א רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ מָנֶה בְּיַד שִׁמְעוֹן, בֵּין מִלְוָה בֵּין פִּקָּדוֹן, וְאָמַר לֵהּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְלֵוִי, בֵּין שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה בֵין שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ בְּפִרְעוֹן חוֹבוֹ, קָנָה, וְאֵין רְאוּבֵן וְלֹא שִׁמְעוֹן יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן עֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְכֵן אֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְמוֹחֲלוֹ לְמִי שֶׁהוּא בְּיָדוֹ. וַאֲפִלּוּ נוֹלַד לֵוִי לְאַחַר שֶׁהִלְוָה רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן, קָנָה.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה לִרְאוּבֵן מָנֶה בְּיַד שִׁמְעוֹן, אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ מָנֶה בְּיָדוֹ, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ: תֵּן מָנֶה לְלֵוִי בִּשְׁבִילִי וְאֶפְרָעֶנּוּ לְךָ, לֹא קָנָה, וְכָל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן יְכוֹלִין לַחֲזֹר בּוֹ. וַאֲפִלּוּ מָחַל הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא קָנָה בְּקִנְיָן (ר"י נ"ט). וַאֲפִלּוּ פָּרַע שִׁמְעוֹן לְלֵוִי מִקְצָת הַחוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם אִם נְתָנוֹ לוֹ, חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵרְאוּבֵן, מֵאַחַר שֶׁעַל פִּיו נָתַן. הַגָּה: וְכֵן אִם הַמְקַבֵּל פָּטַר הַנּוֹתֵן לְגַמְרֵי, צָרִיךְ זֶה שֶׁהַמָּעוֹת בְּיָדוֹ לִתְּנָם לַמְּקַבֵּל, דְּהָא לֹא גָרַע מֵעָרֵב דְּעָלְמָא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ).
ג אָמַר רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן, סְתָם, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן: תֵּן מָנֶה לְלֵוִי, וְלֹא אָמַר לֵהּ: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְלֵוִי, וְשִׁמְעוֹן מוֹדֶה שֶׁיֵּשׁ לִרְאוּבֵן מָנֶה בְּיָדוֹ, אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, לֹא הָיָה דַעְתּוֹ עַל מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי, אֶלָּא שֶׁאַלְוֶה לוֹ מָנֶה וְאֶתְּנֶנּוּ לְךָ, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם, דְּמִסְתָמָא עַל מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָמַר, וְקָנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא קָנָה.
ד הָיָה לִרְאוּבֵן בְּיַד שִׁמְעוֹן כּוֹר חִטִּים, וְאָמַר לֵהּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן: תֵּן לְלֵוִי חֲמִשִּׁים דִּינָרִים שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ כּוֹר חִטִּים, וְנִתְרַצָּה, וְאַחַר כָּךְ רָצָה שִׁמְעוֹן לַחֲזֹר בּוֹ, אִם הָיוּ הַחִטִּים פִּקָּדוֹן, וּפֵרַשׁ: תֵּן לָנוּ חֲמִשִּׁים דִּינָרִים בְּמָעוֹת מֵהַחִטִּים, לֹא קָנָה לֵוִי, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר שִׁמְעוֹן: אֵינִי חַיָּב לִמְכֹּר חִטִּים שֶׁל רְאוּבֵן כְּדֵי לִפְרֹעַ חוֹבוֹתָיו. וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר לֵוִי: תֵּן לִי חִטִּים שָׁוֶה חֲמִשִּׁים דִּינָרִים, יָכוֹל לוֹמַר: לֹא צִוַּנִי לִתֵּן לְךָ חִטִּים אֶלָּא מָעוֹת. אֲבָל אָמַר לֵהּ, סְתָם: תֵּן לוֹ חֲמִשִּׁים דִּינָרִים מֵהַחִטִּים שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ: חִטִּים שָׁוֶה חֲמִשִּׁים דִּינָרִים, וְקָנָה. וְאִם הָיוּ הַלְוָאָה אֶצְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ: חֲמִשִּׁים דִּינָרִים (בְּמָעוֹת), קָנָה, וְנוֹתֵן לוֹ מָעוֹת אוֹ חִטִּים שָׁוֶה חֲמִשִּׁים דִּינָרִים, כַּשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק.
ה אָמַר לוֹ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, וְאָמַר לוֹ: אֲנִי אֶתְּנֵהוּ לְךָ לִכְשֶׁאֶרְצֶה, וּכְשֶׁתּוֹבְעוֹ אוֹמֵר לוֹ: אֵינִי רוֹצֶה עַכְשָׁיו, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם, וְחַיָּב לִתֵּן לוֹ לִזְמַן שֶׁהוּא חַיָּב לַמַּמְחֶה; וְיֵשׁ חוֹלְקִים.
ו הִמְחָהוּ אֵצֶל חֲבֵרוֹ, בְּעִנְיָן דְּלָא קָנָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁפְּרָעוֹ אַחַר כָּךְ.
ז אֲפִלּוּ אִם לֹא נִתְרַצָּה הַלּוֶֹה אוֹ הַנִּפְקָד לִתֵּן לָזֶה שֶׁצִּוָּה הַמַּלְוֶה אוֹ הַמַּפְקִיד, צָרִיךְ לִתְּנוֹ לוֹ עַל כָּרְחוֹ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לֵהּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן.
ח לֹא הָיָה בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן כְּשֶׁאָמַר לֵהּ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְלֵוִי, לֹא קָנָה, וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, לָא שְׁנָא מַתָּנָה מְרֻבָּה לָא שְׁנָא מַתָּנָה מוּעֶטֶת. וְאִם קָנָה מִיַּד מִי שֶׁהַמָּעוֹת בְּיָדוֹ בְּתוֹרַת הוֹדָאָה דְאִית לְלֵוִי גַבֵּהּ מָנֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (טוּר ס"ט בְּשֵׁם הרמ"ה).
ט אָמַר רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְלֵוִי, וְשִׁמְעוֹן דּוֹחֶה אֶת לֵוִי, וְלָכֵן רוֹצֶה לֵוִי לַחֲזֹר וְלִתְבֹּעַ מֵרְאוּבֵן, אֵינוֹ יָכוֹל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פָטַר לֵוִי אֶת רְאוּבֵן בְּפֵרוּשׁ. וַאֲפִלּוּ אִם פְּטָרוֹ בְּפֵרוּשׁ, אִם הִטְעָהוּ בְּדֶרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ סָעִיף י' י"א שֶׁחוֹזֵר עַל הַנּוֹתֵן (מהרי"ו סִימָן ל"ג וְנ"י פֶרֶק הַמְקַבֵּל). וּמִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ לְפִי דַעַת זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ אֶת רְאוּבֵן תְּחִלָּה, כָּל זְמַן שֶׁיּוּכַל לִגְבּוֹת מִשִּׁמְעוֹן. הַגָּה: וְנִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה; וְאִם כֵּן אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְחִלּוּקִים שֶׁכְּתוּבִים בְּסָמוּךְ סָעִיף י' וי"א, כִּי הֵם אֲלִבָּא דִסְבָרָא קַמַּיְתָא. וְאִם נִתְרַשֵּׁל הַמְקַבֵּל וְלֹא תָבַע הַמָּעוֹת עַד שֶׁהֶעֱנִי הַנִּפְקָד, וּבִשְׁבִיל זֶה לֹא יוּכַל לִגְבּוֹת מִן הַנִּפְקָד, לְכֻלֵּי עָלְמָא אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר עַל הַנּוֹתֵן, דְּהָוֵי לֵהּ כְּאִלּוּ הֶרְאָה לוֹ מָעוֹת לִטְּלָן בְּחוֹבוֹ וְלֹא נְטָלָן, דְּפָטוּר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל וְכ"כ בִּתְשׁוּ' הָרַמְבַּ"ן שֶׁבְּבַעַל הַתְּרוּמוֹת שַׁעַר נ"א ח"ו בְּשֵׁם רַב הַאי גָאוֹן). וְאִם הַנִּפְקַד אוֹמֵר שֶׁנָּתַן, אִם נִפְטַר הַנּוֹתֵן, עַיִּןִ לְעֵיל סִימָן צ"א (סָעִיף ג').
י אָמַר לָהֶם בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי, וְנִמְצָא הַלּוֶֹה עָנִי וְאֵין לוֹ מָנֶה לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵרְאוּבֵן, מִפְּנֵי שֶׁהִטְעָהוּ. וְאִם יָדַע לֵוִי שֶׁהוּא עָנִי, אוֹ שֶׁהָיָה עָשִׁיר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְהֶעֱנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יא טָעַן לֵוִי שֶׁהָיָה שִׁמְעוֹן עָנִי וְהִטְעָהוּ, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר: עָשִׁיר הָיָה וְהֶעֱנִי, אִם הַחוֹב שֶׁנִּתְחַיֵּב רְאוּבֵן לְלֵוִי הוּא בִּשְׁטָר, עַל רְאוּבֵן לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם לֹא יָבִיא רְאָיָה, אִם יֵשׁ נֶאֱמָנוּת בַּשְּׁטָר גּוֹבֶה לֵוִי חוֹבוֹ בְּלֹא שְׁבוּעָה; וְאִם אֵין בּוֹ נֶאֱמָנוּת, יִשָּׁבַע לֵוִי וְיִטֹּל. וְאִם הָיָה מִלְוָה עַל פֶּה, נֶאֱמָן רְאוּבֵן בִּשְׁבוּעַת הֶסֵת לוֹמַר: עָשִׁיר הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
יב רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: שְׁטָר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְלֵוִי, וְהָיָה זֶה בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן; כָּל שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ רְאוּבֵן, חַיָּב שִׁמְעוֹן לִתְּנוֹ לְלֵוִי. אֲבָל אִם חָזַר בּוֹ רְאוּבֵן, לֹא. וְאִם כָּתַב לוֹ שֶׁהִקְנָה לוֹ הוּא וְכָל שִׁעְבּוּדוֹ וְהִמְחָהוּ אֵצֶל זֶה שֶׁמֻּפְקָדִים בְּיָדוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יג אִם לְאַחַר שֶׁנִּתְרַצָּה הַלּוֶֹה אוֹ הַנִּפְקָד לִתֵּן לַמְּקַבֵּל, אוֹמֵר: עִיַּנְתִּי בְּחֶשְׁבּוֹנִי וְלֹא הָיָה לוֹ אֶצְלִי כְּלוּם וְטָעִיתִי בַּמֶּה שֶׁהוֹדֵיתִי לוֹ, אִם יָכוֹל לְבָרֵר בְּעֵדִים שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, פָּטוּר, אֲפִלּוּ הָיָה בְּעֵדִים כְּשֶׁנִּתְרַצָּה לִתֵּן לוֹ, וְחַיָּב הַנּוֹתֵן לִתֵּן לַמְּקַבֵּל אִם נְתָנוֹ לוֹ בְּפִרְעוֹן חוֹבוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵר הַטָּעוּת, אִם הִמְחָהוּ בִּפְנֵי עֵדִים, וְגַם קָבַע זְמַן וְהַמְקַבֵּל לִתְּנוֹ לוֹ לִזְמַן יָדוּעַ, וְהוּא בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: טָעִיתִי. וְכֵן אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: מְשַׁטֶּה הָיִיתִי בְּךָ. וְאִם לֹא הִמְחָהוּ בְּעֵדִים, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: טָעִיתִי, בְּמִגּוֹ דְלַהֲדַ"מ, אוֹ בְּמִגּוֹ דִּפְרַעְתִּיךָ, אִם הוּא אַחַר זְמַן וְהַדִּין בֵּין הַנּוֹתֵן וְהַמְקַבֵּל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: טָעִיתִי בְּמִגּוֹ דְפָרַעְתִּי, דְּאֵין כָּאן מִגּוֹ, דְּהָוֵי כְּמִגּוֹ בִּמְקוֹם עֵדִים, דְּלָא שְׁכִיחַ שֶׁיִּטְעֶה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה אָדָם מְדַקְדֵּק הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁיּוֹדֶה. הַגָּה: וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. וְדַוְקָא אִם הוֹדָה לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, אֲבָל אִם הוֹדָה לוֹ בְּלֹא עֵדִים, יָכוֹל לוֹמַר: טָעִיתִי (רַ"ן ספ"ק דְּגִיטִּין), וַאֲפִלּוּ אִם נָתַן לוֹ כְּתַב יָדוֹ, נֶאֱמָן לוֹמַר: טָעִיתִי, בְּמִגּוֹ דְפָרַעְתִּי, כֵּן נִרְאֶה לִי, וּדְלָא כְּיֵּשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קצ"ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ"א סָעִיף כ"ג.
יד אִם הַנּוֹתֵן מוֹדֶה שֶׁטָּעָה בַּחֶשְׁבּוֹן, וְהַמְקַבֵּל אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם טָעָה אִם לָאו, אִם נְתָנוֹ לַמְּקַבֵּל בִּשְׁבִיל חוֹב שֶׁהָיָה לוֹ עָלָיו וְהִמְחָהוּ אֶצְלוֹ לִפָּרַע מִמֶּנּוּ, אִם יֵשׁ לוֹ נְכָסִים לַנּוֹתֵן שֶׁיָּכוֹל הַמְקַבֵּל לִפָּרַע מִמֶּנּוּ, נֶאֱמָן הַנּוֹתֵן לוֹמַר שֶׁטָּעָה, וְיַחֲזֹר הַמְקַבֵּל וְיִגְבֶּה חוֹבוֹ מֵהַנּוֹתֵן. אֲבָל אִם אֵין לוֹ נְכָסִים, אוֹ שֶׁהוּא גַבְרָא אַלָּמָא וְהַשֵּׁנִי נוֹחַ לוֹ לִפָּרַע מִמֶּנּוּ, לֹא מְהֵימָן. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ עֵד אֶחָד שֶׁמֵּעִיד כִּדְבָרָיו (רַ"ן ספ"ק דְּגִיטִּין). וְאִם מַתָּנָה הִיא, אֵינוֹ נֶאֱמָן כְּלָל; אֲפִלּוּ יֵשׁ נְכָסִים לַנּוֹתֵן וְאֵינוֹ גַבְרָא אַלָּמָא, צָרִיךְ הַנִּפְקָד לִתְּנוֹ לַמְּקַבֵּל וְחוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתוֹ מֵהַנּוֹתֵן.
טו אִם הַמְקַבֵּל מוֹדֶה שֶׁטָּעָה בַּחֶשְׁבּוֹן, וְהַנּוֹתֵן אֵינוֹ מוֹדֶה, הַנִּפְקָד פָּטוּר בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְהַנּוֹתֵן צָרִיךְ לִשָּׁבַע לַמְּקַבֵּל אִם הִמְחָהוּ בִּשְׁבִיל חוֹב שֶׁהָיָה לוֹ אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם הִמְחָהוּ בְּמַתָּנָה שֶׁנּוֹתֵן לוֹ, פָּטוּר בְּלֹא שְׁבוּעָה.
טז אָמַר לֵהּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן לִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ מָנֶה, וְהִתְחִיל לִתֵּן לוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁטָּעָה בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִלִּתֵּן לוֹ יוֹתֵר, מִכָּל מָקוֹם מַה שֶּׁנָּתַן כְּבָר, נָתוּן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ.
יז רְאוּבֵן חָכַר חֲכִירוּת מֵהַקָּהָל, וְנִתְחַיֵּב לָהֶם בְּסַךְ דְּמֵי הַחֲכִירוּת לִפְרֹעַ לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְהַקָּהָל הָיוּ חַיָּבִים לְשִׁמְעוֹן חֲמִשִּׁים זְהוּבִים, הֶעֱמִידוּ הַקָּהָל לְשִׁמְעוֹן אֵצֶל רְאוּבֵן וְאָמְרוּ לוֹ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן שֶׁיִּתֵּן לוֹ מֵאוֹתוֹ חֲכִירוּת חֲמִשִּׁים זְהוּבִים, אַחַר כָּךְ נִתְבַּטֵּל הַחֲכִירוּת מִדַּעַת רְאוּבֵן, מֵאַחַר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לִתֵּן לְשִׁמְעוֹן הָיָה חַיָּב לְהַקָּהָל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְבַּטֵּל הַחֲכִירוּת אַחַר כָּךְ מִדַּעְתּוֹ, חַיָּב לִתֵּן לְשִׁמְעוֹן:
יח רְאוּבֵן הִשְׂכִּיר חֵפֶץ לְשִׁמְעוֹן, בְּסָךְ יָדוּעַ לְיוֹם, לִזְמַן שֶׁיִּצְטָרֵךְ לוֹ, וּרְאוּבֵן הָיָה חַיָּב לְלֵוִי מֵאָה זְהוּבִים וְהִמְחָהוּ אֵצֶל שִׁמְעוֹן בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, וְלֹא נִתְחַיֵּב בִּשְׂכִירוּת אֶלָּא חֲמִשִּׁים זְהוּבִים, כִּי לֹא נִצְרַךְ יוֹתֵר לַחֵפֶץ, אִם שִׁמְעוֹן יָצָא לְלֵוִי סְתָם בְּמָעוֹת וְאָמַר: מֵאָה זְהוּבִים שֶׁיֵּשׁ לִי מִשֶּׁל רְאוּבֵן אֶתְּנֵם לְךָ, וְלֹא הִזְכִּיר לוֹ שְׂכַר הַחֵפֶץ, צָרִיךְ לִתְּנָם לוֹ. וַאֲפִלּוּ אָמַר: מֵאָה זְהוּבִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לִרְאוּבֵן מִשְּׂכַר הַחֵפֶץ אֶתְּנֵם לְךָ, חַיָּב לִתְּנָם, כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה שֶׁהָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן מִשְּׂכַר הַחֵפֶץ. אֲבָל אִם מוֹדֶה לֵוִי שֶׁעַל שְׂכַר הַחֵפֶץ הִבְטִיחוֹ לָתֵת לוֹ, וְלֹא הָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן אֶלָּא שְׂכַר אוֹתוֹ הַחֵפֶץ, אֵינוֹ חַיָּב לְלֵוִי כְּלוּם, אֲפִלּוּ דְמֵי הַשָּׂכָר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הַחֵפֶץ עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם, דִּשְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְבַסוֹף, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַחֵפֶץ.
יט רְאוּבֵן הִקְנָה לְשִׁמְעוֹן מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד לֵוִי, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, וְנָתַן לֵוִי לְשִׁמְעוֹן עָרֵב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה עָרֵב בְּקִנְיָן, מִשְׁתַּעְבֵּד, דְּהָוֵי כְּעָרֵב בִּשְׁעַת מַתַּן הַמָּעוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק.
כ מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַח הַנּוֹתֵן שְׁלוּחוֹ לַנִּפְקָד לִתְּנוֹ לַמְּקַבֵּל, לָא מְהַנֵּי. הַגָּה: וְכֵן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יְתוֹמִים הָוֵי כְּשָׁלִיחַ שֶׁל יְתוֹמִים, וְלֹא יוּכַל לְהַקְנוֹת מְעוֹת יְתוֹמִים בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שמ"ז). וְאִם אָמַר הַנּוֹתֵן לַנִּפְקָד בְּמַעֲמַד שְׁלִיחַ הַמְקַבֵּל, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּמְהַנֵּי, וְהוּא שֶׁעֲשָׂאוֹ הַמְקַבֵּל שָׁלִיחַ. אֲבָל אִם לֹא עֲשָׂאוֹ הַמְקַבֵּל שָׁלִיחַ, אֶלָּא שֶׁאָמַר רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן בִּפְנֵי לֵוִי: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְלֵוִי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לִיהוּדָה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
כא מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן לֵיתֵהּ מִפִּי הַכְּתָב, אֶלָּא בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן מַמָּשׁ.
כב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין יִשְׂרָאֵל לְגוֹי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. לְפִיכָךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְגוֹי: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל פְּלוֹנִי, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, הוֹאִיל וְנִתְרַצָּה הַמְקַבֵּל, קָנָה. וְכֵן גּוֹי שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל פְּלוֹנִי, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, וְאָמַר הַנִּפְקָד אוֹ הַלּוֶֹה: כֵּן אֶעֱשֶׂה, קָנָה, וְצָרִיךְ לִתְּנוֹ לוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: אָנוּס הָיִיתִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר שֶׁאִם הַנִּפְקָד אוֹ הַלּוֶֹה גּוֹי, וְאָמַר לוֹ יִשְׂרָאֵל הַמַּפְקִיד אוֹ הַמַּלְוֶה: תְּנֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל פְּלוֹנִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, לֹא קָנָה. הַגָּה: מִיהוּ, אִם אָמַר לוֹ: תְּנָה אוֹתוֹ לִפְלוֹנִי וְתִדֹּר לוֹ לִתֵּן לוֹ וּבָזֶה תִּהְיֶה פָטוּר מִמֶּנִי, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה הַמְקַבֵּל (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת ומהרי"ו סִימָן ל"ג). וּבְכָל עִנְיָן, אִם כְּבָר נָתַן הַגּוֹי מַה שֶּׁבְּיָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל הַמְקַבֵּל, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין הַקִּנְיָן נִתְפָּס בּוֹ, אִם זָכָה וְקִבְּלָם כְּבָר, שׁוּב לָא מַפְקִינָן מִנֵּהּ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי"ג). וְאִם הַנִּפְקָד אוֹ הַלּוֶֹה יִשְׂרָאֵל, וְהַמְקַבֵּל גּוֹי, כָּל זְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל הַנּוֹתֵן חוֹזֵר בּוֹ, יָכוֹל לִתְּנוֹ לַגּוֹי. אֲבָל אִם חָזַר בּוֹ הַנּוֹתֵן, לֹא זָכָה הַגּוֹי, וְחַיָּב הַנִּפְקָד לְהַחֲזִירוֹ לְהַמַּפְקִיד. וּמִיהוּ, אִם אֵין הַנִּפְקָד יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט מֵהַגּוֹי, לְפִי שֶׁבְּדִינֵיהֶם הוּא חַיָּב לִתֵּן כֵּיוָן שֶׁאָמַר לִתֵּן לוֹ, יִתֵּן לַגּוֹי וְהוּא פָּטוּר מֵהַמַּפְקִיד. וְאִם הַנּוֹתֵן גּוֹי, וְהַמְקַבֵּל וְהַנִּפְקָד יִשְׂרְאֵלִים, קָנָה הַיִּשְׂרָאֵל וְיָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיַּד הַנִּפְקָד בְּבֵית דִּין. וְאִם הַגּוֹי הַנּוֹתֵן אַנָּס, וְהוֹצִיא בְּכֹחַ מִיָּדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לְיִשְׂרָאֵל הַמְקַבֵּל, אִם מִלְוָה הִיא, חַיָּב הַלּוֶֹה לִפְרֹעַ גַּם לַיִּשְׂרָאֵל הַמְקַבֵּל. וְאִם פִּקָּדוֹן הוּא, וְנִכְנַס הַגּוֹי בְּבֵית הַנִּפְקָד וּנְטָלוֹ בְּחָזְקָה, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לְיִשְׂרָאֵל הַמְקַבֵּל. וַאֲפִלּוּ נָטַל שֶׁלּוֹ וְהִצִּיל הַפִּקָּדוֹן, נוֹטֵל מִן הַפִּקָּדוֹן כָּל מַה שֶּׁהוֹצִיא עָלָיו (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג' דב"ב).
כג מַכְנֶסֶת מִלְוָה עַל פֶּה לְבַעֲלָהּ, אֵין צָרִיךְ מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן.
א סָעִיף א בין מלוה כו' כתבו התוספות ספ"ק דגיטין דף י"ג ע"ב דלא תקינו מעמד שלשתן בכתוב' דאפשר שלא תבוא לידי גבייה לעולם עכ"ל וכן כתב הרשב"א שם וכן כתב הרא"ש ספ"ק דמציעא והרמב"ן והנמוקי יוסף פרק מי שמת והבעל התרומות סוף שער כ"ח דכתובה אינה ניקנית במעמד שלשתן כיון דלא ניתנה לגבות מחיים ואפשר שלא תזכה בהם האשה כלל וכן כתב הריב"ש סי' ר"ז וכתב דמטעם זה דינה שצוות' מתנו' לבנותיה במעמד ראובן בעלה שאין בו מקום למעמד שלשתן כיון שראובן לא היה חייב לדינה אשתו לתת לה דבר אם לא תתנם לאלו אלא היו נשארים לראובן עצמו ע"כ. ומוכח מכאן דמלוה שלא הגיע זמן פרעונה יש בה דין מעמד שלשתן וכן משמע בתשוב' הרא"ש כלל ס"ט ס"י ע"ש וכ"פ מהרש"ל פרק החובל סי' כ"ז (ודעת הר"ן ספ"ק דגיטין דאפילו בכתובה שייך מעמד שלשתן ויחיד הוא נגד כל הני רבוותא) מיהו מל' התו' ספ"ק דמציעא דף ך' ע"א לא משמע לכאורה כן שכתבו וז"ל דלא תקינו מעמד ג' אלא בדבר שראוי לגבות מיד אבל בכתובה דאינו חייב עתה עד אחר גירושין וגם שמא לא תתגרש לא תקנו מעמד ג' עכ"ל משמע דמלוה שלא הגיע זמן פרעונה לא תקנו בה מעמד ג' וכן משמע לכאורה מל' התו' והרא"ש פרק החובל (בבא קמא דף פ"ט סוף ע"א) וז"ל דמעמד ג' אינו מועיל בכתובה באשה היושבת תחת בעלה כיון שעדיין לא נתנה לגבות דאפי' מאן דאית ליה דרב הונא ואפי' במלוה היינו דוקא במלוה העומד' לגבות עכ"ל ואפשר דגם כוונתם כן לומר כיון דכתובה עומדת בספק לא תקנו בה מעמד ג' אבל מלוה שעומדת לגבות בודאי אע"פ שלא הגיע עדיין ז"פ יש בו מעמד ג'. ובתשו' מהר"מ שבמרדכי פ' איזהו נשך גבי המלצר שבקש מן הקהל להיות ערבים שלו עד זמן שיתנו מס כו' פסק שהקהל נתחייבו במעמד שלשתן ואח"כ כתב ואפי' את"ל כיון דאכתי לא מטא זמן גביית המס כל כה"ג נימא הבו דלא לוסיף עלה ולא ליקני במעמד ג' כו' עכ"ל מיהו לענין דינא נראה עיקר דיש בו דין מעמד ג' אפי' לא הגיע ז"פ וכמו שהוכחתי מדברי כל הפוסקים הנ"ל וכן משמע מדברי המחבר לקמן סעיף י"ו ע"ש ועוד דהא בלאו הכי הר"ן סובר דאפי' בכתובה יש בו דין מעמד ג'. ודלא כמ"ש בתשובת מהרשד"ם סי' שנ"ט דבלא הגיע ז"פ אין בו דין מעמד שלשתן ע"ש: כתב מהר"ש די מודינ' בתשובה חלק שני סי' ך' על שמעון שקבל עליו במעמד ג' לשלם לראובן בעד לוי מסחורה של לוי שבידו אחר שיקבל ממנה פרעון חובו שחייב לו לוי כיון דבכתובה ליכ' דינא דמעמד ג' כיון דאפשר שלא תבא לידי גביי' א"כ בנ"ד נמי כיון שאפשר שתזלזל הסחורה ולא יעלה לסכום חוב שמעון לאו מנה בידך הוא ולא הוי כלום ע"כ דבריו (וכה"ג כתב בתשו' השייכים לח"מ בסי' נ"ו) ונרא' דמיירי שלא היתה הסחור' שוה בבירור בשעת מעמד ג' כדי חוב שניהם רק היה הדבר ספק אבל אם הית' שוה אז כדי חוב שניהם קנה מדין מעמד ג' אף שהי' אפשר שתזלזל אחר כך נ"ל ודו"ק:
ב סָעִיף א מלוה כו'. ל"ש מלו' ע"פ ול"ש מלו' בשטר כדאית' בפוסקים וטור ומחבר לעיל סי' ס"ו סעיף י"ט דאפי' מלוה בשטר ולא נתן המלו' גוף השטר לזוכה קנה גוף החוב במעמד שלשתן וע"ש וכ"כ בתשוב' מהר"מ אלשיך סי' ה' ע"ש:
ג סָעִיף א בין פקדון. וה"ה מי שנתחייב לחבירו מחמ' שהזיקו או ביישו אע"פ שלא בא לידו מעולם כגון שמעון שתקע לראובן וקנסו הב"ד את שמעון יכול ראובן להמחות ללוי במעמד ג' מה שמגיע לו משמעון. כן מתבאר מדברי הרי"ף והתוס' והרא"ש ומרדכי ריש פ' שור שנגח ד' וה' ושאר פוסקים ע"ש:
ד סָעִיף א מנה שיש לי בידך כו'. לאו דוק' שאמר זה הלשון אלא ר"ל דבעי' שיהי' לו בידו לאפוקי אם לא היה לו בידו כמו שיתבאר בסעיף ב' וה"ה אם אמר לו מנה שאתה חייב לי תנהו ללוי קנה וכן הוא להדיא בתשובת הרא"ש והבאתיו לקמן סעיף ו' ס"ק כ"ז:
ה סָעִיף א בין שנתנו לו במתנה (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קס"ד ותרא' דלפי מאי דקי"ל בפשיטות דאפי' בנתנו לו מתנה שייך דין מעמד ג' דבריו מגומגמים ע"ש) בין כו' כתב הסמ"ע דקמ"ל דל"ת דוקא בפרעון הוא דתקנו כן כו' ולפעד"נ איפכא דקמ"ל דל"ת דדוקא במתנה הוא דתקנו כן וכדעת איכא מרבוותא שהביא הרי"ף פ' המקבל (גם בעה"ת שער כ"ח סוף ח"א הביא כל דברי הרי"ף דפר' המקבל ע"ש) דמעמד ג' הוא דוקא במתנה (והביא בעל העיטור דף ק"ו ע"א ג"כ סברתם ודוחה ראיית הרי"ף דגבי הני גינאי לא גרסי' בעיסקא ומתנה הוי ע"ש) קמ"ל דליתא אלא כדעת הרי"ף דה"ה בפרעון חוב וכן משמע בב"י להדיא ע"ש וכן פי' הב"ח דאפי' חוב קאמר:
ו סָעִיף א בפרעון חובו כו'. כתב בתשובת מהר"ר משה אלשקר סי' ס"ג דוקא בכה"ג שחייב למי שהמחה אצלו או שנתן לו במתנה אבל אם אינו חייב ולא נתן לו אלא המחהו שיתן לו מעותיו כדי שיקנה לו סחור' א"צ ליתן לו ולא קנה מדין מעמד ג' ולא הוי אלא כשליח ע"ש ונראה טעם לדבריו דאינו נקנה במעמד ג' אלא כשהממח' מסלק עצמו ממנו ומשתעבד לשני ולא נשאר שום זכות לראשון וכמ"ש לקמן ס"ק י"א משא"כ הכא שעדיין יש כח לראשון בו שהרי מעותיו הוא שיקנה לו בעדו סחור' והלכך אין בו דין מעמד ג' ודוק:
ז סָעִיף א קנה ואין כו'. איתא בש"ס דהוא תקנת חכמים הלכתא בלא טעמא וכתבו התוס' ופוסקים וטור סעיף י"ג דחז"ל עשו קנין זה שאין לו טעם משום תקנת השוק דמי שקונה סחור' ואין בידו מעות מעמידו אצל ב"ח כו' כדלקמן סעיף קטן י"א: וכתב בחדושי הרשב"א דמי שהקנהו לו במעמד ג' יכול להקנותו גם הוא לאחר במעמד ג' וע"ש:
ח סָעִיף א ואין ראובן ולא שמעון כו'. אבל לוי יש אומרים דיכול לחזור ולגבות חובו מראובן כדלקמן סעיף ט'.
