א אֶחָד הַקּוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֵהוּ, אוֹ שְׁנַיִם שֶׁקָּנוּ מֵאֶחָד שָׂדֶה, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּתַּן לָהֶם בְּמַתָּנָה, אוֹ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ מֵהֶפְקֵר, וּבִקֵּשׁ אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין לַחֲלֹק וְלִטֹּל חֶלְקוֹ לְבַדּוֹ, אִם יֵשׁ בְּאוֹתוֹ קַרְקַע דִּין חֲלֻקָּה, כּוֹפֶה אֶת שְׁאָר הַשֻּׁתָּפִין וְחוֹלְקִין עִמּוֹ. וְאִם אֵין בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לַחֲלֹק. וְכֵן הַדִּין בְּמִטַּלְטְלִין. הַגָּה: וְאִם הָיָה בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה וְקִבְּלוּ קִנְיָן שֶׁלֹּא לַחֲלֹק, אֵינָן יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתק"ז). רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מְקוֹמוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת זֶה אֵצֶל זֶה, וּרְאוּבֵן רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֵּינֵיהֶם וּלְהַכְנִיס הַמְּחִצָּה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְשִׁמְעוֹן רוֹצֶה לְעַכֵּב בְּאָמְרוֹ שֶׁאִם יַעֲשֶׂה מְחִצָּה הַמָּקוֹם יִהְיֶה דָּחוּק, הַדִּין עִם רְאוּבֵן (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קנ"ז בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וְהָרֹא"שׁ כְּלָל ה' סִימָן ג'). וְכֵן רַבִּים הַיּוֹשְׁבִים עַל סַפְסָל אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַיּוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ רוֹצֶה לְהוֹסִיף עוֹד מָקוֹם אֶחָד אֵצֶל מְקוֹמוֹ, וְהַיּוֹשֵׁב אֶצְלוֹ רוֹצֶה לִמְחוֹת בְּאָמְרוֹ שֶׁעַכְשָׁיו הוּא שֵׁנִי אֵצֶל הָרֹאשׁ וְאִם יוֹסִיף יִהְיֶה שְׁלִישִׁי, הַדִּין עִמּוֹ וְיָכוֹל לִמְחוֹת (הָרֹא"שׁ כְּלָל ה' סִימָן ד'). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קס"ב ס"ז מִדִּינֵי מְקוֹמוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהֵם שֻׁתָּפִין בּוֹ, אֶלָּא יַד כֻּלָּם מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מַכִּיר חֶלְקוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, כּוֹפֶה כָּל אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ לְהַבְדִּיל בֵּין חֶלְקוֹ לְחֵלֶק חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה בִּרְאִיָּה.
ג אֵי זֶהוּ דִּין חֲלֻקָּה, כָּל שֶׁאִלּוּ יֵחָלֵק לְפִי הַשֻּׁתָּפִים יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם חֵלֶק שֶׁשֵּׁם הַכֹּל קָרוּי עָלָיו. אֲבָל אִם אֵין שֵׁם הַכֹּל קָרוּי עַל הַחֵלֶק, אֵין בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה. כֵּיצַד, כָּל חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת מְרֻבָּעוֹת, חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הַפְּתָחִים, אֵינָהּ קְרוּיָה חָצֵר. וְכָל שָׂדֶה שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת ט' קַבִּין, אֵינָהּ קְרוּיָה שָׂדֶה. וְכָל גִּנָּה שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת חֲצִי קַב, אֵינָהּ קְרוּיָה גִּנָּה. וְכָל פַּרְדֵּס שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי זְרִיעַת ג' קַבִּין, אֵינָהּ קְרוּיָה פַּרְדֵּס. לְפִיכָךְ, אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ ד' אַמּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין; וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ זְרִיעַת ט' קַבִּין לְכָל אֶחָד; וְלֹא הַגִּנָּה עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ חֲצִי קַב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד; (וְלֹא אֶת הַפַּרְדֵּס עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ בֵּית ג' קַבִּין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אֲבָל בְּבָבֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין חוֹלְקִין אֶת הַשָּׂדֶה, עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ כְּדֵי חֲרִישַׁת יוֹם לָזֶה וּכְדֵי חֲרִישַׁת יוֹם לָזֶה; וְלֹא אֶת הַפַּרְדֵּס עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ ל"ו אִילָנוֹת לָזֶה וְל"ו אִילָנוֹת לָזֶה, כְּדֵי עֲבוֹדַת אָדָם אֶחָד בְּיוֹם אֶחָד; וְשָׂדֶה שֶׁמַּשְׁקִים אוֹתָהּ בִּכְלִי, עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ כְּדֵי שֶׁיְּמַלֵּא הַפּוֹעֵל יוֹם אֶחָד לָזֶה וְיוֹם אֶחָד לָזֶה. הַגָּה: הָיָה בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, וּמָכַר אֶחָד מֵהֶן לִשְׁנַיִם אוֹ הוֹרִישׁוֹ לְב' בָּנָיו, וְאֵין לְאֶחָד מֵהֶן כְּדֵי חֲלֻקָּה, אֵינָן יְכוֹלִין לְעַכֵּב מִלַּחֲלֹק, דְּלָא עֲדִיפֵי מִגַּבְרָא דְאָתוּ מַחֲמָתֵהּ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל וְסוֹף כְּתֻבּוֹת בְּשֵׁם מהר"ם וְטוּר סִימָן קע"ד). הָיוּ אַרְבָּעָה שֻׁתָּפִין בְּיַחַד, לב' יֵשׁ לָהֶן שִׁעוּר חֲלֻקָּה ולב' אֵין לָהֶם שִׁעוּר חֲלֻקָּה, הב' שֶׁיֵּשׁ לָהֶן חֲלֻקָּה נוֹטְלִין חֶלְקָן, והב' הָאֲחֵרִים נִשְׁאֲרוּ שֻׁתָּפִין. וַאֲפִלּוּ אָמַר אֶחָד מֵאוֹתָן שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי חֲלֻקָּה: תְּנוּ לִי גַּם כֵּן חֶלְקִי, וְאִם כֵּן יִשָּׁאֵר לָרְבִיעִי פָּחוֹת מִכְּדֵי חֲלֻקָּה, וּכְדֵי לְבַטֵּל הַחֲלֻקָּה אָמַר כֵּן, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (תְּשׁוּבַת מיי' דְּקִנְיָן סִימָן י"ד). שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בְּבַיִת, לִשְׁנַיִם הָיָה לָהֶן כְּדֵי חֲלֻקָּה, וְלָאֶחָד אֵין בּוֹ כְּדֵי חֲלֻקָּה, וְקָנָה אֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם חֶלְקוֹ שֶׁל הָאֶחָד שֶׁאֵין לוֹ כְּדֵי חֲלוּקָה, אֵין יָכוֹל לְבַטֵּל הַחֲלֻקָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהַמּוֹכֵר הָיָה יָכוֹל לְבַטֵּל (שָׁם מָרְדְּכַי סוֹף כְּתֻבּוֹת).
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ אֶצְלוֹ קַרְקַע הָרָאוּי לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ, יָכוֹל חֲבֵרוֹ לְכֹפוֹ לַחֲלֹק:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם בָּאִים לַחֲלֹק בַּיִת אוֹ חָצֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי חֲלֻקָּה, אִם אֵין בּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְכָל אֶחָד דֶּרֶךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹר עַל חֵלֶק חֲבֵירוֹ, אֵין בּוֹ דִין חֲלֻקָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּבָעֵינָן גַּם כֵּן שֶׁיּוּכַל לְהִשְׁתַּמֵשׁ בְּחֶלְקוֹ כָּל מַה שֶּׁהָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֻלּוֹ, כְּגוֹן אִם הָיָה מֶרְחָץ אוֹ בֵּית הַכִּסֵּא צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא גַּם כֵּן בְּחֶלְקוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם הרא"ה וּת' הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתקי"א). וְכֵן אִם רוֹצִים לַחֲלֹק בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, וְהַבַּיִת יִהְיֶה נִפְסָד וְנִגְרָע, אֵין יָכוֹל לָכֹף חֲבֵרוֹ, כָּל שֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁהַהֶפְסֵד יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ (תה"ד סִימָן של"ו). וְכֵן אִם אֵין בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, וְיֵשׁ חוֹמָה רְחָבָה וְאִם יַקְלִישׁוּהָ יִהְיֶה בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, אִם נִרְאָה לְבֵית דִּין שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק לַבִּנְיָן, כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לַחֲלֹק (תְּשׁוּבַת מיי' דְּקִנְיָן סִימָן י"ד). וּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה אִם יְחַלְּקוּהוּ לְרָחְבּוֹ, אֲבָל אִם יְחַלְּקוּהוּ לְאָרְכּוֹ לָא הָוֵי דִּין חֲלֻקָּה, חוֹלְקִין לְרָחְבּוֹ (שָׁם וּבְסִי' ר"י). וְאִם יֵשׁ בְּצַד אֶחָד בִּנְיָנִים וּבְצַד שֵׁנִי אֵין כָּל כָּךְ בִּנְיָנִים, (אוֹ בְּצַד אֶחָד רְשׁוּת הָרַבִּים וּבְצַד אֶחָד סִמְטָא), מַעֲלִין בַּכְּסָפִים עַד שֶׁיִּהְיוּ הַחֲלָקִים שָׁוִים, וְהַכֹּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְשַׁבֵּר הַבִּנְיָנִים וּלְהַפְסִיד; אֲבָל מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן עוֹשִׂין כְּמוֹ שֶׁיִּרְצוּ (תְּשׁוּבָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל סִימָן ל"ו).
ו אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, אוֹ בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲלֹקוּ, כְּגוֹן שִׁפְחָה אוֹ כְּלִי: מְכוֹר לִי חֶלְקְךָ בְּכָךְ וְכָךְ אוֹ קְנֵה מִמֶּנִי חֶלְקִי כַּשַׁעַר הַזֶּה, הַדִּין עִמּוֹ וְכוֹפִין אֶת הַנִּתְבָּע לִמְכֹּר לַחֲבֵרוֹ אוֹ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ. אֲפִלּוּ אָמַר לִתֵּן בּוֹ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדָּמָיו, צָרִיךְ הַשֵּׁנִי לִקְנוֹת אוֹ לִמְכֹּר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי ספ"ק דְּב"ב וְהַמַּגִּיד פ"א דִּשְׁכֵנִים רִיבָ"שׁ סִימָן תפ"ג וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן מ"ג וְרַשִׁ"י וְתוס'). אֲבָל אִם אֵין הַתּוֹבֵעַ רוֹצֶה לִקְנוֹת, אוֹ לֹא יִמְצָא בַּמֶּה יִקְנֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ בְּשַׁעַר הַזּוֹל, שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: אֵינִי רוֹצֶה שֶׁאֶקְנֶה אֶלָּא שֶׁאֶמְכֹּר. לְפִיכָךְ, שְׁנֵי אַחִים, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, שֶׁהִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מֶרְחָץ אוֹ בֵּית הַבַּד, עֲשָׂאָן הָאָב לִשְׂכֹּר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצוּ לַעֲמֹד בְּשֻׁתָּפוּת. וְאֵין הֶעָשִׁיר יָכוֹל לוֹמַר: הַשְׂכֵּר חֶלְקְךָ, דְּאֵין דֶּרֶךְ לִשְׂכֹּר דְּבָרִים כָּאֵלּוּ לַחֲצָאִין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּטְרַקְלִין (הַמַּגִּיד). עֲשָׂאָן הָאָב לְעַצְמוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אֶחָיו לִשְׂכֹּר אוֹתָם, אֶלָּא מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ אֲבִיהֶם, וַהֲרֵי עָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי: קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשָׂאֵם בְּבֵית הַבַּד; קְנֵה לְךָ עֲבָדִים וְיָבוֹאוּ וְיִרְחֲצוּ בַּמֶּרְחָץ. וְאֵין הֶעָנִי כּוֹפֶה אֶת הֶעָשִׁיר לִקְנוֹת חֶלְקוֹ; אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ: קְנֵה מִמֶּנִי, אוֹ מְכֹר לִי וַהֲרֵינִי לֹוֶה וְקוֹנֶה אוֹ מוֹכֵר לַאֲחֵרִים וְקוֹנִין, הַדִּין עִמּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יוּכַל לוֹמַר: גּוּד אוֹ אֱגוּד כְּשֶׁאֵין לוֹ מָעוֹת רַק צָרִיךְ לִמְכֹּר (חֶלְקוֹ) (טוּר בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב), וְאֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: גּוּד אוֹ אֱגוּד בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיוֹ, דְּאִם לֹא כֵּן יִדְחֹק הֶעָשִׁיר אֶת הֶעָנִי לִמְכֹּר אֶת שֶׁלּוֹ פָּחוֹת מִשָּׁוְיוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הרמ"ה).
ז אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶם: אֵינִי קוֹנֶה אֶלָּא הִנְנִי מוֹכֵר חֶלְקִי, מוֹכְרִים אוֹתָהּ לַאֲחֵרִים.
ח אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶם: אֵינִי מוֹכֵר, אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה שֶׁיִּקְנֶה חֵלֶק חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה לֹא לִקְנוֹת חֵלֶק חֲבֵירוֹ וְלֹא לִמְכֹּר חֶלְקוֹ אֶלָּא יִשָּׁאֲרוּ שֻׁתָּפִין, אִם הָיָה הַמָּקוֹם עָשׂוּי לִשְׂכֹּר שׂוֹכְרִין אוֹתוֹ וְחוֹלְקִים שְׂכָרוֹ. הַגָּה: וְיוּכַל אֶחָד לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: אוֹ שְׂכָרֵהוּ אַתָּה בְּכָךְ אוֹ אֲנִי אֶשְׂכְּרֵהוּ בְּכָךְ, כְּדִינָא דְגוּד אוֹ אֱגוּד (רִיבָ"שׁ סִימָן רכ"ז). וְכָל מָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִין לְהַשְׁווֹת עַצְמָם בְּדִינָא דְגוּד אוֹ אֱגוּד, עָדִיף מֵחֲלֻקּוֹת אֵלּוּ (טוּר וְהַמַּגִּיד פ"א דִשְׁכֵנִים וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקנ"ו). וְאִם אֵין הַמָּקוֹם עָשׂוּי לִשְׂכֹּר, אִם הוּא חָצֵר אוֹ חֲנוּת אוֹ בַּיִת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לָדוּר בְּיַחַד (טוּר), שׁוֹכְנִים בָּהּ שָׁנָה שָׁנָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁכְּנוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, מִפְּנֵי הֶזֵּק רְאִיָּה, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה; וְאֵין אָדָם עָשׂוּי לִטְרֹחַ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפָּנוֹת מֵחָצֵר לְחָצֵר, אֶלָּא מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְחָצֵר צְרִיכִין לְהִשְׁתַּמֵשׁ בְּיַחַד, דַּהֲרֵי מְשֻׁעְבָּד לְכָל אֶחָד לְבֵיתוֹ הַמְיֻחָד לוֹ, וּמֵהַאי טַעֲמָא אֵין בְּחָצֵר דִּין גּוּד אוֹ אֱגוּד (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וּבְשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְדַוְקָא בְּד' אַמּוֹת הַצְּרִיכִין לְכָל פֶּתַח, אוֹ בַּדֶּרֶךְ הַצָּרִיךְ לִכְנִיסָה וִיצִיאָה, אֲבָל בִּשְׁאָר חָצֵר אַמְרִינָן: גּוּד אוֹ אֱגוּד, וְעַיִּןִ לְקַמָּן סָעִיף י"ז. אִם הָאֶחָד יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי שְׁלִישִׁים, וְהָאַחֵר יֵשׁ לוֹ שְׁלִישׁ, יָטִילוּ שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת אֶחָד מִשָּׁנָה וְאֶחָד מִשְּׁנָתַיִם, וְאוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי שְׁלִישִׁים יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי שָׁנִים רְצוּפוֹת. וְאִם מֶרְחָץ הוּא, נִכְנָסִים בָּהּ שְׁנֵיהֶם תָּמִיד בְּכָל יוֹם. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ בְּיַחַד וְאֵינוֹ עָשׂוּי לִשְׂכֹּר, כְּגוֹן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ מַצָּע, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: הִשְׁתַּמֵּשׁ אַתָּה יוֹם וַאֲנִי יוֹם, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: בְּכָל יוֹם אֲנִי רוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. וְאִם הוּא דָבָר שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּאֶחָד, חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּיָמִים. הַגָּה: לֹא חָלְקוּ, וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין כַּמָּה שָׁנִים, לֹא יוּכַל אַחַר כָּךְ הָאַחֵר לוֹמַר: אֶשְׁתַּמֵּשׁ גַּם כֵּן זְמַן שֶׁנִּשְׁתַּמַּשְׁתָּ, דְּכָל זְמַן שֶׁלֹּא חָלְקוּ כָּל אֶחָד בְּשֶׁלּוֹ הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ (רַשְׁבָּ"א ח"א סִימָן תתקנ"ו).
