוע אל דבריו באופן שהיו שומעין לדברי משה ושמי שיעבור על מצותו יומת כי כן יעדה התורה בהעובר על דברי הנביא וכ"ש יהושע שהיה מלך ונביא:

מְצוּדַת דָּוִד וצוו וכו׳. אף כי נאמר קודם שילוח המרגלים, מכל מקום על כרחך הצווי היה אחרי זה, כי ביום שהלכו המרגלים לנו ביריחו, ובהר התעכבו ג׳ ימים ובחזירתם לנו במקומם, וביום שאחריו לנו אצל הירדן, וממחרת עברו הירדן: הכינו. עם כי עדיין אכלו את המן, מכל מקום היה בידם מפרי האדמה, ממה שהביאו להם תגרי הגוים, ואת זה צום להכין:

מְצוּדַת צִיּוֹן צדה. מזון, כמו (יהושע ט ה) לחם צידם: בעוד. תרגומו: בסוף:

מַלְבִּי״ם הכינו לכם צדה לדרך. כי ביום הב' בבקר נסעו מהשטים (ג, א). והיה הכנת הצדה לטחון המן בריחים ולדוכו במדוכה:

יב וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּלְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁבֶט גָד וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה אֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר:

מַלְבִּי״ם השאלות (יב) מדוע שינה סדר הלשון והקדים השם אל הפעל? ודרך הספור לאמור ויאמר לראובני, כי כן חק הלשון: ולראובני. הנה מדרך העבר להשתמש בפעלים העתידים עם וי"ו בראשו להפוך העתיד לעבר, ויאמר, וירא, ויבדל, ויקרא, וזה דוקא במאמרים הבאים על דרך ספור אם ישמור את הסדר בקדימה ואיחור, וזה נקרא העבר המסודר. אמנם כאשר ירצה לספר איזה ענין אשר התחיל ויהי קודם הענין שסופר לפניו, אז ישמש בפעל לבד, ויקדים תמיד את השם אל הפעל, וזה נקרא העבר המוקדם, כ"כ המדקדקים, וכן כתב רש"י (בראשית ד, א) והאדם ידע, מכבר, וה' פקד את שרה (שם כא, א) פירש"י קודם שרפא את אבימלך. וכבר דברנו מזה במקומות שונים. ולפ"ז ממה שלא אמר ויאמר יהושע לראובני ולגדי, מבואר שלא שמר פה את הסדר, רק פי' ולראובני אמר קודם לכן, ר"ל שכבר קודם שבא דבר ה' אליו חשב יהושע מחשבות על כבישת הארץ, ובהיותו ירא מן המלחמה אמר לראובני ולגדי שיעברו חלוצים לפני אחיהם, וכן שלח מרגלים, וכ"ז מיראתו ופחדו, נמצא שכל המאמר (מפה עד סימן ג) היה קודם הענין הקודם שדבר ה' אליו. כי כאשר ראה ה' כי יחת בלבבו דבר אליו שיעבור את הירדן ושלא יצפה על המרגלים ששלח, ויתחזק ויתאמץ ולא יבטח על גבורת בני ראובן. ולכן תיכף אחר הדבור צוה את העם שיכינו להם צדה כי בעוד שלשת ימים יעברו את הירדן, הגם שלא ידע אז שישובו המרגלים בקרב הימים האלה. ובזה סלקנו המבוכה שיש בענין החשבון של שלשת ימים, כמו שיתבאר בריש קאפיטל הבא:

יג זָכוֹר אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה לֵאמֹר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲווֹ דְכִירִין יַת פִּתְגָמָא דִפַקֵיד יַתְכוֹן מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ לְמֵימָר יְיָ אֱלָהָכוֹן מַנִיחַ לְכוֹן וִיהַב לְכוֹן יַת אַרְעָא הָדָא:

מְצוּדַת דָּוִד זכור. עליכם לזכור: מניח. נותן לכם מקום מנוחה, בתת לכם הארץ הזאת שבעבר הזה:

מַלְבִּי״ם השאלות (יג – טו) הלא מרע"ה לא התנה עמהם (בפר' מטות) רק שיעברו חלוצים עד אחר הכיבוש, ולמה הוסיף יהושע שיתאחרו עד אחר ירושה וישיבה? ולמה כפל ה' מניח לכם ונתן לכם את הארץ? ומדוע אמר שנית אשר נתן לכם משה בעבר הירדן, שהם דבר מותר, ולפי כללי הלשון היל"ל ושבתם לארץ ירושתכם אשר נתן לכם משה וירשתם (כמו שביארתי כלל זה בפי' הספרא ויקרא א' בפסוק אשר פתח אהל מועד: זכור את הדבר. כיון על מ"ש (דברים ג, יח - כ) ואצו אתכם בעת ההיא לאמר ה' אלהיכם נתן לכם את הארץ לרשתה חלוצים תעברו כו' רק נשיכם וטפכם וכו' עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וכו'. ר"ל כי בתנאי שהתנה עמהם (במדבר ל״ב:כ״ב) אמר ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו (פכ"ב וכן שם פכ"ט), שלא חייבם להתעכב רק עד אחר הכיבוש, אבל במשנה תורה זכר שציום שיתעכבו שמה עד חלוקת הארץ, הגם שע"ז לא התנה עמהם אז, אמר שמן היושר יעשו זאת, וגם יש עוד טעם בזה במ"ש בפי' התורה פ' מטות שמשה התנה עמהם אז כמה פעמים שילכו חלוצים לפני ה' וכמ"ש (שם, כא) ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' ונכבשה הארץ לפני ה', כי חשב שיהיה הכבוש בדרך נס ואז לא היו צריכים להתעכב רק עד הכבוש, ובפ' דברים ראה כי תהיה המלחמה קרובה לטבע שעז"א ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם ולא פרט שיהיה ההעברה לפני ה', לכן הצטרכו להתעכב עד גמר החלוקה שתפסק המלחמה לגמרי. וכן באר יהושע פה, ה' אלהיכם מניח לכם, ר"ל אחר שאתם יש לכם שתי תועליות, א] המנוחה, כי נשיכם וטפכם יושבים במנוחה ואינם נעים ונדים עוד. ב] ונתן לכם את הארץ הזאת אשר בקשתם אותה. ובאר דבריו כי הלא:

יד נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם׃

רַשִׁ״י כל גבורי החיל. שבכם יעברו חלוצים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְשֵׁיכוֹן טַפְלֵיכוֹן וּבְעִירְכוֹן יֵתְבוּן בְּאַרְעָא דִיהַב לְכוֹן מֹשֶׁה בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וְאַתּוּן תְעָבְרוּן מְזָרְזִין קֳדָם אֲחוּכוֹן כֹּל גִבָּרֵי חֵילָא וּתְסַעֲדוּן יַתְהוֹן:

מְצוּדַת צִיּוֹן חמושים. מזויינים, כמו (שמות יג יח) וחמשים עלו:

מַלְבִּי״ם נשיכם טפכם ומקניכם ישבו בארץ. ולא ינועו כנשי אחיכם, ולכן מן היושר כי אתם תעברו חמושים לפני אחיכם (ולמ"ש שבמ"ש לפני אחיכם ר"ל שתהיה המלחמה טבעיית, לכן באר שיעברו גבורי החיל, משא"כ אם היה ההעברה לפני ה' במלחמה נסיית היה צריך שיעבור העם כולו לא דוקא גבורי חיל):

טו עַד אֲשֶׁר־יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם־הֵמָּה אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י מזרח השמש. עבר מזרחי של ירדן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עַד דִינִיחַ יְיָ לַאֲחוּכוֹן כְּוַתְכוֹן וְיֵירְתוּן אַף אִינוּן יַת אַרְעָא דַייָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן וּתְתוּבוּן לְאַרַע יְרוּתַתְכוֹן וְתֵירְתוּן יָתָהּ דִיהַב לְכוֹן מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מַדְנַח שִׁמְשָׁא:

מְצוּדַת דָּוִד עד אשר יניח. עד אשר יתן ה׳ מקום מנוחה גם להם: וירשתם. רצה לומר, אז תאחזו בה מבלי מערער הואיל ותקיימו התנאי: מזרח השמש. בעבר המזרחי:

מַלְבִּי״ם עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם. שתשתהו פה עד אחר חלוקת הארץ שיהיה להם מנוחה וירושה כמו שיש לכם, ונגד ה' אלהיכם מניח לכם אמר עד אשר יניח, ונגד ונתן לכם את הארץ אמר וירשו גם המה וכו': אשר נתן. ר"ל שרק על תנאי זה נתן לכם שתירשו אותה אם לא תעזבו את אחיכם:

טז וַיַּעֲנוּ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל־כָּל־אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיבוּ יַת יְהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר כֹּל דְפַקֵדְתָּנָא נַעֲבַד וּלְכָל אֲתַר דְתִשְׁלַחְנָנָא נְהַךְ:

מַלְבִּי״ם כל. ר"ל אין אתה צריך להזכירנו צוויו של משה, כי גם צוויך מספיק לשנעשה כן, ולא לבד הדבר הזה שחויבנו עליו מצד היושר, כי גם אל כל אשר תשלחנו נלך, אם:

יז כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁמַעְנוּ אֶל־מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־מֹשֶׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּכֹל דְקַבֵּלְנָא מִן מֹשֶׁה כֵּן נְקַבֵּל מִנָךְ לְחוֹד יְהֵי מִימְרָא דַייָ אֱלָהָךְ בְּסַעֲדָךְ כְּמָא דַהֲוָה בְּסַעֲדֵיהּ דְמֹשֶׁה:

מְצוּדַת דָּוִד רק וכו׳. רצה לומר, לא נשמע אליך רק כשיהיה ה׳ עמך וכו׳, אבל לא בזולת זה:

מַלְבִּי״ם רק אם יהיה ה' עמך כאשר היה עם משה. אז אתה שקול אצלנו כרבך, ולא זאת לבד כי גם:

יח כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶה אֶת־פִּיךָ וְלֹא־יִשְׁמַע אֶת־דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ׃

רַשִׁ״י ימרה. יקניט את דבריך:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כָּל גְבַר דִיסַרֵב עַל מֵימְרָךְ וְלָא יְקַבֵל יַת פִּתְגָמָךְ לְכֹל דְתַפְקְדִנֵיהּ יִתְקְטֵיל לְחוֹד תְּקֵף וֶעְלָם:

רַלְבַּ״ג והתרו לו רק חזק ואמץ רוצה לומר שיתחזק להתנהג ככל דברי התורה כי אם יצום לעבור על דבריה לא ישמעו אליו אלא אם היה זה לפי שעה וזה שהוא והם מחוייבים לחזוק התורה, או ירצה באמרו חזק ואמץ מאוד שיתחזק ויתאמץ על הנהגת העם בחריצות ולא יעזוב הנהגתם כי העם לא יתכן שיהיו זולת רועה כמ"ש משה ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה:

מְצוּדַת דָּוִד רק חזק. לענוש המורדים ולא למחול על כבודך:

מְצוּדַת צִיּוֹן ימרה. מלשון מרי ומרד, כמו (דברים כא יח) סורר ומורה:

מַלְבִּי״ם כל איש אשר ימרה את פיך יומת. כדין מורד במלכות. ואמרו כל אשר ימרה, הפך מה שנצטוה, וגם אשר לא ישמע, שלא יעשה מה שנצטוה, כי המרי הוא בלא תעשה, והבלתי שמיעה הוא בקום ועשה. ואמר לכל אשר תצונו, אף בדבר קטן חייב מיתה כדין מורד במלכות: רק חזק. בלבד שתתחזק כראוי למנהיג העם. וראה כי הזכירו ג"כ שני הדברים שא"ל ה', לא יתיצב איש בפניך, כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, ועל שניהם א"ל חזק ואמץ וכמש"פ למעלה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.