ט סָעִיף א אף על פי שעדיין כו' עמש"ל סי' קצ"ה סעיף ז' מזה:
י סָעִיף א וכן אין הנותן יכול למחול כו'. בכסף משנה פ"ו מה' מכירה כתב דמאן דאית ליה שאין הנותן יכול למחול ס"ל כדעת האומרים לקמן בסעיף ט' דאין לוי יכול לחזור דהא בהא תליא וע"ש שהאריך ולפע"ד אינו נראה כן. וכ"כ התוס' והפוסקים בשם ר"ת דאינו יכול למחול והרי הר"ן כתב פ"ק דגטין בשם ר"ת דלוי יכול לחזור וכ"כ הנ"י פרק המקבל בשם ר"ת וכן דעת הרא"ש וטור דא"י למחול והמקבל יכול לחזור וכן נראה דעת הר"ב שאע"פ שסתם כאן כדברי המחבר דא"י למחול הכריע לקמן סעיף ט' דהמקבל יכול לחזור וכן י"ל להפך ג"כ דאע"פ שהמקבל אינו יכול לחזור הנותן יכול למחול וראיה שהרי הרמב"ן ס"ל שהמקבל אינו יכול לחזור וכמש"ל ס"ק ל"ח בשמו וס"ל דיכול למחול וכמ"ש בחדושי רשב"א והטור בשמו וכ"כ הנ"י פ' מי שמת להדיא וז"ל ומיהו כתב הרי"ף ז"ל דבהא דאמרי' דקנה שוב אינו חוזר על (המלוה) הלוה וכיון שקנה הרי הוא כאלו פטרו בפירוש. וכתבו המפרשים ז"ל דכן נראה עיקר ורוב מפרשי' כתבו דהא דאמר שמואל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול סתמא קאמר ואפי' מכרו במעמד שלשתן יכול למחול עכ"ל הרי להדיא דפסק דאין המקבל יכול לחזור ואעפ"י כן פסק דהנותן יכול למחול אלמא דלא תלי' הא בהא. ואולי גם המחבר חזר בו שהרי לקמן סעיף ט' הביא ב' הסברות וכאן כתב כסתם דא"י למחול: ובהיות כן גם מה שפסק המחבר בסתם דאין הנותן יכול למחול צ"ע לדינא כי בב"י לא הביא שום חולק על זה וכתב שבכ"מ מהלכות מכירה דקדק שהרי"ף והרמב"ם סוברים ג"כ שאינו יכול למחול והיינו כמ"ש בכ"מ שם דכיון דס"ל להרי"ף והרמב"ם דאין המקבל יכול לחזור א"כ גם הנותן א"י למחול וכבר כתבתי דאין ענין זה לזה. גם הריטב"א פרק האיש מקדש והר"ן שם כתבו דהרי"ף סובר דיכול למחול ולכך השמיט הך אוקימתא דבפרק האיש מקדש דפליגי במעמד שלשתן בדרב הונא. מיהו מדברי הרמב"ם מוכח דס"ל דא"י למחול מדפסק בפ"ה מה' אישות דקדשה במלוה במעמד שלשתן מקודשת וכ"כ הר"ן והרב המגיד שם לדעתו וליכא למימר דס"ל דיכול למחול אלא דאשה סמכה דעתה וסברה לא שביק דידי ומחיל לאחריני דהא לפי הך אוקימתא פליגי ר' מאיר ורבנן בהאי סברא והיאך פסק כר' מאיר ולא כרבנן אלא ודאי ס"ל דפליגי בדרב הונא אי דינא דמעמד שלשתן הוי נמי במלוה וכיון דקי"ל דאיתא נמי במלוה וכדאיתא בפרק קמא דגיטין לכך פסק כר' מאיר מ"מ אפשר כיון שהרמב"ן והנ"י והרי"ף לדעת הר"ן וריטב"א מסכימים ג"כ דיכול למחול מצי המומחה לומר קים לי כוותייהו וראיתי בב"י סימן ס"ו סעיף כ"ח כתב ונדחו דברי נ"י שכתב בפרק מי שמת שרוב המפרשים סוברים כהרמב"ן עכ"ל ולא ידענא במאי נדחו ואי משום שהתו' והרא"ש ושאר מפרשים אינם סוברים כן דלמא היה להנ"י מפרשים אחרים כגון הראב"ד והרשב"א והרמ"ה והרז"ה והר"י הלוי ושאר מחברים כיוצא בהם שראה בפירושיהם שחולקים על התוס'. וגם הר"ב המגיד פ"ז מה' מכירה הביא ב' הסברות ולא הכריע ואדרבא משמע לכאורה מדבריו דס"ל שיכול למחול וז"ל ויש מי שכתב שא"י למחול עכ"ל הרי שכתב סברא שא"י למחול בל' יש מי שכתב לשון יחיד וסברת יכול למחול בלשון י"א ל' רבים וגם כתב סברת יכול למחול במסקנתו משמע דדעתו נוטה לסברת הי"א דיכול למחול. גם בפ"ה מה' אישות כתב ג"כ די"א דאינה מקודשת וראוי להחמיר. ועל כרחך ג"כ מטעמא דיכול למחול דאי א"י למחול פשיטא דמקודשת. וגם המחבר גופיה בש"ע בא"ע סימן כ"ח סי' ג כתב די"א שאינה מקודשת ומהר"מ יפה בלבוש שם השמיט דעת הי"א אלו דאינה מקודשת ולא כוון יפה וחלילה להקל בעריות היכא דהרמב"ן והנ"י והרב המגיד מחמירין. שוב מצאתי בבעל העיטור באות המחאה דף ק"ו סוף ע"א שחולק על דברי התוס' וס"ל דיכול למחול וז"ל וצרפתים אומרים במעמד שלשתן קנה ואינו יכול לחזור ולמחול כדין מוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דהתם ניירא בעלמא זבין ליה ולא דייק לן דלא עדיף במעמד שלשתן מכתיבה ומסירה עכ"ל וכ"כ עוד הבעל העיטור באות מחילה דף צ"ג סוף ע"א ז"ל וה"ה אם נתנו במעמד שלשתן שאם מחלו מחול כדאיתא בהמחאה עכ"ל וכ"כ הטור בשם הראב"ד דבמעמד שלשתן יכול למחול אא"כ אמר לו בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וכ' בב"י שדברי הראב"ד כ' הרשב"א בתשו' וכ' שכן דעתו נוטה וכן משמע בתשו' רשב"א שהביא ב"י לעיל סי' ס"ו מחו' כ"ה ע"ש גבי מ"ש אבל במוכר במעמד שלשתן אין הדבר מוכרע כ"כ ויש לבעל דין לחלוק ומ"ש שם כו' וכ"ה בחדושי רשב"א פ"ק דגטין להדיא מביא במסקנתו דברי הרמב"ן דבמעמד שלשתן יכול למחול ע"ש אך דבהיכא דא"ל משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך מסכים שם בזה להראב"ד דא"י למחול ע"ש ובהא הראב"ד ורשב"א לטעמייהו דלעיל סי' ס"ו סכ"ו אזלי אבל להרא"ש ושאר פוסקים שם אין חילוק בין א"ל משתעבדנא כו' ע"ש ומ"מ נהי דרוב הפוסקים מסכימים לדברי התו' הלא המה הרא"ש והריטב"א והר"ן בתשו' סי' ס"ט וסמ"ג דף קנ"ח סוף ע"ג ורמב"ם פ"ה מאישות וטור מ"מ כיון דהרמב"ן והנ"י ובעה"ע (והראב"ד והרשב"א) סבירא להו דיכול למחול וגם ה' המגיד נראה כן דעתו ועכ"פ ספוקי מספקא לי' א"כ י"ל דמצי המוחזק למימר קים לי כוותייהו דהא אפי' ביחיד נגד רבים מצי המוחזק לומר קים לי דאין הולכין בממון אחר הרוב ובפרט שהרמב"ן ראה דברי התו' וחולק עליהם וכדאיתא בחדושי הרמב"ן פ' מי שמת ובחדושי הרשב"א ספ"ק דגיטין גם הריטב"א פר' האיש מקדש דחה הראיה שהביאו התו' מפ' האיש מקדש ע"ש ואפי' תאמר דא"י למחול ולא מצי לומר קים לי בכה"ג וכמו שהכרעתי לעיל סי' ס"ו סעיף כ"ט ס"ק כ"ד מ"מ לענין קדושין אין תלמיד כמוני מכריע בין ההרים הגדולים פשיטא דיש להורו' דאינה מקודשת אלא מספק גם ר' ירוחם בספר מישרים סוף נתיב י"ד אחר שהביא דברי התוספת וסייעתם דס"ל דאין יכול למחול כת' ויש חולקים וכן בריש ספר חוה כתב וז"ל ויש שפסקו דמעמד שלשתן יכול למחול ולפי זו הסברא לא הוי מקודשת כו' דלא כמהר"מ יפה שכתב בפשיטות דהוי מקודשת כן נלפע"ד:
יא סָעִיף א אין הנותן יכול למחול אפי' יש לו נכסים לראובן בענין שאינו חב ללוי במחילתו א"י למחול דאל"כ פשיטא דאפי' בלא מעמד ג' אינו יכול למחול וכדלעיל סי ע"ו ס"ה וכן משמע בתוספת ופוסקים. וכן משמע מהטעם שכתבו הרא"ש והר"ן דכיון שהיו שלשתן במעמד אחד נסתלק שעבוד המלוה מעל הלוה ואפי' שעבוד הגוף שהיה הלוה משתעבד למלוה פקע ומשתעבד לשני ולא נשאר לראשון שום זכות בו הלכך אין מחילתו כלום אבל מוכר ש"ח שלא בפני הלוה (לעיל סי' ס"ו סעיף כ"ג) השעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו לקנות אותו שעבוד ללוקח הלכך נשאר זכות למלוה בו ומחילתו מחילה אבל מעמד שלשתן עיקר הקנין הוא הלכתא בלא טעמא אלא משום תקנ' השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בעל חובו וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין ואף קנין לא היה מועיל לקנות הלואה וכמו שתקנו שנכסי הלוה ישתעבדו לשני בלא קנין משום תקנת השוק תקנו ג"כ שגופו ישתעבד לשני ולא יוכל הראשון למחול דא"כ בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד שלשתן כיון שיוכל המלוה למחול עכ"ל הרא"ש:
יב סָעִיף א ואפי' נולד לוי כו'. לאפוקי ממאי דהוה ס"ד דש"ס למימר דטעמ' דמעמד שלשתן ה"ל דנעשה כאלו אמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ולהאי טעמא הוי בעינן שיה' לוי נולד בשעת ההלואה וכדלעיל סי' ס"ו סכ"ו קמ"ל כמסקנא דש"ס דמעמד שלשתן הוא הלכתא בלא טעמא משום תקנת השוק אפי' למי שנולד אחר ההלואה:
יג סָעִיף ב אבל אם לא היה לו מנה בידו כו'. כתב הנ"י בשם גאון דהיינו דוקא באינש דעלמא אבל בחנוני ושולחני כיון דאומנתן הוא ומתהני דלסמכי אינשי אדבורייהו גמרי ומשעבדי נפשייהו ולא מצי הדרי בהו אע"ג דלית ליה גבייהו כלום עכ"ל וכתב ב"י דפשיטא דהרי"ף חולק ע"ז דא"כ מאי קשיא כו' וגם אמאי אצטריך לאוקמי הירושלמי כרב ששת הא אפילו כרב מצי לאוקמי ואפ"ה שכיר חוזר עליו כדברי הגאון ודעת הרא"ש ג"כ כהרי"ף כו' עד ליתא לההיא תשובת גאון עכ"ל ודבריו תמוהין לפע"ד דהרי"ף (והרא"ש) קשיא ליה פועל אהדדי ע"ש וכן משמע בנ"י דהרי"ף יוכל לסבור בהא כהגאון מיהו בלאו הכי מפורש בתוספות והרא"ש היפך דברי הגאון ע"ש וכן נראה דעת שאר הפוסקים וכ"פ בד"מ ובסמ"ע ס"ק ז' ע"ש:
יד סָעִיף ב לא קנה. כתב בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קי"א דאפי' מאן דס"ל לעיל סימן ס' ס"ב דיכול להתחייב עצמו בקנין בדבר שאין לו קצבה מודה דבמעמד שלשתן א"י לחייב בדבר שאין לו קצבה וע"ש:
טו סָעִיף ב ואפי' מחל המלוה כו'. משמע לכאורה דקאי אאפי' היכא ששמעון אינו חוזר וכ"כ הסמ"ע ס"ק ח' בשם ר"י בהדיא אבל באמת אין טעם לזה דלמה לא יועיל מחילה בכה"ג וכן המעיין בהרא"ש ס"פ המקבל ובתוס' ונ"י שם יראה דמוכח להדיא מדבריהם דבכה"ג מהני מחילה בלא קנין אלא דכששמעון חוזר לא מהני מחילה מטעם דהוי מחילה בטעות דאטו בשופטני עסקינן ששמעון לא יתן לו והוא יפטור את ראובן כו' ע"ש וגם דברי רבי' ירוחם צריך לפרש כן וכן משמע בב"ח סעיף ה' שהבין דברי רבי' ירוחם דדוקא כששמעון חוזר וכן משמע להדיא בתשו' מהרי"ו סימן ל"ג דדוקא כששמעון חוזר לא מהני מחילה וכן עיקר ודו"ק:
טז סָעִיף ב מחל המלוה ללוה כו'. היינו שא"ל אני מוחל לך ואסמוך על אותו פלוני אבל כשפטר את הלוה לגמרי פשיטא דמהני כ"כ הב"ח ונכון הוא דהא קי"ל לקמן סימן רמ"א ס"ב דמחילה א"צ קנין וכ"כ התוס' פרק המקבל ריש (בבא מציעא דף קי"ב) דהיכא דא"ל אני פוטרך לגמרי אפי' לא יתן פשיטא דאינו חוזר כו' ונראה שזהו כונת הר"ב במ"ש אחר כך וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי כו' וא"צ למ"ש בסמ"ע ס"ק ט' דמיירי בקנין:
יז סָעִיף ב כל זמן שלא קנה בקנין. אבל קנין מועיל דודאי לפוטרו לגמרי נתכוין אפי' לא יתן שמעון דאי לפוטרו כשיתן לו זה לזה לא הוצרך קנין שכבר נפטר כ"כ הרא"ש פ' המקבל והוא מדברי התו' שם:
יח סָעִיף ב ומ"מ אם נתנו לו. קודם שחזר בו ראובן:
יט סָעִיף ב וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי צריך זה שהמעות בידו ליתנו לו אף על פי שלא היה בידו כלום משל ראובן כיון שעל פיו פטרו וה"ה בלא מעמד שלשתן דינא הכי כיון שעל פיו פטרו וכדלקמן סי' קכ"ט ס"ג בהג"ה ולחנם הוסיף בעיר שושן כאן בדברי הר"ב שפטרו במעמד שלשתן:
כ סָעִיף ג דמסתמא על מנה כו'. משמע אלו אמר כן בפי' הלוה לי מנה ותן לו אף על פי שהיה חייב לו מנה לא קנה לכ"ע וכ"כ בתשו' מהר"רי וסף טראני סי' ל"ו:
כא סָעִיף ג וי"א שלא קנה. נ"ל די"א אלו לא פליגי אלא כשלא היה חייב לו אלא מנה אבל כשהיה חייב לו יותר וא"ל תן מנה ללוי קנה מדין מעמד ג' והטעם ק"ל ובהכי אתי שפיר דלא קשה על הי"א אלו כל הנך ראיות שהביא בעה"ת שער כ"ח ריש ח"ג בשם הראב"ן מ"כ ודו"ק מיהו מטעמו של תשובת הרא"ש ומלשונו (ומביאו הטור) שכ' משום דמעמד ג' הוי הלכתא בלא טעמא ואין לך אלא מה שתקנו מנה לי בידך כו' משמע לכאו' דפליג אף בהא מיהו לענין דינא נ"ל להכריע כמ"ש שוב ראיתי שכתב המחבר בבדק הבית וז"ל ולענין הלכ' כיון שרבו ראיות הרמב"ן נרא' דנקטי' כותי' ע"כ ולפעד"נ כמ"ש ונראה דגם הוא לא הכריע אלא כשהיה חייב לו יותר מכח ראיות הרמב"ן והשתא א"ש הא דהביא כאן בש"ע ב' דעות ולא הכריע ודוחק לומר דכיון דכתב סברת הרמב"ן בסתם וסברת הרא"ש בשם י"א גלה דעתו דנקטי' כסברא הראשונה דלא הו"ל להבי' סברת הרא"ש כלל כמו שדרכו בכל מקום שכותב בש"ע בסתם ע"פ הכרעתו בב"י או בב"ה ואינו מזכיר בש"ע דעת החולקים כלל אלא ודאי לא הביא כאן דעת הי"א אלא כשלא הי' חייב לו רק מנה ודו"ק. ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קי"א:
כב סָעִיף ג שלא קנה. דכיון דמעמד ג' הלכתא בלא טעמא הוא אין לנו אלא מה שתקנו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל כשלא הזכיר לו המנה לא מיחזי אלא כערבות שלא בשעת מתן מעות כ"כ הע"ש והסמ"ע ומשמע להדיא מדבריהם דמדין ערבות נמי לא מחייב אע"ג דיש בידו מעות של ראובן וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל פ"ט דין ו' ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קכ"ט ס"ג בהג"ה:
כג סָעִיף ד אבל א"ל סתם תן לו חמשים דינרים מהחטים שיש לי בידך כו'. וה"ה אם אמר סתם תן לו נ' דינרים שהרי יש לי בידך כור חטים וכדנקט ברישא ה"ל כאלו אמר לו תן נ' דינרים מהחטים שבידך ונעשה כאומר לו חטים שוה נ' דינרים וקנה. כן מוכח בבעה"ת שער כ"ח סוף ח"ג וכ"כ בתשובת מהר"ר יוסף טראני סי' ל"ז. וכתב עוד מהרי"ט שם אבל אם מפרש שיתן לו מעות משלו ויהיה הפקדון בידו למשכון עד שיפרע לו או שאמר לו תן סך פלו' כיון שאתה בטוח ממנו מחמת הפקדון שיש לי בידך לא קנה וע"ש:
כד סָעִיף ד נעשה כאומר לו חטים שוה כו'. נראה דאפי' למ"ד לעיל סי' פ"ח סעיף י' דבפקדון דוקא קאמר שאני התם שתובעו ואומר לו מנה דוקא הפקדתי אצלך משא"כ הכא שאין בידו אלא חטים א"כ כשאומר תן לו נ' דנרים שהרי יש לי בידך חטים וכ"ש כשאומר תן לו חמשים דינרים מהחטים שוה קאמר וכדלקמן סי' רנ"ג סי"ט באומר תן מנה לפלוני מנכסי וכ"ש הוא מהתם דהתם איכא למימר דוקא קאמר ונאבד או מנה קבור אפ"ה לא חיישינן כ"ש הכא שידוע שאין בידו אלא חטים א"כ ודאי לכ"ע שוה קאמר ודו"ק:
כה סָעִיף ד ואם היה הלואה כו'. ואע"ג דאשכחן לענין מודה מקצת הטענה דלא מיקרי הודא' ממין הטענ' (כדלעיל סי' פ"ח ס"ט) התם משים דאזלינן בתר מעיקרא אבל הכא בתר בסוף אזלי' דשעבודא הוא דשעבד נפשיה להאי משום דשעבודא דרמיא עלויה קאמר בין הלואה דחטים בחטים בין חטים במעות שעבודא דעלמא הוא דרמיא עילויה ושוין נינהו הלכך קנה ומחויב לו ליתן נ' דינרים מן החטים ולא לחייבו לזה ליתן אם הוזלו החטים ואינם שוין נ' ולא ליתן במעות ממש אלא לומר דבהמחא' זו קנה ונותן לו במעות או חטים שוין נ' לשער שבשוק וכל דיהיב ליה פרעון הוא שוה כסף ככסף עכ"ל רמב"ן בבעה"ת שם:
כו סָעִיף ה וחייב ליתן כו'. בתשו' רשב"א שמביא ב"י מבואר הטעם שהמחא' היא אפי' בע"כ של לוה או נפקד וטעם החולקים דס"ל כהי"א שבטור ופוסקים דאין יכול להמחות בע"כ ולפ"ז קשה על המחבר שבסעיף ז' פסק בסתם דאפי' בע"כ יכול להמחות וכ"פ בב"י וכאן הביא סברת החולקים וצ"ע (ובע"ש השמיט היש חולקים ונרא' שכוון למה שכתבתי):
כז סָעִיף ו המחהו כו'. לפי שדברי המחבר ושאר אחרונים צל"ע בדין זה ע"כ מוכרח אני להאריך. מקור דין זה הוא מתשובת הרא"ש כלל ס"ט סימן ח' וז"ל שאלה ראובן תובע משמעון מנה והשיב מנה היה לך אצלי אך פרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי שתתן לך בעדי זה הממון ונשארה לך חייבת בו במעמד שלשתן וגבית ממנה בפני מקצתו והביא שמעון עדים ע"ז שאמרה אמו לראובן אני אתן לך זה הממון בעד בני ושאמר לו אז שמעון מעתה אל תתבע ממנו כלום שהרי אמי חייבת לך ושתק אז ראובן וראובן אומר שלא נתרצה לגבות מאמו כלום ושתק מפני שלא חשש לדבריו ומה שגבה ממנה הוא ממה שהייתה חייבת לו אבל מזה המנה לא גבה כלום ושמעון אומר שרוצה לישבע שפרע לו זה המנה או הוא או אחר בעדו. תשו' חייב שמעון לפרוע אותו הממון לראובן ואינו נאמן בשבועתו שפרעו או שפרע אדם אחר בעבורו שהרי הוא מודה שנתחייב לו מנה אלא שהוא אומר שנפטר ממנו מאותו מנה בשביל שהעמידו אצל אמו והיא נדרה במעמד שלשתן לפרוע לו אותו המנה בשבילו ובזה הוא סבור להיות פטור כיון דבמעמד שלשתן נדר' לו וחשוב זה בעיניו כאלו פרע ונסתלק ממנו וכן טוען בודאי חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי שתתן לך המנה ונשארת לך חייבת בו אלמא שחשב זה פרעון מה שאמו נדרה ליתן לו בשבילו וכיון שחשוב זה פרעון בעיניו אנן סהדי דלא הדר תו ופרע ולואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב הלכך אינו יכול לישבע שפרע הוא או אדם אחר אותו הממון בשבילו כיון שהודה על הפרעון האיך היה והוא היה סובר שהיה פרעון טוב ואינה פרעון דמעמד שלשתן אינו מועיל אא"כ הי' הממון ביד מי שמעמיד אותו כגון שאמר מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני או מנה שאתה חייב לי תנהו לפלו' במעמד שלשתן בכה"ג קנה ונפטר החייב אבל אם אמר ראובן לשמעון מנה שלוי חייב (לי) אני אפרענו לך בשבילו לא קנה ולא נפטר בכך אמנם מה שטען בטענה ראשונה וגבית ממנו מקצתו בפני זו טענת ודאי היא דאף על פי שלא נתחייבת אמו מן הדין ליתן בשבילו זה הממון מכל מקום כיון שהוא טוען טענת ברי שבפניו קבל פרעון מאמו ישבע כמה היה הפרעון שקבל מאותו מנה שהיה חייב לו ויפרע המותר והנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל עכ"ל ומביאו הטור לקמן סעיף כ"ב: וכתב העיר שושן לקמן סעיף י"ז וז"ל ונ"ל דמיירי שהעדים העידו שלוי (והוא במקום אמו שבתשובת הרא"ש) נתרצה ליתנו לו והעידו גם כן שראו שלוי נתן לו קצת מעות בפניהם אלא שאינם יודעים כמה וגם אינם יודעים אם נתנו לוי דוקא ע"ז החוב אלא שראו שמנה לו מעות לידו דאל"כ למה אמר שישבע שמעון כמה היה הפרעון ויפטר למה לא ישבע ראובן שמה שגבה מלוי היה ממה שלוי היה חייב לו ויהא נאמן במגו דלהד"ם דשמעון לית ליה מגו דלהד"ם שהרי עדים מעידים שהיה חייב לו ולית ליה ג"כ מגו דפרעתי שהרי פסק שאינו נאמן לומר פרעתי אח"כ נ"ל עכ"ל ואין דבריו נלפע"ד דהא משמע להדיא בתשובת הרא"ש ובטור שעדים לא העידו רק שלוי נתרצה ליתנו אלא נראה דהדברים כפשטן ולק"מ דטענת שבפני גבית קצתו בעצמה טענה מעליותא היא וכיון שאומר שהמחהו וגבה ממנו קצתו בפניו הוא נאמן דהוי כטוען בעלמא פרעתי אע"ג דלית ליה מגו כגון שהלוה בעדים נאמן לומר פרעתי דטענת פרעתי בעצמה טענה מעליות' היא רק דהכא אינה טענה מעליותא מטעמא דכיון שסבור שפרעו מסתמא תו לא הדר פרע אבל זה שאומר שבפניו פרעו היא טענה מעליותא שהרי הוא אומר שמתחלה פרע לוי עבורו ומה לי אם טוען אני פרעתיו או טוען בפני פרע לך אחר בעבורי דאטו מי שיאמר לאחד בפני פרע לך אחר בשבילו לא יהא נאמן אלא במגו: ועוד נלפע"ד דאה"נ אלו הוה טען מתחלה פרעתיך אח"כ הכל הי' נאמן אע"ג שהיה ידוע או שהיה מודה בפני בית דין שהמחהו במעמד שלשתן יוכל אח"כ לומר אע"פ כן פרעתיך בעצמי וא"כ גם מה שאמר בפני גבית קצתו מיד נאמן במגו שהי' אומר פרעתיך רק שאחר שאמר בפני ב"ד העמדתיך אצל לוי והי' סבור לזכות באותו טענה וא"כ מיד אנן סהדי דתו לא פרע אח"כ כיון דלא אמר כן בפי' רק רצה לזכות בטענת העמדתיך אצל לוי וסבור דהוי פרעון וא"כ כיון ששוב אומר ראובן שלא נתרצה לגבות מלוי כו' ואח"כ חוזר שמעון וטוען שפרע לו הוא או אחר על זה אינו נאמן דכיון דמתחלה טען בפני ב"ד שפרעו במה שהעמידו אצל לוי והוינן אנן סהדי דלא פרעו אח"כ אינו נאמן עתה לומר שפרעו אח"כ דאינו יכול לחזור ולטעון כיון שכבר נתחייב בטענה ראשונה אע"פ שהב"ד עדיין לא חייבוהו ומ"מ כיון שהיה חייב ע"פ הדין אינו יכול לחזור ולטעון וכדלעיל סי' פ' ואינו נאמן לומר שפרעו אח"כ במגו שהיה יכול לומר מתחלה פרעתיך לפי שמגו למפרע לא אמרי' אבל מה שאמר מיד בתחלת טענתו גבית ממנו קצתו בפני הוא נאמן במגו וכה"ג ממש כתבו התוס' בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל' ע"א) והגהת מיימוני ס"פ י"ד מהלכות טוען והבאתי דבריהם לקמן סי' קמ"ו סי"ג וסי"ד ע"ש וכ"כ עוד התו' בפ' הכותב (כתובות דף פ"ה ע"א) בשם ר"י גבי ההיא איתתא דתפס' מלוגא דשטרי ע"ש ודו"ק: וכן מדוקדק לשון תשו' הרא"ש שכתב שהרי הוא מודה כו' ובזה הוא סבור להיותו פטור כו' וכן טוען בודאי חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי כו' דלאיזה צורך כתב וכן טוען בודאי חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך כו' והלא כבר כתב אלא שהוא אומר שנפטר ממנו מאותו מנה בשביל שהעמידו אצל אמו כו' וכן לאיזה צורך כתב אח"כ הלכך אינו יכול לישבע שפרע כו' כיון שהודה על הפרעון האיך הי' כו' והלא כבר כתב וכיון שחשוב זה פרעון בעיניו אנן סהדי דלא הדר תו ופרע כו' אלא עיקר כונ' הרא"ש לומר דכיון שהוא אומר שנפטר ממנו מאותו מנה בשביל שהעמידו אצל אמו כו' וכן טוען בודאי בפני ב"ד חייב הייתי לך ופרעתיך כי בפניך דברתי עם אמי כו' א"כ החשיב זה פרעון בפנינו ב"ד בטענתו שטען כן לפנינו והלכך אינו יכול לישבע שפרע אח"כ דכיון שהודה לפנינו ב"ד על הפרעון האיך היה שוב אינו יכול לחזור ולטעון ודו"ק: ובהיות כן מ"ש המחבר (ונמשכו אחריו הע"ש והסמ"ע) אם המחהו במעמד שלשתן בענין דלא קנה אינו נאמן לומר שפרעו אח"כ צ"ע די"ל דנאמן לומר בפני ב"ד שפרעו אחר כך היכא שאומר כן מיד בפני ב"ד ואולי משמע ליה כן להמחבר מיתור לשון הרא"ש שכתב אנן סהדי דלא הדר תו ופרע ולואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב כו' משמע שזהו טענה שאין בה ממש. אבל לפי עניות דעתי אין לבנות יסוד על דקדוק יתור לשון זה. וגם לא יתכן לומר שהרא"ש יוציא ממון ע"פ סברתו לומר שזהו היא טענה שאין בה ממש בלי טעם וראיה אלא ודאי כונתו כדפי' דכיון שהודה כן בפנינו שפרעו במה שהעמידו אצלו ולא טען שום דבר הוה כאלו הודה שלא פרעו אח"כ כיון שלא טען כך בפירוש שהרי טוען לפנינו שפרעו במה שהעמידו אצלו ואיך יפרענו אח"כ שנית והלואי שיפרע אדם מה שנראה לו שהוא חייב וא"כ מה שטוען אח"כ שפרעו אח"כ הוי חוזר וטוען (ואולי גם המחבר מיירי שהכל היה כן לפני ב"ד אך פשט לשונו לא משמע כן וגם מדברי הסמ"ע שאביא לקמן בסמוך מוכח בהדיא שלא פי' כן דא"כ אפי' חזר בינתי' נמי ודו"ק) ואף לדברי המחבר נ"ל דהיינו דוקא שיש עדים שהוא חייב לו והמחהו אצל לוי הא לאו הכי כשטוען מיד בפני ב"ד פרעתיך אעפ"י שהמחיתיך אצל לוי נאמן במגו דלהד"ם דלא עדיפא הך חזקה דלא פרעו שנית מהך חזקה דאיתמר בש"ס בהדיא חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואפילו הכי היכא דאית ליה מגו קי"ל דנאמן וכדלעיל סי' ע"ח סעיף א' וסעיף ד' ע"ש ולא בא המחבר לומר אלא דטענ' שפרעו אח"כ היא בעצמ' טענ' גרועה אבל היכא דאית ליה מגו מודה שיכול לטעון אח"כ במגו שהיה טוען טענה טובה כן נ"ל. עוד פי' הסמ"ע ס"ק ט"ו דהמחבר מיירי דלא חזר בינתיים ראובן על שמעון לומר לו לוי לא נתחייב ליתן לי פרע לי את עכ"ל וגם זה אמת ונלפע"ד דאם טוען שמעון בתחלה בפני ב"ד שראובן חזר עליו ואמר לו לוי לא נתחייב ליתן לי פרע לי את ולכך פרעו (או שטוען לפי שידעתי שלא נתחייב לוי פרעתי לו) וראובן כופר נשבע שמעון ונפטר אלא דמיירי ששמעון מודה לו שלא חזר עליו אלא שאומר אע"פ שהמחתיך והי' זה פרעון אעפ"כ פרעתיך אינו נאמן היכא דלית ליה מגו כן נלפע"ד: ועל מ"ש הרא"ש והטור בסוף דבריהם שנשבע שמעון ויפרע המותר. כתב הב"ח לקמן סעיף כ"ב בטור דנראה דנשבע שבועה דאורייתא שהרי הודה במותר. ולפעד"נ דאינו חייב רק היסת דהא לא רצה לפרוע כלום שאמר שאחר כך פרע הכל אם כן הרי לא הודה בכלום אלא שאנו מחייבים לשלם המותר משום דאינו נאמן וכבר נתבאר לעיל סימן ע"ה סעיף ה' בהג"ה וסימן פ' [פ"ז] ס"ה דאם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מיקרי מודה מקצת ועמ"ש שם:
כח סָעִיף ז אפי' לא נתרצה כו'. ויש חולקין בזה וכמבואר בטור והמחבר לטעמיה אזיל שפסק כן בב"י כיון שהתוספת והרא"ש והרשב"א מסכימים כן ובאמת דעת הרשב"א בחדושיו ספ"ק דגטין להפך וגם בב"י כתב שהרא"ש בתשובה כלל ס"ט כתב להפך (מיהו צ"ע דלא נמצא כן בתשובת הרא"ש להפך ואדרבא בתשובת הרא"ש כלל ס"ט משמע לכאורה כמו בפסקיו והביאו הטור סעיף י"ג ע"ש) גם הרב המגיד בפ"ו מהלכות מכירה כתב שיש חולקים והדברים עתיקין וכן דעת הר"ן ספ"ק דגיטין וכ"כ עוד הר"ן בתשובה סימן ס"ט וכן דעת הבעה"ת שער כ"ח דמעמד שלשתן לא מהני בעל כרחו וכ"כ נ"י פרק מי שמת וז"ל ומיהו מסתברא דאי הוי אזיל ואמר אין רצוני ליתן לו לא היה קונה אידך דמעמד שלשתן לא משמע אלא מרצונו של המתחייב כך מצאתי בנמוקי האחרונים ז"ל עכ"ל וכ"כ עוד הנ"י פרק החובל בשם הרא"ה וכן פסק הריטב"א פרק האיש מקדש ע"ש וכ"כ בעל העיטור דף ק"ו ע"ב דאי אמר הלוה איני נותן אלא לעצמך יכול לומר כן עכ"ל וכן נראה עיקר בש"ס וכן משמע לישנא דמעמד שלשתן שיהו שלשתן עומדים ומתרצים יחד ועוד דאי קונה בע"כ למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן וכי גרע שלא בפניו משיאמר הלה בפי' איני מתרצה וגם לא ה"ל לתקן אלא שיודיע את הלוה ולמה תקנו שיהיו שלשתן עומדים יחד אלא ודאי בעינן שיתרצו יחד במעמד שלשתן ולכך אינו מועיל שלא בפניו דשמא אינו מתרצה ואף אם ידוע שנתרצה מ"מ לא פלוג ותקנו מעמד שלשתן דמתרצה בודאי במעמד שלשתן יחד. וכן דעת מהרש"ל פרק החובל סי' כ"ז. וגם צ"ע על המחבר שהוא עצמו הביא בסעיף ה' סברת החולקים וכמ"ש בס"ק כ"ו ע"ש:
כט סָעִיף ח לא קנה כו' ל"ש מועטת כו' כתב הסמ"ע דלא איירי כאן בעני דבעני צריך לקיים דבריו אפי' אמר כן בעצמו שלא לפני שום אדם דאמירתו לגבוה הוא או משום נדר כמו שכתב הטור והמחבר בסי' קכ"ה ס"ס ה' עכ"ל ונתן מקום למעיינים לטעות דפשיטא דהכא אפי' בעני יכול לחזור בו ול"ד לדעיל סימן קכ"ה דהתם הרי הוא נותן המעות לשלוחו והרי המעות ברשותו וזוכים בו עניים אבל באומר מנה לי בידך כיון שאין החוב ברשות הנותן לא זכו בו עניים אלא כשהיו העני או הגבאי אצל המומחה במעמד שלשתן כמ"ש הפוסקים בפ' שור שנגח ד' וה' והטור והמחבר ביו"ד סימן רנ"ח סעיף ח' ודוקא בפקדון א"צ שיהא הגבאי עומד שם משום דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמרא איתיה וכמו שנתבאר שם בסי' רנ"ח ס"ז ואף בפקדון נראה דדוקא במטלטלים וכמ"ש הטור והמחבר שם בד"א במטלטלים כו' ונראה דדוקא קאמרי' במטלטלים אבל כשהפקיד אצלו מעות ואינם צרורים וחתומים בענין דמותר להשתמש בהן ע"פ מה שנתבאר לקמן סי' רצ"ב סעיף ז' לא קנו עניים דהא בכה"ג לא שייך לומר כל היכא דאיתיה ברשותא דמרא איתיה וא"כ צ"ל דהסמ"ע מיירי בפקדון דמטלטלים או מעות צרורים וחתומים ודו"ק:
ל סָעִיף ח ואם קנה בקנין סודר כו'. אינו יכול לחזור בו אפי' לא הוה בידו:
לא סָעִיף ח מיד מי שהמעות בידו כו'. אבל מהנותן לא מהני קנין דמלוה להוצאה ניתנה ואפי' בפקדון מ"מ אין מטבע נקנה בחליפין כדלקמן סימן ר"ג אלא אם הוא פקדון מטלטלים והקנה לחברו בקנין אז מהני קנין אף מהנותן:
לב סָעִיף ח בתורת הודאה כו'. וה"ה בתורת חיוב שמחייב עצמו ליתן לאפוקי אם הקנה לו בל' מתנה לא מהני כשאינו ברשותו או כשהוא מטבע כדלעיל סי' ס' ס"ו:
לג סָעִיף ח דאית ליה ללוי גביה מנה כו'. ואע"ג דאם הודה בדרך הודאה מהני אף בלא קנין אפי' בדבר שאינו נקנה בקנין כדלעיל סי' ס' ס"ו וסי' רמ"ה ס"א בהג"ה צריך הכא קנין לענין דלא מצי לטעון להשטאה או להשביע הודיתי כדלעיל סי' פ"א סי"ז ואע"ג דבהודא' במעמ"ש אינו יכול לטעון להשטא' או להשביע הודיתי אפי' בלא קנין וכדאי' שם ובסי' זה סי"ג הכא בלא מעמד שלשתן קמיירי:
לד סָעִיף ט אינו יכול. שמיד שהמחהו אצל שמעון נפטר ממנו:
לה סָעִיף ט כל זמן שלא פטר כו' בפי' דהיינו שא"ל אני פוטרך ואסמוך על שמעון דבכה"ג כשלא היה בידו יכול לחזור בו כדלעיל סעיף ב' מה שאין כן הכא דאלו אמר אני פוטרך לגמרי לא צריכא למימר ודו"ק:
לו סָעִיף ט שלא פטר לוי כו'. ל' הטור בשם הרא"ש אפי' שתק לוי יכול לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרציתי לקבל משמעון כדי להקל מעליך אבל אם לא יתן לי כו':
לז סָעִיף ט ומ"מ אפי' לפי דעת זה כו'. א"י לתבוע כו'. המחבר לא דקדק בלשון דבהרא"ש וטור איתא לא יתבע את ראובן תחלה והיינו כמ"ש לקמן ס"ק נ"ח דשורת הדין נותן כך לפי שע"פ שורת הדין אינו אלא כעין ערב אבל פשיטא דאם אינו יכול לגבות כפשוטו משמעון שיכול לגבות מראובן וע"ש ותדע דהא משמע מדברי המחבר דלסברא האחרונה יכול לחזור מחמת ששמעון דוחה את לוי כלומר שאינו רוצה לשלם ואם איתא דבאמת לא הוי אלא ערב מה בכך ששמעון דוחה יגבה ממנו בע"כ אלא ודאי כדפי' וא"כ מ"ש המחבר כאן כל זמן שיוכל לגבות משמעון ה"ק כ"ז שיוכל לגבות כפשוטו משמעון ושמעון רוצה לשלם לו כפשוטו רק שדוחהו קצת ודו"ק:
לח סָעִיף ט ונ"ל להורות כסברא האחרונה. ולפי ע"ד המע"ה כיון דהרי"ף והראב"ד ובעה"ת פסקו דא"י לחזור וגם מדברי הרמב"ן בספר הזכות שהביא הבעה"ת שער כ"ח סוף ח"ה וכן מדבריו בחידושיו פרק מי שמת משמע שמסכים לדברי הרי"ף דפרק המקבל וכן דעת הרשב"א בתשובה מביאה ב"י מחו' ב' וגם בחדושיו ספ"ק דגיטין הסכים לדברי הרי"ף ע"ש וכ"כ נ"י פרק מי שמת וז"ל ומיהו כתב רי"ף ז"ל דבהא דאמרי' דקנה שוב אינו חוזר על המלוה וכיון שקנה הרי הוא כאלו פטרו בפי' וכתבו המפרשים ז"ל דכן נראה עיקר עכ"ל וכן נראה להדיא דעת הרמב"ם פ"ו מהל' מכירה וה' המ' שם (ועיין בכ"מ שם) והסמ"ג עשין פ"ב דף קנ"ח סוף ע"ג ודף קס"א ע"ב וכן דעת רבינו אלעזר בר נתן בתשובותיו בריש הס' (סי' ע"ג ע"ש) ואולי אי הוי ראה הר"ב כל הנך פוסקים שהבאתי לא הוה פסק כן שהרי לא הביא בב"י וד"מ רק דעת הרי"ף והראב"ד ובעה"ת ותו לא מידי (והריטב"א פרק האיש מקדש הכריע דהנמחה יכול לחזור בו כ"ז שלא פטרו בפי' לממחה שאלו היה הממחה נפטר מחובו על פיו של זה שקיבל עליו הא מדינא מחייב ליה זה שקיבל עליו כיון שהוציא שעבודו על פיו של זה והיכי אמרי' דדין מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא לגמרי אפי' במקבל עליו לתת לב"ח בחובו עכ"ל ולפע"ד אין זה הכרע דודאי אלו לא תקנו דין מעמד ג' נמצא לא היה קונה הנמחה כלל והי' גם המומח' יכול לחזור ופשיטא דהי' הנמחה ג"כ יכול לחזור לכך תקנו דין מעמד שלשתן שאין המומח' יכול לחזור בו וקנה הנמחה והלכך לבתר דתקנו דקנ' גם הנמח' א"י לחזור בו דסמכ' דעתיה שיגבה מהמומחה והוי כפוטרו בפי' להממחה כנ"ל):
