א שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. וְאִם הָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בֵּן מִכְּלָל הַבָּנִים, אֵין לַשֵּׁנִי כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אִם גַּם הַשֵּׁנִי רָאוּי לִירַשׁ (הַמַּגִּיד פֶּרֶק י"ב דִּזְכִיָּה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן) וְכֵן אֲפִלּוּ הִקְדִּישָׁהּ אַחֲרָיו שֶׁל רִאשׁוֹן, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ כְּלוּם (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תש"ד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם גְּאוֹנִים), שֶׁכָּל לְשׁוֹן מַתָּנָה לְיוֹרֵשׁ הֲרֵי הוּא כִּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, וִירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֹּאמַר: וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי. הַגָּה: וְאִם עָשָׂה הַצַּוָּאָה בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָדוּן בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, וּבָאוּ אַחַר כָּךְ (לְמָקוֹם אַחֵר) לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא אַמְרִינָן דִּירֻשָּׁה אֵין (לָהּ) הֶפְסֵק (רִיבָ"שׁ סִימָן נ"ב). אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁנָּתַן מַתְּנַת בָּרִיא עַל דֶּרֶךְ זֶה, וְכָתַב לֵהּ: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ:
ב שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְהָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, וּפֵרַשׁ וְאָמַר: לֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא בְּמַתָּנָה וַהֲרֵי הִפְסַקְתִּיהָ, הַשֵּׁנִי קוֹנֶה מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן הַמָּעוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, וְאָמַר: תְּנוּ לְבָנַי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת וְלֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתְנָהּ לָהֶם, וְהַנִּשְׁאָר מֵהַנְּכָסִים אַחַר מוֹתָם יִהְיֶה לִפְלוֹנִי, אֵין נוֹתְנִים לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם וְע"ל סִימָן רנ"ג סָעִיף ו'.
ג נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי, מֵת רִאשׁוֹן קָנָה שֵׁנִי, מֵת שֵׁנִי קָנָה שְׁלִישִׁי, מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, הַנְּכָסִים שֶׁל יוֹרְשֵׁי רִאשׁוֹן. וְכֵן דִּין שְׁלִישִׁי עִם הַשֵּׁנִי (הַמַּגִּיד הנ"ל). אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן, אָסוּר לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר אוֹ לִתֵּן גּוּפוֹ, אֶלָּא אוֹכֵל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת, וְיִזְכֶּה הַשֵּׁנִי. וְאִם עָבַר הָאֶחָד וּמָכַר אוֹ נָתַן בְּמַתָּנָה, אֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, שֶׁאֵין לַשֵּׁנִי לֹא מֵהַגּוּף וְלֹא מֵהַפֵּרוֹת אֶלָּא הַנִּשְׁאַר. וְכָל הַמַשִּׂיא עֵצָה לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר, נִקְרָא רָשָׁע. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶם עֲבָדִים וְהוֹצִיאָם הָרִאשׁוֹן לְחֵרוּת, אוֹ כֵּלִים וַעֲשָׂאָם תַּכְרִיכִים לְמֵת, מַעֲשָׂיו קַיָּמִים. הַגָּה: נָתַן לָרִאשׁוֹן הַנְּכָסִים לְעֶשֶׂר שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ לִפְלוֹנִי, וּמְכָרָן הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא נָתַן לוֹ מַתָּנָה גְמוּרָה רַק לִזְמַן (טוּר).
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּכַר הָרִאשׁוֹן אוֹ נָתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם מְכָרָם לְאֶחָד מִיּוֹרְשָׁיו אוֹ נְתָנָם לוֹ בְּמַתָּנָה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם נְתָנָם מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁאֵין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וּכְשֶׁיָּמוּת יִקְדַּם הַשֵּׁנִי לִזְכּוֹת.
ה הָיָה חוֹב עַל הָרִאשׁוֹן אוֹ כְּתֻבַּת אִשָּׁה, וּבָאוּ לְבֵית דִּין לִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן קַיָּם אֵין בֵּית דִּין מַגְבִּים אוֹתָם מִגּוּף הַנְּכָסִים, אֶלָּא מֵהַפֵּרוֹת בִּלְבַד שָׁמִין לָהֶם:
ו מֵת הָרִאשׁוֹן, וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ וְאִשְׁתּוֹ לִגְבּוֹת מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אֵין מַגְבִּין לָהֶם כְּלוּם, אֲפִלּוּ עֲשָׂאָן אִפּוֹתִיקִי אוֹ שֶׁיִּחֲדָם לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ, אֵינָם גּוֹבִים מִנְּכָסִים אֵלּוּ כְּלוּם, אֶלָּא הֲרֵי הֵם שֶׁל שֵׁנִי. וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר, אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים חוֹלְקִים.
ז אֵין כָּל דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּאוֹמֵר: וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְלֹא אָמַר: מֵהַיּוֹם. אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ: וְאַחֲרֶיךָ מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אַמְרִינָן בְּכִי הַאי גַוְנָא דִּירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְהִיא בִּתְשׁוּבָה לְהָרַמְבַּ"ן סִימָן מ"ה). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵין לְחַלֵּק בֵּין אָמַר מֵהַיּוֹם אוֹ לֹא (שָׁם בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תש"ד וְכ"כ הנ"י בִּשְׁמוֹ סוֹף פֶּרֶק י"נ), אֲבָל הַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה נִרְאֶה עִקָּר. וְכֵן אִם מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי שֵׁנִי. וְאִם הֵם שְׁלֹשָׁה, וְאָמַר לָרִאשׁוֹן: וְאַחֲרֶיךָ מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי, רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לֹא קָנוּ אֶלָּא הַפֵּרוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי קָנָה הַגּוּף מֵהַיּוֹם וּפֵרוֹת לְאַחַר מִיתַת הַשֵּׁנִי, וְהוּא שֶׁבָּאוּ לְיַד שֵׁנִי תְּחִלָּה. הִלְכָּךְ, אִם מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, יַחֲזִירוּ לְיוֹרְשֵׁי נוֹתֵן. הַגָּה: וְאֵין כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, אֲבָל אִם אָמַר: אַחֲרֶיךָ לִי, אוֹ לְיוֹרְשַׁי, אִם מְכָרָן הָרִאשׁוֹן וּמֵת הַנּוֹתֵן אוֹ יוֹרְשָׁיו, מוֹצִיאִים מִיָּד הַלּוֹקֵחַ (טוּר). וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר: וַאַחֲרֶיךָ לִי, אוֹ לְיוֹרְשַׁי, רַק אָמַר: נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אֵין לוֹ בָהֶן רַק פֵּרוֹת, וְאִם מְכָרָן הַנּוֹתֵן אוֹ יוֹרְשָׁיו, מוֹצִיאִין מִיַּד הַלּוֹקֵחַ (רִיבָ"שׁ סִימָן ת"ע). אָמַר: אַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשַׁי, וְהָיָה לוֹ בַּת וּמֵתָה בְּחַיֵּי הַמְקַבֵּל וְהִנִּיחָה זֶרַע, זַרְעָהּ עוֹמֵד בִּמְקוֹמָהּ. אֲבָל אִם אֵין לָהּ זֶרַע, אֵין שְׁאָר יוֹרְשִׁים עוֹמְדִין בִּמְקוֹמָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: מֵעַכְשָׁיו לְיוֹרְשַׁי, דְּאָז זָכְתָה הַבַּת מֵחַיִּים (טוּר). אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לְיוֹרְשַׁי, וְהָיָה לוֹ בִּשְׁעַת הַנְּתִינָה בַּת אַחַת וְאַחַר כָּךְ נוֹלְדוּ לוֹ בָּנִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכְתָה בָהֶן הַבַּת, דְּלָא הָיָה כַוָּנָתוֹ רַק עַל הַיּוֹרְשִׁים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), כֵּן נִרְאֶה לִי. אָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשֶׁיךָ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְאִם מֵתוּ יוֹרְשָׁיו בְּחַיֵּי הַמְקַבֵּל אֵין יוֹרְשֵׁי יוֹרְשָׁיו נוֹטְלִין כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: וְאַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשֶׁיךָ מֵעַכְשָׁיו, וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: אַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשֶׁיךָ, אֲבָל מַה שֶּׁכּוֹתְבִין בַּשְּׁטָרוֹת: לְךָ וּלְיוֹרְשֶׁיךָ, אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוּפְרָא דִּשְׁטָרֵי (הָרַ"ן). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל פ"ד סי"ג). רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לְלֵוִי וְהִתְנָה עִמּוֹ אֵיזֶה תְנַאי וְאִם יַעֲבֹר הַתְּנַאי יִהְיוּ הַנְּכָסִים שֶׁל שִׁמְעוֹן (מֵעַכְשָׁיו), וְאַחַר כָּךְ נָתַן שִׁמְעוֹן כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמַתָּנָה זוֹ לְלֵוִי מֵעַכְשָׁיו, וּמֵת, אַף עַל פִּי שֶׁלֵּוִי עוֹבֵר עַל הַתְּנַאי זָכָה בִּנְכָסָיו מִכֹּחַ שִׁמְעוֹן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ כְּלָל פ"א שְׁאֵלָה ב').
ח שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה פְנוּיָה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי, וְלֹא אָמַר: מֵהַיּוֹם, וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת, בַּעַל לוֹקֵחַ הָוֵי, וְאֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל. וְאִם אָמַר לָהּ כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, וּמֵתָה, הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁזּוֹכֶה בַּנְּכָסִים עַל תְּנַאי זֶה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, נִמְצָא כְּאִלּוּ אָמַר לָהּ בְּפֵרוּשׁ: "אַחֲרַיִךְ יִקְנֶה פְלוֹנִי, לֹא הַבַּעַל". לְפִיכָךְ, אִם מָכְרָה נְכָסִים אֵלּוּ כְּשֶׁהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ, וּמֵתָה תַּחַת בַּעְלָהּ, יַעַמְדוּ הַנְּכָסִים בְּיַד הַלּוֹקֵחַ.
ט הָאוֹמֵר: נְכָסַי לְאִמִּי וְאַחֲרֶיהָ לְיוֹרְשֶׁיהָ, וְהָיְתָה לוֹ בַּת נְשׂוּאָה, וּמֵתָה הַבַּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּבְחַיֵּי אֵם אָבִיהָ, אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָם נְכָסִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם רְאוּיִים לְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא זָכְתָה בָּהֶם הָאִשָּׁה אֶלָּא אַחַר שֶׁמֵּתָה. אֲבָל אִם הִנִּיחָה הַבַּת בֵּן אוֹ בַּת, הָיוּ יוֹרְשִׁים הַנְּכָסִים, שֶׁמַּשְׁמָע "יוֹרְשֶׁיהָ" וַאֲפִלּוּ יוֹרְשֵׁי יוֹרְשִׁים, וְאִלּוּ אָמַר: לִכְשֶׁתָּמוּת הַזְּקֵנָה הֲרֵי הֵם לְבִתּוֹ מֵעַכְשָׁיו, הָיָה הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָם אַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ.
י הַנּוֹתֵן מַתָּנָה וְאָמַר: מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לִי לִפְלוֹנִי, נוֹטֵל כָּל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ אֲבָל לֹא חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם אָמַר: כָּל הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁלִּי, נוֹטֵל הַכֹּל, וְהָעֲבָדִים בִּכְלַל הַמִּטַּלְטְלִים, אֲבָל לֹא רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי הִיא מְחֻבֶּרֶת לָאָרֶץ. וְאִם אָמַר: כָּל הַמִּטַּלְטֵל, נוֹטֵל אַף רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם.
יא אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי, נוֹטֵל כָּל הַמִּטַּלְטְלִים וְכָל הַקַּרְקָעוֹת, וְהַבְּגָדִים וְהָעֲבָדִים, וְהַבְּהֵמוֹת וְהָעוֹפוֹת, וְהַתְּפִלִּין עִם שְׁאַר סְפָרִים, הַכֹּל בִּכְלָל נְכָסִים; אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם הוּא בִּכְלַל נְכָסִים אִם אֵינוֹ, לְפִיכָךְ, אִם תְּפָסוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. אָמַר לָתֵת לָהּ בְּגָדֶיהֶ, כָּל מַה שֶּׁמִּקְּרֵי בֶגֶד הוּא בִּכְלָל, בֵּין בִּגְדֵי חוֹל בֵּין בִּגְדֵי שַׁבָּת (הָרֹא"שׁ סוֹף כְּלָל ע"ז).
יב הַכּוֹתֵב לַחֲבֵרוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע וְאַגַּבָּן כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ, בֵּין זָהָב וָכֶסֶף, בֵּין שְׁאָר כָּל כֵּלִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וּבִגְדֵי פִשְׁתָּן וְצֶמֶר וּמֶשִׁי, וְכָל מַה שֶּׁשְּׁמוֹ מָמוֹן, וְכָל מַה שֶּׁשְּׁמוֹ נְכָסִים. לֹא קָנָה, לֹא קַרְקָעוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין קַרְקַע נִקְנֶה בְּאַגַּב, וְלֹא עֲבָדִים, מִשּׁוּם דְּקַיְּימָא לָן הֶחֱזִיק בְּקַרְקָעוֹת לֹא קָנָה עֲבָדִים, וְלֹא סֵפֶר תּוֹרָה. מִיהוּ, בְּסֵפֶר תּוֹרָה, אִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ (טוּר).
יג הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ כָּל נְכָסָיו, מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, וְלֹא שִׁיֵּר לְיוֹרְשָׁיו אֶלָּא חֲמִשָּׁה זְהוּבִים, וְהָיוּ לוֹ בְּבֵיתוֹ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת, אִם מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הָיְתָה, קָנָה, דִּשְׁטָרוֹת בִּכְלַל נְכָסִים הֵם. אֲבָל אִם הָיְתָה מַתְּנַת בָּרִיא, לֹא קָנָה, כֵּיוָן דְּלָא כָּתַב לֵהּ: קְנֵה אִינְהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְאִית בְּהוּ, וְלָכֵן יִזְכּוּ בָּהֶן הַיּוֹרְשִׁין. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמְקַבֵּל עַצְמוֹ חַיָּב לַנּוֹתֵן בִּשְׁטָר, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְיוֹרְשָׁיו; דְּמֵאַחַר דְּלָא מָחַל לוֹ הַחוֹב רַק הִקְנָה לוֹ הַשְּׁטָרוֹת, וּמֵאַחַר דְּלָא קָנָה הַשְּׁטָר גַּם הַחוֹב לֹא נִמְחַל (בֵּית יוֹסֵף ס"ס ר"נ בְּשֵׁם הָ רַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א שכ"מ. ע' בתשובת מבי"ט ח"א סי' ו' וסי' קמ"ז וסי' ק"ן וקס"א וקס"ה וקפ"ב ובשאלות השניות סי' רכ"ג רכ"ד וח"ב סי' קצ"ו ורס"ד וש"ט ושכ"ב וע' בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ח וסי' נ"ח:
ב סָעִיף א שכל ל' מתנ' כו' ע' בתשובת מ"ע סי' נ':
ג סָעִיף א הבריא שנתן כו'. ה"ה בש"מ אם אמר מהיום וכ"כ מור"ם ס"ז בהג"ה שכן עיקר וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ט:
ד סָעִיף ב ש"מ כו'. ע' בתשוב' ן' לב ס"א דף מ"ד וס"ב סי' ל"ה ע' בתשוב' ר"ש כהן ס"ג סימן י"ב י"ג ובתשובת רמ"א סי' צ"ב דף קצ"ה קצ"ו ובתשוב' רשד"ם סי' שכ"ה ורל"ב:
ה סָעִיף ב ואמר כו'. או שאמר כצ"ל וכך הוא מבואר בב"י וק"ל:
ו סָעִיף ג נכסי לפ' כו' ע' בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' שי"ט ובתשוב' ר"מ אלשיך ספ"ט וצ' וסי' קי"ד:
ז סָעִיף ד וכן אם נתנם מתנת ש"מ כו'. ואם הוציא הש"מ הדבר מתחת ידו כגון שנתנו לשליש מתנתו קיימת דקונה מיד כן מוכח מדברי הב"י בס"ס קכ"ה עיין שם:
ח סָעִיף ז אחריך ליורשי כו'. ג"כ בעל יורש אותה נ"ל ודלא כסמ"ע וע"ל ס"ט מ"ש שם:
ט סָעִיף ח ש"מ כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קל"ה:
י סָעִיף ט ליורשיה כו'. כן הוא ברמב"ם ועיין במ"מ שם וכך במחבר דאל"כ תקשי אמ"ש מור"ם בהג"ה וכמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ד ולפ"ז לשון בחיי אם אביה אינו מובן לי וצ"ל בחיי אמה ואין בידי להגי' כל הספרים ודו"ק:
יא סָעִיף י שלי נוטל כו'. חוץ מס"ת וכמ"ש בסי"ב ובתשו' מבי"ט פסק דאף שאר ספרים לא הוי בכלל ל' מטלטלים והוכיח מל' הטור ע"ש וק"ל:
יב סָעִיף יא אמר נכסי כו'. עיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ג ומבי"ט ח"א סי' צ"א וח"ב סי' ק"ה וסימן רמ"ח ובתשו' מ"ע ס"ס קי"ג:
יג סָעִיף יא ספרים כו'. עיין בתשובת רמ"א סי' ג' ד' ו' ע"ד וברשד"ם סי' ר"ג:
יד סָעִיף יא אם תפס וכו'. ע"ל סי' ר"ן ס"ג בהג"ה וסי' ש"ן [ש"ץ] ס"ב וז' בהג"ה ועמש"ל סי' כ"ה:
טו סָעִיף יג מתנת ש"מ כו'. דברי המחבר תמוהין דכיון דשייר ליורשיו ה' זהובים לא הוי מש"מ כדלקמן סי' ר"ן ס"ד וא"כ ל"ק דבעי כתיבה ומסירה וכן הביא בב"י ס"ס ס"ו מחוד' מ"ט תשובת רשב"א וז"ל הקנאת שטר איתא במתנת ש"מ באמיר' בעלמא והוא דהוי מתנה בכולהו נכסי עכ"ל ותשובת הרשב"א בטור קאי אלעלמא היכא דלא שייר ע"ש והיה אפשר ליישב לפי מ"ש הסמ"ע סי' ר"ן סי"ב ס"ק ל"ה וצ"ע וע' לקמן סי' ר"ן סי"ז בהג"ה:
טז סָעִיף יג אבל אם היה מתנת בריא כו'. עיין מ"ש לעיל סי' ס"ו ס"ג חולקים ע"ז:
יז סָעִיף יג דלא כתב ליה כו' כלומר כיון דלא כתב ליה ולא אמר ליה דבאמירה לחוד מהני באג"ק וכדלעיל סי' ס"ו ס"י וכן צריך לפ' ל' תשובת הרא"ש שבטור אבל לדינא העליתי לשם דבעי' כתיבה ומסירה וע"ש:
א סָעִיף א נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני כו'. בטור סי' זה סעיף ה' כ' בשם ר' יונה ז"ל ולאו באחריך תליא מילתא דלהוי משמע מה שתשאיר אחריך שלא מכרת אלא משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע וה"ה אם אמר נכסי לך ואם תמות לפלוני עכ"ל ועמ"ש המחבר בסמוך ס"ב:
ב סָעִיף א שהי' בן מכלל הבנים. ר"ל אם יש להנותן בנים אין מי שראוי ליורשו כי אם בניו ואזלא אמרי' ירושה אין לה הפסק כשהמקבל הי' בן וה"ה אם אין להנותן בנים אלא בנות או אחים אזי הבת או האח כשנותן להן אמרי' גבייהו דירושה אין לה הפסק ומהאחריך לא איירי המחבר אם גם הוא ראוי ליורשו ומור"ם בא וחדשו בהגהותיו מיד אחר זה והוא מדברי המ"מ ע"ש:
ג סָעִיף א הקדיש' אחריו של ראשון כו'. פי' והראשון ראוי ליורשו ואע"ג דשכ"מ יכול לחזור ממתנתו שנתן כבר ולתנו לאחר שאני הכא דלא חזר מהראשון שהרי עדיין בדעתו שיהי' לו כל ימי חייו אלא שאחר מותו יהי' להאחר או להקדש וכיון שניחא ליה שיזכה בהן בחייו תו אין לירושה הפסק. וכל זה מיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפטרופוס נתכוין כגון ששייר מקצת או שפי' בפי' שלמתנה גמורה כוונתו או בא' משאר דרכים שנתבארו בסי' רמ"ו:
ד סָעִיף א אין להקדש כלום. ☜ היינו דדוקא שנתן סתמא משא"כ אם התנה באם יצא בנו מהבית יזכו בו עניים אזי מיד שיצא מהבית זכו בו עניים כ"כ ב"י וד"מ בשם תשובת הגאונים וע"ש שהאריך:
ה סָעִיף א בערכאות של עכו"ם. פי' ובערכאותיהן לא אמרי' ירושה אין לה הפסק ועמ"ש בס"ס שמ"ט בהג"ה דל"ת מזה:
ו סָעִיף א אבל הבריא שנתן מתנת בריא כו'. דקדק וכתב מתנה דדוקא בלשון מתנה יכול ליתן אבל בל' ירושה אינו יכול ליתן הבריא:
ז סָעִיף ב לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש כו' ברייתא הוא זה בפרק י"נ (דף קכ"ט) האומר תנו שקל לבני בכל שבת וראוי ליתן להם סלע נותן להם סלע (דאמרי' ודאי דעתו לא למעט בניו מצרכיהן ציוה כן אלא כדי שיצמצמו בסוברם שלא יתן להם אלא שקל) ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואם אמר ואם מתו יורשים אחרים תחתיהן בין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל מפני שזכו אחרים תחתיהן ומקשין מזה דש"מ דאע"ג דנתנו לבנו שהוא יורש מ"מ אמרי' דירושה יש לה הפסק שהרי כאן זכו אחרים אחר מיתתן והרמב"ם מתרץ דהברייתא מיירי כגון שאמר בשעה שנתנו לבניו מתחלה שלא משום ירושה נותן להן כו' וכמ"ש המחבר כאן בריש סעיף זה והר"ן כת' דהברייתא מיירי דמסרו ביד שליש ולא בא ליד הבנים לזכות בו מעולם ועוד תירץ הר"ן דשם מיירי דלא זיכה לבניו מנכסיו ע"י השליש כ"א שקל בכל שבת ואותו שקל נתנו להן ועד"ר. והנה הרמב"ם כתב כלשון המחבר ומשמע מלשונו דלא ס"ל כתירוץ ראשון דהר"ן דהרי כתב לפיכך אם נתן המעות ביד שליש כו' עד לא משום ירושה כו' הרי דאע"ג דנותנים ביד שליש אפ"ה הצריכו לומר לא משום ירושה. ומ"ש הרמב"ם והמחבר תיבת לפיכך אם נתן כו' ה"ק כיון דמהני תנאו דמתנה תחלה ואמר דלא משום ירושה אני נותן כו' מ"ה אפי' לא אמר בל' אל תתנו אלא בל' תנו אפ"ה כיון שאמר שלא משום ירושה נתן להן ואמר שאחריהן יהי' הנשאר לפלוני ובזה לא אמרי' ירושה אין לה הפסק כנ"ל מ"ה אל יתנו לבניו אלא שקל אע"פ שהן צריכין יותר וק"ל: ובע"ש כתב דמ"ה אל יתנו להן אלא שקל כיון שכך ציוה בפי' עכ"ל ולא דק ולא עיין בגוף הברייתא דהרי ברישא קתני הברייתא דיתנו להן כל צרכן וכנ"ל אע"ג דג"כ ציו' ליתן להם שקל וסיפא היינו טעמא כיון דזיכה בממונו לאחרים אחר מיתת בניו ועד"ר:
ח סָעִיף ג מת שני בחיי ראשון כו'. ז"ל הטור שלא זיכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד השני א"א לשלישי לזכות בו שהרי כל זמן שהוא ביד הראשון הכל שלו גוף ופרי שהרי יכול למוכר' כו' ע"ש:
ט סָעִיף ג וכן דין שלישי עם השני פי' אם כבר באו הנכסים ליד השני אחר מיתת הראשון ומת השלישי בחיי השני נשארו הנכסים ביד יורשי השני:
י סָעִיף ג אסור לראשון כו' כדי שיקויים דברי הנותן דרצונו הי' שיבא ליד השני אחרי מיתתו דהראשון כו' ומ"מ אם עבר הראשון ומכרו מכירתו מכירה:
יא סָעִיף ג נקרא רשע. עפ"ר שם כתבתי ל' רשב"ם דכ' בהדיא דאם הראשון עצמו מוכר אף דעשה איסור מ"מ לא נקרא רשע עבור זה כיון דנתנו לו במתנה גמורה כל ימי חייו ולהנאתו מכרה או נתנו משא"כ המשיאו עצה דלא לו ההנאה ולא כע"ש דכתב המוכר עצמו מכ"ש דנקרא רשע:
יב סָעִיף ג והוציאם הראשון לחירות דעשה עבירה דעבר על מ"ש והתנחלתם אותם לבניכם:
יג סָעִיף ג ועשאם תכריכין למת פי' הנ"י שזרקן על המת יותר מהצריך למת דליכא בו צד מצוה וממילא יש בו עבירה וכמ"ש הטור והמחבר ביו"ד בסי' שמ"ט דעובר באל תשחית ומנוול המת ומרב' עליו הרימה וה"א דאין מעש' הראשון בזה קיימין דדעת הנותן לא הי' למיעבד איסור' בממונ' ולעשות איסור הנאה חנם קמ"ל:
יד סָעִיף ג השני מוציא מיד הלקוחות פי' אחר העשר שנים דבתוך העשר הלקוחות עומדים במקום הראשון ופשוט הוא:
טו סָעִיף ד לא עשה כלום המ"מ כתב הטעם דודאי דעת הנותן הי' מתחלה שלא יתן הראשון לשום יורשיו דאם כן לא עשה כלום בשיורו להשני שהרי ידע שכל מה שיש לאדם נותן לבניו אבל כשאינו רשאי ליתן לבניו או ליורשיו אע"פ שיכול ליתנו לשאר בני אדם אין אדם חוטא ונותן לאחרים עכ"ל ואין ר"ל דאין אדם חוטא ולא לו דא"כ תינח מתנה אבל במכר שמכרו ולא קיבל דמיו מאי איכא למימר ועוד דגם מתנה מחשב כמכר דאין אדם נותן מתנה לחבירו כ"א קיבל ממנו הנאות וכמ"ש בסי' רל"ה אלא כוונתו דלא חשדו הנותן שיחטא זה הראשון ליתנו או למכרו לאחרים כיון דאיסור יש בדבר לשנות דעת הנותן אבל ליתנו לבניו דרך בני אדם ליתן וק"ל ועיין מ"ש בדרישה:
טז סָעִיף ד וכשימות יקדם השני לזכות רשב"ם מפרש זה מילתא בטעמו דהנותן באחריך לפלוני כונתו דמיד שאין הראשון צריך לנכסיו הללו יזכה בהן השני אחריו והיינו משעה שמתחיל הראשון להיות גוסס אבל סתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה כונתו שלא יצא הממון מתחת ידו להמקבל עד שתגמור מיתתו נמצא דחל קנין אחריך לפלוני בשעה דהראשון גוסס קודם שחל המתנה מהראשון להמקבל ממנו דהיינו אחר יציאת נשמתו וק"ל והכי דייק ל' הטור והמחבר כאן דגבי שכ"מ כתב שאין מתנתו קונה אלא לאחר מיתה ועל מתנה דאחריך כ' "וכשימות משמע בשעת מיתה שהוא גוסס:
יז סָעִיף ה אין ב"ד מגבין אותם מגוף הנכסים כו'. כן פסק המחבר ג"כ לעיל ס"ס ק"ד בס"ד ועד"ר כאן והמ"מ מפרש טעמו דדוקא אם מכר או נתן הראשון לאחר שאז אינו יכול לסלק להלוקח ולהמקבל מתנה מ"ה זכו בו לגמרי אבל כששיעבד בשעת הלואה לב"ח בחובו ולאשה בכתובתה כיון שאם יהיה מעות לזה הראשון הלוה יכול לסלק אותן מהקרקע נמצא דלא זכו בו לגמרי ומה"נ כשימות הראשון השני בא ומוציא הנכסים מידם ואין להן אלא הפירות בחיי הראשון שמגבין אותן הב"ד דמה לי אוכלן הלוה בחייו או המלוה שלו אבל הב"ד אין עושין האיסור להגבותן מהגוף דהא אסור למכור אותן לשנות דעת הנותן אבל נראה פשוט דאם הלוה עצמו הגבה למלוה שלו בחובו או לאשתו בכתובתה דמה שעשה עשוי דלא גרע הני מאם עבר ומכר ואין לומר בזה דשומא הדרא ואין למלוה עליו אלא שיעבוד דהא אם הגביהו הלוה למלוה שלו ברצונו נתבאר בטור וכדברי המחבר לעיל סי' ק"ג דאינו הדרא:
יח סָעִיף ו מת הראשון כו'. קמ"ל בזה דלאחר מיתתו אפי' הפירות אינו גובה מנכסים הללו משא"כ בחייו וכמ"ש בסעיף שלפני זה:
יט סָעִיף ו עשאם אפותיקי או שיחדם לאשה כו'. יחוד שייך בכתובת אשה דאינה ניגבת מחיים וגם דין גביית כתובה בקרקע דאפי' יש מעות הרשות ביד היורשים לסלקם בקרקע משא"כ בב"ח:
כ סָעִיף ז מהיום לפלוני כו'. הטעם דאז אין להראשון בהנכסים אלא הפירות כל ימי חייו והגוף מהיום להשני ואין כח ביד הראשון למכור לאחרים מה שאין לעצמו זכות בו דהיינו בהגוף:
כא סָעִיף ז דלא אמרינן בכהאי ירושה אין לה הפסק כו'. ג"ז מטעם שכתבתי דהא לא זכה היורש בהגוף מעולם דלא נתן לו אלא הפירות:
כב סָעִיף ז וי"ח כו'. פי' חולקין ואומרים בירושה דאין לה הפסק אפי' בכה"ג כיון דעכ"פ זכה בפירות כל ימי חייו זכה גם בהגוף אבל ג"כ מודים דאין כח ביד הראשון למוכרו באם אמר מהיום לפלוני:
כג סָעִיף ז וכן אם מת שני בחיי כו'. דהא השני זכה בהגוף מהיום בעודו מחיים דלא נתן להראשון מהיום אלא הפירות וכמה שכתבתי:
כד סָעִיף ז יחזירו ליורשי הנותן דהא לא זכה בהנכסים השלישי אלא לאחר שבאו ליד השני והרי לא באו לידו ויורשי ראשון ג"כ אינם זוכים בו כדלעיל דהרי לא נתן להראשון אלא הפירות כל ימי חייו ולא עדיפי הן ממורישן:
כה סָעִיף ז אחריך לי או ליורשי כו'. עד"ר שם כתבתי דלגי' רשב"ם והרא"ש והטור ושאר רבוותא דגורסין בגמרא פ' י"נ (ד' קכ"ה ע"ב) בעובדא דההוא דאמר נכסי לסבתא (ופי' אם אמות) ובתרך לירתי והיה להנותן בת כו' לאותה גירסא צ"ל דאם אמר נכסי לך ואחריך ליורשי ומכרן הראשון המקח קיים כי כן איתא בהדיא שם בגמרא דאם מכרה הסבתא מכרה קיים ושצריכין לחלק בין אם אמר אחריך לי ובין אם אמר אחריך ליורשי שיש גירסאות אחרות דגרסי שם ובתרך לירתה והוה לסבתא בת לאותה גירסא יכול לומר דהמשייר ליורשיו כמשייר לעצמו גם הריב"ש סי' ת"ע משוה שייר ליורשיו לשייר לעצמו וגם מור"ם דמשוה שייר ליורשיו לשייר לנפשו גרס בגמרא ואחריך לירתך והא דהתחיל מור"ם וכ' שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני ל"ד לפלוני אלא גם באומרו אחריך לירתך ה"ל כאלו אמר אחריך לפלוני וכמ"ש אחר זה בסמוך בהג"ה בדין אם מתו יורשי המקבל בחייו וק"ל:
כו סָעִיף ז אמר אחריך ליורשי והיה לו בת כו'. גם המחבר כ' כן אחר זה בסמוך בסעיף ט' והוא עובדא בגמ' הנ"ל רק שמור"ם חידש כאן שאין שאר יורשיה עומדין במקומה והמחבר חידש שם דין בעל אם יורש אותה מ"מ ק"ק דלא ה"ל למור"ם לעשות מזה הג"ה בפני עצמו אלא ה"ל לקצר ולכתוב חידושו אדברי המחבר בס"ט כדרכו וגם בטור נכללו הדינים ביחד:
כז סָעִיף ז זרעה עומד במקומה. וה"ה זרע זרעה לדורות דכל האומר ליורשי דעתו על היורש המוקדם שראוי ליורשו מן הדין וכיון שהיה לו בשעת אמיר' והנתינ' בן או בת דעתו היה עליהן ועל כל יוצאי חלציהן שהן הן מוקדמין ליורשו אפי' קודם אביו של הנותן וכ"ש קודם אחיו ובני אחיו וכיון דקי"ל כהרי"ף והרמב"ם ורשב"ם וטור דאחריך לאו כאומר מעכשיו אם מתה הבת ולא הניחה שום א' מיוצאי חלציה ה"ל שאר קרוביה כאחרים כיון שלא הי' דעת הנותן עליהן וה"ל כאומר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ומת השני בחיי המקבל דנשארו הנכסים ביד יורשי ראשון ואם לא הי"ל בשעת אמירה והנתינה בן או בת רק אח אזי האח עם יוצאי חלציו דינו כדין הבת עם יוצאי חלציה וע"ד שכתבתי דלעולם אמרינן דדעתו באמירתו ואחריו ליורשי למי שהיה באותו שעה ראוי ליורשו ויוצאי חלציו ע"ש ובזה נסתלק תמיהת ב"י ועפ"ר:
כח סָעִיף ז דאז זכתה הבת מחיים בגמ' וגם בטור כתוב דאם הי' לבת בעל בעלה קודם ליורשה משאר קרוביה ואפי' מבניה כיון דאמר מעכשיו וזכתה בו מחיים והבעל יורש את אשתו אפי' קודם לבניה ואביה:
כט סָעִיף ז ואחריך ליורשיך כו' עד אין יורשי יורשיו נוטלין כלום כן כתב ג"כ הב"י לשטת האומרים דאין אחריך כאומר מעכשיו דמי דלדידהו קשה לאותה גירסא דגורסין בעובדא הנ"ל בתרך לירתך למה הוצרך לומר ובתרך לירתך אלא מאן לשקול בתרך כ"א יורשיה וכתב דצ"ל דלמעט יורשיה בא אם מתה היא בחיי הסבתא וז"ל הב"י כיון דאמר נותן זה ובתרך לירתך הרי התנה שיורשי סבתא דהיינו בתה לא תזכה במתנה זו מכח הסבתא אלא מכח הנותן וכיון שמתה הבת בחיי הסבתא ולא זכתה בהנכסים אף בנה של בת זו אינו זוכה דהא נותן שוויה לבת זו כאחר וכיון דאחר אינו זוכה לא הוא ולא יורשיו כל שמת בחיי הראשון אף יורשי בת זו אינן זוכין ונמצא נכסים חוזרים לשאר יורשי הסבתא עכ"ל ועבד"ר שם כתבתי דזה נגד הגמרא ואי אפשר לישבם לשום א' מהגירסות הנ"ל וג"כ אינו דומה לאומר ואחריך לאחר ומת אותו אחר בחיי הראשון מטעם דכל האומר ואחריך ליורשיך אין כוונתו על הבת שהיה לו אז לחוד אלא על כל יוצאי חלציה וכנ"ל וכאלו אמר הנותן מתחלה בפי' שהאחריך יהיה לאותו שהיה קיים הוא או יוצאי חלציה ואף שנראה מדברי ב"י שבשם הר"ן כ"כ לא מצאתי שכ"כ וגם קשה ע"ז שהרי הר"ן כתב בהדיא דדוקא שאר יורשי אביה אינן יורשין משמע הא יוצאי חלציה יורשין אותה והב"י הביאו בעצמו סס"ב ע"ש וכן הוכחתי מדברי נ"י ע"ש בדרישה שהארכתי ואי משום קושיא הנ"ל למה אמר ואחריך ליורשה יש נ"מ אחרת כתבה הנ"י והר"ן וב"י הביאם והוא דאי לא אמר ובתרה ליורשה היתה הסבתא רשאי לכתחלה למוכרם או ליתנם לאחר במתנת בריא וגם אם נתנה במתנת שכ"מ או לב"ח היו מעשיה קיימין משא"כ עתה כשאומר ובתרך לירתך וכנ"ל וגם בע"ש כתב כדברי מור"ם ודבריהן תמוהין וצ"ע:
ל סָעִיף ז אינו אלא לשופרי דשטרי. וסיים שם וא"כ ה"ל כשאר שופרי דשטרי שכותבין שיהא לו רשות למכרן ולמשכן ולעשות בו כל חפצו עכ"ל ור"ל וה"ה של זה שנתנו לו יכול למכרה ליתן לכתחלה ולהגבותו לב"ח ככל שאר קנינים שלו:
לא סָעִיף ז ראובן שנתן מתנה כו'. ☜ כ' ב"י סימן רמ"א מחס"ו בשם תשוב' רשב"א על ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודה בניו מנה ומשכנו לו בתים ואח"כ מת ראובן וקודם שחלקו הירושה כ' שמעון ללוי שטר מתנה מכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה כו' ופסק דהדין עם שמעון מפני שעם גמר מיתתו דהאב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שיעבודו מקודם עכ"ל ד"מ ס"ס זה וע"ש שהאריך:
לב סָעִיף ז זכה בנכסים מכח שמעון. ואע"ג דבשעה שנתן שמעון ללוי כל זכות שיש לו בה עדיין לא בא המתנה ליד שמעון מ"מ כיון דראובן כ' בל' מתנה לשמעון במעכשיו אם יעבור לוי והרי עבר ה"ל כאלו בא לידו דשמעון בשעה שנתנו ללוי טור בשם הרא"ש ע"ש (סי"ג):
לג סָעִיף ח כאלו אמר לה בפי' כו' ולא הבעל זהו לשון הרמב"ם ולהרמב"ם מהני כשא"ל כן בפירו' אבל להרא"ש והטור דס"ל דהרוצה ליתן לבתו ושלא יהא להבעל ממנו אפי' הפירות צ"ל שגם לבתו אינו נותנו לכל דבר כ"א לדבר פלוני וכמ"ש בי"ד סימן רכ"ב ובא"ע סי' פ"ה צ"ל דה"נ הוי ליה כאלו אמר להאשה עד"ז. מיהו י"ל דוקא התם דנותן לבתו להיות לה עולמית צריך להתנות כן אם רוצה שלא יהא לבעלה אפי' הפירות משא"כ הכא דלא נתן לה עולמית שהרי א"ל ואחריך לפלוני ועיין בטור א"ע ובדברי המחבר שם ר"ס צ"א:
לד סָעִיף ט האומר נכסי לאמי כו. זהו ל' הרמב"ם והוא נלמד מדין ההוא עובדא נכסי לסבתא כו' דאיתא בגמ' הנ"ל וכבר כ' מור"ם דין שאר יורשים שאינן עומדין במקומו בכה"ג בסעיף שקודם זה אם לא שאמר מעכשיו וכמ"ש מילתא בטעמא גם כתבתי שם מה בא מור"ם ללמדינו בהגהתו ע"ש:
לה סָעִיף ט היה הבעל יורש אותם. והוא קודם אפילו לזרעה וכנ"ל:
לו סָעִיף י חטים ושעורים וכיוצא בהן. פירוש כגון שאר מיני סחורות כי בלשון מטלטלים מסתמא אינו משמע אלא מאני תשמישו עד שיפרש כל מטלטלי. טור בשם הרמ"ה:
לז סָעִיף י והעבדים בכלל כו' דאע"ג דבעלמא אמרי' עבדי' הוקשו לקרקעו' שאני במתנה דהולכין אחר ל' בני אדם ובלשון ב"א בכלל מטלטלין הן כיון דניידי ועד"ר:
לח סָעִיף י רחיים התחתונה. דאין דרך בני אדם לטלטלה לאחר שהוקבעה במקומה ואף בשעה שרוצה לנקרה מנקרה במקומה משא"כ רחיים העליונה דבשעה שבא לנקרה ולתקנה צריך לטלטלה וללוקח' ממקומה וכן איתא בכל הפוסקים בהדיא וגם בש"ע לא הזכיר אלא רחיים התחתונה ומהתימ' על בעל עיר שושן דכ' דגם רחיים העליונה אינה בכלל וצריך לומר שטעות סופר הוא שם וצריך להיות תחתונה וכן מוכח ממ"ש ז"ל ואם אמר כל המטלטל גם רחיים העליונה "ואפי' התחתונה בכלל כו' דאל"כ קשה מאי אפילו דקאמר וק"ל:
לט סָעִיף יא נכסי לפלוני נוטל כל כו' שכל דבר שרגילין ומותר למכור כשצריכין למעות בכלל נכסי הוא:
מ סָעִיף יא ספר תורה שיש בו ספק כו' דאיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא כיון דאסור לאדם למוכרה כ"א ללמוד תור' ולישא אשה ועפ"ר:
מא סָעִיף יא אם תפסו אין מוציאין כו' דספיקא דדינא הוא ואם יבא אליהו יופשט האיבעי' וכל ספק העומד להתברר במקום דקאי הממון יקום בידו ועפ"ר:
מב סָעִיף יב משום דקי"ל החזיק בקרקעות כו'. כן נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סימן ר"ב ס"ו דאין קרקע נקנה אג"ק:
מג סָעִיף יב בס"ת אם תפס כו'. כיון שהוא ספק אם הוא בכלל שם "נכסי כמ"ש בסעיף שלפני זה:
מד סָעִיף יג אם מתנת שכ"מ היתה קנה ז"ל הטור בס"ס זה בשם תשובת הרא"ש ודאי שטרות בכלל נכסי הן מיהו ה"מ בשכ"מ שא"צ קנין דדבריו ככתובין וכמסורין דמי והוה כבריא שכ' קנה לך אינהו וכל שיעבודייהו וגם מסרן ליד המקבל אבל בבריא לא ואע"ג דהקנה לו כל נכסיו באג"ק והשטרות היו בבית ויש כאן כתיבה דכתב לו כל נכסיו ומסירה אגב חצירו מ"מ לא כ' לו קנה לך איהו וכל שיעבודא ומסיק שם דהשטרות ישארו ליורשיו ולא אמרי' דהוה הפקר דודאי לא היה דעת הנותן להפקירן אלא סילוק היורשים מהם אדעתא דהכי שיקנה חבירו ומאחר דלא קנאם נשארו בחזקתן וזכו בהן יורשים עכ"ל:
א סָעִיף א ואם היה הראשון ראוי ליורשו בפרק י"נ (דף קל"ג) שלח רב אחא בר רב עויא לדברי ריב"ב נכסי לך ואחריך לפ' אם הי' ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ושטת הרמב"ם בזה דהיינו דוקא באומר סתם נכסי לך דאמרינן שאין בלשון זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק אבל באומר בהדיא נכסי לך במתנה מהני הפסק ע"ש ושטת הפוסקים אינו כן אלא אפי' אמר בהדי' לשון מתנה נמי ירושה היא וירושה אין לה הפסק ובחידושי הרמב"ן כת' בשם הר"ר יוסף הלוי שהקשה מהא דאי' (דף קכ"ט) האומר תנו שקל לבני בשבת ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אין נותנין להם אלא שקל ואמאי הא ירושה אין לה הפסק וניחא ליה כיון דאיהו אמר אל תתנו אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל והיכי דמי ירושה כגון נכסי לבני ותנו לו מהם שקל אבל הכא לא מורית להו אלא שקל בשבת ואכתי קשה כיון דאמרינן ירושה אין לה הפסק אלמא אין מקבל מתנת שכ"מ קונה אלא עם גמר מיתה וכל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאחר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושת תורה של יורש ורחמנא אמר אין לה הפסק כו' ווהשתא ודאי קשיא דתני שקל לבני בשבת אע"ג דלא אקני להו אלא שקל מ"מ לא אמר אלא אם מתו ירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר שמתו בניו דקי"ל כל אם בלא מעכשיו לא קני עד דמקיים תנאה וכיון שכן כבר חלה ירושה דבנים כו' וה"ל למימר ירושה אין לה הפסק. ובר מן דין לדברי רב אחא אין לך שכ"מ נותן בתנאים וקשיא האי דאמרינן התם ארבעה מאה זוזי לפ' ולנסיב ברתא כו' ואמאי כיון דלא ירית עד שיתן מדין התנאים הא כבר חלה ירושה וירושה אין לה הפסק ואפשר לו' דלא דייקינן כו' האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש ובכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אחא בר רב עויא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דמתחיל בירושה דהתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו והלכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו יירש פ' זכה בהן וצ"ע ואיכא דמחי לה אמוחא דשאני הכא דשוינהו לנכסי ביד שליש דהא אמר תנו ולא ירושה היא ויעשה השליש מה שהושלש בידו עכ"ל וע"ש דבריו הנחמדים מפז. ושטת הרמב"ם בזה דהיכא דאומר בהדיא לא משום ירושה אלא משום מתנה מהני אחריך לפ' אע"ג דראשון ראוי ליורשו ובב"י כת' בשטת הרמב"ם דס"ל דהיכא דהנכסים ביד שליש אפי' אמר בל' ירושה לא זכו בה הואיל והנכסים ביד שליש וכן היכא דליתיה ביד שליש ואומר בהדיא לא משום ירושה אלא משום מתנה נמי מהני אחריך ע"ש ובשו"ת מוהרי"ט חלק ח"מ סי' ע"ד כת' על דברי ב"י ז"ל ותימה כיון דמתורת ירושה זכו בהו כי הוי ביד שליש מאי הוי כל היכא דאיתנהו ברשות יורש איתנהי וכ"ת ל' מתנה נמי לדידהו ירושה הוי וכשלא היה בידם הוי הפסק לא דמי בסתם מתנה כיון דשוינהו שליש כמאן דמעקרא מתורת ירושה לגמרי היא ואוקמה בדין מתנה אבל אם אף כשנתנה ביד שליש אמר שירשו אכתי דין ירושה יש לה דאפי' תימא שהודה שרצונו לפסוק רחמנא אמר אין לה הפסק וכבר ראיתי לרב מוהרש"ך שחולק על הרב ב"י בזה וע"ש: ונראה לקיים דברי הב"י והוא דודאי אם הראשון ראוי ליורשו כיון דירושה אין לה הפסק לא מהני ואחריך לפ'. מיהו נראה דהיינו דוקא מדין מתנת שכ"מ אין אחריך זוכה כיון דירושה אין לה הפסק ודיורש נינהו אבל משום מצוה לקיים דברי המת אפי' ראשון ראוי ליורשו נמי צריך ליתן לאחריו לקיים דברי המת ולא שייך בזה ירושה אין לה הפסק דהא משום מצוה לקיים דברי המת אינו זוכה המקבל אלא שצריכין היורשין לקיים דברי המת וכמ"ש רי"ו הובא בש"ך סי' רנ"ב ואם קדמו ומכרו אין המקבל מוציא מיד הלוקח אבל מתנת שכ"מ זוכה המקבל ומוציא מיד הלוקח שקנה מן היורש ע"ש וכיון דמלד"ה אינו עושה קנין אלא מצוה הוא דרמי על היורשין היכי שייך בזה ירושה אין לה הפסק אנן נמי לא מפסקינן ודיורש נינהו אלא שמחיוב היורש ליתן כדי לקיים מצוה וכיון דבהושלש מתחלה לכך מצוה לדה"מ כמבואר בסי' רנ"ב צריך היורש לקיים מצוה דרמי עלי' ונהי דמשום מתנת שכ"מ לא מצי זכי בגוף הנכסים כיון דיורש יורשה ירושה עולמית אבל היורש צריך לאחריך משום מצוה וכמ"ש וא"כ לדינא בהושלש מתחלה לכך נראין דברי הב"י דצריכין היורשין ליתן לאחריך ודו"ק ועמ"ש סק"ה ובסי' רנ"ג סק"ט:
ב סָעִיף א ואפי' אם גם השני ראוי לירש. בחידושי הרמב"ן (דף קכ"ט) בהא דאמרי שם ת"ש נכסי לך ואחריך ירש פ' ואחרי אחריך ירש פ' מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי דקנה וכ"ת ה"נ בראוי ליורשו וריב"ב הוא אי הכי מת שני קנה שלישי הא שלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ריב"ב נכסי לך ואחריך לפ' אם הראשון ראוי לירש אין לשני במקום ראשון וכת' עלה ז"ל ומדמקשינן הכא מדרב אחא שמעי' מיניה דנכסי לך ואחריך לפ' וראשון ראוי ליורשי אע"פ שהשני נמי ראוי לירש אין לשני במקום ראשון כלום דהא ברייתא ואחריך ירש פ' ואחרי אחריך ירש פ' תרווייהו קשיין וחרווייהו מתוקם בראוין לירש ואפ"ה אין לה הפסק לשל ראשון שכיון שחלה ירושה לידו שוב אינה נפסקת ממנו דומיא דירושת תורה הבאה מאלי' שאינה נפסקת והוצרכתי לכתוב זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולים בשמועה ולא נכונים בטעם וכ"כ הר"י הלוי ז"ל כדברינו עכ"ל. ולענ"ד נראה טעם האומר בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק לפמ"ש הרמב"ן והר"ן דכי היכא דאחריך לעצמי משייר הגוף לעצמו ואין לראשון אלא פירות ה"נ באומר ואחריך ליורשי וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו (דף קל"ז) בהדי אתתא דאקני' לדיקלא לרב ביבי כל ימי חייו אזיל אקני' לבנו וא"ל רב פפא ה"מ לאחר אבל לעצמו לא וז"ל הלכך ל"ש נכסי לך ואחריך לפ' ול"ש נכסי לך ואחריך לעצמי כו' והיינו טעותיה דרב ביבי ורב פפי שבשי' דה"מ ליתנהו אלא לאחר דלא קני ולא מחיל זכותו אלא לאחר אבל לעצמו בין שאמר נכסי לך כל ימי חייך סתם או שפי' ואחריך לי מוכר נותן מוציא מיד הלקוחות דשיור הוא וזכותו קיים לו מעכשיו בנכסים דלאחר משום אחריך הוא דמסלק נפשיה מנכסים וכאן משום אחריך משייר לו זכות בנכסים מעתה ושמעינן מינה אחריך ליורשי שיור הוי וזכות יורשים קיים להו מעכשיו ע"ש והיכא דאמר ואחריך לפ' מעכשיו לא אמרינן ירושה אין לה הפסק דהא הראשון אין לו אלא פירות וכמ"ש הר"ן והרשב"א והוא דעת הרמ"א סעיף ה'. ומבואר שם ומש"ה בשני ראוי ליורשו אמרינן דאחריך מעכשיו קאמר דאע"ג דהראשון נמי ראוי ליורשו מכל מקום כיון דאחריך ראוי לירש ה"ל שיור ששייר לאחריך במתנתו כמו באחריך לעצמי. ובש"ס דמקשה והא אמר רב אחא כו' אם הראשון ראוי לירש כו' היינו משום דאי נימא טעמא דזוכה היינו משום דראוי ליורשו וה"ל כמו אחריך מעכשיו דליורשו בעין יפה משייר במתנתו וכן אחריו לשלישי נמי במעכשיו קאמר וכמ"ש דמש"ה יש לה הפסק מראשון כיון דלא נחית הראשון בגוף השדה אלא לפירות על זמן דהיינו כל ימי חייו א"כ הא דתני שם אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון אמאי דהא כיון דלראשון אין לו אלא פירות ואחריו לשני נמי ע"כ אינו אלא לפירות והוא גם כן מעכשיו אחריך יירש פ' הוא מעכשיו ואם לא זכה הג' כיון שלא בא ליד השני אבל הראשון נמי לא זכי כיון שלא היה לו מעולם אלא פירות כל ימי חייו ולנותן הוא דהדרא וע"כ מדמוקי לה בראוי ליורשו ותני עלה מת שני יחזרו נכסי ליורשי ראשון ע"כ ס"ל דהראשון נחית לגוף ולא אמרי' אחריך ליורשי מעכשיו קאמר דס"ל כרב ביבי דאין בין אחריך לעצמי או אחריך לאחר וא"כ כיון דע"כ צ"ל דהראשון לגוף נחית דאל"כ אמאי מת שני יחזרו ליורשי ראשון וכיון דנחית לגוף הרי שלח רב אחא ב"ר עוירא ירושה אין לה הפסק אבל לדידן דקי"ל כרב פפי דשבשי' לרב ביבי ואחריך ליורשי ה"ל כמו אחריך לעצמי דאין לראשון אלא פירות כל ימי חייו ואחריך במעכשיו הוא דזכה ובמעכשיו לא אמרינן ירושה אין לה הפסק וכמו שכת' הרמ"א סעיף ז':
