א הָאִישׁ שֶׁלָּוָה מֵאִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ, אוֹ לָוָה מֵעַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרְרוֹ, אֵין לָהֶם עָלָיו כְּלוּם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ, וְכָל מַה שֶּׁהוּא בְּיַד הָאִשָּׁה הוּא בְּחֶזְקַת בַּעְלָהּ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא מִנְּדוּנְיָתָהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן פ"ו.
ב הַלּוֶֹה מִגֵּר וּבָנָיו עִמּוֹ, וָמֵת, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו, וְאִם הֶחֱזִיר אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיְתָה הוֹרָתָן וְלֵדָתָן שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה; אֲבָל אִם הָיְתָה הוֹרָתָן שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָן בִּקְדֻשָּׁה, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:
א סָעִיף א שלוה מאשתו כו' או מעבדו כו'. אע"פ שכתבו הבעל והאדון שט"ח עליהם:
ב סָעִיף א ואח"כ גירשה כו'. וכ"ש אם לא גירשה כ"כ הר"ב בא"ע סי' פ"ו ס"ב:
ג סָעִיף א שכל מה שקנה עבד כו'. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' פ"ט ועיין בתשו' מהרא"א ן' ששון סי' קצ"ח:
ד סָעִיף א מה שקנה וכל מה כו'. לפי טעם זה ולפי סברא זו אפילו לא טען הבעל או האדון ברי שהמעות שלהן הדין כן:
ה סָעִיף א ויש חולקין בזה וס"ל דדוקא אם היו המעות טמונים כשלוה משום דלאגלויי זוזי הוא דבעי אבל באינם טמונים לא ואף בטמונים צריך שיטענו ברי ונתבארו דינים אלו בא"ע סי' פ"ו ועמ"ש שם. ועיין בא"ע סי' פ"ה סעיף י"ב כתבו המחבר והר"ב וז"ל נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין והיא אומרת מתנה נתנו לי והוא אומר מעשה ידיך הם ושלי הם נאמנת וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ויש להחרים על מי שטוען שקר ואם אמר' ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה עליה להביא ראיה (הג"ה וי"א הא דאינה נאמנת דוקא במעות טמונים אבל במעות שאינם טמונים נאמנת לומר שלי הם ודוקא בשאינה נושאת ונותנת בתוך הבית וע"ל סי' פ"ו וי"א דאם לא ראו הממון בידה ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו נאמנת בכל ענין ועיין בח"מ סי' ס"ב) ואם אמרה אתה נתתו לי במתנה נשבע' שבועת היסת שנתנם לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם עכ"ל: ודברי המחבר מועתקים מדברי הרמב"ם פכ"ב מה' אישות ומביאו הטור שם ודברי הר"ב הם ע"פ מ"ש בד"מ שם וז"ל עליה להביא כתב המ"מ שכן הוא דעת הרמב"ן אבל הרשב"א כתב שהיא נאמנת וכ"כ המ"מ פ"ב מה' מלוה ולוה ופ"ז מהל' שאלה ופקדון וכתב נ"י פ' חזקת הבתים דף קס"ב ע"ב דר"י וריטב"א כתבו כדברי הרשב"א דנאמנת ולעיל סי' פ"ו איתא בשם הרשב"א והרא"ש דבמעות שאינם טמונים היא נאמנת ובמעות טמונים אינה נאמנת ועיין לקמן וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תתק"ו דבמעות טמונים אינה נאמנת וכ"כ בשם מקצת מפרשים ובב"י בשם תשובות