זְכַרְיָה ז

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ מַלְכָּא הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם זְכַרְיָה בְּאַרְבְּעָא לְיַרְחָא תְשִׁעָאָה בְּכִסְלֵו:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי בשנת ארבע - בהבנות הבית.

מְצוּדַת דָּוִד היה דבר ה׳. הוא הדבור האמור למטה:

מַלְבִּי״ם ויהי בשנת ארבע לדריוש, כי החזון אשר נפתח לחגי וזכריה בשנת שתים לדריוש בעת שהחלו בבנין הבית נסתם באותה שנה ולא מצאו חזון מה' עוד, כי לא היה אז העת המיועד שתשוב השכינה והנבואה לישראל, אולם בשנת ארבע בא אליו הדבור עפ"י סבה שיספר, וז"ש היה דבר ה' שנגלה אליו דבר ה' אשר כבר פסק:

ב וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל שַׂר־אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו. אנשים צדיקים היו ושלחו מבבל לקרוביהם שבבית אל לבא לחלות את פני ה' בירושלים בעדם ולשאול מאת הכהנים להודיעם אם יבכו בחדש אב אחרי אשר חזר הבית להבנות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַח לְבֵית אֵל שַׁרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וְגַבְרוֹהִי לְצַלָאָה קָדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא וישלח בית אל - שם שר הוא משרי ישראל שהיו בבבל, וככה שראצר ורגם מלך - שמות שרים והעד ואנשיו אנשי רגם מלך. ויפת אמר: שהוא כמו שרי יהודה רגמתם הגדולים.

מְצוּדַת דָּוִד וישלח בית אל. ר״ל הדבור היה על כי שלח הכנסיה שבבבל לבית ה׳ את שראצר ואת רגם מלך ואנשיו הסרים למשמעתו שהם יחלו פני ה׳ להשפיע הנבואה על הכהנים והנביאים שימצאו מענה להשיב להם על שאלתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן שראצר. שם איש וכן רגם מלך: לחלות. ענין תפלה כמו ויחל משה (שמות ל״ב):

מַלְבִּי״ם (ב-ג) וישלח, והסבה לזה היה כי שראצר ורגם מלך (אנשים נודעים מבבל) שלחו לבית אל, היינו לבהמ"ק. לחלות את פני ה', שעורו. לחלות את פני ה' לאמר אל הכהנים, לבקש את ה' שיופיע רוח קדשו עוד הפעם ויודיע אל הכהנים ואל הנביאים, לאמר, דהיינו שהם יוכל לאמר התשובה על השאלה האבכה בחדש החמישי הנזר, מה שלא שאלו על יתר הצומות כי על צום השביעי על הריגת גדליה לא נסתפקו כלל, כי הצום הזה בא מפני שאז נחרב ישוב הארץ שהשאיר נבוזראדן תחת יד גדליה מדלת העם לכורמים וליוגבים וע"י הריגת גדליה ברחו מן הארץ, ואחר שעתה הושב ישוב הארץ על מכונו כיון ששבו קצת כמספר שהיה עם גדליה אין מקום לצום הזה, אולם על הג' צומות שהיה בעבור חורבן העיר והבית עליהם שאלו אם הבית הנבנה עתה יהיה גדול בכבודו ככבוד הבית הקודם ובטל טעם הצום או לא? ולכן שאלו על צום החמישי, שאם יאמר שא"צ להתענות בחמישי כ"ש ברביעי ועשירי, והתעוררו אל שאלה הזאת בד' כסליו למען ידעו איך להתנהג בתענית י' טבת הבא אחריו, והם שאלו בין על הבכי שהוא על העבר, בין על הצום, שעז"א הנזר שהוא לבקש תפלה ותחנונים על העתיד, וכבר באר הרי"א ששאלו זאת מפני שהיה הבית הזה קטן בעיניהם מפני שבעה דברים, א) שראו שלא שבה בו השכינה לשכון כבוד כמו בבית הראשון, וה' דברים חסרו בבית שני, ב) שהיה תחת רשות מלכי פרס ויראו פן יגרשום שנית מן הארץ, ג) לפי שלא היה קיבוץ כללי ולא שבו הנדחים בארבע כנפות הארץ, ד) שראו שנתקללה הארץ ולא שבה לאיתנה וזה סימן שלא שבה ההשגחה שמה כבראשונה, ה) שראו שהם לבז ולחרפה בין העמים, ו) שראו שהכותים החזיקו בחלק גדול מן הארץ והעולים מבבל היו מתי מספר, ז) מפני שראו שאין מולך עליהם איש מבית דוד (כאשר תראה תשובה לכל החששות בסי' ח') :

