א רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה, וְהָיָה לֵוִי מֵעֵידֵי הַשְּׁטָר, וּבָא לֵוִי לְעַרְעֵר עַל הַשָּׂדֶה וְלִטְעֹן שֶׁרְאוּבֵן גָּזַל אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל רְאָיוֹת שֶׁיָּבִיא עַל אוֹתָהּ שָׂדֶה, וַהֲרֵי אִבֵּד כָּל זְכוּתוֹ, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: הֵיאַךְ תָּעִיד עַל הַמֶּכֶר וְתָבֹא וּתְעַרְעֵר. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁחָתַם עִם עֵד אֶחָד, אֲבָל אִם חָתַם לְבַד, לֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ, דְּיֵשׁ לוֹמַר מַה שֶּׁחָתַם כִּי הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין חֲתִימַת עֵד אֶחָד כְּלוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א). וְכֵן אִם לֹא חָתַם בְּעֵד רַק לְכָבוֹד בְּעָלְמָא, לֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן רנ"ב).
ב וְכֵן אִם הֵעִיד לֵוִי בִּשְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ: הַשָּׂדֶה פְּלוֹנִי שֶׁל רְאוּבֵן מִצַּד מִזְרָח אוֹ מַעֲרָב, הוֹאִיל וְעָשָׂה הַשָּׂדֶה סִימָן לְאַחֵר וְהֵעִיד בִּשְׁטָר, אִבֵּד זְכוּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר. הַגָּה: אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אוֹ בֵּית דִּין דְּזַבְּנוּ שֶׁל יְתוֹמִים בִּכְהַאי גַוְנָא, לֹא אִבְּדוּ זְכוּתָם (שֶׁיֵּשׁ) לָהֶם עַל הַשָּׂדֶה (רִיבָ"שׁ סִימָן רמ"ד וע"ל סִימָן קי"א רכ"ו ס"ד). אִם הַמְעַרְעֵר שָׂכַר הַקַּרְקַע מִן הַמַּחֲזִיק הָוֵי כְחָתוּם עָלֶיהָ בְּעֵד, וְאִבֵּד זְכוּתוֹ (הָרֹא"שׁ כְּלָל ע' סִימָן ג') וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן קמ"ב.
ג טָעַן הָעֵד וְאָמַר: תֶּלֶם אֶחָד הוּא שֶׁעָשִׂיתִי סִימָן וְלֹא כָּל הַשָּׂדֶה וְאוֹתוֹ תֶּלֶם הַסָמוּךְ לַמֵּצַר בִּלְבַד הוּא שֶׁל רְאוּבֵן, הֲרֵי זוֹ טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת וְיֵשׁ לוֹ לְעַרְעֵר עַל כָּל הַשָּׂדֶה חוּץ מֵאוֹתוֹ תֶּלֶם; וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בַּתֶּלֶם ט' קַבִּין שֶׁהוּא שִׁעוּר שָׂדֶה, אִם כָּתוּב: שָׂדֶה; וְאִם אֵין כָּתוּב: שָׂדֶה, אֶלָּא: קַרְקַע, אֵין לוֹ אֶלָּא תֶּלֶם קָטָן. הַגָּה: חָזַר וְטָעַן: חָזַרְתִּי וְלָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ תֶּלֶם שֶׁהוֹדֵיתִי בוֹ, אִם אֵין כְּתַב יָדוֹ יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהַתֶּלֶם בְּיָדוֹ וְהֶחֱזִיק בּוֹ אַחַר כָּךְ, נֶאֱמָן (טוּר). טָעַן מַה שֶּׁעֲשָׂאוֹ סִימָן לְאַחֵר לָאו מִשּׁוּם שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ רַק שֶׁהַנְּכָסִים נִקְרָאִים כָּךְ שֶׁהָיוּ שֶׁלּוֹ תְּחִלָּה, טַעֲנָתֵהּ טַעֲנָה, אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א בְּשֵׁם הרמ"ה).
