א חָצֵר הַמִּתְחַלֶּקֶת, נוֹתֵן לְכָל פֶּתַח ד' אַמּוֹת, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה; שֶׁכָּל פֶּתַח צָרִיךְ לְפָנָיו אַרְבַּע אַמּוֹת לְתוֹךְ הֶחָצֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁהַפֶּתַח רָחָב הַרְבֵּה, נוֹטֵל אַרְבַּע אַמּוֹת עַל פְּנֵי כָּל רָחְבּוֹ לְתוֹךְ אֲוִיר הֶחָצֵר. וְאִם אֵין הַפֶּתַח רָחָב אַרְבַּע, מַשְׁלִים עָלָיו מֵהַצְּדָדִים אַרְבַּע, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע. וְאִם יֵשׁ לְאֶחָד פָּתוּחַ לְחָצֵר בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ ב' פְּתָחִים, וְלַשֵּׁנִי בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא פֶּתַח אֶחָד, אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים נוֹטֵל לְכָל פֶּתַח אַרְבַּע אַמּוֹת כְּפִי מַה שֶּׁהֵם פְּתָחָיו, וּבַעַל הַפֶּתַח אֶחָד אֵין לוֹ אֶלָּא ד' אַמּוֹת לִפְנֵי פִתְחוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ מֵהַהֶפְקֵר, כְּגוֹן שֶׁבָּנוּ בִּמְקוֹם הֶפְקֵר, זֶה בָּנָה לוֹ בַּיִת וּפָתַח בּוֹ ב' פְּתָחִים וְזֶה בָּנָה לוֹ בַּיִת וּפָתַח בּוֹ פֶּתַח אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיפוּ אוֹתָם עַד שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם לְחָצֵר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם חִלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, וְנָתַן לְאֶחָד מִבָּנָיו בַּיִת עִם שְׁנֵי פְּתָחִים וְלָאֶחָד עִם פֶּתַח אֶחָד (טוּר ס"ג בְּשֵׁם רַשִׁ"י ור"ת). אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ, קָנוּ וְיָרְשׁוּ בְּשָׁוֶה חֵלֶק כְּחֵלֶק, בֵּין בַּבָּתִּים בֵּין בֶּחָצֵר, וְלֹא יִטֹּל הָאֶחָד יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אִם קָדְמוּ וְחִלְּקוּ הַבָּתִּים קֹדֶם חֲלֻקַּת הֶחָצֵר, לָא אָמְרִינָן אוֹתוֹ שֶׁעָלָה לְחֶלְקוֹ הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים זָכָה בְּד' אַמּוֹת בֶּחָצֵר לְכָל אֶחָד מִפְּתָחָיו, אֶלָּא חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשְּׁנֵי הַבָּתִּים שָׁוִים וְחָלְקוּ בַּיִת כְּנֶגֶד בַּיִת וְלֹא הֻצְרְכוּ לָשׁוּם אוֹתָם וּלְהַעֲלוֹת בְּדָמִים. אֲבָל אִם אֵינָם שָׁוִים, וְשָׁמוּ אוֹתָם וְהֶעֱלוּם בְּדָמִים, וְאוֹתוֹ שֶׁהִגִּיעַ לְחֶלְקוֹ הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים, נָתַן לַחֲבֵרוֹ הַדָּמִים שֶׁשָּׁוֶה יוֹתֵר עַל שֶׁלּוֹ, בִּכְלַל זֶה הָעִלּוּי גַּם כֵּן אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבְּחָצֵר, וְזָכָה בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁזָּכָה בַּמֶּה שֶׁבֵּיתוֹ שָׁוֶה יוֹתֵר מִשֶּׁל הָאַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁבְּעוֹד שֶׁלֹּא חָלְקוּ לֹא הָיוּ הַד' אַמּוֹת שֶׁלּוֹ לְגַמְרֵי, אֶלָּא לְפָרֵק בּוֹ מַשָּׂאוֹ, וַחֲבֵרוֹ הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גַם כֵּן כְּשֶׁהָיָה מוֹצֵא אוֹתָם פְּנוּיִם, עַתָּה שֶׁחָלְקוּ, הֵם שֶׁלּוֹ לְגַמְרֵי. הַגָּה: וְכָל זֶה מַיְרֵי בִּסְתָם חֲצֵרוֹת, אֲבָל חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד חֵלֶק יָדוּעַ, כָּל אֶחָד אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ; וְאִם מַגִּיעַ לְכָל אֶחָד לִפְנֵי בֵּיתוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, חוֹלְקִין, בֵּין אִם יֵשׁ לַבַּיִת פְּתָחִים הַרְבֵּה אוֹ לֹא (טוּר).
