א הָאַחִין אוֹ הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּאוּ לַחֲלֹק הַשָּׂדֶה וְלִטֹּל כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ, אִם הָיְתָה כֻּלָּהּ שָׁוָה לְגַמְרֵי, חוֹלְקִין לְפִי הַמִּדָּה בִּלְבַד. וְאִם אָמַר אֶחָד: תְּנוּ לִי חֶלְקִי מִצַּד זֶה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לְשָׂדֶה אַחֵר שֶׁלִּי וְיִהְיֶה הַכֹּל שָׂדֶה אֶחָד, שׁוֹמְעִין לוֹ, וְכוֹפֶה אוֹתוֹ עַל זֶה, שֶׁעִכּוּב בְּדָבָר זֶה מִדַּת סְדוֹם הִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת בְּדָמִים עַד שֶׁיִּתְרַצּוּ חֲבֵרָיו (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי סָפֵק, וְכֹל דְּאַלִּים גָּבַר (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּב"ב בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם). אֲבָל אִם הָיָה חֵלֶק מִמֶּנָּה טוֹב, אוֹ קָרוֹב לַנָּהָר יוֹתֵר, אוֹ קָרוֹב לַדֶּרֶךְ, וְשָׁמוּ אוֹתָהּ הַיָּפֶה כְּנֶגֶד הָרָע, וְאָמַר: תְּנוּ לִי בַּשּׁוּמָא שֶׁלִּי מִצַּד זֶה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹטֵל בְּגוֹרָל. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ בַּשּׁוּמָא שֶׁלִּי מִצַּד זֶה חֲצִי מִדָּתָהּ מֵהַצַּד הָרַע, וְטֹל אַתָּה מֵהַצַּד הַטּוֹב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חֶלְקִי סָמוּךְ לְשָׂדֶה שֶׁלִּי, שׁוֹמְעִין לוֹ. הַגָּה: הָיוּ בְּכָאן שְׁנֵי שָׂדוֹת, הָאֶחָד אוֹמֵר לַחֲלֹק כָּל שָׂדֶה וְשָׂדֶה, וְהָאֶחָד אוֹמֵר לַחֲלֹק שָׂדֶה כְּנֶגֶד שָׂדֶה, שׁוֹמְעִין לְזֶה שֶׁאוֹמֵר לַחֲלֹק שָׂדֶה כְּנֶגֶד שָׂדֶה. וְדַוְקָא שֶׁשְּׁתֵּיהֶן שָׁווֹת וְאֵין נַפְקוּתָא בַּחֲלֻקַּת הַשָּׂדוֹת לַחֲצָאִין, אֲבָל אִם הָאֶחָד טוֹבָה בְּשׁוּם צַד, אוֹ שֶׁאֶחָד יֵשׁ לוֹ מֶצֶר אֵצֶל הַשָּׂדוֹת, חוֹלְקִין כָּל שָׂדֶה לִשְׁנַיִם (טוּר ס"ג).
ב הַבְּכוֹר שֶׁחָלַק, נוֹטֵל ב' חֲלָקִים שֶׁלּוֹ כְּאֶחָד. אֲבָל הַיָּבָם שֶׁחָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי הָאָב, נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק אָחִיו בְּגוֹרָל; אִם עָלוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, עָלוּ, וְאִם עָלוּ בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, עָלוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁהָיוּ הַחֲלָקִים שָׁוִים, אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד טוֹב מֵחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ בְּכוֹר אֵינוֹ נוֹטֵל חֶלְקוֹ בְּיַחַד. וְכֵן אִם הָיָה לַפָּשׁוּט שָׂדֶה בְּמֶצֶר אֵלּוּ הַשָּׂדוֹת (טוּר וְהָרֹא"שׁ וְהַמַּגִּיד פי"ב דִּשְׁכֵנִים בְּשֵׁם שְׁאָר מְפָרְשִׁים).
ג אֶרֶץ מְרֻבַּעַת שֶׁהָיָה הַנָּהָר מַקִּיף לָהּ מִזְרָח וְצָפוֹן וְהַדֶּרֶךְ דָּרוֹם וּמַעֲרָב, חוֹלְקִין אוֹתָהּ בַּאֲלַכְסוֹן, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְזֶה נָהָר וָדֶרֶךְ וּלְזֶה נָהָר וָדֶרֶךְ. וְאִם אָמַר: תְּנוּ לִי הַחֵצִי שֶׁמִּצַּד זֶה שֶׁהוּא בְּצַד שָׂדִי, שׁוֹמְעִין לוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב לְזֶה וְאֵין עַל חֲבֵרוֹ הֶפְסֵד כְּלָל, כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת.