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת וישלח. כמו ויבא משה ואהרן, ור"ל שראצר ורגם מלך שלחו:

ג לֵאמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית־יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים׃

רַשִׁ״י הנזר. לפרוש מן התענוג כאשר עשיתי זה שבעים שנה אין נזירה בכל מקום אלא פרישות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לְמֵימַר לְכַהֲנַיָא דִי מְשַׁמְשִׁין בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַייָ צְבָאוֹת וּלְסַפְרַיָא לְמֵימַר דְאַבְכֵּי בְּיַרְחָא חֲמִישָׁאָה אֶמְנַע נַפְשִׁין מִתַּפְנוּקִין כְּמָא דַעֲבִדֵית דְנַן כַּמָה שְׁנִין:

אִבְּן עֶזְרָא לאמר, בחדש החמשי - הזכיר זה הצום, בעבור כי הבית נשרף בעשור לחדש החמשי ואל יהיה ספק בלבך, בעבור שתמצא כי בשבעה לחדש נשרף, כי הטעם נשרף קצהו וירושלם חרבה פעם שנית בימי טיטוס בט' באב, ועל אותו חרבן שני אנו מתענין. הנזר - שינזרו מכל מעדנים ומאכל, רק יבכו והנה הכהנים לא ידעו להשיב, כי אין זה הצום כתוב בתורה, רק הם קבלו עליהם בראותם חרבן בית ראשון, והנה הנביא התנבא והשיב בסוף הפרשה.

מְצוּדַת דָּוִד לאמר וגו׳. ר״ל שהוא יאמר אל הכהנים המשמשים בבית ה׳ ואל הנביאים והם חגי זכריה ומלאכי למען יאמרו הם תשובה על שאלתם: האבכה. ר״ל והשאלה היא האם אבכה מעתה בחדש החמישי הוא תשעה באב וה״ה כל ד׳ צומות ואחזו החמור שבכולן: הנזר. האם אהיה מופרש ביום ההוא מאכילה ושתיה ומתענוג כאשר עשיתי זה הרבה שנים מזמן החורבן וכאומר הואיל ונבנה המקדש אם יש מקום להתאבל עוד כי בנין המקדש ההוא היה קטן בעיניהם על כי היו עדיין משועבדים לפרס:

מְצוּדַת צִיּוֹן לבית ה׳. בבית ה׳ באה הלמ״ד במקום בי״ת וכן ישבת לכסא (תהלים ט׳): הנזר. ענין הפרשה כמו ימי נזרו (במדבר ז׳): כמה. ענינו הרבה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לאמר, שה' יאמר אל הכהנים, לכן כפל מלת לאמר: הנזר. ה"א השאלה של מלת האבכה נמשך גם על הנזר, ההנזר:

ד וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי - זה היה אחר ששאלו.

מְצוּדַת דָּוִד ויהי וגו׳. ר״ל ועל זה היה אלי דבר ה׳:

ה אֱמֹר אֶל־כָּל־עַם הָאָרֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי־צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי׃

רַשִׁ״י ובשביעי. הוא צום גדליה: הצום צמתוני אני. ה"א נקודה חטף פתח לפי שהיא משמשת ל' תמיהא שמא לכבודי צמתם שתהיו צריכים לצום גם עתה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֱמַר לְכָל עַמָא דְאַרְעָא וּלְכַהֲנַיָא לְמֵימַר אֲרֵי צַיְמִין אַתּוּן וְסָפְדִין בְּחַמְשָׁא וּבִשְׁבִיעָאָה דְנַן שַׁבְעִין שְׁנִין הֲצוֹם תַּעֲנִי אַתּוּן מִתְעַנִין קָדָמָי:

אִבְּן עֶזְרָא אמור אל כל עם הארץ - הם אנשי בבל גם אנשי ירושלם כי הנבואה כוללת הכל, גם אל הכהנים שלא ידעו להשיב. וספוד - שם הפועל וככה הוא וספדתם ספוד והנה אחז דרך קצרה. בחמישי - הוא הנזכר והוסיף גם בשביעי הבא אחריו, והוא צום גדליה והזכיר זה שבעים שנה לא חשש להזכיר שתים שנים נוספות או אחת, כי בשנת שתים לדריוש המלך שלמו לחרבות ירושלם שבעים שנה וזו הנבואה היתה בשנת ארבע ומקצת מן השלישית נכנסה, כאשר שלמו השבעים ובנבואה הזאת כבר נכנסה קצת מן הרביעית, על כן לא דקדק כל כך בחשבון שבעים, כי קרוב הוא. ומלת צום – מהפעלים העומדין. על כן צמתוני – צמתם בעבורי או לכבודי, כי אני לא צויתי אתכם לצום.