ג סָעִיף א ובאו אח"כ לדון בדיני ישראל. והוא מדברי ריב"ש ובתשובת תשב"ץ ח"א סי' ס"א חולק על האי דריב"ש וכת' שם ח"ו להפקיע זכותו ולאבד זכות ישראל ע"ש המוהרי"ט חלק ח"מ סי' ו' הסכים להאי דתשב"ץ ע"ש:
ד סָעִיף א אבל הבריא שנתן. וכת' הרב המגיד בטעמא דכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה בכ' ירושה אלא בלשון מתנה ואם היה בלשון ירושה אינה כלום א"כ ודאי מתנה יש לה הפסק עכ"ל. ומוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ו' ז"ל ובר מן דין בדינא דבריא כת' הרב המגיד וכו' והך מלתא דבריא איבעיא ולא איפשטא בגמ' ומשמע דלר"ח דבעי' אפשיטא אין חילוק בין שכ"מ לבריא ואפי' לדידן דלא איפשטא נהי דלא מפקינן משאר יורשים מספק אבל עכשיו שהספק בין היורשים לאחריך פשיטא דלא אמרינן שזוכה אחריך מספק ואין לו' דלא מספקא לן אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה לא דהא ע"כ רב אחא פשיטא ליה דכל דמהני ביה לשון ירושה כי אמר נמי ל' מתנה אינו זז מתורת ירושה ולכך הרב המגיד תלאן זו בזו אלא שאין דברי הרמב"ם אלא בבן בין הבנים שאם היה בריא אינו זוכה במתנה מספק כלל ומוקמינן ליה בחזקת כל היורשין והאיך יזכו בו אחריך אבל אם אין שם יורש אלא הוא אפי' ברי' במתנת בריא אין לאחריך כלום כיון דספיקא הוא אמרי' ביה אינו ל' מתנה אלא לשון ירושה ואין אחריו הפסק וזה ברור עכ"ל: אמנם מסתימת דברי הרמב"ם וש"ע נראה דלא מיירי דוקא בבן בין הבנים דכל כה"ג ה"ל לפרושי אלא משמע אפי' אם אחריך אינו יורש כלל נמי זוכה אחריך. ולכן נראה דודאי בשכ"מ אפי' אומר לשון מתנה אפ"ה אינו אלא ירושה וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו דמה שהוא שלו בירושה אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שהתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא ע"ש ומיהו בשכ"מ כיון דאינו אלא לאחר מיתה ירושה היא שהתורה נתנה לו רשות ליתן לו וירושה היא אבל בבריא אפי' לדעת ר"ח דיכול להנחיל למי שירצה היינו באומר לשון ירושה ולאחר מותו אבל מתנת בריא דהיינו הגוף מהיום דאי לאחר מיתה אינו מתנה כלל וכיון דנותן במתנת בריא מהיום ודאי אין זה ירושה של תורה כלל אלא מתנה ויש לה הפסק וכיון דבחייו ה"ל מתנה לא הדרא ירושה לאחר מיתה ועוד דכיון דמחיים הקנה האב לבן בנו בתורת מתנה גוף מהיום כמו במתנת בריא א"כ אסתלק אב לגמרי דנתן ליורש במתנת בריא ואחריו לפ' א"כ לא מצי ירית לה כלל כיון דליתיה דאבוהו וכמו דאמרי' בס"פ השולח ע"ש ר"מ סבר קנין פירות כקנין הגוף ובהא במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה צריכי קרא ור"י ור"ש סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף ובהא במיתת אביו השתא הוא דקא ירית ע"ש והכא באומר אחריך לפ' דה"ל קנין הגוף לראשון ואין לשני אלא מה ששייר ראשון וא"כ במיתת אביו לא ירית ולא מידי דהתם בשדה החוזרת ביובל ירית במיתת אביו למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף כיון דהגוף לאביו ויש לו זכות לחזור לו ביובל אבל באומר אחריך נסתלק הנותן לגמרי וקנין הגוף לראשון ודאי לא ירית במידי דלאו דאבוהי ועמ"ש בסי' קי"א סק"ג ודו"ק. ועוד נראה כיון דבמתנת בריא לא משכחת כלל ואחריך לפ' אלא באומר ואחריך מעכשיו לפ' וכמו שנתבאר ובאחריך מעכשיו גם בשכ"מ יש לה הפסק כמו שכת' הרמ"א סעיף י"ז דהראשון לא נחית אלא לפרי והיינו דע"כ מתנת בריא באחריך מעכשיו הוא דאם אינו במעכשיו א"כ לא קני אחריך עד שימות הראשון א"כ ממ"נ אם קדמה מיתת הנותן למיתת המקבל הראשון א"כ לא זכי אחריך כלל אפי' נתן לו בשטר והשטר ביד אחריך בעין דאין קנין לאחר מיתה וכדאמרי' גבי גט היכא דמתנ' שלא יחול הגט עד אחר י"ב חדשים ומת קודם י"ב חודש דאין גט לאחר מיתה ואם מת הראשון קודם הנותן א"כ כבר זכה האחריך בעוד הנותן קיים ולא שייך בזה ירושה אין לה הפסק כיון דזכה בעוד הנותן קיים ולא נחית הראשון לירושה כלל ולא משכחת שיזכה אחריך אחר מיתת הנותן אלא באומר מעכשיו ובמעכשיו לא אמרינן אין לה הפסק וכמ"ש הרמ"א סעיף ז' וא"כ הא דבמתנת בריא לא אמרינן ירושה אין לה הפסק הוא אפי' לדעת ר"ח וזה ברור ודו"ק ועמ"ש ס"ק י"ג:
ה סָעִיף ב לפיכך אם נתן המעות על יד שליש ע' ב"י שכת' לשטת הרמב"ם דבשנתן ע"י שליש אפילו אמר לשון ירושה נמי לא זכו בהו יורשין הואיל ואיתנהו ביד שליש ע"ש ועמ"ש בסק"א במה שהשיג על זה במוהרי"ט חלק ח"מ סי' ע"ד וכתבנו דלדינא דברי הב"י נכונים דנהי דמשום מתנת שכ"מ ל"מ כיון דירושה אין לה הפסק אבל משום מלד"ה צריכין היורשים לקיים אפי' היכא דהוי יורשין כיון דמלד"ה אינן קונין אלא שמוטל מצוה על היורשין לקיים דברי המת וע"ש. והנה ראיתי במוהרי"ט חלק ח"מ סי' ו' שכ' דלא אמרי' כלל מצוה לקיים דברי המת היכא דזכ' בנו בתורת ירושה אע"פ שאמר ואחריך בטלה קנינו מטעם דרחמנא אמר אין לה הפסק וה"ל מתנה עמ"ש בתור' היאך אפשר לו' שמצוה לקיים דבריו ולבטל דברי תורה השתא מתנתו נפקעת מפני דברי תורה דבריו מצוה לקיים במקום ביטול דברי תורה וע"ש. ולענ"ד נראה כמ"ש בסק"א והוא דהא כיון דמצוה לקיים דברי המת אינו קנין וכמ"ש רי"ו דאם קדמו ומכרו היורשין אין מוציאין מהם לקיים דבריו וא"כ היכי משכחת כלל מצוה לקיים כיון דיורשין נינהו ובירוש' נחיתי ואין לה הפסק אע"כ כיון דאנן לא מסלקי' להו מירושה אלא שאנו אומרים דעליהם מוטל לקיים דבריו וא"כ באחריך נמי על היורשין לקיים דבריו ודוקא במתנת שכ"מ דעושה קנין הוא דאמרי' ירושה אין לה הפסק ולא זכי אחריך במתנת ירושה להפסיק הירושה אבל מלד"ה דאין עושה שום קנין וכמ"ש רי"ו ואינו אלא מצוה על היורשין וא"כ לא מפקינן ירושה כלל:
ו סָעִיף ג וכן דין השלישי עם השני. ובס' מלחמות להרמב"ן כתב דהיינו דוקא באומר ואחריך לפ' ואחרי אחריך לפ' דבזה כי אתי שלישי בתר שני דוקא ואם מת שני בחיי ראשון וחזרו ליורשי ראשון אבל באומרו נכסי לך כל ימי חייך ואחר מיתתך לפ' ואחר מות שני לשלישי כיון דלא הזכיר לשון ואחריך בזה אמרי' מת שני בחיי ראשון ונתן לשלישי ע"ש פ' יש נוחלין גבי מעשה דהאי סבתא:
ז סָעִיף ג ועשאם תכריכים למת מעשיו קיימים. עמ"ש בסי' קי"ז סק"א:
ח סָעִיף ג לעשר שנים ואח"כ לפ' ולדעת הרמב"ן נראה בחידושיו פ' י"נ דף ל"ז דגם באומר נכסי לך לעשר שנים ואח"כ לפ' כיון דנותן סילק נפשי' לגמרי מנכסים אלו הוי כמו אחריך לפ' ואם מכר ראשון מכרו מכור:
ט סָעִיף ד וכן אם נתנם מתנת שכ"מ בפ' י"נ (דף קל"ז) ומודה שאם נתן במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך וכתב רשב"ם ז"ל אם נתנו אותן ראשון במתנת שכ"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום והשני מוציא מיד הלקוחות א"נ כשהי' שכ"מ נתנה דשתי מתנות הללו שוין כדאמרן לעיל איזהו מתנת ברי שהוא כמתנת שכ"מ עכ"ל וכ"כ בנימוקי יוסף וקשה לי דהא רשב"ם שם (דף קל"ה) במתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ במהיום ולאחר מיתה מפרש דהוי כמתנת שכ"מ דלא קני פירא אלא לאחר מיתה ומיהו בהכי עדיפא משכ"מ דמתנת שכ"מ יכול לחזור בו וליתן לאחר אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול למכור עוד הגוף כל ימי חייו אלא פירות ע"ש וא"כ היכי קדמו אחריך דהא גבי אחריך כיון דאית ליה לראשון הגוף יכול למוכרו ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ובזה שנתן מהיום ולאחר מיתה הקנין הגוף מהיום הרי לא שייר כלום ומכי מיית ממיל' הפירות של הלוקח כיון דהגוף שלו מהיום ולא נשאר פירי אלא לחיי המוכר וא"כ ודאי לוקח קדים לאחריך וצ"ע ומיהו לדעת תוס' שם דף קל"ה דמפרשי מהיום ולאחר מיתה היינו מתנת ברי' והוא מהיום אם לא אחזור ביה עד לאחר מיתה ע"ש ובזה נראה דאם נתן הראשון כה"ג ה"ל אחריך קדים ואע"ג דלא חזר בו מחיים וא"כ לוקח קדים משום דכיון דשייר הראשון לנפשיה זכות שיוכל לחזור בו ה"ל של אחריך כיון דאכתי לא סילק נפשיה הראשון. והא למה זה דומה למ"ש הרב המגיד פ' י"ב מזכיה בדברי הרמב"ם שכתב הי' חוב על הראשון ובא בע"ח לגבות אין ב"ד מגבין והרי הוא של השני וכתב הה"מ שם בטעמא דוקא מכר או נתן שא"א לסלק הקונה במעות ודאי זכה המקבל אבל בשעבוד דיכול לסלק במעות ואינו מסתלק עתה לגמרי ע"ש וא"כ ה"ה בזה כיון דיכול לחזור בו א"כ לא נסתלק לגמרי מש"ה ה"ל דאחריך. וראיה לזה דהא כתבו תו' והרא"ש ספ"ק דגיטין שם דאמרו בהולך מנה לפ' והנותן שכ"מ דהיכא דמית מקבל בחיי נותן דזכו יורשי מקבל וכתבו שם משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי למפרע משעת נתינה הלכך כיון דאיתי' למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה למפרע בשעת המתנ' והורישו ליורשיו ע"ש וכ"כ בטור סי' ר"ן ז"ל בין אם כתב או אמר נכסי לפ' קונה לכשימות למפרע משעת נתינה ע"ש וא"כ הא דאמרו בגמ' מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך הא זכי למפרע וא"כ קדים המקבל לאחריך וע"כ כמ"ש דכיון דעדיין לא נסתלק הנותן דהא שכ"מ מצי חוזר עד שעת מיתה א"כ קדים אחריך וא"כ ה"ה במתנת ברי כה"ג מהיום ולאחר מיתה אם לא אחזור בו כיון דיכול לחזור ה"ל דאחריך וזה ברור. אבל לפי פי' רשב"ם דגוף מהיום דאינו בחזרה כלל ונסתלק לגמרי ודאי דאין לו לשני אלא מה ששייר ראשון והרי לא שייר מידי וצ"ע:
י סָעִיף ז ולא אמרי' בכה"ג ירושה אין לה הפסק היינו משום דכיון דאמר ואחריך מהיום א"כ אין לו לראשון אלא פירות א"כ לא נחיתי לירושה כלל בגוף הקרקע:
יא סָעִיף ז ויש חולקין וס"ל דאין לחלק בין אמר מהיום או לא כתב הסמ"ע ז"ל פי' י"ח ואומרים בירושה דאין לה הפסק אפי' בכה"ג כיון דעכ"פ זכה בפירי כל ימי חייו זכה גם בגוף אבל ג"כ מודי דאין כח ביד הראשון למוכרו אם אמר מהיום לפ' וע"ש ולענ"ד נראה דטעמא דיש חולקין משום דס"ל דגם באומר ואחריך מעכשיו נמי אית ליה לראשון קנין הגוף ויכול למוכרו אלא דהוי כאלו התנה דאם שייר הראשון יהיה לאחריך מהיום ומשום דאנן נמי קי"ל כרב הונא דאמר באומר אחריך כאומר מעכשיו ואפי' אי קדים הראשון וזבין זביני' זביני ומשום דה"ל כאלו התנה דאם שייר הראשון יהי' לאחריך מעכשיו והוא שטת בעל המאור ודעימי' כמה פוסקים ומש"ה אמרי' ביה ירושה אין לה הפסק כיון דהראשון יכול למוכרו הרי נחית גם לגוף בירושה: וכן משמע מדברי ריב"ש סי' קס"ח ז"ל גם הרשב"א ז"ל בתשובה לא מצא דרך להפסיק ירושה אלא בנותן במתנת ברי בקנין ואומר ואחריך מעכשיו לפ' אבל במתנת שכ"מ אפי' באומר ואחריך מעכשיו לפ' אין לה הפסק והביא ראיה מדאמר רב הונא שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ופי' רש"י התם דלענין הא דאמר רב אחא ברי' דרב עוירא אמר הכי דאמר ואחריך לפ' אם ראוי ליורשו אין לה הפסק ואע"ג דרב הונא גופיה ס"ל בעובדא דסבתא דאומר אחריך כאומר מעכשיו וע"ש והיינו משום דרב הונא ודאי לא פליג אדרשב"ג דאם מכר מהראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא משום דה"ל כמו תנאי שאם שייר הראשון יהיה לאחריך מעכשיו וס"ל נמי דמה"ט לאו ראיה הוא לבעל כיון דלא מכר הראשון איגלאי מלתא למפרע דמוחזק הוי לבעל ואנן ס"ל התם בעובדא דסבת' כיון דאי קדם ומכר זביני זביני' ה"ל ראוי ובב"י מבואר יותר ע"ש בשם הרשב"א דירושה אין לה הפסק אפילו במעכשיו אי נימא דגם באחריך מעכשיו יכול הראשון למכור אבל אי נימא דאינו יכול למוכרו יש לה הפסק וע"ש והיינו כמ"ש דודאי אי נימא דאין הראשון יכול למוכרו הרי צ"ל דאין לו לראשון אלא פירות ובגוף אין לו כלל וא"כ לא נחית לירושה בגוף כלל אלא הגוף מהיום לאחריך א"כ כי נחית לפירי בירושה מאי הוי כיון דאין לו ירוש' בגוף כלל אלא טעמא דיש חולקין דס"ל דגם אם מכר הראשון מכרו מכור ומשום דאינו אלא תנאי ומש"ה כיון דנחית לירושה אין לה הפסק דהא הגוף שלו וזה ברור:
יב סָעִיף ז אבל אם אמר אחריך לי או ליורשי. ונראה דהרמ"א ס"ל דאחריך ליורשי כאומר אחריך לי ומש"ה בשניהן אם מכר הראשון לא עשה ונלא כלום והוא דעת הרמב"ן בחידושיו פ' י"נ גבי עובדא דרב עובי דאקני' לבנו וא"ל דרב הונא ברי' דר"י אפי' רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא: וכתב שם ז"ל דהני מילי ליתנהו אלא לאחר דלא קני ולא מתיל זכותו אלא לאחר זמן אבל לעצמו בין שאמר נכסי לך כל ימי חייך סתם או שפי' ואחריך לי אם מכר ונתן מוציא מיד הלוקח דשיור הוא וזכותו קיים לו מעכשיו בנכסים דלאחר משום אחריך היא דמסלק נפשיה מנכסים וכאן משום אחריך משייר לו זכות בנכסים מעתה ושמעינן מינה דאחריך ליורשי שיור הוי וזכות יורשים קיים לי מעכשיו כו' ומכאן ואילך זכות שיש לו בנכסים משויר לו וליורשיו ואף כשאמר נכסי לך ואחריך ליורשי ה"ה והוא הטעם שהרי לא מיעט ליורשים כלום אלא פירש ששייר להם במתנתו והלכך אם מכרו יורשין מוציאין מיד הלוקח ולענין ראוי ומוחזק ה"ל לגבי יורשין שדה החוזרת ביובל דהוי מוחזק כדאי' בגיטין ומכאן נמחק גירסת הר"ר שמואל ז"ל שגורס במעש' דסבתא ובתרה לירתאי אלא ובתרה לירתה וכ"כ בנוסח ספרד וזו היא גירסת הגאונים ז"ל עכ"ל: ולפ"ז קשה טובא דמשמע דהרמ"א ס"ל במי שאמר נכסי לפ' ואחריו ליורשי דאם אין לבת יורש אלא בעל אינו יורש דה"ל ראוי דכן כתב באה"ע סי' צ' בסעיף ב' בש"ע שם והרמ"א אינו מגיה עליו כלום ומשמע דמודה ליה והא לפי מה דס"ל להרמ"א דאחריך ליורשי אם מכר הראשון לא עשה ולא כלום וע"כ ס"ל דאחריך ליורשי כאומר מעכשיו ליורשי וא"כ ס"ל כשטת הרמב"ן א"כ ה"ל מוחזק כמו שדה החוזרת ביובל דאינו לראשון אלא לפירי. וגם בסמ"ע משמע דכה"ג ה"ל ראוי ואמאי דהא כיון דהראשון אינו יכול למכור ה"ל מוחזק וצ"ע: והנה ראיתי בב"ש שם סי' צ' שם וז"ל ולכאורה תימה הא פסק שם הרמ"א בח"מ סי' רמ"ח אם אמר נכסי לך ואחריך ליורשי מכירה של הראשון בטילה אפילו לא אמר מעכשיו א"כ למה פסק כאן דהוי לבעל ראוי ודוחק להגי' כל הספרים ואחריו ליורשיו וע"ש שכתב לישב לפי מה שראה במרדכי פ' י"נ דלמה להן בש"ס הטעם דהוי ראוי לבעל משום דאי קדים סבתא וזבין זביני' זביני תיפוק ליה אפי' אינו יכול למכור הוי ראוי משום דלא בא לידו ותירץ טעם זה נצרך למה דס"ל בש"ס אחריך כמעכשיו דמי וה"ל כאלו בא לידו מש"ה נצרך לטעם אי קדים הסבתא ומכרה אבל אם היה המכירה בטל ואחריך כמעכשיו אז הוי מוחזק לבעל. לפ"ז לדידן דקי"ל אחריך לא הוי כמעכשיו אז אפי' היכא דהמכירה בטיל' מ"מ לא הוי מוחזק כיון שלא בא לידו לפ"ז שפיר מ"ש כאן אפילו אם אמר ואחריך ליורשי דאין הראשון יכול למכור מכל מקום הוי ראוי כיון שלא בא לידו עכ"ל וע"ש. ונראה שלא תיקן כלום דהא טעמא דאחריך ליורשי אין הראשון יכול למכור היינו כמ"ש הרמב"ן דזכותו קיים ליה מעכשיו דאם אינו כמו מעכשיו א"כ אמאי אין הראשון יכול למוכרו דמה לי אחריך לאחר או ליורשי וע"כ משום דאחריך לעצמי או ליורשי ה"ל כמו מעכשיו וא"כ כיון דהוי כמעכשיו והראשון אינו יכול למוכרו ודאי מוחזק הוי לבעל כמו שמבואר מדברי הרמב"ן שתלאן זו בזו. ובש"ך כתב להגי' כל הספרים באה"ע סי' צ' ואחריו ליורשיו אבל באומר ואחריו ליורשי בעל ירית לדעת הרמ"א ע"ש ואכתי תיקשי בדברי הרמ"א שכתב באומר אחריך ליורשי דאם היה לו בת ואין לה זרע אין שאר יורשים עומדין במקומה אא"כ אמר מעכשיו ליורשי דאז זכתה הבת מחיים והוא מדברי הטור. וכיון דלדעת הרמ"א באומר אחריך ליורשי אין הראשון יכול למכור ע"כ ס"ל כשטת הרמב"ן דכל שאומר לעצמי או ליורשי מעכשיו קאמר א"כ למה בעינן מעכשיו הא כל אחריך ליורשי מעכשיו הוא והטור לטעמיה דלא ס"ל אחריך ליורשי דאין הראשון יכול למכור אלא דוקא באחריך לעצמו הוא דאין הא' יכול למוכרו אבל הרמ"א דס"ל דאחריך ליורשי נמי אין הא' יכול למוכרו א"כ כל אחריך ליורשי כמעכשיו הוא וצ"ע. ולכן נלענ"ד בשטת הרמ"א דודאי ס"ל באחריך ליורשי סתמא לא הוי כאומר מעכשיו וכמו שנראה מדבריו במה שמחלק באחריך ליורשי ואין לבת זרע בין אומר מעכשיו או לא והא דס"ל באומר אחריך ליורשי דאין הא' יכול למוכרו היינו משום דכל לעצמו או ליורשיו ה"ל כמו תנאי דודאי קפיד שיהי' משוייר לעצמו או ליורשיו ומש"ה אם מכר לא עשה כלום דהא אפי' באומר אחריך לאחר נמי לכתחלה אינו רשאי למכור ומשום דקפיד הנותן שיהי' משויר לאחריו אלא דבדיעבד אינו רוצה הנותן שיתבטל משום כך מתנות הראשון. וכעין זה מצינו בתה"ד סי' שי"א גבי מתנה ע"מ להחזיר דכי אי' בעינא צריך להחזיר גוף החפץ וקפיד לכתחלה ובדיעבד אינו רוצה שיתבטל ויוצא תנאי בחזרת דמיו ע"ש והיכא דאומר אחריך לעצמו קפיד והוי תנאי ממש שיהיה משוייר לעצמו וכן באומר אחריך ליורשי קפיד בתנאו שיהי' משוייר ליורשיו וא"כ הרי הוא נותן לראשון הגוף ופירות ואחריו ליורשי היינו בתנאי וכמ"ש ומש"ה אם מכר הראשון לא עשה ולא כלום דנתבטל המתנה למפרע אם לא יהי' שיור ליורשיו וכעין זה כתב הרא"ש פ' י"נ (דף קל"ז) בהא דאמרו שם אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפ' נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת ר' ורשב"ג וכו' עד כאן לא פליגי ר' ורשב"ג אלא דמ"ס קנין פירות כקנין הגוף אלא הכא אי מיפק לא נפיק בה למאי יהבי' אלא מיפק כ"ע ל"פ דנפיק בה מכרה או אכלה באנו למחלוק' רבי ורשב"ג וכתב עלה הרא"ש ז"ל אף לרבי יצא דאם לא נתנו לו ע"מ שיהי' גם הגוף שלו בשע' שנטלו לצאת בו א"כ לא נתן כלום שהרי בענין אחר אינו יכול לצאת בו ומה שאמר ואחריך הוי כאלו אמר הרי הוא נתון לך ע"מ שתתנהו אחריך לפ' כו' אבל אם מכרו או אכלו לרבי לא יצא שהרי לא נתקיים התנאי ולא היתה המתנה לרשב"ג יצא דאין לשני אלא מה ששייר ראשון וע"ש וא"כ ה"נ באומר ואחריך לעצמו או ליורשי גם לרשב"ג דקי"ל כוותיה ודאי קפיד בטובת עצמו ויורשיו והוי כמו תנאי ע"מ שיהי' משויר לו או ליורשיו ולפ"ז ניחא כיון דאחריך ליורשי לא הוי כאומר מעכשיו המכירה דבטלה אינו אלא משום תנאי א"כ ודאי ה"ל ראוי לבעל כיון דאכתי לא אתי לידה וכמ"ש הב"ש וזה נכון ודו"ק: אלא דאיכא למידק לפמ"ש הרא"ש בהא דאמרו שם פ' י"נ (דף קל"ז) במחלוקת דר' ורשב"ג דפליגי בקנין פירות כקנין הגוף נימא דר' נמי סובר דראשון יש לו קנין הגוף עם פירות והא דס"ל לרבי דשני מוציא מיד הלקוחות היינו משום דס"ל לר' דכל האומר אחריך לפ' הוי כמו תנאי וכמו דס"ל לר' באתרוג. ונראה דאי משום תנאי א"כ כל שמכר הראשון נתבטלה מתנת הראשון א"כ גם השני לא זכה דהא לא קאמר ואחריך לפ' ואם הראשון לא זכה גם השני אינו זוכה וכדאמרינן מת שני בחיי הראשון דלא אתי ליד שני אין לו לג' וכעין זה כתבו תוס' פ' המגרש בהתנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני והלכה ונשאת לפ' דנתבטל הגט ע"ש ואע"ג דאין ממש בנישואין אלו דהא אינה רשאי לינשא לפ' ואפ"ה נתבטל הגט א"כ ה"נ אם מחמת התנאי הוא א"כ בטל' מתנת הראשון א"כ השני היכא מוציא מיד הלקוחות הא ואחריך קאמר ואם לא זכה ראשון אין לו לב' אע"כ מדס"ל לר' דהשני מוציא מיד הלקוחות וזכה הב' ע"כ דגם הראשון זכה וא"כ אינו מכח תנאי אלא משום דראשון אין לו אלא קנין פירות ובאתרוג דע"כ נותן לראשון את הגוף לצאת בו וכי מכרה או אכלה כיון דלר' קפיד על האחריך ביותר ה"ה כמו תנאי ולא יצא הראשון ואין ה"נ דאם מכרה דגם לאחריו אין לו וכמ"ש כיון דלא אמר אלא אחריך ואם לא זכה קמא לא זכה בתרא ולרשב"ג דלא קפיד הנותן באחריך מש"ה ס"ל באתרוג דאם מכרה או אכלה הראשון דלא עבר בתנאו כלום בדיעבד ויוצא הראשון אבל לעצמו או ליורשיו גם לרשב"ג קפיד לטובת עצמו ויורשיו כמו לר' באתרוג ואם מכרה הראשון נתבטלה מתנה והרי הוא למפרע של הנותן וזכו יורשיו מכח הנותן דהא בירושה דממילא ודו"ק: אמנם כל זה כתבנו ליישב שטת הרמ"א אך מדברי הפוסקים לא משמע הכי דהא הך דאחריך ליורשי עיקרא דהאי מלת' הולידו והצמיחו הרמב"ן בחידושיו וחזינן דאתי עלה משום דה"ל מעכשיו וא"כ ממיל' לירוש' הבעל הוי מוחזק וכמ"ש הרמב"ן וכן בהאי דאחריך ליורשי והיה לו בת ואין לה זרע שאר יורשין עומדין במקומ' אפי' לא אמר בפירו' מעכשיו וכמ"ש כיון דכל אחריך ליורשי ה"ל מעכשיו והטור דמחלק בכך משו' דס"ל באחריך ליורשי דלא הוי כלל כמעכשיו ויכול נמי הראשון למוכרו אלא דוק' באחריך לעצמו הוא דאין הראשון יכול למכו' וכמ"ש אבל לדע' הרמב"ן סתמ' מעכשיו הוא והנלענ"ד כתבתי ודו"ק:
יג סָעִיף ח בעל לוקח הוי בתשוב' מוהרש"ך ח"ג סי' קל"ה בצווא' שניו' ליתן ללא' הנכסי' ואחרי' ליורשי' הנולדי' מגופ' וכתב החכ' השלם הכות' דכיון שלא הית' פנוי' בשעת קבל' המתנ' ונשא' אח"כ לבעל בעל בנכסי אשתו לוקח וזכה בהם הבעל ע"ש. והשיג עליו מוהרש"ך ז"ל אך אמנ' ממקו' אחר יש לתפו' על הכות' תפיס' רבה וגדול' ודבריו דברי' בטלי' לא יעלו על לב ויש להפלא הפלא ופלא אם הוא רב כמו שכינהו החכם השלם הפוסק איך יצא מפיו טעות גדול כזה כי דברים הללו לא יטעה בהם תלמיד טועה שכל מי שיביט וישקיף השקיפה מועטת יבין ויבחין שאין מקום לו' שיזכה בעל לאה אפי' אם הצוואה תהי' קיימת מטעם בעל בנכסי אשתו לוקח דכיון שראובן המצוה הנז' צוה על הבתים שיהי' ללאה בתו ואחריה ליורשים הנולדים לה מגופה וא"א שיהי' לה יורשין מגופה אם לא תנשא לבעל ואם האשה הזאת כשתנשא לבעל מיד זכה בנכסים כדין בעל בנכסי אשתו איך היה אפשר לראובן להתנות שיזכו אחריה יורשים הנולדים מגופה כיון שקדמה להם זכיית הבעל בנכסי האשה אלא ודאי נראין הדברים שכוונת ראובן בצוואתו גלוי לכל שהיתה לבעל מהיות זוכה בבתים. וכבר חשבתי להליץ על טעות הכותב ולו' שאפשר שמה שהתנה ראובן על יורשים הנולדים מגופה שכיון ע"י זנונים באופן שאפשר שיהי' לה יורשים מגופה ולא תנשא לבעל וכו' בלי ספק אם לזה כוון הכותב לא יפה כיון שהדברים אלו הם מוקצים מן הדעת מחמת איסור ומחמת מיאוס להוציאם מן השפה ולחוץ כו' וע"ש. ובענ"ד איני רואה שום הפלאה בזה דודאי האומר לפנוי' נכסי לך ואחריך לפ' לכתחלה אין לה להכניס נכסים אלו לבעל דהא לכתחלה אסור למכור ובעל לוקח אלא דאם נשאת לבעל והכניסה נכסים אלו לבעל הוי לוקח וכן משמע ס"פ מי שהיה נשוי דלכתחלה אין לה להכניסם לבעל וא"כ כיון דלכתחלה אינה רשאה תשב עד שתלבין ראשה דהא לא תנשא לכתחלה אלא ודאי הנשואין לכתחלה שריא אלא דלכתחלה אין לה להכניסם לבעל וצריכה לסלק לבעל מנכסים אלו ובאופן דמועיל סילוק כמו בארוסה וכיוצא ואם עברה והכניסה לבעל הוי לוקח וא"כ ה"נ זה שהתנה בצוואתו ואחריה ליורשי' מגופה היינו אם יהי' שיור אחריה כגון שלא תכניסתם לבעל דהא לכתחלה אין לה להכניס לבעל ואם עברה ולא שיירה לעצמה אלא הכניסה הכל לבעל הרי בעל לוקח הוי וזה פשוט וברור: אמנם נראה לענ"ד בנדון זה שהתנה ואחריה ליורשיה מגופה כאן דהוי לדבר שלא בא לעולם לא זכו יורשים מגופן ואפי' במתנת שכ"מ דכל ליתיה בבריא ליתיה בשכ"מ וכמו שכת' הרא"ש בתשובה כלל פ"ד ז"ל שלא אמרו נכסי לך ואחריך לפ' אלא למי שהוא בעולם אבל למי שאינו בעולם לא ואע"ג דקי"ל כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו אלא כשימות ראשון ובהאי שעתא ליתיה למקנה בעולם כו' ואיכא למימר שתתקיים אע"פ שאין הקונה בעולם לא דמי דכל מתנת שכ"מ ליתיה למקנה בעולם בשעת קני' בין למ"ד עם גמר ובין למ"ד לאחר מיתה ומש"ה מהני באחריך דמה לי שתחול הקנין מיד אחר מיתתו או לאחר זמן אידי ואידי ליתיה למקנה בעולם בשעת קנין אבל לענין קונה לא מצינו שחלקו בין מתנת שכ"מ לשאר מתנות וכי היכי דבעלמא אין אדם מקנה למי שאינו בעולם ה"ה בשכיב מרע וע"ש. ולא הי' צריך הרא"ש לו' לא מצינו שחלקו בין מתנת שכיב מרע לשאר מתנות דהא מוכח להדיא כן בש"ע דלא מהני מתנת שכ"מ לנולדים דהא בהאי דאמר נכסי להאי דמעוברת דף קמ"ז ע"ש דלא קני אלא בבנו ומשום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל באחר לא ואפילו בבנו דוקא בעובר וע"ש דמיירי בשכ"מ וא"כ כיון דלנולדים לא מהני הקנאה א"כ יורשים מגופה לא זכו וכיון דאחריך נסתלק ממילא קם לה ביד בעל שהוא כלוקח ואפי' לפי דעת מוהרש"ך דבמה שאמר וליורשים הנולדים מגופה דעתו הי' לסלק לבעל וכן אפילו באומר לנשואה ואחריך ליורשי מגופה דודאי סילק את הבעל אפ"ה כיון דאחריך לא זכה ממילא זכה בעל דלא סילק לבעל אלא מכח אחריך וכמו שכתב חכם צבי בתשובותיו סי' ל' ע"ש דכי היכי דאומר ואחריך לפרש דסילק ליורשי קמא ואפ"ה אם אחריך נסתלק וכגון שמת קודם הראשון קמה לה ביד יורשי ראשון וה"ה באומר לנשואה ואחריך לפ' לא סילק לבעל אלא עבור אחריך והיכא דאחריך כבר נסתלק קמה לה ביד בעל וע"ש וא"כ ה"נ אפי' באומר לנשואה ואחריך ליורשי מגופה כיון דיורשי מגופה לא זכו ה"ל כמו נסתלק אחריך וזכה הבעל וזה ברור:
א סָעִיף א ראוי ליורשו עסמ"ע ס"ק א' דה"ה אם אמר נכסי לך וכו' ואם לא אמר כלל נכסי לך רק שאמר נכסי נתונין לפ' אחר מיתת בני הוא מחלוקת הפוסקים הובא בנ"י פי"ג דף רי"ד דלדעת הרמב"ן שכת' דדוקא כשהמוריש הורידו להנכסים כגון שאמר נכסי לך אז אמרינן ירושה אין לה הפסק ועיין בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ע"ד פי' דבריו אבל כשבא היורש מחמת סתם ירושה דאורייתא מהני מחמת שכ"מ להאחריך אפי' לאחר זמן שאין המקנה שוב בעולם והטעם מבואר בתשובת הרא"ש כלל פ"ד סי' א' וז"ל דכל מתנת שכ"מ ליתא למקנה בעולם בין למ"ד עם גמר מיתה בין למ"ד לאחר גמר מיתה מש"ה מהני באחריך דמה לי שחל הקנין מיד אחר מיתה או אחר זמן וכו' ע"ש ולגדולי המפרשים שהבי' נימוקי יוסף שם החילוק הוא דדוקא מתנת שכ"מ על תנאי שהתנאי מעכבו מלירד תיכף למתנתו מהני אבל מתנת שכ"מ שאינו חל עד לאחר זמן שהירושה מעכב להמקבל מתנה אמרינן דירושה אין לה הפסק ולהלכה עמ"ש בס"ק ה' (ועסמ"ע ס"ק ב' ויש שם ט"ס וצ"ל ואז לא אמרינן ירושה אין לה הפסק אלא כשהמקבל הי' בן וכו'):
ב סָעִיף א ואפי' הקדישה אחריו פי' שאמר נכסי לבני ואחריו להקדש ועסמ"ע ס"ק ד' שאם התנה באם יצא בני מהבית יזכו בו עניים אזי מיד שיצא מהבית זכו בו עניים כו' וע' בב"י שתמה על זה מאוד ובד"מ יישוב דבריהם ודבריו שגבו ממנו ולפענד"נ דהדין זה תליא בהמחלוקת דלדעת הרמב"ן הנ"ל בס"ק א' וכן עיקר כמ"ש בס"ק ה' תליא אם אמר בל' זה בית לבני ואם יצא בני מהבית יהי' לעניים או אחר שיצא יהי' לעניים אמרי' ירושה אין לו הפסק אבל אם לא אמר מקודם ביתי לבני רק אם יצא בני מהבית או אחר שיצא בני מהבית יהי' לעניים כמו בהמעש' שנזכר בתשובת הגאונים זכו בו עניים:
ג סָעִיף א ואם עשה הצווא' עסמ"ע ס"ק ה' ויש שם ט"ס וכצ"ל ועיין סוף סי' שס"ט ועיקר הטעם דכיון שנהגו כן הוי כאילו פירש שנותן לשם מתנה ולא לשם ירוש':
ד סָעִיף א אבל הבריא עיין סמ"ע ס"ק ו' עד אבל בלשון ירוש' א"י ליתן הבריא כו' ע' במ"מ הטעם כיון שהבריא א"י ליתן בלשון ירושה ע"כ מתנה הוא ולכאורה נרא' דה"ה אפי' בשכ"מ אם יש לו בכור ופשוט ואמר נכסי לבני הפשוט במתנה ואחריו לפ' דלא אמרי' בזה ירושה אין לה הפסק דהא א"י ליתן בלשון ירושה להפשוט רק בלשון מתנה כמבואר בסי' רפ"א ואפי' אם יש הרבה פשוטים ונתן לפשוט אחר בל' ירושה לא אמר כלום כמבואר שם ס"ו וכיון דא"י ליתן רק במתנה ומתנה יש לה הפסק וממילא זכה בו האחריך אמנם נראה דמ"מ אמרי' ביה ירושה אין לה הפסק דהנה המהרי"ט הקשה וז"ל ואי קשה מ"ש הכא דבסתם לשון מתנה לא מהני אלא א"כ פי' ואמר לא משום ירושה כוון ומ"ש דלענין בכור דדרשינן לא יוכל לבכר ומהני כשנתן לפשוט בלשון מתנה סתם כו' וי"ל דלגבי בכור אפי' יש לו שתי הלשונות ירושה ומתנה מהני משום דארכבי' אתרי ריכשי ואפי' לא עקרה לירוש' לא אכפת לן דירושה לא מחריב בה כל שהוסיף בה ויפה כחו במתנה אבל גבי אחריך אפי' יהיב בתורת מתנה כל שלא עקר שם ירושה ממנה מאחר שיש בידו רשות להנחיל את בניו יש בכלל לשון המתנה ירושה שאין לשון המתנה שוללת ירושה וכיון דנפלי זוזי קמי יורשים אין לאחריך כלום אי לאו דעקר שם ירושה לגמרי ולפ"ז נראה דאמרי' בי' ירושה אין לה הפסק כיון דכתב בי' לשון מתנה אמרי' בי' ארכבי' אתרי ריכשי ונגד הבכור מהני משום המתנה דאית בי' ונגד אחריך מהני משום דלא עקר שם ירושה מינה וכמו שכתב המהרי"ט כן נראה לי וכן משמע מסתימת הפוסקים שלא חלקו בין יש שם בכור או לא ודע דלא מהני בבריא כשאמר ואחריך לפלוני ולא אמר מעכשיו כי אם כשמקנ' קרקע בשטר והשטר קיים בשעת מיתת הראשון דבשאר קניינים שאין הקנין קיים בשעת מיתת הראשון בטל הקנין כמבואר בסי' קצ"א במקנה לאחר זמן וכמו כן בעי' שיהי' המקנה קיים בשעת מיתת הראשון דכשמת קודם נתבטל הקנין כיון דבשעת חלות הקנין ליתא למקנה בעולם וראיה לזה מתשוב' הרא"ש כלל פ"ד סי' א' שכתב במתנת שכ"מ באחריך דמהני אף דליתא למקנה בשעת חלות הקנין משום דכל מתנת שכ"מ ליתא למקנה בעולם בשעת חלות הקנין עמש"ל בשמו. ולפ"ז בבריא כשלא אמר מעכשיו ודאי בעי' שיהי' שטר המקנ' בעולם בשעת חלות הקנין ולפ"ז נראה ג"כ דה"ה דהנותן יכול לחזור בו קודם מיתת הראשון כיון שהקנין עדיין לא חל כמו בכל נותן לאחר זמן ולא אמר מעכשיו שיכול לחזור בו ולפ"ז אפי' אי מהני לשון ירושה בבריא מ"מ ל"ש בי' לומר ירושה אין לה הפסק שממ"נ אם אמר מעכשיו ואחריו לפ' הא פסק הרמ"א בס"ק ז' דבמעכשיו לא אמרינן ירושה אין לה הפסק ואי לא אמר מעכשיו הא בעינן שיהי' הנותן חי בשעת חלות הקנין של האחריך והיינו אחר מיתת הראשון וכיון שכבר זכה האחריך בשעה שהנותן חי ודאי דאין ליורשי הראשון מה לירש וכ"כ בקצה"ח ולא כמהרי"ט ונכון:
ה סָעִיף ב לא משום ירושה הנה המהרי"ט כ' וז"ל וי"ל דדוקא בבן בין הבנים הוא דמהני פירש ועקירה כיון שאותו התוספות שנותן לו אינו ראוי לו משום ירושה של תורה אלא כשאביו רוצה להנחילו ולזכותו בזה יתר על אחיו ולהכי מהני לי' מה שמפרש דאין כוונתו במתנה זו להנחילו אלא במתנה הוא נותן לו אבל היכא שאין שם יורש אלא הוא כיון דמדין תורה הוא יורש את הכל לא אמר כלום דנחלה ממילא אתיא לי' היכא מצי עקר ולומר לא משום ירושה אני נותן דבירושה אין אנו צריכין למתנתו ולא לדיבורו וכי אתני בהדי' שתיעקר הירושה ממנו מעיקרו באומר לא ירשנו בני מידי מששא אית בי' וכו'. אמנם מסתימת הפוסקים שלא חלקו בזה משמע דאין חילוק והטעם נראה דלא מיבעי' להרמב"ן שכתב דדוקא אם התחיל בפי' בירושה של תורה דעביד לי' נטירותא יתירתא וכו' וכמ"ש המהרי"ט בעצמו בפי' דבריו וא"כ הכא דאמר בפי' שלא משום ירושה הרי לא התחיל בירושה של תורה רק בל' מתנה דיש לה הפסק וממילא זכו האחריך כמו בשאר מתנת שכ"מ שהוא לאחר זמן ול"ש לומר שא"י לעקור ירושה של תורה כמ"ש מהרי"ט אלא אפי' לגדולי המפרשים שהביא נ"י כמ"ש לעיל בס"ק א' ע"ש מ"מ כיון שאמר בפי' בלשון מתנה ולא משום ירושה הרי עוקר הירושה בלשון המתנה ובלשון מתנה יכול לעקור הירושה דמה לי שעוקר הירושה מחמת שנותן לאחר בלשון מתנה או שעוקר הירושה במה שנותן בעצמו בלשון מתנה והנה אם נתן מתנה בראוי ליורשו על תנאי כגון שאמר נכסי לבני ע"מ שיעשה דבר פ' כ' הרא"ש בתשובה כלל פ"א סי' א' דל"ש לומר בזה ירושה אין לה הפסק דכיון שהוטל תנאי במתנתו ולא נתקיים התנאי נתבטל המתנה מעיקרא ולא יצא המתנה מרשות אביהם מעולם עכ"ל. ולפ"ז אם נתן ליורש על תנאי ובאם לא יתקיים התנאי יהי' לפ' תליא ג"כ בהמחלוק' של הפוסקים שהבאתי לעיל בס"ק א' בשם הנ"י דלדעת הרמב"ן באומר א"ז יהי' לפ' דלא אמרינן ירושה אין לו הפסק כיון שהמוריש לא הורידו מעיקרא א"כ כיון שנתבטל הורדת המוריש להיורש למפרע בביטל התנאי ממילא שנתקיים דדמי לאו' אחר זמן יהי' לפ' אבל לגדולי המפרשים שהביא נ"י דאף באחר זמן אמרי' דירושה אין לה הפסק ה"נ דכוותי' ואף שגם הגדולי המפרשים כתבו דכל שהתנאי מעכבו לפ' לא אמרי' דירושה אין לה הפסק נראה דהיינו דוקא בהתנאי שתלוי ביד המקבל השני לקיים תיכף אבל בתנאי שאינו תלוי ביד המקבל השני אמרינן ירושה אין לה הפסק והראי' לזה מהמרדכי פ' י"ג סי' תקצ"ח כתב בא' שנתן מתנה לבנו ע"מ שאם ימות בלא זרע קיימא שתשוב הנחלה לבנותיו דהתנאי בטל דירושה אין לה הפסק ואף שנתבטל מתנת הראשון מחמת התנא אלא ודאי כיון שאין התנאי תלוי ביד המקבל דמי לנותן אחר זמן וס"ל להמרדכי כגדולי המפרשים דאמרינן בכה"ג ירושה אין לו הפסק אמנם מתשובת הרא"ש שהביא הטור בא' שנתן לבניו לפ' כך ולפ' כך והתנה שאם ימות א' בלא זרע קיימא שיפול חלקו לאחיו ולאחותיו ונתן שמעון בחלקו לגיסו וכו' שהשיב דהמתנ' קיימת מהטעם דקיי"ל כרשב"ג משמע מדבריו דאם לא נתן במתנה דהי' ראובן יכול לבטל המתנ' ולא אמרינן ירושה אין לו הפסק מוכח דס"ל כדעת הרמב"ן דכל מתנה שהוא לאחר זמן לא אמרי' ירושה אין לו הפסק וכן מבואר בסי' ר"ן סעיף א' בהג"ה והכא כיון שנתבטל המתנה מיורש הראשון הוי כנגד השני כמתנ' לא"ז דלא אמרינן ירושה אין לו הפסק ודברי הרא"ש בתשוב' שם שהביא ראי' מתשובת מהר"מ במרדכי הנ"ל הוא תמוה דאדרבה הוא סתיר' לדבריו וע"ש ונרא' דכיון דהרמב"ן והרשב"א הביאו הב"י בסי' זה וכן הרא"ש בתשוב' ס"ל דמתנה לא"ז לא אמרינן ירוש' אין לו הפסק וכן הב"י והרמ"א לא הביאו דין זה דירוש' אין לו הפסק רק באמר נכסי לך משמע דהכי קיי"ל דבלאחר זמן וכן בהמתנ' להיורש ראשון שהי' על תנאי ונתבטל התנאי דלא אמרינן ירושה אין לו הפסק:
ו סָעִיף ב אם נתן המעות על ידי שליש. ע' ש"ך סק"ה ונרשם בטעות שנרשם על ואמר לא משום ירושה והוא ט"ס וצ"ל רשום על ואמר תנו וכן הוא בב"י בהדיא דכשנותן המעות ע"י שליש אפילו אמר סתם בלשון מתנ' מהני ובמהרי"ט תמה על סברא זו דמה בכך שנתן ע"י שליש דהא כל היכא דאיתנייהו ברשו' יורש איתנייהו וכו'. ע"ש ובקצה"ח כתב דהוא מטעם מצוה לקיים דברי המת. ולפעד"נ דלא שייך בזה מלד"ה מטעם שכ' בתשו' מ"ע סי' נ' דכל היכא דלא זכה השני אלא מכח הא' (דהא מת שני קנה הראשון) ל"ש גביה מלד"ה ע"ש ולפעד"נ ראי' לזה דהא בב"ב ד' קכ"ט מוכיח הש"ס דלשון מתנה מהני ללשון ירוש' אפי' לשני ב"א מהא דיירשו בניהם תחתיהם ולדברי הקצה"ח מאי הוכח' איכא דלמא התם טעמא משום מלד"ה דנרא' דאם הושלש ביד שליש ואמר בלשון ירוש' פ' יירש סך זה ג"כ מהני דנגד מלד"ה ל"ש מתנה עמ"ש בתורה וכמ"ש הקצה"ח בעצמו ס"ק ה' ע"ש א"ו דל"ש בזה מלד"ה כיון דלא זכה זה אלא מכח הא' כמ"ש בתשובת מ"ע הנ"ל וע"כ אינו זוכה אלא משום מתנת שכ"מ מוכיח הש"ס שפיר דלשון מתנ' מהני ללשון ירוש' אפי' בשני ב"א ועסמ"ק ס"ק ז' דמוכח דלא ס"ל כתי' הא' דהר"ן ומזה מוכח דלא ס"ל ג"כ תי' שני דהר"ן אמנם טעמ' בעי דלכאורה טעמא דהר"ן מיסתבר דהא לא זיכה להם אלא שקל בכל שבת והמותר זיכה בה אחרי' תחתיהם מיד ולא בא מכח הא' כלל ונרא' הטעם כיון דמ"מ פשטה קניי' היורשים בכל הנכסים דהא אם יופסדו מהמקצת הנכסים לא יהי' הפסד רק לאחרים ולא להיורשים וכיון דפשט' קניית היורשים בכל הנכסים אמרי' בכל הנכסים ירושה אין לה הפסק:
ז סָעִיף ג וכן דין השלישי עם השני. הרמב"ן במלחמות הביאו הקצה"ח כ' דדוקא בשאמר בל' ואחריך ואחר אחריך אז אינו זוכה השלישי אם לא כשבאו מקודם ליד השני ואין מדלגין מא' לג' אבל באומר נכסי לך ואחר מותך לפלוני ואחר מות פ' לפ' אז מת שני בחיי ראשון נותן לשלישי:
ח סָעִיף ג לעשר שנים. ולענין ירוש' אין לה הפסק אז אם אמר להיורש נכסי לך י' שנים ואח"כ לפ' אמרינן ירושה אין לה הפסק אבל כשלא אמר רק אחרי' שנים לפ' העיקר כהרמב"ן דל"א ירושה אין לה הפסק:
ט סָעִיף ד מתנת שכ"מ בקצה"ח הביא דברי הרשב"ם שכתב דגם במתנת בריא באמר מהיום ולאחר מיתה דדינו כמו במתנת שכ"מ לענין זה והוא תמוה באמת אך מ"ש הוא דבמהיום אם לא אחזור ביה דאמרי' בזה כבר קדמו אחריך כיון שהנותן יכול לחזור בו ומביא ראיה ממתנת שכ"מ דס"ל לתוס' ורא"ש דקונה למפרע ואפ"ה אמרינן דקדמו אחריך ע"ש יפה כתב לפרש בזה דברי רשב"ם:
י סָעִיף ד וכשימות יקדם השני לזכות. עסמ"ע ס"ק ט"ז עד הראשון להיות גוסס וכנ"ל והוא מהש"ס ב"ב דף קל"ז ובש"ס שם פריך ומי אמר אביי הכי והאמר אביי מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה ומשני הדר ביה אביי מהאי מנ"ל מדתנן ה"ז גיטך אם מתי אינו גט ופי' הרשב"ם אלמא דאין דעתו של שכ"מ ליתן אלא אחר גמר מיתה דאל"כ גט נמי להוי עם גמר מיתה וכו' מוכח מכאן דכשמגרש או נותן מתנה והתנה שלא יחול עד זמן שיהיה גוסס דחל אף שאינו בר אקנויי וקשה דהא בב"ב דף קכ"ז אמר דאיצטריך קרא דיכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופי' הרשב"ם כיון שבשעה שחל הקנין לאו בר אקנויי הוא לא קנה וכן לענין גט פליגי הפוסקי' לענין אם נתן גט ואמר שלא יחול עד למחר ולמחר אחזו קורדייקוס ע"ש (ואח"כ הגיע לידי ס' מחנה אפרים) ומצאתי שעמד בזה וכתב דדוקא לענין דשלב"ל לא מהני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כיון שאין בידו להקנו' לו עכשיו משא"כ כשהיה בידו להקנות עכשיו מהני אפי' כשבשעת חלות הקנין הוא גוסס וכתב עוד שם להקשות על הרשב"א שכתב בא' שהקנה לחבירו אלף זוז עם פטירתו שאפי' הוא גוסס יכול לזכות ע"ש ותמה ע"ז דהקונה בודאי בעינן שבשעת חלות הקנין יהיה לו יד לקנות ע"ש ולפמש"ל בסי' רמ"ג דאפי' לשוטה יכולין לזכות ע"י אחרים ע"ש י"ל דמיירי שזיכה לו ע"י אחרים וגם עיקר דין שלו אינו ברור בעיני שיהיה הקונה חמור ממקנה:
יא סָעִיף ז דאין לחלק בין אמר מהיום. עסמ"ע ס"ק כ"ב דאף החולקים מודים דאין כח ביד הא' למוכרו כשאמר מהיום ע"ש והנה אף שהנ"י והמאור כתבו בהדיא דאף במעכשיו יכול הא' למוכרו מטעם דהוי כאמר מעכשיו אם תשייר אחריך יהיה לזה נראה דדעת הסמ"ע דזהו רק להמפרשים בב"ב דף קכ"ה גבי הא דאמר חתם מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבניה זבינ' זבינ' דהיינו דמסתברא טעמייהו אפילו אי אחריך כמעכשיו דמי משום קדים סבתא וזבניה וכו' הרי מוכח דאפילו במעכשיו יכול למוכרו אבל לפי מה דקיי"ל דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ומפרשים הא דאמר שם מסתברא טעמא דבני מערבא היינו דע"כ אחריך לאו כמעכשיו דמי דהא אי קדמא סבתא וזבניה וכו' כמו שפי' רשב"ם ועיין בש"ס באורך הרי מוכיח בהדיא דבמעכשיו אין יכול למוכרו והא דבמעכשיו אמרינן ירושה אין לה הפסק מוכח בהדיא בב"ב דף קל"ג מרב הונא דס"ל אי ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ונ"מ דאמרינן גבי' ירושה אין לה הפסק ור"ה ס"ל בדף קכ"ה דאחריך כאומר מעכשיו דמי אלמא דאפי' במעכשיו אמרינן ירושה אין לה הפסק וכמו שהוכיח הרשב"א ויש סברא טובה לחלק דלענין ירושה אין לו הפסק שפיר אמרינן כיון דעכ"פ הוריש ליורשו גוף לפירות כל ימי חייו כמבו' בסי' ר"ט דפירות לבד א"א לשייר רק בשייר גוף לפירות שוב א"י להקנו' אחריו הגוף להפירות לפלוני דהגוף להפירות שהוריש להיורש אין לו הפסק וכיון דלא אתי ליד פ' לעולם קנין הפירות גם הגוף דמי לדשלב"ל ואין בו ממש דלא קנה דהא מה"ט במכר הבן בחיי אב לא קנה לר"י ואפילו לר"ל דס"ל קנה היינו כיון דמ"מ נפל לפניו הק"פ בקבר אבל הכא דלא אתי לידו הק"פ מעולם רק הגוף לחודיה ודאי דלא שייך ביה קנין וכיון שאמר מעכשיו ולאחר שימות בני לאו כלום הוא דאחר שזכה בנו בירושה אין לו הפסק אבל לענין מכירת הא' כיון שקנה השני הגוף מיד והפירות לאחר זמן ודאי דאין הא' יכול למכור כמו שהאב א"י למכור כשאמר שיהי' אחרי מיתתי מעכשיו לבני כדתנן במתני'. ולפז"נ דבשכ"מ אם אמר אחריך מהיום לפ' דגם האחריך יש לו דין מתנת שכ"מ אף דבסי' ר"ג סעיף ט' מבואר דבאמר מהיום יש לו דין מתנת בריא מ"מ נראה דכאן יש לו דין מתנת שכ"מ דהא לכאורה קשה דמה"ת נאמר בשכ"מ שאמר מהיום דיש לו דין מתנת בריא וא"י לחזור בו דמ"ש מגט בגיטין דף ע"ג דהוי כאומר מעת שאני בעולם כתבו התוס' הטעם דדעת השכ"מ לאחר הגט כל מה שיוכל וע"ש וע"כ צ"ל דטעם במתנת שכ"מ דאמר מהיום דהוא משום דאמרינן דודאי למתנת בריא נתכוון דאי למתנת שכ"מ למה אמר מהיום הא בלא מהיום ג"כ קנה משא"כ הכא דאמר ג"כ אחריך י"ל שהיה כוונתו לאחר המתנה ולמעת שאני בעולם ומ"מ הוצרך לומר להאחריך מהיום כדי שלא יהיה הראשון יכול למכור:
יב סָעִיף ז אחריך ליורשי והיה לו בת. עסמ"ע ס"ק כ"ה ובס"ק כ"ו ומשמע מדבריו שגרס ואחריך ליורשיך משום דק"ל דהא אחריך ליורשי פסק הרב לעיל דאפי' מכר הא' שהיורשין מוציאין מיד הלוקח והוא מטעם דהאומר אחריך ליורשי כאומר מעכשיו דמי כמ"ש הרמב"ן וא"כ הוי מוחזק ולא ראוי כמ"ש הרמב"ן בהדיא והש"ך ס"ק ח' גרס ואחריך ליורשי וכתב באמת דגם בעל יורש ודלא כסמ"ע ע"ש והוא תמוה מאוד דהא בהדיא פסק הרב דאפי' שאר יורשין אין עומדין במקומה ומכ"ש הבעל ובב"ש בסי' צ' סעיף ב' תירץ דאפי' אם הא' א"י למכור מ"מ ה"ל ראוי כיון שלא בא לידו וכמ"ש המרדכי והוא ג"כ תמוה מאוד דהא ליורשי כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו ודאי הוי מוחזק כמ"ש הרמב"ן וכן תמה בקצה"ח ומה שנ"ל ליישב בזה והוא דין ברור בעיני דמרא דהאי דינא הוא הרמב"ן בב"ב דף קל"ז וכתב בטעמא דהא מילתא כמו באומר נכסי לך כל ימי חייך אינו ראוי לומר אם קדם ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא לזה הקנה כל ימי חייו ומכאן ואילך זכות שיש לו בנכסי' משוייר לו וליורשיו ה"ה כשאומר נכסי לך אחריך ליורשי היא הטעם שהרי לא מועט להם ליורשיו כלום אלא פי' השיור ששייר במתנתו במה שנתן להאחר ואמר נכסי לך דהיינו שמשייר מתנתו ואינו נותן אותן רק כל ימי חייו ואחר כך כלה מתנתו וחוזר ונעשה ירושה ליורשיו מש"ה לא מהני מכירת הא' משא"כ באומר נכסי לך ואחריך לפ' שהנותן סילק עצמו מהנכסים בלי שום שיור ומש"ה כשמכר הא' מהני כיון שנפקע זכותו של הנותן וזכותו של השני עדיין לא בא כו' העתקתי לשונו בשינוי קצת לפרש יותר ולפ"ז נ"ל חילוק ברור בין שכ"מ לבריא דבשלמא שכ"מ שמצוה מחמת מיתה דלא מסיק אדעתיה שיחיה ויהיה לו עוד בנים ויורשים אחרים דאז כשאמר אחריך ליורשי יכולין לפרש דבריו דהיינו שמשייר במתנת הא' דאחר מיתת הא' יתבטל מתנתו ולא נתן לא' רק לכל ימי חייו וממילא נשאר להיורשים שראויין לירש בשעת מיתה ולא להיורשים של שעת מתנה ועוד דעיקר הוכחה שלא כוון להיורשים שהיה לו בשעת מתנה הוא מדלא אמר ואחריך לי כמו שאבאר לקמן ובשכ"מ במצוה מחמת מיתה ל"ש לומר לי כיון שצוואתו היא לכשימות וא"כ ע"כ כוונתו על היורשין של שעת מיתה וממילא אחר מיתת הראשון ירושה הוא ליורשים