א הַשֻּׁתָּפִין שֶׁרָצוּ לַחֲלֹק דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דִין חֲלֻקָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מַפְסִידִין אֶת שְׁמוֹ, חוֹלְקִים. וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, דְּהַיְנוּ כ"ד סְפָרִים, שֶׁהֵם כְּתוּבִים בְּגִלָּיוֹן כְּסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ, אִם הֵם בְּכֶרֶךְ אֶחָד, אֵין חוֹלְקִין. שֶׁהוּא בִּזָּיוֹן לַסְּפָרִים לְחַלְקָן מִכֶּרֶךְ אֶחָד (טוּר), אַף עַל פִּי שֶׁאִם הָיוּ שֶׁל אֶחָד מֻתָּר לְחָתְכָן (הַגָּהוֹת אַשִׁירִי). וְאִם הֵם בִּשְׁתֵּי כְּרִיכוֹת, אִם הֵם שְׁנֵי עִנְיָנִים אֵין בּוֹ דִינָא דְגוּד אוֹ אֱגוּד; וְאִם הֵם עִנְיָן אֶחָד, אוֹמְרִים בּוֹ: גּוּד אוֹ אֱגוּד. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קע"א סָעִיף י"ג.
ב אִם חָלְקוּ בְּגוֹרָל, לְאַחַר שֶׁעָלָה הַגּוֹרָל לְאֶחָד מֵהֶם נִתְקַיְּמָה הַחֲלֻקָּה לְכֻלָּם. הַגָּה: מִיהוּ הָרֹא"שׁ כָּתַב (בִּתְשׁוּבָה, וְהֵבִיאוֹ הַטּוּר) דְּאֵין הַגּוֹרָל קוֹנֶה, רַק מְבָרֵר הַחֲלָקִים, וְאִם הֶחֱזִיק אֶחָד בְּחֶלְקוֹ, הַחֲלֻקָּה קַיֶּמֶת. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ"ז סָעִיף ב'.
ג הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ, הֲרֵי הֵם כְּלָקוֹחוֹת זֶה מִזֶּה, וְאֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה דֶּרֶךְ וְלֹא סֻלָּמוֹת וְלֹא חַלּוֹנוֹת וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁחָלְקוּ לֹא נִשְׁאַר לְאֶחָד מֵהֶם זְכוּת בְּחֵלֶק חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ שָׂדֶה כְּאֶחָד, וְחָלְקוּ, לֹא נִשְׁאַר לְאֶחָד מֵהֶם זְכוּת בְּחֵלֶק חֲבֵרוֹ. אֲבָל ב' שֶׁקָּנוּ שָׂדֶה מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים אוֹ מִשְּׁנֵי אַחִים, כְּשֶׁהָיָה נוֹדַע חֵלֶק כָּל אֶחָד וְהָיוּ מַחֲזִיקִים בִּנְזָקִים אֵלּוּ, אֵין לְאֶחָד מֵהֶם לְהַפְסִיק אַמַּת הַמַּיִם וְלֹא לְשַׁנּוֹת דָּבָר מֵהַנְּזִיקִים שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם הַמּוֹכְרִים. הַגָּה: שְׁנַיִם שֶׁחָלְקוּ חָצֵר, וְנִשְׁאַר בְּאֵר מַיִם חַיִּים בְּחֵלֶק אֶחָד מֵהֶן וְנִשְׁאַר רְשׁוּת לַשֵּׁנִי לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ, וְנִתְקַלְקֵל הַבְּאֵר, עַל שְׁנֵיהֶן לְתַקְּנוֹ. וְאִם נָפַל, אַזְלָא חֶזְקַת הַשֵּׁנִי, לְעִנְיַן זֶה דְּאֵין לוֹ עוֹד דֶּרֶךְ לִשְׁאֹב מִשָּׁם, אֲבָל מְקוֹם הַבְּאֵר לִשְׁנֵיהֶם. אֲבָל אִם חָלְקוּ וְנִשְׁאַר הַבְּאֵר מִתְּחִלָּה לְאֶחָד בִּלְבַד, (אֶלָּא) שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לַשֵּׁנִי לִשְׁאֹב מִשָּׁם, אִם נָפַל אַזְלָא חֶזְקָתוֹ לְגַמְרֵי וְאֵין לוֹ עוֹד חֵלֶק בַּבְּאֵר, אֲפִלּוּ חָזַר וְתִקְּנוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ד אַחִים שֶׁחָלְקוּ וְעָלָה חֵלֶק אֶחָד מֵהֶם כֶּרֶם וְלַשֵּׁנִי שְׂדֵה הַלָּבָן, יֵשׁ לְבַעַל הַכֶּרֶם אַרְבַּע אַמּוֹת בִּשְׂדֵה הַלָּבָן לְהַפֵּךְ בּוֹ מַחֲרֵשָׁתוֹ:
א סָעִיף א השותפין שרצו לחלוק כו'. ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קע"ה:
ב סָעִיף ג ואין להם זע"ז דרך כו' אע"פ שאין דרך אחר אלא זה רשב"ם בש"ס עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' צ' וק"ט ובתשו' מהרשד"מ סי' רצ"ח וע' בסמ"ע ס"ק ז' שכתב ובדרישה הוכחתי דכאן איירי בדלא חלקו בשומא ועלוי כו' וע"ל מ"ש בשם הרא"ש בסי' קע"א וצ"ל דסמ"ע לא קאי אלשון דש"ס דאחין שחלקו אלא אלשון הטור והמחבר ודוק נ"ל ועיין מ"ש ונתן בעל הכרם לבעל השדה כו' וה"ה איפכא וכמש"ל סי' קע"ב ס"ק ה' וק"ל:
ג סָעִיף ד יש לבעל הכרם ד"א פי' מיירי בדעלו אהדדי וכמ"ש לפני זה עכ"ל סמ"ע והיינו מעות או שטח קרקע וכ"כ הרא"ש וב"י ופשוט:
א סָעִיף א שהוא בזיון לספרים לחלקן מכרך א'. פי' לחתכן מכרך א' לשנים לצורך החלוקה הוא בזיון משא"כ כשמחתכין ומחלקין אותן לשני חלקים ולצורך עצמו דלית ביה בזיון:
ב סָעִיף א אין בו דינא דגוד או אגוד פי' הן שיאמר גיד את זה ואני השני ליתן האחד להשני מאי דביני ביני דיאמר השני לתרוייהו אני צריך ונלמד בו לזמנים הן שיאמר גוד אתה שניהן ותן לי חצי דמי שוויין או אני אגוד ואתן לך חלקך בדמים ויאמר לו בחד מנייהו אני אלמוד כיון דאין הא' צריך להשני וכמ"ש הטור והמחבר כל זה בסי' קע"א סעיף י"ג ע"ש ושם כתבו דיכול לו' על א' מהן גור אגוד והשני ישאר בשותפות ואם ירצו יכול לו' על שניהם גוד אגוד בזה אחר זה או לומר בפעם א' הברירה בידך לברור שניהן או איזה שתרצה או אני אעשה כן ע"ש בפרישה ובסמ"ע שכתבתי כל הדברים הללו מילתא בטעמן.
ג סָעִיף ב אם חלקו בגורל. הטור כתב לפני זה אם יתרצה לחלוק דיכולין לחזור בהן אפי' לקחו בקנין כו' ע"ש והמחבר השמיטו שסמך אמ"ש הטור והמחבר האי דינא בר"ס קנ"ז ס"ב ע"ש:
ד סָעִיף ב נתקיימה החלוקה לכולם. המ"מ שכ"ב מהל' שכנים פירשו דר"ל אם הם ב' אם א' מהן זכה בחלק זה ע"פ הגורל זכה גם השני בחלקו ואם הם ג' או יותר קנו כלם דזה זכה בחלקו ע"פ גורל ?לגמרי והאחרים קנו לענין שאין א' מהן יכול לחזור ולו' לא בגורל אני חפץ אלא בעילוי אלא כיון שעלה הגורל לאחד מהם יחלוקו כולם בגורל ועוד פירשו בענין אחר ע"ש והטעם דנתקיימה החלוקה לכולם פירש"י ע"פ הגמ' דבההוא הנאה דשמעי להדדי לחלוק בגורל ליטול כל א' חלקו דאינן חפצין עוד בשותפות גמרי ומקני אהדדי כדי שלא יהיה עוד עיכוב בהדבר:
ה סָעִיף ב רק מברר החלקים ואם החזיק כו' פי' כמו שאם בררו בפירוש ואמרו אני חפץ ברוח זה והשני בזה מהני אח"כ חזקת של א' מהן שלא יוכלו לחזור במה שביררו כל אחד לנפשו כמ"ש בר"ס קנ"ז כן אחר שנתרצו לחלוק בגורל ועלה הגורל לאחד מהן ה"ל כאלו שניהן ביררו בפי' ומהני חזקה שהחזיק אפי' א' בחלקו שלא יוכל השני לחזור בו ועיין בטור בסי' זה ולעיל ר"ס קנ"ז:
ו סָעִיף ג הרי הן כלקוחות זה מזה. ואע"פ דכ' הטור והמחבר בס"ס קנ"ד דמי שמכר הבית ושייר החצר לעצמו דאינו יכול לבנות לפני חלוני הבית שמכר דבעין יפה מכר מ"מ אמרי' האחין שחלקו ונטל זה הבית וזה החצר דה"ל כאלו קנה זה החצר מבעל הבית דאז יכול לבנות כנגד חלונו דבעל בית כיון דבעין יפה מכר לו דכיון דכל א' יש לו חלק בכולו כל א' מחשב לוקח של חבירו כנגד מה שנתן הוא לחבירו וגם נתבאר שם דאם שנים קנו מהשלישי זה בית וזה חצר דבעל חצר יבול לבנות נגד חלונו דבעל בית דכל א' עושה בחלקו מה שרוצה:
ז סָעִיף ג ואין להם זה על זה דרך ולא סולמות כו'. ז"ל הטור לא דרך שאם אביהם היה עובר דרך השדה שעלה על חלקו של ראובן לחלקו של שמעון ראובן מעכב עליו ולא סולמות ל"מ אם נפלה העלייה לראובן והבית והחצר לשמעון שאין ראובן יכול להעמיד סולם בחצר שמעון לעלות לעלייתו אלא אפי' נפל לחלק ראובן העלייה והחצר ולשמעון הבית אין ראובן יכול לסמוך סולם על בית שמעון לעלות לעלייתו ולא אמת המים שאם היא עוברת על שדהו לשדה אחיו הוא מעכב עליו ולא חלונות כדפי' לעיל דמסלקי' לגמרי וסותם לו החלון שהם כב' שקנה שדה מא' וחלקוה שאין לאחד על השני כלום עכ"ל הטור ובפרישה ודרישה הוכחתי דכאן איירי בדלא חלקו בשומא ועילוי ומ"ה יכול לבנות נגד חלונו דחבירו אע"פ דמאפיל עליו לגמרי ומ"ה כתבו הטור והמחבר סתם ולא הזכירו לא חלוקה בשומא ולא שאינו יכול להאפיל לגמרי כמו שכתבו בס"ס קנ"ד ע"ש ומה שכתבו הטור והמחבר אחר זה בס"ז דיש לבעל הכרם ד"א בהשדה הלבן שם מיירי דוקא בחלקו בשומא ועילוי ונתן בעל הכרם לבעל השדה מה שעודף הכרם על השדה דאמרינ' דגם הני ד"א בכלל העילוי הם והא דמיירי הטור והמחבר כאן בחלוקה בלא שומא ובס"ד בחלוקה בשומא י"ל דנקט בכל אחד רבותא דכאן אשמועינן רבותא דבכה"ג דחלקו בלא שומא הרשות בידו להאפיל עליו לגמרי וכן באינך ובס"ד קמ"ל רבותא דאע"ג דחלקו בשומא סתם וה"א דאין אלו הד"א בכלל השומא כיון דיכול בעל הכרם להכנס בתוך שלו להניח ד"א מקרקע של הכרם להפך בו מחרישתו קמ"ל ועפ"ר ודרישה מ"ש עוד מזה בהוכחות הדברים הללו וביישוב דברים הנראין כסותרין זא"ז:
ח סָעִיף ג אע"פ שהיה מקודם הטעם דמתחלה היה הכל של אביהן ולא היה עליו שם מזיק במה שעבר דרכו או העמיד סולמות מזה לזה משא"כ עתה דנכנס או מעמיד בחלק השני ומזיקלחבירו ומ"ה מסיק וכתב דאם השנים קנו מהשנים דהיו מזיקין זה לזה אזי גם אלו הלוקחים מהן קנו זכותן ועמדו במקומן:
ט סָעִיף ג ונתקלקל הבאר כו' ☜ וכ' עוד שם דאם טען ראובן על שמעון שהוא קלקלו בהשלכת זבלים לשם ושמעון אומר להד"ם ופסק דאם טען ראובן בברי צריך שמעון לישבע:
י סָעִיף ג אבל אם חלקו ונשאר הבאר מתחלה לא' אלא שנתן כצ"ל ובס"א גרס ובלבד שנתן:
יא סָעִיף ד יש לבעל הכרם ד"א. פי' מיירי בדעילו אהדדי וכמ"ש לפני זה ע"ש:
א סָעִיף ג אמת המים ע' בשו"ת הריב"ש דאם בא א' לסלק לחבירו מרוצת המים וכשמסלק מזיק המים להמסלק עצמו על המסלק בעצמו לתקן המרוצת המים שלא יזיק לעצמו ואין על השני לסלק אף שהמים שלו הן המזיקין כיון שבגרמת המסלק הוא מזיק:
ב סָעִיף ג ואם נפל אזלא עב"י ס"ס זה שהביא תשובת הרשב"א שכתב בהדיא דמיירי שהבאר נשאר לשותפות וקנו ממנו הדרך ואם נפל כותלי הבאר אף שחזרו ותקנו שוב אין לו דרך דלבאר זה נשתעבד ולא לבאר אחר ע"ש והוא תמוה מאוד בעיני דהא בהדיא כתב הסמ"ע בשם הרשב"א לעיל בסי' קנד ס"ק ך"ה דכל שגוף הדבר שנשתעבד לו ישנו בעולם לא נסתלק השיעבוד כמו בנפל הכותל שהחלון בתוכו וכן בנתקלקל המרזב ע"ש ולזה נראה דה"ה בהדינים המבוארים בסי' רי"ד בחדר שלפנים הימנו במקום שזוכה בהדדך או שקנה ממנו הדרך דאף אם נפל החדר וחזר ובנאו דיש לו עדיין הדרך כיון שהמקום שעליו הדרך שנשתעבד לו ישנו בעולם לא הפסיד הדרך אף שנתקלקל החדר וחזר ובנאו ומה שהביא הרשב"א ראיה מהרשב"ם ס"פ המוכר את הבית לא ידעתי שום ראיה משם דברשב"ם כתב שם כשנפל הבור ודות ושוב א"א לתקנו שוב אין לו דרך זהו אמת ברור שלא נתן לו דרך רק לצורך בור ולא לצורך דבר אחר אבל כשחזר ותיקנו ונכנס לצורך בור מה"ת יפסיד הדרך כיון שהדבר שנשתעבד ישנו בעולם ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן גבי בור ודות כשנפל הבור וחזר ותיקנו שהפסיד הדרך ואפשר דמיירי שפירש בתנאי בשעת קנין הדרך שלא יהיה לו דרך רק לאותו כור ולכך כשנפל אזדא וקמ"ל הרשב"א שם דדוקא כשנפל כותליו וחזר ובנאן שוב לא נקרא אותו בור אבל כשנפל זבלים בתוכו וחזר והוציאן מיקרי אותו בור דלא הוי רק כמסיר כיסויו: וחזר והוציאן מיקרי אותו בור דלא הוי רק כמסיר כיסויו:
א סָעִיף א לחלוק. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קע"ה:
ב סָעִיף א לחלקן. פירוש לחתכן מכרך אחד לשנים לצורך החלוקה הוא בזיון משא"כ כשמחתכן ומחלקן לב' חלקים לצורך עצמו לית ביה בזיון. סמ"ע:
ג סָעִיף ב לכולם. הטעם פרש"י דבההיא הנאה דשמעי להדדי לחלוק ליטול כל א' חלקו ואינן חפצין עוד בשותפות גמרי ומקני אהדדי כדי שלא יהי' עוד עיכוב בדבר. שם:
ד סָעִיף ג דרך. אע"פ שאין דרך אחר אלא זה רשב"ם בש"ס עיין בתשובת רש"ך ס"ג סימן צ' וק"ט ובתשובת מהרשד"ם סי' רנ"ח. ש"ך:
ה סָעִיף ג חלונות. עי' בסמ"ע שהעתיק לשון הטור במה שמבאר ומפרש בענין זה וכת' דכאן מיירי בדלא חלק בשומא ועילוי ומ"ה יכול לבנות נגד חלונו של חבירו אע"ג דמאפיל עליו לגמרי כו' ע"ש (והט"ז השיג עליו וכת' דנ"ל ברור דאחין שחלקו מיירי ג"כ בעילוי ושומא ולא מיירי כאן במאפיל עליו לגמרי וע"ש):