ד ב' שֶׁקָּנוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת, אֶחָד שְׁלִישׁ וְאֶחָד ב' שְׁלִישִׁים, כְּשֶׁחוֹלְקִים נוֹטֵל ב' שְׁלִישִׁים בְּיַחַד, כֵּיוָן שֶׁקָּנוּ אוֹתָהּ כְּאֶחָד. אֲבָל ג' שֶׁקָּנוּ שָׂדֶה בְּשֻׁתָּפוּת, וְשׁוּב קָנָה הָאֶחָד חֵלֶק חֲבֵרוֹ, כֶּשֶׁבָּאִים לַחֲלֹק אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים בְּיַחַד, כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵי הַחֲלָקִים לֹא הָיוּ מִתְּחִלָּה שֶׁלּוֹ, אֶלָּא בָּא מִכֹּחוֹ וּמִכֹּחַ אָחִיו שֶׁקָּנָה מִמֶּנּוּ שְׁלִישׁ. הַגָּה: שְׁנֵי אַחִין שֶׁמֵּתוּ, וּלְכָל אֶחָד שְׁנֵי בָּנִים, וּבָאִין לַחֲלֹק הַשָּׂדֶה שֶׁהָיָה שֶׁל אֲבִיהֶן, וּב' הַבָּנִים שֶׁל אֶחָד מֵהֶן רוֹצִים לִהְיוֹת שֻׁתָּפִין, וְהָאֲחֵרִים רוֹצִים לַחֲלֹק, חוֹלְקִין הַשָּׂדֶה לְד' חֲלָקִים, וְנוֹתְנִים לְאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם חֶלְקָן בְּיַחַד, וְלַאֲחֵרִים כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ"ו ח"ב). אֲבָל אִם הָיוּ מִתְּחִלָּה ד' אַחִין, שֶׁלֹּא בָּאוּ הַשְּׁנַיִם מִכֹּחַ אֶחָד, אֵין נוֹתְנִין לָהֶם חֶלְקָן בְּיַחַד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁנֵי דַיָּנֵי גְּזֵרוֹת בְּשֵׁם מוהר"ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא נוֹתְנִין לָהֶן בְּיַחַד, דְּכוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם (כֵּן מַשְׁמָע מֵרַבֵּנוּ יְרוּחָם הַנַּ"ל).
ה הָאַחִים שֶׁבָּאוּ לַחֲלֹק וְשָׁמוּ הַחֲלָקִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וּבָאוּ לְהָטִיל שְׁלֹשָׁה גּוֹרָלוֹת, וְאֶחָד מֵהֶם חָפֵץ בְּאֶחָד מִן הַחֲלָקִים וּמַעֲלֶה אוֹתָהּ וְאוֹמֵר: אֲנִי אֶתֵּן בּוֹ יוֹתֵר כָּךְ וְכָךְ עַל מַה שֶּׁשָּׁמְאוּהוּ אוֹ אַתֶּם תִּקְּחוּ אוֹתוֹ בְכָךְ וְכָךְ, שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם אֵינָם רוֹצִים בְּאוֹתוֹ עִלּוּי, יִטְּלֶנּוּ הוּא בְּלֹא גּוֹרָל; וְיֵשׁ חוֹלְקִים:
א סָעִיף א וכופה אותו על זה שעיכוב כו' עיין בס' א"א דף צ"ב ע"ב:
ב סָעִיף א וי"א דהוי ספק וכל דחלים גבר כו' ובתחלה יטילו גורל ואם נפל בצד המיצר שלו לחלקו הרי טוב ואם לאו אכתי לא זכה השני בחלק שאצל מצר חבירו אלא פסקינן כל דאלים גבר דשמא קי"ל כרש"י עכ"ל המרדכי שם ומור"ם קיצר עיין בתשובת מהרשד"ם סי' תס"ג:
ג סָעִיף א חולקין כל שדה כו' לדעת הרמב"ם הנ"ל צריכים ליתן לו כל השדה שאצל מצר שלו והטור קאי לדעת ר"ת וק"ל:
ד סָעִיף ג ארץ מרובעת כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סימן קכ"ט:
א סָעִיף א אם היו כולן שוה לגמרי מפני שיש כמה מיני שבח זע"ז בעידית וזבורית או בית השלחין ובית הבעל או סמוך לנהר או סמוך לדרך וכמ"ש בסמוך ומ"ה דקדק וכתב שהיה שוה לגמרי:
ב סָעִיף א חולקין לפי המדה בלבד פי' וא"צ להעלות האחד שאומר תנו לי חלקי מצד שדה שלי וכדמסיק:
ג סָעִיף א מדת סדום. זה נהנה וזה אינו חסר:
ד סָעִיף א ויש אומרים דאין שומעין לו פי' ויכול לומר לו נחלוק בגורל וס"ל דאין בזה מדת סדום דיש לו זכות בגורל דאם יפול הגורל לזה בין שתי השדות הרשות בידו שלא יחליף עמו אם לא בדמים יקרים מ"ה יפילו גורל אולי יגיע לידו אותו זכות:
ה סָעִיף א אלא צריך להעלות בדמים ז"ל הטור ומיהו אם פקח הוא יכול לפחות מעילוי ולומר אני אתן בה כך וכך מעט יותר משוויו או אתם תקחוהו בכך וכך והם לא ירצו בה ותשארה לו באותו סכום עכ"ל:
ו סָעִיף א או קרוב לדרך כן הוא ל' הרמב"ם ובגמ' איתא קרוב לנגר וכ' ב"י דהרמב"ם פי' נגר דרך מל' אנקט' נגרי ברייתא מפני שיש מעליותא להשדה שהיא קרובה לדרך ועמ"ש בסמוך ס"ג מזה ובפרישה ודרישה כתבתי דנראה מוכח דגם הרמב"ם פי' נגר הוא יאור (וכמ"ש שאר פוסקים) שעושין בעלי השדות סביבות הנהר חריצין חריצין ומושכין המים מהנהר לשדותיהן וע"ש המים הנמשך דרך החריצין נקראים דרך ע"ש:
ז סָעִיף א מצד הרע בלא שומא וטול כו' כצ"ל וכן הוא שם במיימוני וכ"כ בטור בשם הרמב"ם ומ"ש לפני זה תנו לי בשומא שלי בשומא ל"ד קאמר אלא ר"ל בחלק שלי אע"ג דהרמב"ם ס"ל דיכול לומר לא ניחא לי במתנה דכתיב ושונא מתנות יחיה וכמ"ש הטור והמחבר בשמו בסי' קע"א ס"י אם כן ה"נ יאמר השני לא ניחא לי ליקח הטוב במתנה ומעות אין לי ליקח הטוב וליתן לך היתרון אלא נפיל גורל שאני הכא דלא מתנה מיקרי דזה ניחא ליה בזבורית כדי שיהיו שדותיו סמוכות זו לזו יותר משיקח לחלקו חלק השני העידית:
ח סָעִיף א שומעין לזה שאומר לחלוק כו' הטור מסיק וכתב ע"ז ז"ל ואפי' אם יאמר האחד אני רוצה שיחלקו כל שדה ושדה אולי יכול חלקי באמצע ויהיה שמור יותר (והשני יצטרך לשכור שני שומרים לשני חלקיו שבקצוות) אינה טענה עכ"ל והוא מהגמ' ועפ"ר:
ט סָעִיף א אבל אם הא' טובה בשום צד בטור כתוב כאן שמצד א' יש נהרא ומצד השני נגר קטן ע"ש.