ט אֶחָד הַשּׂוֹכֵר מֵחֲבֵרוֹ מִקְצָת שָׂדֶה, אוֹ חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה; אוֹ שְׁנַיִם שֶׁשָּׂכְרוּ מָקוֹם אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת, כָּל אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אוֹ שְׂכֹר מִמֶּנִי חֶלְקִי אוֹ הַשְׂכֵּר לִי חֶלְקְךָ. וְאִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה, חוֹלְקִין. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלָא שַׁיָּךְ חֲלֻקָּה בְּדָבָר הַשָּׂכוּר לִזְמַן (טוּר). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שט"ז סָעִיף ב'.
י אִם אֵין בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, וְאָמַר הָאֶחָד: נַעֲשֶׂה ב' חֲלָקִים, אֶחָד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּשִׁעוּר וְאֶחָד קָטָן, וַאֲנִי אֶטֹּל הַקָּטָן וְאַתָּה טֹל הַגָּדוֹל, וְתֵן לִי דָמִים שֶׁשָּׁוֶה יוֹתֵר הַגָּדוֹל, אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר לוֹ: טֹל אַתָּה הַגָּדוֹל בְּמַתָּנָה, יָכוֹל הֲלָה לוֹמַר: אֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל מַתָּנָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: טֹל אַתָּה הַגָּדוֹל בְּשָׁוְיוֹ וַאֲנִי הַקָּטָן, אוֹ: אֶקַּח אֲנִי הַגָּדוֹל בְּשָׁוְיוֹ וְאַתָּה טֹל הַקָּטָן, וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֵינְךָ חָפֵץ בַּקָּטָן אֲנִי אֶקַּח הַכֹּל, שׁוֹמְעִין לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לִטֹּל הַכֹּל.
יא חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁבְעָה אַמּוֹת, וּרְאוּבֵן יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, וְשִׁמְעוֹן אֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלֹשׁ, וְאֵין שִׁמְעוֹן רוֹצֶה לַחֲלֹק, יָכוֹל רְאוּבֵן לוֹמַר לוֹ: אֶטֹּל חֶלְקִי חוּץ מֵאַמָּה אַחַת שֶׁאֶשָּׁאֵר שֻׁתָּף בָּהּ עִמְּךָ, וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר לוֹ: גּוּד אוֹ אֱגוּד.
יב דִּינָא דְגוּד אוֹ אֱגוּד אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ אֵינוֹ רָאוּי לְאֶחָד הוּא, וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה (טוּר).
יג דָּבָר שֶׁאֵין תַּשְׁמִישׁוֹ שָׁוֶה, כְּגוֹן שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת שֶׁהָאַחַת יוֹדַעַת לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל, וְהָאַחַת יוֹדַעַת לִטְווֹת, אוֹ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁאֵין מְלַאכְתָּן שָׁוָה, וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לִשְׁנֵיהֶם, אֲפִלּוּ אִם דְּמֵיהֶם שָׁוִים, אֵין אֶחָד יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: טֹל אַתָּה זֶה וַאֲנִי הַשֵּׁנִי אוֹ אִפְּכָא, לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לִשְׁנֵיהֶם. וְכֵן אִם יֵשׁ לָהֶם שָׂדֶה וָכֶרֶם, וְאֵין בְּשׁוּם אֶחָד מֵהֶם כְּדֵי חֲלֻקָּה, אֲפִלּוּ אִם דְּמֵיהֶם שָׁוִים, לֹא יֹאמַר: טֹל אַתָּה שָׂדֶה וַאֲנִי כֶּרֶם אוֹ אִפְּכָא. וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ: גּוּד אוֹ אֱגוּד בִּשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אִם יִרְצֶה יֹאמַר לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם: גּוּד אוֹ אֱגוּד וְהַשֵּׁנִי יִשָּׁאֵר בְּשֻׁתָּפוּת, אוֹ יֹאמַר בְּכָל אֶחָד זֶה אַחַר זֶה: גּוּד אוֹ אֱגוּד. וּשְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁתַּשְׁמִישָׁן שָׁוֶה וּדְמֵיהֶן שָׁוִין, וְאֵין בְּשׁוּם אֶחָד מֵהֶם כְּדֵי חֲלֻקָּה, הָא וַדַּאי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר כָּל אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ: גּוּד אוֹ אֱגוּד דְּהַיְנוּ שֶׁחוֹלְקִין אֶחָד נֶגֶד חֲבֵרוֹ, וְאֶחָד נוֹטֵל אֶחָד וְהַשֵּׁנִי שֵׁנִי (טוּר). וְהוּא הַדִּין לְאִם אֵין דְּמֵיהֶם שָׁוִים. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם אֶחָד נוֹתֵן לַשֵּׁנִי מַה דְּבֵינֵי בֵּינֵי, אוֹ שֶׁאוֹמֵר לוֹ שֶׁיִּקַּח אֶחָד מֵהֶן בְּלֹא תוֹסָפוֹת דָּמִים וְהוּא יִקַּח הַשֵּׁנִי אוֹ לְהֵפֶךְ (טוּר). וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בָּזֶה:
יד שְׁנֵי אַחִים שֶׁיָּרְשׁוּ שְׁנֵי בָּתִּים גְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד כְּדֵי חֲלֻקָּה, וְהָאֶחָד אוֹמֵר: נַחֲלֹק כָּל בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר: לֹא כִּי אֶלָּא נַחֲלֹק בַּיִת כְּנֶגֶד בַּיִת, לָזֶה שֶׁאָמַר נַחֲלֹק בַּיִת כְּנֶגֶד בַּיִת, שׁוֹמְעִין. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין בְּכָל בַּיִת כְּדֵי חֲלֻקָּה, שֶׁחוֹלְקִין בָּתִּים כְּנֶגֶד בָּתִּים, הוֹאִיל וְתַשְׁמִישָׁן בְּשָׁוֶה, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ (דַּעַת עַצְמוֹ). וְהָא דְּבַיִת נֶגֶד בַּיִת חוֹלְקִין, הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁתַּשְׁמִישָׁן שָׁוֶה, אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים דְּרֹב בָּתִּים אֵין בָּהֶם דִּין חֲלֻקָּה, שֶׁאֵין כָּל הַבָּתִּים וְהַחֲדָרִים שָׁוִין, וְאֵין חוֹלְקִין בַּיִת נֶגֶד עֲלִיָּה אוֹ חֶדֶר שֶׁאֵין תַּשְׁמִישׁוֹ שָׁוֶה לוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִסְתֹּר בַּחַלּוֹנוֹת אוֹ פְּתָחִים וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת, שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת, שֶׁאֵין חוֹלְקִין בַּיִת אֶחָד (רִיבָ"שׁ סִימָן רכ"ז). אֲבָל מִדִּבְרֵי הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה (הֵבִיאוֹ הַטוּר בְּסִימָן זֶה סכ"ח) נִרְאֶה דְּחוֹלְקִין בַּיִת נֶגֶד חֲנוּת אוֹ מַרְתֵּף; וְנִרְאָה לִי, דְּהוּא הַדִּין נֶגֶד חֶדֶר אוֹ עֲלִיָּה, דְּזֶה מִקְרֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שָׁוֶה. גַּם לְעִנְיַן הוֹצָאַת הַבִּנְיָן, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק לָהֶם כָּל כָּךְ, חוֹלְקִים, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף ה' לְעִנְיַן הֶפְסֵד הַבָּתִּים. מִיהוּ, לְעִנְיַן גּוּד אוֹ אֱגוּד אֵין חִלּוּק בֵּין בַּיִת אוֹ מְקוֹם בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, שֶׁיּוּכַל לוֹמַר עַל כֻּלּוֹ בְּיַחַד: גּוּד אוֹ אֱגוּד (ד"ע וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקנ"ו). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין דִּין גּוּד אוֹ אֱגוּד רַק בְּדָבָר שֶׁהַגּוּף שֶׁלָהֶן, אֲבָל בְּמַשְׁכַּנְתָּא אוֹ כַדּוֹמֶה, שֶׁעֲתִידִין לִגְבּוֹת מְעוֹתֵיהֶן, אֵין אוֹמְרִים: גּוּד אוֹ אֱגוּד, רַק חוֹלְקִין הַמָּעוֹת (רבי' יְרוּחָם נכ"ז ח"ב וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ע"ג). וְנִרְאֶה לִי, דְּאִם מִשְׁתַּמְּשִׁין בַּמַּשְׁכַּנְתָּא, הָוֵי כְּמוֹ שְׂכִירוּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף ט' דְּיֵשׁ חוֹלְקִין.
טו יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן: גּוּד אוֹ אֱגוּד, אֶלָּא בִּנְתִינַת דָּמִים מִיָּד, אֲבָל אִם אָמַר: גּוּד וְאַמְתִּין לְךָ הַמָּעוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם, אוֹ אֱגוּד וְתַמְתִּין לִי הַמָּעוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: אֲנִי נוֹחַ לְךָ וְאַתָּה קָשֶׁה מִמֶּנִי.
טז הֵיכָא דְּאֵין דִּין חֲלֻקָּה, וְיֵשׁ שָׁם יְתוֹמִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְהַגְּדוֹלִים רוֹצִים לַחֲלֹק, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁבֵּית דִּין מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַקְּטַנִּים, וְדָנִים לָהֶם גּוּד אוֹ אֱגוּד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא שַׁיָּךְ בִּיתוֹמִים גּוּד אוֹ אֱגוּד, שֶׁאֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס רַשַּׁאי לִמְכֹּר חֶלְקָם.
יז לֹא נֶאֱמַר דִּין גּוּד אוֹ אֱגוּד בְּד' אַמּוֹת שֶׁל פֵּרוּק מַשָּׂא, וְלֹא בַּמֶּה שֶׁצְּרִיכִים לִיצִיאָה וּבִיאָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבָּתִּים פְּתוּחִים מִצַּד אֶחָד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁאֵין אָדָם עָשׂוּי לִפְרֹק מַשָּׂאָיו בַּדְּרָכִים לְעֵין כָּל.
א סָעִיף א או שנים שקנו מא' כו' ודעת הר"י הלוי והראב"ד ונ"י בשם רבינו יונה והרא"ה דאין דינא דגוד איגוד בשותפין שקנו עיין בטור וב"י לקמן סעיף ל"ג עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' פ"א:
ב סָעִיף א אינן יכולין לחזור בהן ואפי' בחלוקת חצר דמדמ' הטור בסימן קנ"ז הזיקו להיזק קוטרא דלא מהני ביה חזקה ע"ש ס"ט מ"מ קנין מהני ליה וכמ"ש הטור בסי' קצ"ה בס"א [ס"א קנ"ה] וגם המחבר שם עכ"ל סמ"ע ואפי' מחילה בלא קנין מהני וכמ"ש מור"ם בסי' קנ"ז ס"א בהג"א והוא מדברי הרא"ש:
ג סָעִיף ג יגיע לפחות שבהם כו' עיין מ"ש לעיל סי' קט"ו ס"ב ס"ק ך':
ד סָעִיף ה וכן אם רוצים לחלוק כו' ע' בתשוב' ר"ש כהן ס"ג סי' קכ"ב באריכות שהשיג על הת"ה ע' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ער"ב:
ה סָעִיף ו א' מהשותפין כו' ע' בתשוב' ר"ש כהן ס"ג סי' ס"ח מדיני גוד או איגוד:
ו סָעִיף ו והרי עשיר אומר לעני כו' ועשיר יכול לומר לעני גוד או איגוד אבל עני לעשיר דכיון דאיגוד ליכא לא יכול לומר ואם ירצ' למכור זה תלוי בפלוגתא דבסמוך דברמב"ם והרא"ש עיין בטור סכ"ט עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' ט"ז:
ז סָעִיף ו כשאין לו מעות עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו עד וכן כוונת מור"ם כאן במ"ש דלא אמרי' גוד או איגוד כשאין לו מעות להחזיקו לנפשו רק כשבא לומר גוד או איגוד כולו כאשר אמכרנו ואתן לך חלקך וכו' עכ"ל וכן עיקר ודלא כמו שהבין בא"א דצ"א ע"ב והניחו בתימה ע"ש כי לא דק כלל ועיין בב"ח מ"ש על דעת הרא"ש בתשוב' שיש לחלק בין אם יגיע הפסד גדול אזי יכול לקנו' לאחרי' ע"ש ודברי הסמ"ע נראין יותר והארכתי בספרי בזה ע' בתשר מהרשד"ם סי' קנ"ח:
ח סָעִיף ט דלא שייך חלוקה כו' ע' בסמ"ע ס"ק כ"ב מה שהקשה מלקמן סי' שי"ו ס"ב על המחבר ומה שתירץ שם אינו נוח לי וע"כ אני אומר אם רוצה לחלוק משום היזק ראיה פשיטא דכופין ולקמן סי' שי"ו גלי אדעתי' דלא קפיד אהיזק ראי' רק לא ניחא ליה באיניש אחרינא א"י לחלוק באינו שלהם וק"ל ועיין בב"ח מ"ש לישב דברי המחבר בזה ואין דבריו נראין עיין בתשות מהרשד"ם סי' קנ"ח:
ט סָעִיף י וי"ח בזה כו' הרא"ש כ' על הרי"ף דלית לן לאכרועיה טעמי' דיחידאה מסברא דנפשין ולי נרא' דעת הרי"ף דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וכתב הרי"ף בפ' ג"פ דהך כללא ליתא אלא עד דאיכא טעמא וכמ"ש לקמן סי' שפ"ו ס"ק י"ב ולכך כ' הרי"ף כאן דמסתבר טעמיה דרשב"ג וליכא למימר דוקא במשנתינו דבתוספות פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ט) ד"ה אלא שטה אתמר מוכח להדיא דה"ה בברייתא ע"ש:
י סָעִיף יא ושמעון אין לו אלא שלש כו' עיין מ"ש לעיל סי' קט"ו ס"ק כ"ג:
יא סָעִיף יא יכול ראובן לו' כו' כ' הב"ח וז"ל ומ"ש שיכול ראובן לו' לו אחלוק עמך כו' נר' דה"ק דהשתא דיש לו לא' ד' אמות לא מצי לו' לחבירו גוד או איגוד דדוקא כשאין לכל א' וא' ד' אמות איכא טענת גוד או איגוד משא"כ כשיש ד' אמות לא' ואין בו ד' אמות לשני דגוד איכא איגוד ליכא בצד אחד דאין בעל ג' אמות יכול לומר לבעל ד' אמות גוד או איגוד דאיגוד ליכא מיהו מצי למימר בעל ד' אמות לא אייחד לעצמי אלא ג' אמות שאפסיק במחיצה ואשתמש בו לעצמי ואמה אחת אניח אצל ג' אמות שלך כדי שיהא לך חצר של ד' אמות ונמצא שאשתתף עמך ברביע חלקך דלך יהי' ג' אמות ולי אמה אחת ושוב יאמר לו גוד או איגוד ולפע"ד דט"ס הוא בדברי רבינו וצריך להגיה הר"מ במקום הרמ"ה דבמרדכי ספ"ק דב"ב כ' דברים אלו בשם הר"מ עכ"ל ואין דבריו נכונים בעיני דלמה לא יוכל בעל ג' אמות לומר לבעל ד' אמות גוד ג' אמות שלי או איגוד ואי משום שיאמר אמכור לך עד כשיעור א"כ גם בשיש לכל א' רק ג' אמות יאמר לו כך אלא דמסתמא אינו אומר כך דא"כ ישאר לו פחות משיעור ובאמת דגם בז' אמות ק"ק על הט"ו שהרי ישאר לבעל ד' אמות פחות משיעור אבל במרדכי בשם מהר"מ ספ"ק דב"ב ניחא דאיתא שם שיש לראובן הרבה יותר משיעור א"כ כשעושה כן עדיין נשאר לו כשיעור וקרוב אצלי להגיה בטור כגון חצר של ח' אמות ויש לראובן ה' חלקי' כו' ואם לא נגיה צריך לו' דל"ד נקט אלא דאשמעי' דלא תימא כשיש לאחד כשיעור יטול את שלו בע"כ של חבירו קמ"ל דאפי' הכי לא אלא יכול לו' לו לבדו חלוק עמי ותן לי שלי ואם לאו אשתתף עמך ברביע אבל באמת אין חילוק בזה בין יש לא' ד' אמות ובין יש לכל א' רק ג' אמות ודלא כהב"ח דוק ותשכח:
יב סָעִיף יד וכ"ש אם אין בכל בית כ"ח כו' בספרי כתבתי דנראה דמ"ה כתב הטור דאין בכל בית כ"ח דאי יש בא' מהם אזי יקיימו החלוקה בא' מהם והשאר ישאר בשותפות וא"י לכופו לחלוק כל בתים בית נגד בית משא"כ אם אין בשום א' מהן כדי חלוק' אזי חולקים בתים נגד בתים וצ"ע לדינא ודוק ודלא כב"ח עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סימן קכ"ב:
יג סָעִיף יד אבל מדברי הרא"ש בתשו' כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח שכתב עיין פרישה שם כתבתי דלא נ"ל כן מדבריו שם כו' עד אבל אם רוצה להשאר עם האלמנה כו' אך ממה שסיים הרא"ש וכ"ש בנדון זה שהעלייה כו' משמע קצת כדעת מור"ם וק"ל:
יד סָעִיף יד הוי כמו שכירות כו' עיין בהגהה ד"מ שם כתבתי דמדברי המ"מ מוכח דיש חילוק ביניהן להרמב"ם ודשאני שכירו' שהן שכרו ומשלמין ואין הן גובין מעות לבסוף מ"ה לא שייך חלוק' (במעות) ואמרי' ביה גיד או אגוד עכ"ל סמ"ע ובזה מיושב קושית ב"ה וב"ח ע"ש ודוק:
טו סָעִיף טו אין שומעין כו' הטור מסיק וכתב בשם הרמ"ה ע"ז ז"ל דאם הנתבע מבקשזמן נותנים לו אע"פ שהתובע רוצה ליתן מעות מיד אבל אם התובע מבקש זמן אין נותנים לו כו' והעתיקו גם בסמ"ע ומיירי שנשבע שלא לחזור בו דאל"כ מאי נ"מ הלא התובע יכול לחזור בו וכמ"ש לקמן בשם הרמ"ה ועיין עוד בסמ"ע ס"ק מ"א עד ע"ש בטור ובפרישה מ"ש בפירושו כו' ועיין בב"ח ופי' קמא שכתב נראה יותר ע"ש וכתב הטור עוד בשם הרמ"ה דאי יאמר הנתבע לוגידו מעכשיו ולאחר שלשים כדי שלא יחזור התובע מזה ואני אמכור בשביל זה נכסי בזול שומעין לו וכתבו בסמ"ע שם בסמוך:
א סָעִיף א אחד הקונה כו'. הטור מביא לשון הרמב"ם זה בס"ס זה ועמ"ש שם ומ"ש המחבר בסמוך ס"ט. ונר' שכאן או שירשו כו' כ"כ גם הטור ומשום דבגוד איגוד יש דעות שמחלקין בין ירושה לקנייה כמ"ש הטור בסל"ג קמ"ל דבחלוק' הכל מודים דאין חלוק ביניהן ועפ"ר:
ב סָעִיף א אינן יכולין לחזור בהן שם סיים בתשוב' וכ' ז"ל ולא אמרינן דהוה קנין דברים בעלמא עכ"ל ואפילו בחלוקת חצר דמדמ' הטור בסי' קצ"ז היזקו להיזק קוטרא דלא מהני ביה חזקה ע"ש בס"ט מ"מ קנין מהני ליה וכמ"ש הטור בסי' קנ"ה בסס"א וגם המחבר שם:
ג סָעִיף א וכן רבים היושבים כו' האי וכן לאו בדקדוק כתבו מור"ם שאין לו דמיון לדין שלפניו ואדרבא בקמייתא קאמר דאין יכול למחות בבא לשנות ובזה כ' דיכול למחות גם בד"מ לא כתבן בלשון דמיון יחד אלא בל' "ועוד כ' כו' דשניהן מתשובת הרא"ש נינהו ע"ש:
ד סָעִיף ב שלא יזיקו זא"ז בראיי' המחבר אזיל לטעמו שבב"י כתב ג"כ בביאור דברי הטור שמהיזק ראייה מדבר ובפריש' ודריש' הוכחתי דאיירי רבינו כאן אף ממקומו' דלאשייך בהו היזק ראיי' דהא קאי כאן גם אשדה הנ"ל בריש הסי' ובשדה לית ביה משום היזק ראייה וכמ"ש בסי' קנ"ז ובריש סי' קנ"ח ובסי' קנ"ז איירי הטור מהיזק ראייה ולענין כפייה לעשות הבדל מחיצה ביניהן אבל בסי' זה לא איירי אלא מדין חלוק' שיחלקו וישמש כל א' בחלקו המיוחד לו כי לא ניחא להו שישתמשו בכולו בשותפו' ומ"ש הטור שכופין זה את זה להבדיל כו' ל' "להבדיל ל"ד קאמר שיבדיל במחיצ' אלא שיעשו ביניהן גבול ניכר שלא יבואו לשמש הא' בגבול חבירו דאף שהיו מכירין כל אחד חלקו מ"מ לפעמים היו משתמשים זה בשל זה בטעות שלא שמו לבם לכלות הגבול של כל אחד ואף כי המ"מ כתב ג"כ כן בדבריו אדברי הרמב"ם ה"ט היינו משום דהרמב"ם כ' האי דינא בריש הלכות שכני' ושם איירי גם בהיזק ראייה משא"כ הטור והמחבר שכבר כתבו דין דהיזק ראייה והבדילו בסי' קנ"ז ע"ש ועפ"ר (ועמ"ש בסמוך בס"ט דלא משמע קצת כן):
ה סָעִיף ג יגיע לפחות שבהן כו' פי' אם היו הרבה מהשותפין בחצר או בשדה ולא' יש בו חלק קטן כולם מעכבים מלחלק בשביל האחד שאין בו כשיעור:
ו סָעִיף ג חוץ מד' אמות של הפתחי' כו' לקמן בר"ס קע"ב יתבאר משפט דד' אמות שלפני הפתחים שנותנין לכל פתח הבתים:
ז סָעִיף ג וכל גינה שאין בה כדי זריעת חצי קב כו'. כן הוא במ"מ וכתבו הטור לקמן בסי' רי"ח וכאן השמיטו ועיין פרישה שם כתבתי טעמו משום דאין בזריע' חצי קב כדי עבודת יום לפועל והטור לא נקט אלא שיעור דח"ל דתלו חלוקתן בגמ' בשיעור עבודת פועל ליום ע"ש:
ח סָעִיף ג עד שיהא בו כדי חרישת יום לזה כו' משום דאין פועל נשכר לפחות מיום אחד ואם אין מגיע לחלקו לכדי פעולת יום א' אזי יפסיד שצריך לשלם לפועל בעד יום שלם אבל אם מגיע חלקו לכדי פעולת יום וחצי חולקין אע"פ שאין מגיע לכדי פעולת ב' ימים דפועל נשכר לזה ועפ"ר:
ט סָעִיף ג הב' שיש להן כדי חלוק' נוטלי' חלקן כו' (הג"ה וכתב מהר"ם בתשוב' דחדר הוי כדי חלוק' אפי' אין לכל א' ד"א דחדר אינו עשוי אלא להצניע חפצי' כמו תיב' בעלמא והמרדכי פרק המוכר פירו' כתב וז"ל דחדר שיש בו י' אמות על י' אמות אז יש לראובן שיש בו רביע כדי חלוק' אף לדברי ר"י דס"ל דחלוקת הבית הוה ד' על ו' והאמות אין לו למדוד לפי מדת העולם מה שקורין אמות אלא לפי אמות שבתלמוד כ"ד גודלין לאמה עכ"ל) ה"ט כיון דמסתמא ניחא לב' האחרים שלא ליטול כל א' חלקו כי אין בו כשיעור משא"כ כשהוא יחד דיכולין להשתמש בו כל א' בזמנו שיקבעו ביניהן או ישכרוהו יחד ויחלקו שכירתו (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ח) לא הזקיקו להשאר עמהן להני דיש להו כדי חלוקה אבל אם היה מבקש א' מהני דאין בו כדי חלוקה ליטול ג"כ חלקו ונותן טעם לדבריו דצריך לו לשטוח בו פירות או לצורפו לשדה אחר שיש לו סמוך לזה היו שומעין לו דיכול לומר להן מה ראית להזקיקני להשאר משותף עמו יותר מכם וצריכין לעשות פשרה ביניהן או להשאר כולן בשותפות משום הרביעי דלא ישאר בו כדי חלוקה ומ"ה מסיק וכתב דדוקא אם אמר א' מהן ליטול חלקו כדי לבטל חלוק' הוא דאין שומעין לו וק"ל:
י סָעִיף ד יכול חבירו לכופו לחלוק ל' הטור ס"ג אינו כן אלא ז"ל אם הוא בענין שאם הי' בו שיעור חלוקה היו צריכים ליתן לו אותו שאצל המצר שלו כגון דאיתנהו תרוייהו אחד מצרא עתה נמי יכול לכופו ולחלוק עכ"ל וכתבתי בפריש' דבכמה גוונים א"צ ליתן לו אותו שאצל מצר שלו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קע"ד והמחבר קיצר וסתם וכ' שאם ישלו שדה אצלו יכול לכופו משום דפסק כהרמב"ם בר"ס קע"ד דס"ל דעל הרוב צריך ליתן לו חלקו הסמוך למצרו ועי"ל דס"ל דשאני הכא דכיון דלהאח' יש בו כדי חלוק' ומצדו יכול לחלוק אלא בשביל אותו שאין לו כשיעור הזקיקוהו להשאר משותף כדי שלא יופסד מחלקו וכיון שיכול לצרפו עם שדיהו שבצדו לא הזקיקוהו להשאר שותף עמו והטור לראייה בעלמא נקט הא שבאם הוא בענין שאם היה בו כדי חלוק' כו' הנ"ל:
יא סָעִיף ו או לא ימצא במה יקנה. פי' שאין לו במה לקנות:
יב סָעִיף ו עשאן האב לשכור כו' כן הוא לשון הגמ' וכ' הטור עליו בסי"ב ז"ל י"א שהכל תלוי בדעת האב כו' וכסתם משמעות ל' הגמ' ור"י פי' שאינו תלוי בדעת האב שאפי' עשאן לעצמו אם ימצא שוכר אין העשיר יכול למחות בעני מלהשכירו וכן אפי' אם עשאן לשכור אם אין מוצאין שוכר להשכירן לו אומר עשיר לעני קח לך עבדי' ורחוץ כו' ולפיר"י א"ל מ"ש בגמ' עשאן האב לשכור היינו אם הם גדולים שראויין להשכיר ומסתמא ימצאו שוכרי' לשוכרו וההיפך בקטנים והמחבר נקט ל' הרמב"ם שהוא מל' הגמ' ובדריש' כתבתי דעת המ"מ ודעת הב"י והכ"מ שמפרשים דעת הרמב"ם בזה ע"ש:
יג סָעִיף ו והרי העשיר אומר לעני קח כו'. דוקא בעני דאינו ראוי לו כלל א"ל הכי העשיר אבל אם שניהם עשירים ואין נוח להן להשתמש יחד ואין אחד מהם רוצה לומר גוד או אגוד הרי הן משתמשין בו לזמנים מחולקין או משכירים אותו לאחרי' כמ"ש הטור והמחבר בס"ח.
יד סָעִיף ו או מוכר לאחרים כו' האי תיבת "מוכר קאי אתיב' "הריני כאלו אמר מכור לי והריני לוה וקונ' לעצמי או מכור לי והריני מוכר כולו יחד לאחרי' וכ"ש שהרשות בידו למכור חלקו לעשיר אחר שיעמוד במקום העני להיות משותף עם אחיו העשיר בהמרחץ או בהבית הבד להשתמש בו יחד או לזמנים גם לומר אח"כ גוד או אגוד ואפי' לפי הי"א כו' דכתב מור"ם דאינו יכול לומר גוד או אגוד כשאין לו מעות היינו דוקא מתחלה שאין העני יכול לומר מכור לי כולו כי אמכרנו לאחרים אבל להעמיד אחר במקומו בחציו יכול לעמוד ולאחר שיעמוד במקומו יכול ג"כ לומר גוד או אגוד וכן הוכחתי בפרישה ע"ש:
טו סָעִיף ו כשאין לו מעות רק צריך למכור חלקו כצ"ל וז"ל הטור בשם הרא"ש שאין זה גוד או אגוד כיון שאין לו מעות לקנות משלו וכו' דלא אמרינן גוד או אגוד אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי ולא כשאומר אגוד הכל ע"י מכירה ואתן לך חצי הדמים כדי שימכר חלקו יותר ביוקר כו' "עד אלא ימכר חלקו במה שיוכל עכ"ל וכן כוונת מור"ם כאן במ"ש דלא אמרינן גוד או אגוד כשאין לו מעות להחזיקו לנפשו רק שבא לומר גוד או אגוד כולו כאשר אמכרנו ואתן לך חלקך אלא חלקו לבד בידו למכרו ואם אין לו מי שירצה לקנות חלקו יפסיד בעוניו אבל ודאי כשיכול ללות מאחרים ולקנות ולהחזיקו לנפשו בזה ליכא מאן דפליג דיכול לומר אגוד על ידי הלואה.
