יְהוֹשֻׁעַ כב

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּכֵן קְרָא יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה:

רַלְבַּ״ג ואחר זכר שכבר קרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה והזהירם מאד לשמור התורה וברכם ושלחם לאהליהם בנכסי' רבים ומקנה רב ובזהב ובכסף ובנחשת וברזל ובשלמות הרבה כי חלקו שלל אויביהם עם אחיהם וכן היה ראוי כי כן חלקו כל ישראל שלל הערים אשר באו להם בנחלה כמו שנזכר בתור':

ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִי אֶתְכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן אַתּוּן נְטַרְתּוּן יַת כָּל דְפַקֵד יַתְכוֹן מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ וְקַבֵּילְתּוּן לְמֵימְרִי לְכֹל דִי פַקְדֵית יַתְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד אשר צוה. שתעברו חלוצים לפני בני ישראל למלחמה:

מַלְבִּי״ם אתם שמרתם. ר"ל כי התנאי שהתנה משה עם בני ראובן ובני גד לא היה רק שילכו חלוצים עד אחר הכיבוש, רק משה ע"ה הוסיף וצוה אותם שיעמדו שמה גם עד אחר חלוק (כמ"ש למעלה א, יג). וז"ש אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה, (ב) ותשמעו בקולי. ומפרש מ"ש אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה, הוא כי:

ג לֹא־עֲזַבְתֶּם אֶת־אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא שְׁבַקְתּוּן יַת אֲחוּכוֹן דְנַן יוֹמִין סַגִיאִין עַד יוֹמָא הָדֵין וּנְטַרְתּוּן יַת מַטְרַת תַּפְקֵידְתָּא מֵמְרָא דַייָ אֱלָהָכוֹן:

מַלְבִּי״ם לא עזבתם את אחיכם זה ימים רבים. ר"ל עד שבע שכבשו ושבע שחלקו. ומ"ש ותשמעו בקולי הוא ושמרתם את משמרת מצות ה', כי יהושע לא היה בכחו לצוות להם מצות חדשות נוספות על תורת משה, רק לצוות צוויים שיהיו משמרת אל מצות התורה, ר"ל גדרים וסיגים, וז"ש ושמרתם את משמרת מצות ה': (ד) ועתה הניח. כמ"ש (דברים ג, כ) עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם: (ה) רק. אחר שהיא מובדלת מא"י צריך שם שמירה יתירה:

ד וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְעַן אַנִיחַ יְיָ אֱלָהָכוֹן לַאֲחוּכוֹן כְּמָא דִי מַלֵיל לְהוֹן וּכְעַן אִתְפְּנִיאוּ וֶאֱזִילוּ לְכוֹן לְקִרְוֵיכוֹן לְאַרְעָא אַחְסַנְתְּכוֹן דִיהַב לְכוֹן מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא:

מְצוּדַת דָּוִד הניח. נתן להם מקום מנוחה: פנו ולכו. פנו מכאן, ולכו וכו׳:

ה רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת־הַמִּצְוָה וְאֶת־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּלְדָבְקָה־בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְחוֹד אִסְתַּמָרוּ לַחֲדָא לְמֶעֱבַּד יַת תַפְקֵדְתָּא וְיַת אוֹרַיְתָא דִי פַקֵיד יַתְכוֹן מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וְלִמְהַךְ בְּכָל אוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקוּדֹהִי וּלְאִתְקְרָבָא לִדְחַלְתֵּיהּ וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד רק שמרו מאד. אף אם תרחיקו ממשכן ה׳:

ו וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל־אָהֳלֵיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבָרְכִינוּן יְהוֹשֻׁעַ וְשַׁלְחִינוּן וַאֲזַלוּ לְקִרְוֵיהוֹן:

ז וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה בַּבָּשָׁן וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם־אֲחֵיהֶם מעבר [בְּעֵבֶר] הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְגַם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל־אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרֲכֵם׃

רַשִׁ״י וגם כי שלחם יהושע. לחצי שבט המנשה, כאשר שלח את בני ראובן וגד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה יְהַב מֹשֶׁה בְּמַתְנָן וּלְפַלְגֵיהוֹן יְהַב יְהוֹשֻׁעַ עִם אֲחֵיהוֹן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא לְמַעֲרָבָא וְאַף אֲרֵי שַׁלְחִינוּן יְהוֹשֻׁעַ לְקִרְוֵיהוֹן וּבָרְכִינוּן:

מְצוּדַת דָּוִד ולחצי שבט המנשה. בזה יתן טעם למה היה רק חצי שבט המנשה עם בני ראובן ובני גד: וגם כי שלחם. רצה לומר, וגם זאת דבר להם כאשר שלחם והוא הדבר הנאמר במקרא שלאחריו:

מַלְבִּי״ם השאלות (ז - ט) למה כפל וישלחם יהושע ויברכם וגם כי שלחם ויברכם? ומה שייך פה מה שלחצי המנשה נתן בבשן וכו' שכבר ידענו זה? למה אמר ששבו משילה וכו' זה היל"ל תחלה שיהושע קראם לשילה? וגם כי שלחם. ר"ל אחר שמנשה נחלק שבטו לשנים לכן הוצרכו ברכה יתירה בפ"ע: (ח) בנכסים רבים. כי מקנה רב היה לבני ראובן וגד ולא לחצי מנשה: חלקו. פי' עם אחיהם שנשארו לשמור את עריהם, כי רק ארבעים אלף מהם עברו את הירדן (למעלה סי' ד), שהם פחות משליש ממספרם (בפרשה) [בפרשת] פנחס. והרי"א פי' שר"ל שהשלל ששללו ב"י בודאי נתחלק לשבטים, ולכן בני ראובן ובני גד יכלו לשאת עמהם את השלל אשר קנו, אבל חצי המנשה שבא חלקו מעורב בחלק חצי השבט האחר, הוצרך לאמר להם שיחלקו השלל עם אחיהם. וז"ש ע"י כי לחצי שבט המנשה נתן משה בבשן וכו', ולכן הגם כי שלחם יהושע וכו' בכ"ז הוכרח לאמר אליהם בנכסים רבים וכו' חלקו שלל אויביכם עם אחיכם, ר"ל עם החצי האחר מאותו שבט, עכ"ד. ובזה יל"פ שעז"א וישובו וילכו, ר"ל ע"י שהוצרך חצי השבט להתעכב על חילוק השלל בשילה המתינו גם בני ראובן ובני גד עליהם ומשם שבו:

ח וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל־אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב־מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל־אֹיְבֵיכֶם עִם־אֲחֵיכֶם׃

רַשִׁ״י עם אחיכם. בני ראובן ובני גד ויש פותרין: עם אחיכם, שנשארו לשמור את הערים עם הנשים והטף, ולא עברו את הירדן עם החלוצים, גם הם נטלו חלק בבזה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן לְמֵימָר בְּנִכְסִין סַגִיאִין תּוּבוּ לְקִרְוֵיכוֹן וּבִבְעִירָא סַגִי לַחֲדָא בְּכַסְפָּא וּבְדַהֲבָא וּבִנְחָשָׁא וּבְפַרְזְלָא וּבִלְבוּשִׁין סַגִי לַחֲדָא פַּלִיגוֹ בִּזַת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן עִם אֲחֵיכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד אליהם. לבני ראובן, ולבני גד ולחצי שבט מנשה: עם אחיכם. הם אשר נשארו בעבר הירדן לשמור הנשים והטף והרכוש:

מְצוּדַת צִיּוֹן בנכסים. זה הלשון ידוע בדברי רבותינו זכרונם לברכה כלול בה זהב וכסף וכלים ומקנה וכו׳, וכן (קהלת ה יח) עושר ונכסים: ובשלמות. ובבגדים, ויתהפך משמלה שלמה, כמו מכבש כשב:

ט וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ־בָהּ עַל־פִּי יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתָבוּ וַאֲזַלוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה מִלְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִׁלֹה דִי בְאַרְעָא דִכְנָעַן לְמֵיזַל לְאַרְעָא דְגִלְעָד לְאַרְעָא אַחְסַנְתְּהוֹן דְאַחֲסִינוּ בָהּ עַל מֵימְרָא דַייָ בִּידָא דְמֹשֶׁה:

מַלְבִּי״ם וישובו. יהושע קראם אל עירו תמנת סרח אשר בהר אפרים ומשם שלחם, והם לא הלכו משם למזרח לעבור את הירדן רק הלכו לשילה שהיה בקצה צפונית לנחלת יוסף להתפלל במקדש ה' שמה ולקחת רשות מישראל שנאספו שמה, וזה היה אות כי לא נסוג אחור לבם מקדושת משכן ה' ומאחדות אבן ישראל (הפך מה שחשדו אותם אח"כ על אודות המזבח), וזה שדייק מאת ב"י משלה:

י וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל־הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתוֹ לִגְלִילֵי יַרְדְנָא דִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבְנוֹ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה תַּמָן מַדְבְּחָא עַל יַרְדְנָא מַדְבַּח רַב לְמֶחֱזֵי:

רַלְבַּ״ג עוד זכר שבשוב' לנחלתם מעבר לירדן בנו אצל הירדן מזבח גדול למראה וחשבו ישראל שעשו זה להקריב עליו ונקהלו שילה לעלות עליהם לצבא והיתה עצתם לשלוח להם תחלה פנחס בן אלעזר הכהן ועשרה נשיאים עמו מתשעת המטות וחצי המטה לדעת מה זה ועל מה זה ולהזהירם ולהוכיחם על זה כי כבר הוזהרו בתורה מעשות במת ציבור זולתי משכן ה' וגם במה ליחיד נאסרה מעת באו אל המנוחה ואל הנחלה והנה היה משכן שילה מנוחה כמו שנתבאר בסוף זבחים ובית עולמים היה נחלה ולפי זה הענין היה מרד בה' כי הכונה בשלא יעבד השם יתברך כי אם במקום אחד הוא להורו' על היותו אחד כמו שביארנו בביאורנו לדברי התורה וזה הפך מה שעשו ישראל כשנשקעו בע"ג עד שתמצא שכבר היו להם בתי עבודת אלילים בכל עריהם אמר הנביא מספר גנותן כי מספר עריך היו אלהיך יהודה הנה אמרו ישראל לעלות עליה' לצכא להוכיחם על זה ולבער הרע מקרבם כי זה מדרכי התורה כמו שנתבאר בתורה בעיר הנדחת ולזאת הסבה עלו ישראל לצבא על אחיהם על דבר פילגש בגבעה והסבה בזה שישמעו הנשארים וייראו ולא יוסיפו לעשות הרע הזה כי אולי ילמדו מזה הנשארים ויסתבכו כלם בזה הפועל המגונה הלא תראה כי ירבעם בן נבט התחיל במרד ונמשכו למריו כל מלכי ישראל הבאים אחריו ונשקעו בו גם כן בסוף הענין מלכי יהודה והיה זה סבת גלות ישראל מארצם ואבדן רבים מהם ולזאת הסבה אחשב שאמרו פנחס והנשיאים לבני ראובן ולבני גד ולחצי שבט המנשה המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף וגו':