י סָעִיף א או שא' יש לו מצר אצל השדות מצר פירוש שדה כ"כ הטור דראובן יש לו שדה אצל א' משדה השותפות כזה ומבקש שיחלוק כל שדה ושדה לארכה שאז לפחות עכ"פ יגיע חצי חלקו סמוך למצר שדה שלו משא"כ אם יחלוקו שדה נגד שדה דאפשר שיפול לגורלו שדה השנייה שרחוק' משדיהו שיש לו כבר וכ"כ הטור ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
יא סָעִיף ב נוטל ב' חלקים שלו כא' ל' הטור אם יש שני אחין וא' בכור חולקים נכסי אביהן לג' חלקים וחלק האמצעי הוא של הבכור עכ"פ ויפילו גורל על ב' חלקים החיצונים ואיזה שיעלה לגורלו יטלנו עם חלק האמצעי שבצדו ויהיו שני חלקיו יחד וילפינן לה מקרא דכתיב פי שנים דמשמע דשני חלקיו יהיה בפה א' וחלק א' וס"ל להרמב"ם דאפי' אם חלק האמצעי הוא טוב יותר מא' מחלקי הקצוות אפ"ה יטלנו הבכור עם א' מחלקי הקצוות דאל"כ קרא דפי שנים ל"ל הא בלא"ה דינא הכי לדעת הרמב"ם דכופין על מדת סדום ונותנים לו חלקיו יחד וכן ביבם דמסיק וקאמר דא"צ ליתן לו חלקיו יחד מיירי כשחלק האמצעי הוא יותר טוב דאל"כ היו כופין על מדת סדום ומסיק מור"ם וכתב דיש חולקין והוא הרא"ש וסייעתו הנ"ל דס"ל דבלא קרא לא היו כופין אף אם החלקים שווים משום דיש לו לאידך זכות בהגורל כנ"ל וממילא דביבם אפי' בשווים אינו נוטלן יחד:
יב סָעִיף ב אבל היבם שחלק כו'. כצ"ל ור"ל כשמת א' מהאחין ואח השני מייבם אשתו וקם בחלק נחלתו ונוטל חלקו וחלק אחיו המת אינו נוטלן ביחד וה"ט דלא עדיף מהאי דאתי מחמתי' ואע"ג דקראו התורה בכור היינו לענין שיטול שני חלקים ולא לענין שיטלם יחד ועפ"ר:
יג סָעִיף ב וכן אם הי' לפשוט שדה כו'. ז"ל הטור כגון שיש להם ב' שדות הא' ב' ידות על חברתה והפשוט מצרן להגדולה י"ל אחלוק עמך כדי שיגיע חלקי קרוב לשדה שלי:
יד סָעִיף ג שהי' הנהר מקיף לה מזרח וצפון והדרך כו' כבר כתבתי בס"ג דהב"י פי' דרך כפשוטו ושנראה לי שפי' יאור והוא נהר קטן ועכ"פ ציורו הוא כזה ורש"י והטור לא פירשו הגמ' שהנהר הוא משני צדדיו אלא מצד א' נהר ומצד השני דרך לכך כתבו דצריכין לחלוק אותו על שמונה חלקים כדי שיהיו שניהן שוים בו ועפ"ר:
טו סָעִיף ג תנו לי החצי שמצד זה שהוא כו' היינו דוקא לדעת הרמב"ם שס"ל דזה בכלל אמרם כופין על מדת סדום כמ"ש המחבר בס"א ומור"ם כ' שם דיש חולקין על זה וכאן לא כתבו וסמך אמ"ש שם:
טז סָעִיף ד שנים שקנו כו' "עד אבל ג' שקנו כו'. בטור נתבאר דזה נלמד מדין בכור ופשוט ויבם הנ"ל ולא אמרי' דשאני התם דגלי קרא ועפ"ר:
יז סָעִיף ה האחי' שבאו כו' עד שומעין לו בזה גם הרמב"ם מודה ולא פליג אהרא"ש בס"א אלא כשרוצה להעלותו על מי שיש לו שדה בצדו ואינו אומר לו אני אקחנו באותו סך או קחהו אתה:
א סָעִיף א אלא צריך להעלות בדמים עסמ"ע ס"ק ה' שכתב ומיהו אם פיקח הוא וכו' והיינו אפי' קודם הטלת גורל ע' בטור וזה לדעה הראשונה דסעיף ה' ע"ש:
ב סָעִיף א מהצד הטוב נראה דזה לדעת הרמב"ם והמחבר דבשווין כופין על מ"ס ולדעת הרב בהג"ה שם נראה דג"כ יכול לומר זכות שלי דהיינו מ"ש הסמ"ע סק"ד שוה אצלי דמים הרבה:
א סָעִיף א לו. פי' ויכול לומר נחלוק בגורל וס"ל דאין בזה מדת סדום דיש לו זכות בזה אם יפול לו הגורל בין שתי השדות הרשות בידו שלא יחליף עמו אם לא בדמים יקרים מ"ה יפילו גורל אולי יגיע לידו אותו זכות וז"ל הטור מיהו אם פקח הוא יכול לומר אני אתן בה כך וכך מעט יותר משויו או אתם תקחוהו בכך והם לא ירצו בה ותשאר לו באותו סכום עכ"ל. סמ"ע:
ב סָעִיף א ספק. ובתחלה יטילו גורל ואם נפל בצד המיצר שלו לחלקו הרי טוב ואם לאו אכתי לא זכה השני בחלק שאצל מצר חבירו אלא פסקינן כל דאלים גבר דשמא קי"ל כרש"י עכ"ל המרדכי והרמ"א קיצר ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' תס"ג. ש"ך:
ג סָעִיף א שומעין. ול"ד למ"ש הט"ו בסימן קע"א ס"י די"ל לא ניח' לי במתנה כו' שאני הכא דלאו מתנה מקרי דזה ניח' ליה בזיבורית כדי שיהיו שדותיו סמוכות זו לזו יותר משיקח לחלקו העידית. סמ"ע:
ד סָעִיף א מצר. ר"ל דיש לו שדה א' אצל א' משדה השותפות ומבקש לחלוק כל שדה לארכה שאז יגיע עכ"פ חצי חלקו סמוך למיצר שלו משא"כ כשיחלקו שדה נגד שדה אפשר שיפול לגורלו שדה הרחוק' משדהו שיש לו וכ"כ הטור עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דלדעת הרמב"ם בס"א צריך ליתן לו כל השדה שאצל מצר שלו והטור קאי לדעת ר"ת וק"ל:
ה סָעִיף א כא'. לשון הטור אם יש ב' אחים וא' בכור חולקין נכסי אביהן לשלשה חלקים וחלק האמצעי הוא ודאי של הבכור עכ"פ ויפילו גורל על ב' החלקים החיצונים ואיזה שיעלה לגורלו יטלנו עם חלק האמצעי שבצדו ויהיו ב' חלקיו יחד וילפינן לה מקרא דכתיב פי שנים דמשמע ב' חלקיו יהיו בפה א' וחלק א' וס"ל להרמב"ם דאפי' אם חלק האמצעי הוא יותר טוב מב' חלקי הקצוות אפ"ה יטלנו הבכור דאל"כ קרא ל"ל הא בלא"ה דינ' הכי לדעתו בס"א דכופין בזה על מדת סדום. סמ"ע:
ו סָעִיף ב היבם. ואע"ג דהתורה קראו בכור היינו לענין שיטול ב' חלקים ולא לענין שיטלם יחד. שם:
ז סָעִיף ב בכור. ומינה דביבם אפי' בשוין אינו נוטלן יחד לדעה זו. שם:
ח סָעִיף ב אלו. ז"ל הטור כגון שיש להן ב' שדות והא' ב' ידות על חברתה והפשוט מצרן להגדולה יכול לומר אחלוק עמך כדי שיגיע חלקי קרוב לשדה שלי שם:
ט סָעִיף ג מרובעת. עי' בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ט:
י סָעִיף א תנו. זהו לדעת המחבר כמ"ש בס"א אבל לדעת הרמ"א בהג"ה שם ה"ה הכא דא"י לומר כן וסמך הרמ"א על מ"ש שם. סמ"ע:
יא סָעִיף א לכוף. (הל' משמע דאפי' בשוין ותימ' דהא המחבר פסק בס"א דבשוין כופין ע"מ סדום והטור כת' זה בשם הרא"ש דס"ל כהי"א שם ובמ"מ כת' ג"כ דברים אלו וכת' בזה דדינו כיבם וברישא בשנים שקנו כאחד כת' דדינו כבכור והוא ניחא דרמז בזה דמיירי שא' עדיף מחבירו דהדין בבכור דאף בזה יש לו יפוי כח להרמב"ם ומשום הכי בסיפא בג' שקנו כו' דא"י לכוף כיון דאינן שוות אבל על המחבר קשה למה כת' בסתם. ט"ז):