טז סָעִיף ו ידחוק העשיר את העני כו'. פי' כשלא ימצא אחר להעמיד במקומו כי ברוב הפעמים אין א' מן השוק רוצה להכניס נפשו בריב ומדון בדברים שבין איש לאחיו כזה:
יז סָעִיף ח או חנות או בית שא"א להם לדור יחד שכל א' יפסיד לחבירו במחייתו:
יח סָעִיף ח ודוקא בד' אמות הצריכים לכל פתח כו'. מקור דין זה יתבאר בר"ס קע"ב ע"ש:
יט סָעִיף ח אם האחד יש לו שני שלישים פי' ואין בהשליש שיעור שראוי להשתמש בו לבדו ואם ידורו שניהן יחד בכולו יפסיד בעל שני שלישים שישתמש בו בכולו כמו שהוא משתמש בכולו והרי אין לו בו אלא שליש (וכ"כ בטור ס"ט עפ"ר) וקאי אמ"ש בסעיף שלפני זה שאין שום א' רוצה בחלוקה דגוד או אגוד מ"ה תקנו שיטילו ב' גורלות כו' והגורל הוא על מי שישתמש בראשונה בעל השנה הא' או בעל השני שנים וכ"כ הטור בס"י:
כ סָעִיף ח שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש ל' הטור שכשם שאינו יכול להפקיע שיסתלק ממנו לגמרי כך אינו יכול להפקיעו ממנו אפי' שעה אחת:
כא סָעִיף ח חולקין אותו בימים ימים ל"ד אלא ר"ל לזמנים וכנ"ל ועמ"ש בסעיף שאחר זה בישוב דברי המחבר:
כב סָעִיף ט דלא שייך ביה חלוק' בדבר השכור לזמן כו' כן הוא ל' הטור בשם הרא"ש בס"ס שי"ו ובס"ס זה כ' הטור על ל' הרמב"ם שהוא כל' המחבר שבכאן ז"ל ותימא היאך יחלוקו במחיצ' דבר שאינו שלהן אלא בשכירות עכ"ל ומכאן משמע דסתם חלוק' הנזכר בפוסקים מיירי במחיצ' וזהו דלא כמ"ש בפרישה ובסמ"ע בר"ס ז' מיהו בלא"ה כדי של"ת דברי המחבר אהדדי דכאן סתם וכ' כהרמב"ם דאם יש בו דין חלוק' חולקין ובס"ס שי"ו ס"ב סתם וכ' כדברי הרא"ש דאין חולקין בדבר הנשכר להן לזמן וצ"ל דהמחבר דהקדים כאן שדה לחצר שכתב אחד השוכר מקצת שדה או חצר משמע ליה דמיירי בחצר דומי' דשדה דלית ביה היזק ראיי' ומיירו כאן בחלוקה בלא מחיצה ולקמן סי' שי"ו דאיירי בבית וסתם בית יש בו משום היזק ראיה וצריך לחלק במחיצות בזה קמ"ל דאין לחלוק במחיצות דבר הנשכר והטור מביא כאן ל' הרמב"ם שכתב א' ששכר מקצת חצר או שדה כו' ומדהקדים לחצר משמע דאיירי מסתם חצר דיש בו היזק ראיי' מ"ה קמתמה על הרמב"ם ומור"ם דכתב כאן ובס"ס שי"ו דיש חולקין היינו לפי נוסח' הרמב"ם שהביא הטור דהקדים חצר ומשמע דס"ל להרמב"ם דאפי' במחיצ' חולקין וכמ"ש ודוק ועמ"ש עוד מזה לקמן בסי' שי"ו בדריש' ובסמ"ע:
כג סָעִיף י א"י לכופו. הטור מסיים וכ' ז"ל או אני אקח את הגדול לפי שויה בדמים ואתה הקטן אין שומעין לו עכ"ל וה"ט דיכול לומר אין לי דמים לקנות בהן יתרון דחלק הגדול ולקבל ממך היתרון וליקח לחלקי חלק הקטן דבר שאינו ראוי לתשמישי איני רוצה ודוקא בגוד או אגוד הכל הוא דשומעין דאז אומר לו אם אין לך מעות לקנות בהן הכל הריני נותן לך מעות בעד כל חלקך וע"ז סיימו הטור והמחבר וכתבו דאם נותן לו הברירה וא"ל טול אתה החלק הגדול בשויו ויהיה לך דבר הראויה לתשמיש ותן לי היתרון או אני אקחנו ואתן לך היתרון ואם אינך חפץ בחלק הקטן הריני קונה ממך הכל כ"ע מודים דשומעין לו כיון דנותן לו הברירה שיקח דבר הראוי לתשמישו או דמי כל חלקו ודוק:
כד סָעִיף י איני רוצה לקבל מתנה משום דכתיב ושונא מתנות יחיה והחולקין בזה דכתב ר"ל דחולקין במתנה לחוד וס"לדבהא דחבירו נותן לו לטובת עצמו דניחא ליה בחלוקה ע"ז לא קאי הקרא:
כה סָעִיף יא חצר שיש בו שבעה אמות כו' זה מיירי בחצר שאין צריך לבתים כגון חצר שאחורי הבתים וכמו שנתבאר לעיל ס"ח:
כו סָעִיף יא ואין שמעון רוצה לחלוק דאם שמעון רוצה לחלוק וראובן אינו רוצה פשיטא דשומעין לשמעון כיון דנשאר לראובן בחלקו ד"א שיעור תשמישו:
כז סָעִיף יא שאשאר שותף עמך ופי' ונשתמש בו לזמנים זה שיש בו ג' אמות ישתמש בו ג' ימים רצופים והשני יום א' או ישכירוהו ויטול זה מהשכירו' ג' חלקים וזה חלק א':
כח סָעִיף יב אפי' בדבר שכולו אינו ראוי כו' ז"ל הטור סי"ז ואם אין בכל החצר אלא ג' אמות כת' הרמב"ן דאית ביה דינא דגוד או אגוד ולא נהירא לי דמצי למימר ליה נהי דהשת' נמי לא חזי לי מ"מ מה שאתה א"ל שאקנה בדמים מה שאין בו כדי תשמישי איני רוצה עכ"ל והמחבר לא הזכיר חצר משום דבחצר בל"ה אינו יכול לו' גוד או איגוד לפי שאינו דבר העומד לעצמו אלא משתמש הוא לבתים וכמ"ש הטור ובהגהות מור"ם ס"ח אלא בחצר שאחורי הבתים או בשאר ענינים שייך פלוגתא הנ"ל וכ"כ נ"י ועפ"ר ודרישה:
כט סָעִיף יב ויש חולקין בזה. כבר נתבאר דהטור הוא שחולק מיהו מסיק הטור וכ' בשם הרמ"ה ז"ל ואם אין בו אלא ג"א כיון דלא חזי לתשמיש גמור אלא למשטח בו פירי או כיוצא בו השתא נמי דפלגי מטיא לכל חד וחד שיעור דחזי להכי ופלגין וקרי' ביה שפיר כל שאילו יחלק ישאר שמו עליו עכ"ל אף ע"ג דהטור מייתי ע"ז דברי הרא"ש שחולק היינו דוקא בחצר דלפני הבתים לא שייך ביה לא גוד אגוד ולא חלוקה מטעם הנ"ל אבל בשאר מקומו' נרא' דליכא מאן דפליג אהא דחולקין בו בכה"ג ועפ"ר ודרישה:
ל סָעִיף יג לפי שכל א' צריך לשניהן משא"כ אם מלאכתן שוה מיהו אף דמלאכתן שוה אם אין גם בדמיהן שוה איכא פלוגת' אי יכול לכפו' לחבירו שיטול לאיזה שירצה ומי שיקח הטוב יתן לחבירו מאי דביני ביני וכמו שמסיק ג"כ המחבר בסוף סעי' זה:
לא סָעִיף יג אין שומעין לו הטור מסיק בטעמו וכ' ז"ל שיאמר בא' מספיק לי שהרי כל א' תשמישו בפני עצמו עכ"ל פי' שאין הא' צריך להשני לסייעו במלאכתו כמו קרקע שיש בו ד"א שאין התשמיש נעשה בו ונגמר בלא כל הד"א וכל כיוצא בו ועד"ר שם כתבתי דנ"ל מוכח מל' רש"י ☜ דאם נותן לו הברירה ואו' או טול איזה שתרצה ותן לי הביני ביני או טול שניהן ותן לי דמי חלקי בהן או אני אעשה א' מהן שומעין לו ע"ש:
לב סָעִיף יג דהיינו שחולקים א' נגד חבירו אבל פשיטא דאינו יכול לומר גוד שניהן או אגוד שניהן דיאמר באח' סגי ואפי' בזה אחר זה נראה דאינו יכול לו' גוד או אגוד כיון דתשמישן שוה ה"ל כשני בתים שיש להן יחד ואין בשום א' מהן כדי חלוקה דכל א' נוטל א' ואין להשני כח להסתחפו מנחלתו בגוד איגוד:
לג סָעִיף יג שיקח א' מהן בלא תוספות דמים. נראה דבהא כ"ע מודים אפי' החולקין דכתב הטור והמחבר בסעיף י' משום דיאמר לו לא ניחא לי במתנה דכתיב ושונא מתנות יחיה שאני הכא דא"ל האידך אי לא ניחא לך במתנה שלם לי היתרון או קח השני דהא גם השני עכ"פ ראוי לתשמישו ואני אתן דמי היתרון או אקבלנו במתנ' ול"ד להא דלעיל דשם יכול לומר לא אקח הקטן דאינו ראוי לתשמישי כלל:
לד סָעִיף יג ויש מי שחולק בזה. הטור מסיק בטעמו וכ' משום דיפה ורעה כשני מינים דמי ודקדק המחבר וכ' "בזה משום דבמלאכתן שוה ודמיהן שוה ליכא מאן דפליג:
לה סָעִיף יד לזה שאמר לחלוק בית כו' שומעין כו'. הטעם מפורש בטור כדי שלא יפסידו על עצמן בחלוקת כל בית:
לו סָעִיף יד וכל שכן אם אין בכל בית כדי חלוקה כו' בע"ש מסיק וכ' ז"ל ולא יוכל האחד לומר גוד או אגוד על שניהן יחד עכ"ל ולי נראה דגם בזה אחר זה לא אמרינן גוד או איגוד בכה"ג אלא חולקין ויהיה לכל א' דירה משא"כ כשיאמר גוד או איגוד דאזי יהיה ביד אחד שניהן ולהשני לא יהיה לו דירה כלל ע"ש:
לז סָעִיף יד או פתחים כו' וז"ל ד"מ ס"ט דדוקא באלו החדרים שהיה לכל אחד פתח בפני עצמה פתוחה לר"ה ועל כל אחד מקרי דירה בפני עצמו שייך חלוקה אבל בית שפתח א' פתוחה לר"ה ושאר חדרים כולם פתוחים לבית כולם נקראים דירה אחת ויכולין לומר בכולן בבת אחת גוד או איגוד וכמו שנתבאר עכ"ל:
לח סָעִיף יד אבל מדברי הרא"ש בתשובה נראה כו'. עפ"ר שם כתבתי דלא נראה לי כן מדבריו שם בתשובה וכתבה הטור בסימן כ"ח שהרי שם תלהו ברצון הבן דאם לא ירצה להשאר עם האלמנה בהשותפות אזי לאו כל כמיניה לאמר לה גוד כל הבית או אמכרנו כולו ואתן לך החצי אלא בכה"ג הדין עם האלמנה שצריך לחלוק חנות כולו נגד בית ויתן זה לזה הביני ביני אבל אם רוצה להשאר עם האלמנה בשותפות אין האלמנה יכולה לכפותו לזה ועפ"ר מ"ש. עוד מזה ע"ש:
לט סָעִיף יד דאין דין גוד או איגוד כו' אבל במשכנתא או כדומה שעתידין לגבות מעותיהן כו' בכלל זה הוא נמי שטר חוב דעתידין לגבות מעותיו דא"א בו גוד או איגוד והוא דלא כמ"ש הטור והמחבר לעיל ס"ס ס"ו סמ"א דשם סתם המחבר וכתב דאמרי' בשט"ח גוד או איגוד ומור"ם לא כתב שם שום דעה החולקים בזה ועמ"ש שם קצת יישוב בזה:
מ סָעִיף יד הוי כמו שכירות כו'. עיין בהגד"מ שם כתבתי דמדברי המ"מ מוכח דיש חילוק ביניהן להרמב"ם ודשאני שכירות שהן שכרו ומשלמין ואין הן גובין מעות לבסוף מ"ה לא שייך חלוקה ואמרי' ביה גוד או אגוד ע"ש:
מא סָעִיף טו אין שומעין הטור מסיק וכ' בשם הרמ"ה ע"ז ז"ל דאם הנתבע מבקש זמן נותנין לו אע"פ שהתובע רוצה ליתן מעות מיד אבל אם התובע מבקש זמן אין נותנין לו ולא מחייבין הנתבע למיחת האידנ' עמו בדין גוד או אגוד ונ"מ דלמא אדהכי והכי אתרמי ליה לנתבע זוזי למיגד ביה א"נ דלמא ישכח מאן דזבין נחלקו מניה בדמי יתירא א"נ לכי מייתי תובע זוזי אי אמר נתבע תנו לי זמנא דטרחנא אחר זוזי יהבינן ליה זמן מהשתא ולא מתביע' קמיית' מיהו מסיק הרמ"ה וכתב דלא בכל ענין יהבינן ליה זימנ' מהשתא ע"ש בטו' ובפריש' מ"ש בפירושו ☜ וכתב עוד דאפי' טעין התובע ואומר לוגדיה הנתבע מהשתא ולבתר שלשים יום ע"מ דאי לא מייתי לי נתבע זוזי תוך ל' יום למיגד בהו דתהוי דידי מעכשיו ולאחר ל' יום דלא צייתינן ליה אפי' שביק מהשתא זוזי בבי דינא אלא אי לא יביא הנתבע מעו' לאחר ל' יום חזר דינו לישאל גוד איגוד כדמעיקרא ☜וכ' עוד ז"ל וכי תבע חד לחברי' בדינא דגוד אגוד אע"פ שנתרצה השני לגוד או לוגדי' לחברי' בסכום שהסכימו עליו יכול התובע לחזו' ולו' איני חפץ לחלוק אלא אשאר כבתחלה בשותפות כ"ז שלא הקנו זה לזה בא' מן הקנינים וכן נתבע יכול לחזור בו מגוד לא גוד או מאגוד לגוד כל זמן שלא הקנה באחד מן הקנינים ומ"ה אי טען הנתבע לא בעינ' למטרח בתר זוזי עד דאוגדיניה ניהלי מעכשיו ולאחר ל' יום (ר"ל ובמשיכה זו אקניהו שלא יוכל לחזור בו התובע) על מנת דאייתי זוזי תוך ל' יום הדין עמו דלמא אזל ומזבן מה שיש לו בזול והדר בו התובע מדינא דגוד אגוד אבל אי לא טען לא טענינן ליה עכ"ל הטור בשם הרמ"ה ומהתימא שהמחבר ומור"ם השמיטו כל הני פרטי דדיני דליכא מאן דפליג עליה ועפ"ר שם דקדקתי דדוקא מגוד לאגוד או להשאר בשותפות הוא דיכול לחזור בו אבל להעלותו בדמים לאמר גוד בסך כזה או אגדנו כזה א"י ע"ש:
מב סָעִיף יז בד' אמות של פירוק משא הן הן הד"א שבחצר שלפני כל פתח הבית וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס שאחר זה ע"ש:
מג סָעִיף יז ולא במה שצריכים ליציאה וביאה פי' במקום שבחצר שנכנסין להבית ויוצאין מהבית שאם יגדנו האחד איך יכנס השני לתוך ביתו:
א סָעִיף ו מכור לי חלקך בכך וכך. בפ"ק דב"ב דף י"ג פריך למ"ד אית דינא דגוד או אגוד מהא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על דמיו מפני תיקון העולם אלמא לית דינא דגיד או אגוד ומשני התם איגוד איכא גוד ליכא ופרש"י שאין דמים לבן חורין דאין ע"ע נמכר אלא לשש וראוי לספק לפי משנה ראשונה דעובד את רבו יום א' ועצמו יום א' הך עבדות שעובד רבו יום א' אם היא קנין הגוף ממש כמו בעבד כנעני או אינו אלא שעבוד הגוף וכן מצינו בשותפין בבית שאין בו דין חלוקה דכל חד וחד שמשתמש בשעתו אית ליה קנין הגוף וכמ"ש הר"ן בנדרים ר"פ השותפין אם נדרו זה מזה דסברי חכמים דאסור ור"א בן יעקב מתיר וטעמא דחכמים דסברי אי דהאי לאו דהאי ואין לו לשותף אלא קנין הגוף במחצית והא דמשתמש בשעתו בכולה היינו משום דאית ליה לכל שותף שעבוד בחלק חבירו וקונם מפקיע מידי שעבוד ואסור וראב"י דמתיר משום דס"ל ברירה ולכל חד וחד קנין הגוף בשעה שמשתמש דה"ל כאומר ואחריך לפ' וכן לעולם ע"ש. וא"כ ה"נ ביום רבו אית ליה קנין הגוף ממש ואחריו לעצמו וכן לעולם: אמנם לאחר העיון נרא' דהכא גבי עבד שחציו ב"ח לית לן למימר הכין דבפ' השולח (גיטין דף מ"ג) אמרינן נגחו שור ביום של רבו לרבו כו' ופריך עלה אלא מעתה ביום של רבו לישא שפחה וביום עצמו בת חורין באיסורא לא קמיירי ופרש"י שאין האיסור נתחלק לחצאין אלא בממון וע"ש וכיון דלעולם הוא חציו עבד וחציו בן חורין ואפילו ביום רבו הרי הוא חצי ב"ח ואסור בשפחה ובישראל ליכא קנין הגוף אלא בעבד עברי הנמכר בתורת עבד עברי אבל כל זמן שאינו נמכר בתורת עבד עברי לית ביה קנין הגוף ובע"כ אינו אלא שעבוד למעשה ידיו. וכ"ת היא גופה קשיא כיון דבשאר שותפין אמרי' ברירה א"כ גבי איסורא נמי נימא ברירה כיון דה"ל כאומר נכסי לך ואחריך לעצמי וכן בכל יום וכדאמרי' בשאר שותפין דמה"ט אית ליה קנין הגוף לכל שוחף בשעה שמשתמש בכולה וא"כ מה"ט נמי ישא שפחה ביום רבו וביום עצמו בת חורין כיון דגבי שותפין אמרי' ברירה שם אפי' לגבי איסור שם בקונם. ליתיה דגבי עבד לא מצינו למימר הכין דאי נימא ביום רבו הוי כולו עבד וביום עצמו כולו בן חורין א"כ הוי משוחרר וחוזר ומשתעבד וכבר אמרו בירושלמי דלא מצינו עבד משוחרר וחוזר ומשתעבד והובא בתוס' פרק השולח (גיטין דף מ') ד"ה הקדש חמץ ושחרור ע"ש שכתבו שחרור נמי דהוי כמו קדושת הגוף כיון דחייל שעה אחת תו לא פקע ע"ש וא"כ צריך לומר בעבד שחציו ב"ח לעולם אינו אלא חצי עבד וחצי ב"ח ואפי' ביום רבו אסור בשפחה וביום עצמו נמי אסור בבת חורין משום צד עבדות שבו וצד חירות נמי בו לעולם וא"כ הא דמשתמש הרב עם צד ב"ח ע"כ אינו אלא משום שעבוד כמו בשאר שותפין לחכמים דראב"י בנדרים: אלא דגם בשותפין שנדרו תיקשי לפ"ז היכי אמרי' ברירה ומותר ליכנס ומשום ברירה דאית לי' לכל חד וחד קנין הגוף וכאומר נכסי לך ואחר שעה לעצמי וכמ"ש הר"ן שם דהא עכ"פ חייל קונם שעה אחת בשעה שמשתמש בו דאית ליה קנין הגוף וכיון דקונם קדושת הגוף ובחר דחייל שעה אחת תו לא פקע וכמ"ש תוס' בגיטין שם דף מ' ד"ה הקדש חמץ דמה"ט קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד דכיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה וחייל שעה אחת תו לא פקע ושותפין שנדרו עכ"פ שעה אחת דידיה ותו לא פקע. ונרא' לפי מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט בשם הר"ר יונה דדוקא קונם כללי הוא דלא פקע בכדי אבל קונם פרטי פקע בכדי וכדמוכח מהאי דקונם אי את נהנית לי עד החג ומשום דקונם פרטי קלישא ופקע בכדי ע"ש ומשום הכי ניחא בשותפין שנדרו דה"ל קונם פרטי שאסרו זה על זה בקונם ובשעה שהוא של המדיר נאסר ואחר שעה שנכנסו דבשלו נכנס פקע בכדי שהוא קונם פרטי. אך קשה לפ"ז בהא דאמרו פ' אע"פ דף נ"ט גבי קונם שאני עוש' לפיך וכו' ומסקי' קונמות מפקיע מידי שעבוד. ולפי מ"ש תוס' בפ' השולח שם טעמא דקונמות מפקיע משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה ומכי חייל שעה אחח תו לא פקע ע"ש והא החתם נמי הוי קונם פרטי ופקע בכדי. ולפי מ"ש בסי' קי"ז סק"ו דהתם גבי קונם שאני עושה לפיך דמפקיע מידי שעבוד אין הטעם משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה דהיכא דאינו יכול לסלוקי בזוזי לא אמרי' מכאן ולהבא גובה אלא משום דכיון דאין לו לבעל קנין הגוף בגוף הידים אלא שיעבוד למעשה ידים וקונם שהוא קדושח הגוף וחייל על גוף הידים ממילא מפקיע מידי שעבוד וע"ש היטב וא"ש: אמנם הא קשיא לפי מ"ש בסי' קי"ז סק"ה דקונם כללי כיון שיש לו פדיון אין לו דין קדושת הגוף אלא קדושת דמים. ואם כן הא דאמר בר פדא שם בנדרים דף כ"ט דקונם לא פקע בכדי היינו ע"כ קונם כללי לפי מה שכת' הר"ר יונה דבקונם פרטי מודה בר פדא דקא פקע בכדי. ואי בקונם כללי אם כן אית ליה פדיון וקדושת דמים היא ושם מודה בר פדא בקדושת דמים פקע בכדי וכעת צריך עיון. הדרן למלתיה דהא דעובד לרבו ביום רבו בצד חירות שבו אינו קנין הגוף כמו בשאר שותפין דהא לעולם הוא חצי בן חורין ואסור בשפחה ואינו אלא שעבוד שאינו יכול למנעו ממנו ואף ע"ג דשחרור מפקיע מידי שעבוד היינו בעבד שעשאו רבו אפותיקי ומכי שחרריה האדון אין לו למלוה עליו כלום כיון שלא נשתעבד למלוה אבל הכא אית ליה לרבו צד שעבוד על צד חירות שבו להשתעבד בו וכן ביבמות דף מ"ה בקונה מן הנכרי וקדם וטבל לשום בן חורין דשחרור מפקיע מידי שעבוד דהתם נמי לא הי' לו שעבוד אלא על העבד ומכי שחררי' ונעשה בן חורין פקע שעבודי' והכא על צד חירות גופיה הוא השעבוד כמו בחצר שאין בו דין חלוקה לחכמים דר"א בן יעקב. וכן נמי משועבד חלק רבו להשתעבד בו ביום עצמו ודו"ק. ונפקא מיניה דביום רבו נמי אינו יכול לעבוד בו עבודת עבד דהיינו עבודת פרך כיון דחצי בן חורין הוא אפילו ביום רבו ובישראל אסור לעבוד עבודת פרך. וניתא בזה דברי הרשב"א בחידושיו רפ"ק דשבת בהא דאמרו וכי אומרין לו עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך וז"ל וא"ת אכתי אשכחן כו' מדתנן פ' השולח מי שחציו עבד וחציו ב"ח שכופין את רבו ועושה אותו ב"ח כדי שיקיים מצות פריה ורביה כו' ולי נראה דשאני התם כיון דחציו ב"ח לית בהו משום תעבודו משום צד חירות שבו עכ"ל. ולכאור' תיקשי כיון דעובד את רבו יום א' הרי מתקיים בהם תעבודו. ולפי מ"ש כיון דמשום צד חירות שבו לעולם אין לו רשות לעבוד בו עבודת עבד ובהם תעבודו היינו עבודת עבד דוקא ודו"ק ועמ"ש בסי' רמ"ט סק"ב:
א סָעִיף א א"י לחזור בהן עש"ך ס"ק ב' עד ואפילו מחילה בלא קנין מהני וכו' ואין לומר דהכוונה דאפילו לענין חלוקה שלא לחלוק מהני מחילה ואפי' לענין שלא יהיה יכול לומר לא ניחא לי שאשתמש בשותפות דלוה ודאי דבעי קנין כיון דיכול לומר חלוק עמי אפי' במקום דליכא היזק ראיה כמ"ש הסמ"ע ס"ק ד' ודאי דלא מהני ביה מחילה וכן מוכח ברשב"א סי' תתק"ז דכתב דקנין מהני מטעם דאמרי' דמגופא של קרקע קנו מידו והיינו שהקנה לו חלק בגופא של קרקע שיהי' בשותפות ע"ש ברשב"א וא"כ ודאי דאין לומר דמחילה מהני דהא לגופא של קרקע לא מהני מחילה ועוד דמאי ראיה מייתי הש"ך מסי' קנ"ז דשם מיירי שכבר חלקו וצריך לעשות מחיצה משום היזק ראיה ולהיזק ראיה שייך מחילה כמו בכל היזק דשייך מחילה משא"כ לענין שלא לחלוק ודאי דלא שייך מחילה וכן מוכח ממ"ש הרב בהגה"ה וקיבל קנין שלא לחלוק ואי מהני בדברים בעלמא למה הזכיר קנין רק כוונת הש"ך הוא על מ"ש הסמ"ע וז"ל ואפי' בחלוקת חצר דמדמה להיזק קוטרא מ"מ קנין מהני דמשמע מדבריו ואפי' לענין היזק ראיה בעי קנין וע"ז כתב הש"ך דלענין היזק במחילה בלבד סגי כמבואר בסי' קנ"ז אבל לענין שלא לחלוק ודאי דבעי קנין:
ב סָעִיף א הדין עם ראובן והא דאין יכול לכופו על חלוקת מחיצה שיהי' המקום מחיצה משניהם כמו שכופין בחצר על מסופס כדי שלא יכנס א' לחלק חבירו כיון דאין דרך למכור מקום בבהכ"נ רק שיעור ישיבה וע"י מחיצה המקום דחוק:
ג סָעִיף א וכן רבים היושבים עסמ"ע ס"ק ג' שכתב דוכן הוא שלא בדקדוק ולפענ"ד נראה דהוא ט"ס וכצ"ל אכן רבים וכו' וכוונתו דאף דא"י למחות כשרוצה לעשות מחיצה בקצה מקומו דהיינו בין מקום למקום מ"מ אם הראשון יש לו מקום רחב ורוצה לחלוק במחיצה באמצע המקום שיהי' ניכר שהן שני מקומות יכול השני היושב אצלו לעכב כי מחמת המחיצה ניכר שהוא שלישי אבל בלא מחיצה אם רוצה להושיב אחר אצלו נראה שא"י למחות כשהמקום שלו רחב ואינו דוחק את חבירו כי בתשו' הרא"ש מבואר דמיירי בעשיית מחיצה ועיין עוד ברא"ש דמיירי שידוע שמכירת הראשון הוא חשוב יותר מהשני אבל בסתם שאינו ידוע אמרי' דאין המקום מכבד את האדם ע"ש:
ד סָעִיף ג יגיע לפחות עסמ"ע ס"ק ה' כולם מעכבים וכו' הוא ט"ס וצ"ל כולם מעוכבים דכשאותו דאין לו שיעור חלוקה מרוצה ודאי דאין הנשארים יכולין למחות גם בסמ"ע ס"ק ט' ט"ס יש בסופו וכצ"ל וצריכין לעשות פשרה ביניהם או להשאר כולן בשותפו' משום הרביעי דלא ישאר בו כדי חלוקה ומש"ה מסיק וכ' וכו' ותיבו' ואי ותיבת לא הוא ט"ס:
ה סָעִיף ג דלא עדיפי לכאורה קשה דהא מבואר בסמוך דאם שנים אין להם שיעור חלוקה ולב' יש להם שיעור חלוקה דהב' שיש להם כדי חלוקה נוטלין חלקם וא"כ למה לי האי טעמא דלא עדיף מגברא אמנם לפמ"ש הסמ"ע בס"ק ט' דאם א' מבקש ליטול חלקו דשומעין לו מש"ה הוצרך להאי טעמא דלא עדיף מגברא וכו' דכאן אפי' בכה"ג א"י לעכב מלחלוק:
ו סָעִיף ה בצד אחד בנינים ולכאורה קשה דהא מ"מ הוי כשני דברים שתשמישן שוה ואין דמיהן שוה דסעיף יג דיש מי שחולק ואפשר דשאני התם דמיירי בעידיות וזיבורית ומטעם שכתב הסמ"ע בס"ק ל"ד דיפה ורע' כשני מינים דמי והיינו משום דא"א לעשות מהזיבורית עידיו' משא"כ הכא דאפשר לעשות בהמעות שמוסיפין לו ג"כ חדרים שיהי' שוה לחלק השני וכן בצד אחד רה"ר ובצד א' סימטא והיינו שצד א' פתוח לסימטא כמבואר בטור ומיירי שע"י הוצאו' יכול לעשות שגם צד זה יהי' פתוח לרה"ר ומ"מ בדין זה אין הכל מסכימים דלדעת הריב"ש המבואר לקמן בסעיף יד אין בבתים דין חלוקה כלל כשצריך להוציא הוצאת ומשמע דאפי' רוצה להוסיף כדי ההוצאות ע"ש:
ז סָעִיף ו עשאן האב לעצמו וע' במרדכי ספ"ק דבתרא דאם מוציא העני להשכיר חלקו לבד דיכול להשכירו ואף דבסוף כתב דא"י להשכירו ע' בב"י שהביאו כבר יישב זה בהג"ה הנדפס במרדכי:
ח סָעִיף ו כשאין לו מעות נראה דלהיפך אם העשיר טוען גוד או איגוד שיכול העני לומר איגוד ואמכרנו לאחרים דכיון שיש אחד שנותן יותר הרי העשיר אף שנותן שויו הוי כאומר בפחות משויו דא"י לומר מטעם דאל"כ ידחוק העשיר את העני כמ"ש הרמ"א:
ט סָעִיף ז מוכרין אותה לאחרים לכאורה תמוה דמאי קמ"ל דכששניהן רוצין מאן מעכב לכן נראה דקמ"ל באם יש לראובן קונה על החצר בק' זהובים ושמעון יש לו קונה שרוצה ליתן בעד הכל ר"ן זהובים יכול שמעון לכוף לראובן למכור הכל אף שראובן רוצה למכור דוקא חלקו בפחות לקרובו יכול שמעון לכופו אמנם זה הוא שפיר למאן דס"ל דא"י לומר גוד או איגוד ואמכרנו לאחרים קמ"ל דבכאן יכול לומר גוד אתה הכל בסך ר"ן או איגוד ואמכרנו בסך ר"ן כיון דעיקר הטעם שא"י לומר כך הוא שאין מגרשין זה מנחלתו בשביל ריבוי דמים של זה והכא השני ג"כ רוצה למוכרו יכול לומר כך אך להרמב"ם דס"ל דתמיד יכול לומר כך א"כ קשה מאי קמ"ל בזה ואפשר דהרמב"ם ג"כ לא ס"ל כן רק בעשיר ועני שיש הפסד גדול לעני אבל בלא"ה אינו יכול לומר כן רק בכאן יכול לומר כן מטעם הנ"ל:
י סָעִיף ח אם הי' המקום עשוי לשכור פי' להרבה פוסקים שהביאם הסמ"ע ס"ק יב דתלוי דוקא בעשאן האב לשכור הכא נמי מ"ש המחבר עשוי לשכור היינו שעשאן האב לשכור ולפי' ר"י שהביא הסמ"ע שם הכוונ' שעכשיו הוא ראוי לשכור ואין חילוק בין שניהם עשירים לאחד עני דאם עשאן האב לשכור או שהוא עומד עכשיו לשכור לפי' ר"י אפי' העני כופין להעשיר להשכיר וה"ה שני עשירים כופה א' לחבירו אי לא מיתדר להו ביחד ומ"ש ואם אין המקום עשוי לשכור היינו שלא עשאן האב לשכור ולפי' ר"י שעכשיו אינו עומד להשכיר אז בבית ובחנות שא"א להשתמש ביחד כופין זא"ז על החלוק' זמנים בין בשני עשירים ובין בעני ועשיר ואין העשיר יכול לומר לעני קח סחורה ושב בחנות שעני יכול לומר אף אם אקח סחורה אוכל לכוף אותך על חלוקת זמנים ומ"ש דאם מרחץ א"י לומר השתמש אתה בו יום וכו' והיינו אפי' בשני עשירים כיון שאינו עשוי לשכור וליכא היזק ראי' א"י לכוף לחבירו על חלוקת זמנים ומה"ט גם כשאחד עני אין העני יכול לכוף להעשיר על חלוקת זמנים דיכול לומר קח לך עבדים שאף אם יהי' לך לא תוכל לכופני לחלק לזמנים ולפמ"ש אין חילוק כלל בין ב' עשירים לא' עני ומ"ש הטור אבל אם שניהם עשירים כו' הביאו הסמ"ע ס"ק יג כוונתו כמ"ש שאינו נוח להן כגון שיש לא' ב' שלישים דאז יש לזה הפסד וכמו שאבאר בסמוך א"נ ששניהם אין רוצין להשתמש ביחד קמ"ל שא"י לכפות לחבירו רק על חילוק זמנים ולא להשכיר כנ"ל ברור ומדברי הסמ"ע ס"ק יג שכ' דהך דינא מיירי בשניהם עשירים משמע מדבריו שמחלק דדוקא בעני שאין לו מה להשתמש אז כשלא עשאן האב לשכור א"י לכופו להשכירו אבל בב' עשירים שאין נוח להן להשתמש ביחד יכול אחד לכוף לחבירו להשכיר אף שלא עשאן האב לשכור ולבד הוסיף בלשון הטור או משכירין לאחרים והוא תמוה מאד חדא שאין זה מן הסברא דמה"ת לא יהי' יכול העני לומר שאתה אומר לי קח לך עבדים הא אף אם אקח עבדים לא אוכל לכופך להשכיר ב' קשה מה שמסיים דבדבר שראוי להשתמש בו ביחד ואינו עשוי להשכיר כו' משמע דאם עשוי לשכור כופהו להשכיר מה"ת הך כיון דאפי' על חלוקת זמנים א"י לכופו שא"י להפקיע ממנו נחלתו אפי' על יום א' ולהשכירו לגמרי שיפקיע ממנו נחלתו לגמרי יכול לכופו ג' דא"כ אפי' בחנות יאמר העשיר לעני קח לך סחורה ושב בחנות וכן בבית כל שא"א לחבירו לדור פה וכיון שאינך יכול לדור פה אין אתה יכול לכופני על חלוקת זמנים אלא ודאי כדכתיבנא:
יא סָעִיף ח שני שלישים עסמ"ע ס"ק יט הטעם משום דיפסיד בעל השני שלישים ע"ש וכן הוא בהדיא בטור טעם זה ולכאורה קשה דבמאי מיירי אי במרחץ ובית הבד שראוי להשתמש בו יחד הא אין בו חלוקת ימים כלל כמ"ש ברמב"ן בחי' וכן מסיים המחבר דאם מרחץ הוא משתמשין בו שניהם תמיד בכל יום ואי בבית שא"א להם לדור ביחד ג"כ ביש להם שוה בשוה ג"כ חולקין בימים ולמה להו הטעם שהבעל שני שלישים מפסיד לכן נראה דכל שיש לזה יותר מזה אפי' במרחץ הוי כלא מיתדר להו ביחד כיון שא' מפסיד וכן מוכח בש"ס דאלת"ה הא דמקש' הש"ס בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה וכו' ומשני שחולקין בימים וא"כ עדיין קשה מבכור ופשוט שהניח אביהן מרחץ אלא ודאי דאם יש לו ב' שלישים דאפי' במרחץ חולקין בימים וכן משמע בלשון תשובת הרא"ש שהביא הטור שכתב וז"ל גבי שאלה דמי שיש לו ב' חלקים דעו שאין חילוק בין בית ובין מרחץ ובין בית הבד אלא כל דבר שבעולם שהוא של ב' שותפין ואין התשמיש נוח לשניהם וכו' חולקין אותו לימים והא דכתב המחבר דאם מרחץ הוא נכנסין בה שניהם תמיד בכל יום זה קאי אריש הסעיף כשחלק כ"א שוה וכן משמע הלשון שסיים שא"י לומר השתמש אתה יום ואני יום משמע דבשוין מיירי:
יב סָעִיף ח בשלו הוא משתמש ואם לא השתמש בו בעצמו דהשכירו לאחרים פשיטא דהשכר לאמצע:
יג סָעִיף יא חוץ מאמה עש"ך ס"ק יא עד כשיש לכ"א רק ג' אמות א"ל כך וכו' ולענ"ד נרא' דדוקא כשיש לא' ד' אמות ולא' ג' יכול לומר כך או טול הג' אמות וחלוק עמי או שיקח לעצמו ג' אמות ובהמותר או' לו גוד או איגוד וה"ז ממש כטוען או אתה טול השיעור בשויין ואני הפחות כיון שיאמר לו אני אקח השלשה והמותר גוד או אני אטול השיעור ואתה הפחות הא רוצה לחלוק או אקנה הכל דהא אומר לו איגוד ומבואר בסעיף י' דיכול לטעון כך אבל כשאין בו רק ג' אמות לזה וג"א לזה לא יכול א' לומר אני אקח שני אמות ואמה א' אשמור כדי שיהי' כשיעור ואח"כ אטעון גוד או איגוד דהשני יכול לומר לו מה ראית שאתה תעשה כך אני אעשה כך ואם אתה לוקח שני אמות חלק בקרקע אף אני אטול שני אמות חלק בקרקע משא"כ בא' שיש לו ד' אמות וא' ג"א ודאי דיכול לומר אטול חלקי ג"א בקרקע כיון שעדיין נשאר כשיעור וא"ת שתטול ג"כ כנגדו חלק בקרקע ג"א טול ולך שהרי אין חלקו רק שלשה אמות וא"ל דגם בג' לזה וג' לזה יכול לומר אטול ב"א ובהשאר נהי' משותפים כי לי ג"א או ב"א ג"כ ראוי למישטח בי' פירא וא"ת שאתה רוצה ליקח ב"א א"כ כיון דרוצה אתה בפחות מכשיעור קח כל חלקך שהוא הג"א דז"א דיכול לומר אני רוצה שיהי' לי מקום הראוי לזריעה בשותפות ולמישטח בי' פירא א"צ רק לב' אמות ולא יותר ואם אתה נוטל ב"א חלק בקרקע מגיע לי ג"כ חלק בקרקע ב"א וא"כ לא ישאר מקום הראוי לזריעה ומכח זה יכול לבטל החלוקה:
יד סָעִיף יב שכולו אינו ראוי לכאורה קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס דוקא למ"ד דלית דינא דגוד א"א מבכור ופשוט היא אפי' למ"ד אית דינא דגוד או איגוד תיקשי קושי' הש"ס בכור ופשוט שהניח להן אביהן דבר שאינו ראוי אפי' לאחד ואפשר משום דלא שכיח:
טו סָעִיף טו אין שומעין לו עסמ"ע ס"ק מא עד ובפרי' מ"ש בפי' ועש"ך שכתב שפי' הראשון של הב"ח נ"ל יותר וז"ל הטור ולא מחייבינן הנתבע למיחת לדינא דאנ"א ונ"מ כו' א"נ לכי מייתי תובע זוזי אי אמר נתבע תנו זימנא דטרחנא בתר זוזי יהבין ליה זימנא מהשתא ולא מתביעה קמייתא וה"מ שנותנין זמן לנתבע כשמתחלה אמר איגוד והבו לי זימנא אבל אי לא אמר מתחלה איגוד אלא תובע בא למיגד ואמר הבו לי זימנא ובטל לי' דינא דגא"א ואם לאח"כ בא ותובע דגא"א ואמר נתבע איגוד והבו לי זימנא לא יהבינן ליה דמוכחא מלתא דאשתמוטי קא משמט כיון דלא בעי למיגד מעיקרא עכ"ל הטור והוא סותר דברי עצמו וע"ז תירץ הב"ח בתירוץ ראשון דברישא מיירי שאמר סתם גא"א ולא הזכיר זמן ע"ש והנה מדברי הטור משמע להיפך דהא אמר בפי' וה"מ כשמתחלה אמר איגוד והבו לי זימנא ע"ש ולפע"ד נראה לפרש בפשיטות דדעת הטור דדוקא כשאמר מתחילה גא"א והבו לי זימנא דאז הנתבע אינו חייב להשיב כלל וממילא לא שייך כלל לומר דמשמיט נפשיה כיון דא"צ להשיב כלל משא"כ כשאמר מתחילה גא"א בהמתנה סתם והשיב הנתבע גוד דאז מוכח מילתא שאינו רוצה למיגד כיון דמתחלה הי' במשמעות לשון התובע בנתינת דמים מיד ואלו היה הנתבע רוצה למיגד בהמתנת זמן הי"ל להשיב כן דהא לנתבע נותנין זמן אלא ודאי דלא הי' בעי למיגד כלל ולכך אף אח"כ כשאמר לו הנתבע גוד אמר התובע הבו לי זימנא ונתבטל הגא"א מ"מ כשבא אח"כ התובע וחזר וטען גא"א שוב אין שומעין לנתבע כשטוען הבו לי זימנא כיון דיש הוכחה מכבר דלא בעי למיגד בסך זה וכמש"ל וע"ב מה שביקש עכשיו לאשתמוטי הוא דקאמר וכוונת לשון הטור הוא כך וה"מ כשאמר מתחלה איגוד והבו לי זימנא פי' כשאמר בשעת תביעה הראשונה גא"א והבו לי זימנא אבל לא אמר איגוד (וכאן חסר תיבת כו') (וכוונתו שלא אמר מתחילה בשעת תביעה גא"א והבו לי זימנא רק סתם גא"א) אלא תובע בעי למיגד פי' שאח"כ כשהשיב הנתבע גוד בא התובע למיגד ואסר הבו לי זימנא ונתבטל הגא"א דאז אין נותנין לו זמן ועיקר החילוק הוא בין שמתחלה לא היה ממש בהטענה כלל ובין אם מתחלה היה ממש בטענת התובע שאמר סתם רק שאח"כ נתבטל כנל"ב בכונת הטור עוד כ' הסמ"ע בסס"ק הנ"ל אבל להעלותו בדמים א"י ועמ"ש בפריש' דאחר שחזר ורצה להשאר בשותפות יכול שוב להעלותו בדמים ע"ש ולפענ"ד הוא דחוק דמה שיעור לזה וכי בעי' דוקא שיעלה בדמים אחר כדי דיבור כשחזר בו להשאר בשותפות:
א סָעִיף א שנים. ודעת הר"י הלוי והראב"ד ונ"י בשם רבינו יונה והרא"ה דאין דינא דגוד איגוד בשותפין שקנו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' פ"א. ש"ך:
ב סָעִיף א שירשו. גם הטור כ"כ ומשום דבגוד או איגוד יש דעות שמחלקין בין ירושה לקנייה קמ"ל דבחלוקה הכל מודים דאין חילוק ביניהם. סמ"ע:
ג סָעִיף א לחזור. ואפילו בחלוקת חצר דמדמה הטור בסי' קנ"ז היזקו להיזק קוטרא דלא מהני ביה חזקה ע"ש בס"ט מ"מ קנין מהני ליה וכמ"ש הט"ו בסי' קנ"ה סל"ו עיין שם עכ"ל הסמ"ע ואפילו מחילה בלא קנין מהני וכמ"ש הרמ"א בסי' קנ"ז ס"א בהג"ה והוא מדברי הרא"ש. ש"ך:
ד סָעִיף ב בראיה. והסמ"ע כת' דאיירי כאן אף במקומות דלא שייך היזק ראיה דהאי קאי גם אשדה דריש הסי' ולית ביה משום היזק ראיה כמ"ש בסי' קנ"ז ובר"ס קנ"ח ולא איירי הכא אלא מדין חלוקה שיחלוקו וישתמש כל אחד בחלקו המיוחד לו ומה שכת' הטור לשון להבדיל לאו דוקא קאמר שיבדילו במחיצ' אלא שיעשו ביניהם גבול ניכר שלא יבא אחד לשמש בגבול חבירו דאף שהיו מכירין כל אחד חלקו מכל מקום לפעמים היו משתמשים בטעות בגבול שאינו שלו עכ"ל (וכת' הט"ז על זה דמה שפירש דלא מיירי כאן בהיזק ראיה הדין עמו דפשוט הוא בריש ב"ב למ"ד היזק ראיה לאו שמיה היזק מ"מ זקוק הוא למחיצת י' טפחים כדי שיהא נתפס עליו כגנב וממילא ה"ה בשדה דלא שייך שם היזק ראיה אלא מ"ש דא"צ מחיצה כלל אלא היכר לגבול כו' ליתא לע"ד דעכ"פ מחיצה י"ט בעינן כנ"ל וכ"כ המ"מ בריש הלכות שכנים וז"ל במקום שאין היזק ראיה צריך י' טפחים מחיצה ע"כ):
ה סָעִיף ג לפחות. פירוש דכולם (מעכבין) [מעוכבים] מלחלק בשביל האחד שאין בו כשיעור. סמ"ע:
ו סָעִיף ג יום. משום דאין פועל נשכר לפחות מיום א' ואם אין מגיע לחלקו לכדי פעולת יום אחד אזי יפסיד שצריך לשלם לפועל בעד יום שלם אבל אם מגיע לחלקו כדי פעולת יום ומחצה חולקים אע"פ שאין מגיע כדי פעולת ב' ימים דפועל נשכר לזה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז תמה עליו וכת' דבש"ס מבואר ההיפוך כו' ע"ש דדעתו נוטה דאם מגיע לחלקו כפי שיעור המחריש' ליום ומחצה חולקין לענין זה שכל אחד נוטל לחלקו שיעור יום אחד והמותר הוא בשותפות):
ז סָעִיף ג לבטל. אבל אם נותן טעם לדבריו שצריך לחלקו לשטוח בו פירות או לצרפו לשדה אחר שיש לו סמוך לזה שומעין לו וצריכין לעשות פשרה ביניהן או להשאר כולן בשותפות. סמ"ע:
ח סָעִיף ד לכופו. לשון הטור אינו כן אלא ז"ל אם הוא בענין שאם הי' בו שיעור חלוקה היו צריכין ליתן לו אותו שאצל המצר שלו כגון דאיתנהו תרווייהו אחד מצרא עתה נמי יכול לכופו לחלוק ע"כ ור"ל דבכמה גוונין א"צ ליתן לו אותו שאצל המצר שלו וכמ"ש הט"ו בסי' קע"ד והמחבר קיצר וסתם כאן משום דפסק כהרמב"ם בר"ס קע"ד דעל הרוב צריך ליתן לו חלקו הסמוך למיצרו ועי"ל דס"ל דשאני הכא כיון דלאחד יש בו כדי חלוקה ומצדו יכול לחלוק רק בשביל אותו שאין לו כשיעור הוזקק להשאר משותף וכיון שיכול לצרפו עם שדהו שבצדו אינו זקוק עוד להשתתף עמו עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בזה):
ט סָעִיף ה וכן. עיין בתשובת רש"ך סי' קכ"ב ס"ג באריכות שהשיג על ת"ה וע"ש עוד בסי' ס"ח מדיני גוד או איגוד ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רע"ב. ש"ך:
י סָעִיף ו לעני. דעשיר י"ל לעני גוד או איגוד אבל עני לעשיר כיון דאיגוד ליכא א"י לומר כן ואם ירצה למכור זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש דבסמוך עיין בתשו' ראנ"ח סי' ט"ז. ש"ך:
יא סָעִיף ו לאחרים. ר"ל שא"ל מכור לי והריני מוכר כולו יחד לאחרים. סמ"ע:
יב סָעִיף ו חלקו. וז"ל הטור בשם הרא"ש דלא אמרי' גוד או איגוד אלא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי ולא כשאומר איגוד הכל ע"י מכירה ואתן לך חצי הדמים כדי שימכר חלקו יותר ביוקר כו' אלא ימכור חלקו במה שיוכל ע"כ וכן כונת הרמ"א כאן במ"ש דא"י לו' גוד או איגוד כשאין לו מעות להחזיקו לנפשו רק שבא לומר אגוד כולו כאשר אמכרנו ואתן לך חלקך אלא חלקו לבד בידו למכרו ואם אין לו מי שירצה לקנות חלקו יפסיד בעניו אבל ודאי כשיכול ללות מאחרים ולקנות להחזיקו לנפשו ליכא מאן דפליג די"ל אגוד ע"י הלואה עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר ודלא כמו שהבין בא"א דצ"א ע"ב והניחו בתימה ע"ש כי לא דק כלל ועיין בב"ח מ"ש על דעת הרא"ש בתשו' שיש לחלק בין אם יגיע הפסד גדול דיכול להקנות לאחרים ע"ש ודברי הסמ"ע נראין יותר עיין בתשובת מהרשד"ם סי' קנ"ח. ש"ך:
יג סָעִיף ו ידחוק. פי' כשלא ימצא אחר לעמוד במקומו שברוב הפעמים אין א' מן השוק רוצה להכניס נפשו בריב ומדון בין איש לאחיו בזה. סמ"ע:
יד סָעִיף ח ביחד. שכל א' יפסיד לחבירו במחיתו שם:
טו סָעִיף ח בימים. לאו דוק' אלא רוצה לומר לזמנים וכצ"ל. שם:
טז סָעִיף ט לקמן. רוצה לומר דשם סתם המחבר כדברי הרא"ש דאין חולקין בדבר הנשכר לזמן וכדי של"ת דברי המחבר אהדדי צ"ל דכאן הקדים שדה לחצר שכתב מקצת שדה או חצר משמע דמיירי בחצר דומיא דשדה דלית ביה היזק ראיה ואיירי בחלוקה בלא מחיצה ולקמן סי' שי"ו דאיירי בבית וסתמו יש בו היזק ראיה וצריך לחלוק במחיצות בזה קמ"ל דבדבר הנשכר אין לחלוק במחיצה ועמ"ש עוד מזה בסי' שי"ו שם עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דתירוץ זה אינו נוח לו וע"כ מחלק הוא בין אם רוצה לחלוק משום היזק ראיה פשיטא דכופין ולקמן סי' שי"ו גלי אדעתיה דלא קפיד אהיזק ראיה רק דלא ניחא ליה באינש אחרינא א"י לחלוק באינו שלהם ע' בתשו' מהרשד"ם סי' קנ"ח עכ"ל (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה וכת' דנ"ל ליישב דברי הש"ע דס"ל בשכירות מקום בשותפות ודאי נתכוונו תחלה שלא יעשו הוצאה לבנות מחיצה במקום שאינו קיים להם לעולם אלא כל מי שירצה לבטל היזק ראיה מעליו יעשה הוצאה בחנם וזהו שכת' כאן חולקין דהיינו עיקר החצר ומ"ש בסי' שי"ו דאין כופין אותו לחלוק היינו לעשות מחיצה משל שותפין כו' ע"ש):
יז סָעִיף י לכופו. דדוקא בגוד או אגוד הכל הוא דשומעין לו אבל בזה י"ל אין לי דמים לקנות בהם יתרון דחלק הגדול וגם ליקח לחלקי חלק הקטן איני רוצה דדבר שאינו ראוי הוא לתשמישי. סמ"ע:
יח סָעִיף י מתנה. דכתיב ושונא מתנות יחי' ומ"ש וי"ח בזו ר"ל במתנה לחוד וס"ל דבהא דחבירו נותן לו לטובת עצמו ע"ז לא קאי הקרא שם:
יט סָעִיף י הכל. כיון דנותן לו הברירה שיקח דבר הראוי לתשמישו או דמי כל חלקו. שם:
כ סָעִיף יא חצר. זה מיירי בחצר שא"צ לבתים כגון חצר שאחורי הבתים וכמ"ש בס"ח. שם:
כא סָעִיף יא שותף. פי' הסמ"ע דישתמשו בו לזמנים לפי ערך או ישכירוהו ויקחו דמי השכירות לפי חלקם ועיין בש"ך מה שהשיג בדין זה על הב"ח ע"ש ועמ"ש הט"ז לפ' דברי הטור בזה ע"ש:
כב סָעִיף יב חולקין. הטור הוא החולק מיהו מסיק בשם הרמ"ה ז"ל אם אין בו ג' אמות כיון דלא חזי לתשמיש גמור אלא למשטח ביה פירי וכיוצא בו השתא נמי דפלגי מטיא לכל חד שיעור דחזי להכי ופלגין וקרינן ביה שפיר כל שאלו יחלק ישאר שמו עליו עכ"ל אע"ג דמייתי ע"ז דברי הרא"ש שחולק היינו דוקא בחצר דלפני הבתים דלא שייך ביה גוד או אגוד ולא חלוקה אבל בשאר מקומות נרא' דליכא מאן דפליג אהא דחולקין בכה"ג. סמ"ע:
כג סָעִיף יג אין. הטור מסיק הטעם וז"ל שיאמר בא' מספיק לי שהרי כל א' תשמישו בפ"ע עכ"ל פירוש שאין הא' צריך להשני לסייעו במלאכתו כמו קרקע שיש בו ד"א שאין התשמיש נגמר בלא כל הד"א וכל כיוצא בו ועד"ר שם כתבתי דנ"ל מוכח מדברי רש"י דאם נותן לו הברירה ואומר או טול איזה שתרצה ותן לי הביני ביני או טול שניהן ותן לי דמי חלקי בהן או אעשה אני א' משתים שומעין לו ע"ש. שם:
כד סָעִיף יג א'. אבל פשיטא דא"י לומר גוד שניהם או אגוד שניהם דיאמר בא' סגי ואפי' בזה אח"ז נרא' דא"י לומר גוד או אגוד כיון דתשמישן שוה ה"ל כשני בתים ואין בשום א' מהן כדי חלוקה וכ"א נוטל א' ואין להשני כח להסתפחו מנחלתו בגוד כו'. שם:
כה סָעִיף יג בלא. נרא' דאפילו החולקים בס"י די"ל לא ניחא לי במתנה מודים בזה דשאני הכא דהאידך א"ל אי לא ניחא לך במתנה שלם לי היתרון או קח השני דעכ"פ ראוי ג"כ לתשמישו ואתן לך דמי היתרון או אקבלנו במתנה משא"כ התם י"ל לא אקח הקטן דאינו ראוי לתשמישי כלל. שם:
כו סָעִיף יג בזה. משום דיפה ורעה כשני מינים דמי כ"כ הטור ודקדק המחבר וכתב בזה דאלו במלאכתן ודמיהן שוה ליכא מאן דפליג עכ"ל הסמ"ע (וכת' הט"ז וז"ל ונרא' דכיון דרבים חולקין על הרמב"ן כאן קי"ל כהרמ"ה ודלא כיש מי שחולק שהביא המחבר וע"ש):
כז סָעִיף יד בית. נרא' דמ"ה כתב הטור דאין בכל בית כדי חלוקה דאי יש בא' מהן יקיימו בו החלוקה והשאר ישאר בשותפות וא"י לכופו לחלוק כל הבתים בית נגד בית משא"כ אם אין בשום א' מהן כדי חלוקה אז חולקים בתים נגד בתים וצ"ע לדינא ודלא כב"ח עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' קכ"ב. ש"ך:
כח סָעִיף יד בתשובה. והסמ"ע כת' דלא נ"ל כן מדבריו בתשובה וכתבה הטור בסכ"ח שהרי שם תלהו ברצון הבן דאם לא ירצה להשאר עם האלמנה בשותפות אזי לאו כל כמיניה לו' לה גוד כל הבית או אמכרנו כולו ואתן לך חצי הדמים אלא בכה"ג הדין עם האלמנה שצריך לחלוק חנות כולו נגד בית ויתנו זה לזה הביני ביני אבל אם רוצה להשאר עם האלמנה בשותפות אין האלמנה יכולה לכפותו לזה עכ"ל (גם הט"ז הסכים עמו בזה) והש"ך כת' דממה שסיים הרא"ש וכל שכן בנדון זה שהעלייה כו' משמע קצת כדעת הרמ"א וק"ל:
כט סָעִיף יד כדומה. בכלל זה הוי נמי שט"ח דעתידין לגבות מעותיו דא"א בו גוד או אגוד ודלא כמ"ש הט"ו בס"ס ס"ו דאמרינן בשטר גוד כו' והרמ"א לא כתב שם דעת החולקים בזה ועיין מ"ש שם קצת יישוב לזה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דהרמ"א סמך שם על מ"ש כאן שהוא מקור הדין דגוד או אגוד):
ל סָעִיף יד שכירות. ומדברי המ"מ מוכח דיש חילוק ביניהן להרמב"ם דשאני שכירות שהן שכרו ומשלמין ואינן גובין מעות לבסוף מ"ה לא שייך חלוקה ואמרי' ביה גוד או אגוד עכ"ל הסמ"ע ובזה מיושב קושית ב"ה וב"ח ע"ש ודו"ק. ש"ך:
א סָעִיף א וכן רבים. עסמ"ע סק"ג שכ' האי וכן אינו מדוקדק שאין דמיון לדין שלפניו כו' ועי' בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סימן צ"ג מ"ש בזה. ובנה"מ כתב דהאי וכן ט"ס הוא וצ"ל אכן כו' ע"ש:
ב סָעִיף א ואם יוסיף יהיה שלישי הדין עמו כתב בספר דגמ"ר וז"ל שם בתשובת הרא"ש סימן ז' משמע להיפך דדוקא שנעשה מתחלה דף בראש המסיבה כו' ע"ש מלתא בטעמא ודע שבתשובת הרא"ש שם כלל ג' סי' ג' תחלת דבריו וסופם סתרי אהדדי וצריכין ביאור ועכ"פ ממה שכתב בשי' ז' מפורש כמו שכתבתי ואולי בזה יש ליישב גם דבריו בסי' ג' דלא לסתרו אהדדי ובסוף התשובה מיירי דאיכא דף בראש המסיבה לסימן שזה מסיבה ראשונה ואם עתה יקבע חילוק מחיצה נמצא שלא יהיה מקומו של השני במסיבה ראשונה ועכ"פ זה מוכח להדיא היכא דליכא מסיבות חלוקות בדף יכול להוסיף מקום אם אינו ממעט אויר הפנוי בבהכ"נ שאם רוצה ליקח לעצמו מקום פנוי בלא"ה השני יכול למחות שבמה שפנוי בבהכ"נ יד כולם שיה ואין מי שיוכל ליקח עצמו כמבואר שם ברא"ש סימן ז' עכ"ל. ועיין בתשובת חתם סופר חא"מ סימן כ"ו שהזכיר קצת מדברי דגמ"ר הנ"ל במ"ש שדברי תשובת הרא"ש סימן ג' וסימן ז' סותרים זא"ז וגם דבריו בסי' ג' סותרים מיניה וביה וכתב עליו וז"ל ולפע"ד אין כאן סתירה רק הגהה מועטת צריכה והנה בסימן ג' הוה עובדא ב' ישבו זה בצד זה בספסל בלי מחיצה ביניהם ורצה ראובן לעשות מחיצה ולהכניסה לחלקו ושמעון טוען שע"י עשיית המחיצה יהיה ראובן עליון ומושבו של שמעון למטה ממנו ומפסידו ודבר זה נשאל גם לרשב"א ח"ג סימן קנ"ה והשיב בפשיטות שאין שמעון יכול למחות והרא"ש האריך קצת וכתב שאין שום מעלה או ריעותא בתפלה אם הוא במקום זה או במקום זה ואי משים עליית המקומות לענין כבוד היושב עליה לא מצינו בשום מקום שלא יהיה רשאי לעשות בגבולו מפני הפסד שכינו שאינו מגיע לא לגופו ולא לממונו אלא שלא יהא מכובד כ"כ אמנם אם מנהג מקום להעלות בדמים בשביל זה ואלו כשקנו מקומות הללו קנאום בזול וע"י שעושה מחיצה ונתעלה נתייקר מקום מישבו ונפחת מקום שמעון נמצא גורם לו הפסד בממונו אז אין ראובן רשאי לעשות מחיצה אע"פ שעישה בשלו זהו כוונתו בסי' ג' אלא שהוא מוטעה קצת ובסי' ז' מיירי בענין אחר הרבה ישבו בספסל אחד שיש ב' נסרים בשתי הציותים ורצה העליין להסיר נסר העניון ולהוסיף שם מושב א' ומיחה בו הרא"ש ולא הזכיר שם תנאי פחיתות שווי י ממון וכ' הטעם מפני שהנסר הזה הסוגר הספסל הוא של השותפים כולם נמצא הוא פוגע במה ששייך להשותפים כדי להגדיל כבודו ולהפחית כבודם אפילו לא יהיה פחיתתו ממון לית לן בה. ובזה איתא פסקי הרח"ש והרמ"א נכונים עכ"ל (וכ"כ עוד בסי' כ"ט שם אך בשינוי לשון) . וע"ש עוד בענין בהכ"נ של ע"נ הבנוי בעליה שהוציאו מחדש את כותל המזרחית ע"ג עמודים העומדים בבהכ"נ של אנשים כו' עש"ה:
ג סָעִיף ה והבית יהיה נפסד כו'. שההפסד יותר מחומש עיין בתשו' ח"ס חח"מ סימן י"ב שכ' דיש לפקפק על דין זה כי ראיית התה"ד סי' של"ו הוא מסוגיא דרכיב ומנהיג (פ"ק דב"מ במה דפריך ויחלוקו הא אפסדוה בשלמא בהמה טהורה דחזי לבישרא כו' והיינו אע"ג דסתם שוורים ופרות מזבני טפי לרדיא ויקירא מלבישרא מ"מ כיון דההפרש הוא רק ביותר משתות כדמשמע בתוס' ר"פ המניח והשיעור הקרוב ליותר משתות הוא החומש בכה"ג לא מבטלינן החלוקה כו' עש"ה) ונ"ל לפקפק דהתם אנו מסופקין למי הוא ומספיקא אנו חולקים ובעלים האמיתים יפסידו חציו ולא די לנו זה אלח שגם מחציו נפסידיו ע"י חלוקה זה לא אמרינן אבל הכא שירשו מאביהם דבר העומד לחלוק דינא הוא לחלקו נמצא מעיקר' לא ירשו אלא שיעור חצי הבית פחות חומש אמנם נ"ל ה"מ ביורשים אבל בשותפים דקי"ל כשיטת רוב וכמעט כל הפוסקים דגם בהו אמרינן גא"ג וחלוקה משום דאמרינן אמינא יכילנא לסבול ועכשיו איני יכול לסבול נמצא מעיקרא נשתתפו ע"ד שלא לחלוק ואם אירע אח"כ דבר שא"א שיסבלו זא"ז לא יפסיד חלקו של זה הפסד חומש מפני שזה א"י לסבול נמצא הוה כדבר שאין בו ד"ח ומ"מ נ"ל כל זה כשא' לחלוק או לעשות גוד ולהכרית חבירו אז צריכים לטענה שלא יכול לסבול אבל כששניהם רוצים להפרד זה מזה אפילו בלי סברא הנ"ל סבור הייתי לסבול יכולים לטעון חלוק או גוד ואיגוד ולא נחלק אדם בזה מעולם ולא נתכוון הרשד"ם וכנה"ג סימן קע"א בהגה"ט סק"ן כו' עכ"ל ע"ש.