ד דַּיָּן הֶחָתוּם בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר יָכוֹל לְעַרְעֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לֹא יָדַעְתִּי מֶה הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר, מִפְּנֵי שֶׁהַדַּיָּנִים יְכוֹלִים לְקַיֵּם הַשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. אֲבָל אִם הָיָה דַיָּן וְהִגְבָּה לָזֶה הַקַּרְקַע, אִבֵּד זְכוּתוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן רנ"ב).
ה בָּא שִׁמְעוֹן וְנִמְלַךְ בְּלֵוִי וְאָמַר לֵהּ: הִנְנִי קוֹנֶה שָׂדֶה פְלוֹנִי מֵרְאוּבֵן וּבַעֲצָתְךָ אֶקְנֶה אוֹתָהּ, אָמַר לֵהּ לֵוִי: לֵךְ וּקְנֵה אוֹתָהּ שֶׁהִיא טוֹבָה, יֵשׁ לְלֵוִי לְעַרְעֵר עָלֶיהָ וְלֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא כְּשֶׁהוֹדָה הַמְעַרְעֵר שֶׁיְּעָצוֹ בְּכָךְ, אֲבָל אִם כָּפַר וְאָמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וַהֲלָה הֵבִיא עֵדִים לִדְבָרָיו, מְחַיְּבִים הַמְעַרְעֵר בְּכָךְ:
א סָעִיף א ראובן שמכר שדה לשמעון כו'. עיין בתשובות מבי"ט ח"א סי' פ"א ובתשו' מהרשד"ם סימן כ"ו ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סימן רי"ד:
ב סָעִיף ב ועשה השדה סימן לאח' כו'. דוקא לאחר אבל לעצמו לא איבד זכותו דמימר אמר אי לאו דעבדי הכי לא הוי מזבין לי כן איתא בש"ס וכ"כ הרי"ף והרא"ש ומביאו ג"כ בב"י וסמ"ע עיין בתשו' מ"ע סי' מ"ו.
ג סָעִיף ג חזר וטען חזרתי ולקחתי כו'. וה"ה ביתמי טענינן להו שמא חזר ולקחו אבוהון אבל אם ידוע שלא חזר ולקחה לא טענינן להו מזויף דמילתא דלא שכיחא הוא כן הוא בתוס' פ' שני דייני גזירות ולפי מה שהעליתי לעיל סי' ס"ט ולקמן סי' רצ"ז דכל מילי טענינן ליתמי א"כ ה"ה הכא ודוק וגם צל"ע על הרא"ש דנראה להדיא דהיינו דוקא לשטת ר"י שהביאו התוספות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ד ע"ב) ואנן הא התם לא קי"ל כר"י וכדלעיל סי' ק"ו וא"כ ה"ה הכא וא"כ דברי הרא"ש צ"ע ודוק (הג"ה ועיין לעיל סי' ק"ו סעיף ד' מ"ש מחז"ל שם) עיין בתשוב' מהר"י לבית לוי סי' ב' דף ט' ע"א וב' ודף י"ב:
א סָעִיף א ואין משגיחין על ראיות שיביא כו' כ' ריטב"א דמיירי אפי' כשאין לראובן המוכר עדים שהוא שלו מאבות או בקנייה:
ב סָעִיף א האיך תעיד ותבא ותערער. דוקא בכה"ג דעביד לוי המערער מעשה דחתם בשטר או העיד בפיו בבית דין משא"כ בנתן לשמעון המחזיק עצה לקנותו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קמ"ו סי"ז וגם בס"ס זה חזר וכ' המחבר וגם דוקא כשמערע' אומר שהשדה היתה גזולה מידו אבל מלוה שחתם בעד כשמכר' הלוה לאחר חוזר וטורף מידו כמ"ש הטור והמחבר בסי' קי"א דכיון דאין לו אלא שיעבוד על השדה של הלוה שפיר קחתם מעיקר' וכמ"ש שם וע"ל סי' קכ"ט [ס"ח] בהג"ה ועד"ר ופריש':
ג סָעִיף ב וכן אם העיד לוי בשטר שכתב כו' המ"מ כ' שם דהרמב"ם כוון בזה לדין הכתוב בירושלמי והוא דמיירי שאיש אחר מכר שדה שלו לאיש אחר וכ' שדה זו (דמערער עליו לוי) למיצר מזרח בשם המחזיק ולוי המערער חתם עליו ומדין זה נלמד דכ"ש שהמערער גופיה מכר שדה שלו וכותב שדה שמערער עליו למצר מזרח בשם המחזיק או כשהמחזיק מכר שדה שלו לאחר וכ' שדה זו שמערער עליו לוי למצר מזרח בשמו ולוי המערער חתם עליו לעד כל זה כ' המ"מ שם ובזה ג"כ מיושבים דברי המחבר דקיצר והעתיק לשון הרמב"ם ומה"נ לא הוסיף מור"ם ז"ל כל הנך בבי וגם אם עשאה המחזיק סי' בשם המערער דנותנים להמערער כמ"ש כל זה הטור משום דסמך על זה דנלמדו במכ"ש מהאי דינא דנקט המחבר וק"ל:
ד סָעִיף ב ועשה השדה סי' לאחר ☜ כ' ב"י ס"ב ז"ל ואמרי' בגמרא דוקא לאחר אבל לעצמו לא איבד זכותו דמימר אמר אי לאו דעבדי הכי לא הוי מזבין לי מאי איכא למימר איבעי ליה למסור מודעה חברא חברא אית ליה וכ"כ הרי"ף והרא"ש עכ"ל ד"מ ב':
ה סָעִיף ב לא אבד זכותן. שם בריב"ש כ' בל' זה לא אבדו זכותן שיש להן על קרקע ההוא מחמת חוב ושיעבוד ע"ש וכן חזר וכ' שם בסוף התשוב' ע"ש ☜ ונ"ל דדוקא קאמר זכות שיש להן מחמת חוב "ושיעבוד דכיון דאין גוף הקרקע של הב"ד שפיר עבדי דזבני דסברו בעת ההוא לגבות חובם ממקום אחר משא"כ כשבאו הב"ד אחר כך לערער ולטרוף בטענה שהיתה גזולה בידם כי ע"ז כתב הריב"ש בסי' רצ"ב שאבד הדיין את זכותו כיון שכבר הגבה את השדה לאחר והביאו מור"ם בהג"ה בסמוך סעיף ד' כנ"ל ליישב ולחלק בדברי ריב"ש שהביאה מור"ם בשני הגהות הנ"ל דלא יסתרו אהדדי והמחבר ג"כ כתב האי דינא לעיל בסי' קי"א ס"ו וסיים וכתב שם ז"ל חוזרים וטורפים בחובם והיינו כמ"ש וכן מוכח ממה שחזר וכתבו המחבר בר"ס רכ"ו בדינא אחריות דבא לחזור ולטרוף בחובם מיירי. ואע"ג "דבסי' קי"א סי"ז כתב הטור והמחבר האי דינא דלא אבד זכותו גם באינש דעלמא דחתם בעדים מ"מ כתבו ג"כ בב"ד ובאפטרופוס כדי של"ת לחלק בין חתם בעד בב"ד או אפטרופוס דזבנו אותו שדה עצמו המשועבד לו שנראה כמוחל שיעבודו טפי וזה ברור ומור"ם שכ' כאן ז"ל אפטרופס או ב"ד שזבנו של יתומים בכה"ג אל תטעה לומר שר"ל בכה"ג שחתם עליה במכירה סי' דאיירי מיני' המחבר לפני זה דא"כ מנ"ל דהא הריב"ש לא איירי