יְשַׁעְיָהוּ כא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א מַשָּׂא מִדְבַּר־יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה׃

רַשִׁ״י משא מדבר ים. הנבואה הזאת על בבל כמו שמפורש בה וא"ת הרי כבר ניבא עליה (לעיל יג) על הר נשפה שאו נס וכל הפרשה כולה פעמים שהנבואה באה בפיו היום בסיגנון אחד ולאחר זמן בסיגנון אחר: משא מדבר ים. ת"י מטל משרין דאתיין ממדברא כמי ימא: כסופות בנגב לחלוף. כרוח סופה המתהפך בארץ יבשה שהיא מעלה אבק רב: לחלוף. כך יחליפו לבוא מחנות רבות על בבל: ממדבר. יבואו לה: מארץ נוראה. ת"י מארעא דאתעבידא בה חסינין ויש לפרש שהוא מקום נחש ועקרב כמו שנאמר (דברים א׳:י״ט) המדבר הגדול והנורא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַטַל מַשִׁרְיָן דְאָתְיָן מִמַדְבְּרָא כְּמֵי יַמָא דְנָגְדִין כְּעַלְעוֹלִין דְאָתָן בְּאוֹרַח דָרוֹמָא מַדְבְּרָא וְאַתְיָן מִמַדְבְּרָא מֵאַרְעָא דְאִתְעֲבִידָא בָּהּ חֲסִינִין:

אִבְּן עֶזְרָא משא מדבר ים. הוא בבל, כי זה המשא עליה, והוא מערב כנגד פרס ומדי, או פירושו ים כמשמעו: לחלוף. כמו לעבור: ממדבר בא. האויב ולא מהים: ומארץ נוראה. ארץ מדי ופרס:

מְצוּדַת דָּוִד מדבר ים. ר״ל על בבל היושבת אחר המדבר במערבו של פרס ומדי הבאים עליה למלחמה: כסופות. כרוח סופה המתהפך בארץ נגובה ויבשה שמעלה אבק רב: לחלוף. כן יהיה מרבית האבק לעת יחלוף צבא רב להלחם על בבל: ממדבר בא. מדרך המדבר יבוא מארץ נוראה. כן יקרא המדבר שהוא מקום נחשים ועקרבים המייראים את העובר בו וכמ״ש המדבר הגדול והנורא (דברים א׳:י״ט) וכפל הדבר במ״ש:

מְצוּדַת צִיּוֹן כסופות. רוח סופה וסערה: בנגב. ענין יובש כמו כאפיקים בנגב (תהילים קכ״ו:ד׳): לחלוף. לעבור כמו וחלף ביהודה (לעיל ח):

מַלְבִּי״ם משא מדבר ים, נבואה זו נבא על בבל, וקראה מדבר ים, לפי שמדי ופרס היו במזרחית צפונית של בבל, וממילא בבל מערבית דרומית לפרס, ואמר, מדבר, שבין בבל למדי ופרס היה מדבר, ודרך מדבר זה שבמערב של בבל באו האויבים, ועל ביאת האויב דרך המדבר נשא המשא, (תוכן המשא הזאת, מצייר ענין מפלת בבל על צד המליצה בדבורים נשגבים, כי ידוע שבבל לחמה עם מדי ופרס וכבשה אותם ועשה בלשאצר לחם רב ומשתה ביום הכיבוש, ובו בלילה בעת המשתה, קשרו עבדי המלך עליו קשר בדבר ה' והרגוהו, והודיעו לחיל פרס שהיו עדיין בדרך, ושבו וכבשו והחריבו את בבל, עפ"ז מצייר איך צופה אחד עומד בו בלילה על חומת בבל, ובבא מחנה פרס שנית על בבל, נדמה לו כאבק הנישא מפני רוח המדבר, ואח"ז נודע לו מן המרד, וכי הבאים הם האויבים השבים להחריב את בבל. ובזה מספר איך הצופה מצטער ומתחלחל על המראה בפלצות ורעדה - אח"ז מצייר שנית איך נביא אחד מבני ישראל המבקשים למלאות דבר ה' במפלת בבל, עומד ג"כ על החומה ומצפה על אחרית בבל, ורואה ג"כ הדבר הזה, וקורא בקול שמחה וששון כי יום בשורה הוא לו. עתה נבאר בפרטות. כסופות, הצופה אומר, נדמה לי כאילו סופות חולפים בנגב המדבר, במקום שהארץ נגובה ומעלים אבק גדול ועפר. משקיף יותר ואומר ממדבר בא הסופה והאבק הזה, רואה יותר - הנה זה בא מארץ נוראה, מארץ פרס הנוראה לבני בבל שמתפחדים ממנו:

ב חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד־לִי הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי כָּל־אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי׃

