א מְחָאָה מְבַטֶּלֶת הַחֲזָקָה, אֲפִלּוּ מִחָה הַמְעַרְעֵר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמַּחֲזִיק, אֲפִלּוּ הוּא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אִם שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת בֵּינֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה בִּפְנֵי עֵדִים. וְדַי בִּפְנֵי ב', וַאֲפִלּוּ זְקֵנִים אוֹ חוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֵילֵךְ וּלְהוֹדִיעַ לַמַּחֲזִיק, שֶׁהֵם יֹאמְרוּ הַדָּבָר לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים לַאֲחֵרִים עַד שֶׁיִּשָּׁמַע לַמַּחֲזִיק.
ב אֵין מְחָאָה בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, אֲבָל בְּאֶחָד לֹא, אֲפִלּוּ מִחָה בִּפְנֵי הַמַּחֲזִיק, וַאֲפִלּוּ שֶׁמּוֹדֶה בַּמְּחָאָה; דְּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לֹא מָחִיתָ בִּי, נֶאֱמָן לוֹמַר: לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֵד אֶחָד מַכְחִישׁוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק.
ג אֲפִלּוּ אִם יֹאמְרוּ הָעֵדִים שֶׁמִּחָה בִּפְנֵיהֶם: לֹא הִגַּדְנוּ לְשׁוּם אָדָם, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי מְחָאָה לְבַטֵּל הַחֲזָקָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא מִחָה כָּרָאוּי וְסָמַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁיֹּאמְרוּ אוֹתוֹ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים יֹאמְרוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ שֶׁאָמַר לָעֵדִים כְּשֶׁמִּחָה בִּפְנֵיהֶם: אַל תֹּאמְרוּ לוֹ, אוֹ שֶׁהֵם אָמְרוּ מֵעַצְמָם: לֹא נֹאמַר לוֹ, הָוֵי מְחָאָה, שֶׁהֵם יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים יֹאמְרוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ: לֹא נוֹצִיא דָּבָר זֶה מִפִּינוּ, הָוֵי מְחָאָה, דְּמִלְּתָא דְלָא רָמְיָא עֲלֵהּ דֶּאֱינִישׁ אָמַר וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ. אֲבָל אִם הוּא אָמַר: לֹא יֵצֵא דָּבָר זֶה מִפִּיכֶם, לָא הֲוֵי מְחָאָה.
ד כֵּיצַד לְשׁוֹן הַמְּחָאָה, אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: פְּלוֹנִי (שֶׁהוּא) מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲצֵרִי אוֹ בְּשָׂדִי גַזְלָן הוּא וְלֶעָתִיד אֲנִי תוֹבֵעַ אוֹתוֹ בַּדִּין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר אֶתְבַּע אוֹתוֹ בַּדִּין, (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וְתוס'). וְכֵן אִם אָמַר לָהֶם: שְׂכוּרָה הִיא בְּיָדוֹ אוֹ מַשְׁכּוֹנָא וְאִם יִטְעֹן עָלַי שֶׁמָּכַרְתִּי אוֹ נָתַתִּי אֲנִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בַּדִּין, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, הֲרֵי זוֹ מְחָאָה. אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם: פְּלוֹנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲצֵרִי גַּזְלָן הוּא, אֵין זוֹ מְחָאָה, שֶׁהֲרֵי הַמַּחֲזִיק אוֹמֵר כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי (זֶה) אָמַרְתִּי שֶׁמָּא חֵרַף אוֹתִי בִּלְבַד, וּלְפִיכָךְ לֹא נִזְהַרְתִּי בִּשְׁטָרִי. הַגָּה: וְלָא מְהַנֵּי אֶלָּא מְחָאַת הַמְעַרְעֵר שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהַקַּרְקַע הָיְתָה שֶׁלּוֹ, אֲבָל אִם נִתְּנָה לוֹ (לַמְּעַרְעֵר הַזֶּה) הַקַּרְקַע בְּסֵתֶר, וְלֹא נִתְגַּלָּה שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, אֵין מְחָאָתוֹ כְּלוּם, דְּהַמַּחֲזִיק יָכוֹל לוֹמַר: לֹא חָשַׁשְׁתִּי בִּמְחָאָתוֹ שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי שֶׁהַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ה מְחָאָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, כּוֹתְבִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם: כְּתֹבוּ. הַגָּה: וְיִכְתְּבוּ בִּלְשׁוֹן שְׁלִיחוּת: פְּלוֹנִי הֵעַדָנוּ עַל עַצְמוֹ לִכְתֹּב לוֹ שֶׁמִּחָה, אֲבָל לֹא יִכְתְּבוּ: שָׁמַעְנוּ שֶׁמִּחָה, דְּהָוֵי עֵדוּת מִפִּי כְתָבָם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים) ; וְכֵיוָן שֶׁמִּחָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִמְחוֹת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, אֲבָל צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין מְחָאָה לִמְחָאָה ג' שָׁנִים גְּמוּרוֹת; שֶׁאִם שָׁהָה בֵּין מְחָאָה לִמְחָאָה ג' שָׁנִים, לֹא עָלְתָה לוֹ מְחָאָה.
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּמְחָאָה עַל פֶּה. אֲבָל אִם מְכָרָהּ הַמְעַרְעֵר לְאַחֵר בִּשְׁטָר תּוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת עוֹד, וְצָרִיךְ הַמַּחֲזִיק לִזָּהֵר בִּשְׁטָרוֹ לְעוֹלָם.
ז עִרְעֵר וְחָזַר וְעִרְעֵר, אִם מֵחֲמַת טַעֲנָה רִאשׁוֹנָה עִרְעֵר, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְאִם לָאו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה.
ח לֹא אָמְרוּ לִמְחוֹת בְּסוֹף כָּל ג' וְג', אֶלָּא כְּשֶׁעָמַד בְּתוֹכוֹ אוֹתוֹ הָרִאשׁוֹן. אֲבָל כְּשֶׁמְּכָרוֹ הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחוֹת בַּלּוֹקֵחַ, לְפִי שֶׁהַלּוֹקֵחַ הַזֶּה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִכֹּחַ הָרִאשׁוֹן, וּכְבָר מִחָה זֶה בָּרִאשׁוֹן.
ט כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁאָכַל פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ כַּמָּה שָׁנִים, וּבָא הַמְעַרְעֵר וְאָמַר לוֹ: מֵאַיִן לְךָ שָׂדֶה זוֹ שֶׁלִּי הִיא, הֵשִׁיבוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הוּא וְכֵיוָן שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר יָרַדְתִּי לְתוֹכָהּ, אֵין זוֹ חֲזָקָה, שֶׁהֲרֵי לֹא טָעַן שֶׁלְּקָחָהּ וְלֹא שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ וְלֹא שֶׁיְּרָשָׁהּ (כ"כ הַמָּרְדְּכַי פח"ה), וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ עַד שֶׁיָּבִיא זֶה הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. הֵבִיא עֵדִים, תַּחֲזֹר לוֹ הַשָּׂדֶה וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, וְאֵין פּוֹתְחִין לְזֶה הַמַּחֲזִיק תְּחִלָּה לוֹמַר: שֶׁמָּא שְׁטָר הָיָה לְךָ וְאָבַד, עַד שֶׁיִּטְעֹן מֵעַצְמוֹ וְאָז שׁוֹמְעִין לוֹ וְאֵין זֶה חוֹזֵר וְטוֹעֵן (טוּר סי"ו). וְכֵן הָאוֹכֵל שְׁנֵי חֲזָקָה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ שְׁטָר בְּיָדוֹ, וְנִמְצָא הַשְּׁטָר בָּטֵל, בָּטְלָה הַחֲזָקָה וְתַחֲזֹר הַשָּׂדֶה עִם כָּל הַפֵּרוֹת לַבְּעָלִים:
י הַבָּא מֵחֲמַת יְרֻשָּׁה, שֶׁטּוֹעֵן: אֲנִי יָרַשְׁתִּי מִמּוֹרִישִׁי, אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה אַחֶרֶת. הַגָּה: וְדִין לוֹקֵחַ וּבַעַל חוֹב שֶׁגָּבָה קַרְקַע, כְּדִין יוֹרֵשׁ (הָרֹא"שׁ סוֹף כְּלָל ל"ח), וְאֵין הַמּוֹכֵר אוֹ הַלּוֶֹה נֶאֱמָנִים לוֹמַר שֶׁהַקַּרְקַע לֹא הָיְתָה שֶׁלָּהֶם (הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ח סִימָן ד'), וּבִלְבַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁדָּר בָּהּ הַמּוֹרִישׁ אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁאֲכָלָהּ הוּא ג' שָׁנִים מֵחֲמַת מוֹרִישׁוֹ, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּיָדוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם הֶחֱזִיק הַמּוֹרִישׁ ג' שָׁנִים (טוּר), אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא הַמַּחֲזִיק (דָּר בָּהּ) כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה שֶׁדָּר בָּהּ מוֹרִישׁוֹ כְּלָל, תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת לַמְעַרְעֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הֵבִיא רְאָיָה שֶׁנִּרְאָה בָּהּ מוֹרִישׁוֹ, אֵינָהּ כְּלוּם, שֶׁמָּא בָּא לְבַקֵּר אוֹתָהּ וְלֹא קְנָאָהּ. אִם הָיְתָה שָׂדֶה וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁנָּרָהּ מוֹרִישׁוֹ, הֲרֵי זוֹ בַּחֲזָקָה שֶׁקְּנָאָהּ. (המ"מ פי"א מֵהִלְכוֹת טוֹעֵן) הַגָּה: אִשָּׁה שֶׁהֶחֱזִיקָה בְּקַרְקַע בַּעְלָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיק בְּנָהּ ג' שָׁנִים, וּבָאוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל וְאוֹמְרִים שֶׁקַּרְקַע זוֹ שֶׁל הַבַּעַל, וּבְנָהּ אוֹמֵר שֶׁנָּפַל לְאִמּוֹ בִכְתֻבָּתָהּ, בְּנָהּ נֶאֱמָן, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָעֵי אָמַר: מִכֶּם קְנִיתִיהָ, וַהֲרֵי אָכַל שְׁנֵי חֲזָקָה. אֲבָל אִי לֹא אָכַל שְׁנֵי חֲזָקָה, שֶׁאֵין לוֹ מִגּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹרִישׁוֹ הֶחֱזִיק ג' שָׁנִים, לָאו כְּלוּם הוּא, דְּאֵין לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעֲלָהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים). וְדַוְקָא יוֹרֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל מִי שֶׁלָּקַח הַקַּרְקַע מִן הָאִשָּׁה וּמְכָרָהּ בְּפִרְסוּם, מוֹקְמֵינָן הַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת הַלּוֹקֵחַ, דְּאִלּוּ לֹא הָיוּ הַקַּרְקָעוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה לֹא הָיוּ מַנִּיחִין הַיּוֹרְשִׁין לָאִשָּׁה לְמָכְרָם בְּחֶזְקָתָהּ בְּפִרְסוּם, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יא הֵבִיא הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁזּוֹ הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ, וְזֶה שֶׁבְּתוֹכָהּ טוֹעֵן: מִמְּךָ לְקַחְתִּיהָ וַאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה, טָעַן הַמְעַרְעֵר וְאָמַר: הֵיאַךְ תִּטְעֹן שֶׁלָּקַחְתָּ מִמֶּנִי הַיּוֹם שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּבְאוֹתוֹ זְמַן לֹא הָיִיתִי בִּמְדִינָה זוֹ, מַצְרִיכִין זֶה שֶׁבְּתוֹכָהּ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי שֶׁמְּעַרְעֵר הָיָה עִמּוֹ בַּמְּדִינָה בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁטּוֹעֵן שֶׁמָּכַר לוֹ, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְכֹּר, וְאִם לֹא הֵבִיא, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ.
יב וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא כְּשֶׁמַּזְכִּיר הַיּוֹם שֶׁמָּכַר לוֹ, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַזְכִּיר הַיּוֹם, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה כָּאן בַּיּוֹם שֶׁקְּנָאָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר הַמְעַרְעֵר: אֱמֹר בְּאֵיזֶה יוֹם קָנִיתָ אוֹתוֹ, אֵין מַזְקִיקִין אוֹתוֹ לְכָךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בִּשְׁעַת חֵרוּם, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת חֵרוּם, אַף עַל גַּב דְּאָמַר לֵהּ: זְבִינִית מִנָּךְ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, לָא בָעֵי לְאָתוֹיֵי רְאָיָה דְּהַהוּא יוֹמָא הֲוָה בַהֲדֵהּ, דְּדִלְמָא מָכַר לוֹ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה וְהָרֹא"שׁ).
יג הֲרֵי שֶׁאָכַל שָׂדֶה זוֹ שָׁנִים רַבּוֹת, וּבָא הַמְעַרְעֵר וְאָמַר לוֹ: מַה לְּךָ וּלְשָׂדֶה זוֹ, הוֹדָה וְאָמַר לוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהָיְתָה שֶׁלְּךָ אֲבָל פְּלוֹנִי מְכָרָהּ לִי וְהוּא לְקָחָהּ מִמְּךָ, וְאָמַר לוֹ הַמְעַרְעֵר: פְּלוֹנִי שֶׁמָּכַר לְךָ גַּזְלָן הוּא, הוֹאִיל וְהוֹדָה שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ וְשֶׁלֹּא לְקָחָהּ מִמֶּנּוּ, תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת לַמְּעַרְעֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְזֶה הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ; וְאֵין הַמַּחֲזִיק יָכוֹל לִגְבּוֹת מָעוֹתָיו מֵהַמּוֹכֵר, מִפְּנֵי שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אִילּוּ לֹא הוֹדֵיתָ לוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ לֹא הָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדְךָ.
יד הֵבִיא זֶה הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁפְּלוֹנִי שֶׁמָּכַר לוֹ דָר בָּהּ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְדַוְקָא שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ הַמּוֹכֵר בְּתוֹרַת דִּירָה, אֲבָל אִם אֵינָן מְעִידִים עַל הַדִּירָה רַק שֶׁרָאוּהוּ נִכְנָס בָּהּ לְמָדְדוֹ, לָא מְהַנֵּי (טוּר), אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ: בְּפָנַי לְקָחָהּ מִמְּךָ וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ לִי, מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ טַעֲנָה עִם חֶזְקָתוֹ, וְאִלּוּ רָצָה טָעַן: מִמְּךָ לְקַחְתִּיהָ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי חֲזָקָה. וְאִם לְאַחַר שֶׁטָּעַן: קְנִיתִיהָ מִפְּלוֹנִי שֶׁאָמַר שֶׁקְּנָאָהּ מִמְּךָ, חָזַר וְטָעַן: קְנָאָהּ מִמְּךָ בְּפָנַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה אָמַר: מִפְּלוֹנִי קְנִיתִיהָ, סְתָם, וְשׁוּב הוֹסִיף וְאָמַר: שֶׁקְּנָאָהּ מִמְּךָ בְּפָנַי, שׁוֹמְעִין לוֹ:
טו אִם עָמַד הַמּוֹכֵר בַּדִּין עִם הַמְעַרְעֵר, קֹדֶם שֶׁמְּכָרָהּ לַמַּחֲזִיק, וְנִפְטַר מִמֶּנּוּ כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ עֵדִים שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלְּאַחַר שֶׁמְּכָרָהּ לְזֶה הַמַּחֲזִיק עִרְעֵר עָלָיו הַמְעַרְעֵר, וְהוֹדָה לוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ, עַל פִּי הַמּוֹכֵר שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ וּקְנָאָהּ הוּא מִמֶּנּוּ, לֹא הִפְסִיד בָּזֶה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר יָצָא זַכַּאי מִבֵּית דִּין הַמּוֹכֵר שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ.
טז הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ הַמּוֹכֵר יוֹם אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהַמַּחֲזִיק רָצָה לִקְנוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, וְטוֹעֵן: אִלּוּ קְנִיתָהּ מִפְּלוֹנִי כְּמוֹ שֶׁאַתָּה טוֹעֵן לָמָּה רָצִיתָ לִקְנוֹתָהּ מִמֶּנִי, אֵינָהּ טַעֲנָה, שֶׁאוֹמֵר: רָצִיתִי לְפַיֵּסְךָ בִּמְעַט מָעוֹת כְּדֵי לְסַלֵּק תַּרְעֻמְתְּךָ. אֲבָל אִם לֹא טָעַן הוּא לָא טַעֲנִינָן לֵהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם בְּסוֹף ה"ט).
יז אִם לֹא הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ הַמּוֹכֵר יוֹם אֶחָד, וְטוֹעֵן הַמְעַרְעֵר שֶׁהַמּוֹכֵר גְּזָלָהּ, אוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ הַמּוֹכֵר יוֹם אֶחָד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לַמְּעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהֻחְזַק הַמּוֹכֵר גַּזְלָן עַל שָׂדֶה זוֹ, וְגַזְלָן אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְהֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁנִּתְיַעֵץ עִם הַמְעַרְעֵר אִם יִקָּחֶנָּה וִיעָצוֹ לִקְנוֹתָהּ, וְטוֹעֵן זֶה: אִלּוּ הָיְתָה גְזוּלָה מִמְּךָ לָמָּה יְעַצְתַּנִי לִקְנוֹתָהּ, אֵינָהּ טַעֲנָה, שֶׁיֹּאמַר הַמְעַרְעֵר: אַתָּה נוֹחַ לִי לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדְךָ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאוֹצִיאֶנָּה מִיַּד הַגַּזְלָן. אֲבָל אִם כּוֹפֵר וְאוֹמֵר: מֵעוֹלָם לֹא יְעַצְתִּיךָ לִקְנוֹתָהּ, וְזֶה מֵבִיא עֵדִים שֶׁיְּעָצוֹ, מְחַיְּבִים לַמְעַרְעֵר.
יח אִם הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁאָמַר לוֹ הַמְעַרְעֵר לְקַחְתָּהּ לוֹ מִיַּד הַמּוֹכֵר, אֵינָהּ טַעֲנָה לוֹמַר לוֹ: אִם הִיא שֶׁלְּךָ לָמָּה רָצִיתָ לִקְנוֹת, דְּעָבִיד אֱינָשׁ דְּזָבֵין דִּינֵהּ. הַגָּה: מִי שֶׁקָּנָה קַרְקַע אַחַת שְׁנֵי פְעָמִים, וְתוֹבֵעַ הַמּוֹכֵר בַּמָּעוֹת הַשְּׁנִיִּים, אִם טוֹעֵן הַמּוֹכֵר שֶׁחָזַר וּלְקָחָהּ מִן הַלּוֹקֵחַ וְלָכֵן חָזַר וּמְכָרָהּ לוֹ שֵׁנִית, נֶאֱמָן. וְאִם אֵינוֹ טוֹעֵן כָּךְ, צָרִיךְ הַלּוֹקֵחַ לְבָרֵר לָמָּה קְנָאָהּ שְׁנֵי פְּעָמִים, אִם אָמַר שֶׁטָּעָה, נֶאֱמָן. וְאִם אָמַר שֶׁיָּדַע וּלְקָחָהּ שְׁנֵי פְעָמִים, הַדִּין עִם הַמּוֹכֵר, דְּוַדַּאי נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת לְשֵׁם מַתָּנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יט טָעַן הַמַּחֲזִיק מִפְּלוֹנִי קְנִיתִיהָ וְהֶחֱזַקְתִּי בָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁדָּר בָּהּ הַמּוֹכֵר יוֹם אֶחָד, הֵשִׁיב הַמְעַרְעֵר: וַהֲלֹא יֵשׁ בְּיָדִי שְׁטָר מְקֻיָּם שֶׁאוֹתוֹ פְּלוֹנִי מְכָרָהּ לִי מֵהַיּוֹם ד' שָׁנִים וְקָדְמָה קְנִיָּתִי לִקְנִיָּתְךָ, חָזַר הַמַּחֲזִיק וְטָעַן: שְׁנֵי חֲזָקָה שֶׁאָמַרְתִּי לֹא בִּשְׁבִיל ג' שָׁנִים בִּלְבַד אֶלָּא שָׁנִים רַבּוֹת יֵשׁ לִי שֶׁקְּנִיתִיהָ וַאֲנִי קִדַּמְתִּיךָ, הֲרֵי טַעֲנַת הַמַּחֲזִיק טַעֲנָה, שֶׁאָדָם קוֹרֵא לְשָׁנִים רַבּוֹת שְׁנֵי חֲזָקָה. לְפִיכָךְ, אִם הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁאֲכָלָהּ שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה קֹדֶם שֶׁקְּנָאָהּ הַמְעַרְעֵר, מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם אֲכָלָהּ פָּחוֹת מִשֶּׁבַע שָׁנִים, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, שֶׁאֵין לְךָ מְחָאָה גְדוֹלָה מִזּוֹ, שֶׁהֲרֵי מְכָרָהּ בִּשְׁטָר קֹדֶם שֶׁנִּגְמְרָה הַחֲזָקָה, וְהָיָה לוֹ לִזָּהֵר בִּשְׁטָרוֹ לְעוֹלָם. וְאִם לֹא עָשָׂה לוֹ שְׁטָר, אֶלָּא מְכָרָהּ לוֹ בְּעֵדִים, אֵין לוֹ קוֹל וְלָא חָשִׁיב כִּמְחָאָה, וְדַי לוֹ בְּחֶזְקַת ג' שָׁנִים.
כ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָמַר תְּחִלָּה: שְׁנֵי חֲזָקָה, סְתָם; אֲבָל אִם פֵּרַשׁ: שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיא הַמְעַרְעֵר הַשְּׁטָר שֶׁל ד' שָׁנִים, אֲפִלּוּ הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ שֶׁבַע שָׁנִים, אֵינוֹ כְּלוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם אָמַר: אָכַלְתִּי ג' שָׁנִים, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן: שְׁנֵי חֲזָקָה טוּבָא קָאֲמִינָא, כֵּיוָן שֶׁלֹּא אָמַר: וְלֹא יוֹתֵר:
כא אִם הָיוּ הַטְּעָנוֹת בְּעִנְיָן שֶׁנּוֹדַע לַמַּחֲזִיק קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹן טַעֲנָתוֹ, שֶׁיֵּשׁ לַמְּעַרְעֵר שְׁטָר עָלֶיהָ, אִם טָעַן הַמַּחֲזִיק: הַשְׁתָּא מִקַּמֵּי דִזְבָנָהּ לָךְ זְבָנָהּ לִי חַד יוֹמָא, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ דְּאִי בָעֵי אָמַר: מִנָּךְ זְבִנְתָּהּ.
כב ב' שֶׁהָיוּ עוֹרְרִים עַל שָׂדֶה, זֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי, וְאֵין לְאֶחָד מֵהֶם רְאָיָה, אוֹ שֶׁהֵבִיא כָּל אֶחָד מֵהֶם עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אֲבוֹתָיו, אוֹ שֶׁהֵבִיא כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם עֵדִים שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בָּהֶם אֵלּוּ הֵם הַשְּׁנַיִם עַצְמָם שֶׁהֵעִידוּ בָּהֶם אֵלּוּ, אִם הָיָה אֶחָד מַחֲזִיק בָּהּ מִקֹּדֶם, תִּשָׁאֵר בְּיָדוֹ; וְאִם לֹא הָיָה אֶחָד מַחֲזִיק בָּהּ, מַנִּיחִין אוֹתָהּ בִּידֵיהֶם עַל הַמִּתְגַּבֵּר, וְכָל הַמִּתְגַּבֵּר יֵרֵד בָּהּ, וְיִהְיֶה הָאֶחָד מוֹצִיא מִיָּדוֹ וְעָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם בָּא שְׁלִישִׁי וְתָקַף עֲלֵיהֶם וְיָרַד לְתוֹכָהּ, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה.
כג הֵבִיא הָאֶחָד עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו וְשֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, וְהֵבִיא הָאַחֵר עֵדִים שֶׁאֲכָלָהּ אֵלּוּ הַשָּׁנִים עַצְמָם, (וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ), נִמְצָא עֵדוּת הַחֲזָקָה שֶׁל שְׁנֵיהֶם מֻכְחֶשֶׁת, מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיַד זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדֵי הַחֲזָקָה שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו, וּמוֹרִידִים אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ. חָזַר הַשֵּׁנִי וְהֵבִיא אַף הוּא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו, שֶׁהֲרֵי נִמְצֵאת גַּם עֵדוּת זוֹ מֻכְחֶשֶׁת, חוֹזְרִים בֵּית דִּין וּמְסַלְּקִים מִמֶּנָּה אַף הָרִאשׁוֹן, וּמַנִּיחִים אוֹתָהּ בְּיַד שְׁנֵיהֶם, וְכָל הַמִּתְגַּבֵּר יֵרֵד בָּהּ. וְאִם הָיְתָה תְּחִלָּה בְּיַד אֶחָד מֵהֶן, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לְיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה תְּחִלָּה (טוּר).
כד זֶה אוֹמֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, זֶה הֵבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו מֵעוֹלָם, וְזֶה הֵבִיא עֵדִים שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, תַּחֲזֹר לְזֶה שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו, וְיַחֲזִיר הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, אֲפִלּוּ אֵין עֵדִים שֶׁאֲכָלָם, אֶלָּא עַל פִּיו, שֶׁהֲרֵי לֹא טָעַן כְּלוּם, וְאֵין אֲכִילָתוֹ רְאָיָה, שֶׁכָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה עַל הַבְּעָלִים אֵינָהּ כְּלוּם. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא הֵעִידוּ הָעֵדִים רַק סְתָם שֶׁהָיָה שֶׁל אֲבוֹתָיו, וְאֵין מְעִידִין שֶׁלֹּא מְכָרוּהָ, אִם אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַמַּחֲזִיק שֶׁאָמַר שֶׁל אֲבוֹתָיו שֶׁרָצָה לוֹמַר שֶׁאֲבוֹתָיו קְנָאוּהוּ, שׁוֹמְעִין לַמַּחֲזִיק. אֲבָל אִם טָעַן תְּחִלָּה שֶׁהָיוּ שֶׁל אֲבוֹתָיו מֵעוֹלָם, אֵינוֹ חוֹזֵר וְטוֹעֵן. וְאִם אָמַר הַמְעַרְעֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, וְהַמַּחֲזִיק אוֹמֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, דְּמַשְׁמָע וְלֹא שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ, אֲנָן לָא טַעֲנִינָן לֵהּ לְיַשֵּׁב דְּבָרָיו, אֶלָּא אִם כֵּן מְפָרֵשׁ דְּבָרָיו בְּעַצְמוֹ. וּמִיהוּ, אִם הָיוּ לוֹ עֵדִים שֶׁאֲבוֹתָיו דָּרוּ בּוֹ יוֹם אֶחָד, אַף עַל גַּב דְּלָא טָעַן לְפָרֵשׁ אֲנָן טַעֲנִינָן לֵהּ (כָּל זֶה בַּטּוּר). חָזַר זֶה הַמַּחֲזִיק וְאָמַר: כֵּן שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ הָיְתָה וְאַתָּה מְכַרְתָּהּ לִי, וְזֶה שֶׁטָּעַנְתִּי תְּחִלָּה שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתַי, כְּלוֹמַר, שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וַהֲרֵי הִיא שֶׁלִּי כְּשֶׁל אֲבוֹתַי, אוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁל אֲבוֹתַי שֶׁלְּקָחוּהָ מֵאֲבוֹתֶיךָ, הֲרֵי זֶה טַעֲנָה נְכוֹנָה, שֶׁהֲרֵי נָתַן אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים, וּמַעֲמִידִים אוֹתָהּ בְּיָדוֹ; וְהוּא שֶׁטּוֹעֵן כֵּן בְּעוֹדָן בִּפְנֵי ב"ד, אֲבָל אִם יָצָא מִבֵּית דִּין וְחָזַר וְטָעַן, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא לִמְּדוּהוּ לִטְעֹן שֶׁקֶר. וְאִם טָעַן בַּתְּחִלָּה וְאָמַר לוֹ: שֶׁל אֲבוֹתַי וְלֹא שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ בְּטַעֲנָה זוֹ אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וְטוֹעֵן, בְּשֶׁטּוֹעֵן תְּחִלָּה בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אֲבָל מַה שֶּׁאָמַר חוּץ לְבֵית דִּין, יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן בְּבֵית דִּין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר חוּץ לְבֵית דִּין שֶׁל אֲבוֹתָי וְלֹא שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ, יָכוֹל לוֹמַר בְּבֵית דִּין: שֶׁל אֲבוֹתַי שֶׁלְּקָחוּהָ מֵאֲבוֹתֶיךָ, וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בָּזֶה.