הרשב"א דכתב וז"ל אע"ג דדעתי נוטה דנאמנת מ"מ לענין מעשה צריך להתיישב בדבר ומיהו אם הית' נושאת ונותנת בתוך הבית פשיטא דאינה נאמנת וע' בתשו' מוהר"ם סי' רס"ח אשה שאמרה שבעלה נתן לה חפצים במתנה ומרדה עליו ויצאה מביתו אם לא ראו החפצים בידה אע"ג דנושאת בתוך הבית נאמנ' במגו דיכול לומר להד"ם או החזרתי לך כו' ע"ש עכ"ל ד"מ (וכה"ג כ' הר"ב בתשובה סי' קט"ו) ודברי הר"ב צל"ע בראש מה שרוצה לחלק בזה לדעת הרא"ש והרשב"א בין מעות טמונים או לא לא נהירא לפע"ד דכיון שהמעות בידה אין טעם לחלק בכך אלא אפי' המעות טמונים בידה נאמנת להרשב"א וסייעתו ודוקא בקנת' מבעלה במעות שלה או בלוה מן האשה הוא דמחלקינן בסי' פ"ו בין מעות טמונים או לא משום דבטמונים שייך לומר לגלויי זוזי הוא דקבעי הבעל וכן הרשב"א בתשובה סי' תתק"ו מיירי להדיא דקנת' חפצים מבעלה דלא קנת' במעות טמונים משום דלגלויי זוזי הוא דבעי עיין שם מה שאין כן הכא וכן מוכח בהרב המגיד דבפ"ב מה' מלוה ולוה גבי לוה מן האשה הביא דברי הרשב"א דמחלק בין מעות טמונים או לא ובפ"ז מה' שאלה ובפכ"ב מה' אישות הביא דברי הרשב"א דכתב סתמא דנאמנת ולא חילק בכך וכן מוכח להדיא בנמוקי יוסף פרק חזקת הבתים שם שהביא גבי לוה מן האשה שהריטב"א מחלק בין מעות טמונים או לא ומיד אח"כ בסמוך גבי מעות ביד האשה כתב שהריטב"א סובר דנאמנת לומר שלי הם ולא חילק אלא ודאי כדפרי' (שוב ראיתי בדרישה בא"ע ובב"ח בקונטרס אחרון שפלפלו שם בזה ולפעד"נ כמ"ש) . גם מ"ש הר"ב וי"א דאם לא ראו הממון כו' הבין שמהר"מ בתשו' סי' רס"ח חולק אהרמב"ם והמחבר והרשב"א וס"ל דאפי' בנושאת ונותנת תוך הבית נחמנת ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי מהר"מ מיירי להדיא כשטוענ' אתה נתתו לי וכמו שהעתיק הרב בד"מ לשונו וכן איתא להדיח בתשו' מהר"ם דפוס קרימונ' סי' רס"ח ובהא הרמב"ם והמחבר גופייהו מודו דנאמנת (וכמו שהוכחתי לעיל סי' ס"ב ס"ק ה' ע"ש) ודוקא כשאמרה אחרים נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בו אינה נאמנת והחילוק פשוט ומבואר בהרמב"ם ובה' המגיד. ואם כן דברי הר"ב צל"ע:
ו סָעִיף ב הלוה מהגר כו'. וה"ה מי שיש לו פקדון מהגר דאע"פ שלא עשה לו טובה אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה יחזיר להם ורוח חכמי' נוחה הימנו ולאפוקי דעת י"א וכן הסכמת התוס' והר"ן והטור ועיקר:
ז סָעִיף ב אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אינו חייב להחזיר ואם בא להחזיר רוח חכמים נוחה הימנו כן מוכח ממתני' סוף שביעית לפירש"י והמחבר וסייעתו דתנן התם לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו ומ"ש הב"ח בזה בדעת הטור דלכתחילה לא יחזיר דפלוגתא דרש"י ור"ת הוא לענין דיעבד אם עבר והחזיר לא מחוור לפע"ד דהא רוח חכמים נוחה הימנו קאמרינן ואם איתא דאיכא איסורא לכתחלה האיך שייך לומר רוח חכמים נוחה הימנו אלא העיקר שט"ס הוא בטור וכמ"ש הב"י ונ"ל בטור כמ"ש המחבר כאן וכוונתו דבהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה נכון להחזיר להם ורוח חכמים נוחה הימנו וכן הוא להדיא ברמזים פ"ק דקדושין שחבר הטור סי' כ"ד וז"ל הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו או שהיה לו פקדון ממנו ומת לא יחזיר לבניו ואם היו הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה יחזיר להם ע"כ וכן הוא מסקנת הרא"ש ועיקר:
