יְהוֹשֻׁעַ ו

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא׃

רַשִׁ״י סגרת ומסגרת. כתרגומו: אחידא בדשין דפרזלא, ומתקפא בעברין דנחש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִירִיחוֹ אֲחִידָא הֲוַת בְּדָשִׁין דְפַרְזְלָא וּמְתַקְפָא בְּעַבְּרִין דִנְחָשׁ מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵית דִנְפַק מִנָהּ לְמֶעְבַּד קְרָבָא וְלֵית דְעָלֵל בְּגַוָהּ לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָא:

מְצוּדַת דָּוִד סגרת ומסגרת. רצה לומר, מעולם היתה סגורה בדלתים ובריח, ועתה הוסיפו לסגרה עוד מפני ישראל, ולא הניחו מי לצאת ממנה או לבא בה, שלא יודע מבואות העיר:

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־יְרִיחוֹ וְאֶת־מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁיעַ חֲזֵי דִמְסָרִית בִּידָךְ יַת יְרִיחוֹ וְיַת מַלְכָּהּ גִבָּרֵי חֵילָא:

מְצוּדַת דָּוִד גבורי החיל. רצה לומר, עם שהם גבורי חיל:

מַלְבִּי״ם ויאמר. ואז אמר ה' אליו שבכ"ז יתן יריחו בידו וגם את מלכה וצבאיו הגם שהם גבורי חיל, ולא בכח תגבר רק בדרך נס:

ג וְסַבֹּתֶם אֶת־הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת־הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתִסְחֲרוּן יַת קַרְתָּא כָּל גַבְרֵי עָבְדֵי קְרָבָא אַקֵיף יַת קַרְתָּא זִמְנָא חָדָא כְּדֵין תַּעְבֵּד שִׁיתָּא יוֹמִין:

רַלְבַּ״ג והנ' הסכי' הש"י לעשות כל אלו המופתי' עם ארון ה' להיישיר ישראל לשמור ולעשות ככל הכתוב בו והיו אלו המופתים בזה האופן מהזרות כדי להפיל אימה על הגוים ההם בשמעם אלו הנפלאות העצומות אשר עושה הש"י לישראל והיה זה המספר לשביעיות רצה לומר שהקיפו העיר ז' ימים והיו שם ז' כהנים וז' שופרות היובלים וביום השביעי הקיפו ז' פעמים שזכרנו כמספד הז' שזכרנו בתורה כמו השמטה וז' שמטות וז' שבתות שנים וז' ימים וז' פעמים וז' ימי הפסח וז' ימי סוכה והנה הסכים הש"י שיעשה זה המופת באמצעות זאת התרועה הגדולה כדי שיתעוררו ישראל ויקיצו משנת תרדמת' ויתנו אל לבם ענין אלו הנפלאות העצומות למען יראו את ה' עם שיש לתרועה הגדולה רושם מעט בענין זה המופת כי הקול החזק יניע האויר תנועה חזקה אלא שלא יתכן שיגיע מזאת התנוע' כמו זה הפועל הנפלא שתפול החומה החזקה תחתיה אם לא יחובר לזה המופת:

מְצוּדַת דָּוִד כה תעשה. להקיף פעם אחת ביום:

מְצוּדַת צִיּוֹן הקיף. ענין סבוב, כמו (תהלים פח יח) הקיפו עלי יחד:

מַלְבִּי״ם השאלות (ג) מדוע כפל והסבותם הקף? וסבתם. ולא שיסב הארון עם יהושע לבד רק כל אנשי המלחמהיסובו: הקף(יש הבדל בין סבוב ובין הקף, שסבוב יאמר גם על הסבוב הבלתי שלם, והקףלא יבא רק על הסבוב השלם מכל הד' רוחות, כמ"ש בפי' התורה (ויקרא א׳:ה׳ פסוק ה על המזבח סביב). מוסיף שיקיפו אותה מארבע רוחותיה:

ד וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת׃

רַשִׁ״י היובלים. אילים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשִׁבְעָא כַהֲנַיָא יִסְבוּן שִׁבְעָא שׁוֹפָרַיָא דְקֶרֶן דִכְרַיָא קֳדָם אֲרוֹנָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תִּסְחֲרוּן יַת קַרְתָּא שְׁבַע זִמְנִין וְכַהֲנַיָא יִתְקְעוּן בְּשׁוֹפָרַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד יתקעו. בכל יום בעת יקיפו:

מְצוּדַת צִיּוֹן היובלים. האילים, כן תרגומו:

מַלְבִּי״ם ושבעה. החלוץ הלך לפני הכהנים והכהנים בשופרות אחרי החלוץ לפני הארון, כמ"ש בפסוק ט': והכהנים יתקעו. ר"ל בכל ז' ימים. והנה ביום שמחה היה דרכם לתקוע וביום מלחמה על הצר היה דרכם להריע, כמ"ש (במדבר י, ט - י) וכי תבואו מלחמה וכו' והרעותם וכו' וביום שמחתכם וכו' ותקעתם וכו', הודיעם שעתה יתקעו הכהנים לאות שמחה ונצחון:

ה וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם [כְּשָׁמְעֲכֶם] אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל־הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ׃

רַשִׁ״י במשוך. בתקיעה אחרונה, בהאריך התוקע את הקול: תחתיה. במקומה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי בְּמֵיגַד בְּקְרַן דִכְרַיָא בְּמִשְׁמַעֲכוֹן יַת קַל שׁוֹפָרָא יְיַבְּבוּן כָּל עַמָא יַבָּבָא רַבָּא וְיִפּוֹל שׁוּרָא דְקַרְתָּא וְיִתְבְּלַע תְּחוֹתָהּ וְיִסְקוּן עַמָא גְבַר לְקִבְלֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד את קול. רצה לומר, הקול ההוא המאריך בתקיעה נמשכת: איש נגדו. לא יצטרכו להקיף ולעלות בה, כי כל החומה תפול:

מְצוּדַת צִיּוֹן במשוך. בהאריך הקול:

מַלְבִּי״ם במשוך, בשמעכם. ר"ל תיכף עם התקיעה הגדולה יריעו העם עד ששני הקולות יתערבו ויהיו תכופים, ובזה תבין הפסוק לקמן (טז):

ו וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אֶל־הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת־אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן לְכַהֲנַיָא וַאֲמַר לְהוֹן טוּלוּ יַת אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ וְשִׁבְעָא כַהֲנַיָא יִטְלוּן שַׁבְעָא שׁוֹפָרַיָא דְקֶרֶן דִכְרַיָא קֳדָם אֲרוֹנָא דַיָי:

מַלְבִּי״ם ויקרא. כבר כתבתי כי בעת בא דבור זה אליו היה עם הארון והעם לפני יריחו כי רצה להתחיל במלחמה, ועד עתה נשאוהו הלוים וצוה שהכהנים ישאוהו, כי אחר שיעשה נפלאות על ידו ראוי שישאוהו הכהנים (כמ"ש למעלה ג, ה):

ז ויאמרו [וַיֹּאמֶר] אֶל־הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת־הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְעַמָא עֲבָרוּ וְאַקִיפוּ יַת קַרְתָּא וּמְזַרְזֵי חֵילָא יַעַבְּרוּן קֳדָם אֲרוֹנָא דַיָי:

מְצוּדַת צִיּוֹן והחלוץ. הם בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה, כולם היו מזוינים ביותר, כמו שכתוב בהם (דברים ג יח) חלוצים תעברו:

מַלְבִּי״ם השאלות (ז) מהו עברו וסובו אנה יעבורו? עברו. כי תמיד הלך הארון בראש העם (כנ"ל ג, ב), ועתה נצטוו שילכו העם לפני הארון (כנ"ל ד), לכן (אמור) [אמר] עברו לפני הארון. והנה עד עתה הלך החלוץ שהם בני ראובן ובני גד לפני ב"י (כנ"ל ד, ב), ועתה נתהפך הסדר שהחשוב יהיה באחרונה, הלך הארון ולפניו החלוץ, ולפניהם העם כולו, וז"ש והחלוץ יעבור לפני ארון ה', ויהיה ממוצע בין העם והארון. ובאשר היה אפשר שהעם יעמדו על עמדו והחלוץ ישוב לאחריו לילך אחר העם ואח"כ ישוב הארון לאחרי החלוץ, אך אין זה כבוד להארון וצוה שהארון והחלוץ שאחריו יעמדו ותחלה עברו העם, עד שבאו בראש ואח"כ עברו החלוץ ויעמדו בין העם ובין הארון והארון היה באחרונה. וטעם הסדר הזה להראות כי הנצוח יהיה ע"י הארון, וצריך שיהיה החלוץ קרוב אליו, כאשר יחנו הכרתי והפלתי סביב שר הצבא, וגם כי היה התנאי כן כמ"ש (במדבר לב, כא) ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' למלחמה. וזה מבואר יותר במ"ש למעלה סימן א' פסוק י"ג, שתחלת התנאי שהתנה עמהם משה היה שילכו חלוצים לפני ה', כי חשב שתהיה המלחמה כולה בדרך נס, ואז לא היו הולכים לפני בני ישראל רק לפני הארון שהוא הלוחם והכובש, ואח"ז ראה שתהיה המלחמה קרובה אל הטבע ובדרך כבוש והיה צריך שילכו לפני ב"י שהם הלוחמים והכובשים. אבל במלחמת יריחו שהיה הכבוש ניסיי נתקיים מ"ש ועבר(ו) לכם כל חלוץ לפני ה', ולא הלכו לפני ב"י רק לפני הארון:

ח וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי יְהוָה עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד אֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לְעַמָא וְשַׁבְעָא כַהֲנַיָא נָסְבִין שַׁבְעָא שׁוֹפָרַיָא דְקָרֶן דִכְרַיָא קֳדָם אֲרוֹנָא דַייָ עָבְרִין וְתָקְעִין בְשׁוֹפְרַיָא וַאֲרוֹן קְיָמָא דַייָ אָזֵיל בַּתְרֵיהוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ויהי כאמור. רצה לומר, כן עשו, כאשר אמר יהושע אל העם ושבעה כו׳:

מַלְבִּי״ם השאלות (ח) מ"ש ויהי כאמור יהושע חסר הבנה, כי חסר נשוא המאמר מה היה אז? ופי' המפ' דחוק למה כפל עברו ותקעו הלוך ותקוע? ויהי כאמר יהושע, וכו' עברו ותקעו. ר"ל בל תחשוב שבעת עמדו הכהנים והארון והמתינו עד עברו כל העם והחלוץ לפני הארון (כנ"ל ז) לא תקעו, כי לא נצטוו לתקוע רק בעת יסבבו את העיר, לכן באר כי בעת שאמר יהושע אל העם, (בעת שאמר להם הציווי שבפסוק ז' עברו וסבו את העיר) ואז כבר עמדו שבעה הכהנים הנושאים שבעה שופרות לפני ה', בעת ההיא עברו ותקעו, ר"ל העם עברו אז לפני הארון והכהנים תקעו כל הזמן שעברו העם עד שבעבור העם בא הסדר שארון ברית ה' הלך אחריהם, ר"ל אחרי העם:

ט וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תקעו [תֹּקְעֵי] הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת׃

רַשִׁ״י והחלוץ. בני ראובן ובני גד היו עוברים לפניהם, לפי שהיו בני גד גבורים ומכים בזרוע חזקה, כמו שנאמר (דברים לג כ): וטרף זרוע אף קדקד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּמְזַרְזֵי חֵילָא אָזְלִן קֳדָם כַּהֲנַיָא תָּקְעֵי שׁוֹפָרַיָא וְשִׁבְטָא דְבֵית דָן אָזַל בָּתַר אֲרוֹנָא וְכַהֲנַיָא אָזְלִין וְתָקְעוּן בְּשׁוֹפָרַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד תקעי השופרות. חוזר על הכהנים: הלוך ותקוע. רצונו לומר לא עמדו הכהנים בעת תקיעה, כי אם הלכו ותקעו:

מְצוּדַת צִיּוֹן והמאסף. דגל מחנה דן נקרא מאסף, על שום שהלכו באחרונה, והיו מאספים כל הנכשלים מהמחנות שהלכו ראשונים:

מַלְבִּי״ם והחלוץ הולך לפני הכהנים. ממוצע בין העם והארון (כנ"ל ז). ולא תאמר שכל הכהנים היו סמוכים אל הארון, רק ז' הכהנים תקעי השופרות, כי יתר הכהנים הלכו עם שבט לוי בין העם: והמאסף. שהוא שבט דן היה אחרי הארון, כי יתר השבטים כולם היו לפניו לפני החלוץ: הלוך ותקוע. וגם בעת הליכתם לא הפסיקו מלתקוע (כי בפסוק הקודם דבר ממה שתקעו בעת עמדו עד עברו העם):