כה הֵבִיא הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁזּוֹ הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ, וְזֶה שֶׁבְּתוֹכָהּ טוֹעֵן: מִמְּךָ לְקַחְתִּיהָ וַהֲרֵי שְׁטָרִי, וְהוֹצִיא שְׁטָר מְקֻיָּם, טָעַן הַמְעַרְעֵר שֶׁהוּא מְזֻיָּף (כ"כ הַטוּר בְּשֵׁם רַמְבַּ"ם וְרֹא"שׁ), וְהוֹדָה לוֹ בַּעַל הַשְּׁטָר, וְאָמַר: כֵּן הוּא אֲבָל הָיָה לִי שְׁטָר כָּשֵׁר וְאָבַד וְלָקַחְתִּי זֶה שֶׁבְּיָדִי כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו שֶׁיּוֹדֶה שֶׁמָּכַר לִי בֶּאֶמֶת, הוֹאִיל וְאִלּוּ רָצָה הָיָה עוֹמֵד בִּשְׁטָרוֹ, שֶׁהֲרֵי מְקֻיָּם הוּא, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְאֵין מוֹצִיאִין הַשָּׂדֶה מִתַּחַת יָדוֹ, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת. הַגָּה: מִי שֶׁהֶחֱזִיק שְׁנֵי חֲזָקָה, וְהַמְעַרְעֵר הֵבִיא רְאָיָה שֶׁנִּתְבַּטֵּל הַמִּקָּח, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי חֲזָקָה, דְּשֶׁמָּא אַחַר כָּךְ חָזַר וּקְנָאָהּ מִמֶּנּוּ. וְעוֹד, דִּכְתִיבָה כָּזּוֹ אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת הַמִּקָּח, עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִקְּחוּ מִמֶּנּוּ קִנְיָן גָּמוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף ב דמתוך שיכול לומר כו'. ואע"פ שאז הי' עד אחד מכחישו חשיב מגו כיון שלא הי' צריך לישבע ש"ד וע"ל סי' צ"ג מ"ש על הסמ"ע ס"ק ט' עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ב דף קי"ז:
ב סָעִיף ב ויש מי שחולק כו'. דאפילו אין כאן עד כלל כיון שמודה במחאה וכן פסק בר' ירוחם ני"א סוף ח"ג:
ג סָעִיף ג לא הוי מחאה כו'. אפילו אמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא הדבר מפיהם כן נ"ל:
ד סָעִיף ה מחאה בפני שנים כו'. אפילו בזה שלא בפני זה מצטרפין כ"כ הנ"י בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר:
ה סָעִיף ט הביא עדים תחזור כו'. בטור כתב ז"ל נשבע ונוטל כו' והביאו ג"כ בסמ"ע ונ"ל טעם לשבועה זו כיון דבא להוציא הקרקע מיד זה שהחזיק בה ג' שנים חשיב כנוטל ונשבעין אפילו על טענת שמא כדאמרי' לעיל סימן צ"א וסימן שנ"ז ושע"ה דליטול נשבעין אפילו על טענת שמא וכן הוא בתשו' מיי' ספר קנין סי' ז' דטובא אשכחן ליטול דנשבעין על טענת שמא ע"ש וע"ל סרכ"ב בסמ"ע ס"ק י' ומ"ש בסמ"ע ס"ק י"ח דהמחבר סמך עצמו אמ"ש בסק"מ במערער על המחזיק שצריך שבועה ומיהו יש לחלק כו' אלו ראה דברי המחבר בב"ה לא כ"כ שכתב שם שבועה זו א"י למה ע"ש. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן ע"ח:
ו סָעִיף י הבא מחמת ירושה כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רנ"ה ובתשובת המבי"ט סי' רי"א ח"ב דאין טוענין לשוכר:
ז סָעִיף י ודין לוקח ובעל חוב כו'. וא"צ הלוקח או היורש להביא ראיה שהוא יורש או לוקח אלא כיון שהחזיק ג' שנים סגי וטענינן ליה כ"כ הטור סעיף כ"ז בשם הרמב"ן והרא"ש וכן הסכים ה' המ' פר' י"ד דטוען וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קפ"ג ורל"ב ובתשובת מהרי"ט סימן ט':
ח סָעִיף י וה"ה אם החזיק כו'. וע' בב"ח ובתשובת מהר"ן ששון סי' מ"א וע' בס"ס משאת בנימין:
ט סָעִיף יג וא"ל יודע אני שהיתה שלך כו'. משמע שידוע לו בבירור שהיתה שלו אפילו בלא אמירת המוכר והלכך ה"ל ספק אם המוכר לקחה ממנו וזה ברי לו שהיתה שלו לכך צריך להחזיר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן משמע בעיר שושן ולא כסמ"ע ס"ק כ"ט ואע"פ שהרא"ש כתב דאפילו אינו ידוע לו שהיתה שלו אלא ע"פ המוכר צריך להחזיר מ"מ אין דבריו נראין עיקר אלא נראה עיקר כהרמב"ם ור' יונה והרמב"ן ונ"י וכ"נ מדברי הרי"ף ומ"ש המחבר בסעיף ט"ו והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר שא"ל ג"כ שהיתה שלו וקנאה הוא ממנו כו' אין ראי' דה"ק והודה לו שהיתה שלו בלא"ה רק ע"פ המוכר שאמר לו גם כן שהיתה שלו ושקנאו ממנו תדע דהא האי דינא דסעיף ט"ו שייך נמי בהודה לו שהיתה שלו בלא המוכר ועוד דהרי בש"ע שנדפסו בשנת שס"ז ליתא בסעיף ט"ו בדברי המחבר והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר כו' ע"ש וכן משמע ל' הרמב"ם והמחבר כאן דאומר יודע אני בבירור שהיתה שלך אפי' בלא המוכר שהרי כתבו שא"ל יודע אני שהיתה שלך ואח"כ כתבו אבל פלוני מכרה לי כו' ומ"ש הרא"ש דלישנא לא מוכח שהודה לו דההיא ארעא בידי' הוה נלפע"ד אדרבה להרא"ש קשה לישנא דא"ל את לאו קמודית לי דהאי ארעא דידי היא דהא לא מודי ליה דהאי ארעא דידיה היא רק שהמוכר א"ל כן והכי הוה ליה למימר לאו קמודית לי דאמר לך האי פלניא האי ארעא דידי היא אלא משמע שהמערער ידע שהמחזיק יודע שהקרקע היתה שלו וא"ל לאו קמודית לי דהאי ארעא דידי היא והלכך כיון דשתק המחזיק הוי הודאה ופסק רבא דצריך להחזיר נ"ל ודוק:
י סָעִיף יג והוא לקחה ממך. פי' שעדיין אינו טוען שברי לו שלקחה ממנו כגון שאומר מסתמא אותו מוכר לקחה ממך או שאומר המוכר אמר לי שלקחה ממך אבל אם אומר בפני לקחה ממך נאמן ואפילו אם אמר מתחלה סתם פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואח"כ אומר בפני לקחה ממך וזה כוונתי תחלה במה שאמרתי שהוא לקחה ממך נאמן וכ"כ הרא"ש ובסמ"ע ס"ק ל"ד כתב דהתוספות חולקין ע"ז וכיון למ"ש התוס' (דף ל' ע"א) ולפעד"נ דמ"ש התוס' שם דכשאומר מפלניא זבנתי' דזבני' ממך לא יוכל אח"כ לטעון בפני זבנה ממך דמגו למפרע לא אמרינן כיון שכבר הודה שהיתה שלו רצונם לומר שפירש מפלניא זבינתיה שהייתי סבור או דאמר לי דזבנא מינך דהא קאי התם אש"ס (דף ל') דמיירי בהדיא בהכי וקצרו בלשונם ותדע דגם בש"ס בעובדא דר' חייא (בדף מ"א) איתא א"ל מפלניא זבנתי דזבנה מינך והתם ע"כ פירושו דאמר לי דזבנה מינך וכמ"ש הרא"ש וכן פירש רשב"ם שם שהייתי סבור דזבנה מינך וא"כ לא עדיפי דברי התוספות מדברי הש"ס אבל כשאמר מתחילה דזבנה מינך לאו מגו למפרע הוא שהרי הוא אומר שכך כוונתו מתחלה במה שטען דזבנה מינך ולכך הודה שהיתה שלו והי' שטר ושוברו עמו שאמר שלך ומפלוני קניתיהו שידוע לי שקנהו ממך וגם נלע"ד דאפי' יצא מב"ד יכול לטעון ולומר מה שאמרתי דזבנה מינך היינו שברור לי שקנאה ממך כל שלא אמר מתחלה לשון שמשמע מתוכו שהוא מסופק שהרי כשיצא חוץ מב"ד עדיין לא נתחייב בטענה זו שהרי הבית דין עצמם היו חייבים לפרש דבריו דמה שאומר דזבנה מינך הוא שברור לו כגון שבפניו קנאו ממנו או שהודה לו שמכרה להמוכר ול"ד לדלעיל סי' פ' ולקמן סעיף כ"ד דהתם כשיצא מב"ד מיהו נתחייב מהשאין כן הכא והכי אמרי' לעיל סי' פ' דהיכא דיכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה יכול לחזור ולטעון אפילו יצא מב"ד כ"ש כאן שהטענה השנייה היא בעצמו הטענה הראשונה ודמי נמי למ"ש הטור והמחבר לקמן סעיף כ"ד דאם אפשר לפרש דבריו שאמר של אבותיו שר"ל שאבותיו קנאוהו ממנו מפרשי' דבריו אפי' לא טען כן ומה שכתב בסמ"ע ס"ק ל"ה דהיינו דוקא קודם שיצא מב"ד נראה לי דלא קאי אלא אטען תחילה קניתיה מפלוני סתם לפי מ"ש המחבר ודוק הטיב:
יא סָעִיף יד שפלוני שמכר לו דר בו אפי' יום א' כו'. אבל אם לא הביא עדים אפי' טוען הוא שברור לו שדר בו בפניו יום א' לא הוי חזקה כן כתב הטור וכן מצאתי בבעל המאור וכן משמע בספר המלחמות שם אבל בתוספות דף ל' ע"א ובמרדכי שם איתא דה"ה אם טוען בפני דר בו יום א' הוי חזקה וכן הוא בהגה' אשרי בשם רשב"א וכן מוכח בתו' להדיא קמיה דידי דר ביה חד יומא דינו כיש עדים וכן מוכח באגודה שם ובהגה' מיימוני ס"פ י"ד מהלכות טוען ובסמ"ג עשין צ"ה ריש דף קפ"ד ע"ש וכן נראה לי והטעם שכתב הבעל המאור דאם איתא דדר ביה חד יומא היו עדים יודעים קשה עליו שהרי יוכל להיות שהעדים שכחו או מתו או הלכו למה"י או לא ראו כלל וכי האי גוונא השיב עליו בספר המלחמות שם וגם מ"ש בס' המלחמו' הטעם משום דכי האי גונא לא טענינן ליה מגו דאין אנו טוענין לו שלקחו הראשון אלא כשיש עדים לו בדירה וכן כתב בחדושיו גבי ההוא עובדא דר' חייא באריכות וכ"כ הנ"י שם וכה"ג כ' בב"ח ואין זה נראה לפי עניות דעתי עיקר דכיון שהוא טוען כן בברי אמאי לא יהא נאמן במגו אלא העיקר כהפוסקים שהבאתי דאף בכי האי גוגא נאמן ועוד בטוען על כלי לקחתיו מפלוני לא יהא נאמן כשאינו ידוע שהי' אותו כלי ביד אותו פלוני והא ודאי דנאמן וכמש"ל סי' ע"ב ס"ק צ"ז וסי' קל"ג וקל"ד א"ו אמרי' שהוא נאמן שהי' ביד אותו פלוני במגו שהי' אומר לקחתיו ממך או החזרתיו לך ושוב טענינן ליה שאותו פלוני לקחו מהמערער במגו שהי' יכול לטעון החזרתי והוא הדין הכא נאמן שאותו פלוני דר בו חד יומא במגו שהי' טוען לקחתיו ממך שהרי החזיק בה שני חזקה ושוב טענינן ליה שאותו פלוני לקחו כיון שהי' זה בכחו ג' שנים. ועוד נראה לי דאפי' לא החזיק בה שני חזקה אם טוען לקחתיו מפלוני שידוע לי שדר בו חד יומא הרי הוא שלו אם אין ידוע שהית' של מערער אם לא ע"פ הודאתו לפי שהוא נאמן שלקחו מאותו פלוני ושדר בו אותו פלוני חד יומא במגו דלא היתה שלך מעולם ושוב טענינן לאותו פלו' שלקחו ממנו שיכול לומר לא היתה שלך מעולם דכי היכא דאם הי' מביא עדים שאותו פלוני דר בו חד יומא הוי טענינן ליה הכי וכמו שכתבתי לקמן דהעיקר בזה כהרמב"ן וסייעתו א"כ הוא הדין בטוען ברי לי שדר בו חד יומא דאל"כ לא תועיל חזק או במטלטלי' כה"ג ודוק וכן כ' בהגה' אשר"י פ' חזקת וז"ל אבל רשב"א אומר אע"ג שלא החזיק ג' שנים אם אין עדים למערער שהית' שלו נאמן לומר קמי דידי זבנה מנך או דר ביה יום א' מגו דאי בעי אמר לא הית' שלך מעולם כו' מא"ז ומהרי"ח האריך יותר עכ"ל וכן הוא בפסקי תוס' שם וז"ל אם אין עדים למערער שהי' שלו נאמן המחזיק לו' קמי דידי זבנ' מנך או דר בה חד יומ' במיגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעול' עכ"ל וכן הוא בהג' מיימוני ס"פ י"ד מה' טוען בשם ר"י וז"ל ור"י אומר דכדבריה' כן הוא היכא דיש עדים למערער שהקרקע היתה שלו אבל בהאי עובד' שלא הי' לו עדי' אפי' לא החזיק בה ג' שנים כי אמר קמי דידי זבנ' מנך או קמי דידי דר בה חד יומא מהימן במגו דלא הית' שלך מעולם עכ"ל וכן עיקר (ע' בתשוב' מבי"ט ח"א סי' קי"א):
יב סָעִיף יד דר בה אפי' יום א' כו'. וטוען אח"כ קניתיה מפלוני אפי' אינו אומר דזבנה מינך אלא רק שטוען סבור הייתי שזבנה מינך הוי חזקה כיון שמביא עדים שדר בו יום אח' והחזיק זה ג' שנים או שטוען שברור לו באופן אחר שקנהו ממנו וכן כ' בעל העיטור דף פ"ו וכן מוכח בפירשב"ם דף מ"א ע"ב (עיין בתשובת מהרי"ט סי' קי"א):
יג סָעִיף יד שהרי יש לו טענה עם חזקתו כו' שהרי יש לו שני חזקה וכו'. נראה לפי עניות דעתי דלא הוצרך לזה אלא היכא שהביא המערער עדים שהיתה שלו אבל אם לא הביא המערער עדים שהיתה שלו אפילו לא החזיק בה שני חזקה נאמן כשטוען בפני לקחה ממך במגו שהיה אומר לא היתה שלך מעולם או שהיה טוען לקחתיה ממך (ואין לך מגו חשוב מזה ועיין בב"ח שפי' דכיון שהוא ספק אם קנהו מהמוכר וגם יש ספק אם המוכר קנהו מהמערער לא הוי מגו ואין זה כלום דכיון שהמחזיק טוען הכל ברי אין לך מגו גדול מזה הגע עצמך מי שטוען אדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או היכא שיש עדים שהפקידו מפלוני לקחתיו שקנאה ממך בפני מי לא מהימן היכא דליכא עדי ראה במגו דלקחתיו ממך או היכא דאיכא עדי ראה וליכא עדים שהפקידו אצלו וטוען מפלוני לקחתיו שקנאה ממך בפני מי לא מהימן במגו דלקחתיו ממך אע"פ שידוע שהיה של המערער אע"ג דאיכא תרי ספיקא ספק שמא קנאו הוא מהמוכר או שמא קנאו המוכר ממנו מ"מ מהימן כדמוכח להדיא בפרק חז"ה (דף מ"ה) בשמעתא דאומן דמגו דאי בעי א"ל מינך זבינתא כי א"ל זבינתא ניהליה מאומן וזבנה ניהליה מינך מהימן וכן הוא בכל הפוסקים וטור ומחבר לעיל סי' קל"ד והא נמי דכותה היא ובלי ספק שגם הב"ח לא עיין בפירוש רשב"ם והרא"ש והוה סבור דרשב"ם והרא"ש כתבו כן להדיא ולכן דחק בטעם הדבר ואי הוי ידע דלא אמר כן רשב"ם מעולם ושגם הרא"ש כתב להפך וכמ"ש לקמן לא הוי כתב כן) ולא כבית יוסף שמפרש דברי הרמב"ם אלו אפילו לא הביא המערער עדים דא"כ אין לזה טעם כלל וגם מ"ש הטור בשם הרשב"ם לא ירדתי לסוף דעתו ונראה לפי עניות דעתי ברור דרשב"ם מודה למ"ש שהרי רשב"ם מקשה דיהא נאמן במגו ומתרץ כיון שאין ידוע לו שלקחה המוכר אלא ע"פ המוכר א"כ הוא עצמו אינו יודע משמע להדיא הא אם יודע בבירור נאמן במגו והיינו דמסיים רשב"ם והכא בהאי עובדא אפי' באו עדים שהחזיק בה יום א' אותו המוכר אבל אין יודע אם לקח אותה אם לאו אינו מועיל כלום מאחר שזה לא החזיק ג"ש עכ"ל ולא מסיים אפי' אמר בפני לקחה ממך כו' (כמ"ש רשב"ם לעיל מיניה בסמוך אם אמר בפני לקחה או דר בה חד יומא וא"כ למה פתח בתרתי ומסיים בחדא אלא) משמע בהא מודה רשב"ם דנאמן ועוד מרכ' רשב"ם והכא בהאי עובדא לאו כו' משמע להדיא הא אם יודע שלקח אות' כגון דטען קמי דידי זבנה מינך מועיל אע"פ שלא החזיק ג' שנים ומ"ש רשב"ם דבעינן שני חזקה מיירי בידוע שהיתה שלו ואשמועינן רבותא דאם אינו טוען בפני קנאה ממך אלא א"ל דזבנה מינך אפי' החזיק בה שני חזקה לא מהני כיון שהוא ספק אצלו ע"ש (והכי מוכח נמי להדיא ממה שכ' רשב"ם מיד בתחלת הדבור א"ל מפלניא זבינתא דזבנה מינך כלומר שאמר לי בשעת מכירה שהוא לקחה ממך ומאחר שלא טען ואכלתה שני חזק' שטר מכיר' שלו עודנו בידו כו' מדאצטריך לפרושי כלו' שא"ל שהוא לקח' ממך אלמא דבעי למימר דלא תימא דמיירי דאמר דזבנה מינך קמי דידי דא"כ הי' נאמן והא בהך עובדא לא החזיק שני חזק' כמו שכ' רשב"ם ומאחר שלא טען ואכל' השני חזק' וגם בתר הכי כ' שם רשב"ם להדיא טובי זמנא דבהך עובדא לא החזיק שני חזקה ואפ"ה אי הוי טען ידעתי בבירור שלקח' מינך נאמן וע"כ היינו במגו שלא היתה שלך מעולם) וגם התו' נרא' שהבינו כן מפיר' רשב"ם רק שחולקין עליו במה דס"ל לרשב"ם דאם באו עדים דדר ביה חד יומא לא מהני ס"ל לתו' דמהני כיון שלא היה למערער עדים שהיתה שלו וגם חולקין עליו בפירושא דשמעתא ע"ש ודוק וכן מוכח להדיא בהרא"ש שכ' וז"ל ואי הוי טען מינך זבינתה או קמי דידי זבנה מינך ההוא דזבינתיה מיניה מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו כו' ומשמע מדבריו שם שגם כוונת רשב"ם הוא כך שהרי כ' אח"כ פירשב"ם ומשמע דאכולא מילתא קאי ואפי' תימא דכך פירשב"ם לא קאי אתחילת דבריו מ"מ קשה על הטור היאך כ' במסקנת דבריו אבל רשב"ם פי' והוא להדיא נגד דעת הרא"ש (ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו דאין זה מגו טוב לגבי אותו שלקחה ממנו היינו דוקא כשטוען הלוקח ספק דהיינו דא"ל דזבנה מינך) ובפרט שמשמע מדברי הטור דגם הרא"ש מודה בהא לרשב"ם וכן כ' בב"ח לדעת הרא"ש דאינו יכול לטעון קמאי דידי זבנה מינך במגו דשלא היתה שלך מעולם ולפי עניות דעתי זה אינו וכמו שכתבתי וא"א לו' דהרא"ש מיירי בהחזיק שני חזקה דהא קאי התם אעובדא דש"ס דמיירי בלא החזיק שני חזקה ועוד דאם כן ל"ל טעמא שכ' כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו אפי' היה עדים למערער שהיה שלו נמי כיון שהחזיק שני חזקה והיה יכול לטעון מינך זבינתא א"ו כמ"ש וגם מחדושי הרמב"ן מוכח שהבין דברי הרשב"ם כמ"ש ע"ש וגם דברי הרי"ף שהם יותר משוני' מדברי רשב"ם מפרש הרמב"ן דס"ל דנאמן וכן נראה עיקר בדעת הרי"ף שהרי כ' הרי"ף טעמא דלא הוי מגו דאין ספק מוציא מידי ודאי משמע הא אם ברור לו מהימן במגו ודוחק לו' דמ"ש הרי"ף אין ספק מוציא מידי ודאי היינו שספק לנו בית דין אם אמר ליה אותו פלוני שלקחה ממנו דמה בכך דכיון שהוא טוען ברי הלא כל מגו כן הוא שהוא ספק לנו והוא טוען ברי ונאמן במגו שלא היה מודה א"ו מ"ש הרי"ף שני חזק' מיירי כשהיה ידוע שהיתה של מערער וכמו שפירש הרמב"ן ומה שכ' הרי"ף ואע"ג דליכא סהדי דהוה של המערער קאי אטוען מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך ולא כבית יוסף אבל כשאינו ידוע שהיתה של מערער אם לא ע"פ הודאות המחזיק וטוען מפלוני קניתיו שקנאה ממך בפני או שברור לי באיזו אופן אחר שקנאה ממך אע"פ שלא החזיק שני חזק' נאמן במגו דשלא היתה שלך מעולם וכדמוכח להדיא בהרא"ש וכ"פ בעל העיטור באות מחאה דף פ"ד (אלא שהבין דעת הרי"ף כמו שהבין הבית יוסף וע"כ האריך להשיג על הרי"ף ע"ש אבל באמת דעת הרי"ף כמ"ש הרמב"ן ואפי' יהיה דעת הרי"ף כמו שכ' הב"י ודאי דלדינא לא קיימא לן הכי) וכ"כ התו' והגהות אשר"י והגהת מיימוני וכן משמע בסמ"ג עשין צ"ה דף קפ"ג ריש ע"ד וכן עיקר: מיהו היכא שאינו טוען בפני לקחה ממך רק שמביא עדים שדר בו המוכר יום א' ולא החזיק בה זה המחזיק בהא נראה דעת רשב"ם להדיא דצריך להחזיר השדה אע"פ שלא הביא המערער עדים שהיתה שלו כיון שזה מודה לו שהיתה שלו וכן כ' המרדכי והאגודה שר"י מסופק בזה וכ"כ הרמב"ן שכן דעת רשב"ם ושכן נראה דעת הרי"ף והיינו משום דבכה"ג צריכין אנחנו ב"ד לטעון לו שמא לקח' המוכר ובכה"ג לא טענינן ללוקח וכן כ' הרמב"ן לדעת הרשב"ם ע"ש וגם הרב המגיד כ' שיש מחלוקת בין המפרשים בזה ויש מי שכ' שצריך שני חזקה (והיינו כדעת רשב"ם) ולזה הסכים הרשב"א וכן נראה מל' הרמב"ם עכ"ל (ואין כוונתו למ"ש הרמב"ם שהרי יש לו טענה עם חזקתו כו' שהרי כאן ע"כ מיירי בידוע שהיתה שלו דאם לא כן אפילו בלא שני חזקה נאמן שבפני לקחה ממך וכדפי' אלא כונתו מדכ' הרמב"ם ברישא הואיל והודה שהוא שלו ושלא לקח' ממנו תחזור השדה כו' ולא חילק בין הביא המחזיק עדים שדר בה יום א' או לא משמע דבכל ענין א"צ להחזיר וא"ל דא"כ אמאי לא חילק נמי בטוען בפני קנאה ממך שזהו פשוט הוא ולא הוצרך לכתבו ודוק) מיהו בתוס' והגהות אשר"י כתבו דרשב"א ס"ל דאם מביא עדים שדר בו המוכר יום א' אע"פ שלא החזיק בה שני חזקה נאמן וטענינן ללוקח (והוא הרשב"א אחר ולא הרשב"א שהוזכר בהרב המגיד וק"ל) וכן הוא בהגהות מיימוני ס"פ י"ד דטוען בשם ר"י והבאתי לשונם לעיל (ונראה דמשמע להו להגהות מיי' מתוך דברי ר"י שבתוס' שאינו חולק על דין של רשב"א אלא על ראייתו אבל לדינא מודה ליה שמסתמא תחלת דברי התוס' בסתם הם דברי ר"י) והמרדכי והאגוד' משמע להו דכיון דר"י דוחה ראיית רשב"א משמע דמספקא ליה אבל מה שכ' מהר"ש אידלש דר"י חולק אדינו של רשב"א ליתא וכ"פ בעל העיטור באות מחאה דף פ"ז ע"ש וכן דעת הרמב"ן בחדושיו וכ' וה"ז דומה להמפקיד אצל חבירו בעדים ומת ותבע המפקיד את היורשים שהוא בידם מאביהם דאיכא עדים ולא ראה הוא מי לא טענינן לזה כן מאי דמצי אבוהון למטען חזרתיו ולקחתיו ממך דהוא נאמן במגו דהחזרתיו לך ואע"פ שהם מודים בפקדון עכ"ל והביא הנ"י דבריו וכ' ומיהו מגדולי אחרונים מספקינן גם בדין זה של יורשי נפקד ולפי עניות דעתי נרא' שדין זה של יורשי נפקד אמת וכמו שכתבתי לקמן סי' רצ"ז ומ"מ דין דהכא צ"ע דל"ד להדדי דהתם המפקיד מודה שבא להם מאביהם א"כ אנן טענינן להו שמא אביהם לקחו משא"כ הכא די"ל שהמחזיק לא לקחו מפלוני כלל והיכא נטעון אנן ליה כשאין אנו יודעים בבירור שהוא לקחה ואע"ג דהיכא דהחזיק ג' שנים א"צ לברר שהוא יורש או לוקח וכמ"ש הטור סי' זה בשם הרמב"ן והרא"ש וכן הסכים הרב המגיד פי"ד מטוען שאני התם כיון שהחזיק ג' שנים א"כ טענינן ליה שהמוכר לקח' אפי' בלא מגו שהרי החזיק בה ג' שנים זה הלוקח בכחו ומסתמא לקח' דאם לא לקחה לא הי' מניחו להחזיק ג' שנים וא"כ טענת לקוח טענה מעליותא היא אפי' בלא מגו משא"כ הכא דלא היה המוכר נאמן לו' לקוח אלא במגו הלכך לא טענינן ללוקח זה כל זמן שאינו מברר שהוא לקוח כיון שמודה שהיתה הקרקע של המערער ולפי זה אם מברר שלקח' מפלוני או שהמערער מודה לו שלקח' מפלוני לכולי עלמא טענינן ליה שהמוכר לקחו ממנו במגו שהיה המוכר טוען לא היתה שלך מעולם ודוק. מיהו נראה עיקר כהרמב"ן וסייעתו דאיכא לדמויי למי שטוען את חברו כלי שלי הוא בידך והוא משיבו קניתיהו מפלוני שאמר לי שקנהו ממך והביא המערער עדים שהפקידו אצל אותו פלו' ולא ראוהו עכשיו ביד הנטען מי לא מהימן הנטען שלקחו מאותו פלו' ואנן מי לא טענינן שאותו פלוני לקחו ממנו במגו שהי' יכול אותו פלוני לטעון החזרתי דע"כ לא קאמרי' דאם טוען הלוקח האומן אמר לי שלקחו ממך שצריך להחזיר אלא בדאיכא עדי ראה וכמו שכ' הסמ"ע סי' קל"ד ס"ק י"ב וכן משמע בפוסקים הא לא"ה היה נאמן במגו שהאומן מכר לו ואנן טענינן לאומן שהי' נאמן במגו דהחזרתי שלקחו ממנו אע"ג דאומן אע"פ שלא מסרו לו בעדים דינו כמסרו לו בעדים וכדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אפי' הכי הוה טענינן ליה ועוד דאם לא תאמר כן א"כ אין לך מי שקונ' חפץ מחברו דשמא יבא אחר ויביא עדים שהיתה שלו ושהפקידו פעם א' בידו של מוכר א"ו אפי' יבא אחר ויביא עדים נטעון שחברו לקחו במגו שהיה יכול לטעון החזרתי וכן העליתי לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח ס"ק צ"ז וא"כ ה"ה הכא ואין לחלק ולו' דשאני התם דאין הנטען מודה שבא בפקדון ליד אותו פלו' דמה בכך דכיון שמביא עדים שהפקידו בידו ע"כ מוכרח הוא להודות ואין לך ידיע' ברור' מעדים א"ו העיקר כהרמב"ן וסייעתו. נראה לי ודוק היטב:
יד סָעִיף יד ואם לאחר כו'. אין שומעין לו אפילו טען כן בפני ב"ד דכיון שכבר הודה שהיתה שלו תו לא מהימן השתא במגו דלא הודה דמגו למפרע לא אמרי' שכבר הודה שהיתה שלו והיה סבור שיזכ' בטענ' שטען שאמר שקנא' ממך והשתא שרואה שלא יזכה בטענה זו חוזר וטוען קנאה ממך בפני לא מהימן דתו לית ליה מגו וכן הוא בתוס' ובהגהות מיימוני:
טו סָעִיף יד אבל אם אמר מתחלה אמר מפלוני קניתי סתם כו' דין זה תמוה בעיני דהרא"ש לא קאמר אלא כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה דזבנא מינך שהרי הוא אומר מה שהודיתי מתחלה שהיתה שלו הודיתי ע"פ מה שאמרתי דזבנא מינך וכוונתי דזבנ' מינך בפני ולא הוה מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתי' סתם א"כ א"י עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי עכשיו אין לו שום מגו ומעיקרא הודה שהיתה שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה ולא יוכל לומר מה שאמרתי סתם מפלוני קניתי' כוונתו שקנאו ממך שהרי עיקר הדין תלוי בזה ואיך לא אמר שקנא' ממך והלכך כיון שבתחלה הודה בסתם שהיתה שלו ולא פירש שאותו פלו' לקחה ממנו והשתא הוא טוען כן אינו נאמן אלא במגו שלא הוד' מתחל' והוה מגו למפרע וכמו שכתבו התוס' פרק חזקת הבתי' והגהות מיימוני ס"פ י"ד מטוען ושאר פוסקים והכי מוכח נמי להדיא ממ"ש התוס' פרק הכותב (כתובות דף פ"ה ע"א) גבי ההיא איתתא דתפסא מלוג' דשטרי ואמר' מחיים תפיסנ' לה דלא מהימנ' לו' שתבעו' ממנו מחיים במגו דאי בעי אמר' לקוחי' הן בידי וז"ל ואומר ר"י דלא חשיב מגו הואיל ועכשיו א"י לטעון לקוח שכבר אמר' מחיים תפיסנא ומשום דאי בעי אמר' לקוחי' הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנ' לא מהימנא השתא דבאותו שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבור' היתה שהיא טענה מעול' ולא היתה יודעת שצריכה לטעון דתבעתינהו מיניה מחיים מדלא טענ' בעצמה ומגו למפרע לא אמרינן עכ"ל ואפילו לשאר פוסקים שתירצו הך דמלוגא דשטרא בענין אחר היינו משום דכיון שאמרה מחיים תפיסנא להו יש במשמעות לשון זה דתבעתינהו ממנו מחיים משא"כ הכא שלא טען רק קניתי מפלוני ואין במשמע כלל שאותו פ' קנא' ממנו פשיטא דאין כאן מגו דהוי מגו למפרע ודו"ק (עיין בתשובת מהרי"ט סי' ז' ועיין מ"ש לעיל ס"ס נ"ה) ונ"ל ברור שט"ס הוא בטור וחסר שני תיבות אלו בטור וכך צ"ל אבל אם אמר מתחלה מפלוני קניתיהו דזבנא מינך סתם ושוב מוסיף וכן הוא ברמזי הראש שחיבר הטור ולא כב"י וסמ"ע להדיא מדבריהם שגורסי' כמ"ש המחבר או שצ"ל שהטור מיירי שלא הודה מתחלה שהיתה שלו רק אמר סתם מפלוני קניתי' אבל קשה על זה פשיטא דאם מוסיף שומעין לו שהרי לא הוד' כלל שהיתה שלו לא ע"פ עצמו ולא ע"פ המוכר ועוד דמשמע דדוקא משום שמוסיף שומעין לו ואם איתא הא בלא הוספה כ"ש דאין צריך להחזיר וגם בב"י וסמ"ע לא משמע כן שכתבו דדין זה שכ' הטור הוי רבותא יותר מ"ש הרא"ש ואם איתא אדרבא פשיטא הוא ודין דהרא"ש הוי רבותא דאף דמתחלה הודה שהיתה שלו שהרי אמר קניתי' מפלו' שאמר שקנא' ממך והכי משמע נמי ממ"ש הסמ"ע ס"ק ל"ה דהיינו דוקא קודם שיצא מהב"ד ואם איתא אפי' יצא מב"ד נמי שהרי אפי' לא הוסיף כלום היו הב"ד פוסקים לו שא"צ להחזיר כיון שלא הודה כלל שהיתה שלו א"ו מיירי שהודה שהיתה שלו כגון שאמר היתה שלך אבל מפלו' קניתי' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא הוה ליה מגו למפרע ע"כ נ"ל ברור שט"ס הוא בטור וכמ"ש ולא כב"י וסמ"ע ודו"ק:
טז סָעִיף יח אם הביא המחזיק עדים כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סימן שכ"ד:
יז סָעִיף יח לשם מתנה. וכמו שאמרו בפ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה ובמקדש את אחותו דאיפלגו רב ושמואל דהלכה כשמואל עכ"ל תשובות רשב"א שבבית יוסף ותמי' לי דהא אסיק רבא בפ"ק דמציעא שם דהלכתא מעות יש לו והיינו דלא כשמואל וכ"פ כל הפוסקים וכדלקמן סי' שע"ג ואע"ג דלגבי מקדש אחותו קי"ל דאין המעות חוזרים וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בא"ע סי' נ' והיינו מטעם שכ' הרב המגיד דקי"ל כשמואל בדינא שאני התם וכמ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא וז"ל מהא דפסק רבא דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדילמא שאני בין אחותו לנוכראה עכ"ל וכה"ג מחלקים בש"ס שם ודוחק לומר דשאני הכא כיון דהכיר בה שאינה שלו אלא של עצמו אפי' רבא מודה ועוד דאם כן לא היה צריך הרשב"א לומר דהלכה כשמואל דהא כיון דרבא מודה אם כן גם רב מודה וצ"ע:
יח סָעִיף יט שדר בה המוכר כו'. עיין בספר מאירת עינים ס"ק מ"ה ומ"ש שכך היה מעשה בגמרא כו' אין זה בש"ס ועיין בב"ח מ"ש בזה ודבריו דחוקים:
יט סָעִיף יט אבל אם אכלה פחות משבע שנים כו' ל' הטור והא דאינו נאמן לומר המחזיק קנייתי קודמת לקנייתך במגו שהיה יכול לומר קניתי ממך אחר שקנית' אותה והחזקתי בה שני חזקה לפי שאין זה מגו טוב שהיה ירא לומר שלקח' ממנו שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר לו ואם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין כו' ומביאו ג"כ בסמ"ע ואע"ג שמכרה בשטר ואית ליה קלא מ"מ נהי דאית ליה קול שמכרה מ"מ אין קול שמכרה לזה ודלא כספר תורת חיים ודברי הב"ח בכאן לא מחוורים כלל דאם כן בכל מגו נימא שמא הנטען יודע איזה דבר ודוק:
כ סָעִיף כא אם היו הטענות בענין כו'. נ"ל דה"ה אם יש עדים שאחר שמכרה המוכר למערער דר בו המוכר חד יומא נאמן המחזיק שקדמ' קנייתו במגו דאי בעי הוה טען שהמוכר חזר ולקחה מהמערער וכן מוכח להדיא בחדושי הרמב"ן ע"ש:
כא סָעִיף כא חד יומא נאמן כו'. אע"פ שאין לו עדים רק על שלש שנים ולא יותר נאמן אע"פ שמכר' המוכר לאחר בשטר נאמן שלקחה קודם וא"כ שהמכירה [המכירה] היתה שלא כדין ואין לה שם מחא' ובזה אתיא שפיר קושיות התוס' בשם ריב"ם כפשוטו ודלא כמהרש"א שפי' דהקושיא קאי דוקא לפירות רשב"ם ולפענ"ד לא כוון האמת ודוק:
כב סָעִיף כא במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' כו' ובס' ת"ח נראה דלא הוי מגו דהוי העזה ולא דק כדמוכח בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ולקמן סעיף כ"ד וכן לקמן סי' קמ"ט סעיף כ' ע"ש:
כג סָעִיף כד אם אפשר לפרש דברי וכו'. באמת כן כ' הטור וז"ל אילו טען המחזיק ירשתי' מאבותי ל' שאינו משמע ממנו שהיתה של אבותיו מעול' ודאי היינו שומעין לו והיינו מפרשי' דבריו שאבותיו לקחו מזה או מאבותיו כו' אבל תמיה לי על הטור מנ"ל הא דאי משום שכתבו התוספות תימ' לרשב"א כו' ותירצו דשל אבותיו מעולם משמע כו' היינו משום דאזלי לשטתם בדף שלפני זה דאם טוען מקמי דידי דר ביה חד יומא והחזיק בה ג' שנים מהני כמו בהביא עדים שדר ביה חד יומא וכמו שהבאתי דבריהם לעיל סעיף י"ד וא"כ שפיר מקשי אמאי הוי מגו במקום עדים דהא נהי דהעדים מעידים שהיתה של אבותיו של האחר מ"מ זה שטען של אבותי פשיטא שכוונתו שאבותי דרו בה ואם כן בחד יומא לא הוכחש שיוכל להיות שאבותיו דרו בה חד יומא ואם כן כיון שטען שאבותיו דרו בה נטען ליה אנן שאבותיו לקחו' וכן מדוקדק להדיא בדברי התוס' שכתבו דהא טענינן ליורש ומהימנינן ליה במאי דקאמר שאבותיו דרו בה יום א' במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כו' אבל למאי שפסק הטור לעיל סעיף כ"א דדוקא כשהביא עדים דדר בה חד יומא מהני חזקת ג' שנים אבל כשטוען הוא קמי דידי דר ביה חד יומא לא מהני א"כ ה"ה הכא וליכא למימר דמ"מ נטעון ליה ונאמר שכוונתו שאבותיו לקחוה ממנו דא"כ אמאי לא הקשו התו' בפשיטות נימא שכוונתו שאבותיו לקחוה ולמה להו להקשות דנימא שאבותיו דרו בה יום אחד דמהימנא ליורש במאי דקאמר שאבותיו דרו ביה יום אחד כו' ועוד דא"כ גם בלוקח נטעון ליה שכוונתו שהמוכר לקחו ממנו ואמאי כ' הטור לעיל סעיף כ"א דכשטוען מפלני' זבינת' דזבנה מינך דלא מהני אלא כשמוסיף ואומר קנאה ממך בפני הא אפילו אינו מוסיף נימא שכוונתו היה כך א"ו כל שאינו טוען בפירוש שאבותיו לקחוה ממנו אין אנו אומרים שכוונתו היה כן עד שיפרש אח"כ רק שהתוס' מקשי כיון דמהימנינן ליורש במה דקאמר שאבותיו דרו בו יום א' וטעני' ליה שמא אבותיו לקחוה א"כ הכא כשטען של אבותי ע"כ אמר שדרובה ובחד יומא לא הוכחש ונטעון ליה שמא אבותיו לקחוה כמו שטענינן לכל יורש כן נלפע"ד ברור כוונת התוס' וא"כ דברי הטור צל"ע. ועוד קשיא לי על הטור מנ"ל דל' ירשתי מאבותי משמע שלקחו' טפי מל' של אבותי הא אדרבא ירשתי מאבותי משמע ירושה הוא לי מאבותי שמעולם היה שלהם והתוס' שתירצו דשל אבותי משמע מעולם היא של אבותי לא אתי לאפוקי כשטוען ירשתי מאבותי אלא אתי לאפוקי כשטוען אבותי דרו בה ולשטתם אזלי אבל כשטוען ירשתי מאבותי י"ל דגם להתוס' דס"ל דבטוען קמי דידי דר ביה חד יומא טענינן ליה שאבותיו לקחו' היינו דוקא כשטוען אבותי דרו בה אבל ל' ירשתי מאבותי מעולם משמע כמו של אבותי ולא טענינן ליה וצ"ע:
כד סָעִיף כד והמחזיק אומר של אבותי דמשמע ולא של אבותיך כו'. כן כתב הטור וז"ל אבל עתה שטען של אבותי שמשמע שר"ל שמעולם היתה של אבותי לפיכך אין מפרשין דבריו כו' והוא מדברי התוס' דלעיל ולפע"ד אין דברי התוס' מוכרחים שכ"כ מכח תמיהת הרשב"א ולפעד"נ דאפילו היה אומר בפירוש של אבותי מעולם אין במשמע בלשון זה ולא שלקחוה מאבותיך דהא יכול להיות שאבותיו דרו בו מעולם ואח"כ בסוף לקחוה מאבותיו וא"כ הדר' קושיות הרשב"א לדוכתא דנהי דהוכחש במה שאמר מעולם מ"מ חד יומא לא הוכחש ואם כן הרי טען שאבותיו דרו בו חד יומא ונטעון ליה שמא לקחוה אבותיו כמו שטענינן לכל יורש אבל באמת מעיקרא תמיהת הרשב"א לאו תמיהא היא דמיירי שהעדים העידו שהיה של אבותיו של האחר ולא דרו בו אבותיו של זה כלל אפי' יום א' כגון ששכרו העדי' הבית מאבותיו של האחר ודרו בו בכחו עד מות אבותיו של זה המחזיק דהשתא הוכחש נמי בחד יומא והשתא א"ש הא דאמרי' בש"ס ומודי נהרדעי דהיכא קאמר של אבותי שלקחו' מאבותיך כו' שהוצרכו בתוס' לידחק דלאו שצריך שיטעון שידע שלקחוהו אלא של אבותי שדרו בה יום א' ע"כ אני רוצה לזכות דשמא לקחוה מאבותיך במשפט עכ"ל אבל לדידי אתיא כפשוטו שצריך שיטעון שידע שלקחוה דאל"כ לא טענינן ליה בשמא כיון דעדים מעידים שלא דרו אבותיו כלל אפי' יום א' דהא נהרדעי התם אהך עובדא קאי ודוק:
כה סָעִיף כד או שאמר של אבותי שלקחו'. עיין בסמ"ע ס"ק ס"ג עד משא"כ בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו דאין המערער יכול לטעון ברי שלא מכרו אבותיו עכ"ל ואני חוכך בזה דמה בכך ס"ס המערער טוען ברי שהיו של אבותיו א"כ זה שטוען שהיה של אבותיו חזקה שאין עמה טענה היא ובעי ראיה שאבותיו דרו בו יום א' ודוק.
כו סָעִיף כה הביא המערער עדים כו'. ונ"ל דגם הרי"ף ור"ח מודים לזה לדינא אלא לפי שרחוק במציאות לקיים שטר מזוייף פירשוה אאמנה דאל"כ מה טעם לחלק בין אמנה למזויף כן נלפע"ד אע"פ שבטור ושאר אחרונים לא משמע כן ודוק:
כז סָעִיף כה והוציא שטר מקוי' כו'. ובטור כ' כאן רבותא דאפילו אינו מקוים אלא שיכול לקיימו אח"כ מהני וכן מוכרח לדעת הרמב"ן והרשב"א שהבאתי לעיל ס"ס פ"ג דמפרשים להך סוגיא באינו מקוים ושיקיימו אח"כ ואף על גב דהטור והרמב"ם שם מפרשי לה במקוים נראה דס"ל דבין במקוים ובין שאינו מקוים ויקיימנו חד דינא אית ליה וכן משמע בהרא"ש פ' חז"ה ע"ש ועוד העליתי לעיל ס"ס פ"ג דאי עביד הדיין עובדא והחזיק למערער בקרקע או שהחזיק המערער מעצמו בקרקע אפילו שהיה השטר מקוים אין מוציאים מהמערער ע"ש.
כח סָעִיף כה הואיל ואילו רצה היה עומד בשטרו כו'. פי' אף בלא החזיק שלשה שנים וכ"כ הטור בס"ס י' בשם רשב"ם והרא"ש עכ"ל סמ"ע ולא נמצא זה בטור בשם רשב"ם ורא"ש אמנם הם מפרשים להדיא דבלא חזקה איירי ע"ש ד"ה שטרא זייפא וגם התוס' כ"כ להדיא והב"ח פסק כדעת רי"א ובטלה דעתו נגד דעת רשב"ם ותוספות והרא"ש והטור ויש לתמוה עליו היאך סמך עצמו עליו נגד כל הנך רבוותא וק"ל וגם אין דבריו נכונים כלל מכמה טעמים ע"ש ודו"ק בש"ס ובחדושי הרמב"ן גם כן הוכיח דבלא החזיק מיירי ע"ש:
א סָעִיף א ודי בפני ב'. לאפוקי ממ"ד בגמ' דבעינן ג' דאין גילוי מלתא בפחות מג':
ב סָעִיף א אע"פ שאינם יכולים כו'. ל' הגמרא דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:
ג סָעִיף ב דמתוך שיכול לומר לא מחית בי. פי' אפילו אם היה עד אחד בהמחא' לא אמרינן בכזה דה"ל מחוייב לישבע ואי"ל ומשלם דבעינן עדות קרקע עד אחד אינו מזקיקו לש"ד ואין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בש"ד כמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ה סי"ד ע"ש:
ד סָעִיף ב ויש מי שחולק טעמו מבואר בטור ז"ל דלא מהני בכאן מיגו דמ"מ היה לו לזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה עכ"ל וטעם סברא ראשונ' כתבתי בפרישה דמצי להשתמט ולו' סברתי דלא כוון במחאתו אלא להשטו' בי כיון דלא מיחה בפני שנים ומ"ה לא נזהרתי בשטרי:
ה סָעִיף ג שהם יאמרו לאחרי' כו'. שהרי לא אמר להם אלא שלא יאמרו לו הא לאחרי' לא הזהירם:
ו סָעִיף ג דמילתא דלא רמיא עליה דאינשי כו' פי' כל מילתא דלא רמיא עליה ושווה בעיניו שני הצדדים לעשות או שלא לעשות או לאומרו או שלא לאומרו יאמר איזה צד שיזדמן לו בפיו ולאו אדעתיה לשום לבו לאחד מהצדדין יותר מלצד השני ועפ"ר:
ז סָעִיף ד ואם יטעון עלי שמכרתי כו'. כן הוא ל' הרמב"ם אבל להי"א שכתב מור"ם לפני זה דס"ל דאצ"ל למח' אתבענו כ"ש דס"ל בהא דאצ"ל דהא בגזילה מסתבר טפי דצ"ל כן כדי שלא יקשה להשומעין מחאתו לומר אם אמת כדבריו שהוא בידו בגזילה למה אינו תובעו לדין כל שכן כשאומר מחאתו שהיא שאולה או שכורה בידו דא"צ לו' אתבענו בדין כיון דלא בא למחות אלא מחמת יראה להבא וק"ל:
ח סָעִיף ד אבל אם אמר להן פלוני שמשתמש בחצירי גזלן הוא אין זה מחאה כו' עד שמא חירף אותי בלבד. זהו דוקא לדעת הסוברים דבעי' שיסיים לומר למחר אתבענו בדין אבל לדעת הי"א הנ"ל דכתב מור"ם בהג"ה דסבירא ליה דאינו צריך לסיים לו' למחר אתבענו לדין בכה"ג הוה מחאה וסבירא ליה דלא נאמר האי דינא בגמרא דיכול לומר סברתי שבא לחרף אותי אלא כשאינו אומר אלא פלוני גזלן הוא וכלשון הטור ע"ש בסכ"ז. ופשוט הוא בעיני ולא כתבתיהו אלא לאפוקי מקצת שרוצין לחלק ולומר דלא פליגי הי"א הנ"ל אלא כשאומר המערער במחאתו "פלוני "משתמש בחצירי גזלן הוא דה"ל כאלו אמר פלוני משתמש בחצירי בגזלנות אבל כאן שאומר פלוני "שמשתמש בחצירי גזלן הוא מודים דבעינן לסיים ולומר למחר אתבענו בדינא דאל"כ יכול המחזיק לומר סברתי שבא לחרף אותי ומה שאומר שמשתמש בחצירי לסימנא בעלמא להכיר לפלוני נקט דז"א דהא גם ברישא ה"ג פלוני שהוא "משתמש בחצירי כו' וכן הוא בהדיא ברמב"ם שהמחבר העתיק לשונו ואפ"ה כתב מור"ם די"א דאצ"ל אתבענו לדין ומה לי שהוא משתמש או "שמשתמש וק"ל:
ט סָעִיף ה כותבין אע"פ שלא א"ל כתובו הטעם דזכות הוא להמערער וזכין לאדם שלא בפניו וכתבו התוס' אע"פ ששאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנה היא זו שיהא חשיב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו וגם תקנה הוא להמחזיק כדי שעי"ז יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה:
י סָעִיף ה ויכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו כו' פי' העדנו הוא ל' שליחות שהעיד אותנו לדבר זה ואף שלא ציוה להם בפירוש לכתוב מ"מ כיון דייחד עדים לדבר ועשה כדי שיוודע הדבר מסתמא היה דעתו שיכתוב כי הכתיבה בשטר מוציא הקול ומ"מ לא יכתבו פלוני שלח לנו או עשה לנו שלוחים כיון דבאמת אינם שלוחים ממש שהרי אם רוצים ישתקו ואפ"ה הוי מחא' וכמ"ש בסעיף ג':
יא סָעִיף ה דהוי עדות מפי כתבם פי' וכתיב על "פי שני עדים ולא מפי כתבם וכמ"ש הטור בשם רש"י והרמב"ם בסי' כ"ח וכוותיהו פסק המחבר שם סי"א ודוקא בל' העדנו יכולין לכתוב שהוא ל' שטר וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' ס"א ס"י ע"ש ובלשון השטר כ"ע מודים דמועיל עדותם משום תקון העול' כמ"ש בסי' כ"ט משא"כ כשכותב עדותן בכתיבת ידו ושלחו לב"ד דבזה פסק שם דלא מהני וה"נ כשיכתב בל' "שמענו ודו"ק ומ"מ לדברי ר"ת שכתב הטור בשמו שם סימן כ"ח דכל העדים שראוים להעיד שאינ' אילמים שולחין לכתחלה עדותן בכתב לב"ד דס"ל [ס"ל] נמי בזה דרשאין לכתוב בל' שמענו ואפשר דמ"ה סתם הטור וכתב שיכתבו המחאה ולא כתב באיזה לשון יכתבו משום דבסי' כ"ח הביא דברי ר"ת באחרונה ומשמע שהסכים לדבריו ואף דהמחבר פסק בסכ"ח כהרמב"ם וכאן ג"כ סתם וכתב שיכתבו המחאה י"ל דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם שהעתיק הגמ' כדרכו ובגמ' לא נזכרו חילוקי' אלו משא"כ הטור שכתבן בסי' כ"ח ודו"ק:
יב סָעִיף ה וכיון שמיחה בשנה ראשונה כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה כתבתי דבשנה ראשונה ל"ד קאמר ☜ דה"ה אם לא מיחה עד סוף השנה שלישית א"צ לעשות מחאה אחרת עד שיחזור להיות ג' שנים ויש בו צד רבותא במ"ש שמיחה בשנה ראשונה דאף דגילה דעתו לעשות מחאה מיד לא אמרי' מדשתק אח"כ כ"כ חזר ממחאתו קא משמע לן:
יג סָעִיף ה שאם שהה כו' לא עלתה כו'. הטעם דיכול להתנצל המחזיק לומר כשראיתי דשחק ג' שנים לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הראשונה:
יד סָעִיף ו אבל אם מכרה המערער כו' כבר נתבאר זה בס"ס קמ"ד ויתבאר עוד בסי' זה בסעיף י"ט:
טו סָעִיף ז אם מחמת טענה הראשונה ערער כו' כן הוא ל' הגמרא והטור ס"י כתב זה לשונו והרמ"ה חילק בדבר וכתב דהיינו דוקא כשמוכח מתוך השנייה שמבטל הראשונה כגון שטען בשניה שמעיקרא כשירד המחזיק בתוכה ירד בה בטענה שטען עתה כו' ע"ש ועד"ר שם כתבתי דנראה דגם הרא"ש שהביא הטור יכול להיות דמודה להרמ"ה:
טז סָעִיף ח אבל כשמכרה הראשון פי' המחזיק הראשון ולפני זה בסעיף ו' מיירי שמכרה המערער וע' ד"מ:
יז סָעִיף ח אינו צריך למחות בהלוקח כו' שם סיים בטעמו וכ' ז"ל שהרי אין הלוקח מחזיק בה בטענה שקנהו מהמערער אלא מהמחזיק כו' מוכח מזה מהא דכ' אין צריך לעשות מחאה בהלוקח היינו דוקא כשהוא מובטח בהלוקח שלא ישקר לטעון שקנהו מהמערער או שהודה הלוקח כן בפני עדים דאל"כ צריך לעשות בו מחאה כדי שלא יטעון הלוקח שמהמערער קנהו והרי יש לו עדי חזקה:
יח סָעִיף ט הביא עדים תחזור כו'. בטור כ' ז"ל "נשבע "ונוטל כו' והמחבר העתיק ל' הרמב"ם דלא הזכיר כאן שבועה וגם בדין הנזכר בריש סי' ק"מ במערער על המחזיק שטוען לקחתי' ולא החזיק עדיין בו ג"ש לא הזכיר הרמב"ם שם דישבע המערער ושם כתב המחבר דצריך שבועה ע"ש וי"ל דסמך כאן אמ"ש שם מיהו יש לחלק דשאני התם דטוען המחזיק שהקרקע שלו שלקחו או ירש מאבותיו משא"כ בדין זה ועפ"ר שם כתבתי טעם לחיוב שבועה זו:
יט סָעִיף ט ומוציאין ממנו כל הפירות. כ"כ הרמב"ם שם והטעם פשוט דהא אין לו טענה לא בקרקע ולא בפירות ועפ"ר ודרישה שכתבתי שאף שהטור כתב בזה שם בסי"ד ז"ל ודין פירות שאכל פירשתי למעלה "מתי צריך לחזור עכ"ל דלא כתב ל' "מתי משום דלפעמי' א"צ להחזיר אלא בכה"ג דאין לו טענה לעולם צריך להחזיר ושם כתבתי פי' ל' "מתי דכתב ע"ש:
כ סָעִיף ט עד שיטעון מעצמו ואז שומעין כו'. כ"כ ג"כ הטור בסי"ד סתם אבל נ"י כתב דצריך לטעון שטר היה לי ואבדתיהו ולא רציתי לטעון כן תחלה כי יראתי פן יאמר לי המערער אחוי שטרך וכן משמע בגמרא עפ"ר:
כא סָעִיף י ודין לוקח וב"ח כו'. נראה דבא לומר כמו שטוענין ליורש שדר בו אביו יום אחד והוא ג"ש או איפכא דקנהו מהמערער כך טוענין ללוקח כשדר ביה המוכר ג"ש והוא לא החזיק בו כלל או "כשהוא דר בו ג"ש והמוכר יום אחד וכן לב"ח שגבה מלוה שלו שדר בה ג"ש והא דלא אמרו ג"כ דטוענין לב"ח כמו לוקח נראה משום דהמלוה שגבה השדה מהלו' בחובו ג"כ לוקח מיקרי וסיים וכתב דאפילו אם יאמרו הלוה או המוכר שלא קנאוהו מהמערער אינם נאמנים בהודאתם לחוב לזה המחזיק בו לע"ע:
כב סָעִיף י והביא עדים שנרה כו'. ה"ט דכולי האי לא עבד אם לא שכבר קנהו:
כג סָעִיף י מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח מל' הג"ה זו וסדרה וטעמו משמע דאפי' לא החזיק בה הלוקח ג"ש מחזקינן הקרקע בידו ועיין בהגד"מ מ"ש שם בזה:
כד סָעִיף יא ובאותו זמן לא הייתי במדינה כו' ע"ל סי' ק"מ סי"ג שם כתבתי דהרי"ף והרמב"ם פרשו כן ההוא דאמר בשכונ' גואי הואי הנזכר בר"פ ח"ה ושרשב"ם והרא"ש פרשוהו שכונה גואי ר"ל דרתי עמך בבית והנה דעה ראשונה דכתב המחבר כאן דס"ל דצריך להביא ראיה שהמערער היה במדינה בזמן ההוא פירשוהו שכונה גואי כהרי"ף הנ"ל דבגמרא הצריכו להביא ראי' סתם דמשמע בכל ענין ודעת הי"א שכתב המחבר ס"ל דאין פירושו דשכונה גואי כן ומ"ה ס"ל דאם אירע מעשה כן א"צ להביא ראיה אלא כשמזכיר המחזיק מעצמו היום שמכר' לו ולי"א השני דוקא כשהוא בשעת חירום ועפ"ר מ"ש בפי' הטור שכתב ג"כ כל הני דעות ודוק:
כה סָעִיף יב דדוקא כשמזכיר היום כו'. נראה דהיום ל"ד קאמר דה"ה אם מזכיר הזמן כגון ☜ בחודש פלוני בימי הקיץ צריך להביא ראיה שהיה באותו זמן פעם אחד במדינה ואם אינו מזכיר הזמן אלא אומר קניתיה קודם ג"ש ולא ידעתי באיזה זמן דאין מכריחין אותו להגיד הזמן אא"כ הזכירו מעצמו דאז צריך להביא ראיה:
כו סָעִיף יב ואפילו אם יאמר המערער כו' פי' ל"מ דלא טענינן ליה אנן אלא אפי' אם טוען המערע' עצמו אין שומעין לו בזה:
כז סָעִיף יב וי"א דדוקא בשעת חירום כו'. פי' באותו העת שטען שקנאה ממנו היה שעת חירום ולא היו השיירות מצויות לעת ההוא אבל אחר כך במשך ג"ש היו השיירות מצויות דאל"כ פשיטא דלא הוה חזקה דיכול לומר לא ידעתי שהחזיק בנכסי כל הג' שנים כמ"ש לעיל בריש סי' קמ"ג וגם לא שייך מחאה כל שאין השיירות מצויות כמ"ש בר"ס זה וכל שאינו יכול למחות אינו יכול להחזיק ועפ"ר:
כח סָעִיף יב דדלמא מכר לו ע"י שליח ואפילו אמר זבנתי ולא ע"י שליח נאמן במיגו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ז"ל אבל שלא בשעת חירום אע"ג דאמר זבינתי ממך ביום פלוני א"צ להביא ראיה במיגו דאי בעי אמר "ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כו' עכ"ל וממ"ש ביומא אחרינא הואי "בהדך משמע דאף כי איכא עדים דלא היה כאן כלל יכול לטעון ולומר שהוא היה במקום שהיה המערער ששם קנהו מידו:
כט סָעִיף יג וא"ל יודע אני שהיתה שלך כו' הטור מסיק וכתב בס"ס כ"ד בשם הרא"ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שא"ל שהיתה של המערער מקרי יודע וה"ל שלו ודאי וקניית המוכר מהמערער הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט"ז מוכח דס"ל להמחבר ג"כ כן שהרי כתב שם והודה לו שהיתה שלו ע"פ המוכר כו' "עד נאמן בזה כיון שכבר יצא זכאי מוכח מינה דאם לא יצא זכאי לא היה נאמן ועפ"ר כאן ושם ודו"ק:
ל סָעִיף יג לקחה ממך. פי' המוכר אמר לי שלקחה ממך ולא שהוא יודע זה בודאי וכדמוכח בסי"ד:
לא סָעִיף יג ואין המחזיק יכול לגבות כו' אלו לא הודית לו שהית' שלו כו' ז"ל הטור בסכ"ה והר"ר יונה כ' שאינו חוזר עליו כיון שבפשיעתו הפסיד שאם אמר קניתיה מפלוני ולא יותר לא היה המערער יכול להוציאו מידו אפי' לא החזיק בה עדיין כיון שאין לו עדים שהיתה שלו וגם הוא לא הודה לו שהיתה שלו ויאמר לו המוכר פיך הכשילך להודות לו ששלו הוא ואלו בא לדון עמי הייתי פוטר עצמי בטענ' שלך היתה ולקחתי' ממך במיגו דלא היתה שלך מעולם אע"ג דאתה אינך יכול לפטור עצמך בטענה שטענתה עמו כיון שהיה לך טענה לפטור עצמך וברוב דברים נתחייבת לו אין לי להפסיד בזה עכ"ל:
לב סָעִיף יד שפלוני שמכר לו דר בה כו'. הטעם דכיון דידוע לנו שדר בה המוכר טוענין לזה הלוקח שהמוכר קנאה מהמערער ובטוען שקנא' ממך בפני הטעם דנאמן במיגו דקניתיהו ממך וכדמסיק:
לג סָעִיף יד ודוקא שיש. הג"ה זו צ"ל כאן דקאי אמ"ש המחבר בתחילת הסעיף שהמחזיק מביא עדים שדר בו המוכר כו'. ופשוט הוא:
לד סָעִיף יד ואם לאחר שטען קניתיה כו' "עד אין שומעין לו הטעם דכיון דאמר תחלה "שאמר שקנא' דמשמע המוכר אמר לו כן והוא בעצמו לא ידע מהמכירה ואיך יחזור ויאמר שקנאה ממך "בפני משא"כ כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה סתם וכדמסיק ומכ"ש כשאמר מתחלה מפלוני קניתיה שקנאה ממך שא"צ להוסיף על דבריו הראשונים אלא תיבת "בפני כן הוא דעת הרא"ש אבל התו' ס"ל דבכה"ג אינו יכול לתרץ דיבוריה ועד"ר שם מבואר והמחבר קיצר מאוד ובטור האריך בחילוקי דינים אלו ובפרישה ודרישה ביארתיו בס"ד כל הצורך ע"ש:
לה סָעִיף יד שומעין לו. היינו דוקא קודם שיצא מהב"ד אבל משיצא מהב"ד אין שומעין לו בכל ענין כמ"ש הטור בסי' זה בסעיף מ"א והמחבר בסכ"ד ע"ש:
לו סָעִיף טו ונפטר ממנו כיון כו'. פי' נפטר בטענת שלך היתה וקניתיהו ממך דנאמן במיגו דלא הי' שלך מעולם וכנ"ל:
לז סָעִיף טז אבל אם לא טען לא טענינן ליה נראה דה"ט משום דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי ומטעם זה נמי בדין שכ' בסי"ח אם הביא המחזיק ראיה שהמערער א"ל לקחנו מהמוכר גם שם צריך המערער לטעון בעצמו עביד אינש דזבין דינא וכמ"ש בפרישה ולא טוענין כן עבורו כיון שרצה המערער להוציא ממון משא"כ במציעתא בהביא המחזיק עדים שיעצו המערער לקנותו לו דשם טוענין עבור המערער דיעצו כן משום דהוא נוח לו יותר מ"ה מסיק הטור והמחבר שם וכתבו דאם כופר ואומר מעולם לא יעצתיך כו' מחייבים להמערער דמשמע הא אינו כופר אף שאינו נותן טעם למה יעצו אנן טוענין עבורו ודו"ק:
לח סָעִיף יז אתה נוח לי. דוקא כל כה"ג דלא עביד מעש' אבל עביד מעש' לא אמרי' הכי כדאמרי בר"ס קמ"ז:
לט סָעִיף יז נוח לי כו'. כהנה רבות בהתלמוד ובפוסקים דמהני טענ' זו לדינא ☜ מ"מ נראה דלא שפיר עבד שנתן לו עצה לטובתו ומכשילו ומציל ממון שלו בממון חבירו ועל כזה יקראו חז"ל הא דכתיב לפני עור לא תתן מכשול ולא תשגה עור בדרך:
מ סָעִיף יז אבל אם כופר כו' "עד וזה מביא עדים שיעצו כו' נראה דאפילו אם אחר שבאו עדים הודה ואמר שמפני דהשני נוח לי יעצו לא מהני כיון שכבר כפר ולא אמרי' בזה מילי דכדי לא דכירי אינשי ועפ"ר:
מא סָעִיף יח שא"ל המערער לקחת' לו מיד המוכר. בטור כ' לקחנ' לו מיד המוכר:
מב סָעִיף יח דעביד אינש דזבין דיני'. וע"ל סי' קמ"ב סס"א מ"ש בזה:
מג סָעִיף יח ולכן חזר ומכרו לו שנית נאמן ז"ל התשובה שם "נאמן מאחר שראובן עשה מעש' וקנאו ממנו זו ראיה גמורה שחזר ומכרה לו ול"ד להא דאמרי' דעביד אינש דזבין דיני' דהתם באינו חוזר ותובע המעות מיירי כו' ע"ש:
מד סָעִיף יח ואם אינו טוען כן פי' אלא טוען ודאי למתנה כוון הלוקח כיון שנתנה לו שנית וצ"ל דמיירי שידוע שקנא' שני פעמים ודו"ק:
מה סָעִיף יט שדר בה כו'. כן הוא ג"כ בגמ'. ובטור ס"א ולפי מאי שמסיק שטענת המערער היה שהוא קנא' מהמוכר קודם קנייתו דהמחזיק לא הי' צריך המחזיק להביא עדים שדר בה המוכר יום אחד שהרי גם המערער מודה לו שהיא של המוכר אלא שהמעשה כך היה בגמ' שטען כן קודם שידע במאי ערער עליו וסתם ערער הוא ששדה שלו הוא ומ"ה השיב לו המחזיק מפלוני קניתיה ודר בו יום אחד ולפ"ז צריכין לגרוס ויש לי עדים ר"ל שהמחזיק טוען כן ולא שכ' כן המחבר לדינא וק"ל וכן הוא בטור עפ"ר:
מו סָעִיף יט עדים שאכל' שבע שנים כן לשון הגמרא והטור ועפ"ר ודרישה שם כתבתי שאם מביא עדים שאכל' ג' שנים קודם הד' שנים שקנאו מהמערער [המערער] כמשמעות שטרו סגי בהכי כל זמן שאין המערער מביא ראיה שדר בה המוכר יום אחד אחר אותן ג"ש שאז היו טוענין להמערער שהמוכר חזר וקנאו מהמחזיק ומכרה להמערער והא דכתבו ז"ש משום דכבר בתחלת ערעור הביא המחזיק עדים שאכלו ג"ש האחרוני' וקאמר דלא סגי בהכי עד שיביא עדים שאכלו למפרע מהיום ז' שנים דאז התחיל לאכול ג"ש קודם קניית המערער ולא הי' הפסק ביניהן יום אחד שדר בה המוכר:
מז סָעִיף יט אבל אם אכל' פחות מז' שנים כו'. ל' הטור והא דאין נאמן לומר המחזיק קנייתי קדמ' לקנייתך במגו שהיה יכול לומר קניתי ממך אחר שקנית אות' והחזקתי בה שני חזק' לפי שאין זה מיגו טוב שהיה ירא לומר שלקח' ממנו שלא היה יודע שיש לו שטר מהמוכר לו ואם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין על כן אם היו הטענות בענין שנודע להמחזיק שיש להמערע' שטר מחזיקין אות' ביד המחזיק וכדמסיק המחב' בסכ"א ע"ש:
מח סָעִיף יט שאין לך מחאה גדול' מזו כבר כ' הטור והמחבר זה לעיל ס"ס קמ"ד ושם חילק וכ' דהיינו דוקא אם מכר המוכר שדה זו לבדה ולא אם מכר המוכר שדה זו בכלל שדותיו וגם כתב שם דיש חולקין וס"ל דאפי' אם מכר' בלא שטר אלא בעדים גם כן אמרי' דהיה לו ליזהר בשטרו והמחבר נמשך בזה אחר לשון הטור שגם הוא כתב בס"ס קמ"ד דעת החולקין אי בעינן שטר וסיים בשם הרא"ש דבעינן שטר וכאן לא כתב אלא כמסקנת הרא"ש דבעינן שטר:
מט סָעִיף יט ודי לו בחזקת ג"ש. עפ"ר שם כתבתי דג' שנים אלו צריכין שיתחילו קודם קניית המערער ואפי' יום אחד וסגי בהכי כשאכל משם והלא' ג"ש ומ"ה כתב הטור והמחבר בחזקת ג"ש ולא כתב בחזקה ג"ש עכ"ל ודוק:
נ סָעִיף כ אפילו הביא המחזיק עדים. הטעם מבואר בטור דהודאות פיו שאמר ג"ש דמשמע ולא יותר פוסל העדים שמעידים על חזקת ז"ש ואינו יכול לטעון ולחזור ולטעון היכי דסתר דבריו הראשוני':
נא סָעִיף כא במיגו דאי בעי אמר מינך זבינית. עמ"ש לעיל בסמוך בס"ק מ"ז:
נב סָעִיף כב הם השנים עצמן שהעידו בהם אלו כו'. על שנים שהן זה אחר זה הדין נותן שינתן ליד מי שהחזיק בה ג"ש האחרונים אפי' אם הוא עתה ביד השני:
נג סָעִיף כב מניחין אותה בידיהן כו' ל"ד בידיהן קאמר דהא באין שום א' מחזיק בו מיירי אלא ר"ל ברשות וחזקת שניהן וכל הגובר כו':
נד סָעִיף כב וכל המתגבר ירד בה כו'. היינו דין דכל אלם גבר שנתבאר דינו לעיל בר"ס קל"ט ומ"ש כאן דאם בא שלישי כו' מסלקין אותו כו' היינו כשיש לכל אחד משניהן ראיה ולזה השלישי אין ראיה אז מסלקין אותו אף שבא השלישי ואומ' דשלו הוא קודם שגבר אחד מהשנים דאמרינן דשל אחד משניהן הוא בודאי כיון דיש להן ראיה ולו אין ראיה וגם קאי אכשאין לשום אחד ראיה הנ"ל אלא שכל אחד משניהן טוען שלי הוא וזה השלישי תקף בלא טענת שלי הוא דאז ג"כ מוציאין אותו מידו כמ"ש בסי' קל"ט ס"ב ע"ש:
נה סָעִיף כג והרי היא תחת ידו. פי' לפי עדותיו הדין נותן שהיא שלו וברשותו ולפ"ז צריך להגיה גם אחר זה וכצ"ל השנים עצמם והרי "היא "תחת ידו. נמצא כו' וכן הוא שם ברמב"ם:
נו סָעִיף כג ושהעידו עליו עידי החזקה כו'. דאף דהוכחשו עדים הללו במקצת עדות מ"מ במאי דלא אתכחשו מאמינין להן כיון דלא ידעינן איזה כת העידו שקר וכעין זה כתב הטור והמחבר בר"ס ל"א דשני כיתי עדים המכחישין זה את זה כל אחת באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת ע"ש:
נז סָעִיף כג חוזרים ב"ד ומסלקין כו'. והיינו טעמא דדוקא בדין שלפני זה שדינו כל דאלים גבר אמרינן בזה כיון שגבר הא' ובא לידו תו לא מפקינן מידו כ"א בעדות ברורה דלאו שלו הוא משא"כ בדין זה שהב"ד אסקוהו השדה להאחד ולבסוף נתברר שלא ה"ל לאסקוהו כיון שגם יש להשני עדים כמוהו אמרינן הב"ד אסקוהו והם יסלקוהו ממנו ויהיו שניהן שוין בו כבתחלה ויחזור דינו לכל דאלים גבר וכ"כ הטור סל"ז בשם הרא"ש ולאפוקי ר"ח ורמב"ן שם ע"ש בטור:
נח סָעִיף כד זה הביא עדים שהיא של אבותיו מעולם תיבת "מעולם ליתא שם ברמב"ם ומור"ם הוסיפו משום דהטור כ"כ דאם אמרו עדי המערער דשל אבותיו היה מעולם ולא מכרוהו אזי בכל ענין מוציאין מיד המחזיק דהא לא מצי המחזיק למטען שאבותיו קנהו מאבות דהמערער דהא העידו שלא מכרוהו מעולם וע"ז מסיק וכתב בריש ההג"ה ז"ל אבל אם לא העידו העדים שלא מכרוהו:
נט סָעִיף כד שהרי לא טען כלום כו'. ר"ל כיון שבמה שטען שהיה של אבותיו כבר אתכחיש ואין לו זכות אלא חזקתו שאכל הוא הפירות ג"ש ולזה אין לו טענ' שהרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה"ל חזקה שאין עמה טענה:
ס סָעִיף כד ומ"ש בהג"ה ז"ל אם אפשר לפרש כו'. היינו כגון שטען המחזיק ירשתי מאבותי:
סא סָעִיף כד ומ"ש שומעין למחזיק. פי' שומעין לו אפי' לא טען כן המחזיק לפרש דבריו אלא אנן טוענין עבורו ומפרשינן דבריו כן:
סב סָעִיף כד ומ"ש אבל אם טען תחלה שהיה של אבותיו "מעולם אינו חוזר וטוען ר"ל ל"מ שאנו אין טוענין עבורו שאבותיו קנאוהו מאבות המערער אלא אפי' אם הוא בעצמו בא לפרש כן אין שומעין לו דזה סותר דבריו הראשונים דאמר שהיה של אבותיו מעולם והטור כ"כ אאם טוען המחזיק מתחלה של אבותי ולא של אבותיך והיא היא ע"ש ואח"כ כתב דאם המחזיק טען של אבותי כו'. בזה אנן אין טוענים לו אא"כ מפרש ר"ל שמ"ש של אבותי שאבותי לקחו מאבותיך שומעין לו כן נ"ל מוכרח כוונת מור"ם והן הן כדברי הטור אות באות ע"ש מסעיף ל"ח עד סעיף מ' אבל תימא על מור"ם שעירב דברי הטור עם דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר והרי א"א לפרש דברי הרמב"ם הללו דמיירי שעידי המערער מעידין שהיו של אבותיו דהמערער מעולם "ולא מכרוהו שהרי מסיק וכתב ע"ז ז"ל או שאמר של אבותי שלקחוהו מאבותיך הרי זה טענה נכונה כו'. וזה א"א לומר כשהעידו מתחלה שלא מכרוהו "מעולם וא"ל דכוונת מור"ם במה שהוסיף תיבת מעולם דאינו ר"ל שלא מכרוהו אלא ר"ל שהיה מתחלה של אבי אבי אבותיו ואח"כ של אבי אבותיו ואח"כ של "אבותיו דז"א חדא דא"כ למה ליה למור"ם להוסיף תיבת "מעולם ועוד דא"כ איך התחיל בהג"ה וכתב ז"ל אבל אם לא העידו העדים כו'. ואין מעידין שלא מכרוה ש"מ דלפני זה מיירי שמעידים שלא מכרוהו וזה אינו מפורש כ"א כאשר נפרש תיבת "מעולם דר"ל שלא מכרוהו וצ"ל דכוונת מור"ם היה דאף דידע פשוט דדברי הרמב"ם המה כשלא הביא המערער עדים שלא מכרוהו אבותיו "מעולם מ"מ כיון דהמחבר לא הזכיר בדבריו שם הרמב"ם לכתוב כן בשמו אלא כ' וסידר הדינים זא"ז מ"ה הוסיף גם מור"ם וצירף דיני הטור לדיני הרמב"ם וכוונתו לכוללם יחד וכאלו הם חסירים בדברי המחבר (המה) נמצא דמ"ש המחבר חזר זה המחזיק ואמר כן כו' "עד או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך קאי אדברי הג"ה המתחלת כשהעידו סתם ולא העידו שלא מכרוה. ואף שאכתי קשה למה ליה למור"ם לערבבם אלא ה"ל לכתוב כמעט בסוף דברי המחבר בל' "בד"א שלא "אמרו עידי מערער "מעולם אבל אם אמרו "מעולם אין שומעין לו להמחזיק שאומר אבותי קנאו מאבותיך מ"מ י"ל דכדי לקצר יותר כתב מור"ם כן ודו"ק:
סג סָעִיף כד או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך. הא דלא קאמר נמי או של אבותי שלקחו ממך משום דכה"ג אין שומעין לו כל זמן שאין לו ראיה שאבותיו דרו בו יום א' כיון דהמערער טוען טענת ברי שלא מכרו לאבותיו משא"כ בטוען שאבותיו לקחו מאבותיו דאין המערער יכול לטעון ברי שלא מכרו אבותיו וק"ל:
סד סָעִיף כד כשטוען תחלה בפני ב"ד כו'. פי' טענתו הראשונה שטען המחזיק ואמר של אבותי טען בב"ד בזה אמרו כשאח"כ יצא חוץ לב"ד וחזר ובא לב"ד ליתן אתמלא לומר שכוונתו הי' שקנאו אבותיו אמרי' שלמדוהו לטעון שקר אבל אם מ"ש תחלה של אבותי לא אמר כן בב"ד אלא חוץ לב"ד ואח"כ בא לב"ד וטען אבותי קנאוהו מאבות דהמערער שומעין לו ולא אמרינן שלמדוהו בעודו חוץ לב"ד אותו האמתלא ולטעון שקר אלא אמרי' אין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד ומ"ה י"ל דחוזר וטוען בכה"ג אפי' לסתור דבריו הראשונים וכ"ש כשנותן אמתלא לדבריו הראשונים וק"ל:
סה סָעִיף כד שאפי' אמר חוץ לב"ד כו'. ויש מי שחולק בזה טעם פלוגתתן מפורש בטור ז"ל ור' יונה כ' שא"י לחזור ולטעון שכל האומר של אבותי ולא של אבותיך כאלו אמר לקחוהו אבותי מאבותיך דמי נמצא שהוד' חוץ לב"ד והודאת בעל דין אפי' חוץ לב"ד על חובתו כק' עדים דמי ואע"פ שהמודה לחבירו שחייב לחבירו כל זמן שלא אמר אתם עידי י"ל משטה אני בך שאני הכא שלזכות עצמו הוא בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות בה את עצמו עכ"ל:
סו סָעִיף כה והוציא שטר מקויים המחבר ל' הרמב"ם דפט"ו דטוען תפס ושם קאי אהוציא שטר מקויים ומ"ה נקט הרמב"ם גם בזה שטר מקויים אבל בטור כ' דכאן רבותא דאפי' אם אינו מקויים אלא יכול לקיימו כו' ועפ"ר:
סז סָעִיף כה הואיל ואלו רצה הי' עומד בשטר וכו'. פי' אף בלא החזיק ג"ש וכ"כ הטור בסס"י בשם רשב"ם והרא"ש ולאפוקי רי"א שם שפי' דמיירי בהחזיק ע"ש:
סח סָעִיף כה הרי זה נאמן ואין מוציאין השדה כו'. ובשטר הלואה בכה"ג אין הולכין אחר השטר כמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס פ"ג והטעם דלעולם אין מוציאין בכה"ג מתחת יד המחזיק וכל חד לפי עניינו ועפ"ר:
סט סָעִיף כה והמערער הביא ראיה שנתבטל המקח. ז"ל התשובה והמערער הביא ראיה שנכתב בפנקס דמתא שנתבטל הקנין כו' עד ועוד הואיל וקנו ממנו מתחלה בקנין גמור לא נתבטל אח"כ הקנין במה שכתבו בפנקס שנתבטל הקנין כו' וזהו שכ' מור"ם והמערער הביא ראי' שנתבטל כו' ר"ל ראיה שנכתב בפנקס שנתבטל הקנין וגם סיים וכ' ועוד דכתיבה כזו כו' ור"ל דקי"ל כחכמים דאמרו הנותן מתנה לחבירו בשטר והחזיר לו השטר דלא חזרה מתנתו עד שיחזור ויקנה ממנו בקנין או במתנה גמורה וכתבו הטור והמחבר לקמן סי' רמ"ג ולעיל סי' ס"ו סי"ג ע"ש:
א סָעִיף ג לא יצא דבר זה מפיכם. ז"ל הש"ך אפי' אמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא הדבר מפיהם עכ"ל ונראה מדבריו דאם אמרו לו שמיחה ולא סיימו קמיה שאמר לא יצא הדבר מפיכם דהוי מחאה דה"ל ליזהר בשטרו כיון שאמרו לו שמיחה מחאה גמורה. אמנם נראה דכי היכי דאם לא היה מחאה כלל ובאו שנים ואמרו לו למחזיק שמיחה המערער ונתברר הדבר שלא מיחה דהוי חזקה כיון שלא הי' מחאה אע"ג דהמחזיק סבור שעשה מחאה ה"ה בזה כל שאמר לא יצא הדבר מפיכם דה"ל כאלו לא עשה מחאה כלל א"כ אם לא סיימו קמיה ואח"כ נתברר שאמר להם לא יצא הדבר דהוי חזקה מעליא כיון דסוף סוף המערער לא מיחה כראוי וזה פשוט:
ב סָעִיף ד שי"ל לא חששתי במחאתו שלא ידעתי שהקרקע שלו בב"י סי' ר"ן כ' בשם הרשב"א בתשובה שנשאל על ראובן שעשה שטרי מתנות בריא שנתן לשמעון אחיו בתים וכרמים ונתן השטר ביד נאמן וצוה שיתן לאחר פטירתו שטר זה לאחיו ואח"כ נשא ראובן אשה והוליד בנים ונפטר ואז מסר הנפקד אותו שטר לשמעון והאלמנה והיורשים מוחים ביד שמעון וטענו כי אחר שכתב השטר חזר ראובן ולקח משמעון והחזיק בהם שני חזקה ולא מיחה שמעון והשיב שמעון כי הוא לא ידע במתנה עד עכשיו מפני כן לא מיחה השיב הרב דטענת שמעון יפה הוא ודומה למה שאמרו בפ"ב דכתובות אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל ומיהו דוקא אם היורשין והאלמנה מודים לו שלא בא לידו שטר המתנה עד עכשיו אבל אם אינם מודים לו עליו הראיה כי כל מי שטוען לא הייתי יודע שקרקע זה שלי או שזה החזיק בקרקעי עליו הראיה שהיה במקום רחוק שלא נודע לו או שהיה בענין שלא הי' יכול למחות כגון שהי' בורח מחמת מרדין או שהיה בשכוני גוואי ואף ע"פ שהנפקד מעיד לו אינו אלא עד אחד עכ"ל: והנה נרא' מדברי הרשב"א דס"ל דהיכא דהי' הכחשה בין המחזיק והמערער והמערער טוען שהי' במקום רחוק צריך להביא ראיה כדבריו שהי' במקום רחוק וזה כדעת הרא"ש והוא דעת הש"ע בסי' קמ"ג סעיף ב' אבל מדברי הרמב"ן בחידושיו אינו נראה כן שמפרש הך דשכוני גואי ושכוני בראי דהיינו מקום רחוק בדרום או בצפון וטען שהי' במקום רחוק שלא שמע את החזקה ע"ש וכיון דבהך דשכוני גואי שם איפסק הלכתא כרב נחמן דאמר זיל ברר אכילתך א"כ מוכח דכל כה"ג על המחזיק להביא ראיה אמנם לפמ"ש בסי' קמ"ג סק"ב בטעמא דהרא"ש משום דהחזקה נשמעת מרחוק וה"ל חזקה ברורה אלא לפי שהמחאה אינה נשמעת מש"ה צריך המערער להביא ראיה שהיה במקום רחוק שהוא כמו מחאה אבל הכא שטוען המערער לא הייתי יודע שקרקע זו שלי א"כ ה"ל חסרון בחזקה דהא החזקה אינו נשמעת אלא לבעלים שחוקרין על שדותיהם וא"כ ודאי צריך לברר אכילתו. ואין להקשות בדברי רשב"א כיון דנרא' דמפרש הך דשכוני גואי כמו שפי' רשב"ם דהיינו בדריסת הרגל דליכא למימר דמפרש כרמב"ן שכוני גואי במקום רחוק דא"כ הוי הלכה כרב נחמן דאמר זיל ברר אכילתך וכיון דמפרש כרשב"ם ושם נא' בהך דשכוני גואי זיל ברר אכילתך ואיך כ' בהך דשכוני גואי דצריך המערער להביא ראיה ונרא' דהיינו דוקא היכא שידוע שהי' דר בבית הפנימי אלא שטוען שהי' דרכו עליו ובזה הוא דאמרי' זיל ברר אכילתך וע"ש פי' רשב"ם אבל בהך דרשב"א לא הי' ידוע אם דר בשכוני גואי א"כ אינו נאמן לומר דרכי עליך הי' וצריך המערער להביא עדים כדבריו ובעיקר הדין היכא דאיכא למימר לא ידע המערער אם זה קרקע שלו הנה כ' בתשובת מוהרי"ק שורש כ' וז"ל וכן מצאתי עוד שם תשובה לרבינו אביגדור כהן ז"ל וז"ל כתבת המחזיק ג' שנים בדבר שאינו יודע בעל דינו שמן הדין אינו יכול לעשותו ולבסוף נודע דשלא כדין עשה אם יכול לערער או לא תשובה ודאי יכול לערער דאין לו חזקה כלל כי מה שלא מיחה לפי שלא הי' יודע שהמוחזק הי' עושה שלא כדין וכו' עד מיהו לא כל הענינים שוים דאם הוא דבר שהדעת מצי טעי הכי נאמר למחזיק זיל ברר אכילתך ואם אין הדעת טועה בו שאין רגילין בני אדם לטעות בכך לאו כל כמיניה לומר לא ידעתי שהייתי יכול למחות לבטל חזקתו של זה עכ"ל. וא"כ נרא' דאפי' אם אין היורשין והאלמנה מודים לו נמי נאמן לבטל חזקתו של זה כל שיכול להיות שלא ידע שהמחזיק עושה שלא כדין ואפי' הרא"ש דס"ל בטוען הייתי במקום רחוק עליו הראיה הכא מודה מטעמא שכתבנו דבמקום רחוק החזקה ברורה וכמ"ש בסי' קמ"ג סק"ב אבל היכא שלא ידע ליכא חזקה כלל ואמרי' ליה למחזיק זיל ברר אכילתך) (:
ג סָעִיף ה ויכתבו בלשון שליחות. ז"ל הסמ"ע ודוקא בלשון העדנו יכולין לכתוב שהוא לשון שטר ובלשון שטר כ"ע מודים דמועיל עדותן ולדעת ר"ת שכ' הטור כשמו בסי' כ"ח דכל שהעדים ראוין להעיד שולחין עדותן בכתב ה"נ א"צ לשון והעדנו ואפשר מה"ט סתם הטור בכתיבת המחאה ולא כת' באיזו לשון יכתבו ע"ש. ואינו נרא' לענ"ד דודאי לשון שטר ל"ש כלל גבי מחאה אפי' כתבו בלשון והעדנו דלשון שטר ל"ש אלא בשטר קנין או שט"ח והא דצריך לשון והעדנו היינו משום דבתוס' פרק חז"ה דף מ' הקשו בהא דאמרו מחאה בפני שנים ואין צ"ל כתבו דהיכי מהני מחאה ומודעה מפי כתבם דהא כל שטר שנעשה שלא מדעת המתחייב אינו שטר וה"ל מפי כתבם ותירצו דבמחאה הקילו משום דבקל מבטלין חזקתו וכן במודעה הקילו כדי להציל האנוס מיד אונסו וע"ש ובנימוק"י שם ז"ל כתבו האחרונים ז"ל דצריך לכתוב בל' שליחות פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיח' אבל כתבו שמענו מפלוני שמיחה כה"ג לאו עדות הוא ומפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא ואע"ג דבעלמא בכל שטר בעי' צוואת מקנה דומיא דספר מקנה היינו בדבר שבינו לחבירו אבל במחאה ומודעה אין הדבר תלוי אלא בו די שיכתבו בל' שליחות וכדכתיבנא עכ"ל וזה הוא כשטת רש"י ובעה"מ דטעמא דשטר מהני היינו משום דנעשה מדעת מוכר או הלוה ותו לא הוי מפי כתבם אלא מפי כתבו דלוה או דמוכר ועמ"ש בסי' כ"ח סק"ו ומש"ה במודע' ומחאה נמי כשכותבין והעדנו על עצמו בל' שליחות ה"ל כאלו כותב המערער מחאתו שמוחה וה"ל מפי כתבו: אמנם לשטת הרמב"ן טעמא דשטר בעדים שנעשה מדעת המתחייב דמהני ומשום דה"ל תורת שטר ובשטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ועמ"ש בסי' כ"ח שם וא"כ במחאה ומודעה אפי' נעשה מדעת המוח' נמי הוה מפי כתבם כיון דלא ס"ל טעמא דרש"י ובעה"מ אלא משום תורת שטר וגבי מחאה ומודעה ל"ש כלל תורת שטר וכמ"ש. ומש"ה קשיא להו לתוס' במודעה ומשאה דכיון דליכא תורת שטר בזה ה"ל מפי כתבם והוצרכו לו' מחמת תקנה בעלמא גבי מחאה להפקיע חזקתו וגבי מודעא להציל הנאנס וכמ"ש תוס'. והיינו נמי טעמא דטור שסתם ולא כ' באיזו לשון יכתבו משום דס"ל נמי עיקר כדעת תוס' והרמב"ן דלעולם ל"מ אלא שטר וא"כ ע"כ אינו אלא משום דבקל הפקיעו חזקתו ותו אין לחלק בין לשון שליחות או לא. אבל הנ"י דהביא בשם האחרוני' לכתוב בל' שליחות היינו משום דאזלי בשטת רש"י ובעה"מ ושפיר מהני ל' שליחות וכן הרמ"א נמי אזיל בשטת האחרונים והוא נמי כשטת רש"י ובעה"מ וכמ"ש וז"ב: אמנם קשה למה כ' הרמ"א כאן לכתוב בלשון שליחות והעדנו על עצמו והוא כדעת האחרונים שבנ"י וכיון דכתבו האחרונים במודעא נמי לכתוב לשון שליחות א"כ הי' לרמ"א לכתוב בסי' ר"ה גבי הודעא לשון שליחות ולא ראיתי מי שירגיש בזה ועמ"ש ישוב לזה בסי' ר"ה סק"א:
ד סָעִיף ה לכתוב לו שמיחה כ' מוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ע"ט ז"ל ונראה בעיני שאע"פ שהמחאה ניתנה לכתוב דוקא כשנכתב בזמן שמועיל המחאה כגון תוך שלשה שנים דאז ודאי לא מיקרי עדות שלא בפני בע"ד שאין בכתיבה זו חובה למחזיק שהרי יכול הוא עדיין למחות בפני אחרים ואינם עכשיו אלא כשעושין שליחותו של מוחה אבל לאחר ג' שבאין עכשיו על חזקתו של מחזיק בעבור זה והם אינם שלוחין עתה שהרי אינו יכול למחות עכשיו אלא שמעידין שזה מיחה בתוך שלשה ואע"פ שהי' כתוב בלשון שליחות ל"מ אם לא שיעידו בע"פ ובפני בע"ד עכ"ל. והנה ראיתי בתומים שכ' עלה ז"ל ודבריו תמוהין כי מה טעם יש בכך דהא ניתן לכתוב להציל העשוק מ"ש בתוך ג' שנים או לאחר ג' שנים ולא מצאתי לו ראיה ועזר בשום פוסק עכ"ל. ול"נ דברי מוהרי"ט נכונים לפמ"ש בנ"י לכתוב לשון שליחות משום דהוי מפי כתבם משום הכי צריך לכתוב לשון שליחות והוי מפי כתבו וכמ"ש בסק"ג ומשום דבמחאה ומודעא אין הדבר תלוי אלא בו וכמ"ש בנ"י וא"כ היינו דוקא תוך שלש אבל לאחר שלש דתו אין הדבר תלוי בו במערער דהא תו לא מצי מחה אחר שלש ואם העדים כותבין שמיחה תוך שלש ה"ל מפי כתבם אפי' כתבו ל' שליחות אלא דמ"ש מוהרי"ט משום שלא בפני בע"ד לא הי' צריך לזה אלא משום מפי כתבם וכיון דהרמ"א פסק לכתוב לשון שליחות ממילא ל"מ אחר שלש וכמ"ש דלאחר ג' תו אין הדבר תלוי בו במוחה וז"ב:) (ועוד נראה דאפי' לדעת התוס' שכתבו בטעמא דכותבין מחאה ומודעא ומשום דבמחאה בקל הפקיעו חזקתו ע"ש בתו' היינו נמי דוקא תוך שלש דעדיין אין חזקתו של מחזיק ברורה דהא עוד ידו נטויה למחות מש"ה בקל הפקיעו חזקתו וגם חזקת שלש שנים אינו אלא תקנת חכמים וכמ"ש בסי' ק"מ סק"ב אבל לאחר שלש דכבר נתברר חזקתו של זה המחזיק אין אנו מקבלין עדות מפי כ' כמו בשאר עדיות. ומ"ש בתומים מ"ש תוך ג' או לאחר ג' כיון דניתן לכתוב להציל העשוק נראה שנתחלף לו בין מחאה למודעה ובתוס' כתבו גבי מחאה משום דבקל הפקיעו חזקתו ובמודעא כדי להציל הנאנס מיד האונסו ע"ש והיינו משום דבמודעה דהי' אונס אלא דאמרי' אגב אונסי' גמר ומקני ומשום הכי הקילו מפי כתבם כל שידוע לעדים שהי' אונס אבל במחאה הרי הוא כשאר עדיות שבתורה דאם הוא של חבירו הרי הוא עשוק ואפ"ה ל"מ מפי כתבם ומש"ה כתבו תוס' גבי מחאה הטעם משום דבקל הפקיעו חזקתו: וא"כ אפי' לפמ"ש תוס' נראה דלא הפקיעו אלא תוך שלש דעדיין לא החזיק והפקיעו שלא יחזיק אבל היכא שכבר החזיק תו לא הפקיעו חזקתו. מיהו במודעא אפי' כתבו אחר המכירה ומה שמסר לפניהם קודם המכירה מהני ומטעם שנתבאר בדברינו סי' ר"ה סק"א ע"ש:
ה סָעִיף ו אבל אם מכרה המערער כ' הרמב"ן בס' המלחמות פ' חזקת וז"ל וקרוב אני לו' שאף ביורש אם מיחה אביו ומת היא הדין והוא הטעם דכיון דראשון מוחה וזה אינו בא אלא מכחו בטלה חזקה הראשונה ועל דעת מחאתו של ראשון זה סותר משא"כ במוכר עצמו שלא מיחה שהוא כחוזר בו ממחאתו כדאמרי' במערער שלא מחמת טענתו הראשונה לפיכך אמר אכלה שית אין לך מחאה גדולה מזו עכ"ל:
ו סָעִיף ח אלא כשעומד בתוכו הראשון. והוא בב"י בשם תשובת הרשב"א שנשאל בשני אחין שמכר א' מהם קרקע ליהודה שטען שהי' שלו שאביו נתנה לו במתנה ומחה בו אחיו ואח"כ מכרו המחזיק והחזיק הלוקח שני חזקה והשיב שלא עלתה לו חזקה שלא אמרו צריך למחות בסוף כל שלש אלא כשעומד בתוכו אותו הראשון אבל אם מכרה אותו הראשון לאחר אינו צריך למחות בלוקח לפי שהלוקח אינו בא אלא מכח הראשון וכבר מיחה בראשון ויכול לו' לא חששתי למחות בך לפי שאינך בא בטענה שמכרתי לך אלא מחמת הראשון וכבר מחיתי בו והראיה דההוא דדר בקשתא בעיליתא ג' שנים וכו' אתא לקמיה דרבי חייא וכו' ואי איתא נימא ליה כיון דלא מחית בי מוכחא מלתא דזבנית להאי דזבני ניהליה וכן מהאי דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וכו' עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה והני מילי דאכלה שבע שנין וכו' וא"כ אפי' שית נמי דהא אחזיק ביה לוקח בתר הכי ארבע שני בפני הלוקח ובלא מחאה אלא שיכול הראשון לטעון כבר מיחה בו ושוב לא חששתי למחות לפי שהוא אינו בא בטענה מחמתו עכ"ל ע"ש. ומוהרי"ט בחלק ח"מ סי' כ' האריך להסתיר ולסתור דין זה של הרשב"א וז"ל ואיכא למידק בה טובא חדא מ"ש מכל לוקח דמייתי ראיה דדר האי מקמי' חד יומא ואכלה שני חזקה דעלתה לו חזקה בכך דחד יומא לא עדיף משלש שנים במחאה ולאחר שאכלה הלוקח ג' שנים בשופי ולא מיחה מוקמינן בידיה ולא מצי מערער לו' לא חששתי למחות בך לפי שאינך בא בטענה שאני מכרתי לך אלא מחמת הראשון והראשון לא עלתה לו חזקה וכו' והא דמייתי ראי' מההיא דדר בקשתא בעיליתא שלש שנין דאצטרכינן ר' חייא סהדי דדר ביה חד יומא התם ודאי לא חשיב לוקח אלא א"כ מברר שהי' דר בו אותו שמכרה לו אפי' חד יומא שאל"כ לאו לוקח הוא וכו' וכן פי' רשב"ם אייתי עדים וכו' וע"ש שהאריך וסוף דבריו ז"ל והשתא דאתינ' להכי אמינא שבנדון של הרשב"א וכו' דמחה אחיו בפני הלוקח וכו' והחזיק הלוקח שני חזקה בזה אמר שלא עלתה לו חזקה וכו' ולוקח הוא דאפסיד אנפשיה וכו' כך נראה בעיני לישב דינו של הרשב"א אליבא דהלכתא ואם יש קיצור בלשון או שינוי קצת אין לתמוה וכו' אבל מה נעשה שהרב מוהר"י קארו ז"ל כת' סתם בפסקים לא אמרו למחות בסוף כל שלש אלא כשעמד בתוכו הראשון ולא הזכיר שמכרה בטענה שהי' של אביו דהלה מכחישו דאיהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל וע"ש: ולפענ"ד נראין דברי הב"י במה שהעלה להלכה בד"א שעמד בתוכו ראשון ומה שמפרש מוהרי"ט דברי רשב"א הרואה יראה שאין דבריו עולין כלל וכלל וכמ"ש בעצמו שמורה חסרון בלשון הרשב"א. והנה מה דקשיא ליה למוהרי"ט דמ"ש מכל לוקח כו' דחד יומא לא עדיף משלשה שנים בהמחאה וכו' ודאי חד יומא עדיפא וכמו שנבאר. והוא דבמה שאמרו צריך למחות בסוף כל שלש דעת בעל המאור הוא שלא יאמר חזרתי ולקחתיו אחר המחאה משום וס"ל דיורד שלא ברשות נמי אית ליה חזקה וכן נמי דעת הרשב"א וכן ביורד ברשות אם כלו ימי המשכונא אית ליה חזקה ובנ"י פ' חזקת כ' בשם הרשב"א ותיקשי הא דאמרי' בפ' חזקת בבן אומן דאין לו חזקה כשבא בטענת אביו כיון דהאומן גופיה יש לו חזקה אחר שכלו ימי אומנתו והבן שאינו אומן אמאי אין לו חזקה אלא ברירא דהאי מלתא דאין טוענין ליורש ולוקח אלא כשדר בו המוכר יום אחד וכן המוריש וכיון דדר בו יום אחד הוי קצת אומדנא שקנאו המוכר או המוריש וכן מבואר מדברי הרשב"ם פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"א) אייתי ראיה דדר ביה חד יומא כדי לאמת דבריך ע"ש ומש"ה אמרו שם נראה בו רבא אמר עביד אינש דסייאר ארעא ולא זבין וקי"ל כרבא והיינו כיון דעביד איניש דסייאר ארעא תו ליכא אומדנא כלל ואנן לא טענינן ללוקח וליורש עד דאית אומדנא דמוכח דזבניה ליה המוכר או המוריש. ומ"ש מוהרי"ט דדר ביה חד יומא דמוכר היינו שנדע שזה לוקח הוא דליתיה וכמו שיתבאר בסק"ט ע"ש אלא דר ביה חד יומא דמוכר לאומדנא שקנאו דאע"ג חד יומא לאו חזקה הוא אומדנא מיהא הוית ואז טענינן ללוקח ובלא אומדנ' לא טענינן ללוקח ויורש ומש"ה בבן אומן אין לו חזקה כשבא בטענת אביו כיון דדר ביה חד יומא דאביו לאו אומדנ' כיון שהי' אומן ואין לנו אלא חזקת שלש של הבן וחזקת היורש בעצמו לאו כלום כיון דאין לנו אומדנ' והרי הוא כמי שנרא' בו אביו דליכ' אומדנ' וכמ"ש ואע"ג דכלו ימי אומנתו דאביו שנה אחת קודם מותו נמי לא הוי חד יומא כיון דירד בו ברשות ליכא אומדנ' גבי יורד ברשות ל"מ אלא חזקת שלש וכמו שמבואר מדברי הנ"י פרק חזקת שכתב בשם הרשב"א דאע"ג דמטלטלין יורד ברשות לית ליה חזקה היינו משום דגבי מטלטלין אין הראיה רק התפיס' ולהכי כשירד ברשות ליכא ראיה בתפיסתו משום דעל ידי שאלה ושכירות ואומנות בא לידו אבל חזקת קרקעות דהוי שלש שנים מדלא מיחה שייך נמי ביורד ברשות עכ"ל ע"ש. וכיון דיורד ברשות דהיינו באומנות ליכא ראיה אלא בחזקת שלש שנים מדלא מיחה א"כ דר ביה חד יומא אחר שכלו ימי אומנתו ליכא אומדנ' כלל וחזקת הבן ל"מ בלא אומדנ' דדר ביה חד יומא וז"ב. ולפ"ז ממילא מבואר טעמא דרשב"א דהיכא שמיחה בראשון דשוב לא טענינן ללוקח שקנאו המוכר אחר המחאה כיון דאם קנה אחר המחאה ה"ל יורד שלא ברשות ותו ליכא חד יומא אצל המוכר דכל שירד ברשות או שלא ברשות ליכא חד יומא וכמ"ש ואין לך בו אלא חזקת ג' שנים ול"מ חזקת ג' שנים דלוקח אלא כי דר ביה המוכר חד יומא דהוי אומדנ' שקנאו ובהנך שירד שלא ברשות או ברשות לא הוי חד יומא ראיה ואומדנא כלל ומהרי"ט הבין דדר ביה חד יומא שהוא לראיה שזה לוקח היא אמנם מבואר ברשב"ם דהוא כדי לאמת דבריו שקנאו המוכר כמ"ש בס"ק ט' וא"כ דברי הרשב"א והש"ע נכונים. וכן לדעת הרשב"ם והרמב"ן והרא"ש דהא דצריך למחות בסוף כל שלש היינו משום דתולה המחאה בדברי הבאי היינו היכי דטוען ברי שקניתי ואית ליה חזקת שלש מבורר בשופי תלינן המחאה בדברי הבאי אבל חזקת שלש דלוקח ויורש לאו חזקה הוא עד דאיכ' בהדי' אומדנ' דדר ביה חד יומא בשופי וכיון שמיחה בראשון וא"כ דירת המוכר לאו כלום הוא וכיון דמיחה בראשון שירד בה בתורת בזלנות או בתורת שכירות תו לא מצינן למיתלי מחאתו בדברי הבאי ע"י חזקת שלש שנים דלוקח כיון דעיקר הסיבה של חזקת לוקח אינו אלא חד יומא דמוכר וכל זמן שאינו מבורר שדר ביה המוכר בשופי כיון דמיחה בו ממילא חזקת הלוקח לאו כלום ומש"ה כל שלא מיחה בראשון דאיכ' עכ"פ אצל המוכר חד יומא בשופי אז הוא דמהני חזקת הלוקח וטענינן עבורו כיון דאיכ' אומדנ' שקנאו המוכר אבל כל שמיחה בראשון חד יומא דראשון לאו כלום וממילא תו ל"מ חזקת לוקח ויורש בלא טענה כיון דליכ' אומדנ' שקנאו המוכר וכמ"ש וכל זה ברור. והארכנו בזה לברר דין של הרשב"א ולהוציא מדברי מוהרי"ט והעיקר כדברי הש"ע ודו"ק:
ז סָעִיף ח אינו צריך למחות בלוקח. כ' הסמ"ע ז"ל מוכח מזה דהא דכ' א"צ לעשות מחאה בלוקח היינו דוקא כשהוא מובטח בלוקח שלא ישקר לטעון כו' דאל"כ צריך לעשות מחאה כדי שלא יטעון הלוקח שקנה מן המערער ע"ש. והכוונה דאם אינו מובטח בלוקח צריך לעשות מחאה שלא יטעון הלוקח שהוא קנאו אבל אם הלוקח אינו טוען. שקנאו בעצמו אלא בא בטענתי' דמוכר ודאי מוציאין מידו כיון שכבר מיחה בראשון וזה פשוט אלא שראיתי במוהרי"ט סי' כ"ו שהבין כוונת הסמ"ע דדוקא שמובטח בלוקח וכגון שהוד' הלוקח אבל אם לא הודה שלוקח מהני חזקתו ולכן השיג עליו מהא דבא מחמת כותי דאם לא מיחה לא הפסיד ע"ש אמנם הסמ"ע נמי מודה דהיכא דהלוקח אינו בא מחמת עצמו אלא מחמת הראשון דמוציאין מידו אלא דעצה טובה קמ"ל לפי שנראה דא"צ למחות בלוקח לזה כת' דהיכא דאינו בטוח בלוקח יש לו למחות וה"ה בבא מחמת כותי אם אינו בטוח בלוקח יש לו למחות:
ח סָעִיף ט תחזור לו השדה. בטור כת' נשבע ונוטל ועיין ב"י וסמ"ע מ"ש בזה והב"ח כת' טעם לשבועה זו מדתנן כל חזקה שאין עמה טענה אינם חזקה ?משמע דחזקה הוא דאינו אבל שבועה חייב דאל"כ ה"ל למיתני כל חזקה שאין עמה טענה אינה כלום והכי דייק בגמ' אסיפא דתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי מדלא קתני הבא משום ירושה אין צריך כלום כמו שפי' רשב"ם ה"נ קתני אינה חזקה להעמידה בידו אבל שבועה מיהא חייב ונשבע המערער שלא הי" מחל לו ע"ש. ואיכא למידק בזה בהא דאמרינן פח"ה ד' ל"א ז"א של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה כו' הדר אמר אין דאבהתך הוא וזבנתי' מינך כו' טוען וחוזר וטוען או אין טוען וחוזר וטוען כו' ומודה עולא היכא דא"ל של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען וכיון דאפי' בחזק' שאין עמה טענה בעי שבועה ומשמע שבועת המשנ' כיון דדייק לה ממשנה וכל היכא דמחוסר שבועה לא הוי חוזר וטוען וכמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא סי' נ"ה גבי איני יודע אם פרעתיך דחוזר ואומר נזכרתי ולאו חוזר מחיוב לפטור הוא לדעת שערי רב אלפסי דצריך הנוטל לישבע כיון דעדיין לא נשבע ושמא לא ישבע התובע והובא בש"ך סי' ע"ה ועמ"ש שם סק"ז: ונראה דזה שטען של אבותי גרע מחזקה שאין עמו טענה דטעמא דצריך שבועה היינו דשמא מחל לו אבל זה שאומר של אבותי ולא של אבותיך הרי הודה שלא מחל לו אבותיו של המערער ולא המערער כיון דאומר שלא הי' של אבותיו מעולם וא"כ לא היה שום שבועה על המערער אף ע"ג דאכלה שני חזקה ונתחייב חיוב מוחלט ומש"ה אינו חוזר וטוען וק"ל:
ט סָעִיף י שדר בו המוריש. בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) אייתי סהדי דדר בו המוכר חד יומא ומוהרי"ט בחלק ח"מ סי' כ"ו כת' טעמא דחד יומא משום דלא חשיב לוקח אא"כ מברר שהי' דר בו אותו שמכרה לו יום אחד שאל"כ לאו לוקח הוא ולא ידע שום טענה לטעון תלה עצמו באחרים וה"ל חזקה שאין עמה טענה וכן פי' רשב"ם אייתי סהדי וכו' כדי לאמת דבריך ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך דטענינן ללוקח ויורש וע"ש: והוליד מזה חדשות בסי' כ"ז שם וז"ל ובר מדין כיון דאיכא שטרא דזבנא לוי מיהודה סגי משום דהא דבעי לאתויי ראיה דדר ביה המוכר חד יומא היא כי היכא דנדע שהוא לוקח דלאו כל כמיניה שנטעון בעדו דאל"כ מנא לן שהוא לוקח דלמא גזלן הוא ומתוך שאינו יכול להעיז פניו לו' ממך לקחתי אומר לוקח אני אבל כשהביא עדים שהית' ביד הראשון שמכרה לו אפי' שעה אחת רגלים לדבר שהוא לוקח וכ"ש שאם הביא ראיה שמכרה לו אותו פ' בפני עדים בחזקת שהוא שלו דהוא טפי מדר בו יום אחד וחד שעתא עכ"ל. ונפלאתי איך נעלם ממנו ל' הרשב"ם פ' חזקת (בבא בתרא דף ל' ע"ב) ד"ה א"ל מפלניא זבנתי' כו' ומאחר שלא טען ואכלית שני חזקה שטר מכירה שלו עודנו בידו וכו' וגם אין לו עדים שהוחזיק בו המוכר יום אחד ע"ש. והרי מבואר להדיא דאע"ג דאית ליה ללוקח שטר מכירה שלו בידו צריך לוקח להביא ראיה שדר בו המוכר יום אחד אלא עיקרא דמלתא דאע"ג דידעינן שלקחו מהמוכר מכל מקום חזקה שאין עמה טענה לאו כלום ולא טענינן ללוקח עד דאייתי ראיה שדר בו המוכר יום א' דאז הוי אומדנ' קצת שלקחה המוכר דאע"ג דחזקה לא הוי בציר משלש אבל אומדנ' מיה' הוית וזה שכת' הרשב"ם דף מ"א ז"ל אייתי סהדי דדר ביה המוכר יום אחד כדי לאמת דבריך ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך וע"ש היינו דבזה אנו מאמתין דברי הלוקח שקנאו המוכר מן בעליו כיון דעכ"פ דר בו יום א' בשופי. ולדברי מוהרי"ט הי' לו לרשב"ם לומר לאמת דבריך ושוב לא תצטרך להבי' עדים שלוקח אתה אלא ודאי כמ"ש. וא"כ אפי' אית ליה ללוקח שטר מכירה מן המוכר לא מהני עד שיבי' ראי' שדר בו המוכר חד יומא וכדמוכח מדברי הרשב"ם דף ל' וכמ"ש וזה ברור ועיין מ"ש בסק"ו:
י סָעִיף יג והוא לקחה ממך. עיין ש"ך סק"י שהעלה בטוען מפלני' זבינתי' דזבנה מינך יכול אח"כ לומר בפני לקחה ממך ויכול לומר כך כוונתי מתחלה במה שאמרתי שהוא לקחה ממך והסמ"ע ס"ק ל"ז כת' שהתוס' חולקין על זה וכוון למ"ש תו' דף ל' ע"א ולפענ"ד נרא' דמ"ש התוס' שם דכשאומר מפלניא זבינתיה דזבנ' מינך לא יוכל אח"כ לטעון בפני זבנה מינך במגו דמגו למפרע לא אמרינן רצונם לומר שפירשו מפלניא זבינתי' שהייתי סבור או דאמר לי דזבניה מינך דהא קאי התם הש"ס ותדע דגם בעובד' דר' חייא דף מ"א אית' אמר ליה מפ' זבינתיה דזבנה מינך והתם ע"כ פירושו דא"ל דזבנה מינך וכמ"ש הרא"ש וכן פי' רשב"ם ע"ש. ואכתי תיקשי בדברי תוס' שם דף ל' וז"ל והא דקאמר רב התם וחזיתי' לדעתי' דחביבי דאי הוי א"ל קמי דידי זבנה מינך הוי מהימן ליה במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' לא קאמר שהי' עדיין נאמן בטענה זו אלא כלומר אי הוי טען מעיקרא וע"ש וטפי ה"ל לתו' לפרש דהך עובדא דר' חייא דאמר מפלניא זבינתי' דאמר לי דזבנה מינך ותו לא א"כ שפיר קאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי אמר אפי' עכשיו דזבנה מינך הוי מהימן משום דיכול לו' כך כוונתי מתחילה ומנא להו לתוס' דעובד' דר' חייא מיירי מפלני' זבינתי' דאמר לי דזבנה מינך כיון דלא נאמר שם הך לישנ' דא"ל אלא סתם מפלני' זבינתי' דזבנה מינך וא"כ לא מקשי תוס' מידי ויש ליישב לפי שטת הש"ך דהיכא דאמר סתם מפלני' זבינתי' דזבנה מינך דהב"ד עצמם מחויבים לפרש ע"ש וניחא לפ"ז דהוכרחו תוס' לפרש עובד' דר' חייא דמיירי דאמר לי דזבנה מינך דאי מיירי בסתם א"כ היכי קאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי א"ל קמי דידי זבנה מינך הוי מהימן הא אפי' לא טען הב"ד טוענין עבורו לפרש הכוונה דאמר קמי דידי זבנה מינך אלא ודאי מיירי עובד' דר' חייא דאמר מפ' זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך אלא דמ"ש הש"ך דהב"ד עצמם מחוייבים לפרש דבריו אינו מוכרח. ומדברי הרא"ש נרא' דצריך לטעון כך ע"ש וא"כ מצינו לו' דעובד' דר' חייא מיירי בסתם וכמ"ש ונרא' דאי הוי מיירי בסתם א"כ הוי מהימן לו' קמי דידי דר ביה חד יומא במגו דאי בעי הוי טען עכשיו קמי דידי זבנה מינך וכוונתי כך בתחלה דמגו למפרע לא הוי כיון דיש לו עכשיו לפנינו המגו וא"כ צריך לו' מפ' זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך והא דקאמר וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוי אמר קמי דידי זבנה מינך היינו בתחלה אבל עכשיו תו לית ליה שום טענה המזכה וק"ל:
יא סָעִיף יד שהרי יש לו טענה עם חזקתו. בתוס' (דף ל') ז"ל ובעובד' דידן אי הוי מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא נרא' לרשב"א דהוי לאוקמי ארע' בידיה אע"ג דליכ' מגו מ"מ טענינן ללוקח שהי' המוכר נאמן לו' זבינתה מינך במגו דאי בעי אמר לא הי' שלך מעולם וכו' וכה"ג מצינו בסוף המוכר גבי מפקיד אצל חבירו בשטר וכו' ואור"י דלא דמי דהכא אם הי' המוכר רוצה לזכות בטענה זו דלא הי' שלך מעולם לא הי' הלוקח מעכבו שהרי יודע הוא שהית' שלו עכ"ל ועיין בפ' י"נ (ד' קל"ה) באומר יש לי בנים דנאמן לפוטרה מיבום במגו דאי בעי אמר גרשתי ודעת רשב"ם דלכהן מיהת אסורה דלכהן ליכא מגו דגרשתי כיון דאסור בגרושה ודעת תוס' שם דגם לכהן מותרת ע"ש וכן דעת הרמב"ן שם בחידושיו דנאמן לגמרי ומשום דלא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והי' לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו ע"כ אנו מאמינים שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן עכ"ל ע"ש ונרא' דטעמא דהרשב"א דס"ל דטענינן ללוקח שהי' המוכר נאמן במגו דלא הי' שלך מעולם ויתכן לפי שטת תוס' והרמב"ן דלכהן נמי שרי' ומשום דלא איכפת ליה לבעל אם לכהן אם לאחר וכיון שהותרה הותרה א"כ ה"נ כיון דהמוכר הי' נאמן במגו לו' לקוח במגו דלהד"מ ולא איכפת ליה למוכר דמוכרה לזה או לזה וכיון שאנו מאמינין אותו בטענת לקוח א"כ ללוקח זה רשאי לעכבו ודעת ר"י יתכן לסברת רשב"ם דאסורה לכהן כיון דלגבי כהן ליכא מגו וה"נ לגבי לוקח זה ליכא מגו כיון דידע שהי' שלו:
יב סָעִיף יד מפלוני קניתיה סתם ז"ל הש"ך דין זה תמוה בעיני דהרא"ש לא קאמר אלא כשאומר מתחלה מפלוני קניתי' דזבנה מינך שהרי הוא אומר מה שהודיתי מתחלה שהי' שלו הודיתי ע"פ מה שאמרתי דזבנה מינך וכוונתי דזבנה מינך בפני ולא הוי מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתי' סתם א"כ אינו יכול עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי עכשיו אין לו שום מגו ומעיקרא הודה שהית' שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה וע"ש שהעלה בטעות סופר אמנם לענ"ד נרא' ראיה ברורה לדברי הרא"ש והטור דכה"ג אמרי' מגו מהא דאמרי' פרק חז"ה (דף ל"א) ז"א של אבותי וז"א של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' הוא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבה מה לו לשקר וכו' אמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרי' הדר א"ל אין דאבהתך וכו' טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אין חוזר וטוען וכו' ומודי נהרדעי היכא דא"ל של אבותי שלקחו מאבותיך דחוזר וטוען ולדעת הרא"ש והטור דאינו נאמן הלוקח לו' שהמוכר דר ביה חד יומא אפי' אית ליה מגו ומשום דאין הב"ד טוענין ליורש ולוקח עד דאיכא סהדי דדר ביה המוכר יום א' ועיין בחידושי הרמב"ן א"כ ע"כ הא דמודי נהרדעי בא"ל של אבותי שלקחו' מאבותיך היינו לו' בפני לקחוה מאבותיך וא"כ מוכח להדיא דיכול להוסיף בפני לקחוה אע"ג דמעיקרא לא הזכיר בדבריו כלום מזה. והתוס' דמשמע מדבריהם דאינו יכול להוסיף בפני זבנה וכמ"ש הש"ך ע"ש היינו משום דתוס' סברי לשטתם דנאמן הלוקח והיורש לומר בפני דר ביה המוכר והמוריש חד יומא וא"כ הרי דאמר שלקחוה מאבותיך הוי פירוש דבריו הראשונים דאמר של אבותי והיינו חד יומא א"כ בודאי לקחו' מאבותיך אבל לדעת הרא"ש והטור דס"ל דאינו נאמן במגו לו' דר ביה חד יומא א"כ הך שלקחוה מאבותיך ע"כ פירושו בפני זבנה וא"כ מוכח דיכול להוסיף בפני זבנה וזה ראיה ברורה: והנה בש"ך ס"ק כ"ז כתב דהרי עובד מיירי שהעדים העידו שהיה של אבותיו של האחר ושלא דרו בו אבותיו של זה כלל אפי' יום א' ע"ש ז"ל והשתא א"ש הא דאמרי' בש"ס ומודי נהרדעא דהיכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך שהוצרכו בתוס' לדחוק דלאו שצריך לטעון שידע שלקחו דאל"כ לא טענינן ליה בשמא כיון דעדים מעידים דלא דרו אבותיו כלל אפי' יום אחד דהא נהרדעא התם אהך עובדא קאי עכ"ל. וקשי' לן בגוה כיון דלשטתו אינו יכול להוסיף בפני זבנה מינך מאי דלא אמרו בתחל' א"כ היכי יכול לו' שיודע שלקחו' דהיינו בפני זבנה מאבותיך ובמגו אינו נאמן דה"ל מגו דלמפרע: אמנם לישב דברי הש"ך נרא' כיון דהש"ך מפרש האי אייתי סהדי דאבהתי' היינו שהי' של אבותיו מעולם ולא דרו בו אבותיו של זה אפי' יום א' וא"כ זה שאומר של אבותי ואית ליה סהדי דאכל' שני חזק' דהרי אית ליה סהדי דודאי קושטא קאמר והוא מוכחש מסהדי דאמרי שלא הי' של אבותיו מעולם ואפי' יום א' לא דרו בו וכיון דמגו דאו' הוא אית לן לתרץ דבריו שלא יהי' מוכחש מסהדי כמו שראוי לישב דברי העדים שלא יהיו מוכחשין זה מזה ואפי' בדוחק כיון דנאמנין הם וכמבואר בסי' כ"ט ע"ש וה"ה בזה כיון דיש לו מגו ודאי קושטא קאמר ולפי שעדים מכחישין אותו וצריכין אנו לפרש דבריהם שלא יהיו מוכחשין ומפרשין דבריו במה שאמר של אבותי היינו בפני לקחו' מאבותיך וע"כ לזה הי' הכוונ' כיון דלאו משקר הוא דהי' לו מגו אבל היכא שאמר בתחלה סתם קניתי' מפלוני דאין הכחש' בדבריו כלל אלא דעכשיו רוצה להוסיף בפני זבנה הוה ליה מגו דלמפרע דשמא לא הי' לזה כונתו כיון דאינו מוכחש מסהדי והיכא דאית ליה מגו ומוכחש מסהדי אנו מיישבין דבריו דברי אמת מכח המגו שדין מגו דאו' שלא יהי' מוכחש מסהדי דע"כ כוונתו בתחלה בפני לקחו' מאבותיך דאם לא הי' לזה כוונתו וטען שקר בתחלה מה לו לשקר אע"כ דמעיקרא נמי סבור לו' בפני לקחו' אבותי ודו"ק: וראיה לזה נרא' מ"ש הב"י בסי' ס"ט בשם תשובת מוהר"א מזרחי לענין כתב יד אם טען בתחל' להד"מ שיכול לו' אח"כ אמנה ולתרץ דבריו הראשונים דמה שאמר להד"מ היינו אמנה ע"ש ואע"ג דאינו נאמן לו' אמנה אלא במגו דפרעתי וה"ל מגו דלמפרע אלא לפי מה דאמרינן מגו א"כ ע"כ במה שאמר להד"מ אינו משקר דהא אית ליה מגו דפרעתי ומוכחש מסהדי בטענת להד"מ ומפרשין דבריו דמה שאמר להד"מ היינו אמנה באופן שלא יהי' מוכחש מסהדי:) ((וכל זה כתבנו לישב דברי הש"ך אבל לשטת הרא"ש והטור דאין הלוקח נאמן לו' קמי דידי דר ביה חד יומא אפי' במגו וא"כ ז"א של אבותי לא מיירי בדאיכ' עדים להכחישו שלא הי' דר בו יום אחד אבותיו של זה וכיון דבלא"ה אין טוענין ליורש עד דאיכ' סהדי על דירת יום א' א"כ עתה שאומר בפני לקחו אבותי מאבותיך הוי הוספ' גמורה דהא מעיקרא כשאמר של אבותי יכול להיות הכוונ' על דירת יום א' ובזה אינו מוכחש מסהדי והיכי נאמן להוסיף בפני זבנה אבותי וכיון דנאמן להוסיף בפני זבנה א"כ ה"ה באומר בתחל' סתם קניתי מפ' ואח"כ הוסיף בפני זבנה נמי מהימן ודו"ק: ובעיקר הקושיא שהקש' בש"ך דאין לך מגו למפרע גדול מזה נרא' דודאי מודו דמגו למפרע לא אמרי' ועמ"ש בסי' פ' סק"ה אלא דהרא"ש והטור סברי דזה שאומר בפני זבנה לאו בתורת מגו אתינן עלה אלא שהוא טענה מחמת עצמ' וכשם שנאמן לוקח בשני חזקה לו' שהוא לקחו ה"נ נאמן בשני חזק' כשאומר בפני זבנה וה"ל חזקה שיש עמה טענה דמהני בעצמ' בלי מגו והא דאמרו בפרק חזקת (בבא בתרא ד' מ"א) בהאי דבפני זבנ' מינך דנאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' לאו בתורת מה לי לשקר אתינן עלה אלא פי' מגו היינו כי היכא דאי הוי טען מינך זבינתה הוי מהימן ה"נ מהימן בטוען בפני זבנה כיון דאית לי' חזקה שיש עמה טענה שטוען ברי ואם אמנם מדברי תוס' פ' חז"ה) (דף ל' משמע דבפני זבנה אינו נאמן אלא במגו ע"ש הרא"ש והטור לא ס"ל הכי וסברי דהיא טענ' מחמת עצמה וכן נראה מדברי רשב"ם (דף ל"א) ד"ה ומודו נהרדעא ע"ש ז"א של אבותי שלקחו' מאבותיך מהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהם וכיון דהחזיק בה שלש שנים מוקמי' לי' בידי' דחזקה שיש עמה טענה היא וכו' וסוף דיבור שם וז"ל שהרי זה טען טענה גמורה וחזקה שיש עמה טענה היא עכ"ל ואע"ג דבאמצע דיבור שם נקט נמי טעמא דמגו כיון דבתחלת דבריו ובסוף דבריו כ' דה"ל חזקה שיש עמה טענה דמור' דה"ל טענה מחמת עצמה א"כ תפוס לשון ראשון ולשון אחרון ומה דנקט באמצע אינו אלא לרווחא דמלתא וכיון דבפני זבנה ה"ל חזקה שיש עמה טענה ואין אנו צריכין בזה לתורת מגו סרה תלונת הש"ך מדין מגו דלמפרע וכן מורה לשון הש"ע שכ' שהרי יש לו טענה עם חזקתו וכמ"ש וז"ב:
יג סָעִיף כה שטר כשר הי' לי ואבד. בפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"א) אמר רבה מה לי לשקר ורב יוסף אמר אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא וכו' ומסקינן הלכת' כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי ובשטת רשב"ם דהא דהלכת' כרבה בארע' וכו' היינו משום דמספק' לי' לש"ס אי אמרינן מגו כהאי וכמו דס"ל לרבה אי לא הוי מגו וכדס"ל לרב יוסף ומש"ה בקרקע מוקמינן לי' בחזק' המחזיק ובזוזי בחזקת הלוה והקשו תוס' דא"כ ה"ל לאוקמי קרקע נמי בחזקת בעלים הראשונים כדאמרי' בכתובות גבי נכסי דבר קשיא וכו' ועוד דהלכתא משמע דלגמרי פוסק כרב' ולא מספק ואפי' עבד עובדא כרב יוסף בדיעבד לא עבד וע"ש שפירש דלאו משום ספיקא הוא אלא דינא הכי דבקרקע אמרי' מגו להוציא מחזקת בעלים הראשונים וכרב יוסף בזוזי דהוי מגו להוציא מחזקת ממון שהוא מוחזק ממש וע"ש. והרמב"ן בחידושיו כ' להוכיח דמהני מגו להוציא ולזה כ' וז"ל ועיינא טובא בהך שמעת' ומשמע לי דהכי פירוש' דהך שטר' לא מקיימי בב' דינא באשרת' וכי אתי לבי דינא א"ל האי שטרא זייפא ממש הוא א"נ שטר אמנה גחין ולחיש לי' לרבה אין זייפא הוא כלו' שטר אמנה הוא ומיהו שטרא מעלי' הוי לי ואמר רבה מה לו לשקר דאי בעי אמר שטרא מעלי' ומקיים לי' בסהדי כלו' אם יכול לקיימו נאמן במגו ואם אין עדים מצויין לקיימו ודאי אינו נאמן דהא ליכא מגו וא"ל רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטר' האי שטר' חספ' בעלמא דהא אינו מקוים וכל זמן שלא נתקיים הרי הוא כחרס ואפי' אומר לויתי ופרעתי דמאן משוי לי' שטרא לוה הא אמר פרעתי וא"ת הרי הוא יכול לקיימו וכל זמן שלא נתקיים כחרס הוא ועכשיו אין ב"ד נזקקין לו שיקיימו ויהא אח"כ נאמן במגו שהרי הודה שהוא כחרס הנשבר ואיך ב"ד נזקקין לחרס כדי להאמינו לזה בדין מגו הרי זה שהקדים טענותיו טפש והפסיד ונסתפק לבעלי הגמ' דין זה ואמרי שלא לעשות בו מעשה אלא היכא דקיימא תיקום ובהלכות נמי בדלא מקוים העמידוה ומשום דאי בעי מצי לקיומי בבי דינא עכ"ל. ולפי שיטת הרמב"ן דמפרש לה נמי משום ספיק' שנסתפק לבעלי גמרא איפסק הלכת' כרבה בארע' וכו' מתעורר עליו ג"כ קושיות תוספות שהקשו על פי' רשב"ם: אמנם נרא' לישב קושיות תוס' לפי פי' הרמב"ן והוא דלפירושו אין בין רבה לרב יוסף אלא אם הב"ד נזקקין לקיים החרס כדי להאמינו במגו וא"כ אם עבר הדיין וקיים את החרס הרי נתוודע שהי' יכול לקיימו ואית לי' מגו ואפי' לרב יוסף נאמן בדין מגו דע"כ לא קאמר רב יוסף דלא מהימן אלא משום דס"ל כיון דמודה דחרס שוב אין ב"ד נזקקין לקיימו וכיון דאינו מקוים ממילא לית ליה דין מגו דאי בעי מצי לקיומי בבי דינא כיון דלא אתברר אם הי' יכול לקיימו אבל אם עבר הדיין ונזדקק לקיימו ומצאו לקיים א"כ גם לרב יוסף נאמן בתורת מגו ומש"ה ניחא דאמרו הלכת' כרב' בארע' ובכל דוכתי אמרי' מספיק' אוקי קרקע בחזקת בעלים משום דכאן אין הספק על הקרקע של מי הוא דהא אם עבר הדיין ומצאו לקיימו לכ"ע נאמן במגו אלא שנסתפקו על הדיין אם יזדקק לזה או לא ומש"ה בארע' טפי ניחא שיזדקקו לקיימו משיזדקקו להוציא הקרקע מידו ואפי' עבד עדיין עובד' כרב יוסף ל"ש בזה דהא מה דעבד הדיין כרב יוסף היינו שלא רצה להזדקק לקיימו ובזה ל"ש עבד דאם ב"ד זה לא יקיימו מצי ב"ד אחר לקיימו ודו"ק:
א סָעִיף ב דמתוך שיכול לומר לא מחית עסמ"ע סק"ד שכתב טעם אחר דהוי כי חוכא ולפ"ז אפילו ליכא מגו לא הוי מחאה וכן הרמב"ן בעצמו הביאו בתומים כתב בסוף דאף אם טענתן בפירות דליכא מגו לאו מחאה הוא ע"ש והנה בתומים תמה בדברי הרמב"ן דהאיך אפשר שיהיה תביעתו בפירות ויתחייב שבועה נגד הע"א ויהיה מתוך שאיל"מ היאך אפשר דבגוף הקרקע המחזיק נאמן וישלם תמיד הפירות להמערער והתירוץ פשוט כמו שתי' בעצמו דמיירי דליכא עידי חזקה רק שהמערער תובעו בע"א שמעיד שאכל ג"ש והוא מיחה בו דאז אם יטעון שלא מיחה חייב לישבע נגד העד שלא מיחה ופטור מכח הממ"נ שכתב המחבר בסי' קמ"ה סעיף ג' דאם נאמין לו שאכלה ג"ש הרי החזיק וכשהמחזיק מודה שמיחה רק שטוען שמ"מ מכר לו הקרקע דאז יש לו מיגו לפטור מהפירות דאי בעי אמר לא מיחה וכגון דאיכא ע"א דמיחה ה"ל משואיל"מ ומה שתמה בתומים ע"ז דאם מזקיקי לש"ד ע"כ תובעו בברי שאכל ג"ש וא"כ הודאת בע"ד כק' עדים דמי והרי החזיק בקרקע וכו' לא הבנתי קושייתו כלל דהאיך שייך הודאות בע"ד כשהוא טוען שאכל ג"ש ע"י מחאה ובגזל גמור אכלן והטענה בעצמו טענה מעליותא הוא כאילו טען עליו שאכל ב"ש דכמו שאין חזקה באכילת ב"ש כמו כן ליכא חזקה באכילת ג"ש כשהמערער צווח עליו תמיד ככרוכיא שלא יאכל ועוד דהרי יכול לתובעו ע"י העד בלא טענת ברי ועוד נ"ל לפרש דברי הר"ן דהא ודאי אם טענתייהו בקרקע שהמערער טען שלא מכר לו והעד מעיד שלא מכר לו או שמיחה בו ויש להמחזיק עידי חזקה כיון דטענת המערער ועדות העד נתבטל נגד הקרקע נתבטל ג"כ נגד הפירות דמקרקעי קאתי אבל אם המערער מודה שמכר לו הקרקע או שיש להמחזיק שטר מכירה בלא זמן רק שטוען שמקודם המכירה ג"ש היה הקרקע בשכירות בידו ותובע ממנו השכירו' משלשה שנים שקודם המכירה והמחזיק טוען שמתחילה הגיע לידו בתורת מכירה והא ראיה שלא מיחה לו בתוך הג"ש ואינו חייב לו כלום והעד מעיד כדברי המערער שמקודם היה בידו בשכירות ונתחייב לו מנה או שמיחה בו בתוך הג"ש שאין טענתייהו ועדותו של העד רק נגד חוב השכירו' שהן מטלטלין חייב ש"ד ודיינינן ביה דין דמתוך שאיל"מ כנ"ל ברור:
ב סָעִיף ג לא יצא דבר זה מפיכם עש"ך ס"ק ג' כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא' דבר זה מפיהם וכו' יפה תמה בקצה"ח כיון דלאו מחאה הוא אפילו לא אמרו לו לא הוי מחאה דדומה לבאו שנים ואמרו לו בשקר שמיחה והוא באמת לא מיחה דהחזקה קיימת ונכון:
ג סָעִיף ד הקרקע בסתר היינו ע"י כת"י כמ"ש התומים ומה שמשמע מדברי התומים דלמאן דס"ל בסי' קמ"ה סעיף ד' דמכירה בלא שטר ליכא קלא משכחת לה ג"כ שמכרה בעדים בלא שטר ודאי ליתא כמו שהוכחתי לעיל בסי' קמ"ה דבמכירה בעדים ודאי מהני מחאת הלוקח כיון דע"י חקירה יתוודע להלוקח היה לו לחקור ע"ש ואין להקשות דאי מיירי בכת"י בלא"ה לאו כלום הוא דהמחזיק יכול לומר אימר עכשיו אחר הג"ש נתן לך הכת"י והקדים הזמן די"ל דמיירי שנתקיים הכתב יד בעדים בקיום החתימה שהעדים המקיימין החתימה א"צ לקרות השטר וא"י מהמחאה בתוך הג"ש קודם שמיחה ובב"י בסי' ר"ן בשם הרשב"א כתב דאם המערער טוען שלא מיחה מחמת שנתן לו במתנה ולא נודע לו מהמתנה עד עכשיו כגון שראובן נתן במתנה לשמעון בית והשליש השטר ביד שליש ושמעון לא ידע מזה ואח"כ מת ראובן וטוענין היורשים שראובן אביהם החזיק שני חזקה אחר זמן השטר ואימר חזר ולקחו משמעון ופסק כיון ששמעון לא ידע מהמתנה לא הוי חזקה ודוקא שהיורשים מודים לו אבל כשאין היורשים יודעין על שמעון המערער לברר האונס שלא הגיע לידו השטר עד עכשיו:
ד סָעִיף ה לכתוב לו שמיחה המהרי"ט בתשובת סי' כ"ו כתב דדוקא תוך ג"ש אבל אחר ג"ש א"י לכתוב וכתומים מסיק דאין חילוק וכן מסתבר כיון דמצר תקנ"ח כותבין מ"ל תוך נ' או אח"כ רק בשעת הדין כשיכולין לומר בפה אסורין לכתוב דליכא בזה משום תקנ"ח כיון שהעדים כאן עיין שם בתומים:
ה סָעִיף ה מפי כתבם עסמ"ע ס"ק י"א שכתב דלר"ת מהני בכל ענין ע"ש ויפה תמה בתומים דהא כאן מיירי שיכתבו לענין שיועיל אפילו ימותו אח"כ שאינן ראוין להגיד וצריכין לכתוב העדנו אפי' לר"ת ועמ"של בחידושי דאף לר"ת לא נחשב הכתב כהגדה עד שבא הכתב להב"ד ובעינן שיהיה ראוי להגדה בשעה שבא הכתב לב"ד וגם לר"ת אין כותבין המחאה רק משום תקנ"ח וצריך לכתוב העדנו והנה בתומים כתב דכ"ז אינו רק לכתחלה אבל בדיעבד כשר בכל לשון והנה לפי שיטת הפוסקים דסברי דבעינן לשון שטר שלא יהי' מפי כתב יש קפידא שיכתבו הל' העדנו שיהיה נכתב בלשון שטר:
ו סָעִיף ו מכרה המערער וה"ה אם הורישה ליורש כיון דלא שייך לומר שחזר ממחאתו וגם שחזר ולקחה אחר מחאתו כיון שכבר מת או מכר ופשוט:
ז סָעִיף ז ערער דחזר וערער עיין בבאר הגולה שהביא דעת הרא"ש והטור לעיקר דדוקא כשעירעור השני הי' סוף ג' אבל בתוך ג' מהני עירעור השני אף שסותר להראשון:
ח סָעִיף ח אבל כשמכרו הראשון וה"ה אם הורישו והרמב"ן פרק חזקת הובא בקצה"ח ומהרי"ט ובתומים רצו לחלוק על הדין שכתב המחבר והעיקר עם המחבר והטעם כמ"ש הקצה"ח דלא חשוב דר בו יום אחד דכיון שמיחה בהמוכר הוי כידוע שדר בו בגזלנותא ולא חשיב שוב כדר בו יום אחד ומ"ש הסמ"ע בס"ק י"ז דכשאינו מובטח מחלוקת צריך לעשות מחאה ע"ש כתב כן לעצה טובה דשמא יטעון כן המחזיק אבל כ"ז דאינו טוען כן לא הוי חזקה:
ט סָעִיף ט אין מוציאין מידו עד שיביא זה המערער לכאורה קשה דהא בסי' קל"ט מבואר בזה אומר של אבותיו זה אומר של אבותי דאם בא אחר והטפח דחייב להשיב לכל אחד אף שאין עדים לשום אחד והוא מהש"ס ומ"ש מהכא דא"צ להחזיר להמערער עד שיביא עדים לכן נראה דשאני הכא שכבר הגיע ליד המחזיק ולכך אף שבא אחד ואמר שלי הוא מ"מ הדין נותן בזה דיהיה מונח כמו בכל אבידות שכשהגיע ליד איזה אדם דאין מחזירין לשום אדם שיבוא ויאמר שהוא שלו עד שיביא עדים שהוא שלו או שיתן סימנים ואף דגבי אבידה אסור המוציא לאכול הפירות הכא מותר כיון דבעל הקרקע אינו כאן ואינו משתדל להשכירו חשוב כחצר דלא קיימא לאגרא כמבואר בסימן שס"ג סעיף ו' דמותר להשתמש בתוכו וע"ש אבל ודאי כשעדיין לא הגיע האבידה ליד אדם ובא שום אדם ואמר שהן שלו ורוצה לקחנה אין הבית דין מוחין בידו דברי ושמא ברי עדיף כל שאין כנגדו חזקת ממון דדוקא כשהוא כבר בחזקת אדם מהמוציאו שתופסו וחזקת מי שהן שלו צריך דוקא להביא עדים כשרוצה ליקח מיד המחזיק משום הכי בסימן קל"ט שהיו מחולקין על קרקע או מטלטלין קודם שהגיע ליד אדם הוא בחזקתן ולא בחזקת שאר בני אדם שכולן טוענין שמא והן ברי משא"כ אם כבר בא הקרקע ליד אדם שאז אין מחזירין לשים אדם עד שיביא עדים:
י סָעִיף ט תחזור לו השדה עסמ"ע שכתב דנשבע ונוטל ועש"ך ס"ק ח' ונראה הטעם דחשיב כמו נוטל כיון דאם הוא אינו בעל הקרקע מותר הוא לאכול הפירות כמש"ל ולכך חשיב כמו נוטל:
יא סָעִיף י חבא מחמת ירושה עש"ך סק"ד שהביא בשם המבי"ט דאין טוענין לשוכר והנה במבי"ט שם היה המעשה שהשכיר פתח חלון לאורח כשכבר היה השוכר יושב בהבית ופסק א' דהוי חזקה נגד המערער והשיג עליו מתלת טעמי חדא שלא היה ג"ש ב' שלא היו המשכיר דר בו מקודם חד יומא א"כ אפילו נימא דשוכר דמי כלוקח לא מהני החזקה ג' דשוכר אין דינו כלוקח וכיון שהמשכיר אינו כאן אינו טוענין להשוכר שמא ע"ש וכל דבריו תמוהין וכמה דסיים נפתח דמ"ש דאין טוענין להשוכר קשה הא חזקת המשכיר הוא כדאמרינן ריש פ' חזקת אנן אגרינן ודיירינן וטוענין להמשכיר אף שלא בפניו כיון שעשה חזקה ע"י השוכר שדר בו ג' שנים הועלה על הדעת שאם א' החזיק ג"ש ואח"כ הלך למדה"י שיקח הקרקע לעצמו ודאי דשלא בפניו טוענין כמו ללוקח וליורש כמו לענין מזוייף ופרוע דטוענין שלא בפניו גם מ"ש דלא דר בו המשכיר חד יומא תמוה דהא כתב דנ"י ר"פ חזקת דמשכיר ושוכר אף שלא היה דר בו חד יום ע"ש ומ"ש דלא דר בו ג"ש גם כן אין תמוה כ"כ דאפשר דהיה ס"ל להפוסק כהרשב"ם דא"צ ג"ש כפתיחת חלון רק טענה צריך ולכך כתב דטוענין והיינו שטוענין להמשכיר שלא בפניו לכן לפענ"ד אין לסמוך על דין זה שהביא הש"ך בשם המבי"ט:
יב סָעִיף י א"צ טענה אחרת עש"ך סק"ז דא"צ ראיה היותו יורש או לוקח ודוקא כשהיה ג' שנים ביד היורש או הלוקח וביד המוריש או המוכר יום א' א"צ ראיה דיש לו מיני דמינך זבינתיה אבל להיפוך שהיה ביד המוריש או המוכר ג"ש וביד היורש והלוקח יום אחד צריך להביא ראיה שהוא יורש או לוקח ובאם לאו יכול המערער לטעון שהמוכר והמוריש היה מודין לו שלפירות הורדתיו וכדומה וכ"פ בתומים.