מְצוּדַת דָּוִד אמור אל כל עם הארץ. לא צוה להסב הדבור כלפי השלוחים כי היו כנזופים לפניו על שלא עלו לשבת בא״י והוסב הדבור אל מול יושבי ירושלים שלא יסתפקו גם הם בזה הדבר: כי צמתם. אשר צמתם וספדתם בחמישי זה ט׳ באב ובשביעי זה צ״ג וזה שבעים שנה שנהגתם כן (וזכר גם צ״ג כאומר הנה לא צדקו מה שזכרו לבד ט״ב שהוא החמור בעיניהם כי גם צ״ג כמוהו כי שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית ה׳ כמ״ש רז״ל): הצום צמתוני. וכי צמתם אותי ולתוספת ביאור אמר אני ור״ל וכי הרעבתם אותי בזה לחשוש על צומכם:

מַלְבִּי״ם אמור וכו' כי צמתם, ר"ל שהאדם צריך להתדמות בדרכיו אל דרכי האלהים לעשות חסד ומשפט וצדקה, ואז ה' מתעורר כנגדו במדות האלה, וזה רק בדברים שיתואר בם ה' כמו רחום וחנון טוב וסלח וכדומה, אבל אם יצום ויענה נפשו איך יתעורר האלהים כנגד לפי מעשיו הלא אין אכילה ושתיה לפניו? וז"ש כי צמתם הצום צמתוני אני, וכי תגרמו בזה שאעשה ג"כ כפי מעשיכם הלא זה אי אפשר, כי.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת צמתוני אני. צמתם אותי עד שאצום אני:

ו וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים׃

רַשִׁ״י וכי תאכלו וכי תשתו. ואם לא תצומו מה לי גם בזו הלא אתם להנאתכם הוא המאכל והמשתה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְאַתּוּן אָכְלִין וּדְאַתּוּן שְׁתָי הֲלָא לְאַיְטָבָא לְכוֹן אַתּוּן שָׁתָן:

אִבְּן עֶזְרָא וכי - הטעם אתם האוכלים ואתם הצמים, מה תתנו לי או מה תפעלו בי, והנה אני לא צויתי אתכם את הדבר הזה.

מְצוּדַת דָּוִד וכי תאכלו. וכן כאשר תאכלו וכאשר תשתו הלא אתם האוכלים והשותים ולכם יש הנאה בזה אבל אלי לא בא הנאה מזה וכאומר מה זה השאלה על התענית מה לי בזה אם יתענו או יאכלו:

מַלְבִּי״ם וכי תאכלו וכי תשתו הלא רק אותם האוכלים, ואין אכילה למעלה, וא"כ לא יתעורר לעומתכם לא באכילה ולא בצום:

ז הֲלוֹא אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב׃

רַשִׁ״י הלא את הדברים. מי גרם לכם הצום והמספד הלא דברי תוכחות אשר קרא ה' וגו' הם החריבו אתכם ועל כן צמתם ואלה הדברים אשר קרא משפט אמת שפטו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא יַת פִּתְגָמָא דִשְׁלַח יְיָ בְּיַד נְבִיַיָא קַדְמָאֵי כַּד הֲוַת יְרוּשְׁלֵם יַתְבָא וּשְׁלֵיוָא וְקִרְוָהָא סָחֲרִינָהָא וְדָרוֹמָא וּשְׁפֵילָתָא יָתֵיב:

אִבְּן עֶזְרָא הלא - רק צויתי הדברים ביד הנביאים, ומה הוא שהתנבא על פי להתענות.

מְצוּדַת דָּוִד הלוא את הדברים. כאומר מי בקש מהם הצום הלא בזה חפצתי את הדברים וגו׳: יושבת. ר״ל יושבת בהשקט ושאנן: ועריה. וכן עריה שבסביבותיה היו יושבת בהשקט ושלוה: יושב. ר״ל מיושב מבני אדם:

מְצוּדַת צִיּוֹן והנגב. ערי הנגב: ושפלה. העמק:

מַלְבִּי״ם הלא את הדברים, ר"ל אך בזה יתעורר כנגדכם בדברים שקרא ביד נביאים הראשונים שיבאר בפסוק ט' שיעשו משפט וחסד ורחמים שאז יעשה גם הוא משפט וחסד ורחמים לבריותיו. ובאר להם שהדברים האלה קרא ביד הנביאים בהיות ירושלם יושבת ושלוה, וע"י שלא שמעו חרבה ירושלים, וכ"ש עתה שהיא חרבה שא"א שתבנה על תילה אם לא ישמרו את הדברים האלה, כי הדבר שהיה סבה לחדש איזה ענין שלא היה, כ"ש שיספיק לקיים את הענין אחר שכבר הוא במציאות, כמו שהאש אשר יחמם המים הקרים כ"ש שיספיק להעמידם בחומם שלא יתקררו:

ח וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם זְכַרְיָה לְמֵימָר:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי - גם הנבואה הזאת דבקה רק היתה נבואה אחרת, יפרש הדברים אשר קרא השם ביד נביאיו הראשונים ואלה הם: כה, אלמנה וגר ויתום:

מְצוּדַת דָּוִד ויהי דבר ה׳. חזר המקום ואמר לזכריה להזכיר הדברים שקרא ה׳ מאז ביד הנביאים ולאמר להם:

מַלְבִּי״ם ויהי דבר ה', בא הדבור לבאר מה הם הדברים שקרא ע"י נביאים הראשונים ושגרם את החורבן:

ט כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת לְמֵימָר דִין דִקְשׁוֹט דִינוּ וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי עֱבִידוּ גְבַר עִם אָחוּהִי:

מְצוּדַת דָּוִד כה אמר ה׳. ר״ל כן אמר ה׳ להנביאים הראשונים לאמר להם משפט אמת שפוטו וגו׳:

מַלְבִּי״ם כה אמר ה', ע"י נביאים הראשונים, משפט אמת שפטו וזה יגרום שיעשה גם לכם משפט באויביכם, וחסד ורחמים עשו ויעשה גם עמכם חסד ורחמים:

י וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַרְמְלָא וִיתָם וְגִיוֹר וּמִסְכֵּן לָא תֵינְסוּן וּבִישַׁת גְבַר עִם אֲחוּהִי לָא תַחְשְׁבוּן בְּלִבְּכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד ואלמנה וגו׳. זכר אלו לפי שהם תשושי כח וכח לעשקם ולגזלם: ורעת וגו׳. אל תחשבו זה על זה להרע:

מַלְבִּי״ם ואלמנה, נגד משפט אמר אלמנה לא תעשוקו, ונגד חסד ורחמים אמר ואיש את רעת אחיו אל תחשבו אפילו בלבבכם במחשבה:

יא וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְסָרִיבוּ לְקַבְּלָא וִיהָבוּ כַתְפֵיהוֹן מָרִיד וְאוּדְנֵיהוֹן יַקִירוּ מִלְמִשְׁמַע:

אִבְּן עֶזְרָא וימאנו - אבותיכם. כתף סוררת - כמו: קשה עורף ואפילו לשמוע לא אבו.

מְצוּדַת דָּוִד וימאנו. אנשי אותו הדור מאנו להקשיב ונתנו כתף סוררת כדרך האדם הממאן להקשיב דברי חבירו שמסיר כתפו ממנו והולך לו: משמוע. מלשמוע:

מְצוּדַת צִיּוֹן וימאנו. לא רצו: להקשיב. ענין שמיעה: סוררת. מל׳ הסרה:

מַלְבִּי״ם וימאנו להקשיב, תחלה לא רצו להקשיב כלל ויתנו כתף סוררת, הפכו הכתף שלא לראות בעיניהם מה שהנביאים מראים להם, ואח"כ שבאו דברי הנביאים בקול גדול עד שהקשיבו הקול מרחוק, בכ"ז אזניהם הכבידו משמוע:

יב וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י שמו שמיר. תולעת חזק מצור מראין אותו על האבן והיא מתבקעת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלִבְּהוֹן שַׁוִיאוּ תַקִיף כִּשְׁמִירָא מִלְקַבָּלָא אוֹרַיְתָא וְיַת פִּתְגָמַיָא דִי שְׁלַח יְיָ צְבָאוֹת בְּמֵימְרֵיהּ בְּיַד נְבִיַיָא קַדְמָאֵי וַהֲוָה רְגַז רַב מִן קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא ולבם - השמיר אין כח ברזל לעשות בו פתוחים. את התורה - תורת משה ואת הדברים ביד הנביאים להוכיחם. ויהי קצף גדול - על אבותיכם.