י וְאֶת־הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא־תַשְׁמִיעוּ אֶת־קוֹלְכֶם וְלֹא־יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת עַמָא פַּקֵיד יְהוֹשֻעַ לְמֵימָר לָא תְיַבְבוּן וְלָא תַשְׁמְעוּן יַת קָלְכוֹן וְלָא יִפּוֹק מְפּוּמְכוֹן פִּתְגָמָא עַד יוֹמָא דְאֵימַר לְכוֹן יַבִּיבוּ וּתְיַבְּבוּן:

רַלְבַּ״ג והנה צוה אותם יהושע שלא יריעו ולא ישמיעו את קולם עד היום הז' כדי שלא ירגישו בני העיר וישליכו אבנים מעל החומה ואעפ"י שהיה אפש' לש"י לשמרם מזה על דרך המופת הנה אין מדרך הש"י שיעשה המופתי' לבטלה ובמקומות שאפשר בזולת מופת:

מַלְבִּי״ם לא תריעו. תרועת שמחה. ואף לא תשמיעו את קולכם, בצעקה. ואף לא יצא מפיכם דבר, בלחש: עד יום. ביום השביעי:

יא וַיַּסֵּב אֲרוֹן־יְהוָה אֶת־הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַסְחַר אֲרוֹנָא דַייָ יַת קַרְתָּא אַקֵיף זִמְנָא חָדָא וְעָלוּ בְּמַשְׁרִיתָא וּבָתוּ בְמַשְׁרִיתָא:

מַלְבִּי״ם ויבואו המחנה. שבו לגלגל ששם היה המחנה (כמ"ש לקמן ט, וא"ו. יו"ד, וא"ו. ובכ"מ):

יב וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־אֲרוֹן יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַקְדֵים יְהוֹשֻׁעַ בְּצַפְרָא וּנְטָלוּ כַהֲנַיָא יַת אֲרוֹנָא דַיָי:

מְצוּדַת דָּוִד וישכם. ביום השני:

מַלְבִּי״ם השאלות (יב - יג) מדוע השכים היום ולא ביום הראשון? ומדוע ספר שנית שנשאו הכהנים ושבעה כהנים נושאים ז' שופרות הול"ל בקיצור שנעשה כמו ביום הראשון, וכן כפל הלוך ותקעו הלך ותקוע? וישכם. ביום הראשון לא הוצרכו להשכים כי היו בתחום יריחו (כנ"ל ה, יג; וא"ו, א): וישאו הכהנים. עתה נשאוהו הכהנים תיכף מגלגל עד יריחו מה שלא היה כן ביום הראשון, שעד יריחו נשאוהו הלוים כי הדבור בא בהיות יהושע ביריחו (כנ"ל וא"ו):

יג וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה הולך [הָלוֹךְ] וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת׃

רַשִׁ״י והמאסף. שבט דן הנוסע אחרון, והוא מאסף את כל המתעכבים האחרונים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְשִׁבְעָא כַהֲנַיָא נְסִיבוּ שִׁבְעָא שׁוֹפָרַיָא דְקֶרֶן דִכְרַיָא קֳדָם אֲרוֹנָא דַייָ אָזְלִין מֵיזַל וְתָקְעִין בְּשׁוֹפָרַיָא וּמְזָרְזֵי חֵילָא אָזְלִין קֳדָמֵיהוֹן וְשִׁבְטָא דְבֵית דָן אָזֵיל בָּתַר אֲרוֹנָא דַייָ וְכַהֲנַיָא אָזְלִין וְתָקְעִין בְּשׁוֹפָרַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד הלוך ותקעו. כפל הדבר לומר שלא פסקו מלתקוע:

מַלְבִּי״ם ושבעה הכהנים. גם בזה נשתנה היום מיום הראשון, שמגלגל עד יריחו לא נשאוהו הכהנים ולא הלך בסדר הזה שילך החלוץ לפני הכהנים, ועתה התחיל סדר זה תיכף מצאתם מן המחנה. וכן היה שינוי מה שהיו הולכים הלוך ותקעו בשופרות, ר"ל תיכף בלכתם מגלגל התחילו לתקוע, וכן כל משך מהלכם לא הפסיקו מלתקוע, ועז"א שנית הלוך ותקוע בשופרות:

יד וַיָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַסְחָרוּ יַת קַרְתָּא בְּיוֹמָא תִנְיָנָא זִמְנָא חָדָא וְתָבוּ לְמַשְׁרִיתָא כְּדֵין עֲבָדוּ שִׁתָּא יוֹמִין:

טו וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת־הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת־הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים׃

רַשִׁ״י ביום השביעי. שבת היה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְאַקְדִימוּ כְּמִיסַק צַפְרָא וְאַסְחֲרוּ יַת קַרְתָּא כְּהִלְכָתָא הָדֵין שְׁבַע זִמְנִין לְחוֹד בְּיוֹמָא הַהוּא אַקִיפוּ יַת קַרְתָּא שְׁבַע זִמְנִין:

מְצוּדַת דָּוִד כעלות השחר. להיות הזמן מספיק להקיף שבע פעמים: רק וכו׳. ולזה הוצרכו להשכים אז יותר משאר הימים:

מְצוּדַת צִיּוֹן השחר. הוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם יעלה השמש: כמשפט הזה. רצה לומר, כמנהג הזה:

מַלְבִּי״ם השאלות (טו) בפסוק זה יש כפל מבואר? כמשפט הזהוכו'. ר"ל כי מה שקצב אל כל המעשים שנעשו בענין ההוא מספר השביעיות, שבעה כהנים ושבעה שופרות ושבעה ימים ושבעה הקפות, היה בכונה אל מספר השביעי, שהוא קדש בימים ובחדשים בשנים ובשמיטות וכל דבר כידוע. ופה היו בהקפות שני שביעיות, א] בימים, שהקיפו ז' ימים בכל יום הקף אחד, וזה נשלם בהקפה ראשונה של יום השביעי, ועז"א ויסבו את העיר כמשפט הזה, ר"ל הקפה אחת, ואז היו שבע פעמים עם הקפות הקודמות בימות החול. ועתה צרפו הקפה זאת אל חשבון הקפות שלאחריו למספר שבעה שהיו רק ביום ההוא, מצד שהוא יום השביעי שהוא קדש, ועז"א רק ביום ההוא סבבו שבע פעמים:

טז וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הָעָם הָרִיעוּ כִּי־נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת־הָעִיר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בְּזִמְנָא שְׁבִיעִיתָא תְּקָעוּ כַהֲנַיָא בְּשׁוֹפָרַיָא וַאֲמַר יְהוֹשֻׁעַ לְעַמָא יַבִּיבוּ אֲרֵי יְהַב יְיָ לְכוֹן יַת קַרְתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד תקעו. רצה לומר, תקיעה נמשכת וארוכה:

מַלְבִּי״ם השאלות (טז - כ) מ"ש תקעו הכהנים ויאמר יהושע הריעו משמע שתקעו תקיעה גדולה, ולמה אמר אח"כ (פסוק כ) שנית וירע העם ויתקעו, ואמר שלישית, ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו? ויהי, תקעו הכהנים בשופרות. (אין פי' שתקעו התקיעה גדולה, דא"כ היו מחויבים להריע תיכף (כנ"ל ה), רק פי') הכהנים תקעו עדיין כמו עד עתה, ולא משכו עוד בקרן היובל, ויהושע שהיה רוצה לרמוז לכהנים לתקוע תקיעה גדולה שהוא סימן לגמר התקיעות והנצחון ובזה היה צריך שיריעו העם, והיה צריך להקדים להודיע להם איך יתנהגו עם העיר ועם שללה (כי אחר שתפול החומה יעלו איש נגדו ולא יהיה אז עת לצוות ולהזהיר), הקדים לאמר להם הריעו, ר"ל בא עת שתריעו לסימן כי נתן ה' לכם את העיר:

יז וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל־אֲשֶׁר־בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל־אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת־הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ׃

רַשִׁ״י והיתה העיר חרם. הקדש, כי היום שבת קדש, וראוי להיות קדש שלל הנשלל בו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְהֵי קַרְתָּא חֶרְמָא הִיא וְכָל דְבָהּ קֳדָם יְיָ לְחוֹד רָחָב פּוּנְדְקִיתָא תְחֵי הִיא וְכָל דְעִמָהּ בְּבֵיתָא אֲרֵי אַטְמַרַת יַת אִזְגַדַיָא דִי שְׁלָחָנָא:

רַלְבַּ״ג והנה צוה שיחרימו כל אשר בעיר ולא יהנו ממנו בדבר כדי שלא יטעו ישראל במה שיגיע להם מההצלח' אחר זה וייחסוה אל מה שקנו משלל העיר ההיא ואולי יהיה זה סבה שיחשבו שאמונתם היתה טובה עד שגם מקניהם ונכסיהם מביאי' הצלחה למי שיקנם ולזאת הסבה בעינה קלל מי שיבנה יריחו עד שיגיע הבנין בהיות כל בניו חיים ולא ישאר לו בהשלמתו כי אם צעי' בניו וידמה שפעולות יושבי יריחו ואמונתם היו יותר מגונות מפעולות שאר יושבי הארץ ואמונתם ולזה צוה שלא ישאר מהם רושם ולא מן העיר או היה זה לתת מורך לשאר הגוי' עם שזאת הקללה לא היתה לפי הנבואה ולזה תמצא שכבר נתקיימה בימי אחאב אמר בימיו בנה חיאל בית האלי וצוה אותם שיצילו רחב הזונה וכל אשר אתה בבית כאשר נשבעו לה המרגלים:

מְצוּדַת דָּוִד חרם. לאבדון וכריתה: היא וכו. רצה לומר, העיר עצמה ומה שבה מהדברים שאינם ראוים להביא לאוצר ה׳: לה׳. רצה לומר, לשם ה׳ ולכבודו:

מְצוּדַת צִיּוֹן חרם. פעם תשמש על חרמי גבוה והקדש, ופעם תשמש על כריתה ושממון: החבאתה. הסתירם:

מַלְבִּי״ם והיתה. ויען שהכבוש יהיה בנס ע"י ה', ראוי ששללה יהיה הקדש לה' הכובש: רק רחב הזונה. אינה בכלל העם והשלל ע"י שהחביאה המלאכים (והנה פה לא אמר מפני שנשבעו לה, כי העם לא נשבעו, ושבועת המרגלים לא תחייב העם כולו, רק להמרגלים עצמם אמר (כב) כאשר נשבעתם לה, כי הם מחויבים מפני השבועה). והנה רחב בעצמה היתה ראויה להנצל גם מצד עצמה אחר שנתגיירה בפני המרגלים וקבלה אמונת ה', כמ"ש למעלה, וזה היה קודם שעברו את הירדן שלכ"ע היו מחויבים לקבלה (כנ"ל ב, יב), רק שבכ"ז היה צריך להחרים רכושה שהיה בכלל חרם יריחו, וכן להחרים את משפחתה, ולכן אמר שע"י שהחביאה את המלאכים תחיה היא וכל אשר אתה, וזה כולל גם רכושה שורה וחמורה וכל אשר לה. ולכן אמר ורק אתם שמרו מן החרם, הגם שלא חל החרם על רכוש רחב, חל על יתר הדברים ואתם אינכם בכלל ההיתר:

יח וְרַק־אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן־הַחֵרֶם פֶּן־תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן־הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ׃

רַשִׁ״י ועכרתם. לשון מים עכורים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּלְחוֹד אַתּוּן אִסְתַּמָרוּ מִן חֶרְמָא דִלְמָא תְחַרְמוּן וְתִסְבוּן מִן חֶרְמָא וּתְשַׁווּן יַת מַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל לְחֶרְמָא וּתְעַכְרוּן יָתֵיהּ:

מְצוּדַת דָּוִד שמרו. את עצמכם וזולתכם מלקחת מה מן החרם: פן תחרימו ולקחתם וכו׳. פן תכריתו את ישראל במה שתקחו מן החרם כי כולם יאבדו, וזהו ושמתם וכו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן ועכרתם. מענין השחתה ובלבול, כמו (בראשית לד ל) עכרתם אתי:

מַלְבִּי״ם ורק אתם שמרו. א"ע ואת אחרים (שלכן לא אמר השמרו בנפעל). ובאר שתשמרו א"ע פן תחרימו אתם, ושישמרו את אחרים כי ימשך נזק להכלל כולו, וז"ש ושמתם את מחנה ישראל לחרם:

יט וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכָל כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וּמָנֵי נְחָשָׁא וּבַרְזְלָא קוּדְשָׁא אִינוּן קֳדָם יְיָ לְאוֹצַר בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ יִתְעָלוּן:

מְצוּדַת דָּוִד וכל כסף כו׳. שהם הדברים הראוים לאוצר ה׳:

מַלְבִּי״ם וכל כסף. ר"ל החפצים הבלתי ראוים לאוצר ה' יוחרמו, וכל כסף וזהב שהם ראוים להקדש יבא לאוצר ה':

כ וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת־הָעִיר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַבִּיבוּ עַמָא וּתְקָעוּ בְּשׁוֹפְרַיָא וַהֲוָה כַּד שְׁמַע עַמָא יַת קַל שֹׁפָרָא וְיַבִּיבוּ עַמָא יַבָּבָא רַבָּא וּנְפַל שׁוּרָא דְקַרְתָּא וְאִתְבְּלַע תְּחוֹתוֹהִי וּסְלִיק עַמָא לְקַרְתָּא גְבַר לְקִבְלֵיהּ וּכְבָשׁוּ יַת קַרְתָּא:

מְצוּדַת דָּוִד וירע העם. וחוזר ומפרש כשמוע העם קול השופר, כשהיא מארכת בתקיעה, אז הריעו:

מְצוּדַת צִיּוֹן וירע. מלשון תרועה:

מַלְבִּי״ם וירע ויתקעו. בדבר יהושע זאת הריע העם ותקעו הכהנים התקיעה הגדולה, כי שניהם היו תכופים זל"ז (כנ"ל ה). ובאר איך היו, כי תיכף כשמוע העם את קול השופר תקיעה הגדולה תיכף ויריעו, עד שהתערבו הקולות יחד: ויעלו העם, איש נגדו. כי נפלה החומה סביב סביב, ובכ"ז לא נפל בית רחב, שהיה חלק ממנה חוץ מן החומה (כנ"ל ב, טו) ולא היה בכלל החומה:

כא וַיַּחֲרִימוּ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי־חָרֶב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּגְמָרוּ יַת כָּל דִבְקַרְתָּא מִגְבַר וְעַד אִתָּא מֵעוּלֵימָא וְעַד סָבָא וְעַד תּוֹר וְאִמַר וַחֲמָר לְפִתְגַם דְחֶרֶב:

מְצוּדַת צִיּוֹן לפי חרב. החדוד של החרב נקרא ׳פה׳ בלשון המקרא (כמו בתהלים קמט ו: וחרב פיפיות):

מַלְבִּי״ם ויחרימו. תחלה ספר מה שעשו עם כל אשר רוח חיים באפיו, אדם ובהמה החרימו חוץ מרחב:

כב וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת־הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית־הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלִתְרֵין גַבְרַיָא דְאַלִילוּ יַת אַרְעָא אֲמַר יְהוֹשֻׁעַ עֲלוּ לְבֵית אִתְּתָא פּוּנְדְקִיתָא וְאַפִּיקוּ מִתַּמָן יַת אִתְּתָא וְיַת כָּל דִי לָהּ כְמָא דְקַיֵמְתּוּן לָהּ:

מַלְבִּי״ם השאלות (כב - כה) למרגלים אמר שיחיו את רחב מטעם השבועה ויהושע (פסוק יז) אמר כי החבאתה את המלאכים ואמר שלישית (פסוק כה) החיה יהושע כי החביאה את המלאכים וכבר אמר זה? באו בית האשה הזונה. כי עליכם החיוב כי נשבעתם, וגם תעשו כפי פרטי השבועה ותנאיה:

כג וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת־רָחָב וְאֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ וְאֶת־אַחֶיהָ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ וְאֵת כָּל־מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ויבואו הנערים המרגלים. כאן היו צריכים זירוז, ונעשו כנערים זריזים, ובלילה הראשון היו כמלאכים, ששמרו עצמן מן העבירה עם רחב הזונה, לכך נקראו שם מלאכים, ולכך נקראו אנשים, מלאכים, נערים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְעָלוּ עוּלֵמַיָא מְאַלְלַיָא וְאַפִּיקוּ יַת רָחָב וְיַת אֲבוּהָא וְיַת אִמָהּ וְיַת אֲחוּהָא וְיַת כָּל דִי לָהּ וְיַת כָּל זַרְעֲיָתָהָא אַפִּיקוּ וְאַשְׁרוּנוּן מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא דְיִשְׂרָאֵל:

מַלְבִּי״ם הנערים. באו כנערים בזריזות וקיימו כפי שבועתם:

כד וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּהּ רַק הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וּכְלֵי הַנְּחֹשֶׁת וְהַבַּרְזֶל נָתְנוּ אוֹצַר בֵּית־יְהוָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְקַרְתָּא אוֹקִידוּ בְנוּרָא וְכָל דִי בָהּ לְחוֹד כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וּמָאנֵי נְחָשָׁא וּבַרְזְלָא יְהַבוּ בְּאוֹצַר בֵּית מַקְדְשָׁא דַיָי:

מַלְבִּי״ם והעיר. עתה ספר מה שעשו עם יתר הדרים, העיר וכל החפצים שרפו, והמתכיות נתנו לאוצר בית ה':

כה וְאֶת־רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת־בֵּית אָבִיהָ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת־הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר־שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת־יְרִיחוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת רָחָב פּוּנְדְקִיתָא וְיַת בֵּית אֲבוּהָא וְיַת כָּל דִי לָהּ קַיֵם יְהוֹשֻׁעַ וִיתִיבַת בְּגוֹ יִשְׂרָאֵל עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי אִטְמַרַת יַת אִזְגַדַיָא דִשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לַאֲלָלָא יַת אַרְעָא:

מַלְבִּי״ם ואת רחב. יען יהושע לא היה מחוייב לקיים שבועת המרגלים ספר כי החיה אותה ויותר מזה, שישבה בקרב ישראלשנתנו לה מעון ומחיה וקבלוה בדת ישראל יען שהחביאה את המלאכים:

כו וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת־הָעִיר הַזֹּאת אֶת־יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ׃

רַשִׁ״י בבכורו ייסדנה ובצעירו. בתחלת יסוד שיבנה בה, ימות בנו הבכור, ויקברנו וילך עד שימות הצעיר בגמר המלאכה, היא הצבת הדלתות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאוֹמֵי יְהוֹשֻׁעַ בְּעִידָנָא הַהִיא לְמֵימָר לִיט גַבְרָא קֳדָם יְיָ דִיקוּם וְיִבְנֵי יַת קַרְתָּא הָדָא יַת יְרִיחוֹ בִּבְכוֹרֵיהּ יְשַׁכְלְלִינָהּ וּבִזְעֵיר בְּנוֹהִי יְקִים דְשָׁהָא:

מְצוּדַת דָּוִד וישבע. הארור תקרא שבועה: בבכורו ייסדנה. כאשר יניח היסוד, ימות בכור בניו, ויתרם ימותו במשך זמן הבנין וכשיעמיד דלתים, ימות צעיר בניו, ויתמו אם כן כולם:

מַלְבִּי״ם אשר יקום ובנה. פי' הרמב"ם שהיה לזכרון הנס שכל הרואה חומת העיר החרבה יזכור את הנס, וכמ"ש (ברכות נד א) הרואה חומת יריחו שנבלעה במקומה חייב לברך: את העיר הזאת. פי' חז"ל (סנהדרין קיג א) לא יריחו ע"ש עיר אחרת ולא עיר אחרת ע"ש יריחו, כי הקפידה חלה בין מצד שהיא עיר הזאת, ובין מצד שמה יריחו: בבכורו. שתחת כי יבנה חרבות לו לזכר שמו כמ"ש (תהלים מט, יב) קרבם בתימו לעולם וכו' קראו בשמותם, לא ישארו לו שם ושאר נין ונכד:

כז וַיְהִי יְהוָה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל־הָאָרֶץ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה מֵימְרָא דַייָ בְּסַעֲדֵיהּ דִיהוֹשֻׁעַ וַהֲוָה שִׁמְעֵיהּ סַגִי בְּכָל אַרְעָא:

מַלְבִּי״ם ויהי ה'. שהסכימו בב"ד של מעלה לחרמו, כמו שהיה בחיאל [בית] האלי (מ"א טז, לד):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.