ח סָעִיף ב הורתן שלא בקדושה. היינו כשאמו היתה ג"כ עכו"ם אבל כשאמו מישראל ונתעברה מעכו"ם כיון דבכה"ג אינו יורש לאביו כלל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כמות' וגם אם היו שניהם חוזרי' לסורם לא היה יורש את אביו דבתר אמיה שדינן ליה לא יחזיר להם כן מתבאר מהרא"ש והר"ן:
א סָעִיף א שכל מה שקנה עבד כו'. לפי ה"ט ודעה זו אפי' לא טען הבעל והאדון ברי לי שהמעות הן שלי וגם כתבו עליהן שטר חוב ונתנו להן אפ"ה אין להן עליו כלום וכ"כ המ"מ ועפ"ר:
ב סָעִיף א ויש חולקין בזה. ר"ל מחלקין וס"ל דהיינו דוקא בלוו מהן מעות טמונים דאיכא למימר דלא לוה וכ' שטר אלא משום דבעי לגלויי אזוזי שבידן ולהוציאן מידן ע"י הלוא' זו משא"כ כשהמעו' היו גלויין ועומדין ביד האשה והעבד דאמרינן דניתן להן ע"מ שאין לבעלה או לרבו רשות בו ואפי' במעות טמוני' דוקא כשטוענים האדם והבעל טענת ברי שהמעות הוא שלהן ולגלויי זוזי הוא דעבדי ודע דגם הרמב"ם בעל סברא ראשונ' חילק בין מעות טמונים לגלויים בקנתה האשה קרקע מבעלה או העבד מרבו אלא דס"ל דיש חילוק בין מכירת קרקע דאינו נעשה בזה עבד להלוקח ובין הלוא' דאין ניחא לאדם לשווייה נפשיה עבד לוה לאיש מלוה מ"ה אמרי' בהלווא' דלהוציא מידו נתכוון אפי' במעות שאינן טמונים ועד"ר שהארכתי בזה והמקור הוא בא"ע סי' פ"ה ס"ו וע"ל בטור ר"ס קנ"א:
ג סָעִיף ב לא יחזיר לבניו. דכל גר הוא כקטן שנולד ונמצא שאינו בתורת ירושה וגם חכמים אמרו שהמחזיר אבידה לעכו"ם הרי הוא בכלל כו' וכמו שכתבו הטור והמחבר לקמן בסי' רס"ד וזה נמי אע"פ שאינו עכו"ם אלא גר מ"מ אין להחזירו לבניו דבניו לא עדיפי בזה מאחרים ולפירש"י דפי' אין רוח חכמים נוחה הימנו דאין מחזיקין לו טובה בכך א"ש טפי אבל הר"ן פי' כפירוש הראשון שאין רוח חכמים נוחה הימנו דאין רוח חכמים נוחה עליהן מכח מעשיו. וי"מ כאלו אמר אין רוח חכמים זורחת ויוצא "ממנו מזה העושה כן:
ד סָעִיף ב ולידתן בקדוש' רוח חכמים נוחה. כן פירש"י והרא"ש אבל לפי' ר"י הוא איפכא דבכה"ג אין רוח חכמים נוחה הימנו דמחלף בישראל ואם יקדש אשת אביו יאמרו שלא תפסי בה קדושין וכשייבם לאשת אחיו יאמרו שפטרוה מחליצה וגם יבא לייבם לכתחל' (לדינא דגמ' דמיבמים) ובהורתו ולידתו שלא בקדוש' רוח חכמים נוטה הימנו במה שעשה לפנים משורת הדין דלא אתא שום חורבה מיניה ולפי' קמא הקשו מעובדא דמרי בר רחל דהוי בן איסור גיורא ואיסור הפקיד ביד רבא פקדון והי' רבא מהדר שלא להחזירו לו ותירצו דשאני התם דאמו היתה ישראלית דנתעבר' מאיסור בגיותו ובכה"ג אינו יורש לאביו כלל ואפי' לאחר שנתגייר לא בדין ישראל (דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כמותה) ולא בדין עכו"ם דבדיני עכו"ם אם היו שניהן חוזרין לגיותן לא היה יורש את אביו מאחר שאמו מישראל משא"כ כשאמו היתה ג"כ עכו"ם כשנתעבר' וילדתו לאחר שנתגייר' וגר יורש את אביו הגר (כמ"ש הטור לקמן בסי' רפ"ג) מש"ה כשאביו גר רוח חכמים נוחה הימנו כשהחזירו לו ועד"ר מ"ש עוד מזה:
א סָעִיף א גירשה. וכ"ש אם לא גירשה כ"כ הרמ"א בא"ע סי' פ"ו ס"ב. ש"ך:
ב סָעִיף א שכל. כתב הסמ"ע דלה"ט ודעה זו אפי' לא טען הבעל והאדון ברי לי שהמעות הן שלי וגם כתבו עליהן שט"ח ונתנו להן אפ"ה אין להן עליו כלום וכ"כ המ"מ וע' בתשו' מבי"ט ח"א סי' פ"ט ובתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ח:
ג סָעִיף א חולקין. וס"ל דדוקא אם היו המעות טמונים כשלוה משום דלאגלויי זוזי הוא דבעי אבל באינם טמונים לא ואף בטמונים צריך שיטענו ברי ומקור דינים אלו נתבארו בא"ע סי' פ"ה ס"ו וע"ל בטור ר"ס קנ"א עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך:
ד סָעִיף ב הלוה. וה"ה מי שיש לו פקדון מהגר דאע"פ שלא עשה לו טוב' אם הית' הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה יחזיר להם ורוח חכמים נוחה הימנו כן הוא הסכמת התוספות והר"ן והטור ועיקר. ש"ך:
ה סָעִיף ב לבניו. דכל גר כקטן שנולד הוא ונמצא שאינו בתורת ירושה וכמ"ש הט"ו בסימן רס"ד שהמחזיר אבידה לעובד כוכבים כו' וזה נמי אע"פ שאינו עובד כוכבים אלא גר מ"מ לא עדיפי בזה מאחרים. סמ"ע:
ו סָעִיף ב הורתן. היינו כשאמו היתה ג"כ עובדת כוכבים אבל כשאמו מישראל ונתעברה מעובד כוכבים כיון דבכה"ג אינו יורש לאביו כלל דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כמותה וגם אם היו שניהם חוזרים לסורם לא היה יורש את אביו דבתר אימיה שדינן ליה לא יחזיר להם כן מתבאר מהרא"ש והר"ן. ש"ך:
ז סָעִיף ב בקדושה. אינו חייב להחזיר ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו כ"מ ממתניתין סוף שביעית כפרש"י והמחבר וסייעתו ומ"ש הב"ח בזה בדעת הטור דלכתחלה לא יחזיר דפלוגתא דרש"י ור"ת הוא לענין דיעבד כו' לא מחוור אלא העיקר שט"ס הוא בטור וצ"ל כמ"ש המחבר כאן וכן הוא להדיא ברמזים פ"ק דקידושין וכן הוא מסקנת הרא"ש ועיקר. שם:
א סָעִיף א האיש כו' ויש חולקין דס"ל דוקא במעות טמונים וכמ"ש שם במכירה ומדהקשה שם מתבי לוה כו' לאו כו' וע"כ בטמונים איירי אבל הרמב"ם סבר כיון דמשני שאני התם דלא כו' ה"ה אפי' בשאינן טמונים דהא אפי' לסברא דלא אמרי' לגלויי זוזי דבעי אפ"ה בהלואה א"ל עליו כלום ועד"ר וע"ל סי' ס"ב:
ב סָעִיף ב (ליקוט) בד"א כו'. כפירש"י וכן הורה ב"י בטור ודברי ד"מ אינן נכונים והיה אפשר לומר על ד"א שהטור כ' כפי' הגי' שכ' בספרים ראשונים כיון שהורתו ולידתו בקדושה כו' וכן היה כתוב ברי"ף אבל כבר דחאה הרשב"א דלזה חייב להחזיר ודברי ב"י עיקר שהטור דרכו ע"פ הרא"ש והרא"ש לא כ' רק פרש"י ועתוס' שם ד"ה כאן כו' ואור"ת כו' והר"ש בשביעית שם והרא"ש בקדושין כ' עוד ת' אחר דרב מרי שאני דבתר אימיה שדינן ליה ואינו גר כלל וזה התי' עיקר וז"ש הטור במלוה או פקדון והרשב"א והר"ן הביאו ב' השיטות של רש"י ושל ר"י ולא הכריעו (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.