רַשִׁ״י חזות קשה. הנביא אומר נבואה זו קשה על בבל הוגד לי: הבוגד בוגד. ת"י אניסיא מתאנסין ובזזיא מתבזזין ולשון העברית לפי התרגום כך פירושו את הבוגד בא אחר ובוגד אותו (ס"א אותך) ואת השודד בא אחר ושודד אותו (ס"א אותך) אלו פרס ומדי שבוזזין ושודיין את בבל ששדדה ובזזה עד עתה את כל המדינות: עלי עילם. ובואי עליה: צורי מדי. על בבל במצור, אלהי צורי (שמואל ב כ״ב:ג׳) הטעם למטה ברי"ש וזה טעמו למעלה בצד"י כמו שובי: כל אנחתה השבתי. לא מפיק ה"א לפי שהוא כמו כל אנחות שבעולם והוא לשון אנחה מרובה של אנשים רבים שושפיר"ש בלעז כל אנחות השבתי שהיה העולם נאנח מפני עולה של מלכות בבל עתה השבתי אותה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַר נְבִיָא נְבוּאָה קָשְׁיָא אִתְחַוָאָה לִי אֲנִיסַיָא מִתְאַנְסִין וּבָזְזַיָא מִתְבַּזְזִין סַקוּ עֵילָמָאֵי תְקִיפוּ מְדָאֵי כָּל דַהֲווֹ מִתְאַנְחִין מִן קֳדָם מַלְכָּא דְבָבֶל אַנְחֵית לְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא חזות. נבואה: קשה. על בבל: הוגד לי. דברי הנביא: [הבוגד וגו']. מי שירצה למרוד ולבגוד יוכל והרוצה להיות שודד יוכל לשוד: עלי עילם. היא מדינת פרס: צורי. כמו וצרת עליה (דברים כ' י"ב) , ובאה המלה מלרע כמו שובי נפשי (תהלים קט"ז ז') : כל אנחתה השבתי. יש אומר אנחת ישראל ויש אומרים אין מי שיאנח על בבל, ויש אומרים נשבתה כל אנחתה שעשתה, ולפי דעתי כי מתחלת כל אנחתה עד סוף הפרשה הם דברי הנביא על לשון בלשצר המלך, כי הכל יודע שהנביא ישמח במפלת בבל, ואיך יאמר על כן מלאו [פסוק ג'], והנה ככה ידבק הטעם, אמר המלך כאשר שמעתי קול עלי עילם כמנהג אנשי המלחמה להזכיר שם ארצם, אנחתה של בבל השבתיה במיני השיר, שהובאו כלי בית יי ושתה בהם, ובבל במצור ובמצוק:

מְצוּדַת דָּוִד חזות. נבואה קשה נאמר לי על בבל: הבוגד בוגד. כל הרוצה לבגוד בוגד בו וכל הרוצה לשדד משדד אותו: עלי עילם. את עילם עלי למלחמה ואת מדי שימי עליה מצור: כל אנחתה. כל האנחות שהיתה בבל מאנחת את העכו״ם במה שהטילה עליהם עול כבד הנה עתה בבוא מפלתה בטלתי כל האנחות:

מְצוּדַת צִיּוֹן חזות. מראה נבואה: הבוגד. ענין מרד: והשודד. ענין עושק: עילם. הוא ממדינת מדי: צורי. מלשון מצור והוא הקיף גייסות סביב העיר לכבשה:

מַלְבִּי״ם חזות, אומר אבל אין זה סופה ואבק, כי חזות קשה הוגד לי, שהוא כי הבוגד בוגד, שנעשה בגידה ומרד בין עבדי המלך שבגדו באדוניהם, ומתוך כך והשודד שודד. עלי עילם, הצופה מספר מה שהוגד לו כי הבוגד אומר עלי עילם על בבל, ואת מדי צורי עליה, אל תירא עוד מבלשאצר וגבורתו, כי כל אנחתה, כל האנחה ומורא שהיה מפני בני בבל השבתי, ע"י שהרגתי את בלשאצר, זאת דברי הבוגד:

ג עַל־כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת׃

רַשִׁ״י מלאו מתני חלחלה. הנביא הוא רחמני ומתאנח על פורענות האומות זו מדרש אגדה ולפי פשוטו הנביא אומר הקינה והאנינות כאלו זו בבל מתאוננת: צירים. לשון חיל וחבלים רבותינו אמרו יש דלתות וצירים לאשה כמו שיש צירים לדלתות הבית: נעויתי. חולי הוא הקרוי עוית בל' חכמים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עַל כֵּן אִתְמְלִיאוּ חַרְצֵיהוֹן זִיעַיָא דַחֲלָא אֲחַדְתִּינוּן הָא כְּחֶבְלִין לְיָלֵידְתָּא אִטַפָּשׁוּ מִלְמִשְׁמַע טָעוּ מִלְמֶחֱזֵי:

אִבְּן עֶזְרָא על וגו'. שב על עלי עילם, כאשר שמעתי כן לא אשמע ולא אראה מרוב הפחד:

מְצוּדַת דָּוִד על כן. בעבור גודל הצרה: מלאו מתני חלחלה. הנביא אמר בלשון בבל: צירים אחזוני. כאבים אחזו אותי כמו כאבי יולדת: נעויתי משמוע. נתעקם גופי מקול השמועה ונבהלתי מראיית פלאי האבדון:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלחלה. ענין רעדה ורתת: צירים. ענין כאב כמו צירים וחבלים יאחזון (לעיל יג): נעויתי. מלשון עוות ועקום:

מַלְבִּי״ם זה מדברי השומר המדבר בשם בבל, כי נתחלחל מפני השמועה הפתאומית, ואח"כ צירים אחזוני וכאב גדול, ואח"כ בטלו גם חושיי, נעויתי ובטלו סדרי הכחות המנהיגים את הגוף עד שלא יכולתי לשמוע, ונבהלתי עד שלא יכולתי לראות:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת נעויתי. עוה מורה בלבול וטרוף, וזה המבדיל בינו לבין יתר לשונות המורים על העיקום והעיקוש, ובא על טירוף הדעת, הדרך, היושר, בלבול כחות הגוף, ועי' לקמן (כד א'):

ד תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה׃

רַשִׁ״י פלצות. בהלה: את נשף חשקי. לילה שהייתי חושק בה לשמחה ולמשתה בס' יוסיפון מצינו שהיה שמח על שנצחו גדודיו את חיל פרס אותו לילה שם לי לחרדה שנא' (דניאל ה׳:א׳) בלשאצר מלכא עבד לחם רב וגו' אישתיו חמרא וגו' ביה בליליא קטיל וגו' ודריוש מדאה קביל מלכותא (שם ו):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן טְעָה לִבְּהוֹן עָקָא וּבִיעוּתִין אַחֲדוּנוּן אֲתַר בֵּית רוֹחְצָנֵיהוֹן הֲוָה לְהוֹן לִתְבַר:

אִבְּן עֶזְרָא תעה. פלצות. מן ויכרות אסא את מפלצתה (מלכים א' ט"ו י"ג) כדמות תפארת, שהיו הפרסיים מתפארים על כן נבעתי, או רעדה כמו יתפלצון (איוב ט' ו') : את נשף חשקי. הלילה ששתה בכלים ופחד כאשר קרא לו דניאל הכתב (דניאל ה' ג') :

מְצוּדַת דָּוִד תעה לבבי. לא ידע לבבי מה לעשות מרוב צער: פלצות בעתתני. חרדה הבעיתה והפחידה אותי וכפל הדבר במ״ש לגודל החרדה והפחד: את נשף חשקי. הלילה שהייתי חושק ומתאוה לה לעשותה משתה ושמחה על אשר נצחו את חיל פרס כמ״ש ביוסיפון: שם לי לחרדה. מי שבידו להשים שם לי הלילה ההיא לחרדה כי בה נהרג בלשאצר ונכבשה בבל ומלך בה דריוש כמפורש בדניאל:

מְצוּדַת צִיּוֹן תעה. מי שאינו יודע מה לעשות נקרא תועה והושאל מהתועה בדרך ואינו יודע להיכן ילך: פלצות. ענין חרדה כמו ועמודיה יתפלצון (איוב ט): בעתתני. מלשון בעתה ופחד: נשף. ערב כמו קדמתי בנשף (תהלים קיט): חשקי. ענין תאוה כמו חשק שלמה (מ״א ט):

מַלְבִּי״ם אח"כ, נתבטל גופו בכלל כי תעה לבבי, ונתבטל כח החיים שלו ויותר מזה כי פלצות בעתתני, קונוואליסיאן, והרעדת כל הגידים וביטול כל הגוף ומיתריו ועורקיו, וזה הוא יען כי את נשף חשקי, מה ששף ונעתק החשק שלי זאת שם לי לחרדה, כי הרעדה והפחד הפתאומי המגיע בעת השמחה והששון, תכפיל השגעון והתמהון, ע"י העתקת הגוף וחושיו מן הששון אל הפחד הגדול, עד שהוא תועה בין השמחה והבהלה, ועיניו יחזו לו משאות שוא וחזיונות הגיל והשמחה עם מחזות ההרג והמלחמה אשר יוליכהו בתהומות מבהילות ומצולות שאון הנפש:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת פלצות, הוא גדול מיראה ורתת ורעד וכל לשונות המורים על הפחד והרעדה, וענינו התפלצות כל כחות החיים וגידי הדם: נשף חשקי, אינו שם דבר רק פעל נשיפת חשקי, מה שנשף וקפץ ממני חשקי ותאותי, כי נשף מורה על העתק הדבר ממקומו, שמזה נגזר שם נשף על העתק היום או הלילה, כמ"ש (ברכות ד') תרי נשפי הוה, נשף יממא, נשף ליליא, ופרש"י כמו בוקא דאטמא דשף מדוכתא:

ה עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן׃

רַשִׁ״י צפה הצפית. זקוף המנורה בב"ר צווחין למנרתא צפיתא: אכל שתה. ומתוך האכילה והשתיה צעקו קומו השרים: משחו מגן. מגירי עור שלוק הן ומושחין אותן בשמן כדי שיחליק את הזיין וכך נאמר בשאול כי שם נגעל מגן גבורים פלט את משיחתו ולא קיבלה ונעשה מגן שאול כאילו לא נמשח בשמן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן סַדַרוּ פָּתוֹרִין אֲקִימוּ סַכְוָאִין אֲכוֹלוּ שְׁתוּ קוּמוּ רַבְרְבַיָא מְרִיקוּ וְצַחְצַחוּ זְיָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא ערוך. צפה הצפית. לפי דעתי אין ריע לו וטעמו נגוני': וטעם קומו השרים וגו', שנהרג בלשצר באותו הלילה ומשחו דריוש הזקן למלך, ונקרא המלך מגן כי הוא יגן על העם, וכן מגיננו ראה אלהים (תהלים פ"ד י') :

מְצוּדַת דָּוִד ערוך השלחן. בעת שהיו עורכים השלחן על המשתה אמרו אלו לאלו צפה הצפית ר״ל יעמוד הצופה על המצפה לראות אם באים חיל פרס ומדי: אכול שתה. בעוד שהיו אוכלים ושותים אמרו אלו לאלו קומו השרים ומשחו המגן לרדת אל המלחמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ערוך. ענינו סדור המאכל: צפה. ענין ראיה כמו יצף ה׳ (בראשית לא): הצפית. העומד ורואה אם גייסות באים נקרא צופה: משחו מגן. יש מגן עשוי מעור שלוק ומושחין אותו בשמן להחליק מעליו מכת חרב וחנית וכן מגן שאול בלי משוח בשמן (ש״ב א):

מַלְבִּי״ם ערוך, עפ"ז יצייר המליץ את האיש המספר כאילו אחזהו השגעון וילפת מתמהון לב בין השמחה והחרדה, ושני הדמיונות מרגישים את נפשו, קורא הוא. ערוך השלחן למשתה, צפה הצפית לקראת המלחמה, חוזר וקורא אכל ושתה, ומתהפך בחזיונו. קומו השרים משחו מגן למלחמה, כאיש משוגע ממראה עיניו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הצפית. מענין צופה, העומד לראות על המגדל אם אויב בא לעיר, ושם צפית הוא על המשמרת עצמו מופשט מהמתואר, לא על השומר:

ו כִּי כֹה אָמַר אֵלַי אֲדֹנָי לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד׃

רַשִׁ״י לך העמד המצפה. עתיד אחד מתלמידך לקרא תגר על מדותי על ארך שלוותה של בבל והוא חבקוק שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר (חבקוק ב) על משמרתי אעמודה ומצפה לראות מה ידבר בי אמר הקב"ה לישעיה העמידהו לאותו מצפה והבטיחהו מאתי שיעמד על מצפהו ואשר יראה במפלתה של בבל יגיד:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר לִי יְיָ אֱזֵיל אֲקֵים סַכְוָאָה דְיֶחֱזֵי חַוֵי:

אִבְּן עֶזְרָא כי. אלה דברי הנביא: העמד המצפה. בדרך נבואה:

מְצוּדַת דָּוִד לך העמד המצפה. הנביא יאמר על לשון שרי בבל שיאמרו זה לזה לך העמד המצפה שיגיד את אשר יראה:

מְצוּדַת צִיּוֹן המצפה. כמו הצופה:

מַלְבִּי״ם כי כה אמר, עתה יספר בחזיונו את הצופה השני שהעמיד בדבר ה'. הוא אשר קראו מצפה, שהוא עומד ומצפה על מפלת בבל למלאות דבר ה' ביד נביאיו:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת המצפה. ההבדל בין צפה, ובין יתר לשונות המורים על הראיה וההשקפה, כי צופה, מכין את עצמו לראות את העתיד לבא, ואין עצם המובט עוד נגד עיניו, ומענין זה צופה נתתיך לבית ישראל וכדומה, וכשבא בבנין הכבד, נקשר עם התקוה, שמצפה ומקוה אל הדבר לראותו, ואני בה' אצפה (מיכה ז' ז') בוקר אערך לך ואצפה (תהלות ה' ד'):

ז וְרָאָה רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב־קָשֶׁב׃

רַשִׁ״י וראה רכב. ואני אראנו שם כמין רכב צמד פרשים אחד רוכב חמור ואחד רוכב גמל וסימן הוא לפרס ומדי: והקשיב קשב. ושם ישמע בנבואתו כמין רוב הומיות תשואות חיילות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיֶחֱזֵי רְתַךְ אֱנַשׁ וְעִמֵהּ זוֹג פָּרָשִׁים רָכֵב עַל חֲמַר רָכִב עַל גַמְלָא אֲמַר נְבִיָא אֲצֵיצִית אֲצָתָא וַחֲזֵית וְהָא מַשִׁרְיָן לַחֲדָא:

אִבְּן עֶזְרָא וראה. הטעם אם ראה רכב צמד פרשים או רכב חמור או רכב גמל יקשיב וירבה להקשיב מה שמועה בפיהם:

מְצוּדַת דָּוִד וראה. כאלו העומד על המצפה ראה רכב שרוכבים עליו זוג פרשים וראה ג״כ רכב חמור וכו׳ ר״ל אחד רוכב על חמור ואחד רוכב על גמל ר״ל ראה הרבה מיני בעלי מלחמה: והקשיב קשב. הקשיב באזניו אשר רב הקשב ר״ל קול המון העם היה נשמע מאוד ויורה שיש המון רב:

מְצוּדַת צִיּוֹן צמד. זוג כמו צמד בקר (איוב א): פרשים. כן יקראו רוכבי הסוס המצומדים בכך וכן פרש מעלה (נחום ג): והקשיב. ענין שמיעה:

מַלְבִּי״ם וראה, ציין איך המצפה הלז, אחר עמדו ימים רבים על המשמר, וצפה וקוה על מפלת בבל, בהגיע תור הבשורה שבא עתה שנפלה בבל, לא ראה רק רכב של צמד פרשים, הוא שני שרים שברחו מבבל בלילה ההוא שהרגו את בלשאצר, וברחו אל חיל פרס ומדי, וזו היתה מפלת בבל, ומציין שהמצפה הלז נתבהל כי ראה שאחרי שעמד ימים רבים על המצפה וחשב שעתה תפול בבל, לא ראה רק צמד רוכבים, שאחד רוכב על החמור ואחד על הגמל, כמנהג הבורחים שלא יכלו לברוח על הסוסים כי נחפזו להמלט ולא מצאו רק חמור וגמל. והקשיב, שאלה הבורחים השמיעו קול קשב כאילו מאתם תצא בשורת קץ בבל:

ח וַיִּקְרָא אַרְיֵה עַל־מִצְפֶּה אֲדֹנָי אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם וְעַל־מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי נִצָּב כָּל־הַלֵּילוֹת׃

רַשִׁ״י ויקרא אריה. הוא חבקוק, אריה בגי' כמניין חבקוק ישעיה נתנבא שעתיד חבקוק להתפלל על זאת ולומר כן: על מצפה אד'. ה' אלהי על מצפה אנכי עומד תמיד יומם להודיעני על זאת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַר נְבִיָא קַל מַשִׁרְיָן דְאַתְיָן בְּסִיטוּנֵיהוֹן כְּאַרְיָא וְעַל סָכוּתָא קֳדָם יְיָ אֲנָא קָאִים תְּדִירָא בִּימָמָא וְעַל מַטַרְתִּי אֲנָא מְעַתַּד כָּל לֵילְיָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויקרא וגו'. דרש כי אריה הוא חבקוק בגימטריא, והנכון בעיני שהוא חסר כ"ף כמו אש אוכלה הוא (דברים ד' כ"ד) , והטעם ויקרא המצפה כאריה בקול גדול: על מצפה אדני אנכי עומד תמיד. והטעם לבקש חזון:

מְצוּדַת דָּוִד ויקרא אריה על מצפה. ר״ל העומד על המצפה קרא לאמר הנה בא האריה והמשיל פרס ומדי לארי הטורף או שקרא לאמר הנה האריה על מצפה והמשיל פרס ומדי לאריה העומד על מצפה ומביט אילך ואילך אנה יטרוף: אד׳ אנכי עומד וכו׳. כשראה הנביא את כל זה במראה הנבואה אמר אתה ה׳ הנה אנכי עומד תמיד בכל יום ומצפה מתי תחרב בבל על שהרעו לישראל: ועל משמרתי. ר״ל כאדם היושב ומשמר שאינו זז ממקומו כן לא זזתי מלצפות:

מְצוּדַת צִיּוֹן מצפה. כן נקרא המקום שעומד עליו הצופה:

מַלְבִּי״ם ויקרא, ובחשבו כי נכזבה תוחלתו קרא בכח כאריה, הלא זה ימים רבים עמדתי על מצפה שיתקיים דבר ה' במפלת בבל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מצפה, משמר. מצפה הר גבוה ותלול משם יביט למרחוק ביום. ומשמר, מקום ששם ישמור החומה בלילות, ותפס במצפה, עומד. ובמשמר, נצב, עפ"מ שבארתי למעלה (ג' יג) שעמידה היא רק הפך הישיבה, וההתיצבות הוא המתחזק לעמוד על עמדו, אם נגד האויב וכדומה, וזה הלשון נופל על משמר הלילה:

ט וְהִנֵּה־זֶה בָא רֶכֶב אִישׁ צֶמֶד פָּרָשִׁים וַיַּעַן וַיֹּאמֶר נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל וְכָל־פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ שִׁבַּר לָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י והנה זה בא. כשיתפלל על כך יראה כמין רכב אדם וגו': נפלה נפלה בבל. ת"י נפלת ואף עתידה למיפל, ב' נפילות שנה אחר שנה תחלה ע"י מדי ופרס ובשנה השניה ע"י שמים והיתה בבל צבי ממלכות כמהפכת סדום וכן מצינו בסדר עולם ובא בשנה השמועה זו של דריוש ואחריו בשנה השמועה והיתה בבל צבי ממלכות כמהפכת וגו' (לעיל יג):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְהָא דֵין אָתָא רְתַךְ אֱנַשׁ וְעִמֵיהּ זוֹג פָּרָשִׁין וְאָתִיב וַאֲמַר נְפַלַת וְאַף עֲתִידָא לְמִפַּל בָּבֶל וְכָל צַלְמֵי טַעֲוָתָהָא יְדַקְדְקוּן לְאַרְעָא:

אִבְּן עֶזְרָא והנה זה בא וגו'. והנה רכב איש עם צמד פרשים: ויען. כל אחד: ויאמר נפלה נפלה. פעמים שלא נשארה לה פליטה: שבר. המשבר לארץ, כמו אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כ"ו נ"ט) :

מְצוּדַת דָּוִד והנה זה בא. ר״ל זמן רב הייתי מצפה לה ועתה הנה זה בא רכב המיוחד לאיש ועליו זוג פרשים ר״ל באו פרס ומדי המחריבים את בבל: ויען ויאמר. המלאך הדובר בי אמר עתה נפלה בבל וכפל המלה לחזק הענין: שבר. המשבר שבר אותם והפילם לארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן פסילי. כן יקראו הגלולים כי המה נפסלים ונחצבים והוא מלשון ויפסלו בוני שלמה (מ״א ה):

מַלְבִּי״ם והנה, והלא הנה עתה לא בא רק רכב איש של צמד פרשים ומה יועילו אלה? ההם יחריבו בבל צבי ממלכות? אולם בתוך צעקתו זאת הכיר, כי כבר נפלה בבל, וכי על ידי הרכב הלז נודע לו שהרגו את המלך, ושמרדו בבל, ובתוך כך ויען בקול ויאמר נפלה נפלה בבל. והוא ציור מכוון איך מפלת בבל היתה פתאום, על ידי שני שרים שהרגו את המלך, ואיש לא הרגיש ולא עלה זאת על לבו, עד בוא הדבר וראה כי דבר אלהים הוא:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ויען. הרמת קול, כמו ותען להם מרים:

י מְדֻשָׁתִי וּבֶן־גָּרְנִי אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִגַּדְתִּי לָכֶם׃

רַשִׁ״י מדושתי ובן גרני. תבואת קדש שלי ערימת חטי אשר נצטויתי מפי רוח הקדש לתקן אתכם בדרך הישרה כאדם הדש וזורה תבואתו בגורן: אשר שמעתי. מאתו הגדתי לכם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַלְכִין דְאוּמָנִין לְאַגָחָא קְרָבָא יֵיתוּן עֲלָהּ לְמִבְזָהָא כְּאִכָּרָא דְאוּמָן לְמֵידַשׁ יַת אִדְרָא אֲמַר נְבִיָא דִשְׁמַעֵית יַת קַל מֵימְרָא דַייָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל חַוֵיתִי לְכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא מדושתי. והנה בבל מדושה, והיו"ד סימן השם או הנביא, או דבר רכב איש, כי גם אני דשתיה והיתה כבן גרן, ויתכן היות בן הגורן הבר שישאר, וזה רמז לישראל:

מְצוּדַת דָּוִד מדושתי. גם אלה דברי המלאך שאמר שבבל תהיה מדושתי ר״ל אני אדוש אותה כמו שדשים התבואה: ובן גרני. התבואה נקרא בן גורן לפי שיונח ונדש בגורן וכפל הדבר במ״ש: אשר שמעתי. אמר נביא הדבר אשר שמעתי מאת ה׳ וגו׳ אותה הגדתי לכם:

מְצוּדַת צִיּוֹן מדושתי. מלשון דישה:

מַלְבִּי״ם מדשתי, הנה בנבואה הזאת לא נבא רק איך תתחיל מפלת בבל, וראשית הקשר שמרדו עבדי המלך באדוניהם, ולא הודיע פה ציור ההרג והאבדון שיעשו חיל פרס ומדי בבבל, כי על זאת כבר נשא משא מיוחד למעלה קאפיטל י"ג וי"ד, וקרא להמשא שנבא למעלה בשם מדושתי ובן גרני, ר"ל המשא של הדישה שידוש ה' את בבל וישחיתנה, אשר שמעתי מאת ה' מכבר הגדתי לכם כבר זה ימים רבים כי נבואה שלמעלה נבא קודם לנבואה זאת:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מדשתי ובן גרני. כן קורא להמשא ששמע מה' בסי' י"ג וי"ד, שבו סיפר דישת בבל, ולשון דישה על הרג רב באומה, תמצאנה לרוב. ועל בבל עצמו השתמש במליצה זאת (ירמיה נ"א ל"ג, מיכה ד' י"ב), כי כמו שתכלית התבואה לאספה הגורן ולדוש אותה, כן תכנית בבל לדוש אנשיה בחריצי הברזל ומורג פיפיות:

יא מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה־מִלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה־מִלֵּיל׃

רַשִׁ״י דומה. הוא אדום וכן הוא אומר מי כצור כדומה בתוך הים (יחזקאל כז): אלי קורא משעיר. אמר הקב"ה אלי קורא הנביא או המלאך מעול מלכות שעיר: שומר מה מלילה. שומר ישראל מה תהא מן הלילה והחשכה הזאת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַטַל כָּס דִלְוָט לְאַשְׁקָאָה יַת דוּמָה עֲלֵי אַכְלֵי מִן שְׁמַיָא נְבִיָא פָּרֵישׁ לְהוֹן יַת נְבוּאֲתָא נְבִיָא פָּרֵישׁ לְהוֹן מָה דַעֲתִיד לְמֵיתֵי:

אִבְּן עֶזְרָא משא דומה. כמו ומשמע ודומה ומשא (בראשית כ"ה י"ד) : אלי קורא משעיר. ידבר על לשון דומה כאילו (הוא) בא מרגל משעיר לחקור ארץ דומה, והוא שואל לשומרים אמר לי אתה שומר מה מלילה, מה מליל. והטעם כאילו השואל הוא מאנשי דומה ויש לו צורך לקום בלילה ללכת לדרך או להתעסק בשד', כמנהג רוב המקומות, וטעם פעמי' שישאל לרבים, והנכון בעיני שזאת המלה לראות אם השומרים ישנים: מה מליל. ראוי להיות סמוך, וכמוהו ביין חלבון (יחזקאל כ"ז י"ח) כיין הטוב (שיר השירים ז' י') , יחסר שם מקום, ויאמר הגאון שומר מה עבר מהלילה שומר מה נשאר, ולפי דעתי שהוא כמו בליל שודד עד מואב (ישעיהו ט"ו א') והטעם בליל כך מהשבוע:

מְצוּדַת דָּוִד דומה. הוא מבני ישמעאל כמ״ש ומשמע ודומה ומשא (בראשית כ״ה:י״ד): אלי קורא משעיר. אמר הנביא אלי קורא קול הנבואה כי משעיר יצא המחריב ארצם: שומר מה מלילה. ר״ל בעת יבוא האויב וישימו שומרים בעיר ובני העיר יקומו ויסובבו בעיר וישאלו לשומר ויאמרו אתה שומר מה היה בלילה אם בא האויב: שומר מה מליל. דרך השואלים ומתפחדים לכפול אמריהם:

מַלְבִּי״ם משא דומה, על מפלת אדום, לדעתי משא זו מיוסד על דבר החוזה עובדיה אם גנבים באו לך וכו' עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך וכו'. ובארתי בבאורי שם, כי אדום יצא מגבול ארצו להלחם עם האויב, ע"י מרמת יועצים שהתנכלו עליו והשיאוהו לכך, ובהיותו חוץ מגבול ארצו נכנסו אויביו לארצו והרגו הטף והנשים ושללו כל ממונו, ולכן מדמה אותם הנביא שם לגנבים ושודדי לילה, הנכנסים בערמה בהחבא בלי ידיעת בעל הבית, והם בזזו יותר מהגנבים שלא יקחו רק המונח בגלוי, ולא יוכלו לחפש אחר המטמוניות, והם חפשו גם אחר מטמוני מסתרים, כי שללו ביום ובלילה, ועז"א שם איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו. עפ"ז נשא מליצתו פה, כי השומר שהניחו לשמור את ארצם, מספר, איך שואלים אותו מה נהיה שם בשעיר, והוא משיב מה לכם לבקש את האויב חוץ למדינתכם, שובו אל המדינה כי שם תמצאון אותו. אלי, (אמר שומר שבפסוק שאח"ז נמשך גם לפסוק זה). אמר שומר אלי קרא משעיר, ושואלים אותי, שמר מה נהיה מלילה, מה נתהוה בליל הנורא בשעיר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת דומה. אדום לקבלת חכמים, וכ"נ ממלת משעיר, וגם אם נאמר כרד"ק וראב"ע שהוא חלק מארץ הערביים, שנתישבו שם בני ישמעאל, הן ידוע שארץ שעיר הוא חלק מארץ הערב, וי"ל שהקרובים נשאו המשא על אדום: מלילה, מליל. נפילת הה"א מורה על הפלגת הלילה שנעשה בה דבר רשום, כי ה"א הנקבה הנצמד אל לילה שהוא זכר, היא מסבת חלישת כח הלילה שהוא רק העדר האור, ובנפול ה"א הרפיון מורה על הפלגתו בדבר רשום, וכן ליל שמורים, ליל התקדש חג, ליל שודד ער, שיתי כליל צילך, כליל רשום בהפלגת האופל:

יב אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם־לָיְלָה אִם־תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ׃

רַשִׁ״י אמר שומר. הקב"ה: אתא בקר. יש לפני להזריח לעשות בקר לכם: וגם לילה. מתוקן לעשו לעת קץ: אם תבעיון בעיו. אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ: שובו אתיו. בתשובה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲמַר נְבִיָא אִית אֲגַר לְצַדִיקַיָא וְאִית פּוּרְעֲנוּת לְרַשִׁיעַיָא אִם תַּיְבִין אַתּוּן תּוּבוּ עַד דְאַתּוּן יָכְלִין לְמֵגָתָב:

אִבְּן עֶזְרָא אמר שומר. כמה בקר ולילה עברו ואתם בני שעיר, שאתה מהם, לא באתם למלחמה: אם תבעיון. מתרגום ארמית ובא למ"ד הפועל שלם, כי היו"ד תמורת ה"א, גם בעיו כמו ויאמר שלחו (מלכים ב' ב' י"ז) , אם תבקשו לבא בקשו: שובו. לשולחים אתכם ובאו כולכם: ובאה מלת אתיו זרה ויתכן שנקמץ האל"ף בעבור שהוא מהגרון: ויתכן להיות השומר השליט על הארץ, כי כמה שליטים לא יוכלו לסבול רעות וימסרו מקום שלטונם:

מְצוּדַת דָּוִד אמר שומר. השומר ישיב לאמר אף אם בא הבוקר ואין פחד מהאויב אבל גם הלילה תבוא ומהצורך לשמור עוד מפחד האויב: אם תבעיון בעיו. אם תשאלון לדרוש שאלה כזאת שובו ובואו למחר ולמחרתו כי בכל הלילות מהצורך לשמור ותוכלו לשאול בכולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן אתא. ענין ביאה כמו ואתא מרבבות קדש (דברים לג): תבעיון בעיו. ענין שאלה ודרישה ובדרז״ל בעי מיניה וכו׳ ודומה לו נבעו מצפוניו (עובדיה א׳:ו׳) שהוא ענין דרישת החפוש וכמו שמלת בקשה הונח לדרישת שאלה ולדרישת החפוש כן מלת בעיו הונח לשניהם: אתיו. בואו:

מַלְבִּי״ם אמר שמר, משיב להם, אל תחשבו כי בא כגנב בלילה וברח לו באור הבוקר אבל כבר אתא בקר ועדיין הוא לילה וחשכה וצרה גדולה, שעוד האויב שולל ובוזז גם ביום. אם תבעיון בעיו, אם אתם מבקשים את האויב. שבו אתיו, לארצכם כי שם תמצאון אותו: * א)

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אתא. ההבדל בין אתא ובין בא, כי אתא מורה על הביאה המוחלטת, ובא יורה לפעמים גם על הביאה הבלתי מוחלטת שמתחיל לבא ולא בא עדיין, רש"פ, ור"ל שכבר בא בקר ממש. לילה, יורה בהבנתו המשותפת על כל צרה וחשכה, כידוע. תבעיון, ענין חפוש ובקשה, וכן נבעו מצפוניו (עובדיה) כנו"ן תשמרון:

יג מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים׃

רַשִׁ״י משא בערב. על ערביים: ביער בערב תלינו. ראיתי מה עשיתם בהגלות אשור את עמי והיו מבקשים לשבאים שלהם להוליכם דרך עליכם לפי שאתם בני דודיהם אולי תרחמו עליהם ואתם הייתם יוצאים ולנים ביער דרך העברת שיירות: אורחות דדנים. בני דודכן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַטַל כָּס דִלְוָט לְאַשְׁקָאָה יַת עֲרָבָאֵי בְּחוּרְשָׁא בְרַמְשָׁא יְבִיתִין שְׁיָרַת בְּנֵי דְדָן:

אִבְּן עֶזְרָא משא בערב. כמו מלכי הערב (ירמיה כ"ה כ"ד) , ממשפחות קדר וכן ביער בערב: דדנים. כמו שבא ודדן (בראשית י' ו') , והטעם שארצם חמה ויבשה והיא חסרת מים:

מְצוּדַת דָּוִד בערב. על ערב והם בני קדר: ביער בערב וכו׳. אתם שיירות בני דדן שהייתם רגילים ללון באהלי אנשי ערב הנה עתה שחרבו אהליהם תלינו ביער אשר בערב:

מְצוּדַת צִיּוֹן בערב. הבי״ת היא במקום על כמו כן ינתן בו (ויקרא כד) ומשפטו עליו: תלינו. מל׳ לינה: ארחות. שיירות הולכי אורח:

מַלְבִּי״ם משא בערב, על מפלת בני קדר נבא שנפלו ביד סנחריב. ביער אשר בערב תלינו, מעתה אתם ארחות ושיירות של בני דדן, שהיו נוסעים דרך ארץ קדר, ובני קדר היו מכניסי אורחים, שכן מנהג בני ערב עד היום, ולנו שם מעתה שחרבה קדר תלינו ביער באין מקום מושב:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ביער בערב. ביער אשר בערב. ויל"פ ערב מענין זאבי ערב, יער המלא אילנות ושיחים. ארחות, כמו אורחות ישמעאל, והיה מקום לבאר, אתם בני ערב תלינו ביער כשתלכו לארחות בני דדן שדרך שם תגלו, כמו ארחות דרכם (איוב ו'):

יד לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד׃

רַשִׁ״י לקראת צמא. דרך להביא מים ואתם יושבי ארץ תימא לא עשיתם כן אלא בלחמו קדמו נודד הביאו להם מיני מאכלים מלוחים ונודות נפוחים מלאי רוח והיה אוכל ומבקש לשתות ונותן פי הנוד לתוך פיו והרוח נכנס במעיו והוא מת, ד"א לקראת צמא התיו מים לא כן עשיתי לאביכם כשהיה צמא גליתי לו באר מים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְאַפֵּי צַחְיָא פּוּקוּ נַגְדִין דְמַיָא דְיָתְבֵי בְּאַרְעָא דְרוֹמָא לַחְמָא דְאַתּוּן אָכְלִין זַמִינוּ לִמְעַרְקַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא והנה הנביא יוכיחם שיעשו חסד עם הארחות להשקותם מים כאשר הוכיח מואב (דברים כ"ג ה') לקראת צמא וגו'. ה"א התיו תחת אל"ף: תימא. כמו חדד ותימא (בראשית כ"ה ט"ו) : בלחמו. שב אל הצמא והטעם עשו חסד עמו, כי מנהגו היה להאכיל כל נודד אליו: וטעם גדמו הוא ואנשיו או חבריו:

מְצוּדַת דָּוִד לקראת צמא. לקראת ערב הצמא בלכתו בגולה הביאו לו מים לשתות: יושבי וכו׳. אתם היושבים בארץ תימא קדמו כל אחד בלחמו לקראת ערב הנודד ממקומו:

מְצוּדַת צִיּוֹן התיו. הביאו: קדמו. הביאו לפניהם וכן אשר לא קדמו (דברים כג):

מַלְבִּי״ם לקראת, אתם יושבי ארץ תימא, אשר דרך ארצכם יעברו פליטי קדר הבורחים מחרב אויב, קדמו אותו במים, (ואמר דרך מליצה כי בתימא היו המים מצויים, ששם היה בקעה ושפלה ונקוו המים לשם, כמ"ש הביטו ארחות תימא (איוב ו') וא"כ נקל לכם להביא מים להגולים האלה), בלחמו הלא בני ארץ קדר היו תמיד מכניסי אורחים, וקדמו את כל נודד בלחם ומזון, ראוי שתקדמו אותם עכ"פ במים שהם בזול:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת קדמו. אם היה ציווי היה צ"ל קדמו בפתח אם היה מהכבד, או בלא דגש אם היה מהקל, בשגם כי לא נמצא פעל זה בקל בתנ"ך, ולכן פי' המפרשים לא ישר בעיני:

טו כִּי־מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה׃

רַשִׁ״י כי מפני חרבות נדדו. עמי: וחרב נטושה. פשוטה על פני הארץ כמו (שמואל א ל׳:ט״ז) והנם נטושים על פני כל הארץ (שם כה) וינטשו בעמק רפאים ד"א נטושה כמו לטושה כל אותיות אשר מוצאיהם קרובים להיות ממקום אחד מתחלפות זו בזו נו"ן בלמ"ד כענין שנא' (נחמיה י״ג:ז׳) לעשות לו נשכה כמו לשכה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי מִן קֳדָם קְטוֹל עֲרָקוּ מִן קֳדָם חַרְבָּא שְׁלִיפָא וּמִן קֳדָם קֶשֶׁת מְתִיחָא וּמִן קֳדָם תְּקוֹף קְרָבָא:

אִבְּן עֶזְרָא כי. אלה הנודדים והם שברחו מפני מלך אשור: נטושה. יש אומרים כי הנו"ן תחת הלמ"ד, ואיננו נכון רק הוא כמו והנם נטושים (שמואל א' ל' ט"ו) :

מְצוּדַת דָּוִד כי מפני וכו׳. כאומר ואם תשאלו למה נדדו ממקומם אשיב לאמר שנדדו מפני חרבות האויב: חרב נטושה. אשר פשטה בארצם: קשת דרוכה. הדרך לדרוך ברגל על הקשת למותחו היטב לירות למרחוק: כובד מלחמה. חוזק מלחמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן חרבות. מלשון חרב: נטושה. ענין התפשטות כמו וינטשו בלחי (שופטים טו):

מַלְבִּי״ם כי, בפרט שלא הלכו מארצם ברצונם רק מפני חרב אויב, והחרב היתה נטושה על פני כל ארצם עד שלא יכלו לעמוד, וגם לא הועיל להם גבורתם שהיו מלומדי מלחמה בקשת, כי גם האויב בא בקשת דרוכה, ובכל זאת לא ברחו תיכף בהחל המלחמה רק ברחו מפני כובד מלחמה שלחמו בכל כחם, רק יד צורריהם גברה ותכבד ידו עליהם:

טז כִּי־כֹה אָמַר אֲדֹנָי אֵלָי בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְכָלָה כָּל־כְּבוֹד קֵדָר׃

רַשִׁ״י כשני שכיר. אדקדק בה לצמצם המועד כשכיר הנשכר לשנים שמדקדק במועד תשלום שנתו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ לִי בְּסוֹף שְׁנַיָא כִשְׁנֵי אֲגִירָא וְיָסוּף כָּל יְקָרְהוֹן דַעֲרָבָאֵי:

אִבְּן עֶזְרָא כי. בעבור זה העון שלא עשו חסד, כטעם על דבר אשר לא קדמו אתכם (דברים כ"ג ה') : בעוד שנה. וכלה כל כבוד קדר. וזאת השה חשובה היא, שהיא ארוכה כשני שכיר:

מְצוּדַת דָּוִד בעוד שנה. בעת תשלום שנה מהיום: כשני שכיר. ר״ל מצומצם כשכיר המדקדק בשני שכירתו: כל כבוד קדר. מרבית המון עם ערבי בני קדר:

מְצוּדַת צִיּוֹן כבוד. ענין רבוי:

מַלְבִּי״ם כשני שכיר, שהם מצומצמים, וכלה כל כבוד קדר במחנהו הרב:

יז וּשְׁאָר מִסְפַּר־קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי־קֵדָר יִמְעָטוּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר׃

רַשִׁ״י ושאר. שארית: קשת גבורי בני קדר. בעלי רובי קשת שהם כאביהם שנאמר בו (ברא' יא) ויהי רובה קשת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְקוֹף עָבְדֵי קְרָב גִבָּרֵי בְּנֵי עֲרָבָאֵי יִזְעֲרוּן אֲרֵי בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל גְזִיר כֵּן:

אִבְּן עֶזְרָא ושאר. טעם ושאר לאות, כי הרוב יאבד:

מְצוּדַת דָּוִד ושאר. השארית של מספר רבי קשת מגבורי בני קדר יהיו הולכים ומתמעטים: כי ה׳ וכו׳. דבר ובידו לקיים:

מַלְבִּי״ם ושאר, גם מספר הגבורים שישאיר האויב בכוונה להיות מבני מלחמתו גם הם ימעטו, כי כך גזר ה' עליהם מפני שהרעו לישראל:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.