א סָעִיף א וי"א דהוי ספק. עבה"ט שכ' ובתחלה יטילו גורל כו' ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן קס"ז במעשה בשני שותפים שהיה להם מרתף ורצה א' מהם שיתנו לו חלק שלו במרתף סמוך לביתו והשני רוצה להטיל גורל והביא שם דברי הש"ך שבכאן ופלפל בהם קצת ומסיים וז"ל זכינו לדין בנ"ד יטילו גורל ואם יפול הגורל על השני עדיין לא יזכה רק כל דאלים גבר כן נ"ל לדינא ומ"מ לבי אומר לי דבזמנים הללו בגולה יש כמה חששות אם נפסוק כל דאלים גבר וגם לפי הטעם דכל מי שהאמת אתו ימסור נפשו על דבר זה ג"כ לא שייך בדורות הללו שרבו האלמים שמוסרים נפשם ג"כ על ממון שאינו שלהם א"כ היכא דלא שייך לומר חולקין כמו בנ"ד דבלא"ה צריכין לחלוק רק דפלוגתא דרבוותא בחלוקה גופא באיזה אופן יהיה ע"כ יחלקו ע"פ הגורל ואע"פ שהוא דבר חדש מ"מ לפי צורך שעה יש לפסוק כן ובודאי יסכימו על זה חבירי ורבותי לפי דורות הללו עכ"ל עיין שם:
א סָעִיף א האחין כו'. כל ג' סעיפים אלו ל' הרמב"ם וכפי' רבו הר"ם ע"ש:
ב סָעִיף א חולקין לפי עהמ"ע:
ג סָעִיף א ואם אמר כו' וכופין. כמ"ש שם תרתי אחד נגרא כו':
ד סָעִיף א וי"א. כפי' ר"ת בד"ה מעלינן:
ה סָעִיף א וי"א. ר"ל דשמא קי"ל כרש"י שפי' דוקא בשדה הבעל אבל בלא שום טענה כופין וע"ש ובהג"מ ס"ס קנין:
ו סָעִיף א אבל אם כו'. כמ"ש שם ההוא ארעא דזבין א מצרא כו' ופי' הרי"ם שהיתה לה א' יפה וצד השני רע ולכן יכולין לומר מעלינן ליה עלויא כו'. שאם היתה מצד שלו היפה ורוצה ליטול שליש אחד י"ל שליש היפה טוב מב' שלישים הרע וכן אם היתה הרע מצדו ורוצה ליטול ב' שלישים י"ל ב' שלישי הרע עדיף משליש אחד יפה:
ז סָעִיף א או קרוב כו'. שם חד גיסא נגרא כו'. כפי' נגרא דרך כמ"ש ניגרא ברייתא וכמ"ש בס"ג:
ח סָעִיף א א"ל תני. שם כנ"ל דכל דליכא פסידא להאי כופין כו' וכמ"ש שם יג ב' טול אתה שיעור ואף רשב"ג ל"פ אלא משום דאמר במתנה כו' אבל כאן לאו מתנה הוא דחלקי אמצראי עדיף לי מהאי חולקא טבא דיהיבנא לך וקם שבח נגד שבח:
ט סָעִיף א היו. שם תרי ארעתא כו' וכפי' תוס' שם:
י סָעִיף א ודוקא. מדקאמר כגון זה כופין כו' מ' אבל מדינא יש להם לחלוק כל שדה וא"כ בכה"ג דאין בו משום מדת סדום חולקין כל שדה. הרא"ש שם:
יא סָעִיף ב וי"א דוקא. הרא"ש כ' בב' שדות וכשיטתו דאף בפשוט במקום שאין שוין חולקין כל שדה ולא עדיף בכור בב' חלקים מפשוט בחלק אחד. ולמד הטור מזה שה"ה לשדה אחת כיון שחלק א' טוב וכ"ז לשיטתם. אבל הרי"מ כתב דאפי' קאי תילתא עידית בי מצעי נוטל אותו הבכור ממ"נ דא"א לומר בשוין כל החלקים מאי אריא בכור ופשוט אפי' פשוט ופשוט שיש לא' ב' חלקים דקי"ל כרב יוסף דכופין כו' כנ"ל ובכה"ג קאמר רבא ביבם הויתו כבכור כו' אבל בשוין אפי' ביבם נוטל כ"א כנ"ל דכופין ועבה"ג סק"ד:
יב סָעִיף ד ב' שקנו כו' אבל. נלמד מבכור ויבם ולשיטת הרמב"ם וש"ע מיירי באין החלקים שוים ולשיטת הרא"ש וב"ה בשוין וכנ"ל:
יג סָעִיף ד שני אחין כו' אבל. ג"כ כנ"ל מבכור ויבם ובחלקים שוין לשיטת ר"ת וז"ש וי"א דאפי'. כפירש"י כנ"ל:
יד סָעִיף ה האחים. נלמד ממ"ש בסי' קעה ס"ב ממ"ש קדושין מב יכולין למחות ברוחות והקשה הר"י ממ"ש בב"ב קו ב' אלא מעתה כו' ותי' דבקדושין מיירי בכה"ג שהעילוי מבטל הגורל:
טו סָעִיף ה ויש חולקים. דלא אמרו מעלים אלא במקום שאין בו דין חלוקה כמ"ש שם יג ב' ואם לאו' מעלין כו' מ' אבל בלא"ה לא וההיא דקדושין שחלקו בלא גורל ולכך יכולין למחות כמ"ש תוס' בב"ב שם ד"ה ושמואל כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.