לט סָעִיף ט וא"כ אין אנו צריכים לחלוקים שכתובים בסמוך כו'. כתב הסמ"ע וז"ל ר"ל דשם בסעי' י' כתב דאם נמצא הלוה עני ואין לו ממה לגבות ה"ז חוזר דמאי אריא שהוא עני וכל שהוא עני ודאי אינו פורע אף שתבעו אפי' בלא עני נמי כיון שאינו נותנו לו אחר שתובעו יכול לחזור על הנותן ומיהו מ"ש בסי"א שטוען ראובן עשיר היה והעני כו' אתי גם לשיטת הרא"ש שהוא סברא האחרונה דאומר לו הלוה מזלך גרם שהעני או א"ל אם לא היית מקבל עליך הייתי מוציא מידו קודם שהעני ולא פליג הרא"ש עם הרי"ף אלא בדחהו המומחה למקבל בלך ושוב ובפרישה הבאתי ראיה לזה מתשובת הרא"ש שכתב הטור בסי' ד' דמיירי שם דהעני המומחה ואפ"ה לא חייבו הרא"ש שם להממח' אלא מפני שלא היה לו ביד הממחה כלום בשעת המחאה ע"ש וכן מ"ש בסעיף י' דאם ידע המלוה שהיה הלוה עני דאינו יכול לחזור על הנותן ג"כ סברא האחרונה מודה דא"ל סברת וקבלת עכ"ל ואין דבריו נראין לפע"ד דכיון דיכול לחזור א"כ מה בכך שהעני והאיך נאמר מזלך גרם כיון שהיה בידו לחזור קודם לכן א"כ לאו ברשותו העני וכי בשביל זה יתחייב המקבל אם לא נתרשל הוא בתביעתו ומה גרם לו הפסד בזה. וגם מדברי הרב בהג"ה משמע להדיא דכל החלוקים שבסעיף י' וי"א אינם שייכים אליבא דסברא אחרונה והכי משמע נמי ממ"ש הנ"י והר"ב בסמוך דאם נתרשל המקבל כו' עד שהעני כו' אינו יכול לחזור על הנותן כו' וכ"כ בתשובת הרמב"ן שבבעה"ת שער נ"א ח"ו בשם רב האי גאון אלמא דאם לא נתרשל אע"פ שהעני אח"כ אינו יכול לחזור על הנותן וכן עיקר. ומ"ש בפרישה הבאתי ראיה לזה כו' אינה ראי' כלל מכמה טעמים וכדאיתא בב"ח ע"ש. גם מ"ש בסעיף י' דאם ידע המלו' שהיה הלוה עני דא"י לחזור על הנותן ג"כ סברא האחרונה מודה דא"ל סברת וקבלת. ג"כ צ"ע לדינא דיכול לומר לא קבלתי עלי אלא מפני שהייתי סובר שיטריח עצמו בכל מה דאפשר וישלם לי אבל לא שיהא סבור וקבל דאטו בשופטני עסקינן שידע שלא ישלם לו ויקבל עליו:
מ סָעִיף ט לחלוקי' שכתובים בסמוך סעיף י' וי"א. בהמחהו אצלו בסתם אבל מ"מ שייכים החלוקים כשפטרו בפי' וכמ"ש הר"ב לעיל בסמוך וכ"כ הסמ"ע וכ"כ בד"מ בהדיא וז"ל מיהו אם הי' ערמה בדבר כגון שהיה בתחלה עני או שלא היה חייב לו כלום לכ"ע יכול לחזור בו אף אם פטרו בפי' ע"ש:
מא סָעִיף ט דה"ל כמי שמראה לו מעות ליטלן בחובו וא"ל טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהם אונס דודאי פטור הרנב"ר עכ"ל נ"י (וע"ל סי' ק"ך) ומשמע דהכא נמי טעמא הוא משום שפשע ונתרשל ולא תבע עד שהעני וכן הוא בתשובת הרמב"ן שבבעה"ת שער נ"א חלק ו' וז"ל ולרבינו האי גאון מצינו בתשובה שפסק בהמחאה חוזר עליו ואמר שאם נתרשל הנמחה בתביעתו על אותו שהמחהו ופשע מלתבעו עד שאירע עניות לאותו שהמחהו אצלו בע"ה הממחה פטור עכ"ל אבל אם לא פשע ולא נתרשל בתביעתו חוזר עליו ועיין מ"ש בס"ק ל"ט:
מב סָעִיף ט ואם הנפקד כו'. בסמ"ע ס"ק כ"ה חילק לדעת הרא"ש בין טוען שנתן ובין אינו רוצה ליתן וכבר כתבתי לעיל בסי' צ"א ס"ק י"ח דאין חילוק בזה אלא כשיכול לחזור בו והלה טוען שפרע לו אינו כלום ויכול לחזור על הממחה שהוא בעל דברים שלו ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק נ"ח:
מג סָעִיף י ונמצא הלוה עני כו'. משמע אע"פ שגם ראובן לא ידע שהיה עני מ"מ הוי מקח טעות וכדלקמן סי' רל"ב וכ"כ הסמ"ע והב"ח וכן משמע ממ"ש ואם ידע לוי כו' משמע דהכל תלוי בידיעת לוי (ואפי' פטרו בפי' הוי מחילה בטעות דאלו הוי ידע שהוא עני לא פטרו וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ט) ולפ"ז צריך ליישב לשון הירושלמי אבל עשו ערמה כו' דכל שהיה עני באותה שעה אע"פ שראובן לא ידע מיקרי ערמה וכן הוא בתשובת הרמב"ן שהביא בעה"ת שער נ"א סוף חלק ו' להדיא לדעת רב האי גאון ע"ש. מיהו פשט הירושלמי (עיין הירושלמי בקידושין פרק האומר) לא משמע כן וכן משמע מדברי בעל העיטור דף ק"ו ע"א וז"ל ואם עשו ערמה שהיה יודע ראובן שהוא עני והמחהו אצלו חייב עכ"ל וכ"כ הבעה"ת שער כ"ח ח"א בשם תשובת הראב"ד דדוקא כשעשו ערמה אבל לא עשו ערמה אף על פי שלוי לא ידע שהיה עני פטור ראובן עיין שם. והרמב"ן בתשובה שבבעה"ת שער נ"א כת' יותר מזה דדוקא בערמה שמיד אחר ההמחא' הלך לו למדינת הים אבל סבור שהוא עשיר והוא עני בין שהממח' יודע בו ובין שא"י בו פטור דה"ל לשאול עליו ע"כ וע"ש וצ"ע לדינא: שוב מצאתי בתשובת מהר"א ן' ששון סי' ק"ג וק"ד האריך בענין זה ומסיק בסי' ק"ד די"ל קים לי כהרמב"ן אך לא הבנתי מ"ש שם וז"ל א"כ הי' נראה דלוה זה מצי למימר קים לי דאע"ג שהייתי יודע שהוא עני פטור משום די"ל קים לי כהרמב"ן אבל אחר העיון נ"ל דודאי לוה זה דנ"ד חייב כיון שהמלוה הי' בשטר ואע"ג שפטר אותו בפי' ועוד שכתב ההמחא' על גבי השטר מ"מ הרי לא כתב בפירוש פטור על גבי השטר אלא ההמחאה בסתם וכיון שכן הרי כתב הרמב"ם ז"ל שם בפ' י"ו טען לוי שהי' שמעון עני והטעהו וראובן אומר עשיר הי' והעני יראה לי שעל ראובן להביא ראיה ואח"כ יפטר מחוב לוי לא יהא אלא שובר בידו אומרים לו קיים שוברך והפטר וכתב הרב המגיד נראה שדברי רבינו הם במחויב ראובן ללוי בשטר ואז צריך להביא ראיה ברורה שפרע ואם יש ספק בדבר על ראובן להביא ראי' כמ"ש הוא ז"ל דלא עדיף משובר אף אנו בנ"ד נאמר כן דלא עדיף כתיבת ההמחאה משובר דאומרים לו קיים שוברך והפטר ועוד נ"ל טענה אלימתא בנ"ד כיון שלא הוציא המלוה שטרו מתחת ידו פשיטא ופשיטא שלא פטרו מכו"כ שאם ההמחאה היא פטור מכו"כ מאי אהני לי' שטרא בידי' ועוד נ"ל שאפילו לדעת הרמב"ן דבעינן ערמה גדולה יודה בנ"ד שהרי כל עיקר טעמו של פטור דה"ל לשאול עליו שכן כתב ז"ל אבל סבור שהוא עשיר והוא עני בין שהממחה יודע בו בין שא"י פטור דה"ל לשאול עליו ע"כ ובנ"ד מצינו שהמלוה זה שאל פעמים רבות ואמרו לו שהוא עשיר וא"כ מה הי' לו לעשות ולא עשה וכיון שנמצא שהי' עני מעיקרא ודאי שלא מחל שעבודו וכ"ש שהשטרות לא הוציא מתחת ידו וכמ"ש ופשיט' שלוה זה חייב וכמ"ש ופסק החכם השלם הפוסק נר"ו עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דפשיטא דלהרמב"ן פטור אף כשלא כתב בפירוש פטור ע"ג השטר אלא כיון שהמחהו בסתם אין לך שובר גדול מזה כיון דלהרמב"ן המחאה זו נעשית כדינא ואף שידע ראובן שהוא עני והרמב"ם שכ' יראה לי שעל ראובן כו' לא יהא אלא שובר כו' היינו משום דס"ל דהיכא שהי' עני לא הוי המחאה זו כדינא וא"כ כיון שיש הכחשה ביניהם צריך להביא ראיה משא"כ להרמב"ן וכיון דאין הכחשה מצ"ל קים לי כהרמב"ן ואולי כוונת מהר"א ן' ששון לומר דכיון שיש לחבירו שטר בידו ה"ל כגבוי ולא מצי האי למימר ק"ל ומייתי ראי' מהרמב"ם דכנגד שטר צריך להביא ראייה ברורה וזה שטוען קים לי אינה ראייה ברורה אלא ספק אבל לפענ"ד זה אינו אלא כיון שאנו דנין עכשיו על השטר אם הוא פרוע או לא מצי למימר קים לי כהרמב"ן שהשטר אינו כלום וכמ"ש בס' תקפו כהן סי' ק"ל ע"ש. וכ"ש כאן שהמחאה כתובה על השטר. אך שצריך לי עיון אם יכול לומר קים ליה כהרמב"ן בהך דידע הממחה שהוא עני מאחר שהרמב"ם וסמ"ג ובעה"ת ריש שער כ"ח שכתבו כדברי המחבר כאן ודאי פליגי עליה וכן הראב"ד בבעה"ת שער כ"ח ובעל העיטור (ורב האי גאון) ונ"י פרק המקבל (עמ"ש שם הנ"י בפי' הירושלמי) וטור סי' זה בשם י"א פליגי עליה באם ידע ראובן הממחה שהוא עני ע"ש בדבריהם א"כ ה"ל הרמב"ן יחידאה. אבל בלא ידע ראובן שהוא עני כיון דאין הכרע בנ"י ובי"א שבטור שחולקים עליו (עיין בתשובת מהר"א ן' ששון שם) רק מדברי הרמב"ם וסמ"ג והמחבר לא משמע כן נראה דמצי ראובן לומר קים לי כהרמב"ן כיון דהראב"ד ובעל העיטור מסכימים עמו בזה וכמ"ש למעלה. והחכם הפוסק בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ק"ג נמשך אחר דברי הרמב"ם וכמ"ש המחבר. ואולי אי הוה ידעי המחבר והפוסק ההוא דהרמב"ן והראב"ד ובעל העיטור דפליגי לא הוה פסקו כן ובפרט שפשט הירושלמי לא משמע כן (ע' בתשו' מהר"ר שלמה כהן השייכים לספר שני סימן נ'):
מד סָעִיף י ואם ידע כו'. משמע הא מן הסתם אמרי' מסתמא לא ידע דאטו בשופטני עסקינן ולפ"ז אינו יכול ראובן להחרים סתם מיהו בטור יש במקצת נוסחאות וראובן מחרים סתם על מאן דידע כו' ע"ש:
מה סָעִיף יא טען לוי שהיה שמעון עני כו'. כתב בספר גדולי תרומה מדלא נקט טען לוי שלא ידע שהוא עני וראובן אומר שידע שהוא עני כגון שאמר לו בינו לבינו ואעפ"כ קבל עליו משמע דבכה"ג לאו כל כמיניה דאנן סהדי דלאו בשופטני עסקינן דמפסיד ממונא בכדי ונראה דאפי' בחוב בעל פה הוי כמגו במקום עדים ע"כ ולא נהירא לפענ"ד אלא בחוב בשטר יכול להשביעו היסת שלא ידע שהוא עני כיון שטוען ברי שידע כגון שהודיעו שהרי הוא טוען בברי ידעת וקבלת על עצמך ולא יהא אלא טוענו מחלת לי חובך שבשטר דמשמע לעיל סי' פ"ב סעיף י' וי"א דיכול להשביעו היסת לאחר הפרעון לכ"ע וכן בחוב בעל פה יכול לטעון מחלת לי במגו דלהד"ם או במגו דפרעתי כדלעיל סי' ע"ה סעיף ז' ולא אמרי' אנן סהדי דלא מחללו דאטו בשופטני עסקינן שימחול לו חובו אלא אמרי' דילמא פיוסי פייסי' ונתרצה למחול וה"ה הכא י"ל דילמא פיוסי פייסי' ונתרצה לקבל (משמעון) מלוי אע"פ שידע שהוא עני כי שמא יטרח בכל האפשרי לשלם לו או אף אם לא ישלם לו כלל מחל לו לראובן ע"י פיוס לקבל מלוי (משמעון) והלכך אם היא חוב בע"פ וטוען ידעת שהוא עני וקבלת עליך נאמן במגו דלהד"מ או במגו דפרעתי והא דלא נקט נמי האי חלוקה משום דמסתמא לא ידע לוי שהוא עני ומילתא דלא שכיח הוא שיקבל עליו אף שהוא עני ובמילתא דלא שכיח לא מיירי אבל אם ראובן טענו בודאי דינו כדאמרן. ועוד נראה לתרץ הא דלא נקט האי חלוקה משום דבעי לאפלוגי בין כתוב בו נאמנות או לא ובכה"ג לא שייך לאפלוגי בהכי משום דדינו כטוען מחלת לי ובמחלת לי יש ב' סברות י"א דאפי' כתב בשטר נאמנות יכול להשביעו שלא מחל לו וי"א והוא דעת בעה"ת דהוי כמו שטוען אמנה וא"כ אפי' אין כתוב בו נאמנות אינו יכול להשביעו [והביא המחבר ב' הדעות לעיל סי' פ"ב סי"א] וא"כ בין למר ובין למר אין חילוק בין כתוב בו נאמנו' או לא רק בטוען עשיר הי' והעני בכי האי גוונא מחלק בין כתוב בו נאמנות או לא משום דזהו כטוען פרעתי ודו"ק:
מו סָעִיף יא הוא בשטר מקוים כדלעיל סי' פ"ב:
מז סָעִיף יא על ראובן להביא ראיה כו'. בס' גדולי תרומה הקשה דאמאי לא מחלק נמי בהביא ראיה כשיש נאמנות מפורש בשטר כבי תרי או לא וע"כ נסתפק אי מהני נאמנות בכה"ג ולפענ"ד נראה פשוט דנאמנות מפורש כבי תרי מבטל הראיה בעדים שמביא ולא מיירי אלא מסתם נאמנות ולא הוצרך לבאר דין נאמנות כבי תרי דפשיטא דדין נאמנות כבי תרי לענין ביטול עדים כדין סתם נאמנות לענין שבועה כדלעיל סימן ע"א:
מח סָעִיף יא ישבע לוי שבועה חמורה בנק"ח כשאומר ראובן לישתבע לי כדלעיל סי' פ"ב ס"ב:
מט סָעִיף יא בשבועת היסת. במגו דלהד"מ או במגו דפרעתיך:
נ סָעִיף יא עשיר היה באותו שעה. ולסברא האחרונה דלעיל סעיף ט' אפילו היה עשיר יכול עתה לחזור ולא שייכים דינים אלו אלא בפטרו בפי' וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ט ומ':
נא סָעִיף יב ראובן שאמר כו'. דין זה עיקרו לעיל סי' ס"ו סעיף ך'. ושם כתבתי שצ"ע דאף אם כתב לו שהקנה לו הוא וכל שעבודו והמחהו אצל זה יש חולקין דיכול לחזור בו וע"ש:
נב סָעִיף יג אפי' היה בעדים כשנתרצה כו'. וגם קבע לו זמן והוא עדיין תוך זמנו בענין דלית ליה מגו כלל פטור כיון שמברר הטעות בעדים וע"ל סימן פ"א סעיף ך' ומ"ש שם:
נג סָעִיף יג אם נתנו לו בפרעון חובו כו'. לאפוקי אם נתנו לו במתנה פטור הנותן דאם היה ידע מהטעות לא היה נותן לו:
נד סָעִיף יג וכן אינו נאמן לומר משטה כו'. דמעמד שלשתן הוא כקנין (לאו קנין ממש דהא נאמן לומר פרעתי אלא כקנין בשעת המחאה שמקנה לו) ובקנין א"י לומר משטה הייתי בך ועוד דלמה ישטה בשלישי שלא ידע כלום אם חייב לו אם לאו. כ"כ הבעה"ת וטור. ולפ"ז משמע דאפי' לא המחהו בעדים או שלא קבע זמן לפרעון בענין שיכול לומר להד"מ או פרעתי א"י לומר משטה הייתי בך מהני טעמי וכן משמע להדיא בחדושי הרשב"א ספ"ק דגטין שכ' וז"ל ובשם הראב"ד ז"ל דדוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהימן במגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא כו' ומ"ש הט"ו האי דינא דאינו נאמן לומר משטה הייתי בך כאן ברישא משום דבעי למימר דברישא לא מהני ליה שום טענה לכ"ע אבל בסיפא הביאו י"א דמהני ליה טענת טעיתי אבל משטה הייתי בך לא מהני אף בסיפא לכ"ע וכן משמע ממ"ש הט"ו לעיל סי' פ"א סעיף ט"ז בסתם דבמעמד שלשתן א"י לטעון לא טענת השטאה ולא טענת השבעה:
נה סָעִיף יג יש מי שאומר כו'. קשה דהא בב"י כתב דלית הלכתא כבעה"ת דיחיד הוא. וצ"ל שכאן בש"ע חזר בו המחבר ואולי הרגיש המחבר במה שכתבתי לעיל סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק ס' שדברי בעה"ת נראין ופוסקים מסכימין עמו ע"ש ומ"מ לענין דינא אין לזוז מדברי הרב בהג"ה וכמו שהעליתי שם וכ"פ מהרשד"ם סי' ע"ד (וע"ש בסי' נ"ו ובסי' צ"ד ובסי' ש"ב ושצ"ד ותנ"ג שם) וכן נראה דעת מהר"י ן' לב ספר א' כלל ט"ז סי' צ"א וכלל י"ח סי' ק"ג וספר ב' סי' ל"ז:
נו סָעִיף יג שנאמן לומר טעיתי. ונשבע שבועת היסת למקבל ונפטר והמקבל חוזר ותובע לנותן לסברא האחרונה דלעיל סעיף ט' ולסברא הראשונה דלעיל שנסתלק גם הנותן פטור אלא שנשבע שבועת היסת למקבל שהיה לו בידו כשהמחהו כ"כ הטור (ובתשו' מהרי"ט סי' צ"ו הקשה דע"כ לא קאמרה הסברא הראשונה התם אלא כשדחוהו משא"כ הכא שאומר שלא היה בידו כלום ולק"מ דהנותן אומר דלא טעה ונסתלק המקבל ממנו והמומחה משקר והמקבל אפסיד אנפשיה מה שלא יחד עדים להמחאתו וכ"כ הב"ח ע"ש) ומ"ש ברישא נשבע שבועת היסת למקבל נלפע"ד דלא נקט למקבל אלא משום שרוצה לפטור עצמו ממקבל וא"כ כיון שהוא בא בכח הנותן והנותן אומר ברי שאין כאן טעות צריך לישבע אבל אם אין הנותן אומר ברי כגון שטוען שכחתי החשבון או שמת או שהלך למדינת היה (ע"ל סי' קכ"ח ס"ק נ"ט) או כשהנותן רוצה למחול השבועה למומחה ולשלם למקבל אין המקבל יכול להשביעו למומחה דהא אין לו עליו אלא טענת שמא ומעולם לא היה לו אצל המומחה כלום אבל בסיפא נשבע הנותן שבועת היסת למקבל אע"ג שאין המקבל טוען ברי מ"מ כיון ששלו היה ביד הנותן והמומחה אומר ברי שטע' מצרפין טענת המקבל והמומחה להדדי ומשבעינן בכה"ג והכי מחלקינן לעיל סי' קכ"א ס"ק מ"ו ע"ש ודוק מיהו י"ל דהכא גם ברישא צריך לישבע אע"ג דאינו טוען רק שמא דאע"ג דבכה"ג לעיל סי' ק"א ס"ק נ"ט א"צ לישבע שאני הכא כיון שאינו נאמן לומר טעיתי אלא במגו דפרעתי וכי היכי דבפרעתי היה צריך לישבע ה"נ בטעיתי צריך לישבע וכה"ג אמרי' לעיל סי' קכ"א סעי' ה' דהיכא דנאמן לומר החזרתי וכה"ג משום מגו דנאנסו צריך לישבע שבועה חמורה כעין נאנסו וכן לעיל סי' ע"ה ס"ק מ"ז ואין לחלק ולומר דהתם דכיון דהיסת עכ"פ צריך לישבע לכך צריך לישבע שבועה חמורה כעין אותה טענה שהיה יכול לפטור עצמו משא"כ הכא דא"צ לישבע כלל דהא התם הך שבועה דהחזרתי ליתא במשנה כלל וקודם שנתקנה שבועת היסת היא אלא דילפי' לה מדהוה בעי אשתבועי אי טעין נאנסו ה"ה החזרתי אם כן ה"ה הכא ודו"ק: ויצא לנו מכאן דין חדש בכל דוכתי דאין הנתבע נאמן אלא משום מגו אף על גב דאין לתובע טענת ברי צריך לישבע היסת כגון בטוענו מה אתה עושה בתוך שלי והלה אומר של אביך היתה ולקחתיה הימנו דאינו נאמן אלא במגו דשלא היתה של אביך מעולם כדלקמן סימן קמ"ט סעיף כ' צריך לישבע היסת שלקחה מאביו אף על גב דאין לתובע טענת ברי וכן כל כיוצא בזה ודו"ק:
נז סָעִיף יג או במגו דפרעתיך. כשהמחהו בעדים כשהוא אחר זמנו או כשלא קבע זמן לפרעון:
נח סָעִיף יג במגו דפרעתיך והקשה בתשובת מהר"י טראני סי' נ"ו דהא לסברת הי"א בסעיף ט' שיכול לחזור בו ליכא מגו דכשאומר טעיתי מפסידו ללוה שהמקבל חוזר עליו ואלו היה אומר פרעתי למקבל היה המקבל מפסיד ושמא זה אינו מתיר לעצמו אלא לגבי האי ולא לגבי האי עכ"ל ולק"מ דבכה"ג הוי מגו גמור כדאיתא בש"ס פרק האיש מקדש ולכל הפוסקים ונתבאר לעיל סי' קכ"א ס"ק מ"ד וס"ק נ' דהשליח נאמן לומר שנתן למלוה (ול"ד לדלעיל סי' קכ"ה ס"ק כ"ב דאף היכא דאית ליה מגו נגד המשלח בעצמו חייב דהתם אין לו טענה נגד המשלח כלל וק"ל) במגו דאי בעי אמר החזרתי ללוה היכא דאינו צריך לישבע אלא דהיכא דצריך לישבע לא הוי עד משום דכל עד שצריך לישבע לא חשוב עד משא"כ הכא דבא לפטור את עצמו פשיטא דפטור היכ' דאומר טעיתי במגו דפרעתי אע"ג דצריך לישבע דלגביה דידיה אין חילוק בין צריך לישבע או לא וזה ברור ודוק: עוד כתב בתשו' מהרי"ט שם וז"ל ושמא לדבריהם אף כשאומר פרעתי למקבל חוזר המקבל ונשבע ללוי שלא פרעו ונפטר (כלומר והלוה שלו צריך לשלם לו) כדין חנוני אלא שהדבר קשה לגרוע כח מעמד שלשתן שהרי הם ז"ל אמרו שאע"פ שלא נסתלק המקבל מעל הנותן מ"מ עיקר חיובו על החייב או על הנפקד הוא ולא נשאר על הנותן או הלוה (רק) דין ערבות ופשיטא דאם לוה אמר פרעתי אינו חוזר על הערב וצריך אני להתישב עכ"ל ולפענ"ד נראה דלהי"א דיכול לחזור אף כשטוען המומחה פרעתי יכול לחזור על הלוה וכמ"ש לעיל ס"ק מ"ב וסי' צ"א ס"ק י"ח ולא כתב שום פוסק דלא נשאר על הנותן רק דין ערבות זולתי הרא"ש בתשובה (והביאה הטור סי"ג) כתב דיראה שלא יתבע הנותן תחלה כל זמן שיוכל לגבות משמעון כי הוא עיקר החייב ולא נשאר על הנותן אלא דין ערבות כו' ופשיטא דאינו ר"ל דאינו אלא ערב ממש לכל דבר דאם כן דין חידוש כזה היה לו להביא איזה ראיה ועוד דאטו אם שמעון הלך למרחוק או שאין לו אלא זיבורית וכה"ג באופן שלא יוכל לחזור על הערב וכדלקמן סי' קכ"ט לא יתפרע מן הלוה שלו אלא הרא"ש בא לומר דשורת הדין נותן שלא יתבע הנותן תחלה והיינו שכתב לשון יראה וגם כתב שלא יתבע ולא כתב שאינו יכול ליתבע וה"ק שע"פ שורת הדין יראה שלא יתבע הנותן תחלה כי כפי הנראה הוא עיקר החייב ולא הוי הנותן אלא כערב כן נ"ל ודו"ק. ועוד הוכחתי כן לעיל ס"ק ל"ז מדברי המחבר ע"ש:
נט סָעִיף יג והדין בין הנותן והמקבל. עיין מ"ש בסמוך ס"ק נ"ו:
ס סָעִיף יג במגו דפרעתי. כוונת הר"ב בהג"ה זו דדוקא במגו דפרעתי אינו נאמן כיון דאיכא עדים בהמחאה אבל במגו דלהד"מ לכ"ע נאמן וכ"כ בב"י וכן דעת הר"ן וכ"כ בד"מ ובסמ"ע כתב דמלשון המחבר שכתב דהוי כמגו במקום עדים משמע דאפילו ליכא עדים בהמחא' א"י לומר טעיתי ולפע"ד אין מזה הכרח דה"ק דהוה כמגו במקום עדים דאי לאו דהוה בריר ליה לא הוה מודה בפני עדים וגם הב"ח האריך להוכיח שדעת הרא"ש שבכל ענין אינו נאמן לומר טעיתי וכל דבריו אינם מוכרחים ואפי' יהי' כן דעת הרא"ש מ"מ להלכה לא קי"ל הכי וכמ"ש לעיל סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק ס' ודלא כמ"ש בתשובת מהר"ש כהן ספר ב' סי' קמ"ח. גם העליתי שם דבלא מגו (כגון שהעידים מעידים שלא זזה ידם מתוך ידו עד עתה או שמעידים שהוא תוך זמנו) לכ"ע לא יוכל לטעון טעיתי וכן משמע מדברי המחבר והר"ב ודלא כמהרי"ק שורש ס"ה. גם העליתי שם דדוקא כאן בהומחה במעמד שלשתן הוא דלא מהני מגו דפרעתי לומר טעיתי דחזקה שלא טעה כיון שהודה בפני עדים בשעבוד מעמד שלשתן אבל היכא דלא שעבד נפשיה במעמד שלשתן אע"ג שהודה בפני עדים יכול אח"כ לומר טעיתי במגו דפרעתי אא"כ הודה בפני ב"ד וגם כתבתי שם דאפי' היכי דהמח' במעמד שלשתן יש מקום לומר דיכול לומר טעיתי במגו דפרעתי והתוספו' והרא"ש והנמשכים אחריהם שהוציאו כן מדברי הרי"ף ור"ח אין דבריהם מוכרחים דהרי"ף ור"ח קאי התם אעובדא דש"ס שהיה ג"כ קנין ובכה"ג אף פרעתי אינו נאמן כדלעיל סי' ל"ט ס"ג ור"ס ע' ע"ש וכבר הארכתי בזה לעיל סי' פ"א ע"ש ודו"ק:
סא סָעִיף יג ואפי' אם נתן לו כתב ידו כו'. כתב הסמ"ע וז"ל בד"מ כתב דכתיבת ידו אינו כהודא' בעדים דהרי יכול לומר על כתיבת ידו אמנה או חתמתי שמי על המגלה כדי לקיים חתימתי בב"ד ומצאו זה וכתב עליו האי שטרא וכמ"ש הט"ו בסי' ס"ו וס"ט ס"ב ומ"ש מור"ם כן נ"ל ודלא כיש חולקים הוא דעת מהרי"ק שהביא שם בד"מ דס"ל דכתב יד הוה כהודא' בעדים ועיין בתשובת ן' לב חלק א' דף קי"ז סי' צ"א דפסק דאכתיב' ידו אינו נאמן לומר טעיתי וע"ל סי' ס"ט דכתבתי כמה דעות דאינו נאמן לומר פרעתי אכת"י עכ"ל ומ"מ לענין דינא נראה דיכול לומר טעיתי במגו דפרעתי בכתב ידו אע"פ שהוא מקוים כיון דכבר העליתי לעיל סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק ס' דאפילו בהודה לפני עדים נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי וכן דעת מהרי"ק גופי' בשורש ס"ה ועמ"ש בסי' פ"א ס"ל ס"ק ע"ט ונ"ל דגם מהרי"ק ס"ל דבכת"י נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ולרווחא דמילתא כתב כן בשורש קצ"ג וז"ל שם ומה שטוען שהכתב נכתב בטעות פשיטא דלא מצי למימר טעיתי ואפי' במקום מגו כמו שפסקו רבינו חננאל ור"ת מכח ההוא דגינאי וכ"כ המרדכי פ' ח"ה בשם מהר"מ כ"ש היכא דליכא מגו לא מהימן עכ"ל וכשתעיין שם תראה דהך עובדא דמהרי"ק לא הי' לו שום מגו שהתובע טען שהכתב הי' בטעות ולא הי' מגו כלל ע"ש וה"ק ואפי' במקום מגו כגון בעדים לא מהימן לר"ח ור"ת וכ"ש הכא דליכא מגו דלא מהימן לר"ח ור"ת ודו"ק. ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קנ"ד:
סב סָעִיף יד אם הנותן מודה שטעה בחשבון. והוא בענין שאין הממחה [המומחה] נאמן לומר שטעה ע"פ מה שנתבאר בסעיף י"ג:
סג סָעִיף יד אם יש לו נכסים להנותן כו'. והרשב"א כתב בחדושיו דאפי' יש לו לשלם לאו כל כמיניה אלא מימר אמר ליה אי קושטא קאמר זיל הב ליה השתא להאי או להאי ול"ד לאומר שטר אמנה (דלעיל סי' מ"ז) דהתם הוא דכיון דפרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאסתלק ליה המקבל מהנותן קם המומחה בחריקיה לאו כל כמיניה עכ"ל וטעם הרא"ש והט"ו נ"ל דכיון דיש לו לשלם והרי הוא רוצה לשלם ומודה שהיה טעות אנן סהדי דקושטא קאמר שהרי מפסיד לעצמו בהודאתו ואינו מפסיד להמקבל כלל שהרי המקבל משתלם ממנו כמו שהיה משתלם מן המומחה ואינו בדין שיאמר כבר נסתלקתי ממך כיון שאין לו להמקבל שום הפסד בזה וגם נראה לעין שהנותן אומר אמת א"כ בכגון זה כופין על מדת סדום ובפרט שלא היה המומחה חייב לו כלום מעיקרא אבל כשהוא אלם אינו נאמן שהרי הוא מפסיד להמקבל והלכך יכול המקבל לומר כבר נסתלקתי ואין לי שוב עסק עמך כיון שיש לי הפסד במה שאחזור עליך מחמת שאתה אלם. ובהכי ניחא רלא קשה מה שהקשה הב"ח אמאי לא מחלקי הט"ו לעיל סי' מ"ז בין הוא אלם או לא וכתב דאפשר שסמך אמ"ש כאן. ולפע"דנ דהתם אפי' הוא אלם נאמן שאפי' יהא השטר בתוקפו הרי יכול לסלקו ממקום אחר ואינו מחויב ליתן לו זה השטר מפני שהוא אלם שהרי הוא החייב כן נ"ל:
סד סָעִיף יד ואפי' יש עד א' כו'. ז"ל ר"ן דשבועת עד א' המעיד פרעון מדרבנן בעלמא הוא והיכא דאיפשר משתבע והיכא דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע ואינו יכול להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל וס"ל למור"ם דל"ד אההיא עובדא דגינאי כ"כ ר"ן משום דחשיב כנוגע בעדות אלא אפי' דעלמא ג"כ אינו נאמן עכ"ל סמ"ע ופשוט הוא דהא מדמתרץ הר"ן דשבועת ע"א המעיד פרעון בעלמא כו' משמע דס"ל דלא הוי נוגע וכן משמע להדיא בחדושי הרשב"א שכתב ג"כ כדבריהן וז"ל ולע"א מעידה שהיא פרוע נמי לא דמיא דהתם דיכולה היא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מרא ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה עכ"ל ואזדא לטעמיה דס"ל דגינאי אינו נוגע בעדות כיון דיש לו נכסים לשלם ואפ"ה אינו נאמן לומר שטעה כיון שכבר נסתלק המקבל ממנו וכמש"ל ס"ק ס"ג והר"ב שהגיה ואפי' יש ע"א קאי אאין לו נכסים א"כ הנותן נוגע בעדות דיש לחוש לקנוניא כדמשמע להדיא בחדושי הרשב"א התם דבאין לו נכסים הוי נוגע בעדות מה"ט דחיישי' לקנוניא כלומר דיש לחוש שיחלוק הנותן עם המומחה הלכך אף שיש כאן עד א' שמעיד להמומחה לא הוי אלא ע"א ואינו כלום בכה"ג ומ"מ קשה היכא דיש לו נכסים והוא גברא אלמא הא אינו נוגע בעדות שהרי יצטרך לחזור ולשלם למקבל וא"כ כשיש כאן עד אח' הרי יש כאן שני עדים ויפטר המומח' ודוחק לומר דס"ל להר"ב דמ"מ חשיב נוגע שהוא יחלוק עם המומח' ושוב יהא קשה להמקבל להוצי' ממנו דמנ"ל להרב הא והרא"ש והט"ו שכתבו דכשהוא גברא אלמא אינו נאמן אפשר דמודו דמ"מ חשיב כע"א אלא דקאמרי לאפוקי רישא דנאמן לגמרי ואפש' גם הרב לא קאי אלא אאין לו נכסים וצ"ע:
סה סָעִיף יד עד א' שמעיד כדבריו לא מהני. כיון דמיירי בענין שאין המומחה נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ואי לאו העד הי' מחויב לשלם נמצא שאין העד יוכל לפטרו מממון אבל אם הוא בענין שבלא העד היה נאמן לומר טעיתי במגו דלהד"ם או במגו דפרעתי אלא שהיה צריך לישבע עכשיו שיש ע"א פוטרו משבוע' אע"ג שלא הי' נאמן אלא מכח מגו וכמ"ש לעיל סי' פ"ז סעיף ו' עיין שם:
סו סָעִיף יד ואם מתנה היא אינו נאמן כלל כו' שהרי בהודאתו הוא חב להמקבל מתנה שהרי אין הנותן צריך לשלם להמקבל מתנה שהרי יכול לומר אלו ידעתי שיש טעות לא הרשתי להמומחה ליתן ואין נאמן בהודאתו היכא דחב לאחרים לפי שיש לחוש לקנוניא שמא חזר עתה ממתנתו שנתן לזה ואומר שהמומחה אומר אמת ויחלוק עם המומחה:
סז סָעִיף יד וחוזר וגובה אותו מהנותן. כיון שמודה שלא הי' לו בידו כלום ובגרמתו הוא נתחייב ליתן לזה ואין חילוק בזה בין אם נתן למקבל בשביל חוב שהיה לו בידו בין אם נתן לו במתנה עד כאן לשון טור וכ"כ בע"ש ובסמ"ע. ותמיה לי למה יתחייב לשלם לנפקד הלא יוכל הנותן לומר אלו ידעתי שיש טעות לא צויתיך ליתן ומה בכך שהוכרחת ליתן על פי אין זה אלא גרמא דקי"ל לקמן סי' שפ"ו דפטור ועוד שגם אנכי לא גרמתי לך שום דבר כי טעיתי ואתה הוא שגרמת לך בעצמך שלא נזכרת וטעית ג"כ וכמו שטעית אתה טעיתי גם אני ומה עשיתי לך אתה מתחייב בעצמך שהודית לו ולא נזכרת בטעות בשלמא אם המחהו בשביל חוב צריך לחזור ולשלם מה שפרע בעדו אפי' למאי דקי"ל ר"ס קכ"ח דפורע חובו שלא מדעתו הפסיד מעותיו הכא כיון שהרשהו לשלם וגם שמוכרח לשלם על פי המחאתו ע"פ ב"ד ה"ל כפורע מדעתו אבל במתנה קשיא. וחפשתי מהיכן הוציא הטור כן ולא מצאתי לבד זה מצאתי ראיתי בבעה"ת שער כ"ח ח"ה כתב ג"כ וז"ל הנותן מתנה משלם ליה מה שהמחהו אצלו בטעות עכ"ל ומשמע התם דאגב רהיטא כתב הכי ומיירי אם הוא בענין שחייב הנותן לחזור ולשלם לו ומשכחת לה כגון שהמומחה היה מסופק בדבר ואמר להנותן בינו לבינו שיודה להמקבל בסתם בחזקת שיש לו בידו ואף אם יזכור שלא יהי' לו בידו ילוה לו משלו ויתן לו ויחזור וישלם לו ואח"כ נזכר שאין לו בידו ואינו רוצה ליתן לו באמרו כי איני מחויב להלות לו וליתן בעדו והב"ד פוסקיים שמחויב ליתן לו מחמת שהודה בסתם והנותן צריך לחזור ולשלם לו כיון שאמר לו ליתן אף אם לא יהיה בידו והוא נותן על פיו וכדלעיל ס"ב אבל מל' הטור והע"ש והסמ"ע שכתבו כיון שבגרמתו הוא נתחייב ליתן לזה כו' לא משמע הכי דא"כ מאי אריא כיון שבגרמתו נתחייב ליתן לזה אפי' לא נתחייב נמי תיפוק ליה כיון שעל פיו נתן ואפשר דמיירי שאחר שנזכר אומר הנותן שלא ישלם לו א"כ אינו חייב לו מפני שעל פיו נתן שלא הי' לו ליתן אלא שמתחייב מאחר שבגרמתו נתחייב ליתן והוא הבטיחו שאם לא יהיה בידו יחזור וישלם לו ואלולי כן לא הודה לו או אפשר דמיירי שהמומחה לא רצה להודות שמא יזכור בטעות עד שהבטיחו הנותן שאם יזכור בטעות אחר שיתן יחזור וישלם לו ואח"כ נזכר קודם שנתן לו וקאמר שלא יוכל הנותן לומר אע"פ שהבטחתיך לא היה לך ליתן לפי שיוכל המומחה לומר בגרמתך שבקשת להודות והודיתי ע"פ הבטחתך נתחייבתי ליתן לזה ואלמלא שהבטחתני לא הודיתי לפי שהייתי מסופק בעצמי ואתה גרמת לי להודות וע"י כן נתחייבתי ליתן. ואע"פ שכל זה דחוק שפשט דברי הבעל התרומות והטור והנמשכים אחריו משמע כפשוטו מ"מ יותר טוב לדחוק ולפ' דבריהם כמ"ש כי לפי פשוטו הדין תמוה ודוק:
סח סָעִיף טו והנותן צריך לישבע וכו'. בב"י כתב דהיינו דוקא לסברא הראשונה דלעיל ס"ט או אפשר דס"ל להטור דאפי' לסברא האחרונה פטור הנותן דעד כאן לא אמרינן שלא נפטר הממחה אלא כשמי שהמחהו אצלו לא רצה ליתן לו ומ"מ צריך הוא לתבוע לאותו שהמחהו אצלו ולעשות כל השתדלות לגבות חובו ממנו וכל שלא עשה כן אינו יכול לחזור על בעל חובו וכאן כיון שהוא גורם בעדותו שלא גבה חובו וכבר נפטר הלוה ממנו עכ"ל והע"ש והסמ"ע העתיקו דבריו האחרונים ולא הראשונים וכן הסכים הבית חדש בלי טעם וראי' ולפע"ד לא מסתבר כלל דכיון שהודה יפסיד ודוקא כשיכול לתבוע מחויב לעשות כל השתדלותו ולתבוע משא"כ הכא שהמקבל יודע האמת שטעה י"ל מה לי לעשות וכי בשבילך אומר שקר ואקח מעות שלא כדין וכ"ש לפי מ"ש לעיל ס"ק ל"ח ונ"ו דאינו מחויב להשתדל ולתבוע המומחה אלא ע"פ שורת הדין ע"ש: שוב ראיתי שגם בס' גי"ת תמה על דברי ב"י האחרונים והסכים לדבריו הראשוני' ואני מוסיף דנהי דהרא"ש הוא מבעל הסברא האחרונה דלעיל סעיף ט' לא נמנע הטור לכתוב דין זה דנ"מ לענין פטרו בפי' דכבר כתב הטור בכמה מקומות דדין פטרו בפירוש להרא"ש כלא פטרו לסברא הראשונה דלעיל סעיף ט' (וכה"ג צריך ליישב דברי המחבר לקמן סעיף כ"ב וכמ"ש שם בס"ק פ"ט ע"ש) וכ"כ הר"ן ספ"ק דגיטין דלסבר' דלעיל שלא נפטר מי שהי' חייב לו אא"כ פטרו בפי' אע"פ שהמקבל מעיד שטעה המקבל חוזר וגובה מהנותן ע"כ ומביאו ב"י וכתב עוד הר"ן לסבר' זו וז"ל והנותן חוזר וגובה מהמומחה ואע"ג שהמקבל מעיד שאינו חייב לו כלום ה"ל עד אחד ויטול בשבועה כיון שיכול לישבע ע"כ ומביאו ב"י ומיירי באופן שאין המומחה נאמן לטעון טעיתי במגו דפרעתי ע"פ מה שנתבאר לעיל סעיף י"ג דאי היה נאמן היה פטור אף בלא שבועה וכמ"ש לעיל ס"ק ס"ה ועמש"ל ס"ק ס"ג:
סט סָעִיף טו צריך לישבע למקבל כו'. דא"ל חושבנא בקושטא הוה ואת דאודי' ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידי ואפי' אמר ליה נמי אשתליין חושבנא מיפטר דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ול"ד למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהכא הא א"ל ודאי פרעתיך אלא דאת הוא דאמרת דמשתכח ביה טעות' האי טעותא לא ידענא ומיהו משתבע דלא ידענא ומפטר עכ"ל הרשב"א בחדושיו:
ע סָעִיף טו פטור בלא שבועה. ואפי' מודה הנותן שאין בידו כלום דמתנה בטעות היתה והרי לא נתחייב ליתן לו אלא שנתן לו ע"פ מה שהיה סבור שיש לו בידו ועכשיו שאין לו בידו אין לו עליו כלום:
עא סָעִיף טז אמר ליה כו'. עיין בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ג' סי' צ"ט:
עב סָעִיף טז ואינו יכול להוציא מידו. ל' הטור דמשום ערב ליכא דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מחייב כיון דלא היה בידו כלום אבל המעות שנתן כבר אינו יכול להוציא מידו דאמרי' דנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפי' אם ידע דלא נשתעבד כיון דלא היה חייב להנותן כלום אפ"ה ניחא ליה דליקום בהימנותי' והשתא הוא דהדר ביה שלא ליתן המותר ועוד דכדי להוציא מידו אינו נאמן לומר דטעה אלא אמרי' דקדק יפה קודם שהודה עכ"ל בקצור ועפ"ר שהארכתי בזה והוכחתי דהאי דינא מיירי בהודה לו מתחל' שלא בפני עדים דאי בפני עדיכ לא היה נאמן לומר אפי' על המותר טעיתי דאדם מדקדק קודם שמודה בפני עדים וכנ"ל ואפ"ה אינו נאמן לומר טעיתי כדי להוציא עכ"ל סמ"ע ובתשו' הרא"ש אין הכרח לומר כן אלא י"ל דמיירי בפני עדים ומתחל' כ' הרא"ש ב' טעמים לפטרו חדא משום שיוכל לומר טעיתי והיינו כסברת בעה"ת ועוד דלא הזכיר לו המנה וכדלעיל סעיף ג' ובסוף חייבו הרא"ש מב' טעמי חדא דא"י לומר טעיתי וכסברת התו' ועוד דכיון שכבר נתן ובתחלת התשובה עיקר טעמו היה משום שלא הזכיר המנה וכ"כ בתשובת מהר"י ן' לב ס"א כלל י"ח סי' ק"ג. ומהר"ר שלמה כהן ס"ב סי' קמ"ח השיג עליו לפי מה שהבין מדעתו שכוונתו לומר דלבעה"ת אפי' במה שנתן יכול לומר טעיתי (וכן הקשה עליו בספר גדולי תרומה) ועוד השיג עליו דהאיך יעלה על לב שמתחלה כתב הרא"ש ע"פ סברת בעה"ת ואח"כ ע"פ סברת התו' ושלא כדת השיג עליו דלא קאמר מהר"י ן' לב אלא דבתחלת דברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו כסברת התוס' דאינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי זהו דלא כבעה"ת אבל מה שמסיק הרא"ש בסוף דבריו כ"ש שהוציא המעות מתחת ידו כו' גם הבעה"ת מודה דהא פשיטא כיון שהוציא המעות מתחת ידו תו לית ליה מגו והיכא דלית ליה מגו פשיטא דגם הבעה"ת מודה. וגם מ"ש דהאיך יעלה על לב שמתחל' כתב ע"פ סברת בעה"ת ואח"כ ע"פ סברת התו' לק"מ שהרי לא פטרו הרא"ש מתחלה מטעם זה לחוד אלא דקאמר שיש לפטרו מב' טעמים וא"כ נהי דבתר הכי מסיק כסברת התו' מ"מ הדין הראשון אמת דכשלא הזכיר לו המנה פטור מליתן ואעפ"כ מה שכבר נתן אינו יכול להוציא מטעם שכתב הרא"ש שם דניחא ליה דליקום בהימנותיה. ועוד יש לפרש תשו' הרא"ש דמיירי בתחלת התשוב' אפי' היכא דיכול לברר הטעות בעדים ואפ"ה מה שכבר נתן אינו יכול להוציא וכן פי' הב"ח. וכן מוכח בהרא"ש שם מטעמו שכתב דאפי' ידע דלא נשתעבד הוי כמחל לו מכח דליקום בהימנותי' כו' משמע שם דאפי' ידוע שטע' אינו יכול להוציא מה שכבר נתן. ומ"מ לענין דינא דבר זה צ"ע דאף שנרא' כן דעת הרא"ש מ"מ צ"ע דהדעת נותן כיון שמברר הטעו' בעדים פטור והראי' שהביא הרא"ש שם ממאי דקי"ל בפירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה לקמן סי' ר"ט סעיף ד' לפע"ד אין ראיה משם דהתם כיון דדינא הוא דיכול לחזור בו והניחו לאכול ולא מיחה בו מסתמא מחל לו והקנה לו בקנין גמור משבחו לעולם משא"כ הכא מה ה"ל למיעבד והלא המעו' כבר בידו ומיד שנזכר שטע' תובעו לדין ונראה דגם הרא"ש לא סמך הטעם זה לחוד אלא עיקר הטעם דאינו נאמן לומר טעיתי כיון שכבר נתן ודו"ק:
עג סָעִיף יז ראובן חכר חכירות מהקהל והקהל היו חייבים כו'. כן הוא בטור ובתשו' הרא"ש והמחבר הוסיף ונתחייב להם בסך דמי החכירות לפרוע לזמן פלוני ע"פ מ"ש בבדק הבית וז"ל וצריך לומר דהאי עובדא דהרא"ש ז"ל שנתחייב החוכר להקהל בקנין כך וכך זהובים לפרוע לזמן פלוני שהחוב חל מיד דאל"כ כיון דחכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עדיין לא נתחייב להם כלום כמ"ש בתשו' דלקמן (בסעיף שאח"ז) גבי ראובן השכיר חפץ לשמעון וכו' עכ"ל וכ"כ הב"ח ור"ל שעיקר הטעם שנתחייב החוכר לשלם בתורת חוב כגון שנתחייב להם בקנין או בשטר או שחייב עצמו באיזה חיוב אחר לשלם חוב גמור וא"כ לא דמי לדלקמן סעיף שאחר זה דהוי שכירות ולזמן פלו' דנקט לרבותא נקט ומשום שהמעשה היה בתשו' הרא"ש שחכר לשלם לזמן פלוני וכ"ש אם נתחייב לשלם מיד ודוק:
עד סָעִיף יז מדעת ראובן. נראה דר"ל אע"פ שראובן הסכים ג"כ לבטל החכירות וכעובדא דתשו' הרא"ש ואה"נ אם נתבטל אח"כ מאיזה סבה אחרת אפי' בע"כ של ראובן חייב מטעם שבשעה שאמר ליתן היה חייב להקהל ונראה שלזה כתב המחבר אח"כ בסתם אע"פ שנתבטל החכירות אח"כ. והר"ב שהוסיף תיבת מדעתו לא ידענא למה ואפשר ס"ל דמדעתו הוה רבותא טפי או אפשר שצ"ל מדעתן בנון ובא לפרש שלא תאמר דדוקא כשראובן ביטל החכירות אלא אפי' היה מדעתן של הקהל ודו"ק: כתב הרא"ש בתשו' כלל ס"ט סימן ד' והטור סכ"ג וז"ל סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו מעות מן השלחני והעמידו אצל שלחני ואח"כ השלחני עכב המעות מחמת חוב שהיה לו על הסרסור אם הסרסור היה חייב מעות לשלחני הרי עכבם בדין והוה כאלו נתנם לידו וחייב הסרסור ליתן המעות לסוחר אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשלחני כלום וזה מעכבם שלא כדין ישבע הסרסור שאינו חייב לשלחני כלום ויפטר מן הסוחר עכ"ל ובב"י פי' מתחלה פי' זר מאד מאד והאריך לתמוה עליו ובסוף כתב ואם נאמר שהסוחר הזה לא היה חייב כלום לסרסור אלא שאמר שיקבל מעות מהשלחני שיביאם לו קשה דבין שהסרסור חייב מעות לשלחני בין שאינו חייב מה לו לשלחני אצל מעות הסוחר שבידו וצ"ע עכ"ל ולזה השמיטו המחבר כאן דברי הרא"ש וטור: ובד"מ כתב ז"ל נראה דמעשה שהיה כך היה שהסוחר אמר לסרסור לקבל מעותיו וא"ל לשלחני שיתן מעותיו לסרסור ולכן מיד שקבלן הסרסור נפטר השלחני מן הסוחר ולכן אם הסרסור מודה שחייב לשלחני הוה כאלו קבלן מן השלחני והוא חייב לסוחר מעותיו דהרי הסוחר צוה לשלחני ליתן לסרסור ומאחר שהסרסור היה חייב לשולחני הוה כאלו קבלן ולכן הסרסור חייב והשלחני פטור אבל אם אין הסרסור מודה שחייב לשולחני א"כ לא עשה השלחני שליחותו של סוחר וצריך לשלם לו והסרסור פטור דהרי לא קבל כלום משל סוחר. כנ"ל לפרש דברי תשובה זו ופשוט הוא בעיני. אך שראיתי ב"י שמגמגם בפי' תשובה זו והקשה עליו קושיות ופי' בפי' זרים ולכן כתבתי מה שנ"ל עכ"ל ד"מ וגם דבריו אין נלפע"ד דאף אם הסרסור מודה שחייב לשלחני ואפי' אם יש עדים שהוא חייב לשלחני למה יהא כאלו קבלן מן השלחני הלא המעות הוא של סוחר וזהו עיקר קושית הב"י דמה לו לשלחני אצל מעות הסוחר. וגם מה שפי' באין הסרסור מודה שצריך השלחני לשלם לסוחר לא משמע כן פשט דברי התשובה ועוד דא"כ היאך קאמר ויפטר מן הסוחר מהיכי תיתי יתחייב להסוחר הרי אין הסוחר נפסד כלום שהרי השלחני צריך ליתן המעות להסוחר. ובב"ח כתב וז"ל ולפע"ד הדברים ברורים ופשוטים שהסוחר לא הי' חייב כלום לסרסור אלא ששאל ממנו בינו לבין עצמו דרך חסד שיהא שלוחו לקבל מעות מהשלחני ושיביאם לו ואח"כ העמידו אצל השלחני וא"ל בסתם מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני והשלחני עכבם מחמת חוב שה"ל על הסרסור ופסק הרא"ש דאם היה הסרסור חייב לשלחני הרי עכבם בדין דאע"פ דהמעות אינן של הסרסור מ"מ מאחר שהשלחני אינו יודע מזה כי הסוחר המחהו בסתם מעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני ואין אחד מהם יכול לחזור דדבריהם הללו לא ניתנו לחזרה א"כ מעתה נסתלק השלחני מעל הסוחר ואין לו עסק אלא עם הסרסור ויכול לעכבם בשביל החוב שעל הסרסור דה"ל כאלו מסר השלחני המעות ליד הסרסור וחייב הסרסור לשלם לסוחר אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשולחני וזה מעכבם שלא כדין ישבע הסרסור כנגד הסוחר שאינו חייב לו כלום ויפטר מן הסוחר דהסרסור לא פשע כלום בשליחותו והסוחר הפסיד מעותיו לאחר שישבע גם השלחני שהסרסור חייב לו והסוחר איהו דאפסי' אנפשיה שהמחהו אצל השלחני בסתם ולא הודיעו שהסרסור הוא שלוחו בלבד שאז לא הי' יכול לעכבם בשביל חוב שהי' לו על הסרסור וב"י הרבה בכאן קושיות לפי הבנתו והניחם בצ"ע אבל אין כאן קושיא כל עיקר כי הדבר פשוט כדפי' עכ"ל וגם זה אינו נכון דנהי דהיכא דהמחהו בסתם יכול השלחני לומר שוב אין לי עסק עמך אלא עם הסרסור מ"מ פשט הל' לא משמע כן שהמחהו בסתם ושהשלחני טוען כן וגם לא הוזכר בתשובה בסיפא שהשלחני ישבע. וגם דינו אינו אמת באין הסרסור מודה דלמה ישבע הסרסור הא אין לו להסוחר עליו אלא טענת שמא ולא אמרי' דנצרף טענת השלחני לזה להשביעו כיון שלא היה הסוחר ביד הסרסור שום דבר מעולם וכדלעיל סי' זה ס"ק נ"ו וסי' קכ"א ס"ק מ"ו ע"ש. אבל באמת דברי הרא"ש וטור פשוטים ולחנם הרעישו האחרונים בזה וה"פ סתם סרסור רגיל לסרסר סחורה ונוטל מעות מלוקח ומשלם לסוחר המוכר הסחורה והסוחר משלם סרסרו' להסרסור ורוצה הסרסור לעכב מן המעות שתחת ידו בעד סרסרות שלו והסוחר צריך להמעות ההוא ואומר לו בא ואעמידך אצל שלחני שילוה לי מעות וישלם לך בשבילי ואתה תתן לי המעות שלי שבידך המגיע לי בעד סחורתי וכן עשה שהעמידו אצל השלחני וא"ל שיקבל בשבילו מעות מן השלחני ואח"כ השלחני עיכב המעות מחמת חוב שהיה לו על הסרסור והלכך אם הסרסור היה חייב מעות לשלחני הרי עכבם בדין והו' כאלו נתנם ליד הסרסור וחייב הסרסור ניתן לסוחר המעות שבידו השייך לסוחר שהרי כבר קבל תשלומין שכר סרסרות שלו מן השלחני אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשלחני כלום וזה מעכבם שלא כדין ונמצא שלא קבל תשלומין שכר סרסרות שלו מן השלחני ישבע הסרסור שאינו חייב לו כלום ומעכב תחת ידו המעות שבידו השייך להסוחר ויפטר מהסוחר והשתא ניחא דמשביעין להסרסור דאע"ג דאין להסוחר עליו אלא טענת שמא מכל מקום כיון דמעות שלו היה בודאי בידו מצרפים טענת השלחני לזה ומשביעינן אפי' בשמא וכדלעיל ס"ק נ"ו וסי' קכ"א ס"ק מ"ו ועוד דעכ"פ צריך לישבע הסרסור נגד השלחני שטוענו ברי אתה חייב לי ואם לא ישבע ע"כ השלחני אומר אמת ונמצא שכבר קבל דמי תשלומי סרסרות שלו מחמת מה שחייב לשלחני והשתא נמי אתי שפיר מ"ש הרא"ש וטור וחייב הסרסור ליתן המעות לסוחר דבין לפי הב"י או לפי הד"מ או לפי הב"ח לא א"ש האי לישנא והל"ל וחייב הסרסור לשלם לסוחר ומאי האי דקאמרי וחייב ליתן המעות כו' אלא ודאי כדפי' דחייב ליתן המעות שלו שבידו וזה ברור ולא מצאו אנשי חיל את ידיהם:
עה סָעִיף יח כיון שהודה חייב לראובן משכר החפץ לאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי הודה שנתחייב בהן ללוי עכ"ל טור והרא"ש ור"ל כאלו הודה שהחזיר לו החפץ ונתחייב לו חוב גמור לשלם מיד:
עו סָעִיף יח דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כו'. דין זה תמוה בעיני אף שהוא מהטור מתשובת הרא"ש דמה בכך דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו הלואה מהשתא אלא דהוי כלא הגיע עדיין זמן הפרעון (כדלעיל ס"ק א') וכמ"ש הריטב"א בקדושין פ' האומר וז"ל דכ"ע ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי חשבון וכן אם נאנס הכלי משתלם מן הבעלים דמלוה הוא גבייהו מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו דקי"ל שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף עכ"ל וכ"כ התוס' נהדיא בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ט ע"א) ד"ה ואב"א כו' דאע"ג דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף מ"מ ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכ"כ עוד התוס' בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) והר"ן והרא"ש גופיה שם ומוכח בש"ס פ' הגוזל עצים ופרק האיש מקדש שם ופרק האומר (דף ס"ג ע"ח) דלמ"ד ישנו לשכירות מתחלה וער סוף מלוה הוא גבי' כל מה שעלה שכרו ועיין ברש"י שם וגם קי"ל ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן שם וכמו שנתבאר בי"ד סי' קמ"ג ס"ב דאפי' בנה עכו"ם עצמו שכרו מותר מטעמ' דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ נתחייב לו שכרו כבר ועכו"ם אימת מיתסר במכוש אחרון מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה כדאי' בש"ס דע"א (דף י"ט ע"ב) ע"ש וכ"פ הפוס' וכמ"ש בי"ד בש"ך ס"ק ד' וגם גבי קדושין פסקו כל הפו' והטור בא"ע סי' כ"ח ס"ז דאם חייב' לו שכר פעולה אינה מקודשת אפי' הגיע זמן השכירות לגבות מטעמא דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ נתחייבת לו כבר בשכירו' וה"ל מלוה גביה והמקדש במלוה אינה מקודש' כדאי' בש"ס ופו' שם ע"ש ואפשר לומר דכיון דשכר פעולה מיקרי ראוי וכמ"ש המרדכי ר"פ י"נ והרב בהג"ה בא"ע סי' ק ס"ב דאין הבעל חוב וכתובה גובים ממנו א"כ לא תקנו מעמד שלשתן בכה"ג דלא מיקרי מנה לי בידך כיון דמיקרי ראוי מחמת שלא הי' בידו מעולם אך מדברי הרא"ש והט"ו לא משמע הכי דא"כ למה להו לטעמא דשכירות אינו משתלמ' אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר לידו החפץ תיפוק ליה דאפי' שכירות משתלמת מתחלה נמי דהא פשיטא דאפי' החזיר לו החפץ אין כתובה וב"ח גובים משכר פעולה מהני דראוי כיון שלא הי' בידו מעולם אלא ודאי דין מעמד שלשתן שייך אפי' בדבר שלא הי' בידו מעולם וכמש"ל ס"ק ג' וא"כ דברי הרא"ש וט"ו כאן צ"ע:
עז סָעִיף יט דהוי כערב בשע' מ"מ. ל' הטור לפי שהוא ערב בשעת מ"מ שמשתעבד בלא קנין שהרי לוי לא הי' חייב לשמעון כלום ועכשיו הוא מתחייב לו בזה המעמד וכיון שנתערב לו באותו מעמד עצמו מתחייב לו בלא קנין ע"כ וכ"כ בה"ת שטר כ"ח סוף ח"ב וז"ל דאף על גב דאמרו ערב שלא בשעת מ"מ בעי קנין התם הוא שכבר היה חייב לו המנה ולא על אמונתו הלוהו אבל הכא הלוה לא הי' חייב כלום למקבל ועכשיו הוא מקבל עליו חובו ומאמינו הוי כשעת מתן מעו' ולא בעי קנין ומשתעבד הערב בלא קנין וכ"ש אם היה חייב למקבל על זה ועכשיו פטרו בשביל שאמר לו שיפרענו והוא נפטר ע"כ:
עח סָעִיף יט ויש מי שחולק. דברי המחבר כאן ובב"י צל"ע בזה. שבב"י אחר שהביא דברי הבעה"ת הנ"ל כתב וז"ל וכ"כ ר' ירוחם בנט"ו ח"א וכ' שיש מי שחולק וחומר שאינו מועיל בלא קנין תוס' פרק הניזקין עכ"ל וע"פ זה כתב כאן ויש מי שחולק (ודברי העיר שושן בכאן מגומגמים ע"ש) ועיינתי בר' ירוחם שם ולא מצאתי דבר מדין זה רק שכתב שם בנט"ו ח"א מי שנעשה ערב למי שמחייב עצמו בקנין לתת מתנה לחברו ואע"ג דלאו מידי חסריה כיון דלא עביד מצוה משתעבד ואפי' לא קנו מידו כמו ערב דבשעת מתן מעות ויש מי שכתב דאינו מועיל בלא קנין וראשון נראה עיקר תוס' פ' הניזקין עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לקמן סי' קכ"ט וגם בהג"ה סוף סעיף ה' כתבו הרב. וסובר הב"י דמתנה והמחאה במעמד שלשתן חד דינא אית להו ואינו מוכרח די"ל דשאני מתנה דלאו מידי חסריה כלל משא"כ הכא דחסריה מעיקר' להממחה והשתא שנכנס זה המקבל במקומו והמומחה מתחייב ליתן והוי כמו שעת מתן מעות והוי כערב בשע' מתן מעות וחסריה (שוב ראיתי שגם בס' גד"ת פקפק על הב"י בזה ע"ש) וכן מוכרח בעל כרחך לחלק לדעת בעל התרומות שהרי בשער כ"ח כתב בסתם דברי תשובות לקמאי דערב של המחאת מעמד שלשתן נתחייב מטעם דהוי כמו ערב דבשעת מ"מ והבאתי לשונו לעיל בסמוך ובריש שער ל"ה כתב בסתם תשוב' הראב"ד דאם קנה בקנין גמור להיות ערב במתנה שאדם עושה לחבירו מממון ואף על גב דלאו מידי חסריה כיון דלאו מצוה קעביד משתעבד עד כאן לשונו אלמא דבערב במתנה צריך קנין אלא ודאי צריך לחלק כמו שכתבתי וצריך עיון: מיהו בדין אם הי' חייב למקבל ע"ז ועכשיו פטרו מודה הבית יוסף דליכא מאן דפליג בהא דהא אין לך מידי חסריה גדול מזה שעכשיו ע"פ המחאתו וערבותו של זה פטרי' להמומחה ומ"ש בב"י וכן כאן שיש מי שחולק צ"ל דקאי אהיכא שלא הי' חייב למקבל א"נ היכא שהי' חייב למקבל ולא פטרו עתה בפי' למ"ד לעיל סעיף ט' שיכול לחזור בו א"כ לאו מידי חסריה שהרי יכול לחזור ולתבוע הממחה. ונראה דלפי מה שפסקתי לעיל ס"ק ל"ח דהוי ספיקא דדינא אם יוכל לחזור על הממח' והמע"ה וא"כ לא יוכל לחזור עליו א"כ היכא דהי' חייב לו ופטרי' חייב הערב דהוי מידי חסריה ואין לומר דכיון דהוי ספיקא דדינ' יכול הערב לומר מאן נימא לן דדינא הוא דא"י לחזור דילמא יכול לחזור ולא מידי חסרתיך דס"ס כיון דאין אנו יכולים לפסוק לו שיחזור עליו נמצא שע"פ ערבותו של זה נעשה ההמחאה והפסיד זה חובו וחייב הערב ולא דמי לדלקמן סי' ש"ו סעיף ה' בעש' השוחט ספק טריפות דפטור מלשלם דהתם י"ל כשר הוא ואינו חייב כלל משא"כ הכא דודאי נתערב אלא שי"ל שיחזור על הממחה והלכך כיון שאין אנו יכולים לחייב את הממחה א"י לחזור וחייב הערב ועוד יש לומר דשאני התם דהוא נתן לו לשחוט ועוד יש לחלק בכמה גווני ודו"ק:
עט סָעִיף כ לא מהני. אע"ג דשלוחו כמותו מ"מ כיון דמעמד שלשתן הלכת' בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה:
פ סָעִיף כ הוי כשליח. וכדלקמן סי' רכ"ז סעיף ל' וע"ש:
פא סָעִיף כ ולא יוכל להקנות כו'. אבל אחר יכול להקנות ליתומים במעמד אפוטרופס כן הוא בת"ה שם וכ"כ הר"ב לקמן סי' ר"ץ סי"א בהג"ה ונראה דאפי' למאי דנראה מדברי המחבר לקמן דאם שלח המקבל שלוחו איכ' מאן דפליג וס"ל דלא מהני בהא כ"ע מודו מטעם שכ' הרא"ש פרק קמא דמציעא בשם ר"ח דלזכות ליתומים יד אפטרופס עדיף משליח ומביאו בת"ה שם וכדמוכח נמי מדברי הט"ו לעיל ר"ס ק"ה ולזה כתב הר"ב לקמן סי' ר"ץ סתם דיכול להקנו' במעמד שלשתן דאפטרופוס ליתומים וכאן גבי שליח סתם הרב כדברי המחבר שכתב יש מי שאומר דמהני משמע דלאו כ"ע ס"ל הכי אלא ודאי יד אפטרופס לזכות ליתומים עדיף משליח וכמ"ש:
פב סָעִיף כ יש מי שאומר כו'. לא ידעתי למה כתב כן בלשון יש מי שאומר דהא ליכא מאן דפליג בהא ואפשר משמע ליה הכי מל' הטור שכתב ונראה דאפילו לדברי א"א ז"ל כו' משמע דכוונתו דהרמב"ן סתמא קאמר דמעמד שלשתן לא מהני ע"י שליח משמע דה"ה ע"י שליח המקבל והרא"ש חולק אבל לפעד"נ דה"ק דהרמב"ן לא דבר מזה ואפי' לדברי א"א שפי' בהדיא דע"י שליח המקבל מהני מ"מ אם לא עשאו המקבל שליח אלא שאמר כו' וכ"כ ר' ירוחם להדיא בסוף נתיב ט"ו וז"ל מעמד ג' ע"י שליח הנותן לא קנה אבל עשה מקבל שליח קנה כ"כ הרמב"ן בגטין עכ"ל ואולי גם כוונת המחבר במ"ש יש מי שאומר כיון דלא מצא דין זה מבואר בפי' בשאר פוסקים ולפעד"נ לדינא דע"י שליח המקבל מהני לכ"ע והיא גופא שכתב הרמב"ן דמעמד שלשתן ע"י שליח הנותן לא מהני חידוש הוא ולא נמצא בשום א' משאר הפוסקים (זולתי בהר"ן והרא"ש והנמשכים אחריו) ואדרבא מדסתמו דבריהם משמע דדין זה הוא כמו בשאר מקומות דקי"ל שלוחו של אדם כמותו:
פג סָעִיף כ דמהני. דלענין הפקעת ממון דהנותן ע"י שלוחו אמרי' הבו דלא לוסיף עלה אבל לענין זכות המקבל אמרי' שלוחו כמותו ועיין בתשוב' מהרשד"ם סי' שנ"ט:
פד סָעִיף כ אבל אם לא עשאו המקבל שליח כו' תנהו ללוי שיזכה כו'. משמע אבל עשאו המקבל שליח אף ע"פ שאמר ראובן לשמעון בפני לוי בזה הל' תנהו ללוי שיזכה בו ליודא המקבל קנה המקבל והטעם דכיון שהוא שליח המקבל והם שלשתן במעמד אחד מסתמא כי אמר תנהו ללוי שיזכה ליודא לאו בתורת זכיה ממש אלא הכונה שיקנה אותו בשמו מעכשיו כפי מינוי שליחותו מדין מעמד שלשתן וכ"כ בס' גדולי תרומה שער כ"ח סוף ח"ד:
פה סָעִיף כ תנהו ללוי שיזכה בו ליודא כו'. כתב הב"ח וז"ל ונראה דוקא בלשון זה לא זכה בו יודא אבל אם בשעת המחאה אמר בסתם תנהו ללוי אע"פ שמתחלה העמיד עם לוי שיזכה בו ליודא כבר זכה לוי מתורת מעמד ג' בסתם בשביל יודא ולא מצי הדרי בהו לא זה ולא זה דדברים הללו לא ניתנו לחזרה והכי מוכח מעובדא דסוחר וסרסור ופשוט הוא עכ"ל ולפעד"נ דז"א דמה בכך שאמר בסתם תנהו ללוי כיון דעכ"פ לוי לא יזכה בו לעצמו רק ליודא ואינו יכול לזכות ליודא כיון שלא בא לידו כלום ומעיבדא דסוחר וסרסור לא מוכח מידי לפי מאי דפרישית לעיל ס"ק מ"ד ואפי' לפי מאי שפירש הבית חדש שם ל"ד לכאן דהתם טעמא הוא שהשלחני אומר כיון שהמחית בסתם ליתן לסרסור אני אומר שהמעות הוא שייך לסרסור ולא שהסרסור יתנו לך אבל הכא כיון דהאמת הוא שהמעות אינו שייך ללוי במה יזכה בו יודא כן נלפע"ד:
פו סָעִיף כ ללוי שיזכה כו'. ול"ד למ"ש הפו' והטור ביו"ד סי' רנ"ח סעיף ח' דמי שהיה לו חוב ביד א' ואמר חוב זה שיש לי ביד פלוני יהא לצדקה אם אמר כן בפני ב"ח ובפני הגבאי או בפני אדם חשוב שבעיר זכה בו הגבאי או האדם חשוב מדין מעמד שלשתן דהתם יד הגבאי או האדם חשוב הוי כיד העניים עצמם והוי כאלו העניים עצמם עומדים שם וזכו בו מטעם מעמד שלשתן ולא מתורת זכיה (ודמי לאפוטרופוס של יתומים דעדיף משליח וכמ"ש לעיל ס"ק פ"א והיינו נמי מטעם דהוי כאלו היתומים עצמם עומדים שם) כן נלפע"ד. ולא כבעה"ת שער כ"ח סוף ח"ד דמדמי להו להדדי והשיג על הרי"ף שפסק בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה דזכו בו עניים מדין מעמד שלשתן ולפעד"נ דברי הרי"ף נכונים וכמ"ש וכ"כ בספר גדולי תרומה ועיין ביש"ש פ"ד דב"ק סי' ב':
פז סָעִיף כ יכול לחזור בו. ל' הטור שהרי לוי אינו יכול לזכות בו ליודא עד שיבא המנה לידו נמצא שלא זכה יודא בכלום עכ"ל וכתב הסמ"ע דר"ל שלא זכה במעמד שלשתן ויכול לחזור בו קודם שיגיע המנה ליד לוי אבל לאחר שנתן שמעון ע"פ ראובן המנה ללוי ליתנו ליודא ודאי זכה בו יודא ואין ראובן יכול לחזור בו עכ"ל ולפעד"נ דאפי' לאחר שכבר נתן שמעון המנה ללוי על פי ראובן לא זכה בו יודא מטעם מעמד שלשתן דכיון דלא קנהו בשעה שהיו שלשתן עומדים יחד במה יקנהו אח"כ הרי כבר נתבטל מעמדם ומה בכך שנתנו אח"כ ללוי רק אם אמר ראובן מתחלה ללוי לשון תן מנה ליודא או הולך או זכי לו אותו מנה שביד שמעון או בשאר לישני דזכיה דלעיל ר"ס קכ"ה והגיע אח"כ לרשות לוי א"י לחזור בו מטעם זכייה וכמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סק"ב וס"ק כ"ח. ע"ש:
פח סָעִיף כא ליתיה מפי הכתב. דכיון דע"י שלוחו לא מהני כ"ש מפי הכתב שאין כאן מעמד שלשתן אלא הנותן מדבר לנפקד לבד שיתן לפלוני עכ"ל ריב"ש ועיין עוד שם ונראה דה"ה ע"י כתב המקבל לא מהני ואדרב' גרע טפי מכתב הנותן וק"ל:
פט סָעִיף כב הואיל ונתרצה המקבלן כלומר ואינו יכול המקבל לחזור על ישראל החייב לו הואיל ונתרצה לסלק עצמו מב"ח ישראל ולחזור בחובו על העכו"ם איהו דאפסיד אנפשי' וכן הוא בטור והיינו דוקא לסברא הראשונה דלעיל סעיף ט' אבל לסברא האחרונה שם יכול המקבל לחזור עליו אם לא שפטרו בפי' וכ"כ ב"י (וב"ח וכ"כ בתשו' מהרשד"ם סי' פ"ו) ולפ"ז ק"ק מה שסתם המחבר כאן וצ"ל דכיון דלעיל סעיף ט' הביא ב' הסברות א"כ ממילא נשמע שזהו לסברא הראשונ' ושלסברא האחרונה בעינן פטרו בפירוש:
צ סָעִיף כב כן אעשה כו'. כתב הסמ"ע דקדק הט"ו לכתוב דאמר הישראל כן אעשה אף ע"פ דלא בעינן רצון המומחה כמ"ש הט"ו בס"ז שאני בעכו"ם דהיה יכול לומר מחמת אונס שתקתי עכ"ל ולאו רישי' סיפי' דבריש דבריו מיירי באומר בפירוש איני רוצה דהא כ' כמ"ש הטור בס"ז ובס"ז מיירי להדיא דיכול להקנות בע"כ וסוף דבריו יכול לומר מחמת אונס שתקתי ולענין דינא צ"ע בשתק דכיון דשתיקה כהודאה דמיא אם כן הרי הודה ליתן לו ומ"ש הט"ו כן אעשה י"ל דל"ד קאמרי אלא אתא לאפוקי אם אמר איני רוצה לפי שאין בידו כלום ואני אהי' מוכרח להודות ליתן לך מפני האונס דבכה"ג יכול לומר אנוס הייתי ולא היה לך לסלק עצמך מהעכו"ם ע"פ המחאה זו וכה"ג נתבאר לקמן סי' קל"א ס"ו וכמ"ש שם ע"ש:
צא סָעִיף כב וא"י לומר אנוס כו'. בבעה"ת וטור איתא שהעכו"ם הנותן הוא שלטון ואפ"ה כתבו דאי"ל אנוס הייתי:
צב סָעִיף כב לא קנה. שהרי אפי' זיכה לו ע"י עכו"ם לא קנה שהרי אין זכיה לעכו"ם ולא עדיף מעמד שלשתן מזכיה גמורה. טור ופוסקים בסברא זו. וכתב בתשוב' מהרשד"ם סי' שנ"ט דכי היכי דאין מע"ש בעכו"ם לדעת ר"י ה"ה בישראל מומר לעכו"ם ואין דבריו נראין לפע"ד דדוקא בעכו"ם ס"ל דאין בו דין מע"ש מטעמא דלא עדיף מע"ש מזכיה גמורה ואין זכיה לעכו"ם אבל ישראל מומר הא אית ליה זכי' וכמו שנתבאר בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ומהם בא"ע סי' ק"מ ע"ש:
צג סָעִיף כב מיהו כו' י"א דקנה המקבל דברי הר"ב צ"ע דמה בכך שאמר כך להעכו"ם ס"ס הא ס"ל לי"א אלו דאין זכיה לעכו"ם ועיינתי במהרי"ו ומרדכי ותשו' מיי' לספר משפטים סי' ס"ח תשו' מהר"מ ולא כתבו שם בהאי לישנא שכתב הר"ב רק יש לפרש דבריהם שם דכיון שאמר לו תדור ליתן לו ובזה תהי' פטור א"כ מיד שהעכו"ם נדר לו הוא פטור ממנו והו' כאלו מחל לו ושוב אין לו על העכו"ם כלום דפשיטא דיכול למחול לעכו"ם ממילא יכול המקבל להוציא מן העכו"ם מטעם דהוי כמחל לעכו"ם כיון שאמר לו בזה הלשון תדור לו ובזה תהיה פטור ממנו אבל מדברי הר"ב לא משמע הכי מדקבעו בדין מעמד שלשתן ועוד שכתב קנה המקבל והאי לישנא משמע שקנה אותו כדין ותהיה קניה גמורה וא"כ אפילו הנותן יכול להוציא מן העכו"ם ע"י תחבולה אינו רשאי ולפי מאי דפרישית אינו אלא מחילה והמקבל יכול להוציא מן העכו"ם כמו זוכה מן ההפקר ולפ"ז גם הנותן אם יכול להוציא מן העכו"ם רשאי וא"כ דברי הרב צל"ע (ובע"ש השמיט הגהת הרב ואולי כוון למה שכתבתי):
צד סָעִיף כב ובכל ענין כו' כבר כתבתי לעיל סי' ס"ו סי"ז שאין דברי הרב נכונים בזה במ"ש שבכ"מ שאין הקנין נתפס אם זכה וקבלם שוב לא מפקינן מיניה ע"ש ומ"מ הדין בכאן אמת דהיכא שכבר נתן העכו"ם מה שבידו ואפי' לא הי' מעמד שלשתן זכה המקבל כיון שהרשהו ליתן ועשה שליחותו ונתן לו הרי הוא כאלו הוא בעצמו נתן לו ועמ"ש שם:
צה סָעִיף כב יכול ליתנו לעכו"ם. שאפילו אמר לו בינו לבין עצמו מנה יש לי בידך תנהו לעכו"ם פשיטא שיתנהו לו כל זמן שאין הישראל חוזר בו עכ"ל טור והרא"ש וכ"כ התוס':
צו סָעִיף כב לא זכה העכו"ם. היא דעת היש מי שחולק וטעמייהו דלא תקנו דין מעמד ג' דהוא הלכתא בלא טעמא בעכו"ם שיזכה ויקנה בו:
צז סָעִיף כב יתן לעכו"ם. דאיהו דאפסיד אנפשיה שאמר ליתנו לעכו"ם כיון דידע שצריך הנפקד ליתנו לו עכ"ל טור והרא"ש:
צח סָעִיף כב קנה הישראל. ויכול להוציא מיד הנפקד בב"ד דכיון שהפקיעו חכמים ממונו של ישראל במעמד שלשתן כ"ש ממונו של עכו"ם עכ"ל טור והרא"ש ומשמע דאפי' אין העכו"ם תובע את הנפקד או שמת העכו"ם יכול המקבל להוציא מיד הישראל ולקמן כתבתי דצ"ע ושנראה שהתוספות ושאר פוסקים לא ס"ל הכי:
צט סָעִיף כב חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל. שהרי כבר נתחייב לו ואם העכו"ם אנס את הלוה אין הישראל מפסיד בכך כ"כ הטור והוא מהרא"ש. אבל צל"ע דבמה נתחייב הלוה לישראל דהא לסברא זו לא עדיף מעמד שלשתן מזכיה גמורה כמ"ש הטור והרא"ש עצמם א"כ כי היכא דלית לעכו"ם זכיה לדידן ה"ה לא מצי עכו"ם למזכי לישראל ע"י ישראל וכדאיתא להדיא בש"ס פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א ע"ב) דאין שליחות וזכיה לעכו"ם לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו וא"כ לא זכה זה הישראל בממון זה מעולם אלא דאי בעי העכו"ם לתבוע לפנינו את הישראל הנפקד או הלוה ורוצה לחזור מהמחאה או כשהנפקד או הלוה רוצה להחזיר הפקדון או המעות להעכו"ם מחמת שהעכו"ם חוזר בו דיינינן ליה דא"י לחזור מטעם דכיון שהפקיעו חכמים ממונו של ישראל ע"י מעמד שלשתן דהיה הלכתא בלא טעמא כל שכן ממונו של עכו"ם ולא עדיף עכו"ם מישראל דכי בשביל שהוא עכו"ם יהא חוטא נשכר אבל שיתחייב הישראל אם אנסו אין לזה טעם כלל וכן משמע בדברי התוס' שמהם מקור דין זה כמו שכתבתי וז"ל ואם הנותן עכו"ם נראה דקנה דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד ג' דהוי הלכתא בלא טעמא כ"ש ממון העכו"ם ועוד דכדיניהם דיינינן ליה שאומרי' ליה לעכו"ם כך דינכם כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא עכ"ל משמע דר"ל כשהעכו"ם ציית דין ישראל ורוצה לחזור או כשהנפקד או הלוה רוצה להחזיר לעכו"ם מחמת שחוזר בו דייני' ליה שאין יכול לחזור בו וקנה המקבל מטעם דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד ג' כ"ש ממון העכו"ם ועוד שאומרים ליה כך דינכם אבל אם העכו"ם מוציא בכח מהנפקד או הלוה הישראל למה יתחייב הישראל הא לא זכה בו המקבל כלל כיון דאין זכיה ושליחות לעכו"ם לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו ולא עדיף מעמד ג' מזכיה גמורה לגבי ישראל וגם במרדכי (דפוס סמבניוט"א ומרדכי ישן) משמע כדפי' שכ' וז"ל ואם הנותן עכו"ם והנפקד והמקבל ישראל זכה המקבל ואע"פ שזכיה מטע' שליחות איתרבאי ואין שליחות לעכו"ם מ"מ נימא ק"ו דהשתא ממונו של ישראל הפקיעו בהלכת' בלא טעמא משום מעמד ג' ממונו של עכו"ם לא כ"ש עכ"ל משמע דהא קיימא דאין שליחות לעכו"ם אלא דמ"מ הפקיעו ממונו של עכו"ם ופסקינן שהעכו"ם מחויב ליתנו לו וא"י לחזור בו אבל שיתחייב הנפקד לא שמענו כיון דאין זכיה לעכו"ם וכן משמע באגודה שכתב כ"ש ממון העכו"ם ועוד דכדיניהם עבדינן ליה עכ"ל וכן נראה לפרש דברי הסמ"ג דף קס"א ע"ב ותשו' מיי' לספ' קנין סי' ח' אבל הרא"ש נראה שמפרש כיון דבדיניהם הוא כן דייני' ליה לישראל כדיניהם וע"כ כתב ועוד שגם בדיניהם הוא כך עכ"ל ולא כתב לשון עבדינן ליה וסברתו צל"ע דהיכא נידון לישראל זה לגבי ישראל אחר כדיניהם (ואפשר דכיון דהיה הממון של עכו"ם והקנהו לזה דייני' ליה כדיניהם אף לגבי ישראל וכדלעיל סי' ס"ו סכ"ה ולקמן ס"ס שס"ט גבי ישראל שקנה שטר מעכו"ם בדיניהם אך צריך להתיישב דמאן לימא לן בהך דסי' ס"ו גופיה אם חזר העכו"ם והוציא בכח מן הלוה דילמא הלוה פטור וכן מוכח להדיא בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ב דפסק דהישראל שקנה השטר מהעכו"ם צריך להעמיד ערב שאם יעליל עליו העכו"ם ויוציא ממנו יסלקנו הרי משמע להדיא דאם העכו"ם מוציא בכח מחויב להחזירם לו אע"פ ששם היה לו עדים שקנהו בדיניהם ממנו וא"כ כ"ש הכא שהישראל פטור ותו דאפילו נימא דהתם גבי מוכר שטר אם הוציא העכו"ם בכח הלוה חייב לחזור ולשלם לזה שאני התם כיון שהשטר נעשה בעש"ע וזה יש לו דין העכו"ם והוה כאלו נכתב הוא בשטר כיון שבדיניהם הוא כן והוא מוציא השטר לפנינו משא"כ הכא ודוק וגם קשה לסברתו במה יזכה בו ישראל זה וצ"ל שדעתו דכיון דהפקיעו חכמים ממון של עכו"ם א"כ לא פלוג בדבר ועשו אותו כאלו זכה בו הישראל אף כנגד הישראל א"נ ס"ל דהא דאמרינן בפ' א"נ דאין שליחות וזכיה לעכו"ם לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו היינו לענין שיזכה ישראל לישראל מכח העכו"ם אבל הכא במעמד שלשתן ממילא נסתלק העכו"ם דכיון שהפקיעו חז"ל ממונו של ישראל כ"ש ממון העכו"ם ותו זכי ליה הישראל שהמעות בידו לישראל חברו מכח עצמו ולא מכח העכו"ם וצל"ע וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קנ"ה:
ק סָעִיף כב אינו חייב לשלם. שאינו אלא שומר לשני במה שהיה שומר לראשון ופטור מהאונסים ואפילו אנסו העכו"ם עד שהביא הפקדון לביתו פטור ואין זה מציל עצמו בממון של חבירו כיון דלא אנסו אלא על פקדון זה כו' אבל במלוה לא שייך האי טעמא דמלוה להוצא' ניתנה וכאלו אנסו ליתן ממון אחר עכ"ל טור והרא"ש. וע"ל סי' רצ"ב סעיף ח' וסי' שפ"ח סעיף ד':
קא סָעִיף כב ואפילו נטל כו'. בהגהת מרדכי איתא דין זה על פקדון של ישראל וכמ"ש לקמן בסמוך והר"ב כתבו כאן בפקדון של עכו"ם לפי סברת הרא"ש והטור והמחבר דס"ל דכבר נתחייב הישראל ליתן הפקדון לישראל אבל לפי מ"ש לעיל דסברת הרא"ש צל"ע ושנראה דלא זכה הישראל נגד הישראל א"כ פשיטא דבלא"ה יכול ליטול מהפקדון כל מה שהוציא עליו ואפילו ה"ר משה מפונטייז"א בהגה' מרדכי מודה בזה ודו"ק:
קב סָעִיף כב נטל שלו כו'. צ"ע על הר"ב שכ"כ בסתם ובהגה' מרדכי שם מסיק דה"ר משה מפונטייז"א חולק על הר"י בזה וגם בב"י בס"ס ע"ב כתב דאין דברי ר"י נראין בעיניו והביאו בד"מ כאן וז"ל כתב בהגהת מרדכי דב"ב פ"ג על ראובן שבאו אנסים בביתו ליקח משכון של ראובן בשביל שמעון דין הוא שיעכב ראובן של שמעון בשביל משכונו וכתב ב"י ואין דבריו נראין בעיני וכן נרא' מדברי הגהת מרדכי שם שיש מי שחולק על סברא זו ע"כ עכ"ל ד"מ. משמע דס"ל כהב"י ואין לומר דהרב ס"ל דכאן שהפקדון הוא של עכו"ם גם הב"י והר"מ מפונטייזי"א מודה וכמ"ש בסמוך מטעם דלא זכה הישראל בו דא"כ אמאי סתם כדברי המחבר גבי מלוה ואפשר שהרב כאן בהגה חזר בו והכריע כר"י וכן משמע קצת מדבריו בתשובה סי' פ"ו דף קע"ו ע"ג שכתב לדברי ב"י כו' ע"ש משמע דלא ס"ל כב"י או אפשר ס"ל להר"ב דע"כ לא פליג הב"י אלא במה דמשמע דמיירי בהגהת מרדכי שלקחו משכון של ראובן בשביל שמעון שהיו סבורים שהוא משכון של שמעון ואפשר אלו הוי ידעי שהוא משכון של ראובן לא הי' נוטלין בחזקה של ראובן בשביל שמעון הלכך ריעא מזליה דראובן גרם שלא ידעו שהוא שלו וגם ה"ל להודיעם שהוא שלו אבל כשהם רוצים ליטול בחזקה של ראובן בעד שמעון אע"פ שיודעים שהוא של ראובן עד שיתן להם של שמעון אם כן הו"ל כאלו נטלו של שמעון ובכה"ג מיירי כאן בהג"ה ואע"ג דמדברי ה"ר משה מפונטייזי"א שם משמע דפליג גם בהא מדהביא ראיה מהירושלמי דאין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם לבר מארנונ' מכל מקום כיון דאין ראייתו מוכרחת דשאני התם שלא היה ביד הנתפס משל חברו אבל הכא יש של חבירו בידו והיה יכול ליתנו לו שהרי הם באים על חבירו דוקא ואונסי' אותו ליתן של חבירו מסתבר ליה להר"ב דנוטל מהפקדון כל מה שהוציא עליו אך בתשובת הרב שם משמע דהגהמ"ר מיירי שהיו רוצים ליטול בחזקה של ראובן בעד שמעון שהיו יודעים שהוא של ראובן ואפ"ה פליג הב"י ע"ש ומ"מ לענין דינא היכא שהיו סבורים שהוא של שמעון נראה כמ"ש ששמעון פטור. עי"ל דע"כ לא פליג הב"י אלא במה דמשמע בהגמ"ר שלא היו האנסים יכולים ליטול משכונו של שמעון רק משכונו של ראובן עד שיתן להם משכונו של שמעון ובהא מסתבר דפטור שמעון כיון שלא היו האנסים יכולים ליטול את שלו א"כ נהי דאנסוהו לראובן ולקחו את שלו אין זה מיקרי אונס כיון שלא אנסוהו רק בממונו אבל אם היו האנסים יכולים ליקח משכונו של שמעון כגון שהיו יודעים היכן הוא מונח בביתו של ראובן והיתה יכולה ידם לשלוט בהם כגון שאמרו אנו יודעים שהוא מונח במקום פלוני ויכולים אנו ליטלו רק מה לנו לטרוח אנו נוטלים את שלך בשביל שמעון וכה"ג הוי כאלו נטלו של שמעון ונוטל ראובן מפקדון של שמעון כל מה שנטלו משלו עבורו ובכה"ג מיירי הרב בהג"ה כמ"ש ואפי' נטל שלו והציל הפקדון כלומר דבמה שנטלו שלו הציל הפקדון ואלמלא שנטלו היו יכולים ליטול הפקדון ודוק:
קג סָעִיף כב שלו כו'. פי' שהעכו"ם נטל שלו מחמת שהציל הפקדון ולא רצה לתתו וכן בהגהת מרדכי שם שהעכו"ם נטלו ע"ש ואפשר כונת הר"ב לומר אם נתן הישראל את שלו והציל הפקדון דכיון שאם לא הי' עושה כן הי' נוטל העכו"ם פקדון הרי הוא כאלו נטלו העכו"ם עצמו ועיין לקמן סימן קכ"ח סוף סעיף ח' בהג"ה:
קד סָעִיף כב נוטל מן הפקדון. לכאור' נרא' דלאו דוקא נוטל מן הפקדון אלא אפי' כבר נתן הפקדון להישראל חייב לשלם לו מה שהוציא עליו כיון דנתחייב לו מתחלה לשלם מה שהוציא עליו מטעם שהיה יכול ליתן להם הפקדון וכן צ"ל בהגהת מרדכי דלאו דוקא שמעכב הפקדון ע"ש ואפשר לפי שהרב ראה שה"ר משה מפונטייזי חולק לכך כתב נוטל מן הפקדון כו' הואיל שהוא מוחזק נוטל ממנו אבל אם כבר נתן לו הפקדון אינו חייב לשלם כדין כל ספיקא דממונא דלא מפקי' מהמוחזק:
קה סָעִיף כג מכנסת כו'. כבר נתבאר סי' ס"ו סי"ב ע"ש: כתב בתשו' מהר"ר משה אלשיך סימן קכ"ד שמעון מכר בית לראובן וקבל עליו לסלקו מכל ערעורים ושעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ואח"כ הפקיד שמעון ביד ראובן טבעות זהב ובא שמעון ואמר לראובן הטבעות שיש לי בידך תנם ללוי במע"ש ואחר שנתרצה ראובן בא לוקח מוקדם והוציא לראובן מן הבית ועתה אינו רוצה ראובן ליתן הטבעות ללוי באמרו אלו הייתי יודע לא הייתי מתרצה ליתן לך לכאורה נראה דכיון שלא באו הטבעות ליד ראובן בתורת משכון על דמי הבית אם יוציאנו לוקח מוקדם אלא בתורת פקדון שאלו היה שמעון תובעם ממנו קודם שיוציאנו המוקדם לא היה יכול ראובן לעכבו בידו מטעם שמא יטרוף המוקדם הבית דמעיקרא לא נתחייב לתת לו משכון אם כן כמו שהי' שמעון יכול ליטלו ממנו יכול ג"כ להקנותו לאחר בקנין או במעמד שלשתן אמנם מטעמא אחרינא יכול ראובן לעכב הפקדון דאפי' כבר נתנו ללוי כיון ששטרו של ראובן מוקדם ושעבד לו מטלטלי אג"ק הוא טורפו מלוי ואע"ג דהאידנא אין טורפים ממטלטלים שמכר משום תקנת השוק וכמ"ש הרא"ש וטור לעיל סי' ס' הא כתבו שם דמשטרות שמכר טורפים ולא שייך תקנת השוק משום דמכירת שטרות לא שכיח וגם לא יצא השטר מרשותו לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול הלכך חשיב שפיר ממונו לגבות ממנו ב"ח ע"כ וק"ו הכח שגוף הפקדון עדיין אצל המוקדם ואפי' אם הי' הב"ח שהקנה אותם לו שמעון הוא ב"ח מוקדם לראובן וראובן הוא ב"ח מאוחר אפי' שהי' לאותו מוקדם שעבוד דמטלטלי אגב מקרקעי אם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה כמו שהכריח הב"י בסי' ס' והרי עתה אחר שהוציאו המוקדם מביתו וקדם וגבה וכ"ש אם מי שהקנ' לו שמעון במעמד שלשתן הוא מקבל מתנה ע"כ דבריו ותמיה לי אם לוי הוא מוקדם האיך יזכה בו ראובן מטעם ב"ח מאוחר שקדם וגבה הלא פשיטא דדין ב"ח מאוחר שקדם וגבה לא שייך אלא כשעדיין המטלטלים הם ברשות הלוה אבל כשמכר' לאחר פשיטא דאין ב"ח מאוחר יכול לגבות ואפי' קדם וגבה מוציאין מידו ונותנין לזה שמכרו לו וא"כ כיון שכבר הקנה לו במעמד שלשתן שהיא מכיר' ממש לכל דבר וכדמוכח בפוסקים בכמה דוכתי היאך יזכה בו ראובן אפי' נתנו ללוי במתנ' הרי הוא שלו לגמרי מיום ההמחא' ומ"ש כמו שהכריח הב"י בסי' ס' לא ידענא מאי קאמר דאדרבה הב"י שם ר"ל דב"ח מאוחר שגבה מטלטלים הב"ח מוקדם ששעבד לו מטלטלי אג"ק מוציא מידו ולא שייך בזה תקנת השוק שהרי הב"ח מאוחר לא קנה המטלטלים מתחל' ואם כן לפ"ז אדרבא אם לוי הוא מוקדם ושעבד לו מטלטלי אג"ק הוא מוציא מראובן ואפי' לפי מה שכתבתי לעיל סי' ס' דגם בב"ח מאוחר שגבה אין מוציאים ממנו היינו משום שלא היו רק משועבדים לראשון משא"כ הכא שהיו מכורים ללוי משעת המחא'. וכן בדין אם היה ראובן מוקדם ללוי אני חוכך ונלפע"ד לפי מאי דקי"ל דהאידנא אין טורפים מטלטלים שמכר משום תקנת השוק א"כ אלו היה בידו של לוי לא הי' ראובן יכול לטרוף מלוי א"כ מה בכך שהוא עתה בידו של ראובן ס"ס הרי לוי קנהו לחלוטים מיום ההמחא' ול"ד לשטרות דהתם כיון דלא שכיח וגם לא יצאו מרשות הנותן לגמרי א"כ לא עשו בו תקנת השוק ואם כן השעבוד דמטלטלי אג"ק קאי אשטרות אבל במטלטלי כיון דאמרינן דעשו בו תקנת השוק והשעבוד מטלטלי אג"ק שכתוב בשטרות כמאן דלא כתוב דמי לענין מטלטלים א"כ היאך נאמר לחצאין לענין אם הוא ביד המוקדם יטרפו ממי שמכרו לו ואפי' לפי מ"ש הב"י דבב"ח מאוחר שקדם וגבה לא עשו תקנת השוק מ"מ כיון דהוא מודה דבמכיר' עשו תקנת השוק א"כ לא מסתבר לחלק בין מכירה למכירה דמה לי שקנהו במשיכ' והוא בביתו או בשחר קנינים וכיון שכבר קנהו במעמד שלשתן שהוא קניה גמור' מה בכך שהוא עתה ברשות הב"ח מוקדם: גם מ"ש מהר"ם אלשיך בתחלת התשו' דאין ראובן יכול לעכבו מטעם שהיה יכול שמעון ליטלו ממנו ולא הי' יכול ראובן לעכבו כו' אינו מדוקדק דאפי' הי' חייב לו שמעון חוב ברור כבר והי' יכול ראובן לעכבו מ"מ כיון שלא עכבו ראובן והודה שהוא בפקדון בידו ונתרצה ליתנו ללוי קנהו לוי וכן משמע בפוסקים:
א סָעִיף א בין מלוה בין פקדון. ולא אמרינן דוקא פקדון שהוא בעין הוא דמקני ליה ולא במלוה שאינה בעין עפ"ר:
ב סָעִיף א בין שנתנו לו במתנה כו'. קמ"ל דל"ת דוקא בפרעון הוא דתקנו משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה כו' וכמ"ש בסמוך משא"כ במתנה וגם לא ?שכיח הנותנים מתנה:
ג סָעִיף א קנה ואין כו'. מעמד שלשתן איתא בגמרא דהוא הלכתא בלא טעמא למה יועיל זה לקנות בו וכתבו התו' והביאו הטור בסי' זה סי"ג דחז"ל עשו קנין זה שאין לו טעם משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין ועמ"ש בטור עוד מזה סי"ג:
ד סָעִיף א אע"פ שעדיין עסוקין באותו ענין. ל' הטור דלא אמרינן שיכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו ענין אלא בקנין סודר (וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' קצ"ה ס"ז) שאין הקנין נעשה בגוף הדבר אבל בשאר קנינים כגון משיכה מסירה הגבהה הואיל ונעשה גוף הקנין באותו דבר עצמו אין אחד מהן יכול לחזור בו ה"ה נמי מעמד שלשתן כבר נסתלק הזוכה מעל הממחה והמומחה נכנס במקומו נמצא דהכל עשוי עכ"ל:
ה סָעִיף א וכן אין הנותן יכול לחזור ולמוחלו. ר"ל דאף ע"ג דקי"ל בראובן המוכר שט"ח שיש לו על שמעון ללוי וחזר ראובן ומחלו לשמעון הוא מחול ואין לוי יכול לגבות משמעון כלל כמ"ש הטור והמחבר בסימן ס"ו סכ"ג שאני התם דלא מכר ראובן ללוי אלא השעבוד דנכסי שמעון שהיה בידו בשט"ח אבל שיעבוד גופו דשמעון נשאר ביד ראובן ויכול ראובן למחלו לשמעון וכיון שפקע שעבוד גופו דהלוה פקע נמי שיעבוד נכסיו שהיו משועבדין לראובן מכח ערבות דנכסי דאינשי אינון ערבין ליה וכל שהלוה פטור ערב נמי פטור וכמ"ש הטור והמחבר שם סי' ס"ו גם לעיל ס"ס מ"ט משא"כ מעמד שלשתן דבאותו מעמד יצא שיעבוד גופו דשמעון מיד ראובן ונשתעבד ללוי מ"ה אין לראובן עוד זכות בו למחול לשמעון וק"ל ועפ"ר:
ו סָעִיף א אפי' נולד לוי כו' לאפוקי ממ"ד דס"ל דטעם דמעמד שלשתן דקנה הוא משום דבשעה שנשתעבד שמעון הלוה לראובן נשתעבד לכל באי כחו אשר היו באותו העת ראוין לבא בכוחו ולה"ט בעינן דוקא נמי שיהא כבר נולד בשעת ההלואה קמ"ל דלא מה"ט קנה אלא משום תקנת השוק וכנ"ל ממילא אפי' נולד אח"כ קנה:
ז סָעִיף ב אבל אם לא היה לו מנה בידו כו'. ואין חילוק בזה בין חנוני ושולחני לשאר בני אדם ב"י בשם רוב הפוסקים ולאפוקי נ"י פ' המקבל עד"מ:
ח סָעִיף ב ואפי' מחל המלו' להלוה כו'. ר"ל אפי' לוי המלוה שהלוה לראובן מחל לראובן הלוה כי נתרצה להתפרע משמעון אפ"ה יכול לחזור על ראובן:
ט סָעִיף ב כל זמן שלא קנה. פי' שלא פטרו לוי המלוה לראובן הלוה בקנין וכ"כ רי"ו בנ"ט ח"א אדין זה ז"ל ודוקא שמחלו בלא קנין אע"פ שמחילה בעלמא מועלת בלא קנין אבל מחלו בקנין פטור הלוה אפי' לא יתן השולחני כו'. וז"ש מור"ם בהג"ה שאחר זו ז"ל וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי ר"ל בקנין וכמ"ש שם. וכתב עוד שם דאפי' לא חזר בו שמעון כיון דלית ליה לראובן ביד שמעון כלום:
י סָעִיף ב ואפי' פרע שמעון מקצת החוב. פי' ואפ"ה (מה שנתן נתן וצריך ראובן לשלם לו כדמסיק ומהמותר) כל א' משלשתן יכול לחזור ולא אמרינן כיון דהתחיל לקבל ממנו וזה (נתן) ליתן צריכין לעמוד בו בכולו:
יא סָעִיף ב צריך זה שהמעות בידו כו'. ק' הלא כאן מיירי באין לראובן הממחה מעות ביד המומחה ונראה דקאי אמ"ש המחבר לפני זה ז"ל ומ"מ אם נתנו לו חוזר וגובה מראובן כו' וע"ז כתב מור"ם וכן אם המקבל כו' ור"ל אם הוא בענין דנפטר הנותן מהמקבל (דהיינו לוי) לגמרי (כגון שקנה לו לוי בקנין על הפטור) אפי' עדיין המעות ביד המומחה שלא נתנו להמקבל עדיין ורוצה לחזור בו שלא ליתנם לו כיון שלא היה לו בידו אפ"ה צריך ליתנם לו דהא לא גרע מערב דעלמא פי' דערב אפי' בלא קנין משתעבד בשעת מתן מעות או כשפוטר ע"פ ערבותו להלוה לגמרי וכמ"ש מור"ם דין זה בעינו בסימן קכ"ט ס"ג ז"ל וכן אם פטר הלוה ע"פ הערב הוה ליה כערב בשעת מתן מעות עכ"ל והשתא א"ש דקיצר וכ' צריך זה שהמעות בידו דהל"ל אם המעות בידו בשעת שפטר הנותן וק"ל וע"ש במרדכי פא"נ דלא קאי שם אפוטרו בקנין אלא אעכו"ם מושל ויהודי דהעכו"ם נפטר במאמר היהודי שהבטיחו ומשום הכי סתם מור"ם וכתב וכן אם המקבל פטר הנותן כו' ר"ל יהיה באיזה ענין שיהיה שאין המקבל יכול לחזור עליו משא"כ במחילה (בהג"ה שלפני זו) דשם היה יכול לחזור המקבל אהנותן וק"ל:
יב סָעִיף ג וי"א דלא קנה. לשון הטור בשם הרא"ש דכיון דמעמד שלשתן תקנת חכמים הוא הלכתא בלא טעמא אין לנו אלא מה שתקנו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל כשלא הזכיר המנה לא מחזי אלא כערבות שלא בשעת מתן מעות:
יג סָעִיף ד ואם היה הלואה אצלו כו'. וה"ט כיון דמלוה להוצאה נתנה מתחילה בשעת הלואה הלוה לו אדעתא דהכי שישלם לו נ' דינרין במה שהיה בידו בשעת הפרעון חיטין או מעות וחשב מתחלה כמה עלו החיטין שלוה בדמים וקצב עליו לשלם לו אותו סך כמה שהיה לו מ"ה א"ל נמי במעמד שלשתן תן לו נ' דינרים במעות ולא משום שדעתו היה דוקא אמעות משא"כ אם היה החיטין פקדון בידו דבפקדון מחזיר בעין וכן מפורש ה"ט בטור אלא ששניתי לשונו לתוספת ביאור ע"ש:
יד סָעִיף ה לזמן שהוא חייב לממחה כו'. דבמעמד שלשתן נכנס המקבל במקום ממחה בכל זכות שהיה לממחה עליו:
טו סָעִיף ו אינו נאמן לומר שפרעו כו'. דכיון דהממחה סבור שפרעו בזה שהמחהו אצל המומחה חזקה דלא פרעו שנית דהלואי שיפרע אדם פעם אחת מה שחייב כ"כ הרא"ש בתשובה וכן כתב הטור בשמו בסי' זה סכ"ב ע"ש. ומיירי דלא חזר בינתים המלוה על הממחה לומר לו המומחה לא נתחייב ליתן לי פרע לי את וק"ל:
טז סָעִיף ז צריך ליתנו לו בע"כ. ולאפוקי מהחולקים על זה ואומרים דיכול לומר אתה נח לי מזה שהוא קשה אלי ואיני רוצה להיות לוה שלו:
יז סָעִיף ז כיון דא"ל במעמד שלשתן. דתקנו חז"ל תקנה זו לטובת המלוה וכנ"ל ומשום תקנת השוק נסתלק מיד הממחה ונכנס המומחה במקומו:
יח סָעִיף ח ל"ש מתנה מועטת. קמ"ל בזה דל"ת מתנ' מועטת אין צריך להיות המקבל עמהן וכן איתא בגמרא פ"ק דגיטין (דף י"ד) בהדיא ולא איירי כאן בעני דבעני צריך לקיים דבריו אפי' אמר כן בעצמו שלא לפני שום אדם משום דאמירתו לגבוה הוא או משום נדר כמה שכתב הטור והמחבר בסי' קכ"ה ס"ס ה':
יט סָעִיף ח מיד מי שהמעות בידו. ל' הטור בשם הרמ"ה דוק' ממי שהמעות בידו אבל מהנותן לא מהני קנין דמלו' להוצא' נתנ' ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו ועפ"ר שם כתבתי דאם היה פקדון ג"כ לא מהני קנין כשהפקדון הוא מעות וא"צ ליתן לו המנה שבידו דמטבע אינו נקנית בחליפין בפקדון שהוא בעין ושם מטבע עליו משא"כ בהלוא' דלהוצא' נתנה ונכסים דהלו' משועבדים להמלו' בעד המנה מ"ה הוצרך בהלוא' לטעם דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו דק"ס הוא חליפין דמקנ' לו זה שבידו תחת הסודר שמקבל ממנו והרי אין נכסי הלוה ברשותו דהנותן להקנות לו בחליפין ואפי' לפי מאי דנתבאר בסי' קכ"ב וקכ"ג דכותבין הרשאה באגב גם אחובותיו שאני הרשאה דאינו אלא שליחות אבל להקנות לו לגמרי אינו יכול להקנות:
כ סָעִיף ח ומה שכתב בתורת הודא'. הודא' ל"ד קאמר אלא לאפוקי אם מקנה לו בלשון מתנה דכל דבר שאין בידו ליתן לו מיד ומקנה לו בלשון מתנה ה"ל קנין אתן דמחשב ליה קנין דברים כמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס רמ"ה ואם המעות בפקדון בידו ומקנה לו בלשון מתנה נמי לא מהני משום דאין מטבע שהוא בעין בפקדון נקנה בחליפין וכנ"ל וכן צריכין לפרש לשון הטור במ"ש בשם הרמ"ה ע"ש שכתבתי בתוס' ביאור וגם לקמן בסי' קנ"ז נתבאר כן בטור בשם הרמ"ה ע"ש:
כא סָעִיף ט אינו יכול. לשון הטור בשם הרי"ף שיאמר לו ראובן מיד שנתרצת להפרע משמעון נפטרתי ממך:
כב סָעִיף ט שלא פטר לוי. לשון הטור בשם הרא"ש אפי' אם שתק לוי יכול לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם לא יתן לי כי מעמד שלשתן הוא הלכתא בלא טעמא (דיהנה קנין זה) אלא שעשו כן לטובת המלו' "והמפקיד כו' (וכנ"ל) ולא עשו התקנ' שיהא נזק להמקבל כו' ע"ש:
כג סָעִיף ט אין אנו צריכים לחלוקים שכתובים בסמוך ס"י וי"א כו'. ר"ל דשם בסעיף י' כתב דאם נמצא הלוה עני ואין לו ממה לגבות ה"ז חוזר דמאי אריא דהוא עני (וכל שהוא עני ודאי אינו פורע אף שתבעו) אפי' בלא עני נמי כיון שאין נותנו לו אחר שתובעו יכול לחזור על הנותן ומיהו מ"ש בסי"א שטוען ראובן עשיר היה והעני כו' אתיא גם לשיטת הרא"ש שהיא סברא אחרונ' דאומר לו הלו' מזלך גרם שהעני או א"ל אם לא היית מקבל עליך הייתי מוציא מידו מיד קודם שהעני ולא פליג הרא"ש עם הרי"ף אלא בדחהו המומח' למקבל בלך ושוב ובפריש' הבאתי ראיה לזה מתשו' הרא"ש שכ' הטור בסי' זה ס"ד שמיירי שם דהעני המומחה ואפ"ה לא חייבו הרא"ש שם להממחה אלא מפני שלא היה לו ביד המומח' כלום בשעת המחא' ע"ש וכן מ"ש בס"ס י' דאם ידע המלו' שהי' הלוה עני דא"י לחזור על הנותן ג"כ סברא האחרונ' מוד' בו דא"ל סברת וקבלת גם מ"ש לפני זה בנמצא עני דחוזר יש בו נ"מ גם לסברא האחרונ' לענין אם פטרו המלו' בפי' דמוד' בו הסברא האחרונ' דא"י לחזור עליו וכנ"ל ובכה"ג חוזר עליו מפני שהטעהו:
כד סָעִיף ט דה"ל כאילו הראה לו מעות ליטלם בחובו ולא נטלם דפטור. ז"ל הנ"י והביאו גם הד"מ בלשון זה ז"ל דה"ל כאלו הראה לו מקום שיש לו מעות צרורות ומונחים שם וא"ל טול משם כו' ואין להביא ראיה מכאן דאם הלוה א"ל למלו' מעותך צרורים ומונחים בביתי בא וטול אותם בחובך ולא נטל ונאנסו פטור די"ל דמ"ש הנ"י כאן דה"ל כאלו הראה לו מקום כו' דפטור היינו כשאותו מקום הנחת המעות הוא סמוך וקרוב למלוה או שהמלו' אינו מקפיד לילך אחריהן לביתו דהלו' וכמו כאן דנתרצ' המקבל ליקח המעו' מיד המומחה שיביאם לו או שהוא ילך אליו ולא קפיד בזה אבל היכא דמקפיד המלו' על הליכתו אחריהן לבית הלוה ודאי אין זה השבת מלוה להיות פטור מזה מהאונסין ואפילו מסתמא נמי אינו פטור בזה הלוה עד שיגלה המלוה דעתו שאינו קפיד כמו כאן ומזה נראה דאיירי נמי הנ"י הנ"ל וכמ"ש לעיל בס"ס ק"ך:
כה סָעִיף ט ואם הנפקד אומר שנתן כו' עד וע"ל סי' צ"א ע"ש בסי' צ"א ס"ד ובדברי המחבר ס"ג דכתב דאם הב"ה הקדים מעות ונתן לחנוני ליתן לפועליו מזון כפי מה שח"ל והן נתרצו על זה במעמד שלשתן דנסתלקו הפועלים מב"ה ודינם עם החנוני ולא חילק שם כמו שחילק כאן בשם הרא"ש דהיינו דוקא אם פטרו הפועלים לב"ה בפירוש ובדרישה כתבתי דלק"מ דשאני התם דטוען החנוני שנתן להפועלים מ"ה כתב שם סתם דאינן יכולין לחזור על הב"ה משא"כ הכא דמוד' המומח' שלא נתן לו ומ"ה רוצה לחזור בזה ס"ל להרא"ש דוקא דיכול לחזור על הממחה כל שלא פטרו בפירוש וזה דלא כמ"ש הב"י ע"ש:
כו סָעִיף י ונמצא הלוה עני כו' עד מפני שהטעהו. בטור לא כ' מפני שהטעהו דמשמע דאיירי דהממח' ידע מזה מעיקרא שהי' עני אלא ז"ל הי' עני באותו שעה ולא ידע לוי הוה מקח טעות וחוזר על ראובן ור"ל אף אם הממחה ג"כ לא ידע מזה מעיקרא שהי' עני באותה שעה והמחבר לטעמיה אזל שגם בב"י תמה על הטור במ"ש דין זה בשם י"א והלא דברי ירושלמי שהביא לפני זה הוא ולפמ"ש ניחא דהירושלמי כתב כן בדעשה ערמה והיינו שידע הממחה מעיקרא שעני היה ובכה"ג אפי' פטרו בפירוש לא מהני ע"ש ודו"ק:
כז סָעִיף י ואם ידע בו לוי שהוא עני או שהי' עשיר כו'. כבר כתבתי דבהני תרתי אפי' הרא"ש מודה:
כח סָעִיף יא הוא בשטר. פי' בשטר מקוים דאל"כ חספא בעלמא הוא כמ"ש ר"ס פ"ב ומ"ו:
כט סָעִיף יא ישבע לוי ויטול. פי' נשבע שבוע' חמור' כדין המוציא ש"ח שאין בו נאמנות על חבירו דנשבע שבוע' חמור' ונוטל כמבואר ר"ס פ"ב:
ל סָעִיף יא ואם היה מלוה על פה כצ"ל ותיבת לא נמחק:
לא סָעִיף יא בשבועת היסת. במיגו דאי בעי אמר פרעתיך דהי' נאמן בהיסת:
לב סָעִיף יב ראובן שאמר לשמעון כו'. דין זה כבר כתבו הטור והמחבר לעיל סי' ס"ו ס"ך ושם כתב הדין בטעמא של דבר ע"ש בטור והמחבר מ"ש שם בסי' י"ט מענין מעמד שלשתן:
לג סָעִיף יג וחייב הנותן כו'. זהו אפי' לסברא קמייתא שכ' המחבר בס"ט דשאני הכא דנמצא דטעות מעיקרא הוה וכ"כ הטור:
לד סָעִיף יג ומ"ש אם נתן לו בפרעון חובו לאפוקי אם נתן לו במתנ' דיכול לומר אם הייתי יודע שאינו חייב לו לא הייתי נותן לו במתנ':
לה סָעִיף יג אינו נאמן לומר טעיתי. דכיון דלית ליה מגו דלהד"מ דהרי המחהו בעדים וגם אין לו מיגו דפרעתי לך דחזק' הוא דאין אדם פורע בתוך זמנו כמ"ש הט"ו לעיל סי' ע"ח אינו נאמן לומר טעיתי דטענ' גרוע' הוא דאדם מדקדק בחשבון קודם שמוד' לו:
לו סָעִיף יג משטה הייתי בך. ל' הטור וגם ירצה לומר משטה הייתי בך דלא עדיפא מגברא דאתיא מחמתיה הרי מצינו (מצי) לומר לראובן משט' אני בך לא שמעינן לי' דמעמד שלשתן הוא כקנין ובקנין אינו יכול לומר משטה הייתי בך (וכמ"ש הט"ו בסי' פ"א) ואע"ג דלא אמר אתם עידי (פי' ובסי' פ"א ול"ב נתבאר דבהוד' בעדים צ"ל אתם עידי ואם לא מצי למימר משט' אני בך) כי כל קנין הוא בשטר והמחייב עצמו בשטר אצ"ל אתם עידי (והטעם דכולי האי ליתן שטר עליו אין אדם עושה בהשטאה וכן משמע בסי' פ"א ע"ש ולא כע"ש שכתב הטעם ז"ל דהא ייחד אותם להיות עדים בשטר ע"ש) ועוד דלא שייך לומר משט' אני בך אלא בתובע מחבירו לפי שכשתובע לו שלא כדין מודה לו כדי להשטות בו כמו שהשט' הוא בו כשתבעו מה שלא הי' חייב לו אבל הכא אם רצה להשטות בתובע (לפי שא"ל תן מנה שבידך לפלוני דהוה כתביעה בדין) למה ישטה בזה במקבל שלא ידע כלום אם חייב לו אם לא עכ"ל הטור:
לז סָעִיף יג הייתי בך. אבל שלא להשביע עצמו פשיטא דלא מצי למימר דכבר נתבאר בסי' ל"ב ופ"א דלא שייך לטעין טענת "השבעה כ"א כשהוד' מעצמו בלא תביעת חבירו שחייב לו:
לח סָעִיף יג במיגו דלהד"מ. ל' הטור דכיון שלא היו עדים בדבר לא חשש להודות דמימר אמר אם אמצא שטעיתי הדרנא בי (למימר להד"מ) כיון דליכא דמסהיד עלי ונשבע שבועת היסת למקבל ונפטר והמקבל הוא חוזר ותובע לנותן לסברת א"א הרא"ש (הוא סברא תניינא שכ' המחבר לפני זה בס"ט) שלא נסתלק המקבל מעל הנותן כשהמחהו אצל זה ולסברת הרי"ף (הוא סברא ראשונ' שכ' המחבר בס"ט) שנסתלק גם הנותן פטור בשבועת היסת שנשבע להמקבל שהי' לו בידו כשהמחהו:
לט סָעִיף יג או במגו דפרעתיך כו'. ר"ל "או אפי' המחהו והודה מתחל' "בעדים מ"מ כשטוען עתה לאחר זמן פרעון טעיתי מתחל' בחשבוני נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר שהגיע זמן הפרעון ואין להקשות לסברא זו איך הודה לו מתחיל' בעדים למה לא ירא לנפשו שיתבענו לשלם לו בתוך הזמן שקיבל עליו לפרוע להמקבל ולא יהי' לו מיגו כלל די"ל דמצי למימר שאמרתי בלבי בתוך זמני לא מצי לתבעני כיון דלא הגיע זמנו ולאחר שהגיע הזמן אהיה נאמן לומר פרעתיך עתה ואפי' ביומא דמישלם זמנו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס ע"ח:
מ סָעִיף יג דאינו נאמן לומ' טעיתי במיגו דפרעתי. כן הוא ל' הטור בשם הרא"ש וכתב הטעם בשמו ז"ל משום דהוי כאן מיגו במקו' עדים דלא שכיח שיטע' אלא אדם מדקדק היטב קודם שיודה עכ"ל ור"ל קודם שיוד' בעדי' אדם מדקדק ומ"ה כתב דהוי מגו במקום "עדים ר"ל עדים שהודה בפניהן מדלא כת' דהוי "כמגו בכ"ף הדמיון אבל בלאו עדים גם הרא"ש מודה דנאמן לומר טעיתי במגו דלהד"מ וזהו שכתב נמי מור"ם בהג"ה ודוקא אם הודה כו' אבל מל' המחבר מדסתם וכתב דהוי "כמגו במקום עדים משמע דס"ל דלסברא זו אפי' הודה בלא עדים אינו נאמן לומר טעיתי דחזקה הוא דאין אדם טועה ה"ל כעדים מ"מ בב"י כתב גם כאן דדוקא בהודה בעדים הוא דאינו נאמן ע"ש ודו"ק ועד"ר מ"ש עוד מזה:
מא סָעִיף יג ואפי' אם נתן לו כתב ידו כו'. בד"מ כתוב דכתיבת ידו אינו כהודה בעדים דהרי יכול לומר על כתיבת ידו אמנה הוא או חתמתי שמי על המגלה כדי לקיים חתימתי בב"ד ומצא' זה וכתב עליו האי שטרא וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ו וס"ט ס"ב ומ"ש מור"ם כן נ"ל ודלא כיש חולקין היא דעת מהרי"ק שהביא שם בד"מ דס"ל דכתב ידו הוה כהודה בעדים ועיין בתשו' בן לב חלק א' דף קי"ז סי' צ"א דפסק דאכתיבת ידו אינו נאמן לומר טעיתי וע"ל סי' ס"ט דכתבתי כמה דעות דאינו נאמן לומר פרעתי אכתיבת ידו:
מב סָעִיף יד ואפי' יש עד א' כו'. ז"ל ר"ן דשבועת עד אחד המעיד פרעון מדרבנן בעלמא הוא והיכא דאפשר משתבע והיכא דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע ואינו יכול לישבע להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל וס"ל למור"ם דל"ד אההיא עובדא דגינאי כ"כ ר"ן משום דחשיב כנוגע בעדות אלא אפי' דעלמא ג"כ אינו נאמן:
מג סָעִיף יד ואם מתנה היא כו'. הטעם דאם לא יגבה מזה יפסיד ודומה לזה כתב הטור והמחבר לעיל סימן קט"ו סי"ג: דבמקבל מתנה עשו תקנה דלא יפסיד ע"ש:
מד סָעִיף יד וחוזר וגובה אותו מהנותן. כיון דהנותן הודה דאין לו בידו ובגרמתו הוכרח ליתן לזה המקבל וה"ה ברישא באם נתן לו בשביל חוב והוא גברא אלמא או שאין לו דקאמר דאין הנותן מהימן וצריך המומחה ליתן להמקבל גם שם חוזר המומחה על הממחה וכ"כ הטור בהדיא והמחבר סמך שם בנתנו בחובו אמ"ש כאן בנתנו לו במתנה דנלמד מינה במכ"ש וק"ל:
מה סָעִיף טו הנפקד פטור. ל' הטור שהרי מיד כשהמחהו הנותן להמקבל אצל הנפקד ונתרצה ליתן לו נסתלק הוא ממנו ודינו עם המקבל והרי הוא מודה לו דאין להנותן ביד הנפקד כלום ואפי' לפי סברא התנינא דכתב המחבר בס"ט דאין הנותן נפטר מהמקבל עד שיפטרנו בפירוש הא כבר נתבאר שם דאפי' לאותו סברא המקבל צריך לחזור על המומחה תחלה אולי יוכל להוציא מידו וכאן המקבל עצמו בהודאתו הוא שגרם לנפשו דאינו יכול להוציא מידו כ"כ ב"י ע"ש ובפרישה:
מו סָעִיף טו פטור בלא שבועה. דמתנה בטעות היתה ואפי' אם יודה גם הנותן דאין לו ביד המומחה כלום כבר נתבאר בסי"ג דפטור הנותן מה"ט דמתנה בטעות היתה וכמ"ש שם:
מז סָעִיף טז ואינו יכול להוציא מידו. ל' הטור דמשום ערב ליכא דה"ל ערב שלא בשעת מתן מעות ומשום מעמד שלשתן לא מחייב כיון דלא היה בידו כלום אבל המעות שנתן כבר אינו יכול להוציאו מידו דאמרי' דנתן לו כדי לקיים דבריו שאמר ליתנם לו אפי' אם ידע דלא נשתעבד כיון דלא היה חייב להנותן כלום אפ"ה ניחא ליה דליקום בהימנותיה והשתא הוא דהדר ביה שלא ליתן לו המותר ועוד דכדי להוציא מידו אינו נאמן לו' דטעה אלא אמרי' דקדק יפה קודם שהודה עכ"ל בקיצור ועפ"ר שהארכתי בזה והוכחתי דהאי דינא מיירי בהודה לו מתחלה שלא בפני עדים דאי בפני עדים לא היה נאמן לומר אפי' על המותר טעיתי דאדם מדקדק קודם שמוד' בפני עדים וכנ"ל ואפ"ה אינו נאמן לומר טעיתי כדי להוציא:
מח סָעִיף יז מאחר שבשעה שאמר ליתן כו'. ז"ל הטור כיון דנתחייב ראובן להקהל שהרי נגמר החכירות בענין שאין בו חזר' אם לא מדעת כולם קנה שמעון במעמד שלשתן וחייב ראובן ליתנם לשמעון ואע"פ שנתבטל החכירות לא יפסיד שמעון במה שביטל ראובן החכירות מדעתו אמנם אם ראובן גברא אלמ הוא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים חייבין הקהל לפרוע לשמעון דלא נפטרו הקהל בשתיקת המקבל אא"כ פטרוהו בפירוש עכ"ל בשם הרא"ש והוא כסברא התניינא שכתב המחבר בס"ט ע"ש ואפשר דמ"ה השמיט המחבר לכתוב סוף התשובה משום דבפלוגתא לא קמיירי כאן וסמך אמ"ש לעיל בס"ס ט'. ועיין בטור סכ"ב שכתב עוד תשובת הרא"ש בענין ראובן שתבע מנה משמעון והשיב שמעון לוי פרע לך בשבילי כו' ע"ש ואין בה חידוש כל כך אלא מ"ש שם דכיון שהעמידו במעמד שלשתן וסבר הממחה שנפרע מזה אע"ג דלא היה כלום בידו ולא נשתעבד אנן סהדי דלא פרעו שנית זה כבר כתב המחבר לעיל בסי' זה ס"ו מ"ה לא הוצרך לכתוב כאן דין דאותו תשובה ועפ"ר מ"ש בביאור אותה תשובה. עוד השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל מ"ש הטור בסכ"ג דין סוחר שאמר לסרסור כו' והוא גם כן מתשובת הרא"ש ועל המחבר אין לתמוה בזה כי הוא כ' בב"י שלא הסכים לאותו דין כלל אבל מור"ם שישבו וכמ"ש בד"מ שלו ה"ל להמציאו ואפשר משום דלפי פירושו אין חידוש כ"כ באותו הדין מ"ה השמיטו גם היא. ובפרישה פרשתי בטוב טעם באופן דאין בה שום קושיות דהב"י ע"ש ודו"ק:
מט סָעִיף יח כיון שהודה שהי' חייב כו'. ל' הטור ותו לאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בהחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי מודה ומיד נתחייב בהן ללוי:
נ סָעִיף יח אינה משתלמת אלא לבסוף. ובשעה שהמחהו לא היה בידו כלל לא מלוה ולא פקדון:
נא סָעִיף יט כערב בשעת מתן מעות. לשון הטור שהרי לוי לא היה חייב לשמעון כלום ועכשיו הוא מתחייב לו בזה המעמד כיון שנתערב לו באותו מעמד עצמו מתחייב בלא קנין:
נב סָעִיף יט ויש מי שחולק. אפשר דה"ט דלא שייך כאן כ"כ הטעם דאמרו בערב דבשעת מתן מעות דמשועבד בלא קנין משום דהימניה והוציא ממון ע"י ערב וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס קכ"ט ע"ש משא"כ כאן לא הוציא שמעון ממון מידו ע"י ערבות זה:
נג סָעִיף כ לא מהני. לשון הטור דמעמד שלשתן הלכתא. בלא טעמא הוא והבו דלא לוסיף עלה:
נד סָעִיף כ וכן אפטרופוס של יתומים כו'. דה"ל כשליח של הנותן הנ"ל:
נה סָעִיף כ יש מי שאומר דמהני. ל' הטור בשם הרא"ש דלענין הפקעת ממון דהנותן ע"י שלוחו אמרינן הבו דלא לוסיף עלה (כיון דמעמד שלשתן הוא הלכתא בלא טעמא) אבל לענין זכות המקבל אמרי' שלוחו של אדם כמותו:
נו סָעִיף כ יכול לחזור בו. לשון הטור שהרי לוי אינו יכול לזכות בו ליהודה עד שיבא המנה לידו נמצא שלא זכה יהודא בכלום עכ"ל ור"ל שלא זכה במעמד שלשתן ויכול לחזור בו קודם שיגיע המנה ליד לוי אבל לאחר שנתן שמעון ע"פ ראובן המנה ללוי לתנו ליהודה ודאי זכה בה יהודא ואין ראובן יכול לחזור בו:
נז סָעִיף כא ליתא מפי הכתב. הוא ג"כ מטעם הבו דלא לוסיף עלה:
נח סָעִיף כב הואיל ונתרצה כו'. ל' הטור דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מב"ח ישראל ולחזור בחובו על העכו"ם:
נט סָעִיף כב ואינו יכול לומר אנוס הייתי. בטור כתב דאפי' אם העכו"ם הנותן הוא שלטון ודקדק המחבר וכתב דאמר הישראל "כן "אעשה וכ"כ הטור אע"פ דלא בעינן רצון המומחה כמ"ש הטור והמחבר בס"ז שאני בעכו"ם דהי' יכול לומר מחמת אונס שתקתי:
ס סָעִיף כב לא קנה. שהרי אפי' אם זיכה לו ע"י עכו"ם לא קנה שהרי אין זכייה לעכו"ם ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמור'. טור:
סא סָעִיף כב יכול לתנו לעכו"ם. ל' הטור שהרי אפי' אמר בינו לבינו מה שיש לי בידך תנהו לעכו"ם פשיטא דיתנהו לו כ"ז שאינו חוזר בו הישראל:
סב סָעִיף כב לא זכה העכו"ם. דלא תקנו דין מעמד שלשתן דהוא הלכתא בלא טעמא בעכו"ם שיזכה ויקנה בו:
סג סָעִיף כב יתן לעכו"ם והוא פטור כו'. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שא"ל ליתנו לו וידע שצריך ליתנו לו:
סד סָעִיף כב קנה הישראל. לשון הטור דכיון דהפקיעו חכמים ממון של ישראל במעמד שלשתן כ"ש ממונו של עכו"ם:
סה סָעִיף כב גם לישראל המקבל. ל' הטור שהרי כבר נתחייב לו ואם העכו"ם אנס וגזל את הלוה אין הישראל המקבל מפסיד בכך
סו סָעִיף כב אינו חייב לשלם. לשון הטור שאינו אלא שומר לשני במה שהי' שומר לראשון ופטור מהאונסין ואפי' אם אנסו העכו"ם עד שהביא הפקדון לביתו פטור (וצ"ע למה השמיטו המחבר) ואין זה מציל עצמו בממון של חבירו כיון דלא אנסו אלא על פקדון זה כו' (ע"ש שמביא ראיה לזה מהגמ') אבל במלו' לא שייך ה"ט דמלוה להוצא' נתנה וכאלו אנסו ליתן לו ממון אחר עכ"ל הטור ודין זה דפקדון כתבו הטור והמחבר לקמן סי' רצ"ב ס"ח ודוקא בפקדון דינא הכי ולא באונס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ"ש הט"ו בסי' שפ"ח ס"ד ועמ"ש בפריש' עוד מזה ופירשתיהו:
סז סָעִיף כג אין צריך מעמד שלשתן. דידו כידה וכבר כתבו המחבר ג"כ בסי' ס"ו סי"ב ע"ש ועיין בחה"ע סי' צ"א:
א סָעִיף א בין מלוה ע"פ ואפי' לא הגיע זמן הפרעון והא דכ' התוספות דלא תיקנו מעמד שלשתן בכתובה היינו משום דאפשר שלא תבוא לידי גבייה לעולם אבל זה ודאי תבוא לידי גבייה כן כתב הש"ך ועמ"ש בסי' תכ"ד:
ב סָעִיף א בין פקדון כ' מהרשד"ם ח"ב סי' ך' על שמעון שקיבל עליו במעמד שלשתן לשלם לראובן בעד לוי מסחורה של לוי שבידו אחר שיקבל ממנו פרעון חובו שחייב לו לוי כיון דבכתובה ליכא דין מעמד שלשתן כיון דאפשר שלא תבוא לידי גבייה א"כ בנ"ד נמי כיון דאפשר שתזלזל הסחורה לא יעלה לסכום חוב שמעון לאו מנה בודאי היא ולא הוי כלום וכ' בש"ך ונראה דמיירי שלא היה הסחורה שוה בבירור בשעת מעמד ג' כדי חוב שניהם רק היה הדבר ספק אבל אם היתה שוה אז כדי חוב שניהם קנה מדין מע"ש אף שהיה אפשר שתזלזל אח"כ עכ"ל) (ולפענ"ד נראה דכיון דלוי אינו יכול לכופו לשמעון שיקח לו מסחורה כדי חובו ושאר יחזור לו כמבואר בסי' ע"ד סעיף ה' ומשום דכל זמן שלא פרעו לו אינו יכול לכופו להחזיר לו כלום. וא"כ לא הוי מנה לי בידך עכשיו דהא אינו יכול לתבוע עכשיו ולא הוי כמלוה תוך זמנו דהוי ביה מעמ"ש משום שיבוא לידי גביה בסוף וזה שיכול להיות דבזמן הגבייה אם תזלזל הסחורה אין לו כלום ומש"ה אין בו דין מעמ"ש כלל ומסתימת דברי מהרשד"ם נמי משמע הכי:
ג סָעִיף א ואמר ליה במעמ"ש בפ"ק דגיטין דף י"ג אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמ"ש קנה א"ר מסתברא מילתא דרב בפיקדון אבל במלוה לא והאלהים אמר רב אפי' במלוה וכו' טעמא מאי וכו' אלא אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוויינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא וכתב רש"י מאי טעמא במלוה קנה הא ליתא בעיניה דליקנו ע"כ ונראה לכאורה דל' רש"י דגבי פקדון ניחא בטעמא ובאמת גם גבי פקדון נמי טעמא בעו אבל נראה דודאי גבי מעמ"ש איכא טעמא שהוצרכו חז"ל לתקן שיקנה במעמ"ש וכתבו תוס' והרא"ש משום הסוחרים שלא יצטרכו לטרוח ולעשות קנינים ע"ש אלא הא דמועיל הוא הילכתא בלא טעמא ואין זה קושיא מאי טעמא מועיל הקנין דהא בכמה מקומות אשכחנא קנינא שהתקינו חכמים ולא תהא תורה שלימה שלנו כמו מנהג דאפי' דבר שנהגו הסוחרים קנה כמו סטימותא דקנה וא"כ מפקדון לא קשה דהא כיון שיש טעם לתקנה תו לא קשה מאי טעמא קנה כמו דלא קשה על שאר קנינא דרבנן כמו משיכה ואגב אכן גבי מלוה ודאי קשה מ"ט דהא ליתא ברשותי' ונהי דהוי קנין ליתי' ברשותי' ואין לך קנין גדול כאמירה להקדש ואפ"ה כיון דליתי' ברשותי' לא מצי מקני לזה מסיק דהוא כהילכתא בלא טעמא אבל מפקדון לא קשיא מאי טעמא כמ"ש וזה פשוט אלא שראיתי להגאון פ"י פ"ק דגיטין שעמד בלשון רש"י שכ' מאי טעמא במלוה ולא קשיא מפיקדון וע"ש שכתב בזה דרך רחוק:
ד סָעִיף א בין שנתן לו במתנה כתב מוהר"ם אלשקר סימן ס"ג דוקא בכה"ג שסייב לפי שהמחה אצלו או שנתן לו במתנה אבל אם אינו חייב ולא נתן לו אלא המחהו שיתן לו מעותיו כדי שיקנ' לו סחורה אין צריך ליתן לו ולא קנה מדין מעמ"ש ולא הוי אלא כשליח וכתב בש"ך ונרא' טעם דאינו נקנה במעמ"ש אלא כשהממחה מסלק עצמו ממנו ונשתעבד לשני ולא נשאר שום זכות לראשון משא"כ הכא שעדיין יש כח לראשון בו שהרי מעותיו הוא שיקנה לו בהדייהו סחורה ע"כ ומיהו משמע דהיינו דוקא שיקנה לו סחורה דעדיין יש כח לראשון בו ולא הוי אלא שלוחו אבל אם המחהו שיתן לו מעותיו בהלואה כיון דמלוה להוצאה ניתנה הרי הוא כמתנה וצריך ליתן למי שהמחה:
ה סָעִיף א וכן אין הנותן יכול לחזור ולמחלו זה הוא דעת התוס' וכ"כ הה"מ פ"ה מה' אישות מלשון הרמב"ם שכתב דאם קידשה במע"ש מקודשת ואי הוי מצי מחיל לא הוי מקודשת דהא לא סמכה דעתה כדאמרינן בפלוגתא דר"מ ורבנן לענין קידשה בשטר כ"כ הר"ן אלא שיש חולקין בו והובא בש"ך בשם בעל העיטור שכ' דלא עדיף מעמ"ש מכתיבה ומסירה וגם דעת הראב"ד הוא כן ולכן העלה בש"ך דהוי ספיקא דדינא ע"ש והנה לשיטה זו דמעמ"ש יכול למחול צריך ישוב בהא דאמרי' שם פ' האיש מקדש דבמלוה בשטר פלגא בדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ר"מ סבר אשה זו סמכה דעתה דלא שביק דיד' ומחל לאחריני וחכ"א אשה נמי לא סמכה דעתה במלוה ע"פ פליגי בדרב הונא אמר רב מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא ומר סבר אפי' מלוה והא כי היכי דפליגי במלוה בשטר לענין סמכא דעתה ה"נ מצי לאפלוגי במלוה ע"פ במעמ"ש ומקושי' זו העלה בתו' דמעמ"ש ליתא במחיל' אלא על דעת החולקין יתעורר קו' התוס'. אמנם ראיתי בריטב"א פרק האיש מקדש שכ' ז"ל דבמעמ"ש סמכה דעתה טפי שלא למחול משום דכסיפא לי' מילתא כיון שהי' במעע"ש ע"ש וגם שהריטב"א שם מיאן בסברא זו אך הסברא מוכרחת בשיטה זו דמעמ"ש אי' מחילה ובזה נסתר נמי הראי' שכ' הרא"ש דבמעמ"ש ליתא במחילה כיון דעיקר תקנות מעמ"ש הוא משום תקנות השוק דמי שקנה סחורה ואין לו מעות מעמידו אצל בע"ח וא"כ כשיכול למחול בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמ"ש כיון שהמלוה יכול למחול ע"ש ולפי שיטה זו דמעמ"ש איתא במחיל' לא בטלה עיקר התקנה משום דגבי מעמ"ש הסוחר סומך דעתו שלא ימחול דכסיפא לי' כיון דהי' במעמ"ש ולפי"ז אין להוכיח מדברי הרמב"ם שכ' דקידשה במעמ"ש מקודשת דס"ל דמעמ"ש ליתא במחילה די"ל דס"ל בזה כר"מ כיון דקי"ל דכי אמר רב בין במלוה בין בפקדון כמבואר בפ"ק דגיטין דף י"ג וא"כ ס"ל דגבי מעמ"ש סמכה דעתה דאל"כ בטלה עיקר התקנה וכיון דסמכה דעתה טפי במעמ"ש להכי פסק דמקודשת ועי' בתשו' מוהרי"ט ח' ח"מ סי' צ"ה שכתוב שם על סברות הר"א ממיץ שכתב דמע"ש ליתא בחוב עכו"ם לפי שפיהן דיבר שוא ולא סמכה דעתיה והובא בב"י סימן רצ"ג וכתב על זה מהרי"ט וז"ל וכבר ראיתי לחד מרבוותא בישראל גדול שמו עשה לה סמיכות לסברא זו של הר"א ממיץ ז"ל לדין מעמ"ש בעכו"ם ודלה מים מבורות עמוקים דהך טעמא דסמכה דעתה למד מדברי רש"י בפ' האיש מקדש מר סבר כי קאמר רב ה"מ בפקדון אבל במלוה לא ופי' רש"י בפקדון דאיתי' בעיני' וסמכה דעתה וע"ש שדחה סברא זו וכתב דהך טעמא לית בי' ממשא דמקבל מה פסידא אית ליה שלא יסמוך דעתו עליה ועיין מה שכתבתי שם בדברי רש"י ולפענ"ד נראה דאין צורך לדלות מים מבורות עמוקים אלא הדבר מוכרח כן מדברי הרא"ש שכתב נמי כיון דעיקר תקנתא משום תקנות הסוחרים ואם הסוחר לא יסמוך דעתו בטלה עיקר התקנה וא"כ מטעם זה נמי דין הר"א ממיץ גבי חובות של עכו"ם כיון דלא סמכה דעתו שפיהן דבר שוא א"כ הסוחר לא יסמוך דעתו וכיון דעיקר התקנה משום הסוחר וכיון דהסוחר אינו סומך דעתו בטל' עיקר התקנ' להכי לא תיקנו בחובת עכו"ם וזה פשוט:
ו סָעִיף ב ואפי' מחל המלו' ללוה יכול לחזור. כת' הש"ך משמע לכאור' דקאי אפי' היכ' ששמעון אינו חוזר וכ"כ בסמ"ע וכו' אבל באמת אין טעם דלמה לא יועיל מחיל' בכה"ג וכן המעיין בהרא"ש ס"פ המקבל ובתוס' ובנ"י שם ירא' דמוכח להדיא מדבריהם דכה"ג מהני מחיל' בלא קנין אלא דכששמעון חוזר לא מהני מחיל' מטעם דהוי מחילה בטעות דאטו בשופטני עסקינן ששמעון לא יתן לו והוא יפטור את ראובן וכו' וכן עיקר עכ"ל. ולענ"ד נרא' דכיון שזה לא מחל עד שיתן לו שמעון א"כ כל זמן ששמעון לא נתן לו יכול גם הוא לחזור וכשם ששמעון יכול לחזור גם כן לוי יכול לחזור דהא עדיין לא גמר הפטור עד שיתן לו שמעון וכיון שעדיין לא נתן יכול לחזור ומדברי הרא"ש והנ"י והתוס' לא מוכח מידי דהא לא כתבו אלא לאפוקי דלא נימא מחיל' אינה צריכה קנין ולזה כתבו דאטו בשופטני עסקינן ששמעון לא יתן והוא יפטור את ראובן וא"כ כיון דאדעת' דהכ' הי' המחיל' שיתן לו שמעון א"כ כל זמן שלא נתן לו יכול לחזור ועוד דזה גופא הוי מחיל' בטעות דהוא סבר ששמעון מחויב ליתן לו כיון דשמעון אינו מחויב אין זה מחול וגם בזה שייך לומר אטו בשופטני עסקינן שהוא ימחול כל זמן ששמעון אינו חוזר וכשיאמר שמעון שאינו חוזר לא יכול לתבוע את הלוה ואח"כ ילך הלוה למד"ה או יעני ולא יוכל לגבות מן הלוה וגם שמעון יאמר אח"כ שחוזר בו ונמצא זה יהי' קרח מכאן ומכאן ולכן נראה דכל זמן ששמעון אינו נותן לו אע"ג שאינו חוזר יכול לתבוע את הלוה אא"כ פטרו בפי' דמהני או קנין דהוי כפטרו בפי' אף אם לא יתן וכמ"ש הפוסקי' דקנין ה"ל כפטור בפי' דאי לפוטרו כשיתן לא הוי צריך לקנין נ"ל ודוק:
ז סָעִיף ג וי"א שלא קנה ע' ברא"ש וטעמא דידי' שם כיון דמעמ"ש הלכתא בלא טעמא צ"ל דוקא בלשונו מנה לי בידך ודיעה הראשונה דקנה הוא דעת הרמב"ן והובא בבע"ת שער כ"ח ועיקר ראיה שלו מהא דאמרי' בפ"ק דגיטין דף י"ב תנו מנה לפ' ומת יתנו לאחר מיתה ואוקי רק זביד אליביה דרב דאמר והוא שצבורין ומונחין משום מעמ"ש והתם לא קאמר מנה שיש לי בידך אלא תנו מנה סתם ועיין בגי"ת שהקשה דהא לרב פפא דאוקי בשכיב מרע ומשום מנה קבור ע"כ צ"ל דמיירי באומר מנה זה דאל"כ הרי חיישינן למנה קבור ואע"ג שלא נזכר במשנה זו וא"כ ה"ה לרב זביד ע"ש ועיין לפמ"ש בסי' ר"ב בישוב קו' מהרש"א ולפמ"ש שם משנה זו לא מיירי באומר מנה זו ע"ש וא"כ ראיית הבה"ת נכונה:
ח סָעִיף ח ל"ש מתנה מועטת וכתב הסמ"ע לא מיירי כאן בעני דבעני צריך לקיים דבריו אפי' אמר כן בעצמו שלא לפני שום אדם משום דאמירתו לגבוה הוא או משום נדר וכ' בש"ך דהיינו דוקא במטלטלין או מעות צרורים וחתומים אבל כשהפקיד אצלו אין צרורים וחתומים בענין דמותר להשתמש בהן ע"ד מה שנתבאר לקמן סי' רצ"ב לא קנו עניים משום דבכה"ג לא שייך לומר כל היכא ראי' ברשותי' דמרא איתא והוי דבר שאינו ברשותו ע"ש אבל נראה פשוט דאע"ג דאין צרור ומותר להשתמש בהן מ"מ כל זמן שלא הוציא ברשותא דמרא קאי ואי בעי מארי' שיחזור לו צריך להחזיר לו פקדון בעין ואין יכול להחליפו באחרים כ"ז שלא הוציא ואינו אלא ש"ש בשביל הנאה שיוכל להשתמש אבל מרשותיה דמארי' לא נפקא ואם השאיל לו חפץ ג"כ יכול להקדישו וכמ"ש בסי' רי"א סעיף ז'. ועיין מ"ש הגאון חכם צבי בהגהת הט"ז בסי' ע"ג סעיף י"ט ע"ש דבריו אמיתים וא"כ נראה דיכול להקדישו ואע"ג דיכול הוא להשתמש אינו דומה להלואה דלהוצאה ניתנה:
ט סָעִיף י ונמצא הלוה עני ומשמע אע"פ שגם ראובן לא ידע שהי' עני מ"מ הוי מקח טעות וכדלקמן סי' רל"ב וק"ל דהא דקי"ל דאין אונאה לשטרות ואפי' מכר שוה אלף בדינר או דינר באלף וא"כ אם מכר שט"ח באלף זוז והלוה עני הרי לא נתבטל המקח מחמת אונאה וזה כמו שקנה חוב במעמ"ש למה יתבטל משום אונא' ואולי א"ל דזה הוא טעמא דירושלמי דאמר דוקא בעשו ערמה דהיינו שראובן הי' יודע מזה וגם בזה אפשר דאינו מדין אונאה כיון שאין אונאה לשטרות אלא מתורת קנס כיון שנתכוין להונות דהא לכתחילה אסור להונות אפי' בעבדים ושטרות וקרקעות אבל אם לא ידע למה נתבטל המקח ומיהו נראה לפמ"ש התוספות והרא"ש דאפי' בשטרות ביתר מפלגא יש להם אונאה א"כ דאם הי' עני דהוי ליה יותר מפלגא דיש להם אונאה אבל לדעת הש"ע דס"ל בסי' ס"ו ובסי' רכ"ז דאפי' שוה אלף בדינר או דינר באלף אין לו אונאה אם כן למה יתבטל כאן המקח ועיין ש"ך שהביא כמה דעות הפוסקים דבעינן דוקא עשו ערמה מיהו מטעמא אחריני כתבו ומשום דהו"ל לשאול עליה אם הוא עני או לא מיהו יש לומר דאע"ג דאין אונאה לשטרות היינו היכא שלא נולד ידיעה המתחדש' אלא בגוף שוי' המקח כגון שסבר שהוא שוה כך ונודע לו שאינו שוה כך אבל נודע ידיעה חדשה בגוף הדבר שלא הי' לו ידיעה ממנו זה הוי מום במקח ומום במקח לא אימעט אפי' בדבר מדברים שאין להם אונאה דהא בעדים נמי אימעט מדין אונאה דאיתקיש לקרקע ואפ"ה אמרי' בריש פ' אע"פ גבי סימפון בעבדים ליכא משום דנמצא גנב או קביוסטוס קלא אית ליה ומשמע דאי לאו משום קלא הי' בטל המקח אלא דמדברי בעה"ת בשער נ"א מבואר דנמצא עני לא הוי מקח טעות גבי מוכר שט"ח משום דהי' לו לשאול עליו ואינו אלא בכלל אונאה ואין אונאה לשטרות וזה נראה ג"כ דעת הש"ע בסי' ס"ו סעיף ל"ד וכמ"ש בש"ך שם ס"ק ק"ג וקי"ג אלא דלפי"ז קשה מ"ש גבי מעמ"ש ועיין בבעה"ת שם מה שמחלק בין מעמ"ש והובא דבריו בש"ך שם ואכתי לא איתברר לנא ע"כ נראה בעיני דאע"ג דאין אונאה לשטרות היינו דוקא במכר שט"ח בכתיבה ומסירה דכיון דהשטרות אין גופן ממון אימעט מדין אונאה מכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שגופו ממון אבל מוכר חובות בע"פ ע"י מעמ"ש יש להם אונאה דחובות גופיה הוי גופם ממון אע"ג דאין יכול להקדישו היינו מטעם אחר משום דהוי דבר שאינו ברשותו והרי הוא כמו גזל ולא נתייאשו בעלים דנמי אין יכול להקדישו משום דהוי דבר שאינו ברשותו אבל גופו ממון הוי. ומזה נראה דה"ה ביש לו ע"א שנתן לו חוב א' ע"פ ע"י מעמ"ש והוא כופר דצריך לישבע שבועת התורה להכחיש העד דכיון דתובע אותו גוף החוב הוי גופו ממון ואע"ג דמעמ"ש אינו אלא דרבנן אפ"ה שייך בכפירתו דין שבועת התורה וכמו שמבואר אצלינו בסי' פ"ז ס"ק ל' בכל מילי דרבנן נשבעין שבועת התורה דכיון דהפקר ב"ד הפקר הרי הוא שלו כמו קנין. שקנוי לו מה"ת וע"ש:
י סָעִיף יא טען לוי שהי' שמעון עני וכו' עמ"ש בשמעתא ה' פט"ז בזה:
יא סָעִיף יב שט"ח שיש לי בידך תנהו ללוי והי' זה במעמ"ש עיין ש"ך סי' ס"ו ס"ק ע' שהניח דין זה בספיקא דדינא ותמה על הטור והמחבר שכתבו דין זה בפשיטות שהרי הרמב"ן חולק על זה ואין להוציא ממון נגד סברת הרמב"ן ע"ש וגם אנכי בענ"ד מצאתי ראיתי כן בתוס' פ"ק דגיטין ובפ' מי שמת דסברי אין דין מעמ"ש בשטרות ועמ"ש בסי' ס"ו ס"ק ק"ב מיהו בר"ן דסובר דיש מעמ"ש גם בשטרות שהקש' בפ"ק דגיטין למאן דמוקי אסיפ' דאומר תנו מנה לפ' יתנו לאחר מית' מיירי במעמ"ש א"כ בריש' נמי גבי שיחרור למה אין נותנין לאחר מית' הא שיחרור זכות הוא לו וע"ש שתי' דלא מהני מעמ"ש אלא היכ' דשייך מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה משא"כ בשטר שיחרור לא שייך לומר הכי דהא לנפשיה לא שייך בי' זכייה וע' מ"ש בסי' ס"ו ס"ק כ"א שם:
יב סָעִיף טו צריך לישבע למקבל דא"ל חושבנא בקושטא הוי ואת דאודית לאו כל כמינך לתיובי ואפי' א"ל נמי אשתליין חושבנא מיפטר דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהכא הא א"ל ודאי פרעתיך אלא דאת הוא דאמרית דאשתכח בי' טעותא הא טעותא לא ידענא ומיהו משתבע דלא ידע ומיפטר עכ"ל רשב"א בחידושים וע' מה שכ' בזה בסי' ע"ה ס"ק ו':
יג סָעִיף יח דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר לו החפץ כת' הש"ך ז"ל דין זה תמוה בעיני אף שהוא מהטור מתשובת הרא"ש דמה בכך ששכירות אינו משתלמת אלא לבסוף מ"מ חייב לו הלוא' מהשתא אלא דהוי כלא הגיע זמן הפרעון דלעיל סק"א וכמ"ש הריטב"א פ' האומר ז"ל דכ"ע ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי חשבון וכן אם נאנס הכלי משתלם מן הבעלים דמלו' היא גביה מיהו אין זמנו למיפרע אלא בסוף מלאכתו דקיי"ל שכירות אינו משתלם אלא לבסוף וכו' ע"ש שהאריך בקושי' והניח בצ"ע ואחר העיון בש"ס פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ט) נרא' דלק"מ וע"ש בש"ס אילימ' אותו ממון אלא במאי מיקדשה וכתבו שם תוס' בד"ה אילימ' אותו ממון דלא מצי מיקדשה עד שיחזיר לה הכלי וכ"כ רש"י בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) וז"ל דר"מ סבר ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף ולבסוף כשמחזיר לה נעשית מלו' למפרע ע"ש ומבואר מדברי רש"י בקידושין ומדברי התוס' בפ' הגוזל דהחילוק שיש בין למ"ד שישנו לשכירות מתחיל' ועד סוף ובין מ"ד דאינה לשכירות אלא לבסוף והוא דלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף מעולם ליכא מלוה עד שיחזיר לה בסוף ולאחר חזרת הכלי אז הוי לה התחלת המלו' ולמ"ד ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף אמרינן דכי מחזיר לה הכלי לבסוף נעשה למפרע מלוה אבל קודם שמחזיר לה הכלי לא הוי עלי' שום מלוה כלל ולהכי פריך שם אילימא אותו ממון אלא במאי מיקדשה ואע"ג דס"ל לר"מ דהמקדש במלו' מקודשת אלא דכ"ז שאינו מחזיר לה הכלי לא ה"ל שום מלוה כלל אלא כי מחזיר לה הכלי נעשית למפרע חוב ומלוה ואנו ה"ל כמלו' תוך זמנו א"כ לא הוי פריך מידי אילימא אותו ממון אלא במאי מיקדשה דהא כיון דס"ל לר"מ שם המקדש במלו' מקודשת וא"כ המקדש במלו' תוך זמנו וכי לא מצי מקדש בה אלא משום דלא ה"ל שום מלוה וחוב כלל עד שמחזיר לה הכלי בסוף וכשמחזיר לה הכלי אז ה"ל למפרע חוב ומלו' ולהכי ניחא טעמא דהרא"ש דשכירות אינה נקנה במעמ"ש דהא במעמ"ש אינו מהני אלא בחוב ברור שיאמר לו מנה לי בידך תנהו לפ' וזה כ"ז שאינו מחזיר הכלי עדיין לא התחיל שום חוב ולא הוי כחוב דלא הגיע זמנו דליכ' שום חיוב עליה כלל כ"ז שאין מחזיר וא"כ לא הוה מ"ל בידך ואע"ג דלבסוף מחזיר הכלי ונעשית לו מלוה וחוב למפרע מ"מ כיון דבשעת המחא' לא הי' חוב מבורר לא הוי בי' דין מעמ"ש דהא בכתוב' נמי לא מהני אע"ג דאיתברר לבסוף שמת הבעל והי' לה חוב למפרע דהא גובה ממשעבדי למפרע משעת כתיבה אלא כיון דלא הוברר דאפשר שלא תבוא לידי גביי' וה"נ כיון דכ"ז שאינו מחזיר הכלי לא ה"ל עליו שום חוב אלא עד שמחזיר לו הכלי הוא דנעשה מלוה למפרע וא"כ בשעת המחא' לא הי' שום חוב מבורר ול"ש בו מנה לי בידך דאגלאי מלתא למפרע ל"א במעמ"ש) (וע' בב"ש סי' כ"ח דכ' דאפי' אומר לה בהנאת מחילת מלוה לא מהני כ"ז שאינו מחזיר לה הכלי ולא דמי להלוא' תוך זמנו ודשאני הכא שאינו הלוא' כלל כ"ז שאינו מחזיר לה הכלי והבית שמואל כוון האמת אליב' דרש"י תוס' וא"כ קושית הש"ך לא קשה ולא מידי והוא ברור ודו"ק ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"ד:
יד סָעִיף כא מעמ"ש ליתא מפי הכתב כתב כנה"ג וז"ל אמר המאסף נ"ל פשוט דאם המקבל קטן אין דין מעמ"ש דקטן כשלא בפניו דמי עכ"ל ודבריו נכונים:
טו סָעִיף כב ובכל ענין אם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו ז"ל הש"ך כבר כתבתי בסי' ס"ו סעיף ז' שאין דברי הרב נכונים בזה במ"ש בכ"מ שאין הקנין נתפס אם זכה לקבלם שוב לא מפקינן מיניה ע"ש מ"מ הדין בכאן אמת דהיכ' שכבר נתן העכו"ם זה שבידו ואפי' לא הי' מעמ"ש זכה המקבל כיון שהרשהו ועשה שליחותו ונתן לו הרי הוא כאלו הוא בעצמו נתן לו וע' בש"ך מ"ש בסי' ס"ו ונפלאתי בזה דכיון שדעתו דהיכ' דלא מהני קנין לא מהני שום תפיס' א"כ למה מהני כאן במה שכבר נתן העכו"ם ומה בכך שנתן עפ"י הרשאתו הא קי"ל דאין שליחות לעכו"ם ואם אומר לעכו"ם תן חפץ זה לפ' והלך העכו"ם ונתן על פיו לפ' ודאי לא זכה אותו פ' דכיון דאין שליחות לעכו"ם וא"צ ראיה להא כי היא פשוט מאד ואם יעשה שליח עכו"ם למכור חמצו והלך העכו"ם ומכר ודאי אסור בהנא' והוי חמץ שעבר עליו הפסח כיון דאין במכיר' כלום ואע"פ שכבר עשה העכו"ם עפ"י הרשאתו ואי משום דהכא עדיף טפי לפי שאמר למקבל זיל וקבל מנה מאותו עכו"ם הרי הוא כאלו אמר לו לך משוך וקני ז"א דהא הוי דשלבל"ע ולא זכה מדין מתנה דאם אומר לו לך משוך וקני בדבר שברשותו ודאי מהני אבל בדבר שאינו ברשותו אפי' אומר לו לך משוך וקני לא מהני וחוב הוי דבר שאינו ברשותו ולכן נרא' דודאי צ"ל דס"ל לתרומת הדשן דמהני תפיס' בכל דבר שלא הי' קנין המועיל והכא מדין תפיס' אתי עלה וא"כ מ"ש הש"ך בסי' ס"ו דגם הת"ה לא ס"ל דיועיל תפיס' וחולק על הד"מ והגי"ת שהבינו כן מדברי הת"ה ע"ש לא כוון יפה בזה אך מ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ס"ו דאם אמר לישראל חבירו תן מנה זו לפ' והוא הלך ונתנה דמהני ע"ש והם דברי' נכונים מצד שליחות אבל בעכו"ם הא לא מהני שליחות וכמ"ש והתוס' והרא"ש שכתבו במקבל עכו"ם והישראל חזר בו לא זכה העכו"ם ואם לא חזר בו יכול ליתנו לעכו"ם בזה נמי מהני משום שליחות דהא ישראל לישראל נעשה שליח וא"כ כשאומר לו נמי תן לעכו"ם והלך ונתן הרי הוא שלוחו וה"ל כאילו הוא עצמו נתן לו משא"כ היכ' דישראל אומר לעכו"ם ליתן לישראל אע"ג שכבר נתן יכול הנותן לחזור כיון דאין שליחות לעכו"ם וטעמא דת"ה אינו אלא משום תפיס וזה ברור ופשוט והכי משמע להדיא בפ' א"נ דף ע"א גבי ישראל שלוה לעכו"ם דכיון דאין שליחות לעכו"ם אפי' אם הישראל מצוה לעכו"ם ליתנו לישראל שני לא יצא לעכו"ם מחיובו לישראל ראשון אעפ"י שעל פיו נתנו לישראל שני משום דאין שליחות לעכו"ם ע"ש ונרא' לענ"ד אפי' לדעת ת"ה דאם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל דאין מוציאין מיד מקבל ומשום תפיס' נרא' דהיינו דוק' מיד המקבל אין מוציאין ומשום תפיס' דהיינו משום דידע ומחל לישראל שני אבל עכו"ם לא יצא מחובו דאי נימא דנפטר גם העכו"ם במה שנותנו לישראל שני א"כ היכא אמרינן שם בפ' א"נ גבי עכו"ם שלוה מישראל וביקש להחזירו ומצאו ישראל שני ואמר תנם לי ואני אעלה קרן וריבית דאם העמידו אצל ישראל אסור ואמרי' שם בשלמא סיפ' לחומרא ע"ש והא כיון דנפטר העכו"ם מחובו א"כ תו לא הוי אחריות החוב על העכו"ם רק על הישראל וזה ודאי אסור לכן נרא' דגם לת"ה אינו אלא שאין מוציאין מיד המקבל ומשום מחיל' אבל עכו"ם לא נפטר מחובו ויכול לתבוע את העכו"ם וכדמוכח להדיא שם בפ' א"נ דיכול לתבוע העכו"ם. וכן הוא דעת הת"ה בסי' שי"ג דאם הקנה שטר בלא כתיב' באנפין דלא קנה דאם תפס הלוקח מן הלו' אין מוציאין מידו ומן הלו' חוזר וגובה דלא הי' לו ליתן כיון דלא הי' לו הקנא' הובא ברמ"א סי' ס"ו ועמ"ש בסי' קכ"ג סק"א:
טז סָעִיף כב והמקבל כותי כל זמן שאין הישראל הנותן חוזר בו יכול ליתן לכותי והיינו משום שליחות וכמ"ש בס"ק הקודם דהא ישראל לישראל נעשה שליח אלא דאכתי יש להסתפק בזה כיון דאמרינן בנזיר פ"ב דף י"ב דאין אדם יכול לעשות שליח בדבר שלבל"ע כגון לקדש לו אשה כשתתגרש' מבעלה כיון דאין בידו לקדשה עתה שהיא א"א לא מהני שליחות בדשלבל"ע ולכאור' ה"נ הכא כיון דחוב הוי דבר שלבל"ע וממנה לו שליחות על חובו שיתנהו לפ' לא מהני משום שליחות דהא אמרו שם בנזיר כי משוי שליח במלתא דקיימא קמי' במכת' דלא קיימ' קמי' לא משוי שליח וחוב לא קיימא קמי' דהא ה"ל דבר שאינו ברשותו ולא קיימא קמי' אלא בתר גבי' ואולי גם הרא"ש לא קאמר אלא דיכול ליתנו כל זמן שאין הישראל חוזר בו אבל אם כבר נתן לעכו"ם אם זכה בו עכו"ם מזה לא מיירי וא"כ לפ"ז גם מ"ש ש"ך בסי' ס"ו ס"ק ס"ו במוכר ולא כתב והנך הלוקח וגבה דמהני מדין שליחות כיון שהמלו' הרשהו ליתן ללוקח ע"ש אפשר לומר ג"כ כיון דחוב הו"ל דבר שאינו ברשותו לא מהני בי' שליחות ואע"ג דבידו ליתן לו כתוב ומסור מ"מ כל זמן שאינו כותב לו אינו עושה לו שליחות אלא על גוף החוב וא"כ כי היכא דגוף החוב ליתי' בידי' כהקדישו משום דהוי דשלבל"ע ה"נ אינו יכול לעשות עליו שליח ואולי כיון דהלו' עצמו הוי בידו ליתנו תיכף למקבל מהני לי' שליחותי' דהא אם הי' אומר לחבירו תן מנה לפ' ואני פורע ג"כ זוכה מקבל וא"כ ה"נ מקבל זכה וזה הלו' נפטר מחובו כיון שנותן ע"פ מלוה וא"כ באומר לאחר זיל וגבה מלוה שלי ותנהו לפ' אפי' כבר נתן לא זכה המקבל משום דחוב הוי לי' דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו וכי היכי דלא מצי להקנותו ולהקדישו ה"נ אין יכול למנות עליו שליח כן נרא' לי ודוק) (ועיין ש"ך סקפ"ז דאם ראובן הי' לו חוב ביד שמעון ואמר ללוי זכה אותו מנה שביד שמעון ליהודא ולהגיע ליד לוי דתו אין ראובן יכול לחזור בו ע"ש ולפמ"ש כיון דחוב ה"ל דבשלבל"ע לא מצי אמר זכה אותו דבר כשיבא לעולם לפ' כיון דהוא דבר שאינו ברשותו עכשיו ודו"ק היטב:
יז סָעִיף כב ונטלו בחזק' אינו חייב לשלם לישראל המקבל כ' הטור וז"ל שאינו אלא שומר לשני כמו שהי' שומר לראשון ופטור מהאונסין עכ"ל ומשמע לפי זה דעכו"ם לא לקח בחזק' אלא ע"י פשיעתו שלא נעל כדרך השומרין מחויב לשלם כיון שהוא שומר לשני אך קשה לענ"ד לא נדע מנ"ל כלל דהוי שומר לשני להתחייב בפשיע' דהא נהי שמחויב ליתן הפקדון לשני היינו משום דהכי תיקנו חז"ל שיהי' קונ' מעמ"ש וה"ל כאלו הפקדון הוא של השני וצריך להחזירו אבל שיתחייב בדין שומרין מנא לן דהא למ"ד בפ"ק דגיטין דלא אמר רב אלא בפקדון דאי' בעינא משמע דלית ליה אלא פקדונו כמות שהו' אבל שיתחייב בדין שמיר' ע"י מעמד שלשתן זה לא אמרינן ואפי' למ"ד דמעמ"ש מהני אפי' במלו' היינו משום דעכ"פ הוי חוב ברור וה"ל מנה לי בידך וקונ' השני מדין מעמ"ש אבל חיוב פשיע' אינו חיוב ברור דהא לדעת הרא"ש והטור סי' שמ"א אין השומר מתחייב אלא משעת הפשיע' ולא מעידן המשיכ' וא"כ לא ה"ל מנה לי בידך אלא לענין גוף הפקדון אבל לענין חיוב פשיע' לא דהא אכתי לא אשתעבד נכסיה ואפי' לדעת הרמב"ם דשומרין משתעבדי מעידן משיכ' מ"מ לא הוי חיוב ברור דמי יימר דפשע בה ולא גרע מכתוב' דל"ש ביה מעמ"ש דאפשר לא תבוא לידי גביי' לעולם וכן בזה אפשר לא יבוא לידי פשיע' ואולי מיירי הטור שנתרצה אח"כ ונעשה שומר אבל היכ' דמעמ"ש הי' בע"כ נרא' דאע"ג דמעמ"ש קונה בע"כ לדעת הש"ע מ"מ לענין חיוב שמיר' אינו נעשה שומר בע"כ ודין מעמ"ש לא שייך בזה דלא הוי חיוב ברור כמ"ש ודו"ק:
א סָעִיף א בין בפקדון. עש"ך ס"ק א' עד אבל אם הית' שוה אז כדי חוב שניהם קנה מדין מע"ש אף אם אפשר שתזלזל אח"כ. ובקצה"ח כתב וז"ל דכיון דלוי א"י לכופו לשמעון שיקח לו מהסחור' כדי חובו והשאר יחזיר לו כמבואר בסי' ע"ד סעיף ה' וא"כ לא הוי במנ' לי בידך עכשיו דהא א"י לתבוע עכשיו וכו' אמנם למה שכתבתי בסי' ע"ד דאם אמר הלו' מכור במה שתוכל חלק מהמשכון לגבות חובך והחזיר המותר יכול לכופו וליתא לדברי הקצח"ח:
ב סָעִיף א בפרעון חובו. עש"ך ס"ק ו' עד והלכך אין בו מדין מע"ש עכ"ל ואם המחהו שיתן לו מעותיו בהלוא' דעת התומים דאינו נקנה במע"ש וראייתו מפ' א"נ דף ע"א ע"ב דפריך בנכרי שלו' מישראל והעמידו אצל ישראל וצוה לתת לישראל השני דאסור בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא דישראל שנותן במעמד הנכרי מעותיו מישראל השני דקתני מותר למה כיון דאין שליחות לנכרי איהו שקיל רבית וקשה הא יש כאן מע"ג ונסתלק הלו' וקנה הנמח' וכו' ע"ש ובקצה"ח כתב כיון דמלו' להוצאה ניתנ' הוי במו מתנ' וקנ' במעמ"ש ולפענ"ד דדברי התומים וראייתו מוכרחת והטעם נרא' דעיקר מעמד ג' לא נתקנ' אלא משום תקנת המקבל אבל שיקנ' הנותן שיעבוד גופו ונכסיו של המקבל אף כשעדיין לא נתן המומח' המעות שבידו בשביל זה לא נתקן תקנת מעמ"ש וכיון דהמקבל לא נתחייב להמומח' מש"ה גם המקבל לא קנה ובעיקר דברי הש"ך במ"ש באם המחהו שיתן לו מעותיו כדי שיקנ' לו סחור' א"צ ליתן לו ולא קנה במעמד ג' אין הכוונ' נגד הנותן והמקבל ודאי דיכול לחזור בהן שלא לקנות סחור' אפי' כבר הגיע המעות ליד המקבל רק הכוונ' נגד המומח' דאף שאמר לו המלו' תן לפלוני ומבואר בסי' קכ"א דאומר תן לפלוני דמהני לענין אחריות היינו דוקא כשכבר נתן לו אבל ודאי דיכול לחזור בו מליתן לו דאינו אלא שליח של נותן והשליח יכול לבטל שליחותו ואין המקבל יכול לתובעו כיון דלא נעש' שלוחו דהנותן ואין לו הרשא' מהנותן יכול המומח' לומר לאו בע"ד דידי את:
ג סָעִיף ב ואפי' מחל המלו'. עש"ך ס"ק ט"ו עד דבכה"ג מהני מחיל' בלא קנין וכו' ולפענ"ד העיקר כהסמ"ע דלהש"ך קשה בדברי הרא"ש שהביאו הש"ך ס"ק י"ז שכתב וז"ל אבל קנין מועיל דודאי לפוטרו לגמרי נתכוין אפי' לא יתן שמעון דאי לפוטרו כשיתן לו זה לזה לא הוצרך קנין שכבר נפרע עכ"ל ולפי דברי הש"ך צריך לפרש מ"ש הרא"ש דאי לפוטרו כשיתן וכו' דהכוונה כשרוצה ליתן ואינו חוזר בו א"כ קשה מה מסיים דלזה הוצרך קנין שכבר נפרע וכו' ולפי דברי הש"ך יקשה דהא עדיין לא נפרע ובאמת דהש"ך גרס בדברי הרא"ש שכבר נפטר אבל בכל הספרים כתוב שכבר נפרע ועוד דלפי דברי הש"ך צ"ל במ"ש הרא"ש שכבר נפטר דהיינו שהי' לו למחול בלא קנין זה דהא לרבה ודאי דיכול לחזור אפי' בשולחני רוצה ליתן א"כ אימר הי' הקנין רק לזה שלא יחזור כו כשיתן ועוד דלפי דעת הש"ך כשהוא בקנין פטור אפי' חוזר בו השולחני וזה קשה דכיון שכתב הרא"ש דכשלא יתן לא מהני מחיל' מטעם דהוי מחיל' בטעות א"כ אפי' כשיש קנין ג"כ לא מהני דהא הוי קנין בטעות דמה לי מחיל' בטעות או קנין בטעות אלא ודאי דהעיקר כדברי הסמ"ע הכוונ' במ"ש הרא"ש דלפוטרו לגמרי נתכוין אפי' לא יתן היינו שמדח' אותו ואינו נותן לו רק שאינו חוזר בו וע"ז סיים דאי לפוטרו כשיתן פי' שכבר נתן וע"ז כתב דלזה לא הוצרך קנין שכבר נפרע ולפ"ז נרא' דהעיקר כהסמ"ע דהיכא דליכא קנין לא מהני מחיל' אפי' כשאינו חוזר בו השולחני ומה שהקש' הש"ך דהא זה לא הוי מחיל' בטעות ל"ק כלל דהא כ' הרא"ש הטעם דזה לא חשיב מחיל' כלל כיון שאינו מוחל לגמרי אכל כשיש קנין מהני אם לא חוזר בו השולחני אבל כשחוזר בו השולחני אפי' בקנין לא מהני דהוי קנין כטעות ודלא כהסמ"ע וש"ך דהא אין ראי' להרא"ש לפוטרו בקנין רק משום דאל"ה לא הי' צריך קנין וכיון דקנין מהני לזה שלא יחזור כשיתן שוב ליכא ראי' לפוטרו אם לא יתן אבל אם פטר הנותן לגמרי בין אם יתן בין אם לא יתן על פיו של המקבל ודאי חייב השולחני וזה כוונת הרב בהג"ה ועוד נראה להביא ראיה לדברי הסמ"ע דלכאור' דברי הרא"ש תמוהין כמו שתמה המעדני מלך דמתחלה כתב הרא"ש דכשאינו נותן השולחני לכ"ע ס"ל דיכול המקבל לחזור בו ואח"כ כתב הרא"ש דהירושלמי אתיא כר"ש דס"ל דאינו חוזר וכיון דהבעה"ב נתחייב מיד ליתן לפועלים וכו' הוי כערב בשעת מתן מעות וכו' ע"ש ברא"ש וליישב דבריו צ"ל דהנה ע"כ מ"ש הרא"ש דהבעה"ב נתחייב מיד ליתן לפועליו לכאורה קשה מה הפרש יש כין נתחייב מיד או לאחר שנה אלא ע"כ הכוונה הוא כיון שיש חיוב על הבע"ה לשלם מיד באיסור בל תלין ומחמת זה שהמחהו אצל השולחני ואין הפועל יכול לחזור כל זמן שאין השולחני חוזר ממילא נפטר הבעה"ב מלאו דבל תלין והוי כפטרו ע"פ דהוי כערב וזה הוא דוקא בשעבר היום אבל אם חזר בו השולחני קודם שעבר היום ולא נפטר מחיוב דבל תלין ודאי דאין לו דין ערב וכ"כ התומים לפ"ז שפיר כ' הרא"ש דהירוש' אתיא שפיר כר"ש דס"ל דאין הפועל יכול לחזור כשאין השולחני חוזר בו וממילא אפסדי' מחיוב בל תלין ומאחר שלא חזר השולחני עד אחר שעבר היום ממילא לא הי' יכול הפועל לחזור מלתבוע להבע"ה והוי כפוטרו על פיו ויש לו דין ערב ומיירי שכבר עבר היום והש"ס שלנו מיירי שלא עבר היום ומש"ה יכול לחזור כשלא נתן ולפ"ז מוכח כדברי הסמ"ע דאי כדברי הש"ך כשמוחל להבעה"ב שוב אין הפועל יכול לחזור בו כשאין השולחני חוזר וממילא יש להשולחני דין ערב אפי' לרב' ולא הי' צריך הש"ס לאוקמי כרב ששת. (ועש"ך ס"ק ל"ד ונרשם בטעות בסעיף ח' וצ"ל הרשימ' בסעיף ט' על ולתבוע מראובן אינו יכול:
ד סָעִיף ט וא"כ אין אנו צריכין. עש"ך ס"ק ל"ט מה שחולק על הסמ"ע. ולפע"ד נראה להכריע דאם נותן המחהו העיקר כדברי הש"ך אבל אם המקבל אמר להנותן שימחהו במעמ"ש ומחמת ההמחא' שוב א"י הנותן לתבוע את המומח' והוי כפוטרו ע"פ וכיון דהעני אח"כ הרי נפטר ע"פ וחייב מדין ערב דאפי' לפטרו מחיוב בל תלין כתב הרא"ש שיש לו דין ערב ומכ"ש הכא ולפ"ז גם מה שחולק הש"ך בס"ק מ"ב על הסמ"ע בכה"ג נראה דהעיקר כהסמ"ע כיון שמחמת המחא' נאמן המומח' לומר שפרע להמקבל ונפטר זה גרם לו המקבל שצו' להמחאתו הוי כפטרו ע"פ המקבל ויש להמקבל דין ערב (ועש"ך ס"ק ל"ט ויש שם ט"ס וצ"ל אע"פ שהעני אח"כ יכול לחזור על הנותן וכן עיקר):
ה סָעִיף יא על ראובן להביא ראיה. ואם טען לוי טענת שמא ג"כ על ראובן להביא ראיה דהא כתב התומים בס"ק י"ד דטענה עשיר הי' והעני הוא טענה גרוע וכמו שהוכיח התומים דאלת"ה מה תועלת בשטר הא בטענה זו לא שייך הסברא דשטרך בידי מאי בעי אלא ודאי דטענה גרוע הוא וא"נ אלא במגו דפרעתי וכשטוען שמא לית לי' מגו ועסמ"ע ס"ס מ"ב ויש שם ט"ס וצ"ל וא"י לישבע להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל וכו' ועש"ך ס"ק נ"ו ויש שם ט"ס וצ"ל דע"כ לא קאמר הסברא הראשונה וכו' ובש"ך ס"ק נ"ז יש ט"ס וצ"ל לא נשאר על הנותן או הלוה דקורין ערבות וכו'):
ו סָעִיף יד חוזר וגובה אותה עש"ך ס"ק ס"ז שהקשה דהא אינו אלא גרמא וכו' ע"ש ואפ"ל נראה דהנ' אם הי' מונח חפץ של ראובן אצל שמעון וטעה ראובן וסבור שהוא של שמעון והוד' לשמעון שהוא שלו ואח"כ נתן שמעון החפץ כמתנה לעכו"ם דחייב שמעון לשלם דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק כמ"ש התו' בב"ק ובכמה דוכתי וכיון דמזיק חייב אפי' בשוגג מה לי שהטעות הי' ע"י אחר או ע"י בעל החפץ וה"נ דכותי':
ז סָעִיף טז וא"י להוציא מידו. עש"ך ס"ק ע"ב. וע' תומים דכתב דהעיקר כהב"ח דזהו ודאי אם מתחלה ידע שטע' שאין לראובן אצלו כלום ונתן ע"פ ציוויו ראובן ללוי דינר ודאי דאינו יכול לחזור ולהוציאו מיד לוי וא"כ זה שנתן ואח"כ נתברר בעדים שטעה אנו אומרים ברור דקודם שנתן הי' מדקדק וידע שטעה כי כלל הוא קודם נתינה אדם מידק דייק כה"ג במכ"ש דהודא' וע"כ מה שנתן נתן בשליחות ראובן וממילא אינו יכול לתבוע שוב מיד ראובן ומש"ה אף שהעדים מעידים שטעה מ"מ אינן יכולים להעיד שלא ידע קודם הנתינה מהטעות אלקים בוחן לבבות וזולתו אין עוד וכיון דליכא עדים הך חזקה דמידק דייק במקומו ואומרין דידע שטעה ובשליחות ראובן נתן וזכה לוי במה שקיבל:
ח סָעִיף יז מדעת ראובן. עש"ך ס"ק ע"ד וע' תומים כ' דהעיקר כהב"ח ובאמת דדברי הש"ך אין לו שחר דמה שהקשה אהא דנשבע הסירסור שבועה המור' מסי' קכ"א הוא תמוה בעיני דהא מבואר סי' קכ"א סעיף ה' דנשבע בכה"ג שבועה חמור' ע"ש בחידושי טעם הדבר שכיון שהי' החוב בידו לפוטרו חשיב כאלו הי' מעותיו כוודאי בידו:
ט סָעִיף כב ותדור. עש"ך ס"ק צ"ג ועיי' תומים שכתב דמיירי שאמר שתידור ליתן לפלוני דהיינו שאומר שתתחייב עצמך חיוב גמור לפלוני ובזה החיוב תהי' פטור ממני ובזה בוודאי נתחייב להמקבל ואם אמר העכו"ם להמקבל פטור להמלו' שלך ואני אתן לך חייב מדין ערב:
א סָעִיף א מלוה. ל"ש מלוה ע"פ ל"ש מלוה בשטר כמ"ש הט"ו בסי' ס"ו סי"ט דאפי' לא נתן המלוה גוף השטר לזוכה קנה גוף החוב במעמד שלשתן וכ"כ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ה' ע"ש. ש"ך:
ב סָעִיף א פקדון. וה"ה מי שנתחייב לחבירו מחמת שהזיקו או ביישו אע"פ שלא בא לידו מעולם כגון שמעון שתקע לראובן וקנסו הב"ד את שמעון יכול ראובן להמחות ללוי במעמד ג' מה שמגיע לו משמעון כן מתבאר מדברי הפוסקים. שם:
ג סָעִיף א שלשתן. כתבו התוס' ספ"ק דגיטין דלא תקנו מעמד שלשתן בכתובה דאפשר שלא תבא לידי' גבייה לעולם וכ"כ הרשב"א שם והרא"ש ספ"ק דב"מ והרמב"ן והנ"י ובעה"ת וכ"כ הריב"ש סימן ר"ז ומוכח מזה דמלוה שלא הגיע ז"פ יש בה דין מעמד ג' וכ"מ בתשובת הרא"ש וכ"פ מהרש"ל מיהו מל' התו' ספ"ק דב"מ ובפ' החובל ומהרא"ש שם לא משמע לכאור' כן ע"ש ומ"מ לענין דינא נראה עיקר דיש דין מעמד ג' אפי' לא הגיע ז"פ וכמו שהוכחתי מדברי כל הפוסקים הנ"ל וכ"מ מדברי המחבר בסי"ז ע"ש ועוד דהא בלא"ה הר"ן סובר דאפי' בכתובה יש בה דין מעמד ג' ודלא כמ"ש בתשובת מהרשד"ם סי' שנ"ט דבלא הגיע ז"פ אין בו דין מעמד שלשתן עיין שם עכ"ל הש"ך ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קי"א:
ד סָעִיף א בידך. וה"ה אם אמר לו מנה שאתה חייב לי תנהו ללוי קנה וכן הוא להדיא בתשובת הרא"ש ולא אתא אלא לאפוקי אם לא היה לו בידו כמ"ש בס"ב. ש"ך:
ה סָעִיף א חובו. כתב בתשובת מהר"מ אלשקר סי' ס"ג דוקא בכה"ג שחייב למי שהמחה אצלו או שנתן לו במתנה אבל אם אינו חייב לו ולא נתן לו אלא המחהו שיתן לו מעותיו כדי שיקנה לו סחורה א"צ ליתן לו ולא קנה מדין מעמד ג' ולא הוי אלא כשליח ע"ש ונראה טעם לדבריו דאינו נקנה במעמד ג' אלא כשהממחה מסלק עצמו ממנו ומשתעבד לשני ולא נשאר שום זכות לראשון משא"כ הכא שעדיין יש כח לראשון בו שהרי מעותיו הוא שיקנה לו בעדם סחורה והלכך אין בו דין מעמד ג':
ו סָעִיף א קנה. ודין מעמד שלשתן איתא בש"ס דהוא הלכתא בלא טעמא וכתבו התוס' והפוסקים והטור סי"ג דחז"ל עשו קנין זה משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בע"ח וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין וכ' בחידושי הרשב"א דמי שהקנהו לו במעמד ג' יכול להקנותו גם הוא לאחר במעמד ג' וע"ש. שם:
ז סָעִיף א שמעון. אבל לוי י"א דיכול לחזור בו ולגבות חובו מראובן כמ"ש בס"ט. שם:
ח סָעִיף א ולמוחלו. כתב הש"ך ואפי' יש לו נכסים לראובן בענין שאינו חב ללוי במחילתו אפ"ה א"י למחול דאל"כ פשיטא אפי' בלא מעמד ג' א"י למחול וכמ"ש בסי' פ"ו ס"ה וכ"מ בתו' ופוסקים וכ"מ מהטעם שכתבו דכיון שהיו במעמד א' אפי' שעבוד הגוף שהיה הלו' משתעבד למלוה פקע ומשתעבד לשני ולא נשאר לראשון שום זכות בו הלכך אין מחילתו כלום אבל מוכר שט"ח שלא בפני הלוה דלא מכר אלא שעבוד הנכסים אבל לא שעבוד הגוף לפיכך אם חזר ומחלו מחול כמ"ש בסימן ס"ו סכ"ג משא"כ במעמד ג' דעיקר הקנין הוא הלכתא בלא טעמא רק משום תקנת השוק כו' שתקנו ג"כ שגופו ישתעבד לשני והראשון א"י למחול דא"כ בטלה התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד ג' כיון שהמלוה יכול למחול עכ"ל הרא"ש וכתב בכ"מ פ"ו מהל' מכירה דמאן דאית ליה שהנותן א"י למחול ס"ל כדעת האומרים בס"ט דלוי א"י לחזור בו דהא בהא תליא וע"ש שהאריך ולפע"ד אינו נראה כן וכ"כ התוס' והפוסקים בשם ר"ת דא"י למחול והרי הר"ן כתב בשם ר"ת דלוי יכול לחזור וכ"כ הב"י בשם ר"ת וכן דעת הרא"ש והטור דא"י למחול והמקבל יכול לחזור וכ"נ דעת הרמ"א שאע"פ שסתם כאן דא"י למחול הכריע בס"ט דהמקבל יכול לחזור וכן י"ל להפך ג"כ דאע"פ שהמקבל א"י לחזור מ"מ הנותן יכול למחול כו' ע"ש בש"ך באורך:
ט סָעִיף א נולד. לאפוקי ממה דס"ד בש"ס לו' דטעמא דמעמד ג' דה"ל כאילו אמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ולה"ט הוה בעינן שיהא לוי נולד בשעת הלואה וכמ"ש בסימן ס"ו סכ"ו קמ"ל כמסקנת הש"ס דמעמד ג' הוי משום תקנת השוק ואפי' למי שנולד אחר הלואה תקנו שיקנהו. סמ"ע וש"ך:
י סָעִיף ב ואפרענו. ואין חילוק בזה בין חנוני ושלחני לשאר בני אדם. ב"י בשם רוב הפוסקים ולאפוקי נ"י פ' המקבל. סמ"ע:
יא סָעִיף ב לחזור. כת' בתשובת מהר"א ששון סי' קי"א דאפי' מאן דס"ל בסי' ס' ס"ב דיכול להתחייב עצמו בקנין בדבר שאין לו קצבה מודה דבמעמד שלשתן אינו יכול להתחייב בדבר שאין לו קצבה וע"ש ש"ך:
יב סָעִיף ב ללוה. משמע לכאור' דקאי אפי' היכא ששמעון אינו חוזר וכ"כ הסמ"ע בשם ר' ירוחם בהדיא אבל באמת אין טעם לזה דלמה לא יועיל מחיל' בכה"ג והמעיין בהרא"ש ס"פ המקבל ובתו' ונ"י שם ירא' להדיא דמוכח מדבריהם דבכה"ג מהני מחיל' בלא קנין אלא דכששמעון חוזר לא מהני מחיל' מטעם דהוי מחיל' בטעות דאטו בשופטני עסקינן ששמעון לא יתן לו והוא יפטור את ראובן כו' ע"ש וגם דברי ר"י צריך לפרש כן וכ"מ בב"ח שהבין דברי ר"י כן וכ"מ להדיא בתשו' מהרי"ו סי' ל"ג דדוקא כששמעון חוזר לא מהני מחיל' וכן עיקר. שם:
יג סָעִיף ב קנה. והיינו כשא"ל אני מוחל לך ואסמוך על אותו פ' אבל כשפטר את הלו' לגמרי פשיטא דמהני כ"כ הב"ח ונכון הוא דהא קי"ל בסימן רמ"א ס"ב דמחיל' א"צ קנין וכן כת' התוספות פ' המקבל דהיכא דא"ל אני פוטרך לגמרי אפי' לא יתן פשיטא דאינו חוזר ונרא' שזהו כונת הרמ"א במ"ש אח"כ וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי כו' וא"צ למ"ש הסמ"ע דמיירי בקנין. שם:
יד סָעִיף ב בקנין. אבל קנין מועיל דודאי לפוטרו לגמרי נתכוין אפי' לא יתן שמעון דאי לפוטרו כשיתן לו לזה לא הוצרך קנין שכבר נפטר כ"כ הרא"ש והוא מדברי התוספות שם:
טו סָעִיף ב מקצת. פי' הסמ"ע דקמ"ל דלא אמרינן כיון דזה התחיל לקבל ממנו וזה ליתן צריכין לעמוד בו בכולו:
טז סָעִיף ב נתנו. קודם שחזר בו ראובן. ש"ך:
יז סָעִיף ב ליתנם. פי' הש"ך דצריך ליתן אע"פ שלא הי' כלום משל ראובן בידו וה"ה בלא מעמד ג' דינא הכי כיון שעל פיו פטרו וכמ"ש בסי' קכ"ט ס"ג בהג"ה ולחנם הוסיף כאן בע"ש בדבדי הרמ"א שפטרו במעמד שלשתן עכ"ל וע' מ"ש הסמ"ע בזה ע"ש:
יח סָעִיף ג דמסתמא. משמע אילו אמר כן בפרוש הלו' לי מנה ותן לו אע"פ שהי' חייב לו מנה לא קנה לכ"ע וכ"כ בתשובת מהרי"ט סי' ל"ו. ש"ך:
יט סָעִיף ג שלא. כת' הש"ך דמדין ערבות נמי לא מיחייב אע"ג דיש בידו מעות של ראובן וכן משמע בתשובת הרא"ש וע"ל סי' קכ"ט ס"ג בהגה"ה וכתב עוד דנ"ל להכריע לענין דינא דאם שמעון הי' חייב לראובן יותר ממה שהמח' ללוי קנה מדין מעמד ג' וע"ש ובתשובת מהר"א ששון סי' קי"א:
כ סָעִיף ד מהחטים. וה"ה אם א"ל תן לו נ' דינרים שהרי יש לי בידך כור חטים וכדנקט ברישא ה"ל כאילו א"ל תן לו נ' דינרים מהחטים שבידך ונעשה כא"ל חטים שוה נ' דינרים וקנה כן מוכח בבעה"ת וכ"כ בתשובת מהרי"ט סי' ל"ז וכת' עוד שם אבל אם מפרש שיתן לו מעות משלו ויהי' הפקדון בידו למשכון עד שיפרע לו או שא"ל תן סך פ' כיון שאתה בטוח ממני מחמת הפקדון שיש לי בידך לא קנה וע"ש. ש"ך:
כא סָעִיף ה כלום. בתשובת הרשב"א מבואר הטעם שההמחאה היא אפי' בע"כ של לוה או נפקד וטעם החולקים דס"ל דא"י להמחות בע"כ ולפ"ז קשה שבס"ז סתם המחבר דאפי' בע"כ יכול להמחות וכאן הביא סברת החולקים וצ"ע. שם:
כב סָעִיף ו שפרעו. ע' בש"ך שהאריך בתמיה על דין זה ע"ש מה שדעתו לחלק (גם הט"ז כת' שדברי המחבר בזה תמוהים ואין בידו ליישבם ע"ש):
כג סָעִיף ז על כרחו. והש"ך הביא דעת הרב' פוסקים דס"ל דמעמד שלשתן לא מהני בע"כ וכן דעתו נוטה וכתב דכן עיקר בש"ס ע"ש:
כד סָעִיף ח מועטת. כ' הסמ"ע דלא איירי כאן בעני דאז צריך לקיים דבריו אפי' אמר כן בעצמו שלא לפני שום אדם דאמירתו לגבוה הוא או משום נדר כמ"ש הט"ו בסי' קכ"ה ס"ס ה' עכ"ל ונתן מקום למעיינים לטעות דפשיטא דהכא אפי' בעני יכול לחזור בו ול"ד לסי' קכ"ה דהתם הוא נותן המעות לשלוחו והרי המעות ברשותו וזוכים בו עניים אבל באומר מנה לי בידך כיון שאין החוב ברשות הנותן לא זכו בו עניים אלא כשהי' העני או הגבאי במעמד ג' כמ"ש הט"ו בי"ד סי' רנ"ח ס"ח ודוקא לפקדון א"צ שיהא הגבאי שם משום דכל היכא דאיתיה ברשותא דמרא איתיה וכמ"ש שם ס"ז ואף בפקדון נרא' דדוקא במטלטלים וכמ"ש הט"ו שם בד"א במטלטלים כו' אבל כשהפקיד אצלו מעות ואינם צרורים וחתומים בענין דמותר להשתמש בהם כמ"ש בסי' רצ"ב ס"ז לא קנו עניים דבכה"ג לא שייך לומר כל היכא דאיתיה כו' וא"כ צ"ל דהסמ"ע מיירי בפקדון מטלטלים או מעות צרורים וחתומים. ש"ך:
כה סָעִיף ח בידו. אבל מהנותן לא מהני קנין דמלו' להוצא' ניתנה ואפי' בפקדון מ"מ אין מטבע נקנה בחליפין כמ"ש בסי' ר"ג אלא אם הוא פקדון מטלטלים והקנ' לחבירו בקנין אז מהני קנין אף מהנותן. שם:
כו סָעִיף ח הודאה. וה"ה בתורת חיוב שמחייב עצמו ליתן. שם:
כז סָעִיף ח לחזור. ואע"ג דבדרך הודא' מהני אפי' בלא קנין כמ"ש בסי' ס' ס"ו וסי' רמ"ה ס"א בהג"ה הכא צריך קנין כדי שא"י לטעון השטא' או שלא להשביע כמ"ש בסי' פ"א סי"ז ואע"ג דבהודא' במעמד ג' א"י לטעון השטא' או להשביע אפי' בלא קנין כדאי' שם ובסי' זה סי"ג הכא בלא מעמד ג' מיירי. שם:
כח סָעִיף ט אינו. דמיד שהמחהו אצל שמעון נפטר ממנו. שם:
כט סָעִיף ט בפירוש. היינו דא"ל אני פוטרך ואסמוך על שמעון דבכה"ג כשלא הי' בידו יכול לחזור בו כדלעיל ס"ב משא"כ הכא אבל אם א"ל אני פוטרך לגמרי ל"צ למימר וז"ל הטור בשם הרא"ש אפי' שתק לוי יכול לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרציתי לקבל משמעון כדי להקל מעליך אבל אם לא יתן לי כו'. שם:
ל סָעִיף ט תחלה. המחבר לא דקדק בל' דבהרא"ש והטור איתא לא יתבע את ראובן תחל' והיינו דשורת הדין נותן כך דאינו אלא כעין ערב אבל פשיטא דאם א"י לגבות כפשוטו משמעון שיכול לגבות מראובן וע"ש ותדע דהא משמע מהמחבר דלסברא האחרונ' יכול לחזור מחמת ששמעון דוחה את לוי כלו' שאינו רוצה לשלם ואם איתא דבאמת לא הוי אלא ערב מה בכך שדוחה שמעון יגבה ממנו בע"כ אלא ודאי כדפי' וא"כ מ"ש המחבר כאן כל זמן שיכול לגבות משמעון ה"ק שיוכל לגבות כפשוטו משמעון רק שדוחהו קצת עד כאן לשון הש"ך *):
לא סָעִיף ט האחרונה. והש"ך כתב דנ"ל דהמע"ה כיון דרוב פוסקים ראשונים פסקו דא"י לחזור כו' ע"ש באורך:
לב סָעִיף יא בסמוך. ר"ל מ"ש בס"י דאם נמצא הלו' עני ואין לו מנה לגבות ה"ז חוזר כו' דמאי איריא שהוא עני אפי' בלא עני נמי כו' ומיהו מ"ש בסי"א שטוען ראובן עשיר הי' והעני כו' אתי גם לסברא האחרונ' דא"ל הלו' מזלך גרם שהעני או אם לא היית מקבל עליך הייתי מוציא ממנו מיד קודם שהעני ול"פ הרי"ף והרא"ש אלא בדחהו המומח' להמקבל בלך ושוב גם מ"ש בס"ס י' דאם ידע לוי שהוא עני כו' ג"כ סברא האחרונ' מודה בו דא"ל סברת וקבלת עכ"ל הסמ"ע והשיג עליו הש"ך וכת' דאין דבריו נראין דהיאך נאמר מזלך גרם כיון שהי' בידו לחזור קודם לכן א"כ לאו ברשותו העני וכי בשביל זה יתחייב המקבל אם לא נתרשל הוא בתביעתו ומה גרם לו הפסד בזה וגם מדברי הרמ"א משמע דכל החילוקים שבס"י וי"א אינם שייכים לסברא זו גם מ"ש דסברא האחרונ' מודה באם ידע לוי שהוא עני כו' צ"ע לדינא די"ל לא קבלתי עלי אלא שהייתי סובר שיטריח עצמו בכל מה דאפשר וישלם לי דאטו בשופטני עסקינן שידע שלא ישלם לו ויקבל עליו עכ"ל:
לג סָעִיף ט קמייתא. מ"מ שייכים החילוקים באם פטרו בפירוש וכ"כ הסמ"ע וכ"כ הד"מ בהדיא וז"ל מיהו אם הי' ערמה בדבר כגון שהי' בתחל' עני או שלא הי' ח"ל כלום לכ"ע יכול לחזור בו אף אם פטרו בפירוש ע"כ. ש"ך:
לד סָעִיף ט הראה. ז"ל הנ"י דה"ל כאילו הראה לו מקום שיש לו מעות צרורות כו' ואין להביא ראי' מכאן דאם הלו' א"ל למלו' מעותיך צרורים ומונחים תוך ביתי בא וטול אותם בחובך ולא נטלן ונאנסו דפטור די"ל דכאן דאמרינן דה"ל כאילו הראה לו מקום כו' היינו שהמקום הוא סמוך וקרוב למלו' או שהמלו' אינו מקפיד לילך אחריהן אבל היכא דמקפיד המלו' בהליכתו אחריהן לבית הלו' ודאי אין זה השבת הלוא' להיות פטור בזה מאונסין ואפי' מסתמא אינו פטור עד שיגל' המלו' דעתו שאינו קפיד ועמ"ש בס"ס ק"כ. סמ"ע:
לה סָעִיף ט נפטר. ע' בסמ"ע ובש"ך ועמ"ש לעיל ס"ק ל' בהג"ה ודו"ק:
לו סָעִיף י ונמצא. כת' הש"ך דמשמע אע"ג שגם ראובן לא ידע שהי' עני מ"מ הוי מקח טעות וכמ"ש בסי' רל"ב וכ"כ הסמ"ע והב"ח וכן משמע ממ"ש ואם ידע לוי כו' דהכל תלוי בידיעת לוי ואפי' פטרו בפירוש הוי מחיל' בטעות דאילו ידע שהוא עני לא פטרו ולפ"ז צריך ליישב לשון הירושלמי כו' וצ"ע לדינא שוב מצאתי בתשובת מהר"א ששון סי' ק"ג וק"ד האריך בענין זה כו' ע"ש באורך ועיין בתשובת רש"ך השייכים לס' ב' סימן נ':
לז סָעִיף י ידע. הא מן הסתם אמרי' מסתמא לא ידע דאטו בשופטני עסקינן וא"כ א"י ראובן להחרים סתם מיהו בטור יש במקצת נוסחאות וראובן מחרים סתם על מאן דידע כו' ע"ש. ש"ך:
לח סָעִיף יא בשטר. מקוים. כמ"ש ר"ס פ"ב וכתב בס' גד"ת מדלא נקט טען לוי שלא ידע שהוא עני וראובן אומר שידע שא"ל בינו לבינו ואעפ"כ קבל עליו משמע דבכה"ג לאו כל כמיני' דאנן סהדי דלאו בשופטני עסקינן דיפסיד ממונא בכדי ונראה דאפי' בחוב בע"פ הוי כמגו במקום עדים עכ"ל ולא נהירא לע"ד אלא בחוב בשטר יכול להשביעו היסת שלא ידע שהוא עני כיון שטוען ברי שהודיעו וקבל על עצמו ולא יהא אם טוענו מחלת לי חובך שבשטר דמשמע בסי' פ"ב דיכול להשביעו היסת לאחר הפרעון לכ"ע וכן בחוב בע"פ יכול לטעון מחלת לי במגו דלהד"מ או במגו דפרעתי כמ"ש בסי' ע"ה ס"ז ולא אמרי' אנן סהדי כו' אלא אמרי' דלמא פיוסי פייסי' ונתרצה למחול וה"ה הכא והלכך אם הוא חוב בע"פ וטוען ידעת שהוא עני וקבלת עליך נאמן במגו דלהד"מ או פרעתי והא דלא נקט האי חלוקה משום דמסתמא לא ידע לוי שהוא עני וקבל עליו ובמילתא דלא שכיחא לא קמיירי אבל אם זה טוענו ודאי דינו כדאמרן ועוד י"ל הא דלא נקט כן משום דבעי לאפלוגי בין כתוב בו נאמנות או לא ובמחלת לי יש ב' סברות י"א דאפי' כתוב בשטר נאמנות יכול להשביעו שלא מחל לו וי"א דהוי כמי שטוען אמנה וא"כ אפי' אין בו נאמנות א"י להשביעו וכמ"ש בסי' פ"ב סי"א וא"כ בין למר ולמר אין חילוק בין יש בו נאמנות או לא רק בטוען עשיר הי' והעני בכה"ג מחלק בין נאמנות משום דהוי כטוען פרעתי. שם:
לט סָעִיף יא ישבע. בנק"ח כשאומר ראובן לישתבע לי כמ"ש בסי' פ"ב ס"ב. שם:
מ סָעִיף יב שאמר. דין זה עיקרו לעיל סי' ס"ו ס"כ ושם כתבתי שצ"ע דאף אם כתב לו שהקנה לו הוא וכל שעבודו והמחהו אצל זה יש חולקין דיכול לחזור בו ועיין שם. שם:
מא סָעִיף יג בעדים. וגם קבע לו זמן ועדיין הוא תוך זמנו בענין דלית לי' מגו כלל פטור כיון שמברר הטעות בעדים וע"ל סי' פ"א ס"כ שם:
מב סָעִיף יג חובו. לאפוקי אם נתנו לו במתנ' פטור הנותן דאם ידע מהטעות לא הי' נותן לו. שם:
מג סָעִיף יג משטה. ושלא להשביע את עצמו פשיטא דלא מצי למימר דכבר נתבאר בסי' ל"ב ופ"א דלא שייך טענת השבעה כ"א כשהודה מעצמו בלא תביעת חבירו שחייב לו כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דאפי' לא המחהו בעדים ולא קבע ז"פ בענין שי"ל להד"מ או פרעתי מ"מ א"י לומר משטה הייתי בך דזיל בתר טעמא וע"ש:
מד סָעִיף יג טעיתי. קשה דהא בב"י כ' דלית הלכתא כבעה"ת דיחיד הוא וצ"ל שכאן בש"ע חזר בו ועמ"ש בסי' פ"א סכ"ג שדברי בעה"ת נראין והפוסקים מסכימים עמו ע"ש ומ"מ מדברי הרב בהג"ה אין לזוז לענין דינא וכ"פ מהרשד"ם ס' ע"ד וע"ש בסי' נ"ו וצ"ד ובסי' ש"ב ושצ"ד ותנ"ג וכן נראה דעת מהריב"ל ס"א כלל ט"ז סי' צ"א וכלל י"ח סי' ק"ג וס"ב סי' ל"ז. ש"ך:
מה סָעִיף יג דפרעתיך. כשהמחהו בעדים והוא אחר זמנו או כשלא קבע זמן לפרעון ונשבע היסת להמקבל ונפטר והמקבל חוזר ותובע לנותן לסברא האחרונה דס"ט ולסברא הראשונ' שם גם הנותן פטור אלא שנשבע היסת שהי' לו בידו כשהמחהו. ויצא לנו מכאן דין חדש דבכל דוכתי דהנתבע אינו נאמן אלא משום מגו אע"ג דאין לתובע טענת ברי צריך לישבע היסת כגון בטוענו מה אתה עושה בתוך שלי והלה אומר של אביך היתה ולקחתי' הימנו דאין נאמן אלא במגו שלא היתה של אביך מעולם כמ"ש בסימן קמ"ט ס"כ צריך לישבע היסת שלקחה מאביו אע"ג דאינו תובעו ברי וכן כל כיוצא בזה. שם:
מו סָעִיף יג דפרעתי. כתב הש"ך דכונת הרב בהג"ה זו דדוקא במגו דפרעתי אינו נאמן כיון דאיכא עדים בהמחאה אבל במגו דלהד"ם לכ"ע נאמן וכ"כ בב"י וכ"ד הר"ן וכ"כ בד"מ והסמ"ע כתב דמל' המחבר שכתב דהוי כמגו במקום עדים משמע אפי' ליכא עדים בהמחאה א"י לומר טעיתי ולע"ד אין מזה הכרח דה"ק דאי לאו דהוה ברור לי' לא הי' מודה בפני עדים וגם הב"ח האריך להוכיח שדעת הרא"ש דבכל ענין אינו נאמן לומר טעיתי וכל דבריו אינם מוכרחים ואפי' יהי' כן דעת הרא"ש מ"מ להלכה לא קי"ל הכי וכמ"ש בסי' פ"א סכ"ג ודלא כתשובת רש"ך ס"ב סימן קמ"ח וגם העליתי שם דבלא מגו כגון שהעדים מעידים לא זזה כו' או שמעידים שהוא תוך זמנו לכ"ע א"י לטעון טעיתי וכ"מ מדברי המחבר והרב ודלא כמהרי"ק שורש ס"ה וע"ש מ"ש עוד בזה:
מז סָעִיף יג נאמן. בתשובת מהריב"ל ח"א סי' צ"א פסק דאכתיבת ידו אינו נאמן לומר טעיתי וע"ל סי' ס"ט דכתבתי כמה דעות דאינו נאמן לומר פרעתי אכתיבת ידו עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' קנ"ד:
מח סָעִיף יד כלל. דבהודאתו חב למקבל מתנה שהרי אין הנותן צריך לשלם לו כלום די"ל אילו ידעתי שיש טעות לא הרשיתי לזה ליתן לך והיכא דחב לאחרים אינו נאמן בהודאתו דחיישינן לקנוניא שמא חוזר עתה ממתנתו ואומר שהמומחה אומר אמת ויחלוק עמו. ש"ך:
מט סָעִיף יד וגובה. כיון דהנותן מודה דאין לו בידו ובגרמתו הוכרח ליתן להמקבל וה"ה ברישא אם נתן לו בשביל חוב והוא גברא אלמא או שאין לו כו' גם שם חוזר על הממחה וכ"כ הטור בהדיא עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ותמיה לי למה יתחייב לשלם הלא י"ל אילו ידעתי שיש טעות לא צויתי ליתן ומה בכך שנתן על פיו אין זה אלא גרמא דקי"ל בסי' שפ"ו דפטור ועוד שיש לו לומר אתה שגרמת לך בעצמך שלא נזכרת וטעית וכמו שטעית אתה גם אני טעיתי ומה עשיתי לך כו' ע"ש מ"ש ליישב בזה:
נ סָעִיף טו לישבע. ז"ל הש"ך דא"ל חושבנא בקושטא הוי ואת דאודית לי' לאו כל כמינך לחיובי לדידי ואפי' א"ל נמי אשתלין חושבנא מיפטר דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ול"ד למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהכא הא א"ל ודאי פרעתיך ואת הוא דאמרת דמשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידענא ומיהו משתבע דלא ידע ומפטר עכ"ל הרשב"א בחדושיו (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):
נא סָעִיף יג שבועה. דאפי' אם יודה הנותן אין לו ביד הנמחה כלום כבר נתבאר בסי"ג דפטור הנותן דמתנה בטעות היתה וכמ"ש שם. סמ"ע:
נב סָעִיף טז והתחיל. עי' בתשובת מהרש"ך ס"ג סי' צ"ט (ובתשובת שב יעקב חח"מ סי' ד'):