ד סָעִיף ו שאמר לחבירו. עיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חמ"מ סי' י"ט שכתב על נדון ד' דיה (הובא לעיל סי' קי"א סי"ג) וז"ל ולמה לא יועיל טענתו כשיאמר לשניהם ביחד יהיה הקרקע של מי שיהיה אינו רוצה להיות בשותפות או קנו חלקו מענו או אני אקנה והא למי זה דומה לא' שיש לו חצי קרקע ועל חצי השנית מחולקים בו שנים ואין אנו יודעין עדיין של מי הוא היעלה על הדעת שא"י לטעון עמהם גאא"ג אם שניהם מניח המעות בב"ד ומסתלק כו' עכ"ל:
ה סָעִיף ו מכור לי חלקך. פי' באר הגולה אות צ' ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סימן י"ב שכ' דאפשר יכולים הנתבעים קים לי כרש"י שהנתבע יקיץ דמים ולא התובע ע"ש עוד מה שפסק בענין חלוקת בהכ"נ ובהמ"ד של טבריה בעת שהתפרדו כולל ויאלין וכולל רוסיא שמה עש"ה:
ו סָעִיף ו בפחות משוויו. עיין בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג סי' י"ט שכ' על נידון דידיה וז"ל וגדולה מזו מצינו שיכול להיות שגורם הפסד לבע"ד עמו למכור בפחות ממה שהוא שוה ואף דכתב הרמ"א דא"י לטעון גא"א בפחות משוויו הכוונה בערך כולו ד"מ אם היו נמצאים קונים על כל הקרקע בד' מאות והוא רוצה ליתן בעד החצי פחות ממאתים בטענה דגא"א בסך זה וכמ"ש הרמ"א הטעם דא"כ ידחוק העשיר את העני למכור בפחות משוויו אבל אם היה נמצא קונה על חצי הקרקע בעד מאתים ועל כל הקרקע לא היה נמצא קונה בד' מאות וזה דבר מצוי שלא ימצאו קונים על כולו כמו על חצי או מחמת שאין לו כ"כ מעות או שמספיק לו החצי ודאי כשכופין אותו בטענה דגא"א א"י לכופו אלא בערך (צ"ל יכול לכופו אלא בערך) ששוה כולו משום דאינו רוצה להיות בשותפות עם שום אדם דזה כל עיקר טענה דגא"א א"כ בודאי דאין השומא בענין זה לחצאין נמצא בטענה זו דגא"ג מפסיד מה שהיה יכול ליקח בעד החצי יותר ממה שלוקח כעת בשיעור כולו ביחד כו' עכ"ל ע"ש:
ז סָעִיף ח שיקנה חלק חבירו כו'. עד שוכנים בה שנה שנה כו'. עיין בס' שער משפט שכ' ויראה לי לדון בדבר חדש באיש ואשה שהם שותפין בבית ודרים ביחד וכ"א רוצה שיקנה חלק חבירו שהאשה נדחית מפני האיש ויש לדמות להא דאיתא פ"ב דכתובות דף כ"ח גבי גרושה כו' וגם כשכ"א אינו רוצה לקנות דהדין דשוכנים בה שנה שנה נראה דהאשה קידמת לידחית מפני האיש מה"ע אמנם אם האשה טוענת גא"א והאיש אינו רוצה לקנות נראה ברור דשומעין להאשה דלא מבטלינן זכותה משום דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא ואף בגרושה עם בעלה אף שהיא נדחית מפניו מ"מ נראה דיכולה לו' גא"א כו' ע"ש עוד:
ח סָעִיף ח שוכנים בה שנה שנה. עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' קע"ט נידון שנים שהיה להם בית בשותפות והיו בו עליות ותחתיות ועשו ביניהם חלוקה שבכל ב' שנים יהיה לא' דירת התחתונים ולהשני דירת העליונים ואח"כ תחזור חלילה פעם בפעם ואירע שקודם שהגיעה זמן שיחלפו זע"ז נשרף העליה ונתקלקל ואין ראוים לדור. ההפסד על מי אם על זה שהיה עולה העליות לגורלו או ההפסד לשניהם ויחלקו בדירות התחתונים. והשיב דין זה א"צ לפנים דזה ודאי דחלוקת הזמן הוה חליקה גמורה וקנין ממש למ"ד יש ברירה אמרינן הוברר הדבר למפרע שזה חלקו ולמ"ד א"ב ה"ל כאילו לקח קנין פירות על זמן זה אף דהגוף נשאר בשוחפות אבל הפירות נחלקו בזמן שעשו ביניהם כו' והנה מבואר בגיטין מ"ב ע"א גבי חצי עבד וחב"ח נגחו שור יום של רבו לרבו. יום של עצמו לעצמו אך אם המיתו שור דקא כליא קרנא משלם חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשים נמצא בנדזן שלפנינו בהפסד גוף הבית שנשרף דקרנא כליא יהבינן על שניהם אבל הפסד הפירות היינו דירת ב' שנים הוה יום של זה ההפסד לו ויום של זה ההפסד לו ולאחר תשלום ב' שנים אם לא נבנה העליה עכ"פ יוציא התחתון מדירתו וידור בעל העליה של עכשיו בתחתית הבית ב' שנים עד שיבנו שניהם העליה ויחזרו לקדמותו וזהו פשוט מאד ואין כאן מקום לפלפולו של סמ"ע סי' שכ"א כו' ע"ש:
ט סָעִיף ח והשתמש בו אחד מן השותפין. ע' בס' שער משפט ונראה דדין זה לא שייך אלא בבית של שותפים שהיא רק לדירה לדור בו ביחד אבל אם הוא בית של אכסניא שכל מי שנתאכסן שם משלם שכירות בכה"ג שייך השכירות לשני השותפין ולא יכול לומר בשלי אני משתמש דזה דומה להא דסי' שס"ג ס"י בהג"ה שני שותפין בבית והשכיר אחד כו' ע"ש:
י סָעִיף י לקבל מתנה. עבה"ט יעיין בס' אגודת אזוב מהגאון מהר"מ זאב זצ"ל אב"ד דק"ק ביאלאסטאק דיום שלישי בשבת לשבת שיבה שכ' הכרעה וסייעתא נכונה לדעת הרי"ף והרמב"ם מהש"ס דגיטין ד' ל"ח וחולין ד' מ"ה ע"ש. ועיין בס' שער משפט שכ' וצ"ע באם אחד מהן אדם חשוב דהנותן יש לו הנאה במה שתקבל ממנו מתנה כמבואר בסי' ק"צ ס"ו אם זה שרוצה לחלוק יכול לומר לו טול חנק הגדול במתנה בכה"ג לא שייך לומר ושונא מתנות יחיה כדאיתא בפא"ט מ"ד ע"ב כו' או דילמא דבקבלת אדם חשוב לא שייך לומר אתייקורי אלא היכא שקיבל ממנו מתנה מרצונו הטוב אבל הכא שזה שרוצה לחלוק כופהו שיקבל המתנה והאדם חשוב אינו רוצה לקבל יכול לומר איני רוצה לקבל המחנה וא"י לכוף אותו ול"ש בזה אתייקורי ע"ש:
יא סָעִיף יא שאשאר שותף. עבה"ט עד ועיין בש"ך מה שהשיג בדין זה על הב"ח כו' ועיין בתשו' מו"ה משה מרוטנבור"ק סי' י"ט מ"שבזה:
יב סָעִיף יד ואבל במשכנתא או כדומה. עבה"ט ועיין בתשו' הרב מוהר"ר משה רוטנבורק סי' י"ט מ"ש בזה:
א סָעִיף א אחד כו'. נלמד ממ"ש שם יג א' מתבי מי שחציו כו' ולרבה בגיטין מא ב' מתני' במשחרר חצי עבד:
ב סָעִיף א או שנים כו'. למד מדברי הגאונים שמחלקין שם י"א ד"א לכל פתח בין קנו וירשי לניתן במתנה והחזיקו מהפקר:
ג סָעִיף א ואם כו'. עבה"ג וכמ"ש בכתובות פ"ג ב' מגופה של קרקע כו' ה"ה כאן. שם. וכמ"ש ב"ב ג' א' שקנו מידו ברוחות:
ד סָעִיף א ראובן ושמעון. כמ"ש בס"ב בד"א כו' ועט"ז שם שאף דבר שאין בו היזק ראיה כופין במחיצה אבל בתשו' הרא"ש כאן כא' כיון דאין כופין צריך להכניס בתוך שלו:
ה סָעִיף א וכן. ע"ש שלמד ממ"ש ך"א ב' עושה חנות כו' ואע"פ שנפחת דמי חנות הראשון אין יכול למחות כיון שעושה בשלו ומסיק דיכול למחות וצ"ע:
ו סָעִיף ב בד"א כו'. כ"כ הרי"ף שם ממ"ש ג' א' בשאין דין חלוקה בשקנו ברוחות או שהלך כו' ע"כ חולקין במחיצה וז"ש המ"מ וש"ע כדי שלא כו':
ז סָעִיף ג מרובעות. רי"ף שם דבלא"ה לא חזו:
ח סָעִיף ג היה כו' דלא. כמ"ש בב"מ קא ב' ואע"ג ששם ל"ה א' אמרו זבנה אורתה כו' ולא אמרי' כן שם אינו רק משום ועשית כו'. שם:
ט סָעִיף ג היו כו' וכדי לבטל. כמ"ש בב"ב יב ב' כגון זה כופין כו' וכאן כ"ע מודי. שם:
י סָעִיף ג שלשה כו' אין יכול. שטוען שיתנו לו אבי מצרי שא"א בתקנת חכמים ליתן א' מצרא דלא אמרו שי"ל כן אלא במקום שחבירו רוצה להוציא מידו וליכא פסידא כגון בפ"ק דב"ק ובכתובות כמ"ש ריב"א על מ"ש בב"ק ז' ב' בע"ח דינו בבינונית ואי א"ל כו' ואמאי כיון דמדאורייתא דינו בזיבורית לימא א"א בתקנת חכמים אנא כנ"ל וכן אי"ל מהדרנא שטרא למריה דלא אמרי' ג"כ אלא שאם בא להוציא מידו כמו בטענת אי אפשי וכן אי"ל מה מכר ראשון לשני כו' דזה אינו זכות ואף שרצונו בטלה דעתו. שם:
יא סָעִיף ד יש מי. דהטעם דפחות מכן אין ראוי לו וכמ"ש בב"ב קד ב':
יב סָעִיף ה יש מי. כמ"ש זה הכלל כו' וכמ"ש בס"ג וכ"ש כאן:
יג סָעִיף ה וי"א. כמ"ש שם יג ב' בשני כריכות ותרתי אמהתא דאין חולקין בע"כ:
יד סָעִיף ה וכן אם. כמ"ש בב"מ ז' ח' ה"נ דפלגי הא אפסדוה. תשו' מיימוני הנ"ל:
טו סָעִיף ה כל שנראה. שם בשלמא טהורה כו' ואע"ג דגם טהורה חזי לרדיא ששוה יותר מנכסתא כמ"ש בב"ק מו א' וע"כ אין החילוק ביניהם בדבר מועט מדפריך שם ונחזי אי דמי כו' ובדבר מועט א"א לומר כן כמ"ש תוס' שם ך"ז א' ד"ה ואיכא. וא"ת ונחזי כו' וי"ל וע"כ א"ל בפחות משתות שהוא מחילה וצ"ל ביותר משתות והוא מסתמא חומש ואפ"ה לא אמרי' אפסדוה:
טז סָעִיף ה וכן אם. אבל בלא"ה לא שאפי' בכותל החולקת א"א לשנות מגויל לגזית כמ"ש בריש ב"ב. שם:
יז סָעִיף ה ובית שיש כו' חולקין. כמ"ש בב"מ ז' א' ל"צ דמיקרב כו' קמ"ל כו':
יח סָעִיף ה ואם כו' מעלין. כמ"ש בב"ב קכב א' ולא נתחלקה אלא כו':
יט סָעִיף ה אבל מדעת. שם יא א' במתני':
כ סָעִיף ו או בדבר. שם:
כא סָעִיף ו אפי' אחר. ממ"ש מעלין אותו בדמים:
כב סָעִיף ו אבל אם. שם שאני התם דגוד כו' ומ' שהכל בדעת התובע דכאן אמר גוד איכא כו' וברישא אמר איגוד איכא כו':
כג סָעִיף ו והריני לווה כו'. ממ"ש שם מתבי מי כו' ואע"ג שאין לעבד מעות כמ"ש וכותבין שטר וכמ"ש הרמב"ן שם:
כד סָעִיף ו וי"א. עסמ"ע:
כה סָעִיף ז אמר. עב"מ קיז ב' אין לזה כו':
כו סָעִיף ח אמר כ"א. כל ס' זה כ' מדברי רבו הרי"ם ע"ש:
כז סָעִיף ח אם היה. שם עשאן לשכר כו':
כח סָעִיף ח ויוכל. כמו במכירה:
כט סָעִיף ח וכ"מ שיכולים. שם מתבי מי כי'. ואם איתא והרי א"צ לגוד אגוד שהרי עובד לרבו יום כו'. שם וז"ש במתני' עשאן לשכר כו' דלכאורה מלתא דפשיטא אלא לאשמעינן דוקא בכה"ג דל"ל גוד אגוד אבל הרשב"א לא כ' אלא אחלוקת זמנים ע"ש:
ל סָעִיף ח ואם אין. כמ"ש שם בכור ופשוט כו' וה"ה לדידן בדבר שא"א גוד אגוד וז"ש ואם האחד יש לו כו'. כמ"ש שם עובד לזה כו':
לא סָעִיף ח ואין אדם. כמ"ש בפ"ק דר"ה ות"ק כו' בניסן נמי שכיח קטרי ולכל השנה אגר:
לב סָעִיף ח וי"א דבחצר. כמ"ש בתוספתא הביאו הרי"ף ורא"ש שם אין כופין לעשות דלת למבוי כו' הרי מפני פירוק משאו מעכב על כל בני מבוי מלעשות דלת כ"ש בד"א שאמרו מפני פירוק משא כמ"ש הרא"ש בשם תוספתא שיוכל לעכב. רשב"א:
לג סָעִיף ח ודוקא כו'. ובזה אצ"ל שזה הכלל דברייתא לא קאי אחצר כמ"ש הרא"ש דאף אחצר קאי חוץ מד"א דבמתני' הד"א שאמרו חוץ מד"א אלו כמ"ש בגמ'. רשב"א שם:
לד סָעִיף ח ואם מרחץ. עבה"ג:
לה סָעִיף ח וכן כ"ד. ממ"ש בכור ופשוט כו' מ' דבפשוט ופשוט משתמשין שניהם כאחד:
לו סָעִיף ח ואם הוא. כנ"ל עובד לזה כו':
לז סָעִיף ח לא חלקו. כמ"ש בנדרים מו א' יכול כו':
לח סָעִיף ט אחד השוכר כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דב"ב תני לשכינו יכול לחזור בו משקיבל א"י לחזור בו רשבג"א אף משקיבל א"י לחזור בו ואתיא דרשב"ג כר"מ דאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וה"ה כאן אע"ג שמתחלה שכרו להשתמש ביחד ואע"ג דת"ק פליג על רשב"ג וכן על ר"מ היינו משקבל כמ"ש לשכינו יכול לחזור בו:
לט סָעִיף ט וי"ח וס"ל כו'. מטעם הנ"ל וס"ל דכיון ששכרו הוי כאלו קיבל:
מ סָעִיף י אם אין כו'. ובזה אף ת"ק מודה כמ"ש גוד איכא אגוד ליכא וכמ"ש למטה:
מא סָעִיף י ואפי'. כרשב"ג:
מב סָעִיף י וי"ח. כת"ק:
מג סָעִיף י אבל אם כו'. וא"ת שאינך כו' כמ"ש בכולה שומעין לו ה"נ כיון שא"ל לקנות כשיעור ואני רוצה לקנות ג"כ כשיעור ואם אינך חפץ בפחות מכיר הכל ודוקא בכה"ג אבל אם אינו רוצה לקנות הכל אין שומעין דאגוד ליכא שאין פחות חזיא לחבירו. הרא"ש וע"ש:
מד סָעִיף יא חצר כו' יכול כו'. ר"ל אם אינו רוצה בכולה לומ' גוד אגוד דבכולה פשיטא די"ל והרי היא כמ"ש טול אתה שיעור ואני פחות ואף רשב"ג ל"פ אלא משום דאמר אי בדמי נו' משא"כ כאן:
מה סָעִיף יב דינא. במכ"ש מדבר הראוי שאין שמו עליו בחלוקה:
מו סָעִיף יב וי"ח. עבה"ג:
מז סָעִיף יג אפי' אם. שהרי הטעם דתרווייהו צריכי כו' שייך בין דמיהם כו'. ב"י:
מח סָעִיף יג ואפי' אם יאמר. כ"מ שם מדקאמר לית בהו דינא דג"א ול"ק לית בהו דין חלוקה:
מט סָעִיף יג ושני דברים כו' דהיינו כו'. כמ"ש בירושלמי ספ"ק דב"ב א"ר אושעיא כגון תלים וד"ה אבל תלים בתלים חולקין:
נ סָעִיף יג וה"ה לאם. מדקא' תלים בתלים מ' דומיא דתלים וד"ה אע"ג שאין דמיהם שוים:
נא סָעִיף יג ואין חילוק כו'. עסמ"ע:
נב סָעִיף יג ויש מי. כמו טול כשיעור ואני פחות או אני כשיעור כמ"ש בס"י:
נג סָעִיף יד שני אחים. עתוס' שם יב ב' ד"ה מעלינן. ותרתי ארעתא כו' והשתא כו':
נד סָעִיף יד וכ"ש. כמ"ש בס"ג ושני דברים שתשמישתן כו':
נה סָעִיף יד אבל י"א כו'. וכמ"ש בסי"ג דבר שאין כו':
נו סָעִיף יד וכ"ש במקום. כמ"ש בס"ה וכן אם רוצים כו':
נז סָעִיף יד אבל מדברי. עסמ"ע וכ"כ ט"ז:
נח סָעִיף יד מיהו לענין. כמ"ש בס"ו אחד כו':
נט סָעִיף יד י"א דאין כו'. דהא במעות אית בהו דין חלוקה הרמב"ן שם:
ס סָעִיף טו י"א דלא. עתוס' שם ד"ה ש"מ כו' ועסי' קעה ס"ח ומ"ש שם:
סא סָעִיף טז היכא דאין כו'. קדושין מב א' וכפי' הרמב"ם והרא"ש דמיירי בגדולים וקטנים וכמ"ש בסי' רפט ס"א וכ' תוס' שם ד"ה ובוררין דמלשון ובוררין מדקדק ר"י דמ' בלא גורל ועוד הוכיח מדיכולין למחו' ובב"ב קו ב' ז' דע"י גורל א"י למחות וע"ש בתוס' ועסי' קעה ס"ב מש"ש וא"א לומר כפי' ר"ת שם לפי פי' הרמב"ם והרא"ש כנ"ל וש"מ שיד אפוטרופסים כיד יתומים וה"ה בגוד או אגוד:
סב סָעִיף טז וי"א דלא. ר"ת שם וכ' דבוררין ע"י גורל ע"ש ובתוס' גיטין לד א' ד"ה וב"ד והוכיח שם מדאמרי' מאי יכולין למחות ברוחות ול"ק בג"א:
סג סָעִיף יז לא. כנ"ל ס"ח מהתוספתא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.