ג בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּתָחִים רַבִּים מִכָּל רוּחוֹתָיו, יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל רוּחַ. וְאִם יִיחֵד לוֹ פֶּתַח, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ.
ד אַכְסַדְרָה, (פֵּרוּשׁ, מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה דְפָנוֹת וְהַצַד הָרְבִיעִי כֻּלּוֹ פָּתוּחַ כְּעֵין דֶּלֶת), אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְהִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ בְּמַשָּׂאוֹ, אֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְאִם הוּא לִפְנֵי הַבַּיִת, וְאֵין בָּאַכְסַדְרָה אַרְבַּע, מַשְׁלִים עָלֶיהָ מִן הֶחָצֵר שֶׁיְּהֵא ד', וְעוֹלוֹת לְד' שֶׁלִּפְנֵי פֶּתַח הַבַּיִת (טוּר בְּשֵׁם ר"י). וְאִם לָאו, יֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת; שֶׁלֹּא אָמְרוּ שֶׁיֵּשׁ לְכָל פֶּתַח אַרְבַּע אַמּוֹת אֶלָּא לְפָרֵק שָׁם מַשָּׂאוֹ. בֵּית שַׁעַר (פֵּרוּשׁ, בַּיִת קָטָן שֶׁלִּפְנֵי פֶּתַח טְרַקְלִין, וְקוֹרִין לָהּ פורקא בלע"ז רַשִׁ"י) אוֹ מִרְפֶּסֶת (פֵּרוּשׁ, מָקוֹם גָּבוֹהַּ בֶּחָצֵר הַבַּיִת וְהַרְבֵּה פִּתְחֵי עֲלִיוֹת פְּתוּחִין לָהּ), יֵשׁ לָהֶם אַרְבַּע אַמּוֹת. הָיוּ חֲמִשָּׁה בָתִּים פְּתוּחִים לְמִרְפֶּסֶת, וְהַמִּרְפֶּסֶת פְּתוּחָה לְחָצֵר, אֵין לָהּ אֶלָּא ד' אַמּוֹת.
ה לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים אֵין לָהּ ד' אַמּוֹת.
ו בַּיִת, חֶצְיוֹ מְקֹרֶה וְחֶצְיוֹ אֵינוֹ מְקֹרֶה, בֵּין שֶׁקֵּרוּיוֹ לִפְנִים בֵּין שֶׁקֵּרוּיוֹ לַחוּץ, אֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת; וְדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ מְקֹרֶה.
ז בַּיִת סָתוּם, יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת; פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו, אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת הַגָּה: שֶׁלִּפְנֵי הַפֶּתַח; אֲבָל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בֶּחָצֵר, מֵאַחַר שֶׁהָיָה שָׁם פֶּתַח בַּתְּחִלָּה (רִיבָ"שׁ סִימָן רמ"ח).
ח בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, אֵין לוֹ ד' אַמּוֹת בֶּחָצֵר כְּנֶגֶד הַפֶּתַח; אֶלָּא אִם יֵשׁ בֶּחָצֵר אַרְבַּע אַמּוֹת לְזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה עַד פֶּתַח הַבַּיִת הַזֶּה, חוֹלְקִין.
ט הַזֶּבֶל שֶׁל חָצֵר מִתְחַלֵּק לְפִי הַפְּתָחִים; אֲבָל אַכְסַנְיָא שֶׁל מֶלֶךְ, לְפִי בְּנֵי אָדָם. פֵּרוּשׁ, הַזֶּבֶל שֶׁמַּנִּיחִין בֶּחָצֵר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְעִנְיַן שֶׁצְּרִיכִין לָתֵת לָהֶן אַכְסַנְיָא (טוּר וב"י ב' הַדֵּעוֹת).