נג סָעִיף טז להוציא. דאמרי' דנתן לו כדי לקיים דבריו אפי' אם ידע דלא נשתעבד אפ"ה ניחא לי' דליקום בהימנותיה והשתא הוא דהדר בי' שלא ליתן המותר כ"כ הטור וכתב הסמ"ע דהאי דינא מיירי בהודה לו מתחל' שלא בעדים ואפ"ה אינו נאמן לומר טעיתי כדי להוציא דאי בעדים לא הי' נאמן אפי' על המותר לומר טעיתי דאדם מדקדק קודם שמודה בפני עדים עכ"ל. והש"ך כתב דבתשובת הרא"ש אין הכרח לומר כן אלא י"ל דמיירי בפני עדים כו' ע"ש:
נד סָעִיף יז ונתחייב. ר"ל בקנין או בשטר או שנתחייב באיזה חיוב אחר לשלם חוב גמור וא"כ ל"ד לסעיף שאח"ז דהוי שכירות. ולזמן פ' לרבותא נקט ומשום שהמעש' הי' כך בתשובת הרא"ש וכ"ש אם נתחייב לשלם מיד. ש"ך:
נה סָעִיף יז מדעת. נראה דר"ל אע"פ שראובן הסכים ג"כ לבטל החכירה וכעובדא דתשובת הרא"ש שם ואה"נ אם נתבטל אח"כ מאיזה סיבה אחרת אפי' בע"כ של ראובן חייב מטעם שבשעה שאמר ליתן כו' ונרא' שלזה כתב המחבר אח"כ בסתם אע"פ שנתבטל אח"כ החכירות והרב שהוסיף תיבת מדעתו לא ידענא למה ואפשר ס"ל דמדעתו הוי רבותא טפי או אפשר שצ"ל מדעתן ובא לפרש של"ת דדווקא כשראובן ביטל החכירות אלא אפי' הי' מדעתן של הקהל עכ"ל הש"ך ועיין עוד שם במ"ש תשובת הרא"ש בענין סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו מעות מהשולחני כו' עיין שם שפירש דבריו שלא כדעת האחרונים ע"ש באורך:
נו סָעִיף יז שאמר. ז"ל הטור כיון דנתחייב ראובן להקהל שהרי נגמר החכירות בענין שאין בו חזרה אם לא מדעת כולם קנה שמעון כו' אמנם אם ראובן גברא אלמא הוא ולא ציית דינא או שאין לו נכסים חייבין הקהל לפרוע לשמעון דלא נפטרו הקהל בשתיקת המקבל אא"כ פטרו בפירוש עכ"ל בשם הרא"ש והוא כסברא התניינא שכתב המחבר בס"ט ע"ש. סמ"ע:
נז סָעִיף יח שהודה. לאו כל כמיני' לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי הוד' שנתחייב בהן ללוי עד כאן לשון הטור והרא"ש ורצה לומר כאילו הוד' שהחזיר לו החפץ ונתחייב לו חוב גמור לשלם לו מיד. ש"ך:
נח סָעִיף יח לבסוף. והש"ך כת' דדין זה תמוה בעיניו דמה בכך מ"מ חייב לו הלוא' מהשת' אלא דהוי כלא הגיע עדיין ז"פ וכמ"ש הריטב"א כו' ע"ש:
נט סָעִיף יט שחולק. אפשר דה"ט דכאן לא שייך הטעם כ"כ מ"ש הט"ו בר"ס קכ"ט בערב בשעת מתן מעות דמשתעבד בלא קנין משום דהימניה והוציא ממון ע"י ערב ע"ש דהכא לא הוצי' שמעון ממון מידו ע"י ערבות זה כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז וכת' דדברי המחבר כאן ובב"י צל"ע דלדעתו ליכא מאן דפליג בהא דאין כך חסריה גדול מזה שע"פ המחאתו וערבותו של זה פטרו להמומח' וע"ש מה שמחלק בדין זה:
ס סָעִיף כ לא. ל' הטור דמעמד שלשתן הלכת' בלא טעמ' הוא והבו דלא לוסיף עלה. סמ"ע:
סא סָעִיף כ כשליח. וכדלקמן סי' רכ"ז ס"ל וע"ש אבל אחר יכול להקנות ליתומים במעמד אפוטרופוס כמ"ש הרמ"א בסי' ר"צ סי"א ואפי' למאי דנרא' מדברי המחבר לקמן דאם שלח המקבל שלוחו איכ' מאן דפליג וס"ל דלא מהני מ"מ בהא כ"ע מודו מטעם שכת' הרא"ש פ"ק דב"מ בשם ר"ח דלזכות ליתומים יד אפוטרופוס עדיף משליח וכ"מ נמי מדברי הט"ו בר"ס ק"ה ולזה כת' הרב בסי' ר"צ התם דיכול להקנות במעמד ג' דאפוטרופס ליתומים וכאן גבי שליח סתם כדברי המחבר די"א דמהני משמע דלאו כ"ע ס"ל הכי אלא ודאי יד אפטרופוס לזכות ליתומים עדיף משליח. ש"ך:
סב סָעִיף כ דמהני. דלענין הפקעת ממון דהנותן ע"י שלוחו אמרינן הבו דלא לוסיף עלה אבל לענין זכות המקבל אמרינן שלוחו כמותו וע' בתשובת מהרשד"ם סי' שנ"ט עכ"ל הש"ך וע"ש מ"ש עוד הטעם שכת' המחבר דין זה בשם י"א דהא ליכ' מאן דפליג בהא ע"ש (מעמד ג' עם אשת הלו' שרגילה לשאת ולתת בבית עי' בתשובת מהרי"ל סי' ק"א. בעיר שנוהגין להקנות לחביריהם אף ע"פ שלא היו מודיעין לחביריהם קנה. הרשד"ם חח"מ סי' ש"פ וע' בתשובת מהר"א ששון סי' קי"א כנה"ג):
סג סָעִיף כ שיזכה. כת' הב"ח דדוקא בלשון זה לא זכה בו יהודה אבל אם בשעת המחא' אמר תנהו ללוי כבר זכה בו לוי מתורת מעמד ג' בסתם בשביל יהודה ולא מצי הדרי בהו כו' והש"ך השיג עליו דמה בכך שאמר בסתם כו' ע"ש:
סד סָעִיף כ לחזור. ול"ד למ"ש הט"ו בי"ד סי' רנ"ח ס"ח במי שאמר חוב שיש לי ביד פ' יהא לצדק' אם אמר כן בפני בע"ח ובפני הגבאי זכה בו הגבאי מדין מעמד ג' דהתם יד הגבאי הוי כיד עניים כאילו הם עצמן עומדים שם ודלא כהבע"ת דמדמי להו להדדי והשיג על הרי"ף שפסק דזכו בו עניים מדין מעמד ג' ולע"ד דברי הרי"ף נכונים וכ"כ בס' גד"ת וע' ביש"ש פ"ד דב"ק סי' ב'. ש"ך:
סה סָעִיף כא הכתב. דכיון דע"י שלוחו לא מהני כ"ש מפי הכתב שאין כאן מעמד ג' אלא הנותן מדבר להנפקד לבד שיתן לפ' עכ"ל הריב"ש וע"ש ונרא' דה"ה ע"י כתב המקבל לא מהני ואדרבה גרע טפי מכתב הנותן. שם (מעמד ג' מהני לגבי שליח לוה אם הי' מעות הלו' בידו בשליחותו. מהרמ"ט ח"א סי' ט"ו כנה"ג):
סו סָעִיף כב לעובד כוכבים. כת' בתשובת מהרשד"ם סי' שנ"ט דכי היכי דאין מעמד שלשתן בעובד כוכבים לדעת ר"י ה"ה בישראל מומר לע"א ואין דבריו נראין לע"ד דדוק' בעובד כוכבים ס"ל כן מטעמ' דלא עדיף מעמד ג' מזכיה גמורה ואין זכיה לעובד כוכבים אבל ישראל מומר לע"א הא אית ליה זכיה כמ"ש בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ומהם בא"ע סי' ק"מ ע"ש עכ"ל הש"ך (ובכנה"ג הבי' תשובת רש"ך ח"א סי' קנ"ג וז"ל ישראל מומר לעבודת כוכבים שהדין נותן כו' ושנוכל להלוותו ברבית הוי כעובד כוכבים לדין זה):
סז סָעִיף כב ונתרצה. כלו' וא"י המקבל לחזור על ישראל החייב לו דאיהו אפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מבע"ח ישראל ולחזור בחובו על העובד כוכבים כן הוא בטור והיינו דוק' לסבר' הראשונ' דס"ט אבל לסבר' האחרונ' שם יכול המקבל לחזור עליו אם לא שפטרו בפירוש וכ"כ ב"י וב"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' פ"ו ולפ"ז ק"ק מה שסתם המחבר כאן וצ"ל שסמך עצמו על שהבי' שם ב' הסברות וממיל' נשמע דגם כאן תלוי בפלוגת' זו עכ"ל הש"ך (אבל אין כן דעת הט"ז שכת' דאפי' לסבר' בתריית' דס"ט מודה כאן דנסתלק כיון דהעובד כוכבים כבר פטור בדיניהם מן הנותן וזה יש ללמוד ממ"ש אח"כ אם המקבל הוא עובד כוכבים וא"א להשמט ממנו דפטור הנפקד גם כאן כן הוא שזה המקבל גורם להפסיד להנותן עכ"ל):
סח סָעִיף כב אעשה. וכ"כ הטור ואע"ג דלא בעינן רצון המומח' כמ"ש בס"ז שאני בעובד כוכבים דהי' יכול לו' מחמת אונס שתקתי כ"כ הסמ"ע (והט"ז כתב דהכ' שאני כי אין אנו יודעין שחייב לו רק במ"ש כן אעשה הוא מודה וזה פשוט וגם בישראל בעינן כן בענין זה אלא דקמ"ל דל"ת דבעובד כוכבים לא מהני דמחמת אונסא עשה כן עכ"ל) וכתב הש"ך דלענין דינ' צ"ע בשתק כיון דשתיקה כהודא' דמיא א"כ הרי הודה לו ומ"ש הט"ו כן אעשה י"ל דל"ד קאמר אלא לאפוקי אם אמר איני רוצה לפי שאין בידי כלום ואהי' מוכרח להודות לך מפני אונס דבכה"ג י"ל אונס הייתי ולא הי' לך לסלק עצמך מהעובד כוכבים בהמחא' זו וכה"ג נתבאר לקמן סי' קל"א ס"ו ע"ש עכ"ל:
סט סָעִיף כב אנוס. בטור כת' אפי' אם עובד כוכבים הנותן הוא שלטון אפ"ה א"י לומר אנוס הייתי (אין חילוק בזה בין אונס ממון לאונס נפשות. הרשד"ם חח"מ סי' נ"ה. כנה"ג):
ע סָעִיף כב תנה. והש"ך כת' דדברי הרב צ"ע דמה בכך שאמר כן להעובד כוכבים ס"ס הא ס"ל לי"א אלו דאין זכיה לעובד כוכבים וע"ש:
עא סָעִיף כב נתפס. בסי' ס"ו סי"ז כתבתי שאין דברי הרמ"א נכונים בזה במ"ש שבכל מקום שאין הקנין כו' ומ"מ הדין בכאן אמת דהיכ' שכבר נתן העובד כוכבים מה שבידו אפי' לא הי' מעמד ג' זכה המקבל כיון שהרשהו ליתן ועשה שליחותו הרי הוא כאילו הוא בעצמו נתן לו. ש"ך:
עב סָעִיף כב ליתנו. שאפי' א"ל בינו לבין עצמו מנה שיש לי בידך תנהו לעובד כוכבים פשיט' שיתנהו לו כ"ז שאין הישראל חוזר בו עכ"ל הטור והרא"ש וכ"כ התוספות. שם:
עג סָעִיף כב וחייב. הוא דעת היש מי שחולק וטעמייהו דלא תקנו שיזכה ויקנה עובד כוכבים מדין מעמד ג' שהוא הלכת' בלא טעמ'. שם:
עד סָעִיף כב מהמפקיד. דאיהו דאפסיד אנפשיה שאמר ליתנו לעובד כוכבים כיון דידע שצריך הנפקד ליתנו לו. כ"כ הטור והרא"ש. שם:
עה סָעִיף כב קנה. דכיון שהפקיעו חכמים ממון ישראל במעמד ג' כ"ש ממונו של עובד כוכבים כ"כ הטור והרא"ש ומשמע דאפי' אין העובד כוכבים תובע את הנפקד או שמת העובד כוכבים יכול המקבל להוציא מיד הישראל ולקמן כתבתי דצ"ע ושנרא' מהתוספות ושאר פוסקים דלא ס"ל הכי עכ"ל הש"ך וע' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ל"ו:
עו סָעִיף כב לפרוע. לשון הטור שהרי כבר נתחייב לו ואם העובד כוכבים אנס וגזל את הלו' אין ישראל המקבל מפסיד בכך והש"ך כת' דדין זה צ"ע דבמה נתחייב הלו' לישראל ע"ש באורך:
עז סָעִיף כב פקדון. דין זה כתבו הט"ו בסי' רצ"ב ס"ח ודוק' בפקדון דינא הכי ולא באונס שאנסהו להבי' לו ממון חבירו וכמ"ש הט"ו בסי' שפ"ח ס"ד. סמ"ע:
עח סָעִיף כב נטל. פירוש שהעו"א נטלו וכן הוא בהגהת מרדכי ואפשר דכונת הרמ"א לומר אם הישראל נתן את שלו והציל הפקדון דכיון שאם לא עשה כן הי' העו"א נוטל הפקדון הרי הוא כאלו נטלו העובד כוכבים עצמו וע"ל סי' קכ"ח ס"ס א' בהג"ה. ש"ך:
עט סָעִיף כב שהוציא. כתב הש"ך דצ"ע על הרב שכ"כ בסתם ובהגמ"ר מסיק דהר"מ מפונטייז' חולק בזה כו' ע"ש מה שמיישב ומחלק בדין זה (והט"ז כתב דמצא במרדכי אחד מוגה שההיא דהר"מ צ"ל קודם האי פיסקא וקאי אדלעיל בענין כלילא דכובס ע"ש). ואם כבר נתן הפקדון לישראל מה דינו ע' בש"ך וצ"ע:
פ סָעִיף כג שלשתן. דידו כידה וע' בא"ע סי' צ"א וע' בש"ך שהביא תשובת ר"מ אלשיך סי' קכ"ד והוא השיג עליו ע"ש (בעל שהמחה נ"מ של אשתו במעמד ג' ואשתו גלתה דעתה שאינה רוצה בהמחאתו אין כאן מעמד ג'. המבי"ט ח"א סי' קס"ד. כנה"ג):
א סָעִיף א במעמד שלשתן. עבה"ט עד נראה עיקר דיש דין מעמד ג' אפי' לא הגיע זמ"פ כו' וע' בס' קרבן נתנאל פ"ק דגיטין אות פ"ב מ"ש בזה:
ב סָעִיף א בפרעון חובו. עבה"ט עד המחהו שיתן לו מעותיו כדי שיקנה לו סחורה א"צ ליתן לו כו'. וכ' בס' שער משפט דנרא' דה"ה אם המחהו שיתן לו מעותיו בהלואה נמי דינא הכי שאינו נקנה במעמד ג' כו' ע"ש:
ג סָעִיף א קנה. כתב בס' שער משפט יראה לי דמע"ש אינו קונה אלא בדבר המותר אבל היכא שצוה להנפקד או להלוה ליתן לחבירו אבק ריבית שא"י בדיינים לא זכה המקבל ולא אמרי' דהוי כאילו בא ליד המקבל כו' ע"ש:
ד סָעִיף ג דמסתמא על מנה שיש לו אמר. כ' בס' שער משפט ויש להסתפק באם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי סתם ויש לו לראובן ביד שמעון רק נ' אם קנה מחצה אם נאמר דמסתמא נ' צוה לו ליתן מה שחייב לו ונ' בקש ממנו שילוה לו או נאמר כיון דעל נ' כוונתו היה בהלואה ודאי אף דעה זו מודה דחיישי' שמא כוון על הכל בהלוואה ולא קנה כלום כו' ע"ש:
ה סָעִיף ט בסברא האחרונה. עבה"ט וע' בת' בית אפרים חח"מ סימן י' מה שפלפל בדברי הש"ך בענין זה:
ו סָעִיף יג או במגו דפרעתיך. עש"ך סקכ"ח מ"ש לדחות קושיית מהרי"ט וע' בת' נו"ב סימן י"ט שתמה על הש"ך בזה והסכים לתירוצו של מהרי"ט ע"ש וע' בספר בית יהודה סימן זה ובת' שיבת ציון סימן ק"ה מ"ש בזה:
ז סָעִיף יג נאמן לומר טעיתי. עבה"ט וע' בכנה"ג לעיל סימן ע"ט בהגב"י אות ט' שכתוב וז"ל כתב ושלח לו תשובה על תרעומותיו ודקדק לכתוב כך וכך מנינם הוה כהודא' גמורה וא"י לומר טעיתי משפטי שמואל סימן ע"א גם מהר"י אדרבי ז"ל בסי' ת"ה כתב דבאגרות ששולח מי שנושא ונותן שמדקדק האדם ומכוון בחשבונו כו' אבל מהרשד"ם חולק בנדון דמהריב"ל (בענין כתב יד) וסובר דנאמן וכ"כ בספר המפ' סימן קכ"ו סעיף י"ג ונראה דה"ה דחולקים על נדון מהר"י אדרבי ומשפטי שמואל עכ"ל וע' בת' נ"ב תניינא סימן ט"ו במעשה כיוצא בזה באחד ששלח מעות לסוחר שלו על חובו וכתב לו באגרת שעוד נ' זהובים ישלח לו בקרוב ועתה טוען טעיתי בחשבוני. והזכיר שם דברי הכנה"ג הנ"ל וכתב דלכאור' לפ"ד הסמ"ע סקמ"א אין הכרח שהרב בהגה חולק על מהר"י אדרבי' ומשפטי שמואל שהרי כתב הסמ"ע בשם הד"מ דכת"י אינו כהודה בעדים דהרי י"ל על כתב ידו אמנה הוא או חתמתי שמי על המגל' כו' ולפ"ז באגרת שכולו כתב ידו אינו יכול לומר חתמתי על המגיל' וכן אמנה אינו יכול לומר שהרי כתב שם גם שאר דברים כו' ואם כן כיון שלא שייך בזה חתמתי על המגלה ולא אמנה הרי אגרת הזה כהודאה בעדים ממש ואינו נאמן לומר טעיתי ואמנם אחר העיון בד"מ עצמו דברי הכנה"ג נכונים דרמ"א ז"ל חולק גם על משפטי שמואל ומהר"י אדרבי וס"ל דגם באגרת שכולו כתב ידו וכתב בו שאר ענינים הגם שא"י לומר אמנה או חתמתי על המגלה מכל מקום אינו כהודאה בעדים ונאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ועוד דהא הש"ך פוסק דאפי' נגד הודאה בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי. ויותר מזה נלע"ד דאפי' מי שסובר שא"נ לומר נגד כתב ידו טעיתי במגו דפרעתי הנה טעמם הוא דמסתמא אדם מדקדק קודם שיתן כתב ידו שיהא חשבונו ברור בלא טעות והיינו בכתב ידו שנותן מתחלה ביד זה שכנגדו לראיה על החוב וכן הך דמשפטי שמוחל ומהר"י אדרבי עיקר האגרת הוא להודיע החשבון אבל אגרת הזה שבנ"ד עיקרו היה ששלח מעות וכתב לו שיקבל כך וכך וכתב לו שאל ירע בעינו שאינו שולח יותר כי ישלח לו עוד נ' זהובים בקרוב אין עיקר האגרת הזה להודיע שהוא חייב לו עוד נ' זהובים רק אגב גררא כתבוהו ולא דרך הודא' בזה אולי גם החולקים מודים שנאמן לומר טעיתי בחשבוני במגו דפרעתי ע"כ יפה פסק הרב השואל שישבע הנתבע ויפטור עכ"ד ע"ש:
ח סָעִיף טו צריך לישבע. עבה"ט עד ול"ד למנה הלויתני וא"י אם פרעתיך כו' ובדגמ"ר כתב בזה ע' בש"ך לקמן סימן רל"ב סקט"ז בשם הרשד"ם וצריך עיון עכ"ל וע' מה שכתבתי שם:
ט סָעִיף יז מדעת ראובן. עבה"ע עד ואה"נ אם נתבטל אחר כך מאיזה סיבה אחרת כו' וע' בת' שב יעקכ חח"מ סי' ד' אודות ראובן שהשיא בתו לשמעון וביקש מיהוד' שיתן ממרני עבורו לחתנו שמעון ע"ם מאה זהובים שישלם לו אחר חצי שנה ואחר החתונה הרגיל חתנו קטטה עד שמרדה עליו בת ראובן ותפסה מטלטלין ובתוכם השט"ח הנ"ל ומסרה הכל לאמה ויהודה הי' חייב בשט"ח לראובן סך ג' מאות ולא רצה לשלם עד ששמעון יתן לו פטורים או היא תחזיר לו השט"ח הנ"ל כו' ונפסק מב"ד דינא דמתיבתא (ע' באה"ע סימן ע"ו ס"ז בהגה) שהיא תוכל לתפוס נדוניא וגם יצא הדין שיהודה ישלם הש"ח שחייב לראובן אך אותן מאה זהובים ישליש ראובן אצל ב"ד שאם יתפשרו הזוג וידירו יחד שישלם לחתנו סך מאה זהובי' הנ"ל וביקש יהודה להחזיר לו הממרני שלו וטענו ראובן ואשתו שנשרף ויגידו כן בחב"ד ועלה בדעת ב"ד להכריז לבטל השט"ח אחר זה בא לוי ב"ח של שמעון חתנו וביקש לעקנ המעות שביד ב"ד וטען שהמעות שייכים לו כי שמעון נתן לו המא' זהובים הנ"ל במעמד ג' ויהודה הודה לדבריו ששמעון צוה לו במעמד ג' והגיד בחרם שהשט"ח שלו ראה ביד חמותו של שמעון מקודם שאמר לו במעמד ג' אך בשעה שקיבל במעמד ג' עלה בדעתו שנתרצו הזוג והחזירה השט"ח ליד שמעון ועכשיו שהוא מוכרח להניח ביד ב"ד יתנו הב"ד למי שמגיע. ופסק בזה הרב השואל דאין לו ללוי שום דו"ד על המאה זהובים הנ"ל אחר שהיא יכול' לתפוס ואפי' בלא תפיס' צריך הבעל להחזיר נדוניא שלה לפי דינא דמתיבתא ועוד אפי' בלא קטטה אין ב"ח גובה מנדונית אשתו כשמעות הנדוניא מונח בעין ומכ"ש הכא כו' וגם אין לו ללוי שום דו"ד על יהודה דיכול לומר טעיתי בהודאתי ונאמן במגו ואין כאן חשש אלא שלוי יכול לומר שאתם עושים קנוניא עלי וכיון שאין כאן טענת ודאי אין ללוי על יהודה המקבל אלא חרם סתם כו'. והוא ז"ל האריך להשיג על הרב הנ"ל חדא דלפי דבריו דמדמה כאילו טוען ללוי טעיתי בחשבוני ואין להנותן בידי כלום אם כן אמאי פוטר ליהודה משבועה דאף שאין ללוי עליו רק טענת ספק מה בכך כיון שאין יהודה נאמן לומר טעיתי אלא במגו דלהד"מ או פרעתי ואילו טוען פרעתי או להד"מ היה צריך שבועה ה"ה נמי בטענה זו כן הוא בש"ך (סקנ"ו והובא בבה"ט סקמ"ה) כו' וגם גוף הדמיון לא דמי כלל דהכא בשעה שקיבל יהודה במעמד ג' לשלם ללוי היה החוב עדיין בחזקת שמעון וכו' ואף שאח"כ נתברר ע"י העמד' בדין וקיבל' בחרם שבעלה מאוס עליה שבדין תפס' מכל מקום לא מהני למפרע ומכ"ש בנ"ד די"ל דבאותו זמן באמת לא היה עדיין מאוס עליה רק עכשיו נתברר. הא לא דמי אלא להא דאיתא בסימן קכ"ו סי"ז ראובן חכר חכירות מהקהל כו' מאחר שבשע' שאמר ליתן לשמעון היה חייב להקהל אע"פ שנתבטל כו' וכתב הש"ך דה"ה אם נתבטל אח"כ מאיזה סיבה אחרת אפי' בע"כ של ראובן מטעם שבשע' שאמר ליתן הי' חייב להקהל א"כ הוא הדין בנ"ד בשעה שקיבל עליו לשלם ללוי הי' חייב לשמעון מפני שעדיין לא נפסק מב"ד ולא ביררה ולא קיבלה בחרם שמאוס עליה ואף מה שנודע ליהודה לא שמע רק מאשת רחובן כו' והי' יכול יהודה לשלם לשמעון אם כן גם מה שקיבל על עצמו המחאתו של שמעון ליתן ללוי במעמד ג' מהני כו'. והאריך עוד בזה ומסיק וכתב דלפ"ז דבררנו דאמרי' דבשעת הקנאה ללוי במעמד ג' עדיין היה המנה בחזקת שמעון והיה ביד יהודה השייך לשמעון והוי מצי להקנות המנה במעמד ג' נתרועע נמי הדין הראשון דמ"ש הרב הנ"ל מאחר שהיא יכול' לתפוס ואפי' בלא תפיסה כו' ואפי' בלא קטטה כו' כל זה אם עדיין לא נפרע מדמי הנדן לבע"ח משא"כ אי כבר נפרע ודאי אין מוציאין מבע"ח מעות או מטלטלין שגבה הן משום דינא דמתיבתא ומכ"ש בלא דינא דמתיבתא אי פרע הבעל דמי נדוניא של אשתו לאחרים שאין מוציאין מבע"ח ואם כיון דיהודה כדין הקנה המנה ללוי במעמד ג' באותו זמן שהי' בידו משל שמעון והוי כאילו כבר פרע שמעון בעת ההיא המעות שחייב לו יהוד' ללוי וגם יהודה הוי כבר בע"ח של לוי ולא של שמעון ואם כן עתה כשבאו לב"ד האיש ואשתו כבר נדו המעות ואינם והוי כמו שאר חובות שפרע שמעון מנדוניא של אשתו שאין להשיב. נמצא בנדון דידן אינו מחויב יהודה להניח המעות מאה זהובים הנ"ל בב"ד לצורך אשת שמעון רק כבר קנה אותן לוי ממה שנעשה ב"ח שלו בעת המחאתו ובעת ההיא כבר נעשה הפרעון שפרע שמעון ללוי אותן מאה זהובים ע"י יהודה במעמד ג' וכל זה דברים פשוטים מצד הדין ומצד הסברא עכ"ד עש"ב וע' עוד בת' אא"כ פמ"א ח"ב סי' ק"ז מענין זה:
י סָעִיף כב חייב הלוה לפרוע. עבה"ט דהש"ך כתב דדין זה צ"ע כו' וע' בס' ק"נ פ"ק דגיטין אות פ"ה שכ' דלק"מ ע"ש:
א סָעִיף א בין שנתנו כו'. דרב הונא במתנה איירי מדפריך שם ואלא בש"מ מאי אריא כו':
ב סָעִיף א בין כו'. עבה"ג וכגי' הרי"ף ורא"ש למרי ארעא בטסקא:
ג סָעִיף א ואין ראובן. שם א"ל רב כו' דברים כו':
ד סָעִיף א ולא שמעון. שם בעובדא דגנאי:
ה סָעִיף א אע"פ כו'. ר"ל אע"פ דבקנין אמרי' בב"ב קי"ד כ"ז כו' דוקא בקנין ועבה"ג וראיה ממ"ש שם פ"ה א' ראשון ראשון קנה וכן מצאתי בסה"ת בשם רמב"ן שמביא ראיה מרישא שם עד שלא נתמלא כו' ובעה"ת מביא ראיה ממ"ש שם פ"ו א' פירקן והכניסן כו' שניהן א"י לחזור בהן:
ו סָעִיף א וכן אין כו'. ממ"ש בקדושין מ"ח א' במלוה בשטר במאי פליגי כו' במלוה ע"פ במאי פליגי כו' ועתוס' שם ד"ה כי כו':
ז סָעִיף ב וכ"א כו'. ר"ל דבמקום שקנה אין א' יכול לחזור וראיה מדרב ששת דאמר אינו חוזר ואע"ג דקי"ל כרבה היינו משום דס"ל דוקא כשהיה בידו ורב ששת ס"ל דאין חילוק וכן מהירושלמי דחנוני ובע"ה שהביא הרי"ף שם ומירושלמו דקדושין שאכתוב למטה:
ח סָעִיף ב מחל המלוה כו'. עש"ך וכ"כ תוס' שם ד"ה חוזר היכא דא"ל כו' והכא מיירי כו' ובכה"ג מיירי כאן:
ט סָעִיף ב כ"ז כו'. שם בא"ד והשתא מוכח דמחילה כו' ואפי' לא פטרו לגמרי בפירוש כו':
י סָעִיף ב ומ"מ אם כו'. ממתני' דר"פ כל הנשבעין כו' אמר לחנוני ואפי' להרי"ף שכ' דלא קי"ל כירושלמי שם הל' ה' שאמרו הדא דתימא בשלא העמידו עמו אבל העמידו עמו אין בע"ה חייב כלום אלא בשהעמידו מיירי מ"מ אנן קי"ל כרבה כנ"ל:
יא סָעִיף ב וכן אם כו'. תוס' ב"מ קי"ב א' ד"ה חוזר כו' וא"ת כו' וי"ל דלעולם איכא כו':
יב סָעִיף ג אמר ראובן כו'. דסתם תן הוא משלו. כמ"ש בפ' האומר בעובדא דגניבא הבו ארבע מאה כו' וכן הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה וכן בכ"מ שאומר בש"מ תנו מנה לפלו' ועתוס' דפ"ק דגטין י"ג א' ד"ה אית ספרים כו' ובמסקנא אפי' מנה סתם נותנין וראיה ממ"ש שם במתני' תנו מנה כו' ומוקמינן במעמד שלשתן וע"כ בשלא אמר זה וכמ"ש תוס' שם ד"ה האומר וכ"ש לפי אית ספרים דגרסי כנ"ל דע"כ בשלא אמר מנכסי ולא זה כנ"ל ואמר במעמד שלשתן דקנה ולדידן אפי' בלא צבורין:
יג סָעִיף ג וי"א כו'. ומתני' בשאמר משלי וכגי' בגמ' מנכסי מנה זה כו' ודייק מדהצריך לומר מנה לי בידך וא"ל דהצריך לאשמעינן כנ"ל בס"ב בד"א כשהיה כו' דא"כ הל"ל בפקדון ללישנא דאמר דוקא בפקדון דסתם מנה כו' בהלואה אלא דרב לא איירי אלא הלשון שהוא מוכרח לומר לחבירו:
יד סָעִיף ד היה לראובן כו' אם היו כו'. עסי' רנ"ג סי"ט דאפי' ביורשים א"צ ליתן חלא אם יש להם בעין וכמ"ש הר"ן שם מהא דאמרי' שמא מנה קבור וז"ש ואפי' אם יאמר כו':
טו סָעִיף ד אבל אמר כו'. כמ"ש בעובדא דגניבה הבו כו':
טז סָעִיף ד ואם היו כו'. עסמ"ע וכמ"ש מה לי הן מ"ל דמיהן וכמ"ש שם דטעמא דמעמד שלשתן משום כאומר לו כו' אע"ג דלא קיימא במסקנא:
יז סָעִיף ד או חטים. ר"ל דאין מחוייב לו מעות דוקא כל דיהיב ליה שוה כסף הוא. שם:
יח סָעִיף ד כשער כו'. ר"ל דאין ליתן כמו שהי' שוה אז הואיל ונשתעבד לו אלא כשער של עכשיו. שם:
יט סָעִיף ה א"ל מנה כו' אין כו'. דמעמד שלשתן איתיה בע"כ כמש"ל ס"ז וכמ"ש תוס' שם דלמ"ד דוקא בפקדון למה הוצרכו למעמד שלשתן הא אמרי' בב"ב פ"ה א' ברשות הלה המופקדין כו' ועתוס' ואפי' לפי' ר"ת דבמתנה לא אמרי' תן כזכי או לס' שצריך דוקא לומר בשעת נתינה וכמש"ל סי' קכ"ה ס"ו וס"ז מ"מ הל"ל זכי ועוד דליקני באודיתא דזה מהני אפי' אין הפקדון ביד הנפקד וכמ"ש שם קמ"ט א' ועוד ממ"ש שם אי במעמד שלשתן לא אזלינא מ' שאם הלך לשם אז קנה בע"כ:
כ סָעִיף ה וי"ח. ממ"ש בגטין שם בההיא הנאה כו' וראית הנ"ל דחו דזכי ואודיתא לאו כ"ע דינא גמירא ורבא אי הלך לשם לא היה יכול להעיז וע"ש בתוס' ובס"ז סתם כס' הראשונה ועש"ך ס"ק כ"ו:
כא סָעִיף ו המחהו אצל כו'. עבה"ג וכמ"ש שם ה' ב' מי יימר כו':
כב סָעִיף ח ואם קנה כו'. כנ"ל מעובדא דאיסור וכ"ש כאן וממ"ש בכתובות ר"פ הנושא ע"ש:
כג סָעִיף ט אמר ראובן כו'. מהירושלמי הנ"ל הדא דתימ' בשלא כו' אע"ג דלפ"ד של שכיר אינו רוצה החנוני לשלם לו ואע"ג דאנן לא קי"ל בהירושלמי משום טעמא אחרינא וכן מדפליגי רבה ורב ששת אי חוזר בשאין בידו כלום משמע אבל אם היה חייב לו ודאי א"י לחזור ובירושלמי דפ"ג דקדושין הל' ד' והביאו הרי"ף בפ' המקבל ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי איפרסן לוי לית ראובן חייב לשמעון וכמש"ל ס"י:
כד סָעִיף ט וי"א שיכול כו'. דבע"ה פי' הירושלמי בשפטרו בפירוש דאז לד"ה אין חוזר עליו דמחילה א"צ קנין כמ"ש תוס' והרא"ש שם והוכיחו מגטין ע"ח זרוק חובי כו' וב"מ ע"א הניח ע"ג קרקע וקדושין ט"ז לימא ליה כו' ופלוגתא דרבה ורב ששת אוקמיה הרא"ש אפי' בששולחני אינו חוזר ויכול לגבות ממנו דבכה"ג במעמד שלשתן א"י לחזור וז"מ ומ"מ אפי' כו':
כה סָעִיף ט ואפי' אם כו'. כמ"ש בירושלמי הנ"ל הדא דתימא בשלא עשו בהערמה אבל עשו בהערמה חייב ולס' זו הירושלמי איירי בפטרו בפי':
כו סָעִיף ט וא"כ אין אנו כו'. ר"ל בשלא פטרו בפי' כמ"ש בהגה לעיל וכ"כ ש"ך:
כז סָעִיף ט ואם נתרשל כו'. דהגאון מפרש להירושלמי דקדושין בשנתרשל ומפ' איפרסן שאח"כ העני הדא דאת אמר בשלא עשו ערמה שהיה עשיר ובשביל התרשלותו הפסיד:
כח סָעִיף י א"ל כו'. ירו' הנ"ל וכשיטת הרי"ף דאפי' בשלא פטרו בפירוש וכמ"ש הראב"ד דאלו צריך שיפטור אותו בפירוש אפי' לא עשו ערמה היה יכול לומר דמחילה בטעות היתה שלא ידעתי שהיה עני ולא הוי מחילה כמ"ש בב"ב מ"א א' ומפ' איפרסן ר"ל שנעשה עני ואמר שם הדא דאת אמר כו' אבל כו' שהיה עני בשעת מעשה וראובן ידע ולוי לא ידע וז"ש כאן מפני שהטעהו ומשמע דאם ידע א"י לחזור וה"ה בששניהם לא היו יודעין כיון שלא עשו ערמה:
כט סָעִיף יא טען לוי כו' אם החוב כו'. לא יהא אלא שובר הרי א"ל קיים שוברך והפטר רמב"ם שם וכמ"ש בב"ב ל' א' וקנ"ט ב' לא יהא אלא דנקיט שטרא כו':
ל סָעִיף יא ואם לא כו'. ר"ל דהשטר בתוקפו וכמ"ש שם ברר אכילתך:
לא סָעִיף יא ואם היה כו'. כמ"ש בכתובות י"ט דלמ"ד מודה בשטר שכתבו כו' דנאמן לומר אמנה במגו דפרעתי אע"ג דבלא"ה אינו נאמן:
לב סָעִיף יב ראובן כו' אבל כו'. ע"ל סי' ס"ו ס"כ וע"ש:
לג סָעִיף יג אם לאחר כו' אם יכול כו'. שם בגמ':
לד סָעִיף יג ואם א"י לברר כו'. כמ"ש בב"ב קע"ה א' דאם איתיה דפרעיה כו' ואפי' למ"ד דה"ה בבריא כ' תוס' שם דמעמד שלשתן הוי כאלו אמר תנו ועוד כמו שהקשה הרי"ף דא"כ בכל שטרא יאמר טעיתי וא"כ אמאי אמרי' בשבועות דאם אמר פרעתי אמרי' ליה זיל שלים ובפ"ב דכתובות דאין נאמן לו' אמנה הא יש לו מגו דטעיתי:
לה סָעִיף יג וכן אין נאמן כו'. דהוי כהודאה בקנין דמעמד שלשתן דין קנין לו והוי כשטר וכמ"ש בכתובות ק"א ב' אלימא מילתיה דשטרא כו'. סה"ת שם:
לו סָעִיף יג יש מי שאומר כו'. כמו אמנה דנאמן היכא דאית ליה מגו כנ"ל:
לז סָעִיף יג ויש מי. כ"כ תוס' ור"ן שם וכמ"ש בב"ב שם דאין נאמן לומר טעיתי אע"ג דיכולין היתומי' לומר פרעתי כמ"ש שם כלפי לייא כו' וממ"ש בשבועות אין לך בידי כו' ואע"ג דנאמן לומר נתתי כמ"ש שם במתני':
לח סָעִיף יג וכנ"ל כו'. וכ"פ לעיל סי' פ"א סכ"ג בהג"ה ע"ש:
לט סָעִיף יג ודוקא כו'. דבלא עדים הוי כש"מ בלא אמר תנו דלא ה"ל למידק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי. ר"ן שם וז"ש ואפי' אם כו' ועסמ"ע:
מ סָעִיף יג ודלא כיש כו'. דס"ל כיון דא"י לטעון להד"ם. כנ"ל:
מא סָעִיף יד אם הנותן כו'. כמ"ש בכתובות י"ט א' דאין המלוה נאמן לומר אמנה במקום שחב לאחרים כיון דאין יכול למחול וה"ה כאן:
מב סָעִיף יד ואפי' יש כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ' הדיינים בחשוד בדרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ופי' דנוטל בלא שבועה כיון שא"א לו לישבע:
מג סָעִיף יד ואם מתנה כו'. כנ"ל דחב לאחרים:
מד סָעִיף טו אם המקבל כו'. לשיטת הרי"ף דמיד שהעמידו נפטר ממנו ועש"ך:
מה סָעִיף טו והנותן כו'. דע"א מסייע למקבל שחייב לו הנותן ועש"ך:
מו סָעִיף טז א"ל כו'. עבה"ג וע"ל סי' פ"א סכ"ו ומש"ש:
מז סָעִיף יז ראובן חכר כו' אע"פ כו'. כמ"ש שם בגטין חדא דאר"ה כו' וקס"ד דר"ן שהגינאי מחלו זל"ז אח"כ דבזה הטענה אתא לקמיה שאין חייב כלום לגינאי חבריה ואמר רבא מי קאמר כו' שמעיקרא ל"ל גביה וז"ש קנין בטעות כו':
מח סָעִיף יז לכרוע לזמן כו'. ר"ל שנתחייב להם בקנין מיד דאל"כ אינו חייב כמ"ש בסי"ח:
מט סָעִיף יח ראובן כו' כיון כו'. עסמ"ע:
נ סָעִיף יח דשכירות כו'. ב"מ ס"ה א' וק"י ב' אבל צ"ע דהא קי"ל בפ"ב ופ"ג דקדושין ופ"ט דב"ק ופ"א דע"ז ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי כמלוה גביה וא"כ קנה כדין מלוה ואינה משתלמת אינה ענין לכאן כמ"ש תוס' שם ושם וכן מצאתי בש"ך שהקשה כן והניח בצ"ע:
נא סָעִיף כ מעמד שלשתן כו'. מעובדא דאיסור דא"ר אי במעמד שלשתן כו' והלא יכול לשלח שליח:
נב סָעִיף כ וכן אפוטרופס. דלא הוי אלא שליח וגרע כמ"ש ברפ"ב דקדושין מ"א ב' סד"א הואיל כו':
נג סָעִיף כ ואם אמר כו'. ממ"ש בב"ק רפ"ד אנן יד עניי אנן ופי' משום מעמד שלשתן ועתוס' שם וכ"כ הרי"ף וכ"כ הריטב"א בפ"ב דקדושין ע"ש:
נד סָעִיף כ (ליקוט) יש מי כו'. ורש"ל חלק עליו דמ"ש מקבל מנותן וכאן לא אמרי' שלוחו ש"א כמותו וע"ל סי' ק"ה ס"א ואפי' עשאו כו' (ע"כ):
נה סָעִיף כ והוא שעשאו כו'. כ"כ הטור והוציא זה מסה"ת שם שחלק על הרי"ף ואמר דשם כבר נתן ליד רב יוסף אבל בש"ע י"ד סי' רכ"ח פ' כהרי"ף ע"ש. אלא שי"ל דב"ד או גבאי שאני כמ"ש יד עניי אנן כו' ע"ש וע"ל סי' ר"צ סי"א בהג"ה אבל כו':
נו סָעִיף כא מעמד שלשתן כו'. ג"כ מעובדא דאיסור דלמה לא שלח בכתב ועוד דכ"ש משליח:
נז סָעִיף כב יש מי כו'. דמעמד שלשתן הוא כקנין כנ"ל וקנין איתיה נמי בעכו"ם כמ"ש תוס' בריש קדושיו ג' א' ע"ש:
נח סָעִיף כב כן אעשה. ל' בעה"ת העתיק ול"ד כמש"ל ?ס"ד:
נט סָעִיף כב ויש מי כו'. כשיטתם דמעמד שלשתן הוא מטעם זכייה אלא דמהני אפי' בע"כ או שאינו ברשותו ועכו"ם ל"ל זכייה כמ"ש בפ"ה דב"מ: (ליקוט) ויש מי שחולק כו'. ממש"ש אמר אמימר נעשה כו' מדתלה בלוה ולא במלוה נעשה כא"ל ע"מ שתשתעבד לי כו' כמ"ש ברפ"ג דב"מ נעשה כמ"ד לכשתגנב כו' אלא דלתועלת הלוה תקנוה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וא"כ דוקא בישראל. תה"א סי' שע"ז (ע"כ):
ס סָעִיף כב מיהו כו'. עש"ך:
סא סָעִיף כב ובכ"ע אם כו'. כנ"ל ממ"ש בהמוכר פירות דקל כו':
סב סָעִיף כב ואם הנפקד כו' כ"ז כו'. כנ"ל דאע"ג דלא קנה יעשה שליחותו ממ"ש בגטין י"ד ב' הולך מנה כו' דאפי' בבריא דוקא בלא מצאו:
סג סָעִיף כב אבל רם כו'. כמ"ש בב"מ דאין שליחות לא אנן לדידהו כו':
סד סָעִיף כב ומיהו כו'. כמ"ש בכמה מקומות איהו הוא דאפסיד אנפשיה:
סה סָעִיף כב ואם הנותן כו'. דדיניהם דעכו"ם לפקוע ע"י מעמד שלשתן וכדיניהם עבדינן ליה כמ"ש בפ"ב דב"ק ועוד דזכה ישראל לישראל ועסמ"ע וכ"כ תוס' שם.
סו סָעִיף כב ואם העכו"ם כו'. כמש"ל סי' קכ"ח ס"ב מי שנתפס כו' ע"ש:
סז סָעִיף כב ואם כו' ואפי'. עבה"ג משא"כ במלוה ועסמ"ע:
סח סָעִיף כג מכנסת. ע"ל ס ' ס"ו סי"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.