ו סָעִיף ג מקודם. הטעם דמתחלה הי' הכל של אביהן ולא הי' עליו שם מזיק במה שעבר דרכו או העמיד סולמות מזה לזה משא"כ עתה דנכנס או מעמיד בחלק השני ומזיקו ומ"ה מסיק דאם ב' קנו מב' דהיו מזיקין זה לזה אז גם אלו הלוקחים קנו זכותן ועומדין במקומן. סמ"ע:
ז סָעִיף ד הכרם. פירוש דמיירי בדעלו אהדדי וכמו שכתב לפני זה עכ"ל הסמ"ע והיינו מעות או שטח קרקע וכ"כ הרא"ש וב"י ופשוט. ש"ך:
א סָעִיף ב אם חלקי בגורל. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן שכ"ד בשנים שקנו מעובד כוכבים בגד חמשים אמה ומדדו וחתכו לשנים וחלקו אותו בגורל אח"כ נמנא בחלק א' מהם מום המפחיתו מדמיו אם בטלה החלוקה והשיב הדבר ברור שהיא חלוקה בטעות וחוזר על חבירו על חלקו במום דמי עדיף הגורל מקנין גמור דאמרינן אם יש בו מום חוזר המקח מ"מ אומר אני שהועיל הגורל נענין שזכה זה בחלקו ומחזיר לו חבירו מחצית מה שפחתו המום מדמיו אם ירצה חבירו ואם לא רצה חבירו לתת פחת המום אלא לבטל החלוקה שומעין לו וכיצד עושין מעלין החלוקות בדמים וחוזרין להטיל גורל ומי שיגיע לחלקו המום יקח מחבירו הדמים שהעלו החלק השלם שאין בו מום אבל אם רצה חבירו לתת לו חלקו בפחת המים אין מבטלין החלוקה דאע"ג דבעלמא במוכר דבר לחבירו ונמצא בו מום א"י לומר טול פחת המום לפי שהלוקח מצי למימר בחפץ שלם אני חפץ (כמ"ש בסי' רל"ב ס"ד) שאני הכא שהרי בעל כרחו אין לו חפץ שלם שהרי יש לו לקבל חצי המום וכיון שכן לזה הועיל הגורל שיהיה הוא הלוקח כל המום כיון שיש לו בו החצי וחבירו משלים לו חצי מה שפחתו המום וטעמא דמסתבר הוא וכזה ראוי לדון עכ"ל. והנה מסתימות דבריו משמע דמ"ש דחבירו מחזיר לו מחצית מה שפחתו המום מדמיו איירי אפי' הוא פחות משתות לענין שווי הדמים וכן אפי' הוא יותר משתות מוכרח זה ליטול בחלקו כפי שעלה לו הגורל וחבירו ישלים לו חצי הפחת ולכאורה צ"ע מדברי הש"ע לקמן סימן רכ"ז סעיף ל"ז ומצאתי בס' שער משפט ר"ס קע"ה שעמד עליו בזה וכ' דצ"ל דהרדב"ז מיירי שהפחת מכמום הוא שתות בצמצום לכך צריך להחזיר הפחת והחלוקה קיימת. וכ' עוד השע"מ שם דעיקר דינו של הרדב"ז שהועיל הגורל לענין שזכה זה בחלקו כו' נראה דמיירי שקודם החלוקה היו יכולין לחלק הבגד באופן שיגיע חצי מהמום לכל א' ועכשיו לאחר שחלקו אין דין חלוקה בא' מהן בזה הסברא נכונה כיון דבע"כ לא היה לו חפץ שלם מועיל החלוקה שיטול כל המום אבל אם עדיין לאחר שחלק בגורל יש לו דין חלוקה בכ"א משני החלקים ודאי אין זו סברא לורר דניון שיש לו לקבל חצי המום הועיל הגורל לקבל כל המום כיון דיכולין עדיין לחלק בטוב בטילה החלוקה הראשונה כו' ואם הוא באופן שגם מתחלה לא היה אפשר לחלק את המום דאף אם היו יודעין בהמום היו צריכים לחלוק בגורל ע"י עילוי דמים בזה צ"ע אם בטל הגורל או לא כו' עש"ה:
ב סָעִיף ב מיהו הרא"ש כתב כו'. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קס"ג בשותפים שעשו גורל באופן זה מי שיעלה ראשון יבחר איזה חלק שירצה ואחריו השני ואחריו השלישי ועתה אחר הגורל רוצין לחזיר וכ' דבזה לכ"ע יכולין לחזור דאפי' להרמב"ם וסייעתו וס"ל דגורל קונה לגמרי מ"מ צריך דוקח גורל כמו שהי' בא"י תחום פלוני ופלוני עולה עמו וכן מבואר מפי' רשב"ם והר"ן והר"י בן מגאש בחידושיו ומה"ט לא קאמר הש"ס ב"ב ק"ו ע"ב אלא אמר רב אשי כו' אבל גורל זה מי שעלה ראשון יברר מה שירצה אין כאן בירור וקניה כלל ודאי כל א' יכול לחזור ע"ש:
ג סָעִיף ג ואין להם זע"ז דרך כו'. עי' בתשו' שבו"י ח"ב סימן קמט אודות אחים שחלקו הבית וניתן לא' מהם החדר שבו תנור גדול שאופין בו ונכתב בשטר החלוקה שאין לזה על זה שום תפיסת הרגל רק שראובן ישתמש בתנור שאופין בו כי אם בע"ש ועי"ט ועתה אשת ראובן המליטה זכר אי רשאי להשתמש ג"כ בתנור זה לסעודת ברית מילה ופה"ב דיו"ט שלו הוא ומסיק כיון דבשטרות הולכין אחר לשון בני אדם אין בכלל אלא מה שפרט להדיא ובפרטות דאחים שחלקו לקוחות הם ואין להם דרך זע"ז רק מה שהתנו בפירוש וידו על התחתונה ואין כופין על כיוצא בזה משום מדת סדום כיון שצריך לילך לחדרו וגם יותר מה שמסיקין התנור מתרעי ע"י היסק וכה"ג אך לפנים משוה"ד אין ראוי לדקדק בזה עם שכינו וקרובו ע"ש:
ד סָעִיף ג אזלא חזקהו לגמרי עי' בפשו' שבו"י ח"ג סי' קסג שנשאל מי שמכר לחבירו חלק בית ופירש תוך שטר המכירה להשתמש בבית המוצנע (ר"ל בהכ"ס) ושוב נפל הבית המוצנע ונכתם העוקא אי אמרינן כיון דנפל אזדא ליה והשיב לכאורה דין זה פשוט בש"ע ס"ס קע"ג גבי באר מים חיים כו' דאם נפל אזדא ליה חזקתו לגמרי מ"מ היה נ"ל כיון דדין זה לא נמצא בש"ס ובראשונים זולת ברשב"א וראייתו מס"פ השואל מאושלן האי גרגותא יש לדחות דהתם היא שאלה בעלמא וכיון שהוא דבר חדש אין לך בו אלא חידושו אבל בית הכסא שהוא עיקר צרכי ותשמישי בית שיהא קרוב לשלחנו והוא בריאת ב"א ודאי מקפיד אינש אפי' נפל לא אזדא ליה אכן ראיתי בתשו' הב"ח סימן ז' שכ' דגם בהכ"ס דמי לבאר ולא ידעתי מנ"ל ועיקר נ"ל כמ"ש ותו ראיתי בתשו' מהר"ם גלאנטי סי' סז שכ' דגם הרשב"א לא קאמר אלא היכא שוויתר נגד חבירו דרך מתנה ושאלה משא"כ במכירה ודאי קנה גוף הקרקע ומי שאינו דן כן אינו אלא טועה כן נ"ל עיקר עכ"ד ועי' בנה"מ:
א סָעִיף א שהם. לפיכך גנאי כו'. רש"י שם:
ב סָעִיף א אע"ג. י"ד א' וע"ש תוס' ד"ה שאם:
ג סָעִיף א אם הם. רש"י ותוס' וכ"ה בירושלמי ועמ"ש בסי' קעא סי"ג:
ד סָעִיף ב מיהו. ל"ל שגורס שם אלא אר"א כו' וחוזר מתי' הראשון דלא כא"י שקנה בגורל לבד וערשב"ם שם. ב"ח:
ה סָעִיף ג וה"ה כו'. מדקאמר ה"ה כלקוחות:
ו סָעִיף ג אבל ב'. שם ס"ה א' לימא אזדו לטעמייהו ור"ל דמוכר בעין יפה מוכר משא"כ מב' מוכרים:
ז סָעִיף ג שנים כו' אזלא כו'. כמ"ש בסי' קנג ס"כ ע"ש ודוקא דבר שאין עליו כ"א שעבוד אבל בדבר שגוף שלו לא ועמ"ש סי' קעג ס"ז וז"ש אבל מקום כו':
ח סָעִיף ג אבל אם כו' אפי'. כמ"ש בסי' קנג ס"כ:
ט סָעִיף ד יש לבעל. עסמ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.