יג סָעִיף י ודין לוקח ובע"ח ומסיק בתומים דוקא לבע"ח שגבה כבר הקרקע טוענין כמו ללוקח אבל כשלא גבה עדיין רק שבא לגבות הלוה נאמן שלא קנה קרקע ובשכירות הוא אצלו כיון שידוע שקרקע זו היה של אחר קודם והעיקר כדבריו ולא דמי למטלטלין שת"י דאין הלוה נאמן שהוא של אחרים כמבואר בסי' צ"ט דמטלטלין שאני דתפיסה מוכחת משא"כ קרקע שאין לו תפיסה מוכחת רק חזקה מדלא הקפיד יכול לומר שמובטח היה בו שלא יכפור בו והא ראיה שגם עכשיו הוא מודה לו:
יד סָעִיף י ומכרה בפרסום עסמ"ע ס"ק ך"ג דאפי' ליכא חזקת ג"ש ולכאורה תמוה דמ"ש מכל לוקח שלקח בפירסום ואפ"ה בעינן חזקת ג"ש ובתומים סתר מכח זה דעת הסמ"ע וכתב דבעינן דוקא שיחזיק ג"ש אך אפילו החזיק ג"ש קשה כיון דאין חזקה לאשה בנכסי בעלה לא דמי לדר בו יום אחד וכיון שלוקח אין טוען ברי אפי' חזקת ג"ש לא מהני לכן נראה דודאי באריס ואומן אפילו מכרו בפירסום לא מהני דלא אישתמוט שום פוסק לכתוב כן באריס ואומן ואשה שאני כיון שמוכרת שלא בב"ד לכתובתה ואם האשה כאן ואומרת שמוכרת לכתובתה מכירתה מכירה ואפי' היורשין טוענין פרענו א"נ דהטוען אחר מעשה ב"ד לאו כלום ואם כן שפיר אמרינן אפי' כשעכשיו הוא ביד לוקח וא"י לבוא על השדה מכח תביעת הכתובה והאשה אינה כאן ואפילו היא מודה א"נ דאמרינן אלו לא היתה קרקעות של אשה לא היו מניחין אותה היורשים למכור כיון דמכירתו מכירה משא"כ בשאר לוקח אף שמכר בפירסום אין ראיה דיכול לומר לא חששתי למחות דמה לי במכירתך כיון שאין אדם מוכר דבר שאינו שלו דמי מכירתך לחוכא ולפי"ז גם דברי הסמ"ע אתי שפיר דא"צ לג"ש:
טו סָעִיף יב שעת חירום היינו שמברר בעדים שלא היה בזמן זה סמוך ליום המכירה במדינה דלא שכיח שיבוא בזמן ההיא כיון שהוא שעת חירום ולכך לא מהני מגו דלא מהני מגו במקום דלא שכיח כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ה כשאומר שבא ומכר אבל בדליכא עדים כלל ודאי דאין נאמן לומר שלא היה במדינה כמי שאין נאמן לומר לא מכרתי לך כיון שיש לו חזקת ג"ש והוא לא מיחה (תומים) ופשוט:
טז סָעִיף יג וא"ל יודע אנו עיין סמ"ע ס"ק כ"ט שכתב שאף ע"פ שאינו יודע רק ע"פ המוכר לכאורה קשה דמה"ת יגיע מכל חזקה שאין עמה טענה המבואר בסעי' י"ט שאין מוציאין מיד המחזיק עד שיביא המערער עדים וא"כ ה"נ שיטעון המחזיק נהי שאין המוכר נאמן שקנה מ"מ ע"ז שאמר שהשדה של מערער ג"כ א"נ דהא אינו רק ע"א נהי דאם היה השדה ת"י המוכר היה נאמן לומר שהוא של אחר מ"מ כשלא היה דר בו בשעה שמכרה מה"ת יהיה נאמן יותר מע"א אמנם נראה דקודם שהגיע ליד המחזיק נאמן אפי' ע"א דהא הר"ן בחולין פ' ג"ח כתב דבאבדה ע"א נאמן ואף יש לפקפק בדבריו מ"מ כשעדיין אינו ת"י שום אדם וליכא שום חזקת ממון ודאי דע"א נאמן ומש"ה בשדה כשאינו ת"י שום אדם ודאי דע"א נאמן ולפ"ז אם היה השדה כבר ת"י לוי בחזקה שאין עמה טענה ואח"כ קונה משמעון דאמר דזבנה מראובן אף לדעת הסמ"ע צריך ראובן להביא עוד ע"א שהוא שלו ובלא"ה אינו יכול להוציא מידו כיון דבשעה שאמר שמעון שהוא של ראובן היה כבר תחת יד לוי ובשדה שהוא כבר ת"י אחר אין ע"א נאמן:
יז סָעִיף יג שהיתה שלך עש"ך ס"ק ט' שהסכים לשיטת הסוברים דכשאינו יודע שהיה שלו רק ע"פ המוכר דאינו יכול להוציא מידו כיון דהמוכר היה נאמן במגו ע"ש וכתב התומים דאם אמר המוכר בפני עדים בשעה שמכרה שהוא של המערער ולקחם ממנו דיכול להוציא מיד הלוקח לשיטת הסמ"ע דסבירא ליה בסימן קל"ג ס"ק ד' גבי עדים וראה כשטען אז לקוח דנתבטל המיגו שלו דמקבלין דבריו מה שאמר בפני עדים לחובתו ולא לזכותו וא"כ ה"ג בשאמר בפני עדים שהוא של המערער ולקחה ממנו נתבטל המגו של המוכר ויכול להוציא השדה מיד לוקח ע"ש ולפ"ד באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו המבואר בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה דנאמן אם אמר כן בפני עדים קודם שבא לב"ד שוב אינו נאמן לטעון בב"ד שלקחה ממנו והא ודאי ליתא דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב בן והטעם דדוקא גבי מגו דהחזרתי דמגו גרוע הוא כמ"ש הסמ"ע בסימן ס"ד ובסי' קל"ג ובכמה דוכתא דלא ניחא ליה לטעון החזרתי דלא יהיה יוכל להראותו שוב ולכך מראהו וטוען לקוח שיהיה נאמן במגו ויהיה יוכל להראותו לכך מהני המגו חוץ לב"ד משא"כ הכא דאמרינן בש"ס כתובות שם הטעם דהפה שאסר הוא הפה שהתיר והפה שאסר ודאי דמהני אפי' חוץ לב"ד דהא בש"ס שם מצריך להו צריכי עם הא דאשת איש הייתי וגרושה אני ונשביתי וטהורה אני ויליף לה מאת בתי נתתי לאיש הזה ובכל הנך ודאי דמהני אפילו חוץ לב"ד א"כ ה"ה הכא:
יח סָעִיף יג והוא לקחה ממך הש"ך כתב דאפילו יצא מב"ד יכול לטעון אח"כ שלקחה ממך בפני דלאו מגו למפרע הוא שהרי הוא אומר שכך כוונתו מתחילה ע"ש ועמ"ש בסמוך סעיף ך"ד:
יט סָעִיף יג לגבות מעותיו בתומים כתב דלדעה האומר דמחוייב להחזיר אפי' א"י להמחזיק שהיה שלו כ"א ע"פ הודעת המוכר כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ"ט נראה דיכול לגבות מעותיו כיון שלא הגיד להמערער רק מה שהגיד לו המוכר והמוכר לא אמר לו בל יאמר ולפעד"נ דליתא דכיון שהמוכר בעצמו נאמן לומר שלקחה במגו רק שהלוקח קלקל בעצמו במה שאמר דברי מותר שיודע שהוא שלו וכי נחייב למוכר מחמת שלא אמר להלוקח שלא יאמר זה להמערער הא גרמא בעלמא הוא:
כ סָעִיף יד דר בו המוכר יום א' עש"ך ס"א י"א עד ועוד בטוען על כלי לקחתי לא יהיה נאמן שהיה ביד פ' וכו' ותמוה לי דהאיך אפשר לומר במטלטלי שא"י שהיה ביד המוכר הא עיקר חזקת מטלטלין הוא שמחזיקין המטלטלין שבודאי בתורת מכר בא לידו דלא מחזקינין אותן בגגיבה ואבידה רק בדברים העשוין להשאיל מהימן ודוקא בטענת שאולין ולא בטענה אחרת וא"כ ע"כ מיד איזה מוכר קנה והוי כידוע שדר בו יום אחד דטוענין ואף בדברים העשוין להשאיל והמערער טוען שהשאילן למוכר מ"מ אפילו בדברים העשוין להשאיל ודאי דמ"מ דמי לדר בו יום אחד בקרקע דאלת"ה אפי' ידוע שהיה ת"י המוכר לא נטעון ללוקח אלא ודאי דדמי לדר בו חד יומא וכיון שהמערער בעצמו מודה שלא השאילן להמחזיק רק שאומר שהשאילן להמוכר שלו הוי כידוע שדר בו המוכר יום א' משא"כ בקרקע שלפעמים מניח ביתו ריקן וליכא תפיסה מוכחת וחזקת קרקעות הוא רק מדלא מיחה שפיר כתב הרמב"ן דבעינן עדים דוקא וע"י מגו לא טענינן עבורו והרמב"ן בעצמו הביא ראיה זו ממטלטלין לענין שא"צ ראיה שהוא לוקח או יורש וזה ראיה ברורה הוא מדברים העשוין להשאיל דאיכא למיחש שמא בשאלה בא לידו ואפ"ה נאמן לומר לקוחה בידי מפ' במגו לענין שנטעון עבורו אבל לענין שכתב הש"ך דלא בעינן עדים לדר בו חד יומא לאו ראיה הוא ונרא' דאפי' להרמב"ן אם טוען בפני דר בו שלשה שנים דהוה כטוען בפני לקחה דכיון שטוען שעשה חזקה גמורה הוי כידוע לו שמכורה הוא בידו:
כא סָעִיף יד יש לו טענה עם חזקתו עש"ך ס"ק י"ג שהקשה על הך דיעה דס"ל דבלא חזקת ג' שגים אף שהמוכר הי' נאמן לטעון לקוח במגו דלא הי' שלך לא טענינן זה ללוקח והיינו מטעם שכתבו התוס' בב"ב דף ל' בד"ה לאו קא מודית דלאו מגו הוא לגבי לוקח דאי הי' טוען לא הי' שלך לא הי' הלוקח מעכבו וע"ז הקשה הש"ך מהא דטוענין ליורש וללוקח בלא ראה אפילו בדברים העשויין להשאיל לקוח במגו דהחזרתי אף דהיורש והלוקח יודעין שלא החזיר שהרי הוא ת"י ולכאורה הוא תמוה גדולה ולפענ"ד נראה ליישב דהנה לכאורה אינו מן הסברא לטעון ללוקח והיורש טענה שהמוכר והמוריש א"י לזכות בהן רק מכח מגו דהא כשהמוכר טוען כן לא מהימן רק מכח מגו והמגו הוא ראיה והוכחה שאומר אמת דאילו הי' רוצה לשקר הי' טוען טענה מעליותא וא"כ היאך מצינו לטעון טענה זו להיורש וללוקח כיון דליכא טוען ואין לנו הוכחה שהיא אמת וכן הוא באמת דעת המהרי"ט בתשו' סי' ל"ט וז"א דלא טענינן ליורש וללוקח טענה שלא היה נאמן רק במגו ע"ש ונראה הטעם להפוסקים דס"ל דטענינן דהוא מטעם דהלוקח יכול לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטר' למרי' כמבואר לקמן בסי' קמ"ח בחד דלקח מד' ועיין במ"ל פ' ט"ו מטוען הלכה י"א שלמד מזה לכל מקום שאינו יכול ליקח אותו מהמוכר שאף מהלוקח א"י ליקח דמצי למימר ליה מאי אפסדתיך וכל דבר שיכול להחזיר דיינינן ליה כאלו כבר מהודר ומה מכר ראשון לשני וא"כ לכאורה קשה אהא דאמר בש"ס את לאו קא מודית הא יכול לומר אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למריה ומהמוכר לא תוכל להוצי' שיהיה נאמן במגו דלא היה שלך ונדון אותו כאילו כבר מהודר וכיון דה"נ אם כבר עמד בדין ונפטר א"י להוציא ממנו כמבואר בסעיף ט"ו וכיון שהן מוחזקין אף דלא עמד בדין הוי כאילו כבר עמד בדין כמ"ש הרשב"א ביבמות דף ל"ה ע"ש ולתרץ זה נראה דהא ביבמות דף ל"ז תלה פלוגתא דאדמון וחכמים באבדה לו דרך שדהו בהא דקם דינא וע' בחדושי הרשב"א שם דכיון שהן מוחזקין אפי' שעדיין לא עמדו בדין דנין אותו כאילו כבר עמדו לדין ונפטרו וע' בתרומת הדשן סי' ש"י שכ' דהוא מטעם דהוי ביאוש וא"כ נראה דלא אמרינן אי שתקת רק במקום שלא עבידא לגלויי כמש"ל בסוף כללי תפיסת ע"ש אבל במקום דעבידא לאגלויי לא הוי יאוש ולפ"ז הכא דאין המוכר נאמן רק במגו דלא היה שלך ואילו אתי עדים שהיה שלו מוציאין אותו מידו לא מיאש נפשיה דסבר שימצ' עדים ולפ"ז א"ש דדוקא כשאין המוכר נאמן רק במגו דלא היה שלך וכל אימת דאתי עדים מפקינן ליה לא מתייאש וכיון שזה יודע שהיא שלו ולא נתיאש חייב להחזיר משא"כ במטלטלין וליכ' עידי ראה אם מחזיר זה הלוקח למוכר בינו לבינו והמוכר ילך ויראה אותו לפני ב"ד ויטעון לקוח יהיה נאמן במגו דלא היה מראהו והיה טוען החזרתי והי' נאמן לעולם וא"א שוב להמערער להוציאו לעולם ודאי דיכול זה הלוקח לומר אי שתקת ודנין אותו כאילו הוא כבר מהודר וכן ביורש כיון שאביו היה יכול לטעון וטוענין שאביהם ודאי היה טוען לקוח וכיון דאילו היה טוען לקוח היה נאמן לעולם דיינין ליה כאילו כבר עמדו בדין כיון שהן מוחזקין כמ"ש הרשב"א ומש"ה גם היורשים פטורים מלהחזיר:
כב סָעִיף יד קניתי' סתם עש"ך ס"ק ט"ו שהקשה דהא הוי מגו למפרע ע"ש ובקצה"ח משיג עליו וכתב (דבפני) בפני זבנא ממך הוא גופיה טענה מעליותא הוא בלא שום מגו ובדף מ"א דאמר הטעם משום מגו אין הכוונה משום מגו רק הכוונה הוא בלשון מגו לומר דכמו שמהימן כטענה זו כמו כן מהימן בטענה זו ע"ש ומלבד שהוא דוחק נלפענ"ד להוכיח דא"נ רק מטעם מגו דבב"ב דף כ"ט גבי עדות השוכרים פריך הש"ס הני נוגעים בעדותן הן וכו' ולכאורה קשה הא מבואר בדף ל"נ דאם אמר לפירות ירדתי דנאמן א"כ נטעון לשוכרים דילמא אמשכיר מכר לפירות אך זה ל"ק דל"ד ללוקח דטענינן דשאני לקוח דחזקת מי שמוחזק בו מהני ג"כ על להבא משא"כ חזקת פירות לא מהני רק במה שכבר אכל ומטעם תפיסה אך הא ק? דליהימני' השוכרים במגו דאו בעי אמרי השוכרים בפנינו ירד המשכיר לפירות ע"ל ג"ש והשכיר לנו ויהיו נאמנים במגו דלפירות ירדנו ואם נאמר דטענת בפני זבנה צריך מגו דוקא א"ש דכאן ליכא מגו דלפירות ירדנו מהמערער דיראין עצמן מהמחזיק כמ"ש התוס' בד"א הני נוגעין אבל אם נאמר כדעת הקצה"ח דמגו הוא דכמו שנאמנים ע"ז כמו כן נאמנים ע"ז ובפני זבנה בעצמו טענה מעליותא היא קשה דליהמני במגו דבפני זבנה לפירות דאז אין להן לירא לא מהמערער ולא מהמחזיק אלא ע"כ דבפני לא מהני אלא משום מגו וכמש"ל והטעם דכיון שאין המחזיק בא מכח טענת עצמו אין חזקתו מועלת לו דבעינן בחזק' שהמוחזק יבא בטענת עצמו ואז מועיל חזקתו וכיון שבא מכח המוכר שלו צריך דוקא לטענת מגו ומה שהביא בקצה"ח ראיה מדברי הרא"ש והטור מהא דמודי נהרדעא ע"ש יתבאר לקמן בסעיף ך"ד ע"ש.
כג סָעִיף טז לא טענינן ליה ונראה דמ"מ ליורשים טענינן דומיא דטענת משטא דסי' פ"א לא טענינן ליה וליורשים טענינן:
כד סָעִיף יז אתה נוח לי. עש"ך בסי' ש"ו ס"ק י"ב שהביא קושית המרדכי מהא דמרא' דינר לשולחני ונמצא דע דחייב משם דיני דגרמי וע"ש מה שתירץ:
כה סָעִיף יח לשום מתנה עש"ך סקי"ז שתמה ע"ז דהא אנן קי"יל כרב דהמעו' פקדון ע"ש ולפענ"ד נראה דדעת הרב הוא דכאן כ"ע מודים דליכא למיחש לפקדון דגרע מהא דאמרינן ביבמות ד' קט"ו כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גבי והיינו משום דיהיה נאמן לטעון שהוא שלו וא"כ הכא כיון דנתן להמוכר המעות בשם מכירה לפני עדים ואז המוכר נאמן על כל טענה שירצה כמ"ש הרב ואפי' שבוע' א"צ וגם אפי' אם יש לו איזה טענה שאינו זוכה בדין יכול הוא לומ' דזבין דיני' ובכה"ג ודאי לא מפקיד גביה וע"כ משום מתנה נתן לו משא"כ בהכיר בו שאינו שלו או במקדש אחותו דבודאי יתחייב להחזיר ושום טענה לא יועיל ואפי' החזרתי לא תהיה אחותו המתקדשת יכולת לטעון כיון שקיבלה לשם קידושין וכיון דשמואל סבר לשם מתנה שייך לומר מי יימר דמחייבי לי רבנן ולכך אמרי' דגמר ונתן לשם פקדון ולבסוף יתבעהו להחזיר לו והנה בתומים כ' דאם קיבל אחריות לא הוי מתנה כמ"ש התו' בב"מ ט"ו ע"ב ד"ה מעות יש לו לענין הכיר בו שאינו שלו וה"נ דכוותיה ולפענ"ד לא דמי כלל דבשלמא בהכיר בו שאינו שלו איכ' חיוב אחריו' על המוכר שאם יטרפו ממני יתחייב לשלם שופר' שבחא ופירי וי"ל שלא נתן לו לשם מתנה רק לשם תועלת האחריות דשבחא ופירי וגם יש לו תועלת להלוקח באכילת פירו' עד שיבוא הטורף משא"כ במכר את אשר הוא שלו לגמרי שאין להלוקח שום תועלת בחיוב אחריו של המוכר וגם בהמוכר אין עליו שום חיוב בקבלת אחריות נגד מי שהשד' שלו לגמרי ולכך סתמו הפוסקי' וכתבו דהוי מתנה בכל ענין ובהא דפסק הרב שנאמן לומר שטעה אף דבכ"מ טעיתי טענה גרועה היא הכא שאני כיון דהמוכר בעצמו מודה שאין לו שום טענה סברא הוא שטעה ולפ"ז אם המוכר אומר שהי' לו איזה טענה אף שאינו זוכה בדין לפי טענה ההיא וטוען שנתן לו המעות מחמת שרצה לקנו' דינו נאמן המוכר ואין הלוקח נאמן לומר טעיתי שהיא טענה גרועה ועסמ"ע סקמ"ד מ"ש דמיירי שידוע שקנאה ב"פ והוא תמוה דאפי' במודה והלה טוען שטעה סגי דל"ש מגו שאין טוען ברי שנתנה במתנה וגם א"ל דקאי ארישא בטוען חזר ולקחה שכ' בס"ק מ"ג טעם למה נאמן ולזה כתב דמיירי בידוע דבמודה בלאו הטעם מהימן במגו אמנם גם בזוז קשה דהא בעינן הטעם לענין דל"צ שבועה דמטעם מגו בעי שבועה:
כו סָעִיף יט שאכלה ז' שנים. עסמ"ע ס"ק מ"ו עד כ"ז שאין המערער מביא ראיה שדר בו המוכר יום א' וכו' שלא בדקדוק כ' כן וקיצר בלשונו דהא כיון שכבר החזיק ראובן ג"ש מקודם והוי כידוע שהקרקע של ראובן רק שי"ל שמא חזר ומכרה לשמעון צריך שיהי' שמעון דר בו יום א' והלוקח ממנו צריך שיחזיק ג"ש וע"כ כוונת הסמ"ע הוא ג"כ לזה ?דסיום דבריו שכתב ולא היה הפסק קשה:
כז סָעִיף כא חד יומא נאמן. עש"ך ס"ק ך"א ובתומי' הביא בשם הרמב"ן דאם יש עדים על אכילת השש שנים דלית ליה מגו דזבינתיה מינך דא"כ למה אכל הב"ש הקודמי' ואם יאמר שמקודם לפירו' ירדתי א"כ אין לו חזקה כלל כיון שמעיקרא לפירו' ירד ע"ש וע' בסי' ק"ג סעי' ג' מחלוקת הפוסקי' בזה ולפענ"ד נראה דדעת הפוסקי' דלא חילקו בזה דס"ל דכאן שבא ליד אחד וממנו לא בא לידו בתורת שכירות דהוי חזקה נגדו דגרע מנשתנה שמו ועניננו שכ' הסמ"ע שם ס"ק ד' גבי ירד לנכסי א"א ונתגרשה עמ"ש וע' תומים דא"נ במגו דאי בעי אמר לקחתי מהמוכר וגם קניתי מהמערער משום דעביד איניש דזבין דינא ויהי' נאמן אפי' כשלא ידע שיש שטר להמוכר דהא לא יהי' לו שוב שום מורא משניהם משום דהוה מגו גרוע דל"ש שיהי' זבין דיניה ודע שכאן מיירי שעכשיו נודע לו מהשטר אבל אם מודה שכבר ידע מהשטר קודם שכלה אכילת ג"ש הוי כידע ממחאה ותליא במחלוקת שהביא בסעיף ב' אי מהני מגו כשידע מהמחאה וע"ש בסמ"ע ס"ק ד':
כח סָעִיף כב וכל המתגבר ירד בה. בתומי' כ' דדוקא כשהעדי' מכחישין זא"ז בשנים ידועים דאז הוא מילתא דעבידא לאגלויי דאפשר שיבואו עדים אחרי' על ג' שנים הקודמי' או המאוחרים אבל כשהעדי אומרים שהיא של אבותיו מעולם ועדי' מכחישין אותן דאז א"א לאגלויי שאם יבואו אלף עדים תרי כמאה ודנין בו דין הלוקח ע"ש ולא ידעתי מציאו' לזה דמ"מ אפשר יבואו עדי' או שטר מכירה שקנו אבות אבותיו דלא יתכחשו מעדים אלו:
כט סָעִיף כד אפשר לפרש דבריו. עסמ"ע ס"ק ס' כגון שאמר ירשתי מאבותי ועש"ך ס"ק כ"ג שהקשה כיון דהטור פוסק דלא מהני כשטוען דר בו יום א' בפני אפי' במגו ועכ"צ לפרש דבריו ולומר שבפניו לקחה וא"כ גם בלוקח כשטוען קניתי סתם נטעון עבורו שלקחה בפניו וכו' ע"ש ולפעד"נ דהטור קאי על שטען של אבותי ואמר נמי שירשתי ממנו דהיינו שאמר של אבותי וירשתי מהם וכיון שאמר של אבותי מחשבינן לי' לטענת ברי כאלו אמר יודע אני בברי שהוא של אבותי וכה"ג נמי בלוקח אילו אמר שדה זו של פ' היא ולקחתיה ממנו מהני כמו באמר מפ' זבינתיה דזבנה מינך שכ' הש"ך בסק"י דהב"ד מחוייבין לפרש דבריו ולומר שכוונתו היה שיודע בברי דזבנה מיניה (ומ"ש הש"ך כאן דאין טוענין עבורו סותר מ"ש שם) וה"נ דכוותי' וכוונת הרמ"א הוא כך דאם המחזיק טען תחילה של אבותי שירשתי ממנו מפרשינן דבריו שהיה של אבותיו בשעה שירשה ממנו משא"כ כשהמערער אמר תחלה של אבותי שהי' כוונתו שהי' מעולם של אבותי והמחזיק אמר אח"כ לסתור דבריו של אבותי אמרי' דודאי הי' כוונתו ג"כ שהיה של אבותיו מעולם כיון שאמר זה להשיב על דברי המערער וכ"כ הטור וז"ל דמשמע ולא של אבותיך שהרי בא להשיב על טענת המערער ולומר לא כי וכו' ע"ש ובתומי' כ' ראיה דלשון ירשתי מאבותי לא משמע מעולם ממתני' דהבא משום ירוש' א"צ טענה והיינו שאמר ירשתי מאבותי אף דיש לכשנגדו עידי אבות ואם נאמר דלעולם משמע הרי הוכחש מעדי' ע"ש ודבריו תמוהין דהא שם ע"כ מיירי שיש לו עדים שדרו בו אבותיו יום א' כדאמר התם בדף מ"א א"צ טענה הא ראיה צריך וכשיש לו עדים ודאי מהני כמבואר בהג"ה כאן ומ"ש בתומים דלהסמ"ע ס"ק מ"ג שמחלק דכשטוען המערער ברי בזה כ' הרמב"ן דבעינן דוקא עדים על שדרו בו יום א' אבל כשהמערער הוא יורש וטוען שמא לא בעי עדי' ומהימן המחזיק לומר שדר בפניו יום א' והביא דברי הרמב"ן שכ' בהדיא כן ודאי ל"ק כלל קושית הש"ך וזהו אמת וברור והש"ך לא הקשה זה רק לשיטתו שחולק על הסמ"ע בס"ק כ"ה ע"ש אמנם דהעיקר כדברי הסמ"ע כמבואר ברמב"ן בהדי' כדבריו ולדינא אין נ"מ דהא הש"ך בסקי"ב מסיק דמהני כשטוען בפני דר בה יום א':
ל סָעִיף כד והמחזיק אומר של אבותי. עש"ך ס"ק כ"ד ובקצה"ח תמה על הש"ך שמפרש דמיירי בהך עובדא שהעדים העידו שלא דרו בו אבותיו של זוז כלל כיון דהש"ך פסק באומר קניתי מפ' סתם א"י להוסיף ולומר בפני זבנה דה"ל מגו למפרע א"כ היאך יכול להוסיף כאן ולומר בפני לקחו אבותי מאבותיך הא ה"ל מגו למפרע ולפענ"ד נראה דל"ד דשם לא אמר רק קניתי מפ' סתם ולא יותר ושוב כשאמר בפני אין זה פי' רק טענה מחודשת משא"כ כאן שאמר של אבותי כשאמר אח"כ בפני אין זה מחודש רק שמפרש דבריו מה שאמרתי של אבותי הוא טענת ברי שיודע אני בבירור שהוא של אבותי שלקחוהו בפני ובאמת אם לא אמר מקודם רק ירשתי מאבותי לחוד הוי כאומר זבינתי' מפלוני דא"י להוסיף ולומ' בפני דה"ל מגו למפרע ומ"ש הוא לתרץ דכיון שיש לו מגו והוא מוכחש מעדי' יכול לחזו' ולטעון כדי שלא יהי' מוכחש מעדי' כיון דמגו כעדי' דמיא והוי בב' בתי עדי' המכחישים זא"ז שמיישבין דבריהם לא נהירא לי לומ' דבמקו' מגו יכול לחזור ולטעון כשהטענ' אי מוכחש מעדי' שלא אישתמט שום פוסק לכתוב כן ומ"ש דזבנון מינך בפני בעצמו טענה מעליותא הוא עמש"ל ס"ק כ"ב בזה:
לא סָעִיף כד דמשמע ולא של אבותיך עש"ך ס"ק כ"ד עד דנהי דהוכחש במה שאמר מעולם מ"מ בחד יומא לא הוכחש וכו' ק"ל דהא הוחזק כפרן בממון זה דמבואר בסי' ע"ט סעיף י"א דאפי' באמר לא עברתי בצד עמוד זה והוכחש אי לאו דמילתא דלא רמי' על אינש לאו אדעתיה היה הוחזק כפרן גם מה שכ' דאין בלשון זה משמעות ולא של אבותיך ק"ל דהא הטור כתב הטעם דהמשמעות הוא כך משום שבא להשיב על טענת המערער וכו' ע"ש:
א סָעִיף א מבטלת. (ושטר שכירות מהני כמחאה מהר"י אדרבי ז"ל סי' רי"א ועיין בתשובת מהר"י הלוי ז"ל סי' ס"ג. כנה"ג):
ב סָעִיף ב שמודה. דמצי להשתמט ולומר סברתי דלא כוון במחאתו אלא להשטות בי כיון דלא מיחה בפני שנים ומש"ה לא נזהרתי בשטרי. סמ"ע:
ג סָעִיף ב לומר. ואע"פ שאז היה עד אחד מכחישו חשיב מגו כיון שלא היה צריך לישבע ש"ד וע"ל סי' צ"ג ס"ב בהג"ה מ"ש שם ועיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ב דף קי"ז. ש"ך:
ד סָעִיף ב שחולק. דאפילו אין כאן עד כלל כיון שמודה במחאה כ"פ רבינו ירוחם ני"א סוף ח"ג. שם:
ה סָעִיף ג יאמרו. שהרי לא אמר אלא שלא יאמרו לו הא לאחרים לא הזהירם. סמ"ע:
ו סָעִיף ד תובע. כתב הסמ"ע דלהי"א שכתב הרמ"א לפני זה שא"צ לומר אתבע כו' כ"ש בהא דאצ"ל כן וע"ש מ"ש עוד בביאור דין זה:
ז סָעִיף ה ב'. אפילו בזה שלא בפני זה מצטרפין כ"כ הנ"י בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר. ש"ך:
ח סָעִיף ה כתובו. הטעם דזכות הוא למערער וזכין לאדם שלא בפניו וכתבו התוספו' אע"פ דשאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנה היא זו שיחשב עדות לבטל החזקה בעדות כל דהו וגם תקנה הוא למחזיק שעל ידי זה יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה. סמ"ע:
ט סָעִיף ה שהה. הטעם דיכול המחזיק להתנצל ולומר כשראיתי דשתק ג"ש לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הראשונה. שם:
י סָעִיף ו מכרה. כבר נתבאר זה בסוף סי' קמ"ד ויתבאר עוד בסי' זה סעיף י"ט. שם:
יא סָעִיף ח בלוקח. מדברי הרשב"א מוכח דהיינו דוקא כשמובטח בלוקח זה שלא ישקר לטעון שקנהו מהמערער או שהודה הלוקח כן בפני עדים דאל"כ צריך לעשות מחאה כדי שלא יטעון הלוקח שמהמערער קנהו והרי יש לי עידי חזקה. שם:
יב סָעִיף ט תחזור. בטור כת' ז"ל נשבע ונוטל כו' והביאו הסמ"ע ונ"ל טעם לשבועה זו כיון שבא להוציא הקרקע מיד זה שהחזיק בה ג"ש חשיב כנוטל ונשבעין אפילו על טענת שמא כמ"ש בסי' צ"א וסי' שנ"ז ושע"ה דליטול נשבעין אפילו על טענת שמא וכן הוא בתשובת מיי' ס' קנין סי' ז' דטובא אשכחן ליטול דנשבעין על טענת שמא וע"ל סי' רכ"ב בסמ"ע ס"ק י' ומ"ש הסמ"ע דהמחבר סמך עצמו אמ"ש בסי' ק"מ במערער על המחזיק דצריך שבועה ומיהו יש לחלק כו' אילו ראה דברי המחבר בבד"ה לא כ"כ שכתב שם שבועה זו א"י למה ע"ש ובתשובת רש"ך ס"ב סי' ע"ח. ש"ך:
יג סָעִיף ט וטוען. והנ"י כתב דצריך לטעון שטר היה לי ואבדתיו ולא רציתי לטעון כן תחלה שיראתי פן יאמר לי המערער אחוי שטרך וכ"מ בגמרא. סמ"ע:
יד סָעִיף י ודין. וא"צ הלוקח או היורש להביא ראיה שהוא יורש או לוקח אלא כיון שהחזיק ג"ש סגי וטענינן ליה כ"כ הטור בשם הרמב"ן והרא"ש וכן הסכים הה"מ פי"ד דטוען ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קפ"ג ורל"ב ובתשובת מהרי"ט סי' ט' ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' רנ"ה ובתשובת המבי"ט סי' רי"א ח"ב דאין טוענין לשוכר. ש"ך:
טו סָעִיף י המוריש. עיין בב"ח ובתשובת מהר"א ששון סי' מ"א ובסוף ספר משאת בנימין. שם:
טז סָעִיף י מוקמינן. מלשון הג"ה זו וסדרו וטעמו משמע דאפילו לא החזיק בה הלוקח ג"ש מחזקינן הקרקע בידו. סמ"ע:
יז סָעִיף יב שליח. ואפילו אמר ממך זבנתי ולא ע"י שליח נאמן במגו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ז"ל אבל שלא בשעת חירום אע"ג דאמר זבינתיה ממך ביום פ' א"צ להביא ראיה במגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כו' עכ"ל וממ"ש ביומא אחרינא הואי בהדך משמע דאף דאיכא עדים דלא הי' כאן כלל י"ל שהוא הי' במקום המערער ושם קנהו מידו. שם:
יח סָעִיף יג יודע. הטור מסיק בשם הרא"ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שא"ל כן מקרי יודע וה"ל שלו ודאי וקניית המוכר מהמערער ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט"ו מוכח דגם להמחבר ס"ל כן כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כת' דנ"ל עיקר כהרמב"ם ושאר פוסקים דצריך שיאמר שידע זה בבירור בלי אמירת המוכר ואז ה"ל ספק וע"ש:
יט סָעִיף יג לקחה. פי' הש"ך שעדיין אינו טוען ברי אלא שאומר מסתמא אותו מוכר לקחה ממך או שאומר המוכר אמר לי שלקחה ממך אבל אם אומר בפני לקחה ממך נאמן ואפילו אם אמר מתחלה סתם פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואח"כ אומר בפני לקחה ממך וזה כונתי תחלה באמרי שהוא לקחה ממך נאמן וכן כת' הרא"ש ובסמ"ע כת' דהתוספות חולקים על זה ולפי עניות דעתי דגם התוס' מודים לזה אלא שקצרו בלשונם כו' ע"ש:
כ סָעִיף יד עדים. אבל אם לא הביא עדים אפי' טוען שברור לו שדר בו בפניו יום א' לא הוי חזקה כ"כ הטור וכן מצאתי בבעל המאור וכ"מ בס' המלחמות שם אבל בתוספות ובמרדכי אית' דה"ה אם טוען בפני דר בו יום א' הוי חזקה וכן הוא בהג"א בשם רשב"א וכן מוכח בתוספות להדיא דקמיה דידי דר ביה חד יומא דינו כיש עדים וכ"מ באגוד' ובהגהת מיי' ובסמ"ג וכן נ"ל כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"א עכ"ל הש"ך ועיין שם:
כא סָעִיף יד אחד. וטוען אח"כ קניתיה מפלוני אפי' אינו אומר דזבנה מינך רק שטוען סבור הייתי שזבנה ממך הוי חזקה כיון שמביא עדים שדר בה יום א' והחזיק זה ג"ש או שטוען שברור לו באופן אחר שקנהו ממנו וכ"כ בעל העיטור וכן מוכח בפרשב"ם עיין בתשו' מהרי"ט סי' קי"א. ש"ך:
כב סָעִיף יד אין. הטעם כיון דמתחלת דבריו משמע שהוא בעצמו לא ידע מהמכירה אלא שהמוכר א"ל כן איך יחזור ויאמר שקנאה ממך בפני משא"כ כשאמר מתחל' מפלוני שקנאה ממך א"צ להוסיף על דבריו אלא תיבת בפני לכך שומעין לו. סמ"ע:
כג סָעִיף יד סתם. והש"ך כת' דדין זה תמוה בעיניו דהרא"ש לא קאמר אלא כשאמר מתחלה דזבנה מינך אז י"ל דכונתי הי' דזבנה בפני ולא הוי מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתיה סתם א"כ א"י עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי מעיקרא הודה שהיתה שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה כו' ע"ש דמסיק שנ"ל ברור שט"ס הוא בטור וכצ"ל אבל אם אמר מתחלה מפ' קניתיה דזבנה מינך סתם ושוב מוסיף וכן הוא ברמזי הרא"ש שחיבר הטור כו':
כד סָעִיף יד שומעין. היינו דוקא קודם שיצא מהב"ד אבל משיצא מהב"ד אין שומעין לו בכל ענין כמ"ש הטור והמחבר בסכ"ד ע"ש. סמ"ע:
כה סָעִיף טז אבל. נרא' דה"ט דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי. שם:
כו סָעִיף יז מחייבים. נרא' דאפילו אם אחר שבאו עדים הודה ואמר שמפני דהשני נוח לי יעצו לא מהני כיון שכבר כפר ולא אמרינן בזה מילי דכדי לא דכירי אינשי. שם:
כז סָעִיף יח הביאו. ע"ל סי' קמ"ב סס"א ובתשו' מהרשד"ם סי' שכ"ד:
כח סָעִיף יח מתנה. כמו שאמרו בפ"ק דב"מ גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה ובמקדש אחותו דאיפליגו רב ושמואל דהלכ' כשמואל עכ"ל תשובת הרשב"א שבב"י ותמוה לי דהא אסיק רבא שם דהלכתא מעות יש לו והיינו דלא כשמואל וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בסי' שע"ג ואע"ג דלגבי מקדש אחותו קי"ל דאין המעות חוזרים וכמ"ש בא"ע סי' נ' והיינו מטעם שכתב הה"מ דקי"ל כשמואל בדיני שאני התם וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ וז"ל מהא דפסק רבא דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדלמא שאני בין אחותו לנוכראה ע"כ וכה"ג מחלקים בש"ס שם ודוחק לומר דשאני הכא כיון דהכיר בה שאינה שלו אלא של עצמו אפי' רבא מודה ועוד דא"כ לא היה צריך הרשב"א לו' דהלכה כשמואל דהא כיון דרבא מודה א"כ גם רב מודה וצ"ע עכ"ל הש"ך:
כט סָעִיף יט שדר. לפי מאי דמסיק שטענת המערער הוא שקנאה מהמוכר קודם קניית המחזיק לא היה צריך המחזיק להביא עדים שהמוכר דר בה דהא גם הוא מודה שהיתה של המוכר אלא צ"ל שטען כן קודם שידע במה מערער עליו ולפ"ז צריכים לגרוס ויש לי עדים ר"ל שהמחזיק טוען כן ולא שכ"כ המחבר לדינא. סמ"ע:
ל סָעִיף יט ודי. וג' שנים אלו צריכין שיתחילו קודם קניית המערער ואפי' יום אחד וסגי בהכי כשאכל משם והלאה ג"ש ומש"ה כתבו הט"ו בחזקת ג"ש ולא כתבו בחזקה ג"ש ודו"ק וע"ל ס"ס קמ"ד. שם:
לא סָעִיף כ כלום. הטעם מבואר בטור דהודאת פיו שאמר ג"ש דמשמע ולא יותר פוסל העדים שמעמידים על חזקת ז"ש וא"י לחזור ולטעון אם סותר דבריו הראשונים. שם:
לב סָעִיף כא בענין. נ"ל דה"ה אם יש עדים שאחר שמכרה המוכר למערער דר בה המוכר חד יומא נאמן המחזיק שקדמה קנייתו במגו דאי בעי הוה טעין שהמוכר חזר ולקחה מהמערער וכ"מ להדיא בחדושי הרמב"ן ע"ש. ש"ך:
לג סָעִיף כא נאמן. אע"פ שאין לו עדים רק על ג"ש ולא יותר נאמן אע"ג שמכרה המוכר לאחר בשטר נאמן שלקחה קודם וא"כ המכירה היתה שלא כדין ואין לה שם מחאה. שם:
לד סָעִיף כא מינך. ובס' ת"ח נראה דלא הוי מגו דהוי העזה ולא דק כדמוכח בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ולקמן (סכ"ה) [כ"ד] וכן בסי' קמ"ט ס"כ ע"ש. שם:
לה סָעִיף כב מסלקין. היינו כשיש ראיה לכל א' משניהן ולזה הג' אין ראי' אף שאומ' דשלו הוא קודם שגבר אחד מהשנים דאמרי' דשל אחד משניהן הוא בודאי כיון דיש להן ראיה ולזה אין לו וגם אפי' אם אין לשום א' ראיה אלא שכל א' משניהם טוען שלי הוא וזה הג' תקף בלא טענת שלי הוא אז ג"כ מוציאין מידו כמ"ש בסי' קל"ט ס"ב ע"ש. סמ"ע:
לו סָעִיף כג והרי. פי' לפי עדותן הדין נותן שהיא שלו וברשותו. שם:
לז סָעִיף כג החזקה. דאף דהוכחשו עדים הללו במקצת עדותן מ"מ במאי דלא אתכחשו מאמינים להם כיון דלא ידעינן איזה כת העידו שקר וכעין זה כתב הט"ו בר"ס ל"א דב' כיתי עדים המכחישין זא"ז כל א' באה בפ"ע ומעידה בעדות אחרת ע"ש. שם:
לח סָעִיף כג חוזרים. ה"ט דדוקא בדין שלפני זה שדינו כל דאלים גבר אמרינן כיון שגבר הא' תו לא מפקי' מיניה אלא בעדות ברור' דלאו שלו הוא משא"כ בזה שהב"ד אסקוהו לא' ולבסוף נתברר שלא ה"ל לאסוקיה כיון שגם להב' יש עדים כמוהו אמרינן הב"ד אסקוהו והם יסלקוהו ויהיו שניהם שוים כבתחלה ויחזור הדין לכל דאלים גבר וכ"כ הטור בשם הרא"ש ולאפוקי ר"ח והרמב"ן ע"ש. שם:
לט סָעִיף כד כלום. ר"ל כיון שמה שטען שהיה של אבותיו כבר אתכחיש ואין לו זכות אלא חזקתו שאכל הוא הפירות ג"ש והרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה"ל חזקה שאין עמה טענה. שם:
מ סָעִיף כד לפרש. פי' הסמ"ע דאין טוענין עבורו ומפרשין דבריו כן אע"פ שהוא לא טען לפרש דבריו והש"ך השיג ע"ז ע"ש באורך:
מא סָעִיף כד מאבותיך. הא דלא קאמר נמי שאבותי לקחוה ממך משום דבכה"ג אין שומעין לו כל זמן שאין לו ראי' שאבותיו דרו בו יום א' כיון דהמערער טוען ברי שלא מכרו לאבותיו משא"כ בטוען אבותי לקחו מאבותיך דא"י המערער לטעון ברי שלא מכרו אבותיו עכ"ל הסמ"ע ואני חוכך בזה דמה בכך ס"ס המערער טוען ברי שהי' של אבותיו א"כ זה שטוען שהיה של אבותיו חזקה שאין עמה טענה היא ובעי ראיה שאבותיו דרו בו יום א'. ש"ך:
מב סָעִיף כד תחלה. פי' טענה ראשונה דהמחזיק שאמר של אבותי היה בב"ד בזה אמרו כשיצא אח"כ חוץ לב"ד וחזר ובא ליתן אמתלא אמרינן שלמדוהו לטעון שקר אבל אם מה שאמר תחלה של אבותי אמר חוץ לב"ד ואח"כ בא לב"ד וטען אבותי קנאו מאבותיך שומעין לו דאמרי' דאינו משקר אלא דאין אדם מגלה טענותיו אלא בב"ד ומש"ה י"ל דבכה"ג חוזר וטוען אפי' סותר דבריו הראשונים וכ"ש כשנותן אמתלא. סמ"ע:
מג סָעִיף כד שחולק. דה"ל כאילו מודה בעצמו שלא לקחוה אבותיו והודאת בע"ד אפי' חוץ לב"ד כק' עדים דמי ואע"פ שהמודה לחבירו שחייב לו כל זמן שלא אמר אתם עידי י"ל משטה אני בך שאני הכא שלזכות עצמו בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות עצמו. כ"כ הטור בשם ר' יונה. שם:
מד סָעִיף כה מקויים. לאו דוקא אלא אפי' אם יכול לקיימו עוד. כ"כ הטור ועיין בש"ך:
מה סָעִיף כה עומד. פי' אפי' בלא החזיק ג"ש כו'. עיין בש"ך:
מו סָעִיף כה ידו. ובשטר הלואה בכה"ג אין הולכין אחר השטר כמ"ש הט"ו בס"ס פ"ג והטעם דלעולם אין מוציאין בכה"ג מיד המחזיק וכל חד לפי ענינו. סמ"ע:
מז סָעִיף כה כזו. ע"ל סי' ס"ו סי"ג ולקמן סימן רמ"ג ע"ש:
א סָעִיף ג אפ"ה הוי מחאה. עיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן צ"ח שהסביר יפה בטעם הדבר:
ב סָעִיף י ודין. עבה"ט שכ' וא"ל הלוקח אי היורש להביא ראיה שהוא יורש כו' עד וכן הסכים הה"מ פי"ד דטוען וע' בתומים ובנה"מ דדוקא כשהיה ג"ש ביד היורש או הלוקח וביד המוריש או המוכר יום א' א"ל ראיה שהוא יורש או לוקח כיון דיש לו מגו דמינך זבינתיה אבל להיפוך שהיה ביד המוכר או המוריש ג"ש וביד היורש והלוקח יום א' דלית להו תנו דמינך זבינתיה צריך להביא ראיה שהוא יורש או לוקח ובאם לאו יכול המערער לטעון שהמוכר או המוריש היו מודין לו שלפירות הורדתיו וכדומה וכן מבואר מתשו' הרשב"א שהביא הב"י מחו' י"ד ע"ש. ועיין בס' לחם משנה פי"ד דטוען ה' י"ג עמ"ש הה"מ שם ויש מי שפירש (הוא הרמ"א שהביא הטור סכ"ז) דבעי ראיה שהם יורשים או לוקחים מזה שהחזיק יום א' כו' כתב הלח"מ וז"ל אין לפרש דר"ל שהוא בן המת או קרוב שראוי ליורשו אלא אע"פ שידענו שזה יורשו מ"מ צריך להביא ראיה שבא לו בתורת ירושה דאל"כ אפשר שאע"פ שאביו אכלה יום אחד הורידוהו בתורת אריסות ואילו היה כאן היה מודה. לכך צריך שיביא ראיה שהניחה לו אביו בתורת ירושה והרמב"ן ז"ל סובר דאע"פ דלא ידענו כן כו' עכ"ל. ולפי דבריו יוצא לנו דין חדש דאע"ג דאנן קיימ"ל כהרמב"ן והרא"ש מ"מ הא בהיה ביד המוריש ג"ש וביד היורש יום א' מודה הרמב"ן להרמ"ה כמש"ל וא"כ לפ"ד הלח"מ לא סגי במביא ראיה שהוא קרוב הראוי ליורשו אלא צריך להביא ראיה שהניחה לו הכיורים בתורת ירושה. אולם בתשובת בית דוד חח"מ סי' ב' האריך להשיג על הלח"מ הנ"ל וכתב שדבריו כאן אין להם פנים כלל בהלכה ע"ש גם בש"מ פ' חז"ה דף מ"א ע"ב בד"ה וחזיתיה לדעתיה מבואר ג"כ דלא כהלח"מ אלא דאף לדעת היש מי שפירש סגי במביא ראיה שהוא קרוב הראוי ליורשו דאז הדרינן לכללא טוענין ליורש עש"ה. ומ"ש הבה"ט ובתשו' המבי"ט סימן רי"א דאין טוענין לשוכר ע' בנה"מ ובספר שער משפט מזה:
ג סָעִיף י ובעל חוב שגבה קרקע. ע' בתומים ובנה"מ שכתבו דוקא שכבר מוחזק בו אבל לגבות לא כיון דקיימא לן בע"ח מכאן ולהבא גובה ה"ל להוציא כו' וכן כתב בסוף תשובת מ"ב בחידושי דינים זה לסימן וז"ל צריך להתיישב מ"ש בתשובת הרא"ש סוף כלל צ"ח דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח ובכלל צ"ט סימן ז' כתב דלא דמי בע"ח ליורש ולוקח ואין טוענין לבע"ח ונראה לתרץ דבתשובה הראשונה איירי שכבר ירד המלוה לנכסי הלוה והחזיק בהן ואחר כך בא המערער לערער שאז אין מוציאין מידו וטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח אבל בתשובה השניה מיירי שהבע"ח והמערער באין בבת אחת זה רוצה להחזיק וזה גם כן רוצה להחזיק וכה"ג אין טוענין לבע"ח דהא ב"ח בא להוציא דקיימא לן כרבא בפ' כל שעה דאמר בע"ח מכאן ולהכא הוא גובה ולכך א"י להוציא אלא בטענה ברורה ודאית מהשתא יפה פסק מהר"ש לוריא בתשובה סימן א' עכ"ל וע' בתשובת בית דוד חח"מ סי' ב' שכתב דפשוט החזיק ולא החזיק דאמר התומים (והמ"ב) אין כוונתו על חזקת ג"ש רק על חזקת קנין שקנה השדה בחזקה דתו הוי כלוקח וטענינן עבורו ולכן פסק בנדון השאלה שם דמיירי עכבר נעל הבע"ח את הבית במפתח שלו הוי חזקה גמורה כמבואר בסימן קצ"ב ס"ג ותו הוי כלוקח וטענינן עבורו ואי משום שלא החזיק רק בבית ולא בפלאץ מ"מ הא קיימא לן מכר לו עשר שדות והחזיק באחת מהן קנה כולן וה"ה בית ושדה ודין בע"ח הוא כדין מכר כיון שחובו כנגד הכל כמ"ש התוספת קדושין דף כ"ו ובכ"כ סימן קצ"ב וא"כ בנ"ד חזקתו בבית מועיל גם להפלאץ והוי כלוקח על כולי דטוענין עבורו ע"ש עוד:
ד סָעִיף י שיביא עדים שדר בה כו'. ע' במל"מ פי"ד מטוען דין י"ד שהביא בשם מהרי"ט טח"מ סימן כ"ז דאפי' לא הביא עדים שדר בה המוכר יום א' בחזקת שהיא שלו אלא שנודע בעדים או שטר שמכרה לזה המחזיק סגי דאם לא היתה שלו ודאי לא היה מוכרה ועדיף מעדים המעידים שדר בה חד יומא והמל"מ חולק עליו והניח בצ"ע ע"ש גם בספר קצה"ח ובס' שער משפט חולקים על מהרי"ט בזה והסכימו דאפי' אית ללוקח שטר מכירה מן המוכר לא מהני עד שיביא ראיה שדר בה המוכר חד יומא שיש ראיה קצת שהיא שלו ע"ש:
ה סָעִיף יד דר בה אפי' יום אחד. עבה"ט וכתב בספר תפארת שמואל להגאון מהרש"ק בחידושיו לטור סימן זה ס"כ וז"ל והמוכר טוען כדברי המחזיק או דליתיה קמן דנשיוליה אבל אם המוכר אומר שלא קנאה מלוי בודאי אינו מועיל שהרי הוא בעצמו מכחישו וכ"כ הרא"ש כלל צ"ט ס"ד ועיין במהריב"ל ח"ב סי' ע' עכ"ל ועיין בספר כתונת פסים על הנמוק"י פח"ה ד' קס"ח סוף ע"ב שהביאו והשיג עליו מהתוספתא הביאו הרא"ש פח"ה סי' ח' הלוקח מן הלוקח אע"פ שממר גזולה היא בידו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה וגם בתשובת הרא"ש שם מבואר ההיפוך שלא כדבריו ז"ל [והובא לעיל ס"י בהג"ה וכ"כ הב"י בס"ס זה בשם רבינו ירוחם וגם בב"י לעיל סימן ק"מ מחו' ח' בשם הרשב"א ז"ל שהביא ג"כ תוספתא הנ"ל ע"ש] ובתשובות מהריב"ל שם מתחלה נסתפק בזה אמנם בסוף העלה דחיישי' לקנוניא והביא הרבה ראיות דחיישינן לקנוניא ואח"כ הביא מהדין של התוספתא הנ"ל ועכ"פ הדין דין אמת בלי ספק דאף שהמוכר מכחישו הוי חזקה ודברי מהרש"ק צע"ג עכ"ל:
ו סָעִיף יז ויעצו לקנותה. עיין בתשובת הראנ"ח ח"ב סימן מ"ג שכתב דדוקא בדיבור בעלמא לא איבד זכותו אבל אם היה המערער סרסור ביניהם איבד זכותו דהוי כחותם עליה בעד [בר"ס שאח"ז] כיון דעביד מעשה אך דוקא אם יש עדים שנעשה סרסור אבל אם המחזיק טוען שנעשה סרסור והמערער כופר אינו נאמן במגו דמינך זבינתיה כיון שהחזיק ג"ש דטענת היותו סרסור אינו מקנה לו החזקה עד שנאמר שטענתו אמת וזכה בקרקע אלא הוא ראיה שאין לו זכות בה דאל"כ לא היה מסייע בקנין ואין להביא ראיה ע"פ דבריו של בע"ד ע"ש ועי' בס' שער משפט שהביאו וכ' עליו וז"ל ולא הבנתי דבריו דלמה לא יועיל מגו בכה"ג כיון דלפי דבריו שהמערער נעשה סרסור הרי יש ראיה דמסתמא המערער מכר השדה למי שמכר לו ודמיא לההיא דסי' קמ"ט סט"ז בבא מחמת עו"ג ואמר בפני זבנה מינך או היה לו שטר דנאמן במגו דאני לקחתי ממך שוב מצאתי בתשובות מבי"ט ח"ב סימן רי"ד שכתב להדיא כדברי עכ"ל:
ז סָעִיף כ אינו כלום. עבה"ט ועי' בתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"ג בראובן שמחזיק בחזקת בית אחת שנים הרבה ושמעון ערער עליו מאי בעית בהאי ביתא וא"ל ראובן מאביך זבנתיה והא שטרא ושמעון הוציא שטר מוקדם משטרו של ראובן איך אביו מכר לו החזקה ההיא ונמצא שמכר לראובן קרקע שאינו שלו וחזר ראובן והביא עדים שזה י"ח שנה לקח הוא החזקה מאביו של שמעון והחזיק בו מאז אלא שאיחר לכתוב השטר עד ה' שנים ונמצא שקנין ראובן קדמה מקנין שמעון והנה זה ודאי דליכא למימר שהשטר מכחיש אותו כי ודאי איכא למימר שהשטר נכתב אח"כ אלא יש לספק אי בכה"ג הוא חוזר וטוען דאפשר אין בכח טענתו זאת אלא שקנהו מיום כתיבת השטר ולא קודם לכן ומעתה אפי' יהיה עדים בדבר לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואינו חוזר וטוען. וכ' דנראה לכאורה דהדין עם המחזיק חדא דלפ"ד הרשב"א [הוא הי"א שבסעיף זה] לא הוי זה חוזר וטוען כי לא חש להזכיר אלא זה שיש לו שטר ראיה מוכרחת ועוד אעיקרא דדינא כיון שלא אמר בפי' קניתיה מאביך זה י"ח שנים אלא מאביך קניתיה והא שטרא אין בכלל דבריו זמן פרטי עד שיחשב חוזר וטוען אלא שאומר קניתיה מעולם והרי שטר ראיה על הקניה ודמי ממש לאכלתיה שני חזקה דקרו אינשי לשני טובא שני חזקה לפי פירושו של רשב"ם ועוד דיש מן הפוסקים שכתבו דההיא עובדא דאתי עלה מטעמא דקרו אינשי לשני טובא שני חזקה מיירי דלא מייתי עדים על אכילת ז' שנים כו' עכ"ד וצ"ע:
ח סָעִיף כא נאמן במגו. עבה"ט שכ' אע"פ שאין לו עדים רק על ג"ש שדר בו ולא לא יותר כו' ועיין בדגמ"ר שכ' על זה פי' וגם הוא עצמו אין צריך לטעון ואעפ"כ נאמן שלקחה קודם כו' ע"ש:
א סָעִיף א אפי' מיחה כו' אפי'. כנ"ל סי' קמג ס"א:
ב סָעִיף א ובלבד. גמ' שם מ"ד בפני שנים סבר סהדותא בעינן:
ג סָעִיף א ודי. ר"נ לאפוקי דר' אבהו א"ר יוחנן כמ"ש ר"נ שם לט ב':
ד סָעִיף ב אין מחאה. כמ"ש שם מחאה בשנים:
ה סָעִיף ב אבל כו' אפילו כו'. כ"כ הרמב"ן והביאו הרא"ש:
ו סָעִיף ב דמתוך. ר"ל לכך לא חששתי במחאתו:
ז סָעִיף ב ואע"פ. קאי אמגו מתוך כו' ועכשיו אין לו מגו כמ"ש בנסכא דר"א מתוך שאיל"מ כאן שאני שאין נשבעין על הקרקעות ואדרבנן א"א משיל"מ כמש"ל סי' עה סי"ד וכ"כ בתוס' ל' א' ד"ה לאו והכא לא הוי מחוייב כו':
ח סָעִיף ב ויש. דס"ל דלא אמרו בשנים אלא לאפוקי מדר' אבהו כנ"ל וראיה לדבריו מדאמרי' מ"ד כו' סהדותא בעינן ולא אברי סהדי אלא לשקרי כמ"ש בפ' האומר ועתוס' בב"ב שם ד"ה סהדותא וס' הראשונה דהך סהדותא כו' כי היכי דלא ליהוי ליה מגו כנ"ל מתוך כו'.
ט סָעִיף ג אפי' אם. ערשב"ם ל"ט א' ד"ה מחאה ואפי' לא ידע כו' ותוס' מ' א' ד"ה מחאה דהא אפי' יתברר לנו וכן מ' בגמ' שם דפריך ואי ס"ד כו' ליתיב כו' ור"ל ל"ל ויבא הוא או שלוחו כמ"ש רשב"ם שם ואם איתא הא מ"מ צריך שיבוא להודיע למחזיק ומדקא' ל"ל למיתי כו' ליתיב התם כו' מ' דא"ל כלל להודיע דאל"כ הל"ל ל"ל בעצמו די שיודיע למחזיק ע"י שליח:
י סָעִיף ד שהוא משתמש. שם דנקיט לה כו':
יא סָעִיף ד וי"א. מדל"ק פלניא גזלנא דנקיט כו' וע"ש תוס' ד"ה ולמחר ופי' רשב"ם ב' ר' יעקב.
יב סָעִיף ד שכורה. שם ל"ה ב' אי לפירא אחתי' כו':
יג סָעִיף ד או משכונא. שם.
יד סָעִיף ד שמא חרף. כ"פ רשב"ם בשם ר"ח ואזיל לסברתו דוקא ולמחר כו' כמ"ש שם בשם ר"ח ע"ש:
טו סָעִיף ד ולא מהני. לפי' הר' יעקב שם ע"ש ולשיטתו כנ"ל וי"א שא"צ כו':
טז סָעִיף ה ויכתבו בלשון. תוס' שם ד"ה מחאה. וא"ת מאי קמ"ל כו' וי"ל כו':
יז סָעִיף ה אבל לא ע"ש וא"ת מה כו' ועדות נמי כו' וי"ל דתקנת כו' ר"ל שיחשוב בשטר מדקא' ואצ"ל כתובו ש"מ שהרבותא שכותבין בל' שטר אע"פ שלא אמר כתובו:
יח סָעִיף ו בד"א. שם למ"ד ב' אכל שית וערשב"ם ורא"ש שם:
יט סָעִיף ח לא כו' אבל. מההיא דדר בקשתא ואם איתא הל"ל למה לא מחית בראשון שמכר לי ור"ל כאן אע"פ שעמד בתוכה הראשון כמה ימים כיון שמיחה הוה כאלו לא עמד בתוכו כלל ועסי"ג וי"ד:
כ סָעִיף ט ואעפ"כ. כ"ה ברמב"ם והביא המרדכי ראיה מדאמרי' שם לד ב' והלכתא כו' לא מפקינן וע"ש ברשב"ם וצ"ע דשם הוא ביד ב"ד ושם שנים מעוררים בטענה וכאן ליכא אחר בטענה ואמרי' שם ל"ה ב' אמרי נהרדעי כו' וצריך אף להשיב לכאו"א:
כא סָעִיף ט כל הפירות. כמ"ש כלחזקה כו' והוי כמו בתרתי שני דאר"נ כו':
כב סָעִיף ט וכן. תוס' שם וירו' פ' הדיינים:
כג סָעִיף י ודין הלוקח. שם ך"ג א':
כד סָעִיף י ובע"ח. שהוא כמו לוקח ועתוס' דב"מ ל"ה א' ד"ה זבנה כו':
כה סָעִיף י ואין המוכר. תוספתא פ"ב דב"ב והביא הרא"ש אצל אבל אכלה שית כו'.
כו סָעִיף י וה"ה אם. רי"ף אצל ההוא עובדא דא"ל לאו קא מודית כו' וכ"כ רש"י ך"ג א' ד"ה טוענין כו' והביא עדים כו' וכ"מ בגמ' שם לוקח כו' לקח חצר כו'.
כז סָעִיף י שגרה. מדקאמרי' נראה בו כו' עביד אינש כו':
כח סָעִיף י אשה שהחזיקה כו' נאמן במיגו. שם ל"א א' ומודו נהרדעי כו' וערשב"ם שם ד"ה ומודו כו':
כט סָעִיף י דאין לאשה. אפי' אחר מותו כמ"ש שם לא א' פשיטא כיון כו':
ל סָעִיף י אבל מי כו'. שם מו ב' אריס שהוריד כו' וצ"ע דשם מ' דוקא בג' שנים וכן בג' לקוחות מצטרפי. שם מ"א ב':
לא סָעִיף יב ויש מי. שם ל"ח כדי שיהא באספמיא כו' ות"ק ל"פ עליו בהא כמ"ש שם לט א' איתיביה רבא כו'
לב סָעִיף יב וי"א דדוקא. כנ"ל ומדקאמרינן חזקה שלא בפניו שלא בשעת חירום כנ"ל ס"א:
לג סָעִיף יג ואע"פ שאין. רי"ף וכ"כ רשב"ם מדקא' ולאו קא מודית כו':
לד סָעִיף יג ואין המחזיק. ב"ק ט' א' אחוי טירפך כו' וערש"י שם ותוס' דב"ב מ"ה א' ד"ה דינא. דאפילו כו' ועמ"מ שם:
לה סָעִיף יד או אפילו. מדאבעי' להו נראה כו':
לו סָעִיף יד ודוקא. כנ"ל:
לז סָעִיף יד ואם לאחר. אבל. שם ל"א א' ועבתוס' ל' א' ד"ה לאו כו':
לח סָעִיף טו אם עמד. ר"ל אפילו שלא החזיק הלוקח ג"ש דע"כ דר המוכר בו יום א' דאל"כ האיך זכה המוכר: (ליקוט) אם עמד כו' יבמות פ' החולץ כר' אבא דאמר דקם דינא וקי"ל שם כמותי דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן וכמ"ש הרי"ף שם וע"ל סי' לג סי"ב בהג"ה מיהו כו'. (ע"כ):
לט סָעִיף טז אבל אם. שם מ"א א':
מ סָעִיף יז אבל אם כופר. כנ"ל סי"ו ואפי' חוזר וטוען אתה נוח כנ"ל סי"ד:
מא סָעִיף יח אם הביא. שם כפי' הרשב"ם:
מב סָעִיף יח אם טוען המוכר. כתובות פח א' אכתי יכולה כו':
מג סָעִיף יח ואם אין. שם כגי' הראשונים דמודה להו:
מד סָעִיף יח אם אמר שטעה. כמו לא הכיר בה שאינה שלו דלד"ה מעות יש לו. ב"מ יג ב':
מה סָעִיף יח ואם אמר שידע. דהוי כמו הכיר. שם י"ד ב' דלשמואל המעות מתנה וצ"ע דקי"ל שם כרב ועש"ך:
מו סָעִיף יט שהרי מכרה בשטר. ואם לא. ע"ל ס"ו וכמ"ש הרשב"ם מב א' ד"ה אין לך וכנ"ל סי' קמד ס"ד לסברא הראשונה:
מז סָעִיף כ בד"א. מדקא' עביד אינש כו' וע"ש תוס' ד"ה עבד כו':
מח סָעִיף כ וי"א דה"ה. דמפ' עביד כו' דאין אדם אומר אלא מה שצריך:
מט סָעִיף כא אם היו. שם ל"א א' תוס' ד"ה אבל כו' ע"ש:
נ סָעִיף כב או. שהביא. שם הדר אייתי כו' וע"ש תוס' ד"ה אנן כו' וכמ"ש בב"מ ו' א' בד"א כו' רק שכאן כל דאלים גבר כמ"ש תוס' שם ב' א' ד"ה ויחלוקו וב"ב ל"ד ב' ד"ה ההוא: (ליקוט) או שהביא כו' אם היה אחד כו'. שם מ"ג ב' ואב"א כו' וערשב"ם שם ד"ה ואב"א כו' ול"ד כו' ועסכ"ג בהג"ה (ע"כ):
נא סָעִיף כב או שהביא. שם אוקי אכילה כו':
נב סָעִיף כד אפי' אין עדים. שם לג ב' כיון דאודי אודי:
נג סָעִיף כד אבל אם. שם ל"א א' תוס' ד"ה מה לי כו' וז"ש רמ"א לעיל מעולם:
נד סָעִיף כד אם אפשר. כקושית תוס' שם דטוענין ליורש:
נה סָעִיף כד אבל אם. נ"מ בתי' התוס' שם וכ"ה בגמ' ומודי עולא כו':
נו סָעִיף כד ואם אמר המערער. תי' התוס' שם:
נז סָעִיף כד אא"כ. שם בתוס' עד שיפרש כו' וכ"ה בגמ' שם דלתרץ דבריו טוען וחוזר וטוען:
נח סָעִיף כד ומיהו אם. שם ומודו נהרדעי וכפי' תוס' בד"ה הנ"ל ולקמן דנקט כו':
נט סָעִיף כד והוא שטען. מ' אפילו בטענה שלקחו וע"ש תוס' ד"ה ומודו:
ס סָעִיף כד ויש מי שאו'. וכ"פ בסי' פ':
סא סָעִיף כה שהוא מזוייף. כפי' השני ברשב"ם: (ליקוט) שהוא מזוייף. כפירשב"ם שם בד"ה שלח כו' ול"נ וכ"כ הרא"ש שם אבל בשם ר"ח כ' רשב"ם והרא"ש שם דדוקא דקא' שטר אמנה ולא מזוייף ממש וכ"כ הרי"ף שם וכ"כ הרא"ש שם בשם ר"ה גאון (ע"כ):
סב סָעִיף כה שהרי מקויים. דאל"ה נאמן המערער. כמ"ש שם קנו ב' וכנ"ל סי' קמ ס"ג:
סג סָעִיף כה מי. עסמ"ע:
סד סָעִיף כה דשמא אח"כ. כמ"ש בכתובות קט ב' וע"ל סי' קמז ס"ג חזר כו' או כו':
סה סָעִיף כה עד שיחזיר. ב"ב קסט א' רשבג"א כו' וחכ"א כו'.
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.