א סָעִיף א חצר המתחלקת כו' עיין בתשו' ן' לב כלל ט"ו סי' פ"ח:
ב סָעִיף א ויש אומרים דה"ה אם חלק נכסיו על פיו כו' והב"ח הוכיח דגם ר"י הלוי מודה בזה והאריך להוכיח כן מסוגיא פ"ק דסוכה ע"ש:
ג סָעִיף א אבל שנים שקנו או שירשו כו' עיין בסמ"ע ס"ק ד' עד והרא"ש מוקי לה דההוא דאחין כו' מיירי דחלקו בשומא והעלה אחד לחבירו כו' ונ"ל להגיה שלא בשומ' ולא העלה נ"ל ודוק וע"ל סי' קע"ג ס"ג ועיין בהרא"ש ויש לדחוק בלא שום הג"ה דה"ק דההיא דאחי' כו' מיירי בהעל' ומ"מ אין להם חלונות זע"ז [כי א"צ] כ"כ חלונות כמו שצריך לד"א א"צ שיש לו חלונו' ממקום אחר ע"ש אבל בר"ה של פתחים ושל כרם צריך יותר ולכך בהעלה יש לו ודוק:
ד סָעִיף ט הזבל של חצר כו' עיין בסמ"ע ס"ק ך' עד ולא כע"ש שפי' הריש' בזבל שמזבל בו שדותיהן ואכסניא דסיפא פי' מהשהמלך מטיל על בני החצר כו' ואני אומר דיפה כוון הע"ש בזה דפי' ודבריו הם ממש דברי רש"י בש"ס דפי' זבל שבחצר אחלוקת זבל ואפ"ה פי' באכסני' שהוא להוצאות בני מלך ולהכי השמיט בע"ש תיבת אבל בכוון ויותר י"ל דאף הרמב"ם ותוס' שמפרשים דפי' אכסניא היא אהוצאת בני המלך מ"מ ס"ל דרישא דברייתא בזבל שבחצר פירושו הוא מחלוק' זבלים לזבל שדותיהן ולשון אבל שכתב הרמב"ם וטור אינו דקדוק כלל שיהיו מפרשים לדבר והפוכו וראיה לזה שכל הפוסקים המפורסמים לא הביאו פי' אחר נגד פי' רש"י בזבל שבחצר כ"א בפי' אכסניא הביאו ב' פירושים גם התוס' שמפרשים פי' אחר על אכסניא ולא כתבו פי' אחר על זבל מוכח דס"ל כפי' רש"י בזה ודוק וצ"ע לדינא בהוצאות זבלים ועיין באגודה ובחדושי אגודה:
א סָעִיף א שכל פתח צריך לפניו ד' אמות כו'. היינו כדי לפרק משאו וכמ"ש המחבר בס"ס שלפני זה משום דאינו יכול לכנוס עם חמורו לתוך הבית וצריך לפרק משאו מעל חמורו בהד"א שלפני פתח הבית:
ב סָעִיף א כדי שיהיה לו ד' על ד' פי' לפרק משאו וכמ"ש וזולת זה צריך להיות לכל בעל הבית ד"א על ד"א בחצר לצורך תשמישו כשירצה לכפותו לחלוק וכן כ' הטור בס"ס זה אלא שלא איירי הטור והמחבר בכאן בדין כפייה לחלוק אלא ללמדינו בא שצריך ליתן לכל פתח ד"א ושיש יתרון חצר לזה שיש לו פתחים הרבה לביתו מלזה שאין לו אלא פתח אחד לביתו:
ג סָעִיף א שקנו מההפקר כו' ואח"כ הקיפו כו'. דקדק וכתב אח"כ הקיפו דאע"ג שהקיפו אח"כ ביחד החצר סביב בית' מ"מ כבר זכו כל א' לפני ביתו כפי פתחיו שפתח אבל הקיפו קודם שבנו אז בשעת הקפה שהקיפו יחד זכו בשוה ותו לאו כל כמיניה לזכות יותר בפתחיו שפתח ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ד סָעִיף א אבל שנים שקנו או שירשו כו'. בפרישה כתבתי דחלקו בזה כדי ליישב הא דאמרי' האחין שחלקו אין להם דרך ולא חלון ולא סולמות ולא אמת המים זע"ז לכך כתבו דההיא איירי בירשו בנכסי אביהן וכאן איירי בזכו מן ההפקר ובטור נראה דרש"י חילק בענין אחר וכ' דהכא מיירי דחלק ראובן נכסיו לב' בניו על פיו כו' וכמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה משא"כ בירושה דעלמא והרא"ש מוקי לה דההוא דאחין כו' מיירי דחלקו בשומא והעלה א' לחבירו בדמים וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ולית פלוגתא בהני אוקימתא אלא מר אמר חדא כו' וק"ל:
ה סָעִיף ב כששני הבתים שווים כו' ה"ה כשאינם שווים ולא חלקוהו בשומא ועילוי אלא אורחא דמילתא כ' הטור והמחבר ועפ"ר:
ו סָעִיף ב ואותו שהגיע לחלקו הבית שיש בו שני פתחים נתן כו' ה"ה אם הבית שיש בו פתח א' עדיף מהבית שיש בו שני פתחי' והוא נתן לבית של ב' פתחים העודף זכה ג"כ בעל ב' פתחים לכל פתח ד"א דאמרי' דאלולי זה הי' צריך ליתן לו עודף יותר ובפרישה כתבתי די"ל דלרבות' נקט הטור והמחבר דאותו שיש לו שני פתחים נותן העודף דה"א כיון דהעלה סתם ולא הזכיר שבשביל הב' פחחים מעלה לו לא היה דעתו עליהן קמ"ל וכ"ש אם בעל פתח א' העל' לבעל ב' פתחים דשם אין ריעותא כלל במה דלא הזכיר בעלוייו שיש לה שני פתחים דמה לו להזכיר טובתו של השני וק"ל:
ז סָעִיף ב בכלל זה העילוי כו' פי' אע"ג דעלו סתם ולא הזכירו הד"א:
ח סָעִיף ג ואם יחד לו פתח כו' הטעם דהנשארים נחשבים לו כסתומין ולא יפתחו לעולם כיון שיש לו פתח א' פתוח ואינו דומה למ"ש המחבר בסמוך בס"ז בבית סתום דיש לו ד"א (ודין זה ודין דהתם שניהן הן מדברי הרמב"ם בפ"ב דשכנים) דשם כיון דאין לו פתח כלל אמרי' דודאי סופו להפתח אם לא שפרץ פצימיו:
ט סָעִיף ד אם אפשר להכנס בתוכו במשאו. פי' דסמוכה על עמודים ואין לה מחיצה לעכב החמור מלכנס שם ולאפוקי ממקצת אכסדראות דיש להן מחיצות נמוכות סביב מכל צדדיו אלא שאינן מגיעות לתקרת האכסדרה:
י סָעִיף ד אין לה ד"א פי' אין להם ליתן לפתחו ד"א כמו שנותנין לפתח הבית דטעמא מאי אמרו רבנן דנותנין ד"א משום פירוק משאו והיינו דוקא בבית משום דסתם בית אין יכולין להכניס בו החמור לפרק משאו ובאכסדרה זו יכול לכנוס שם ואפילו אם אין האכסדרה רחבה ד"א אין מוסיפין עליה מהחצר להשלימה לד' דלא עדיף אכסדרה מבית דאינו רחב ד"א שכ' הטור והמחבר בסמוך ס"ח דאין נותנין לפתחו ד' אמות אבל אם אכסדרה עומדת לפני פתח הבית צריכין ליתן לפתח הבית ד' אמות אלא שרחבה של אכסדרה העומדת לפני פתח הבית עולה במנין אותן ד' אמות כיון דיכולין להכניס שם החמור בזה מסיק מור"ם דאמרי' מה שחסר רחבה של אכסדרה מד"א דמשלים ליה מהחצר ומצרפין יחד ועולות לד"א דצריכין ליתן לפתח הבית וכך כתב הטור בשם ר"י ומה שכתב ראשונה בדברי המחבר הן כפירש"י וכך כ' הטור בשמו ועפ"ר:
יא סָעִיף ד בית שער כו' פירש"י דהוא כמין בית קטן אצל בית גדול ופעמים עוברים עליו לכנס לגדול וכתב הטור שפי' זה עיקר אבל בית שער ממש שעוברין בתוכו כשנכנסין לחצר אף שהוא של אחד מהן מכל מקום אינו ראוי לתשמיש כיון שהכל עוברים שם ואין נותנין לו ד' אמות ועפ"ר:
יב סָעִיף ד או מרפסת. ז"ל הטור בא"ח ר"ס שע"ה מרפסת הוא דרך לעליות הפתוחות לה ועומדת בחצר ועולין לה בסולם כו' ע"ש וכן פירש"י:
יג סָעִיף ה לול של תרנגולים פרש"י בית קטן שמגדלין בה תרנגולים ויש לו פתח לחצר:
יד סָעִיף ה אין לה ד"א ל' הגמ' טעמא מאי דנותנין ד"א משום פרוק משא וכאן דאין בו אלא תרנגולים תרנגול מטפס ועולה דרך ראש הכותל ועייל להלול:
טו סָעִיף ו בין שקירויו לפנים. פי' אז פשיטא דאין נותנין לו ד"א דבמקום שאין מקורה אין מן הדרך להניח שם כלום ופנוי הוא שם לפרק המשא אלא אפי' אם הקרוי הוא לחוץ לצד הפתח אפ"ה כיון דחציו השני הוא מגולה ופנוי מהכלים אפשר לפרק ולהניח משאו מיד שם רש"י ע"פ הגמ':
טז סָעִיף ז בית סתום כו'. פי' שסתמו פתחה אפ"ה אמרי' היום או מחר יפתחנה אם לא דפרץ פצימיו של הפתח דאז בטלה תורת הפתח לגמרי ועמ"ש בס"ג:
יז סָעִיף ז מאחר שהיה שם פתח מתחלה. פי' והיה לו בודאי חלק בחצר לכניסה ויציאה ובפריצת פצימיו לא סילק אלא פירוק משאו שלפני הפתח וחלקו שבחצר אין לו שייכות לפתח הבית שנאמר שבסילוק הפתח יבוטל חלקו בחצר:
יח סָעִיף ח בית שאין לו ד"א על ד"א כו'. דאז אין תורת בית תשמיש עליו ליתן לפתחו ד"א לפרק בו משאו:
יט סָעִיף ח עד פתח הבית הזה חולקין פי' לאפוקי אם היה בביתו ד"א על ד"א דאין יכול לכפותו לחלוק החצר אא"כ יש לו ד"א בחצר זולת הד"א שלפני הפתח וכמ"ש לעיל וכ"כ בטור בהדיא בס"ס זה ע"ש:
כ סָעִיף ט הזבל של חצר כו' אבל אכסניא כו' כל המחבר הוא לשון הרמב"ם ועפ"ר ודרישה שם הוכחתי מל' אבל אכסניא כו' דכתבו דס"ל דפי' אכסניא הוא מה שצריך ליתן להם פיזור למזונותיהם והשתא הוה שפיר דבר והפוכו עם הזבל הנזכר בגמר' דס"ל דפירושו הוא הוצאות פינוי הזבל מהחצר (אם אינן מבקשין להיות נדרס בחצר לעשות ממנה אשפה לזבל בו שדותיהן) והוא נגבה לפי הבתים לפי שדרך הפתחים משליכין אותו שם אבל ההוצאה שגובין לצורך האכסניא למזונותיהן אינו לפי הפתחים אלא לפי הדרים שם והבאתי כמה ראיות שפירשו כן הרמב"ם והטור וגם כתבתי שם די"מ אכסניא הוא הזבל שמניחין שם אכסניא של מלך שעוקרין דירתן ממקום שהיתה להם חנייה ומפורש בהרי"ף והרא"ש דל"ד זבל בהמות אלא ה"ה חביות של חרס ושמריהן דאותן הדברים נחלקין לפי בני אדם הדרים שם ולפי שגם הוצאות אכסניא היתה לפי בני אדם הדרים שם ומינה דכמו דחביות ושמריהן נוח להן לבני החצר להתחלק בו דומיא לזה מיירי הזבל דרישא ודסיפ' והיינו לאחר שנעשה אשפה וכמ"ש ולפי פי' זה צריכין לפרש מ"ש ברישא הזבל של החצר מתחלק לפי פתחים דאינו ר"ל הוצאו' הזבל אלא ר"ל הזבל שנעשה ממנו אשפה לאחר שנדרם בחצר ונוחה לבני אדם לזבל בו שדותיהן הוא מתחלק לפי הפתחים אבל זבל של אשפה והחביות שמניחין הבני חיילות חולקין לפי בני אדם והוא ג"כ דבר והיפוכו ומ"ה לא נקט אלא זבל של אכסני' דומיא דרישא וה"ה חביות ושמריהן כמ"ש הרי"ף והרא"ש ובזה נתבארו דברי מור"ם ז"ל מ"ש בהג"ה דמ"ש פי' הזבל שמניחין בחצר הוא כפי' השני ור"ל זבל הנעשה אשפה שמניחין בני האכסניא לאחר שעקרו מהן חנייתן ומ"ש אחר זה די"א אכסניא שצריכין לתת להן אכסניא ר"ל שצריכין ליתן להן מזונותיהן ולפי זה מ"ש ברישא הזבל של חצר מתחלק לפי הפתחים ר"ל הוצאת הזבל לפינוי ונקוי החצר והיינו כשלא נעשה מהן אשפה וכמ"ש ולשני הפירושים הסיפא עם הרישא דבר והיפוכו הוא וכל' אבל אכסניא שכתב ולאפוקי אם נפרש דבל' אכסניא ר"ל החניות שנותנין לאכסניא של מלך בבתיהן דאינו דבר היפוכו עם הרישא ודו"ק ולא כע"ש שפי' הרישא בזבל שמזבל בו שדותיהן ואכסניא דסיפא פירש מה שהמלך מטיל על בני החצר דאף אם נאמר דר"ל דמטילין עליהן ליתן חניות אכתי אינו דבר והפוכו עם הרישא ונראה דמ"ה חיסר בע"ש שם תיבת אבל בלשונו ואינו נכון אלא כמ"ש ודוק בדרישה מ"ש עוד מזה:
א סָעִיף ב אבל חצר שיש לכ"א חלק ידוע הרבה תמוה לי הגה"ה זאת דאם כוונתו שכ"א מכיר חלקו ואין א' משתמש בשל חבירו א"כ אפי' אין מגיע לכל בית רק פחות מד"א חולקין כמבואר לעיל בסי' קע"א סעיף ב' ואם כוונתו שיש לכ"א חלק ידוע היינו שקנאו או שירשו שידוע שכ"א יש לו החצי או שא' בכור וחלקו ידוע שהוא פי שנים או שקנה שני חלקים ומ"ש בסתם חצירות כוונתו שקנו המקום מהפקר שהזכיה בחצר בא אחר שהיה לזה פתח א' ולזה ב' פתחים וכן הוא באמת משמעות דברי המגיד משנה שממנו הוציא הב"י והרב בהג"ה דין זה א"כ קשה הא דין זה הוא ממש מ"ש המחבר ומה הוסיף הרב בהג"ה ועוד קשה דבה"ג משמע דדין זה הוא לענין אי כופין א"ע לחלוק בשיש כשיעור הזה בחצר ובסי' זה לא מיירי רק אפי' כשחולקין מדעת אם יש לו זכות יותר למי שיש לו בו פתחים וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ב' ועוד קשה מה שסיים דאם מגיע לכ"א לפני ביתו ד"א על ד"א חולקין דמשמע דאפי' כשיש לכ"א רק פתח א' ג"כ חולקין אפי' אין בכל חלק רק ד"א על ד"א אף דליכא ד"א לכל פתח ומה שמבואר בסי' קע"א סעיף ג' דבעינן ד"א חוץ מד"א של פתחים היינו בקנו מהפקר דוקא משמע מכל הפוסקים להיפך אח"כ מצאתי בדרישה אות ג' שמניח בדברי המ"מ שממנו מוצא הדין שכצ"ל שיש לפני ביתו אויר של ח' אמות על ד"א וא"ש אך קו' הראשונות עדיין קשה לכן נראה דהג"ה זו אין מקומו כאן ומקומו לעיל בסי' קע"א סעיף ג' שכתב שצ"ל בחצר ד"א חוץ מד"א של פתחים דמשמע דאם יש לא' שני פתחים ולא' פתח א' דצריך שיהיה בחצר לכל פתח ד"א וע"ז כ' דהיינו בסתם חצירות והיינו שקנו מהפקר אבל חצר שיש לכ"א חלק ידוע דהיינו שקנו או שירשו א"צ ליתן לכ"א רק ח' אמות על ד"א אפי' לאותו שיש לו ב' פתחים ואם מקום הג"ה כאן יש חסרון דברים וכצ"ל וכן לענין כפיה לחלוק דבעינן ד"א חוץ מד"א של פתחים דוקא בסתם חצירות כו' לפני ביתו ח"א על ד"א כו' וכמו שהגיה בדרישה כצ"ל:
א סָעִיף א המתחלקת. עיין בתשובת ן' לב כלל ט"ו סי' (פ"ח) [פ"ט]:
ב סָעִיף א אמות. כדי לפרק משאו משום דא"י ליכנס עם חמורו לתוך הבית וצריך לפרק המשא מעל חמורו באותן ד' אמות שלפני פתח הבית. סמ"ע:
ג סָעִיף א ואח"כ. אבל אם הקיפו קודם שבנו אז בשעת הקפה שהקיפו יחד זכו בשוה ותו לאו כל כמיניה לזכות יותר בפתחיו שפתח. שם:
ד סָעִיף א וי"א. והב"ח הוכיח דגם ר"י הלוי מודה בזה והאריך להוכיח כן מסוגיא פ"ק דסוכה ע"ש. ש"ך:
ה סָעִיף א שקנו. כת' הסמ"ע דחלקו בזה כדי ליישב הא דאמרינן האחין שחלקו אין להם דרך ולא חלון ולא סולמות ולא אמת המים זע"ז לכך כתבו דההיא איירי בירשו נכסי אביהן וכאן איירי בזכו מן ההפקר ובטור נרא' דרש"י חילק בענין אחר דהכא מיירי דחלק נכסיו לב' בניו על פיו כו' כמ"ש הרמ"א משא"כ בירושה דעלמא והרא"ש מוקי לה דההיא דאחין כו' מיירי דחלקו בשומא והעלה א' לחבירו בדמים ולית פלוגתא בהני אוקימתות אלא מר אמר חדא כו' עכ"ל ונ"ל להגיה שלא בשומא ולא העלה ודוק וע"ל סי' קע"ג ס"ג ועי' בהרא"ש ויש לדחוק בלא שום הגה"ה דה"ק דההיא דאחים כו' מיירי בהעלה ומ"מ אין להם זע"ז חלונות כ"כ כמו שצריך לד"א א"נ שיש לו חלונות ממקום אחר ע"ש אבל בד"א של פתחים ושל כרם צריך יותר ולכך בהעלה יש לו עכ"ל הש"ך (ועמ"ש הט"ז בזה):
ו סָעִיף ג ייחד. דאז הנשארים נחשבין כסתומין ולא יפתחו לעולם כיון שיש לו פתח א' פתוח ול"ד למ"ש בס"ז דבית סתום יש לו ד"א דשם כיון דאין לו פתח כלל אמרינן דודאי סופו להפתח אם לא שפרץ פצימיו. סמ"ע:
ז סָעִיף ד להכנס. פירוש דסמוכה על עמודים ואין לה מחיצה לעכב החמור מליכנס שם ולאפוקי ממקצת אכסדראות דיש להן מחיצות נמוכות סביב מכל צדדים אלא שאינן מגיעות לתקרת האכסדרה שם:
ח סָעִיף ד קטן. וכתב הטור שפירוש זה עיקר אבל בית שער ממש שעוברין בתוכו כשנכנסין לחצר אף שהוא של אחד מהן מ"מ אינו ראוי לתשמיש כיון שהכל עוברים שם ואין נותנין לו ד' אמות. שם:
ט סָעִיף ה אין. לשון הש"ס טעמא מאי נותנין ד' אמות משום פירוק משא וכאן דאין בו אלא תרנגולים תרנגול מטפס ועולה דרך ראש הכותל ועייל להלול. שם:
י סָעִיף ו לפנים. פי' אז פשיטא דאין נותנין לו ד"א דבמקום שאין מקורה אין דרך להניח שם כלום ופנוי הוא לפרק המשא אלא אפי' אם הקירוי הוא לחוץ לצד הפתח אפילו הכי כיון דחציו הב' הוא מגולה ופנוי אפשר לפרק ולהניח משאו מיד שם. רש"י: שם:
יא סָעִיף ט אכסניא. בדין זה דזבל שבחצר ואכסניא של מלך רבו הפירושים עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בזה ומסיים הש"ך דצ"ע לדינא בהוצאת זבלים וע"ש:
א סָעִיף ט אכסניא לפי בני אדם. עיין בתשו' צ"צ סימן י"ט שב' דאין הפירוש כמו שעולה על הדעת לומר דגובין מכולם בשוה אם דל ואם עשיר דהא ודאי ליתא דכיון דליכא סכנת נפשות באכסניא אין גובין אלא לפי הממון אך מה דקאמר לפי בני אדם היינו לאפוקי לפי פתחים אבל לא שיתנו כולם בשוה אלא העשיר לפי עשרו כו' וכמו שגובין ההוצאה על אכסניא לפי ממון כן מתחלקת ההכנסה מהם דהיינו הזבל וגולפא ונראה דככי דייקא לישנא דקתני לפי בני אדם ולאקאמר לפי הנפשות כו' ע"ש ועיין בתשו' שב יעקב חח"מ סי' יו"ד שביאר דבריו וכ' דהא דדחיק לפי בני אדם היינו לפי ממון זהו לפי' המפרשים הא דאכסניא היינו דגובין הוצאת אכסניא ולא ליתן חנייה בבתיהם משא"כ לפי' המפרשים דכל א' צריך ליתן חנייה דוקא ולא שיתנו שום ממון רק ותאכסנו החיל עצמם בביתו ודאי לא צריכין לדחוק כן רק הפי' לפי בני אדם היינו לפי הבעלי בתים והצ"צ גופיה מודה בהא כו' ט"ס ועמ"ש לעיל סימן קס"ג ס"ג בהגה ב' סק"ז. ועיין בתשובת במלת שבעה ח"ב סי' יו"ד בענין זה באם צריכין ליתן חנייה בבתיהם דוקא ולפעמים יש לא' שנים או שלשה בעלי מלחמות ולא' אין לו רק בע"מ א' או אין לו כלום ותובע זה שיש לו למי שאין לו שיתן לו לסיוע