מְצוּדַת דָּוִד שמו שמיר. עשו לבם חזק כשמיר מלשמוע את התור׳: ברוחו. במלאכו על ידי הנביאים: ויהי קצף. ובעבור זה היה קצף גדול עליהם מאת ה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן שמיר. הוא הברזל החזק וכן כשמיר חזק מצור (יחזקאל ג׳:ט׳): ברוחו. במלאכו וכן ה׳ אלהים שלחני ורוחו (ישעיהו מ״ח:ט״ז):

מַלְבִּי״ם ולבם וגם אחרי שהפחידום הנביאים בעונשים ובאו העונשים וראו בעיניהם, שמו את לבם חזק כשמיר בל ייראו מפחד העונש, משמוע את התורה, המאמרים מקבילים, וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת משמוע את התורה שהיא מזהרת עפ"י השכל, ואזניהם הכבידו משמוע ולבם שמו שמיר משמוע את הדברים אשר שלח ה' ברוחו ביד הנביאים, שיעדם בעונשים ובתוכחות קשות, ולכן ויהי קצף גדול:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שמו שמיר. הוא שקשה מצור, וממלי קישוי הלב מלהתפעל מיראת העונש הפך רך הלב:

יג וַיְהִי כַאֲשֶׁר־קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת׃

רַשִׁ״י ויהי כאשר קרא ולא שמעו. אמר ה' צבאו' עליהן באותן הימים כן יקראו ולא אשמע:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהֵי כְמָא דְאִתְנַבִּיאוּ לְהוֹן נְבִיַיָא וְלָא קַבִּילוּ כֵּן יְצַלוֹן קֳדָמַי וְלָא אֲקַבֵּיל אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:

אִבְּן עֶזְרָא ויהי - גמולם השיב בראשונה.

מְצוּדַת דָּוִד ויהי וגו׳. אמר ה׳ צבאות ר״ל ה׳ אמר אז להם שגמולם יהיה מדה במדה כאשר קרא הוא להם ע״י הנביאים ולא שמעו כן יקראו הם אלי מתוך הדחק ולא אשמע קול צעקתם:

מַלְבִּי״ם ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו, שיעור הכתוב אמר ה' צבאות כן יקראו ולא אשמע:

יד וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה׃

רַשִׁ״י ואסערם. בגלות וכן עשיתי: וישימו. בעוונם: ארץ חמדה לשמה. והוא גרם להם הצום והמספד אבל עתה קנאתי לציון בשביל ציון אקנא את הכשדים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲבַדְרִינוּן בֵּינֵי עַמְמַיָא דִי לָא יַדְעוּנוּן וְאַרְעָא תִּצְדֵי בַתְרֵיהוֹן מִדְעָדַי וּמִדְתָאֵיב עַל דְשַׁוִיאוּ אַרְעָא דְחֶמְדָתָא לְצָדוּ:

אִבְּן עֶזְרָא ואסערם - מלה קשה בדקדוק, כי תראה שהיא מהפעלים היוצאים והיה נכון שיאמר ואסרם או ואסערם קניין הכבד. ורבי מרינוס אמר: ואסער. וזה אינו נכון, בעבור על כל הגוים. והנכון בעיני: ואסער להם בסערת רוחי והיא תפיץ אותם על כל הגוים. והזכיר והארץ נשמה – הפך והנגב והשפלה ישב.

מְצוּדַת דָּוִד ואסערם. אפיצם ברוח סערה על כל ארצות העכו״ם אשר לא ידעו אותם מאז והארץ תהיה שממה אחרי צאתם ממנה מבלי ימצא בה עובר ושב: וישימו. ר״ל והנה הם עצמם עשו ארץ חמדה לשממה כי עם כל הדברים האלה אחזו בדרכם וגלו ממנה בעוונם ונשארה שממה ומוסב למעלה לומר הנה כל חפצי במעשים טובים ועל זה הזהרתי את אבותיכם ובעבור זה הגליתים על שלא שמעו אלי בדבר זה אבל מעולם לא בקשתי ממי דברי הצומות:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואסערם. מל׳ סערה והוא הרוח החזק: נשמה. מל׳ שממון: וישימו. ועשו:

מַלְבִּי״ם ואסערם, גם זה אמר ה' צבאות, לא אשמע רק אסערם על כל הגוים שהוא הפיזור אל הגליות, והארץ נשמה אחריהם שהיא שוממות הארץ, וישימו, בזה סיים קוטב המאמר, ר"ל הלא כל זה אמר ה' בהיות ירושלים יושבת ושלוה, ועי"כ נחרב הארץ, כ"ש עתה שהארץ חרבה והם עדיין אינם שומעים, א"כ הלא הם ישימו ארץ חמדה לשמה, שכל עוד שלא ישמעו לדברי ה' לא תסור שוממות הארץ, ומה שמתמדת להיות שממה מתיחס אליהם שהם עושים אותה שממה ע"י שאין שומעים עדיין לדברי ה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ואסערם. עי' דקדוק מלה זאת ברד"ק בפי' ובשרשיו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.