מְצוּדַת דָּוִד אשר בארץ כנען. רצה לומר, בשפת הירדן המערבי שהוא מארץ כנען: למראה. רצה לומר, להיות למראה עינים, לא לעולה וזבח:

מְצוּדַת צִיּוֹן על. אצל:

מַלְבִּי״ם השאלות (י - יב) למה כפל גלילות הירדן אשר בארץ כנען? וכן מ"ש מול ארץ כנען גלילות הירדן אל עבר בני ישראל? ואמר ב"פ וישמעו בני ישראל?: אשר בארץ כנען. ספר כי בנו את המזבח בצד של כנען שהיא בצד הירדן המערבי, וזה מעיד עליהם שלא היה דעתם להפרד מישראל שא"כ היו בונים בצד המזרחי, זאת שנית שתבניתו היה מעיד עליו שנבנה רק למראה לא לעולה וזבח, כי היה גבוה מאד בלא מעלות עד שנראה שלא היה רצון הבונים להקריב עליו רק לעשות אות וזכר וציון:

יא וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת־הַמִּזְבֵּחַ אֶל־מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל־עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁמָעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר הָא בְּנוֹ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה יַת מַדְבְּחָא לָקֳבֵיל אַרְעָא דִכְנָעַן בִּגְלִילֵי יַרְדְנָא דִלְעִבַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מַלְבִּי״ם וישמעו. ובני ישראל שמעו ודנו שבנו את המזבח הידוע בשילה, ר"ל שבנו כתבניתו ושבנו אותו אל מול ארץ כנען להטות גם לב ב"י מעבר מזה אל המזבח הלז:

יב וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא׃

רַשִׁ״י לעלות עליהם לצבא. לפי שנאסרו הבמות משנקבע המשכן בשילה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁמָעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְכְּנִישׁוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְשִׁלֹה לְמֵיסַק עֲלֵיהוֹן לְחֵילָא:

מְצוּדַת דָּוִד לצבא. אם לא יתקנו את אשר עותו, כי הם חשבו שעשאוהו לעולה וזבח:

מְצוּדַת צִיּוֹן לצבא. כמו בצבא, ובאה הלמ״ד במקום הבי״ת, וכן (ויקרא כו ז) לפניכם לחרב, ומשפטו בחרב:

מַלְבִּי״ם וישמעו. ר"ל ומצד זה לא דנו אותם לזכות רק שמעו לקול הדן לכף חובה. ויקהלו לצבא. ר"ל להקהיל צבא אם יצטרך ללחום, לכן לא אמר בב':

יג וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־חֲצִי שֵׁבֶט־מְנַשֶּׁה אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת־פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלָחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְוַת בְּנֵי רְאוּבֵן וּלְוַת בְּנֵי גָד וּלְוַת פַּלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה לְאַרְעָא גִלְעָד יַת פִּנְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא:

מְצוּדַת דָּוִד וישלחו. טרם עלו לצבא, שלחו להוכיחם, כי אולי ישובו:

מַלְבִּי״ם וישלחו. להזהירם תחלה אולי ישובו. את פינחס. יען היה בזה, א] מעילה נגד ה', ב] בגידה נגד ישראל, שלחו את פנחס להוכיחם על דבר ה': ועשרה נשאים. להתוכח עמם במה שנוגע לישראל:

יד וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית־אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְעַשְׂרָא רַבְרְבִין עִמֵיהּ רַבָּא חָד רַבָּא חָד לְבֵית אַבָּא לְכָל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל וּגְבַר רֵישׁ בֵּית אֲבָהַתְהוֹן אִינוּן לְאַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד ואיש. כל אחד מעשרה הנשיאים היה הראש לבית אבותם, והמה היו הראשים לכל אלפי ישראל:

טו וַיָּבֹאוּ אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־חֲצִי שֵׁבֶט־מְנַשֶּׁה אֶל־אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתוֹ לְוַת בְּנֵי רְאוּבֵן וּלְוַת בְּנֵי גָד וּלְוַת פַּלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה לְאַרְעָא דְגִלְעָד וּמַלִילוּ עִמְהוֹן לְמֵימָר:

טז כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת יְהוָה מָה־הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּיהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּדֵין אֲמַרוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דַייָ מָא שִׁקְרָא הָדֵין דִי שְׁקַרְתּוּן בְּמֵימְרָא דֶאֱלָהָא יִשְׂרָאֵל לְמִיתַב יוֹמָא דֵין מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַייָ בְּמִבְנְכֹן לְכוֹן מַדְבְּחָא לְמִמְרַדְכוֹן יוֹמָא דֵין בְּמֵימְרָא דַיָי:

מְצוּדַת דָּוִד מה המעל. רצה לומר, למה מעלתם בה׳: בבנותכם. במה שבניתם: למרדכם. לעשות בזה מרידה בה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן המעל. החטא ופשע:

מַלְבִּי״ם השאלות (טז - כ) מה היה החטא במזבח הלז שהתעוררו ללחום עמהם? הכתובים כפולים ותחלה הביאו ראיה מעון פעור ואח"כ מעכן, ומה רצו באריכות לשון שהרבו בזה דברים אין קץ? מה המעל. יען לא ידעו אם בנו המזבח לע"ז או אם בנוהו להקריב עליו קרבנות לה', טענו על שני הצדדים. א] על הצד האחד שהיה לע"ז, מה המעל הזה, הלא הוא מעל גדול לשוב היום מאחרי ה', ר"ל היום בעוד נגד עיניכם כל האותות והנפלאות שעשה לכם, ולא לבד שתשובו מאחריו בשב ואל תעשה, עוד עשיתם מעשה בפועל בבנותכם לכם מזבח לע"ז, שזה בא למרדכם היום בה', מרידה גלויה פשוע וכחש בה':

יז הַמְעַט־לָנוּ אֶת־עֲוֺן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא־הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הַזְעֵיר לָנָא יַת חוֹבָא דִפְעוֹר דְלָא אִדַכִּינָא מִנֵיהּ עַד יוֹמָא הָדֵין וַהֲוַת מְחָתָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיָי:

מְצוּדַת דָּוִד המעט. רצה לומר, וכי העון שבידנו מאז האם קל הוא: עון פעור. העון שעבדו לפעור: לא הטהרנו. רצה לומר, לא נתכפר מכל וכל: בעדת ה׳. אף באלו שלא חטאו: היה הנגף. על שלא מיחו:

מַלְבִּי״ם המעט. אמרו וא"ת מה לכם תריבו ריב ה', דעו כי מזה ימשך נזק אל הגוי כולו, כמו שהיה בעון פעור שהיה בו שני נזקים, א] לדורות, אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה. ב] בשעת מעשה, שהיה הנגף בעדת ה', שנלקו הבלתי חוטאים בעון החוטאים:

יח וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּיהוָה וּמָחָר אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַתּוּן תְּתוּבוּן יוֹמָא דֵין מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַייָ וִיהֵי אַתּוּן תִּמְרְדוּן יוֹמָא דֵין בְּמֵימְרָא דַייָ וּמְחַר עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יְהֵי רוּגְזָא:

רַלְבַּ״ג ואתם תשובו היום מאחרי ה' והיה אם אתם תמרדו בה' היום ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף והנה אמרו זה כי אולי זה העון משך לב קצת העם עד שכמעט לא הטהרו ממנו עדין כי קצתם למדו מזה ונסתבכו בחטא הסתבכות מה כי זה דרך המרי ועוד כי הנגף היה בעדת ה' בעבור חטא היחידים מצד התאחדות שהיו מתאחדים בו כלל העם יקרה עונש לכלל בעבור חטא היחיד כמו שביארנו הסבה בזה בעון עכן ולזה יקרה שישובו היום מאחרי ה' ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף אם מפני ההתאחדות שיהיה סבה לסור השגחות השם יתברך מהם כמו שבארנו במה שקדם ויקרה מזה העונשים בכללם על חטא אלו השבטים אם מפני המשכם אל החטא ולמדם קצתם מקצתם ולזה אמרו אותנו אל תמרדו כי מרדם בה' יהיה מרד בחטא ויהיה מרד בהם כי יראתם פן יספו בעונם ומצד האחר היה מרד גם כן וזה כי הפרטים הם תחת הכלל ושם היתה סנהדרי גדולה אשר כל השבטים היו תחתיהם ואם יפרדו מהם ימרדו בזה:

מְצוּדַת דָּוִד אתם תמרדו. ואנו הלא נקיים אנחנו מזה העון: ומחר. רצה לומר, לאחר זמן בעת התשלומין, יקצוף ה׳ על כולם על שלא מיחו, ונהיה כולם נלקים על ידו, אם כן, בעל כרחנו צריכין אנו למחות בידכם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ומחר. יש מחר שהוא לאחר זמן רב, וכן (שמות יג יד) כי ישאלך בנך מחר:

מַלְבִּי״ם ואתם. וא"כ אם אתם תשובו היום מאחרי ה', ותשנו באולת, ימשכו ג"כ שני הנזקים האלה, א] והיה אתם תמרדו היום בה', שזה דבר רע מאד תיכף. ב] ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף, שלא עליכם לבד יקצוף רק על כל עדת ישראל, ולא היום לבד יקצוף רק גם מחר שהוא לאחר זמן שימשך הקצף ימים רבים:

יט וְאַךְ אִם־טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּת יְהוָה אֲשֶׁר שָׁכַן־שָׁם מִשְׁכַּן יְהוָה וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַיהוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אֶל־תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ׃

רַשִׁ״י אם טמאה ארץ אחזתכם. שלא בחר הקדוש ברוך הוא להשרות בה שכינתו: ואותנו אל תמרודו. כמו, ובנו אל תמרודו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְרַם אִם מְסָאֲבָא אֲרַע אַחְסַנְתְּכוֹן עֲבָרוּ לְכוֹן לַאֲרַע אַחְסַנַת עַמָא דַייָ דִי שְׁרָא תַמָן מַשְׁכְּנָא דַייָ וְאַחֲסִינוּ בֵּינָנָא וּבְמֵימְרָא דַייָ לָא תִמְרְדוּן וּבָנָא לָא תִמְרְדוּן בְּמִבְנֵיכוֹן לְכוֹן מַדְבְּחָא בַּר מִמַדְבְּחָא דַייָ אֱלָהָנָא:

מְצוּדַת דָּוִד ואך אם טמאה. אם בעיניכם טמאה ארץ אחוזתכם לפי שאין המשכן שם, ובעבור זה תחשבו לומר שאין השגחת המקום עליכם רק על ידי אמצעות השר השורר, ואליו תעשו המזבח לעולה וזבח: עברו לכם. הלא זאת עשו עברו הנה והאחזו נחלה בתוכנו: ובה׳ אל תמרדו. כי גם בדבר זה יחשב למורד בה׳: ואותנו אל תמרדו. כי הואיל ועל ידכם יבוא הקצף על כולנו, הרי הוא כאלו מרדתם בנו: בבנותכם. במה שבניתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואותנו. ענינו, כמו ובנו: מבלעדי. ענינו כמו זולת, וכן (בראשית יד כד) בלעדי רק אשר אכלו הנערים:

מַלְבִּי״ם ואך. ב] עתה טענו על הצד הב' אם יאמרו שעשו המזבח לה', אך אם תאמרו כי טמאה ארץ אחוזתכם ואינה ראויה להקריב שם קרבנות ולכן בניתם המזבח מעבר הלז כדי להקריב עליו לה', הנה גם בצד הזה הוא מרד, בין נגד ה' שצוה שלא להקריב בבמה רק במשכן ה', בין נגד ישראל שזה מפריד בין הקיבוץ והאחדות אשר ביניהם, שמצדו ראוי שיעבדו כולם שכם אחד לאל אחד בבית אחד, ולא יחצו לשני כתות בשני מזבחות. וז"ש עברו לכם אל ארץ אחזת ה' אשר שכן שם משכן ה', באופן שתתאחדו עמנו בין באחוזת הארץ הקדושה בין בעבודת ה' במשכנו וביתו: ובה' אל תמרדו ואותנו אל תמרדו. כי זה מרד נגד ה' ונגד ישראל. וכדברים האלה פי' הרי"א. ולא נמצא בשום מקום פעל מרד נקשר עם מלת את רק פה, כי המורד הוא רק עבד באדוניו, לא חצי העם בחציו השני. שמרידה זאת היא רק שיעשה פירוד משני הצדדים עד שגם אנחנו נמרוד באחדות ישראל, שיתחלק, ואתם תגרמו הפירוד והמרד גם מצדנו, וע"ז בא מלת אותנו:

כ הֲלוֹא עָכָן בֶּן־זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֺנוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא עָכָן בַּר זָרַח שְׁקַר שִׁקְרָא בְּחֶרְמָא וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה רוּגְזָא וְהוּא גַבְרָא חָד לָא מִית בְּחוֹבֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד לא גוע בעונו. תחסר מלת לבד, ורצה לומר, אף שהיה רק איש אחד ואין בדבר חלול ה׳, מכל מקום לא גוע הוא לבד, כי הקצף היה על כולם:

מַלְבִּי״ם הלוא. וא"ת ולמה תריבו אתם ריב ה', הנה גם בזה ימשך נזק כולל אל כלל האומה, כמו שהורה הנסיון בעכן, שמעל בחרם נגד קדשי מקדש, כי הכסף והזהב שגנב היו קדשי מקדש, וזה כדוגמת שחטאתם אתם שהוא ג"כ נגד המקדש, וראו מה היה לנו שעל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו, שזה היה מצד שחטא איש אחד מכלל העם ממשיך קצף והסתרת פנים אל הגוי כולו וסרה מהם השגחת ה', ולכן הוא לא גוע כי לא היה עונש בפועל שאז לא יענש רק החוטא לבד, כי היה רק הסתרת פנים מן הכלל, כמ"ש (למעלה ז, יב - יג). ועתה אם הוא איש אחד פעל הסתרת פנים מכלל הקיבוץ כ"ש עתה שהחוטאים שני שבטים ומחצה, שיסיר ה' השגחתו מהעדה כולה:

כא וַיַּעֲנוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת־רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲתִיבוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנָשֶׁה וּמַלִילוּ עִם רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

מַלְבִּי״ם השאלות (כא) מדוע לא ענו אל פנחס? וידברו את ראשי כו'. אל פנחס שבא להוכיחם על הצד שמעלו נגד ה' לא השיבו דבר, כי אם ינקו א"ע מדבר הבגידה הקטנה נגד ישראל יוסר השמצה הראשונה ממילא:

כב אֵל אֱלֹהִים יְהוָה אֵל אֱלֹהִים יְהוָה הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם־בְּמֶרֶד וְאִם־בְּמַעַל בַּיהוָה אַל־תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י אל אלהים ה'. אל כל האלהים הוא ה' היודע כי לא במרד וגו', וכשכפל לומר שתי פעמים אלהים, בעולם הזה ובעולם הבא: אל תושיענו. כלפי שכינה אמרו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֵל אֱלֹהִים יְיָ אֵל אֱלֹהִים יְיָ קֳדָמוֹהִי יְדִיעַ וְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹפָא יֵדַע אִם בְּמֵרְדָא וְאִם בְּשִׁקְרָא שְׁקַרְנָא בְמֵימְרָא דַייָ לָא תִפְרְקִינָנָא יוֹמָא הָדֵין:

מְצוּדַת דָּוִד אל אלהים ה׳. רצה לומר ה׳ שהוא אל על כל אלהים, והם המלאכים הקרואים אלהים, וכפלו דבריהם לחזק מאמרם: הוא יודע. מאז יודע הוא שלבבנו נאמן לפניו: וישראל הוא ידע. רצה לומר, ובהאריך הזמן גם ישראל ידע ויכיר כי כנים אנחנו: אל תושיענו. הסבו פניהם כלפי מעלה, ואמרו אם מעשה המזבח היה במרד ובמעל, אזי אל תושיענו היום הזה, ולא תאריך אפך:

מַלְבִּי״ם השאלות (כב - כט) איך יועיל לפי דעתם המזבח הזה לבל יאמרו מחר לבניהם אין לכם חלק בה' והלא בהפך המזבח הזה כמו שהביא אותם לידי חשד עתה כן יביא אותם לידי חשד בדורות הבאים ויביאו ראיה מן המזבח הזה שאין להם חלק במזבח שבשילה? למה כפלו אל אלהים ה' אל אלהים ה'? וכפל אם במרד ואם במעל, וכל ארך הלשון שחזרו את הענין כמה פעמים צריך ביאור: אל. נגד מה שחשדום שהיה המזבח לע"ז אמרו אל אלהים ה', ואין אחר זולתו. ונגד הצד שחשדום שהיה להקריב עליו קרבנות לה', אמרו אל אלהים ה' הוא יודע האמת מכבר, וישראל הוא ידע האמת בעת שיראו כי לא נקריב עליו. ועתה קיימו דבריהם בשבועה ואלה: אם במרד. ר"ל נגד אחדות ישראל כפי צד הב': ואם במעל בה'. כפי הצד הא': אל תושיענו כו'. ישליך אותנו מעל פניו:

כג לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְאִם־לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם־לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים יְהוָה הוּא יְבַקֵּשׁ׃

רַשִׁ״י הוא יבקש. יפרע ממנו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְמִבְנָא לָנָא מַדְבְּחָא לְמֵיתַב מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַייָ וְאִם לְאַסָקָא עֲלוֹהִי עֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְאִם לְמֶעְבַּד עֲלוֹהִי נִכְסַת קוּדְשִׁין יְיָ הוּא יִתְבַּע:

מְצוּדַת דָּוִד לבנות. רצה לומר, אם הכוונה היתה לבנות לנו מזבח לשוב מה׳ וכו׳: ה׳ הוא יבקש. אם הכוונה היתה על זאת, אזי יבקש ה׳ מאתנו וישלם גמול:

מַלְבִּי״ם לבנות. מפרש נגד מ"ש אם במעל בה', היינו שהיה לבנות לנו מזבח לשוב מאחרי ה', שהוא לעבוד ע"ז. ונגד אם במרד מפרש אם להעלות עליו עולה ומנחה כו', להפרד ממשכן שילה, על שני הצדדים האלה ה' הוא יבקש להעניש העושה זאת:

כד וְאִם־לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת־זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה־לָּכֶם וְלַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י מדאגה מדבר. מחמת דאגת יראת דבר חרפה עשינו, כמה שמפרש פן יאמרו בניכם מחר לחרף את בנינו, כשילכו להקריב במשכן שילה, שמא יאמרו מה לכם ולה', והלא גבול נתן בינינו וביניכם את הירדן, זו דאגנו ועשינו כל 'דאגה' שבמקרא לשון יראה הוא, כמו (ירמיהו לח יט): אני דואג את היהודים, דצדקיהו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאִם לָא מְיוֹצְפָא מִפִּתְגַם עָבַדְנָא יַת דָא לְמֵימָר מְחַר יֵימְרוּן בְּנֵיכוֹן לִבְנָנָא לְמֵימָר לֵית לְכוֹן חוּלַק בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד ואם לא. מוסב למעלה, לומר: ואם לא עשינו את זאת מחמת דאגה ופחד מדבר אחר, אזי ה׳ הוא יבקש: לאמר. עתה מפרשים דבריהם ואומרים: כי אמרנו פן לאחר זמן יאמרו בניכם וכו׳: מה לכם ולה׳. כאלו יאמרו מה לכם לה׳, ומה לה׳ לכם, רצה לומר, אין לכם חלק בה׳ ולא ה׳ בכם:

מַלְבִּי״ם ואם לא. כי עקר הבנין היה מדאגה מדבר, מפני שהיינו דואגים מדבר שיוכל למצוא אותנו בעתיד, וגם ר"ל שהיינו דואגים מדבר הזה עצמו שאתם חושדים אותנו עתה שאנו רוצים להבדל מעדת ישראל וממשכן ה', ותהי להפך, שעשינו זאת מפני דאגה שיבא דבר זה עצמו בעתיד ע"י שמחר יאמרו וכו', ר"ל אחר שהירדן מפסיק בינינו, ושם חו"ל, והרבה מצות שאין נוהגות שם, יאמרו בניכם לבנינו כו' אין לכם חלק בה', ודברים כאלה יפעלו בלב בנינו לבל ייראו את ה':

כה וּגְבוּל נָתַן־יְהוָה בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד אֶת־הַיַּרְדֵּן אֵין־לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת־בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְחוּמָא יְהַב יְיָ בֵּינָנָא וּבֵינֵיכוֹן בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יַת יַרְדְנָא לֵית לְכוֹן חוּלַק בְּמֵימְרָא דַייָ וִיבַטְלוּן בְּנֵיכוֹן יַת בְּנָנָא בְּדִיל דְלָא לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ:

רַלְבַּ״ג והנה היתה תשובתם כי לא עשו זה לא לעולה ולא לזבח אך להיות להם לזכר כי הם מעם ה' ומארצו יצאו והמעבר היה רק בינם ובין ארץ ישראל ולזאת הסבה קראו שם המזבח כי עד הוא בינותינו כי ה' האלהים:

מְצוּדַת דָּוִד והשביתו. ובזה ימנעו את בנינו מליראה את ה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן והשביתו. בטול ומניעה, כמו (ישעיהו יד ד) שבת נוגש:

כו וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה־נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת־הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרְנָא נַעְבֵּיד כְּעַן לָנָא לְמִבְנֵי יַת מַדְבְּחָא לָא לַעֲלָתָא וְלָא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא:

מְצוּדַת דָּוִד ונאמר. ובעבור זה אמרנו נעשה את זאת לבנות מזבח, אולם לא לעולה וזבח:

מַלְבִּי״ם ונאמר. לתקן זאת: נעשה נא לנו. רושם ואות נאמן כי כמונו כמוכם בני אל חי, במה שנבנה את המזבח לא לעולה ולא לזבח, ר"ל מזבח שתבניתו עשוי רק למראה ולא לעולה וזבח כמ"ש (פסוק י) מזבח גדול למראה: כי עד הוא. וזה יהיה עד בינינו וביניכם לדור ודור: לעבד את עבודת ה' לפניו בעולותינו וכו'. שזה יעיד שהמזבח העומד חוץ למשכן ה' הוא פסול מלהקריב עליו כי לא יאות לעבוד את עבודת ה' רק לפניו במשכנו, וממילא לא יאמרו בניכם מחר לבנינו אין לכם חלק בה' כמו שיבאר:

כז כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת יְהוָה לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא־יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין־לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה׃

רַשִׁ״י כי עד הוא. שלא סילקנו עצמנו מתורת מזבח:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי סָהִיד הוּא בֵּינָנָא וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין דָרָנָא בַּתְרָנָא לְמִפְלַח יַת פּוּלְחָנָא דַייָ קֳדָמוֹהִי בְּעַלָוְתָנָא וּבְדִבְחָנָא וּבְנִכְסַת קוּדְשָׁנָא וְלָא יֵמְרוּן בְּנֵיכוֹן לִבְנָנָא מְחַר לֵית לְכוֹן חוּלַק בְּמֵימְרָא דַיָי:

מְצוּדַת דָּוִד כי עד הוא. כי רק להיות הוא עד בינינו, שגם אנחנו נעבוד את ה׳, כי גם לנו חלק בו, כי המזבח אשר בינינו דומה הוא למזבח ה׳, ולזה יחשב לעד: ולא יאמרו. ולא יוכלו עוד לומר כזאת:

כח וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל־דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת־תַּבְנִית מִזְבַּח יְהוָה אֲשֶׁר־עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי־עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַרְנָא וִיהֵי אֲרֵי יֵימְרוּן לָנָא וּלְדָרָנָא מְחַר וְנֵימַר חֲזוֹ יַת דְמוּת מַדְבְּחָא דַייָ דִי עֲבַדוּ אַבְהָתָנָא לָא לַעֲלָתָא וְלֹא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא אֲרֵי סָהִיד הוּא בֵּינָנָא וּבֵינֵיכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ונאמר. בהיות המזבח בנוי, נאמר כאשר יאמרו בניכם כזאת, אז נשיב להם: ראו תבנית המזבח העומד לעד, כי הלא לא נעשה עליו עולה וזבח, ואם לא להיות לעד, על מה נבנה:

מְצוּדַת צִיּוֹן תבנית. צורת:

מַלְבִּי״ם ונאמר. ר"ל ותיכף אמרנו בעת הבנין: והיה כי יאמרו וכו' ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו. ר"ל מתבניתו שעשוי באופן שהוא רק למראה לא להקריב עליו, וזאת הלא עשו אבותינו, פי' כל ישראל, כי אחר שלא מיחו בדבר, הנה הסכימו על עשייתו, שיהיה לעד בינינו וביניכם:

כט חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּיהוָה וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן חַס לָנָא מִנָנָא מִלְמֶחְטֵי קֳדָמוֹהִי מִלְמֵרַד בְּמֵימְרָא דַייָ וּלְמִיתַב יוֹמָא דֵין מִבָּתַר פּוּלְחָנָא דַייָ לְמִבְנֵי מַדְבְּחָא לַעֲלָתָא לְמִנְחָתָא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא בַּר מִמַדְבְּחָא דַייָ אֱלָהָנָא דִי קֳדָם מַשְׁכְּנֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד חלילה לנו ממנו. המרד בה׳ הוא חולין לנו מצד עצמינו, מבלי דבר התוכחה: מלבד. להיות עוד אחד זולת המזבח אשר לפני משכן ה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלילה. הוא מלשון חולין וגנאי:

מַלְבִּי״ם חלילה. אחרי שבארו כוונתם בעשיית המזבח שהוא למען יהיה לעד בדורות הבאים, אמרו עתה כ"ש שאין לחשוד אותנו בזה כי חלילה לנו ממנו, ר"ל ממנו בעצמו שהוא מן תבנית המזבח שנעשה למראה לא לזבח, ממנו בעצמו חלילה לנו למרוד בה', כי הוא יוכיח על פנינו שאין להקריב בשום מקום מלבד מזבח ה' אלהינו אשר לפני משכנו:

ל וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁמַע פִּינְחָס כַּהֲנָא וְרַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא וְרֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל דִי עִמֵיהּ יַת פִּתְגָמַיָא דִי מַלִילוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶׁה וּשְׁפַר בְּעֵינֵיהוֹן:

רַלְבַּ״ג וישר הדבר בעיני פנחס ובעיני הנשיאים וישבו מאתם אל בני ישראל וברכו בני ישר' את השם הנכבד ששמר אותם מעלות לצבא:

לא וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵן וְאֶל־בְּנֵי־גָד וְאֶל־בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי־בְתוֹכֵנוּ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־מְעַלְתֶּם בַּיהוָה הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר פִינְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי מְנַשֶׁה יוֹמָא דֵין יְדַעְנָא אֲרֵי בֵינָנָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא דַייָ דְלָא שְׁקַרְתּוּן בְּמֵימְרָא דַייָ שִׁקְרָא הָדֵין בְּכֵן שֵׁיזַבְתּוּן יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַד מֵימְרָא דַיָי:

מְצוּדַת דָּוִד היום ידענו וכו׳. בתת בלבבנו להזהר מבוא בדמים ולדבר תחלה פנים אל פנים, כי רואים אנו אשר לא מעלתם המעל הזה אשר חשבנו, ואדרבה אז בבנין המזבח הצלתם את בני ישראל מיד מכת ה׳, כי מעתה לא יחטאו להשבית את בניכם מליראה את ה׳ ולא יענשו, מה שאין כן אם השביתו, כי אז לא היו נצולים מעונש:

מַלְבִּי״ם השאלות (לא) התכת הכתוב קשה מאד, והלא תחלה טרם שעשו המזבח לא הסתפקו שה' בקרבם? היום ידענו. פנחס התחיל לפייסם ואמר כי הוא לא נסתפק בזה כלל, כי אחר שראו שה' שוכן בתוך ישראל ולא הסתיר פניו מהם ידעו שלא מעלו שבטיהם בו מעל. ושיעור הכתוב, היום (כי בתוכנו ה') ידענו כי לא מעלתם בה' המעל הזה. (מלות כי בתוכנו ה' הוא מאמר מוסגר, מבאר יען שבתוכנו ה' מזה ידענו כי לא מעלתם): אז הצלתם. ר"ל כי אם הייתם מועלים במעל גדול כזה, הלא אז הצלתם והפרשתם (מלשון (בראשית לא, ט) ויצל אלהים את מקנה אביכם) את ב"י מיד ה' והשגחתו, וא"כ ממה שיד ה' בתוכנו עושה פלא ידענו היום כי לא מעלתם. וכוונת דבריו שעד היום לא נסתפק כלל, ומה שבאו אליהם היה לדעת טעמם וכדי להסיר מכשול מדורות הבאים:

לב וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי־רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי־גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתַב פִינְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרַבְרְבַיָא מִלְוַת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמִלְּוַת בְּנֵי גָד מֵאַרְעָא גִלְעָד לְאַרְעָא דִכְנָעַן לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲתִיבוּ יַתְהוֹן פִּתְגָמָא:

מְצוּדַת דָּוִד דבר. תשובה על דברי השליחות:

לג וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרֲכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד יֹשְׁבִים בָּהּ׃

רַשִׁ״י ויברכו אלהים. ואודיאו קדם ה' בני ישראל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹדִיאוּ קֳדָם יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא אֲמַרוּ לְמִיסַק עֲלֵיהוֹן לְחֵילָא לְחַבָּלָא יַת אַרְעָא דִבְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יַתְבִין בָּהּ:

מְצוּדַת דָּוִד ויברכו אלהים. על אשר נתן בלבם לשלוח להם טרם ילחמו: ולא אמרו. לא חשבו עוד להלחם בם, כי קבלו דבריהם הנאמרים באמת:

מַלְבִּי״ם השאלות (לג) מה רבותא שלא אמרו לעלות עליהם לצבא, אחר שהתנצלו ויצא כאור משפטם? וייטב הדבר וכו'. הכתוב מודיע כי סבת התעוררם לצאת עליהם לצבא לא היה מפני איזה איבה קנאה ומשטמה שהיה בלב שבטי יה איש על אחיו, רק מפני רוב אהבתם אליהם שרצו להשיבם מעון, ולכן שמחו על הדבר ויברכו אלהים, מה שלא היה כן אם היה בואם עליהם מפני משטמה לא היו שמחים בשלא מצאו עתה סיבה להלחם עמהם. ובאר ולא אמרו כו' לשחת וכו', כי גם בתחלת יציאתם לא אמרו וחשבו לשחת הארץ, רק להשיבם מעון, ולכן שמחו וברכו על כי יצא כנוגה צדקתם:

לד וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי יְהוָה הָאֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח כי עד הוא. הרי זה מן המקראות הקצרים, וצריך להוסיף בו תיבה אחת, ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח 'עד':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְרוֹ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לְמַדְבְּחָא אֲרֵי סָהִיד הוּא בֵּינָנָא אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים:

מְצוּדַת דָּוִד ויקראו וכו׳ למזבח. תחסר מלת עד, ורצה לומר, ויקראו וכו׳ למזבח עד, כי עד הוא בינינו ובין בני ישראל היושבים בעבר הירדן המערבי אשר ה׳ הוא האלהים, וכמוהם כמונו מאמינים את זאת באמונה שלימה:

מַלְבִּי״ם ויקראו. ובני ראובן וגד קראו למזבח בשם המורה על התכלית שבעבורו נבנה, והוא שיהיה לעד כי ה' הוא האלהים אל אחד ולא זולתו, ולא יחלפו עבודת מזבחו במקום אחר ובאל אחר:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.