וכ' שפסק כפי הנראה לו פעמים בראיה ופעמים באומדנא דאם נתאכסנו אצל יהודים ע"י הפיר"ר אז נסתחפה שדהו של מי שיש לו וכן אם נתאכסנו ע"י העירונים שהיו מחלקין ביניהם ע"י פלעטין ונחנו ג"כ ליהודים ע"י פלעטין לכל א' וא' אז דיניהם דין אע"פ שלא חלקו ע"פ הערכה שיש להקהל וכ"כ בת"ה סימן שמ"ה לנידון דידיה כו' ועכשיו שנתנו העיירונים למקצת יהודים ולמקצת לא נתנו (ר"ל שלא ע"י פלעטין רק כפי רצונם) אז צריכין אותם שלא החזיקו ליתן לסיוע למי שהחזיק (לא ידענא אמאי לא רימא גם בכה"ג נסתחפה שדהו) וה"מ אם פטורים אח"כ מן העירונים אבל אם צריכים אח"כ ליתן ממון להעירונים בשביל שלא החזיקו אז פטורים מליתן לסיוע לאותן שהחזיקו. ואם יתנו העדה (העירונים) או הקוואטיר מיישטר ליהודים סך בע"מ כפי המגיע אל חנק היהודים אז יחלקו היהודים ביניהם כפי ערך הממון כו' (זהו שלא כדברי השב יעקב והצ"צ הנ"ל) ע"ש עוד והלשון מגומגם וקשה לעמוד על בירור דעתו בזה. (ובענין אם רשאי להשתדל בזה אצל הפיר"ר ע' לקמן סימן שפ"ח ס"ב בהגה ומ"ש שם) . ובתשו' כב"ח סימן קנ"ג הביאו המסגרת והעט"ז לעיל סימן קס"ג ס"ק י"ג כתב בזה וז"ל אם בעלי מלחמות הולכין מעיר לעיר ועשו אכסניא בקצת בתים ובקצת לא עשו אכסניא כולם חייבים ליתן לזה ומחשבין לפי ממון בד"א כשלקחו דרך ביזה וגזילה שלא מחק דת המלכות וכופין ליתן להם מה שביקשו מהם אבל מה שלקחו מדת המלכות דינא דמלכותא דינא וצריך להתברר איך הוא חק המלך שיגבה כן יקום עכ"ל והרב עט"צ נתב עליו ולי נראה שיש חילוק אם השמש של הקהל נתן לבעלי המלחמות אכסניא ושאר שכינים נותנין לסיוע אף שגוזלין יותר מחק שלהם פטורים מליתן הגזילה ע"ש:
א סָעִיף א נותן לכל. כר"ח שם:
ב סָעִיף א שכל פתח. ר"ל לאורך החצר:
ג סָעִיף א ואפי' כו'. כאן אומר לרוחב:
ד סָעִיף א וי"א. גם הס' ראשונה מודה לזה וראיה לזה בסוכה ג' ואין האחין והשותפין אלמא גם באחין מיתוקם וכה"ג ובשותפין כנ"ל:
ה סָעִיף א אבל כו' ואפי'. עבה"ג וכן ב' אחין א' נטל שדה כו' דוקא משום דעלו אהדדי. הרא"ש:
ו סָעִיף ב בד"א כו'. מהנ"ל ב' אחין ועלו להדדי:
ז סָעִיף ב אע"פ שבעוד. כמ"ש בתוספתא וירושלמי הביאם הרא"ש שם:
ח סָעִיף ב עתה. כיון דעלו להדדי וע"ש:
ט סָעִיף ב וכ"ז מיירי כו' אבל. ר"ל בכה"ג שאמר בס"א אבל שנים שקנו או כו' דא"צ אלא ד"א לכ"א חוץ מהראוי לפתח א' כגון שני אחים צריך בחצר שמנה על שמנה ועברי"מ וברא"ש:
י סָעִיף ד ואם היא. הרא"ש ועבסוף פ"ח דעירובין:
יא סָעִיף ד ואם לאו. שם מתבא בית שער כו':
יב סָעִיף ו ודוקא. כמ"ש שם דאפשר דעייל כו':
יג סָעִיף ז אבל יש. מדקא' אין לו ד"א וה"ט דד"א אינו שלו ובתשמיש כיון שסילק הוו מחילה משא"כ בדבר שהוא שלו עד שמקנה לחבירו: (ליקוט) אבל כו'. וכ"כ הרא"ש שם משום דהנך ד"י כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן בחידו' שם עש"ב (ע"כ):
יד סָעִיף ט פי'. תוס':
טו סָעִיף ט וי"א. רש"י וכ"מ מל' רמב"ם וש"ע. ורי"ף ורא"ש הביאו ב' הלשונות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.