בזה וכמ"ש. והד"מ לא כתב תיבת "בכה"ג ע"ש וצ"ל דמ"ש בכה"ג אדלמטה קאי וה"ק בכה"ג לא אבדו זכותם ור"ל אע"פ שעבדו מעש' ומכרוה ועיין בריב"ש שרצה ג"כ לדמות ביניהן שכ' שם ז"ל וליכא למימר דאבדו את זכותם כדאמרי' בהעורר על השדה ובא וחתם עלי' בעד דאבד את זכותו כיון דעבד מעשה וה"נ כו' "עד שאני התם כיון דחתם בעד אבד את זכותו לומר שהוא שלו כו' אבל זכותו מחמת חוב או שיעבוד שיש לו על השדה לא איבד ולזה כוון מור"ם ג"כ כאן לומר שאין לדמותו ודו"ק ולא כע"ש דלא עיין במוצ' דין זה ופרשהו כפשוטו דקאי נמי אב"ד או אפטרופוס שחתמו השדה או שעשאוהו סי' שמעוררין אח"כ לומר שהוא שלהן וחילק בדברים דחוקים וגם הן היפך האמת דלא איירי מהן הריב"ש כלל וכמ"ש ודו"ק:
ו סָעִיף ב אם המערער שכר כו'. עד ע"ל ר"ס קמ"ב ר"ל שם בסוף הג"ה כתב כן בדין אדם ששכר ממנו חזקת ישוב ועמ"ש שם טעם דלא שייך בשכירות לומר עביד אינש דזבין דינא:
ז סָעִיף ג אם כתב שדה כו'. דאין שדה פחות מכדי שיזרעו עליו ט' קבין וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס קע"א ס"ג ע"ש:
ח סָעִיף ג חזר וטען חזרתי ולקחתי כו'. בדרישה הוכחתי דמיירי אפילו לא טען כן מיד בפעם א' מעולם לא הודיתי אלא על תלם אחד וגם אותו תלם חזרתי ולקחתי ממנו אלא גם לאחר שטען תחלה בב"ד לא הודיתי לו אלא על תלם אחד יכול אח"כ לחזור ולומר גם אותו תלם איני מניחו בידו כי כבר חזרתי ולקחתי מידו ע"ש:
ט סָעִיף ג אם אין כ' ידו יוצא כו'. דאז נאמן במיגו דמעולם לא עשיתי לו סי' וזה אינו כתב ידו ומ"מ אינו נאמן לומר שלא הודיתי לו כ"א על תלם א' שהוא פחות מתשעה קבין דה"ל כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דאין שדה פחות מט' קבין:
י סָעִיף ד הי' דיין והגבה כו'. וז"ל ריב"ש שם ואין מעשה ב"ד דיבורא בעלמא דנימא דעביד אינש דמקרי ואמר (כדאמר הגמ' בעד המעיד) אלא מעשה רבה הוא ואע"פ שלא חתמו הב"ד בשטר גוביינא אלא צוו לעדי' וחתמו שלוחן כמוהן כו' ע"ש ועמ"ש לעיל בסמוך בסמ"ע ס"ב:
יא סָעִיף ה בא שמעון ונמלך בלוי כו'. המחבר נמשך כאן אחר דברי הרמב"ם שכ' דינים הללו יחד בפרק ט"ו מטוען. ולעיל סי' קמ"ו שם סי"ז נמשך בדבריו אחר לשון הטור מ"ה כתב האי דינא ג"כ שם ומה"ט כ' ג"כ כאן בל' "ויש "מי "שאומר דווקא כשהודה כו' ולעיל סי' קמ"ו סי"ז סתם וכתב כן ע"ש משום דברמב"ם לא נזכר דין זה מ"ה כתב בלשון ויש מי שאומר ודו"ק:
א סָעִיף ג אם אין כ' ידו יוצא ממקום אחר. מדכתב הרמ"א סתם משמע שאפי' אינו מוחזק בם כלל אלא שהקרקע הוא תחת יד המחזיק אפ"ה כל שאין כת"י יוצא ממקום אחר נאמן לו' חזרתי ולקחתי ממנו במגו דמזויף וע' שם בר"ן פ' בתרא דכתובות והוא שיטת תוס' והרא"ש ואמרי' בזה מגו להוציא דהא מודה שכבר מכר הקרקע אלא שחזר ולקחה ממנו והוי להוציא מחזקת בעלים הראשונים ומשום דאמרינן מגו להוציא מחזקת בעלים הראשונים ודוקא בממון שמוחזק ת"י ממש הוא דאלים חזקה זו ולא מהני מגו להוציא מחזקת ממון ממש אבל נגד חזקת מרא קמא שפיר מהני מגו וכמ"ש בסי' פ"ב סקי"ג ע"ש:
א סָעִיף א ואין משגיחין על ראיות שיביא בתומים הקשה דאם מביא ראיות שגזלו אמאי לא יועיל הא לא מהני הודא' לגזלן ע"ש והנה זה אינו תמוה די"ל דכוונת הש"ע בראיות שהן שלו דהן טענת גזילת מהני הודא' כ"ז שאינו מביא עידי גזיל' א"נ אפשר לומר דאפי' נגד עידי גזילה מהני זה שחתם עצמו דנגד לחתום עצמו לעד הי' יכול לאשתמוטי מהגזלן ולכך הוי הודא':
ב סָעִיף ג אם אין כת"י. עש"ך ס"ק נ' שכתב דלמאי דקיי"ל דטענינן ליתמי כל מילי אף מזוייף טענינן להו ואישתמיטתי' דברי הרא"ש שכ' דהכא כיון דהמוכר והלוקח מכחישי' אותו לא טענינן להו ע"ש:
ג סָעִיף ג או שהתלם בידו והחזיק בו אח"כ. זוז כ' הראב"ד הובא ברא"ש לפרש העובדא דמיירי בש"ס כתובו' ק"ט בהאי דעשאו סי' וערער ושכיב וכתיב דמיירי שהוציאו המערער בדין והחזיק ג"ש ע"ש ונלפענ"ד דמיירי דוקא שעשאו לסי' אחר שערער והוציאו בדין (ומה שאמרו בש"ס שעשאו סי' וערער הכוונה שכבר ערער) ולכך נאמן לטעון שלקחו אחר שעשאו סי' כיון שהחזיק כ"ש אבל מכפי הנרא' מפשט דבריו דמיירי שעשאו סי' ואח"כ עירער והוציאו בדין והחזיק ג"ש מחמת שלא ידעו המחזיק והב"ד מהשטר שכ' בו המערער שדה זו לסי' ואח"כ נתברר מהסימן שעש' נלפענ"ד דבכה"ג ודאי דא"י לטעון חזרתי ולקחתי דהא המחזיק יכול לטעון לא ידעתי מהשטר שעשה בו הסי' עד עכשיו ודמי להא שכ' הרשב"א הובא בב"י בטור סי קמ"ו כשהי' השטר מתנ' מושלש דלא הוי חזקה שיכול לומר לא ידעתי מהשטר וה"נ יכול לומר לא ידעתי מהשטר ומה לי למחות כיון שהוציא מידי ע"פ ב"ד ועוד כיון שנתברר שבטעו' הוציא הב"ד מידו והוי כאילו ידוע שבגזל בא לידו לא הוי חזק' דאפי' בהגיע לידו במשכנת' או בשכירו' מחלוקת הפוסקי' בסי' ק"ן סעיף ג' ובכה"ג נרא' דכ"ע מודים דלא הוי חזקה:
ד סָעִיף ג שהנכסים נקראי' כך והנה בגוף העובדא דההוא דעשאו סי' לאחר דחקו כל הקדמוני' ולא מצאו דרך סלולה בהטעם דיהי' נאמן לומר חזרתי ולקחתי גם בהא דהוצרך אפוטרופוס לטעון מקודם תלם אחד ואח"כ חזרתי ולקחתי ולכן נלפענ"ד לפרש דהנ' במשנה דהעורר על השד' דיכול לומר השני נוח לי ואי עשאו סי' לאחר איבד זכותו ע"כ קמ"ל דאפי' המערער צווח שלא הוד' ואומר טעמי' על עשותו הסי' בשמו דלא מהני לי' שום טענ' וחשבינן אותו לחודא דאי מודה בהודאתו על שעה שעש' הסי' מאי קמ"ל ולפ"ז א"ש דעובדא הכא הוי דעשאו סי' והכל היו יודעים מזה שעשה סי' והשדה הי' ת"י המערער זמן רב ואח"כ בא המחזיק ולקחו ממנו בע"כ ובא המערער לפני ב"ד ועירער והביא עידי גזיל' וטען על הסימן שעשה שלא הוד' כלל בעשותו הסי' רק מאיזה טעם אחר עשה הסי' על שמו ושכיב קודם שנפסק הדין ובא אפוטרופוס לפני אביי ופסק לו דטענת המערער שטען בחייו דהסי' לאו הודא' הוא לאו טענה הוא כדתנן במתני' איבד את זכותו ולכך לא הי' יכול האפוטרופוס לטעון חזרתי ולקחתי דכיון שכבר טען המערער בחייו שהסי' לא הי' הודא' כלל והשד' הוא שלו מעולם הוי כאומר שלא מכרה והוי כהוד' שלא לקחה כמו באומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי וה"נ כשאומר לא מכרתי כאומר לא לקחתי דמי דלמה הי' לו לוקח אותה בכסף כשלא מכרה כלל ולכך טען תלם עשיתי לו פי' כיון דליכא הוכחה מתוך השטר על ההודאה רק על שיעור שדה א"כ נהי דחשבינן לי' למוחזק כפרן על שיעור שדה שכפר לו מ"מ הא הוחזק כפרן בממון זה לא הוחזק כפרן על ממון אחר ומה"ת לחייבינהו ביותר משיעור שדה ואח"כ כשיזכה אותו אביו ולא ציוה ליתן לו יותר מתלם אחד טען דילמא הי' אבוהון טוען חזרתי ולקחתי אותו התלם ואפשר שהי' לאביו שטר מכירה על אותו תלם והא דהוצרך לכפור ההודא' שטען שלא הורה כלל בעשיית הסי' הוא משום דידע שלא על תלם זוז בא המחזיק מכח הטענה שטען שעש' הסי' שהרי יש בידו שטר מכירה מהתלם וסבר שהמחזיק בא בהטענ' מכח מה שעש' סי' על כל השדה דהא טענת תלם אחד היא טעגה גרוע' דהא הרבה פוסקים ס"ל דלא ומהני טענ' זו כשכל השדה מוחזק ביד המחזיק ולכך הוכרח לכפור ההודא' וכ"כ התומים בהדיא דאינו חשוב חוזר וטוען כיון דמה שאמר תחיל' הי' על כל השדה לא חש לדקדק בשביל אותו תלם ע"ש ומיירי שהיה ת"י המערער ג' שנים אחר עשיית הסי' קודם שגזלו המחזיק כמו שכתב הריטב"א:
א סָעִיף א שיביא. ומיירי אפי' כשאין לראובן המוכר עדים שהוא שלו מאבותיו או בקנייה כן כתב הסמ"ע בשם הריטב"א ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"א ח"ב סימן רי"ד ובתשוב' מהרשד"ם סי' כ"ו:
ב סָעִיף א תעיד. ודוקא בזה שאומר המערער שהשדה גזולה מידו אבל מלוה שחתם בעד כשמכרה הלוה לאחר חוזר וטורף מידו כמ"ש הט"ו בסי' קי"א דכיון דאין לו אלא שעבוד על השד' שפיר קחתים מעיקרא וע"ש ובסי' קכ"ט ס"ח בהג"ה. סמ"ע:
ג סָעִיף ב סי' קמ"ב. ר"ל שם בסוף הג"ה כ"כ בדין אדם ששכר ממנו חזקת ישוב ועמ"ש שם טעם דלא שייך בשכירות לומר עביד אינש דזבין דינא עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מ"ע סי' מ"ו:
ד סָעִיף ג חזר. בדרישה הוכחתי דמיירי אפילו לא טען כן מיד בפעם אחת אלא גם לאחר שטען לא הודיתי לו אלא תלם אז יכול אח"כ לחזור ולומר גם אותו תלם חזרתי ולקחתי מידו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך וה"ה ביתמי טענינן להו שמא חזר אבוהון ולקחו אבל אם ידוע שלא חזר ולקחו לא טענינן להו מזויף דמלתא דלא שכיחא היא כן הוא בתוספות פרק שני דייני. ולפי מה שהעליתי בסימן ס"ח וסימן רצ"ז דכל מילי טענינן ליתמי א"כ ה"ה הכא וגם צל"ע על הרא"ש דנראה להדיא דהיינו דדוקא לשטת ר"י ואנן לא קי"ל הכי וא"כ ה"ה הכא וע"ל סי' ק' מ"ש שם ועיין בתשובת מהר"י לבית לוי סי' ב' דף ט' ודף י"ב עכ"ל:
ה סָעִיף ג יוצא. דאז נאמן במגו דמעולם לא עשיתי לו סי' וזה אינו כת"י ומ"מ אינו נאמן לומר לא הודיתי כי אם על תלם א' פחות מט' קבין דה"ל כמגו במקום עדים דאנן סהדי דאין שדה פחותה מט' קבין עכ"ל הסמ"ע (אם המחזיק חתם על המכירה שנמכר' להמערער לא איבד זכותו. הרשד"ם חח"מ סי' רכ"ג. טען המערער שבטעות חתם אם יש רגלים לדבר ואיכא למתלי חתימתו בטעות יש פנים לכאן ולכאן. הרש"ך ז"ל ח"א סי' קכ"ו וע"ש בסימן ק"ט ובתשובת הרא"ש כלל ע' סי' ד' ובתשובת הרי"ט ח"א סי' צ"ג. כנה"ג):
ו סָעִיף ד והגבה. ז"ל הריב"ש שם ואין מעשה ב"ד דבורא בעלמא דנימא דעביד אינש דמקרי ואמר אלא מעשה רבה הוא ואע"פ שלא חתמו הב"ד בשטר גוביינא אלא צוו לעדים וחתמו שלוחן כמוהן כו' ע"ש. סמ"ע:
א סָעִיף א ודוקא. וכ"ב רשב"ם בב"ב למ"ד ב' ויתבאר למטה:
ב סָעִיף א וכן אם. ב"ב שם התם עבד ליה מעשה. ופי' הריב"ש שע"י נתקיים השטר משא"כ בע"א או לכבוד:
ג סָעִיף ב וכן אם. ירושלמי הביאו תוס' בכתובות שם:
ד סָעִיף ב אפוטרופוס או. שם צז א' בעי מיניה כו' קמיבעיא ליה כו' ומדשבקיה לבר זוגא ולא מיבעיא בב"ד ש"מ דב"ד ודאי יכולין לטרוף כיון שלא קבלו הדמים וה"ה לאפטרופוס:
ה סָעִיף ב אם שכר. דה"נ עביד מעשה וכנ"ל סקמ"ג:
ו סָעִיף ג והוא שיש בתלם. ב"ב י"א א' אין חולקין כו' ושמו עליו כו':
ז סָעִיף ג אם אין. תוס' בכתובות שם ד"ה אם טען וע"ש:
ח סָעִיף ג או. הרי"ף ורא"ש ב' הראב"ד ותוס' בב"ב למ"ד א':
ט סָעִיף ג טען מה. שם בגמ' נכסי דבר סיסין כו':
י סָעִיף ד אבל אם. דאין לך עביד מעשה יותר מזה:
יא סָעִיף ה ויש. כנ"ל סקמ"ו סי"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.