כדמעיקרא ומש"ה אפילו מכר הראשון מוציאין מהלוקח מטעם שכתב הרמב"ן כנ"ל משא"כ בבריא שמקנה ואומר נכסי לך ואחריך ליורשי והיה לו בת דהדין מבואר בהרמ"א דאפילו נולדו לו אח"כ בנים זכתה בהן הבת ולפ"ז א"א לפרש דבריו ששיורא שייר במתנתו ולא נתן לראשון רק כל ימי חייו ובמה שאומר ואחריך ליורשי לא בא רק לפרש השיור ששייר במתנת הראשון דהיינו שלא נתן לו רק לזמן ימי חייו כמו שכתב הרמב"ן דא"כ לבניו בעי מיהוי דכיון שכלה זמן מתנת הראשון ונפלה לפני בניו בירושה דממילא כמו שאר מתנה שיש בו שיור ובניו הן הן היורשים גמורים וכיון שפסק זכתה בהן הבת ע"כ צ"ל דמתנת הראשון לאו שיור הוא רק שנתכוין למתנה גמורה להבת שקרא אותה יורשי שהיא יורשה כעת ובודאי מיירי שהקנה בק"ס כבשאר מתנת בריא דבלא"ה לא קנתה הבת וכיון דלמתנה נתכוין ולאו שיורא הוא דינו שוה לאומר אחריך לפלו' ומכירת הראשון מכירה לכ"ע וראוי הוא לגבי בעל ואם מתה בחיי המקבל הן של יורשי ראשון רק יוצאי חלציו בכלל האחריך הן דלהן כוון בשעת אמירה כמ"ש הסמ"ע ולפ"ז א"ש דברי הרב בהג"ה דבריש דבריו שכ' דאם אמר אחריך לי או ליורשי אם מכרן כו' מיירי בשכ"מ דמיניה מיירי לעיל בכל הסי' ובסיפא בהא דאחריך ליורשי והיה לו בת ע"כ מיירי בבריא וע"ז כתב ג"כ בסוף דבריו דאם נולדו לו בנים אח"כ וזה כבריא ולפ"ז א"ש ע"כ מ"ש הרמ"א דרק י"ח בכלל ולא שאר יורשין ומטעם שכתבתי ולפ"ז בשכ"מ שאמר ואחריך ליורשי ונתעברה אשתו בחליו אחר אמירתו ומת זוכה גם העובר דגם הוא יורש של שעת מיתה עי"ל דהנה בס' מחנה אפרים בשם הרב בכ"מ כתב דאפילו מאן דס"ל דאחריך ליורשי לא הוי כאומר מעכשיו מ"מ כאומר אחריך לי או ליורשי אמרי' כי היכא דלגבי עצמו שייר הגוף ה"נ שייר לגבי יורשיו כיון דבדיבור א' נאמרו ובס' הנ"ל תמה על זה דהא כיון דאמר אחריך לי לא נתן להמקבל רק פירות ושייר הגוף לעצמו וכיון שכן כי מת המקבל מדינא יחזרו ליורשי נותן ע"ש ולפמ"ש ל"ק כלל דהא כשאמר לי או ליורשי ע"כ היתה כונתו דכשיהיה הוא בחיים יוחזר לו ואם ימות קודם מיתת המקבל יוחזר ליורשיו שיש לו כעת ואף אם יוולדו לו בנים אחר כך לא יטלו הן ולמתנה ליורשיו שיש לו כעת נתכוין כשלא יהיה בחיים וסד"א דדמי לאומר אחריך לפלו' כמש"ל ויועיל מכירת הראשון קמ"ל כיון דבדיבור אחר נאמרו אמרינן דגם ליורשין שייר בעין יפה ולפ"ז א"ש דשני הדינין שכתב הרב מיירי בבריא רק דברישא כיון שאמר לי או ליורשי לא מהני מכירת הראשון וכמש"ל ולפ"ז א"ש דלא תקשה כיון שהטור ושאר הרבה פוסקים סברי דדוקא באחריך לי הוי כמעכשיו ולא באמר אחריך ליורשי והאיך כתב הרב בלי שום חילוק ולפמש"ל א"ש דכיון שאמר אחריך לי או ליורשי כ"ע מידו וכמש"ל היוצא מזה דלא אמרינן אחריך ליורשי כאומר מעכשיו דמי רק בשכיב מרע אבל לא בבריא אם לא שאמר אחריך לי או ליורשי:
יג סָעִיף ז זרעה עומד במקומה ונראה דדוקא אותו הזרע שהיה בשעת אמירה אבל אם נולד אח"כ לא קנה דאין אדם מקנה לדבר שלב"ל וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל פ"ז וז"ל שלא אמרו ואחריך לפלו' רק למי שהיה בעולם אבל למי שאינו בעולם לא ע"ש:
יד סָעִיף ז ואחריך ליורשיך י"א דהוי כאילו אמר עסמ"ע מה שהקשה ע"ז ולפענ"ד דגם כאן יוצא חלציו בכלל כמבואר בסעיף ט' ורמ"א לא הגיה שם רק דקמ"ל דלא נימא מה שכתב ואחריך ליורשיך שופר' דשטרא הוא קמ"ל דשאר יורשים שאינו י"ח אינן בכלל ומ"ש הסמ"ע ס"ק ך"ז ובזה נתישב קושית הב"י כיון למה שהקשה בב"י מה"ת לא יירשו שאר יורשין הא יורשי הסבתא הן אמנם נלפע"ד שהעיקר כוונתו על יורשין של שעת מיתה ואף שבד"מ ג"כ תמה עליו אפשר לומר דהיינו באחריך ליורשי שהכוונה על יורשים שיש לו עכשיו כמ"ש הרמ"א בהי' לו בת ונולדו לו בנים והטעם דתלינן שהיה כוונתו על היורשין שיש לו עכשיו ולא על היורשין שיהיה לו בשעת מיתה הוא משום דאמרינן אילו היה כוונתו על היורשים של שעת מיתה היה לו לומר ואחריך לי משא"כ באחריך ליורשיך מה"ת לא נאמר שכונתו על יורשים של שעת מיתה וראיה לזה דכל הפוסקים חתרו למצוא נ"מ במה שאמר ואחריך ליורשיך וכתבו דנ"מ לענין מכירה לכתחילה ולענין מתנת שכ"מ ואם נאמר דכוונתו על יורשין של שעת מתנה לא הקשו כלום דהא נ"מ אם יהיה לו בנים אלא ודאי דסתם לשון יורשין תלינן שהוא על יורשין שהוא של שעת מיתה וא"כ גם שאר יורשין ראויין לירש:
טו סָעִיף ח בעל לוקח עיין קצה"ח מה שהשיג על תשובת מהרש"ך בנידן שאמר ואחריך לבנים הנולדים מגופה ויפה השיג דכיון שבידה שלא להכניס לבעל אמרינן דלא היה כוונתו רק שלא להכניסו לבעל רק שלא קנה מטעם דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ע"ש:
טז סָעִיף ט נכסי לאמי עש"ך ס"ק י' שכתב דבחיי אם אביה אינו מדוקדק וצ"ל בחיי אמה ע"ש ולפי הגירסא שלפנינו הוא והיה לו בת א"ש דבת שלו היא גם כן יורשיה של אמו ולא שייך כאן לומר דכאומר מעכשיו דמי מטעם שכתבתי לעיל:
יז סָעִיף יג דלא כתב ליה עש"ך ספ"ק י"ז (ויש שם ט"ס וכצ"ל לדינא העליתי שם דבעינן כתיבה וע"ש ותיבת מסיר' ט"ס):
א סָעִיף א ואחריו. וה"ה אם אמר נכסי לך ואם תמות לפלוני כ"כ הטור בשם ר' יונה ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ו' וסי' קמ"ז ק"נ קס"א קס"ה וקפ"ב ובשאלות השניות סי' רכ"ג ורכ"ד וח"ב סי' קצ"ו רס"ד ש"ט ושכ"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ח וסי' נ"ח:
ב סָעִיף א הקדישה. פי' והראשון ראוי ליורשו ואע"ג דשכ"מ יכול לחזור ממתנתו שנתן כבר וליתנה לאחר שאני הכא דלא חזר מהראשון שהרי עדיין בדעתו שיהיה לו כל ימי חייו אלא שלאחר מותו יהיה להאחר או להקדש וכיון דניח' ליה שיזכה בהן בחייו תו אין לירושה הפסק וכל זה מיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפוטרופוס נתכוין כגון ששייר מקצת או שאמר בפירוש למתנה גמורה או בא' משאר דרכים שנתבארו בסימן רמ"ו. סמ"ע:
ג סָעִיף א ליורש. עיין בתשובת מ"ע סי' נ':
ד סָעִיף א בערכאות. פי' ובערכאותיהן לא אמרו ירושה אין לה הפסק ועיין מ"ש בס"ס שמ"ט בהג"ה דל"ת מזה. סמ"ע:
ה סָעִיף א הבריא. דקדק וכתב מתנה דבל' ירושה אין הבריא יכול ליתן. שם:
ו סָעִיף א ששייר. וה"ה בשכ"מ אם אמר מהיום וכ"כ הרמ"א בס"ז בהג"ה שכן עיקר ועי' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ט. ש"ך:
ז סָעִיף ב ופירש. עי' בתשובת ן' לב ס"א דף מ"ד וס"ב סי' ל"ה ובתשוב' רש"ך ס"ג סי' י"ב וי"ג ובתשובת רמ"א סי' צ"ב ובתשו' רשד"ם סי' רל"ב ושכ"ה:
ח סָעִיף ב ואמר. או שאמר כצ"ל וכך הוא מבואר בב"י וק"ל. ש"ך:
ט סָעִיף ג ראשון. ז"ל הטור שלא זיכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד השני א"א לשלישי לזכות בו שהרי כל זמן שהוא ביד הראשון הכל שלו גוף ופרי שהרי יכול למוכרה כו' ע"ש ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ט ובתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ט וסי' צ' וקי"ד:
י סָעִיף ג אסור. כדי שיקויים דברי הנותן דרצונו היה שיבא ליד השני אחרי מיתתו דהראשון. סמ"ע:
יא סָעִיף ג עצה. (ובראוי ליורשו המשיא עצה למכור צדיק גמור מקרי שיעצו להחזיר הירושה בדין התורה מהרי"ט צהלון סי' פ"ו בני חיי):
יב סָעִיף ג למת. פי' הנ"י שזרקן על המת יותר מהצריך לו דליכא בו צד מצוה וממיל' יש בו עבירה וכמ"ש הט"ו בסי' שמ"ט דעובר בבל תשחית ומרבה עליו רימה ומנוולו וה"א דאין מעשה הראשון בזה קיימין קמ"ל. סמ"ע:
יג סָעִיף ד כלום. ואם הוציא השכ"מ הדבר מתחת ידו כגון שנתנו לשליש מתנתו קיימת דקונה מיד כן מוכח מדברי הב"י בס"ס קכ"ה ע"ש ש"ך:
יד סָעִיף ד יקדם. רשב"ם מפרש זה מלתא בטעמו דהנותן באחריך לפלוני כונתו דמיד שהראשון א"צ לנכסיו הללו יזכה בהן השני אחריו והיינו משעה שמתחיל הראשון להיות גוסס אבל סתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה כונתו שלא יצא הממון מתחת ידו להמקבל עד שתגמור מיתתו נמצ' דחל קנין אחריך לפ' בשעה שהראשון גוסס קודם שחל המתנה דהראשון להמקבל ממנו דהיינו אחר יציאת נשמתו וק"ל. סמ"ע:
טו סָעִיף ה מגבים. דאין הב"ד עושין איסור להגבות מהגוף דהא אסור למכור אותן לשנות דעת הנותן אבל נראה פשוט דאם הלוה עצמו הגבהו למלוה שלו בחובו או לאשתו בכתובתה מה שעשה עשוי דלא גרע מאם עבר ומכר ואין לו' בזה דשומא הדרא ואין למלוה עליו אלא שעבוד דהא אם הגבהו הלוה ברצונו נתבאר בסי' ק"ג דלא הדרא. שם:
טז סָעִיף ו כלום. קמ"ל בזה דלאחר מיתתו אפי' הפירות אינו גובה מנכסים אלו משא"כ בחייו וכמ"ש לפני זה. שם:
יז סָעִיף ז מוציא. הטעם דהא אין להראשון בהנכסים אלא הפירות כל ימי חייו והגוף מהיום להשני ואין כח ביד הראשון למכור לאחרים מה שאין לעצמו זכות בו דהיינו הגוף. שם:
יח סָעִיף ז חולקין. פי' דס"ל דאפי' בכה"ג אמרינן דירושה אין לה הפסק כיון דעכ"פ זכה בפירות כל ימי חייו זכה גם בגוף אבל ג"כ מודים דאין כח ביד הראשון למוכרו באם אמר מהיום לפלוני. שם:
יט סָעִיף ז שני. דהא השני זכה בהגוף מהיום בעודו בחיים דלא נתן להראשון מהיום אלא הפירות. שם:
כ סָעִיף ז זרעה. וה"ה זרע זרעה לדורות דכל האומר ליורשי דעתו על היורש המוקדם שראוי ליורשו מן הדין וכיון דבשעת אמירה והנתינה היה לו בן או בת דעתו היה עליהן ועל כל יוצאי חלציהן שאז מוקדמין אפי' לאביו של הנותן וכ"ש קודם אחיו ובני אחיו וכיון דקי"ל דאחריך לאו כאומר מעכשיו אם מתה הבת ולא הניחה שום א' מיוצאי חלציה ה"ל שאר קרובים כאחרים כיון שלא היה דעת הנותן עליהן וה"ל כאומר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ומת השני בחיי הראשון דנשארו הנכסים ביד יורשי ראשון ואם בשעת האמירה והנתינה לא היה לו בן או בת רק אח אותו האח עם יוצאי חלציו דינם כדין הבת עם יוצאי חלציה דלעולם אמרינן דמה שאמר ואחריו ליורשי דעתו למי שהיה באותה שעה ראוי ליורשו ויוצאי חלציו ובזה נסתלקה תמיהת הב"י ע"ש. שם:
כא סָעִיף ז במקומה. והבעל ג"כ יורש אותה נ"ל ודלא כסמ"ע וע"ל סעי' ט'. ש"ך:
כב סָעִיף ז מחיים. בטור כתוב דאם היה להבת בעל הוא קודם ליורשה משאר קרוביה ואפי' מבניה כיון דאמר מעכשיו וזכתה בו מחיים והבעל יורש את אשתו אפי' קודם לבניה ואביה. סמ"ע:
כג סָעִיף ז ליורשיך. עיין בסמ"ע שהאריך בביאור דין זה וכת' שהוא נגד הש"ס וא"א ליישבו לפי הגירסא בעובדא דסבתא כו' והניח דברי הרמ"א בצ"ע ע"ש:
כד סָעִיף ז לשופרא. וסיים שם וא"כ ה"ל כשאר שופרי דשטרי שכותבין שיהא לו רשות למכרו ולמשכן ולעשות בו כל חפצו עכ"ל ור"ל והרי הוא של זה שנתנו לו ויכול למכור וליתן לכתחלה להגבות לב"ח ככל שאר קנינים שלו. סמ"ע:
כה סָעִיף יג שמעון. ואע"ג דבשעה שנתן שמעון ללוי כל זכות שיש לו בה עדיין לא באה המתנה ליד שמעון מ"מ כיון דראובן כת' בל' מתנה לשמעון במעכשיו אם יעבור לוי והרי עבר ה"ל כאלו בא ליד שמעון בשעה שנתנו ללוי טור בשם הרא"ש ע"ש סי"ג. שם:
כו סָעִיף ח לאשה. ע' בדברי הט"ו בא"ע ר"ס צ"א ובב"ש שם ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קל"ה:
כז סָעִיף ח בפירוש. זהו ל' הרמב"ם ולדידיה מהני כשא"ל כן בפי' אבל להרא"ש והטור דס"ל דהרוצה ליתן לבתו ושלא יהא להבעל ממנו אפי' הפירות צריך לפרש שגם לבתו אינו נותנו לכל דבר כי אם לדבר פלוני וכמ"ש בי"ד סי' רכ"ב ובא"ע סי' פ"ה צ"ל דה"נ ה"ל כאלו אמר להאשה עד"ז מיהו י"ל דוק' התם דנותן לבתו להיות לה עולמית צריך להתנות כן אם רוצה שלא יהא לבעלה אפי' הפירות משא"כ הכא דלא נתן לה לעולמית שהרי א"ל ואחריך לפלוני. סמ"ע:
כח סָעִיף ט ליורשיה. כן הוא ברמב"ם ועיין במ"מ שם וכן משמע מהמחבר דאל"כ תיקשי מ"ש הרמ"א בהג"ה ולפ"ז לשון בחיי אם אביה אינו מובן לי וצ"ל בחיי אמה ואין בידי להגיה כל הספרים ודוק עכ"ל הש"ך ועיין בתשובת שב יעקב חח"מ סי' י"ז מ"ש בזה ע"ש:
כט סָעִיף ט יורש. והוא קודם אפי' לזרעה כנ"ל. סמ"ע:
ל סָעִיף י וכיוצא. פי' כגון שאר מיני סחורות כי בל' מטלטלין מסתמא אינו משמע אלא מאני תשמישו עד שיפרש כל מטלטלי טור בשם הרמ"ה. שם:
לא סָעִיף י הכל. חוץ מס"ת וכמ"ש בסי"ב ובתשובת מבי"ט פסק דאף שאר ספרים לא הוי בכלל לשון מטלטלים והוכיח כן מלשון הטור וק"ל. ש"ך:
לב סָעִיף י המטלטלים. ואע"ג דבעלמ' אמרינן עבדים הוקשו לקרקעות שאני במתנה דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם בכלל מטלטלין הן כיון דניידי. סמ"ע:
לג סָעִיף י התחתונה. דאין דרך בני אדם לטלטלה לאחר שהוקבעה במקומה ואף בשעה שרוצה לנקרה מנקרה במקומה משא"כ רחיים העליונה דבשעה שבא לנקרה ולתקנה צריך לטלטלה וללוקחה ממקומה. שם:
לד סָעִיף יא נכסי. שכל דבר שרגילין ומותר למכור כשצריכין למעות בכלל נכסי הוא ע' בתשו' מהרי"ט סי' ל"ג ובמבי"ט ח"א סי' צ"א וח"ב סי' ק"ה ורפ"ח ובתשו' מ"ע ס"ס קי"ג:
לה סָעִיף יא ספרים. ע' בתשו' רמ"א סי' ג' ובתשובת רשד"ם סי' ר"ג:
לו סָעִיף יא תפסו. ע"ל סי' ר"נ ס"ג בהג"ה וסי' ש"נ ס"ב וס"ז בהג"ה ועמש"ל סי' כ"ה:
לז סָעִיף יג קנה. דברי המחבר תמוהין דכיון דשייר ליורשיו ה' זהובים לא הוי מתנת שכ"מ כדלקמן סי' ר"נ ס"ד וא"כ לא קנה דבעי כתיבה ומסירה וכן הביא בב"י ס"ס ס"ו תשו' הרשב"א וז"ל הקנאת שטר איתא במתנת שכ"מ באמירה בעלמ' והוא דהוי מתנה בכולהו נכסי עכ"ל ותשובת הרשב"א בטור קאי אלעלמא היכ' דלא שייר ע"ש והיה אפשר ליישב לפי מ"ש הסמ"ע בסי' ר"נ סי"ב בהג"ה וצ"ע וע"ש סי"ז בהג"ה. ש"ך:
לח סָעִיף יג בריא. עמ"ש לעיל סי' ס"ו ס"ג דיש חולקין ע"ז. שם:
לט סָעִיף יג כתב. כלומר כיון דלא כתב ליה דבאמירה לחוד מהני באג"ק וכמ"ש בסי' ס"ו וכן צריך לפרש ל' תשובת הרא"ש שבטור אבל לדינ' העליתי לשם דבעינן כתיבה ומסירה וע"ש עכ"ל הש"ך (עיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' קע"א במי שצוה מחמת מיתה שכל בגדיו ומלבושיו יתנו לפלוני קרובו כו' ע"ש):
מ סָעִיף יג היורשים. ולא אמרינן דהוי הפקר דודאי לא היה דעת הנותן להפקירן אלא שסילק היורשים מהם אדעתא דהכי שיקנה חבירו ומאחר דלא קנאם נשארו בחזקתן וזכו בהן היורשים כ"כ הטור בשם תשו' הרא"ש. סמ"ע:
א סָעִיף א וירושה אין לה הפסק. עיין בתשובת רע"ק איגר זנ"ל ס"ס קל"ב שכתב וז"ל בהא דקיי"ל דנחלה אין לו הפסק מסתפקנא באומר נכסי לבן אחי ואחריו לפלוני ובאותה שעה היה אחיו חי ואח"כ מת אחיו קודם שמת המקבל בן אחיו וכמו כן באומר נכסי לפלוני ואחריו לבן אחי ואחריו לפלוני ומת אחיו קודם שמת המקבל הראשון וכשבאו הנכסים אח"כ ליד ב"א ראוי לירש בנכסים אלו כיון דאז מת אביו אח הנותן חם גם בזה אמרינן דנחלה אין לה הפסק. דאף דהריב"ש סי' קס"ז כ' דבאומר נכסי לפלוני ואחריו לבני דא"י להפסיקו ממנו י"ל דוקא היכא דבשעת מתנתו היה ראוי לירש בזה אמרינן דזוכה משום ירושה אבל כל דבשעת נתינה לא היה ראוי ליורשו וכבר חל עליו שם המתנה לענין אם יהיה אחיו חי דמ"מ יקח הוא הנכסים מדין מתנה בזה י"ל דיש לו הפסק או דנימא דכל שעתה בשעה שהנכסים בידו היה ראוי לזכות בהם משום ירושה זוכה בהם משום ירושה ואין לו הפסק. ואף לשיטת הרמב"ם (דבש"ע ס"ב) דבאומר בפירוש לא משום ירושה רק משום מתנה יכול להפסיקו וה"נ בנ"ד כיון דבאותה שעה שנתן היה אביו חי ולא היה בכחו להורישו ובודאי גמר ונתן לשם מתנה מ"מ י"ל דדוקא בעוקר בפירוש זכות ירושתו משא"כ בסתם י"ל דכוונתו שיזכ' בכל זכיות שבעולם וכשמת אחיו זכה בהם מדין ירושה. ומדברי הרמב"ם שכ' דבבריא שנותן נכסיו לבנו ואחריו לפלוני דמהני וביאר הה"מ הטעם כיון דבריא א"י להנחיל רק מדין מתנה ולא משום ירושה הרי אף שאח"כ כשמת אביו יש לו גם זכות ירושה מ"מ נפסק ממנו לפלוני וה"נ בנ"ד הא כבר כ' מהרי"ח בתשו' ח"ב סי' ו' וסי' ע"ד דדברי הרמב"ם רק בבריא שנותן לבן בין הבנים אבל בנותן לבן יחידו לא זכה אחריך א"כ אין ראיה לנ"ד דדוקא התם דגם עתה מחזיק הנכסים רק בתורת מתנה לא בתורת ירושה דלענין ירושה כל אחיו שוין בו משא"כ בנ"ד דעתה יכול לזכות בו גם מדין ירושה י"ל דאין לו הפסק וצ"ע עכ"ל ע"ש עוד מה שתמה על דברי הה"מ הנ"ל:
ב סָעִיף א שנהגו לדון בערכאות של עובדי כוכב ם. עבה"ט וכ' בס' קצה"ח וז"ל זהו מדברי ריב"ש ובתשובת תשב"ץ ח"א סי ס"א חולק על האי דריב"ש וכ' שם ח"ו להפקיע זכותו ולאבד זכות ישראל ע"ש ומהרי"ט חח"מ סי' ו' הסכים להתשב"ץ עכ"ל. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קמ"ב שהביא ג"כ הא דהתשב"ץ וכ' דפשוט אילו ראה רמ"א דברי התשב"ץ לא חלק עליו כי דבריו נראין ויותר נ"ל דריב"ש נמי לא אמרו אלא בעובדא דיליה דהרי משמעות לשון מתנה איננו ירושה אלא בלשון התורה במי שראוי ליורשו הוי מתנה ג"כ ירושה אבל אי הוי ברור לנו שאין כוונת השכ"מ ללשון התורה הרי גם דין תורה הוא שמתנה הוא ולא ירוש' ויש לה הפסק וכיון שבכוונה ובלשון תליא מלתא ואלו האנשי' לא הכירו לשון התורה כי כל הנהגותיהם בערכאות של עובדי כוכבים היה א"כ גם דין תורה הוא שמתנה הוא ולא ירושה אבל חלילה לעלות על הדעת לעקור חקי ומשפטי התורה אפי' כחוט השערה וקרוב לזה כוונת הסמ"ע סימן שס"ט סק"כ עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' שס"ט סי"א סק"ג:
ג סָעִיף א אלא מה ששייר. עבה"ט בשם ש"ך שכ' וה"ה בשכ"מ אם אמר מהיו' וכ"כ הרמ"א בש"ז כו' ועיין בתשובת רע"ק איגר ס"ס קל"ב שכ' דברי הש"ך תמוהים דמה זו ראי' הא בהג"ה שם מיירי באומר ואחריך לפלוני מהיום ומהני מהיום שיכול להפסיקו כיון דהב' זוכה למפרע אבל הכא לענין שנתן לראשון מהיום י"ל דירושה אין לה הפסק אך מ"מ לכאורה הדין כן מסברא כו' ע"ש:
ד סָעִיף ז אבל מה שכותבין כו' ויש חולקין. עי' בתשו' שבו"י ח"ב סי' קכ"ב שכ' דהאי ויש חולקין לא קאי אמ"ש מקודם אם מה שכותבין כו' שהוא מדברי הר"ן פרק י"נ כי באמת דעת הר"ן בזה היא חלוטה ?ומוסכמת ממנ"ל. רק קאי אדין שלפניו במ"ש ואחריך ליורשיך מעכשיו וכן מבואר בב"י להדיא כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רפ"א ס"ז ס"ק י"ב:
ה סָעִיף יא אמר נכסי כו' אבל ס"ת כו'. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ג שכ' וז"ל ומה שנסתפק על ס"ת אם נכלל בכלל המתנה שכתוב בה שנותן כל הספרים שלו לא ידעתי מקום ספק בזה ואדרבה כל הספרים שלנו שנדפסו על הנייר אינם נקראים ספר כ"א בל' מושאל מספר תורה כו' ומ"ש מעלתו כיון שאסור למכור ס"ת יש כאן עכ"פ ספק כמו גבי נכסי לפלוני בפרק מי שמת כו' לא דק דאין הכוונה הואיל ואסור למכור ס"ת לא כוון הנותן לס"ת דודאי אם היה ס"ת קרוי נכסי אין אנו משגיחין במה שאסור למכור ואזלינן אחר מה שנכלל בלשון המתנה אבל הספק שם בגמ' דכיון שאינו רשאי למכרו לא מקרי נכסי אבל בנ"ד שכתוב במתנה שנתן לו כל הספרים וכיון שס"ת בכלל ספרים הוא אין כאן שום ספק שגם הס"ת נקנית לו במתנה עכ"ל. ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' קמ"ג שאלה כיוצא בו בא' שצוה וחילק נכסיו ונתן כל ספריו לשנים מבניו והניח אחריו ס"ת שוה כמה מאות אדומים ונסתפקו היורשים אם ס"ת בכלל ספריו או לא והביא שם דברי הנו"ב תניינא הנ"ל ונשא ונתן בענין זה ומסיק וכ' בהא סלקינא דלהפוסקים דטעמא דהאיבעיא פ' מי שמת הנ"ל משום עוצם חשיבות ס"ת מזהב ואבני בדולח אפשר אינו בכלל סתם נכסי אם לא פירש להדיא ה"נ הוי ספיקא (דמה"ט אפשר איננו בכלל סתם ספרים) וכיון דהיורשים מוחזקים אין להוציא מחזקתם אע"ג דהכא הוי ס"ס ספק כמאן דמפרש טעמא משום דאסור למכור וזה לא שייך הכא ואפילו את"ל כמאן דאמר טעמא משום חשיבות הא הוי ספק תיקו בש"ס מ"מ לא מוציאין ממון בס"ס ועוד הא כתב הב"ח בח"מ סי' צ"ז (עש"ך שם ס"ק י"ג) דהיינו דוקא לדורות ראשונים שהיו לומדים מס"ת כו' מכ"ש ס"ת כי האי דחשיב ושוה כמה מאות אדומים ומכ"ש אם הבנים האלו הם ת"ח טפי מאחריני הרי קמן כוונת הנותן שהם יעסקו בתורה בהספרים העשויים ללמוד מתוכם משא"כ ס"ת מאי אולמא דהני מהני ע"כ צריך ראיה ברורה להוציא מחזקת היורשים עכ"ד מ"ש. ועיין בתשובת ח"ס חלק ששי סי' נ"ג אודות צוואה שכתוב בה שכל הספרים שלו לבנו אפס מהספרים שיש לבנו כמותם מכבר יתן אותם לחתנו כו' ונמצא כמותם ביד הבן מכבר הרבה ספרים שקנה לעצמו וגם איזה ספרים מה שנתן לו אביו וטען הבן שכוונת אביו היה רק על אותן הספרים שיש לו מאביו במתנה ונמצאו עתה בעזבון גם כן כמותם אותם יתנו לחתנו והם ספרים מועטים וחתנו טוען שכוונת המצוה היה על מה שיש להבן אפילו מקנת כספו נמצא רוב ספרים לחתנו ומיעוטא דמיעוטא להבן. והשיב דהדין עם הבן חדא מטעם אומדנא דלא היה דעת האב לאעבורי אחסנתא כ"כ הרבה ודי באותו המיעוט אבל לא להרבות אשמה ושאין רוח חכמים נו"ה ומכ"ש בספרים דבלא"ה אומדן גדול הוא לטובת הבן שהרי מש"ה תקנו קדמונינו בשטח"ז לכתוב חוץ מספרים וקרקעות מטעם דנקרא שם הבעלים עליהם ולא יסוב לשבט אחר כו' (עמש"ל סי' רפ"א ס"ז) ועוד דלשון השטר נראה נמי זכות היורש כו' והאריך בזה ומסיק וכ' ע"כ נלע"ד לא לבד מטעם יד בעה"ש על התחתונה אלא גם מעיקר דין מאומדן דעת הנותן ומהבנת לשון השטר הדין עם הבן ואין להחתן אלא אותן הספרים הנמצאים בעזבון שכבר ניתן להבן כיוצא בהן בחיי אביו ע"ש:
ו סָעִיף יא הכל בכלל נכסים. עיין בתשובת משכנות יעקב סימן ס"ח במעשה בש"מ שאמר כל נכסי לבני הקטנים שמאשתי השניה והיה בעזבונו מלוה ע"פ משכון מקומות בבהכ"נ ונפל ספק אי הוה מלוה זו בכלל כל נכסי והשיב לע"ד נראה דאין זו בכלל כל נכסי וראיה מסוגית הגמרא (ב"ב ק"נ ע"ב) דאמר זוזי איקרי נכסי כו' שטרא איקרי נכסי כו' ואי נימא דהא דזוזי איקרי נכסי הכוונה אפי' במלוה ע"פ למאי צריך תו למבעי אי שטרא איקרי נכסי הא כל שטר יש לו מלוה עליו א"ו דמלוה ע"פ לחוד לא מקרי נכסי כלל וזוזי דאיקרי נכסי הכוונה על מעות בעין כו' וכן משמע מהך (דף קנ"ב ע"א) דמתנת ש"מ שכתוב בה קנין כו' שאם אמר הלואתי לפלוני דלשון הגמרא משמע שצריך לומר בפי' הלואתי לפלוני מלבד לשון כל נכסי האמור בתחלת המתנה וע"כ משום דהלואה לא הוי בכלל כל נכסי. אך דקצת יש לדון בזה מטעם המשכנתא שהיא מוחזקת בידו אבל נראה דגם מזה אין להחליט בבירור שיהיו בכלל נכסי כו' ולו יהא הדבר במחלוקת שנויה קשה להוציא מיד היורשים בפרט במתנת ש"מ דהוא דרבנן עכ"ד ע"ש:
ז סָעִיף יא אבל ספר תורה יש בו ספק. עיין במגן אברהם סי' קנ"ג סעיף קטן כ"ב שכ' דכאן מיירי שנתנו לבית הכנסת לקרות בו דבכהאי גוונא אינו רשאי למוכרו עיין שם ועיין בתשובת נ"וב תניינא סי' מ"ג ובהג"ה מבן המחבר שם מ"ש בזה:
ח סָעִיף יא כל מה שמקרי בגד. עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קע"א בא' שצוה מחמת מיתה שכל בגדיו ומלבושיו יתנו לקרובו ונמצא בתוך העזבון איזה אמות בגד צמר גמלים שלקחו לעשות מזה בגד חדש אי גם זה בכלל מלבושיו והביא שם תשו' צ"צ סי' ג' בכיוצא בזה בשטר כתובה שכתוב בו שתקח אשתו כל מלבושיה ונמצא בעזבונו עשר אמות משי שקנה עבורה ופסק שם דזכתה האשה ומביא ראיה מלעילס סי' צ"ז סעיף כ"ה דאין הקדש ובע"ח גובין ממה שקנה לשמה וה"ה נמי אם מת הבעל נוטלת את זה כמו שאר מלבושים כו' והוא ז"ל השיג עליו דאין הנדון דומה דהתם הטעם כיון דקנה לשמה הקנה אותו מיד לאשתו אף שלא נעשה עדיין לכן אין ההקדש או בע"ח יכולים להפקיע זכותה משא"כ היכא דמת הבעל דמסיק הש"ס בכתובות דף נ"ד דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה וא"כ אין לאשה זו שום זכות במלבושים רק מכח לשון התנאי כתובה שתקח כל מלבושיה אם כן הולכין אחר לשון בני אדם דלא נקרא מלבושיה אא"כ שכבר נעשו ומוכנים ללבוש כו' ואם כן ה"ה בנ"ד הולכין אחר לשון המצוה ולא זכה קרובו בהצמר גמלים דזה פשוט באין ספק דאין נכלל בלשון ב"א בכלל בגדיו ומלבושיו כיון שעדיין אינו עומד ללבוש כלל וע"ש עוד דאפילו כבר נעשה ממנו הבגד אלא שלא לבשו אפילו פ"א בחייו לא ברירא כל כך אי זה בכלל מלבושיו להוציא מיד היורשים ע"ש. ועיין בספר עטרת צבי שהביאו בקצרה וכ' דבשו"ת שלו סי' כ"ג הוכיח באם כבר עשה הבגד אע"פ שלא לבשו מחוייבים ליתן להמקבל ע"ש. ועיין בתשובת צ"צ סי' י"א במי שנתחייב לחבירו בשטר ליתן לו בגדים טובים יכול ליתן לו בינונים דגם הם נקראים טובים וראיה מב"ב דף ס"ט ע"ב חזינן אי דיקלא טבא הוא כו' פרשב"ם כלומר מן הבינונים כו' ועוד ראיה מר"ה דף ט"ז ע"ב ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינונים כו' אם לא שכתוב בשטר טובים מובחרים או טובים ממש דאז צריך ליתן לו טובים ממש ולא בינונים ע"ש:
א סָעִיף א אין כו'. קלז א' איפסיק ה' כרשב"ג וסוגיא דשם קכ"ה ב' כרשב"ג וכן ספ"י דכתובות:
ב סָעִיף א כגון כו'. כמש"ש לדברי ריב"ב וריב"ב בכה"ג קאמר כמש"ש ק"ל א':
ג סָעִיף א ואפי' אם כו'. מדפריך שם והא שלח רב אחא וברייתא ראשונה ע"כ גם שלישי ראוי ליורשו דאל"כ הדק"ל הא ירש קאמר:
ד סָעִיף א וכן כו'. דלאו דידיה הוא:
ה סָעִיף א שכל. כ"פ הגאונים ג"כ ודלא כרשב"ם שם שכ' דוקא בדלא פירש בלשון מתנה וע"ש קלג א' הגי' שאין לשון מתנה כו' מ' כדברי הגאונים:
ו סָעִיף א ואם כו'. עבפ"ק דגטין:
ז סָעִיף א אבל הבריא כו'. וז"ש שם קלג א' א"ר הונא ש"מ כו' כדשלח כו':
ח סָעִיף ב ואמר. ברמב"ם הגי' או אמר וכ' הב"י דהוא תי' אחר לקושיא הנ"ל דכה"ג אפי' בלשון ירושה כיון שלא באו הנכסים לידם:
ט סָעִיף ג וכן דין כו'. ערשב"ם ד"ה יחזרו כו':
י סָעִיף ג (ליקוט) ואם עבר כו'. דאיפסוק ה' כרשב"ג ול"ת דר"י לטעמיה ואנן קי"ל כר"ל דהא אביי ג"כ ס"ל כוותיה שם דקא' איזהו כו' וכן בספ"י דכתובות וכן רבא בעצמו דפ' כר"ל ס"ל כרשב"ג שם קכ"ה ב' וערשב"ם קלז א' ד"ה דתניא כו' וד"ה ע"כ ל"פ כו' וכ"כ הרא"ש שם והרי"ף שם וש"פ וז"ש בס"ז אין כו' כו' ועמש"ש (ע"כ):
יא סָעִיף ג או נתן כו'. ממש"ש ומודה שאם נתנן כו' מ"ט כו'. ב"י:
יב סָעִיף ג שאין לשני כו'. שם קלו ב' אחריך שאני:
יג סָעִיף ג נתן לראשון כו'. ערשב"ם שם ד"ה דתניא כו' ומיהו לר"ל כו' משא"כ לזמן דלא אקני ליה אלא פירות כמ"ש בגטין מח א' ואזדו לטעמייהו כו':
יד סָעִיף ה היה חוב כו'. עס"ז בהג"ה אמר נכסי לך כו' מ"ש שם בשם הר"ן ע"ש:
טו סָעִיף ו מת כו' כמ"ש בפסחים לא כיון דיכול לסלקו כו' וע"ל סי' קג ס"ו מש"ש:
טז סָעִיף ז אין כו'. עבה"ג ומתני' שם קלו א' מכר האב כו'. רא"ש:
יז סָעִיף ז וי"א דלא כו'. דלא זכה בגוף מעולם:
יח סָעִיף ז וי"ח כו'. ממש"ש קלג א' אר"ה כו' כדשלח כו' ואמרינן קכ"ה ב' דר"ה ס"ל כל האומר כו' ועב"י במחו' א' בשם הרשב"א:
יט סָעִיף ז וכן אם כו'. מהנ"ל דלר"ה הבעל ירית ואף בני מערבא ל"פ אלא משום דס"ל דלאו כאומר מעכשיו דמי:
כ סָעִיף ז ואם הם כו'. ערשב"ם קלז א' ד"ה דתניא ומיהו לר"ל כו' ובמעכשיו מודה רשב"ג כנ"ל:
כא סָעִיף ז והיא כו' הלכך כו'. כמש"ש קלו ב' איתביה ר"י לר"ל כו' אחריך שאני כו' והתניא כו' וכבר כתבתי שבכה"ג מודה רשב"ג דלא קנה אלא פירות:
כב סָעִיף ז או ליורשי. ומכח זה הכריח המ"מ פי' הרמב"ם בס"ד ועבה"ג בס"ט והר"ן הכריח מכח זה גי' הגאונים:
כג סָעִיף ז ואפי' כו'. הוא עובדא דרב ביבי:
כד סָעִיף ז אמר אחריך כו'. הוא עובדא דסבתא לפי גי' שלנו:
כה סָעִיף ז אבל כו' אין כו'. ר"ל יורשים שבאו מצדה ולא מצד אביה וכמ"ש הרשב"ם שם ד"ה ולא היא כו' דליורשיו הראוין כו'. אבל א"א להמצא דין זה אלא בבעלה וכעובדא דשם או שהנותן נקיבה וכמ"ש קנט ב' א"ל ר"ש תניתוה כו' ה"ד כו' אלא וכו' וכ"כ ב"י בשם לפי גי' הגאונים ובתרה לירתה למה הוצרך לומר ותי' דנ"מ דיורשי הבת ממשפחת אביה יורשין אותה דלא מפקינן אלא בעל משום דה"ל ראוי אבל לדעת הרי"ף דלמסקנא אחריך לאו כמעכשיו דמי אף כשאמר אין יורשיה ממשפחת אביה יורשין אותה אלא נ"מ כו' ע"ש ואע"ג שבגמ לא מפיק אלא בעל ה"ה לשאר יורשיה וכמש"ש קיד ב' מה אשה כו' וכן שם קנט ב':
כו סָעִיף ז אא"כ כו'. שם דבר זה כו' ובכה"ג אף בני מערבא מודי כנ"ל:
כז סָעִיף ז אמר נכסי כו'. כן דקדק בד"מ מדברי הטור מדין שקדם אבל אם אין לה זרע כו' וכ' ונ"ל הטעם דהואיל ובשעת המתנה לא ה"ל לשאר יורשים לירש כו' ודבריו תמוהין והטעם נמש"ל ובהדיא כ' הרשב"ם שם בד"ה ולא היא כו' ומעיקרא כי אמר כו':
כח סָעִיף ז אמר נכסי כו' י"א כו'. כ"כ הר"ן לגי' הג' כנ"ל דהוצרך לומר ובתרה לירתה לזרע זרעה שלא יירשה דלירתה דוקא קאמר וכמ"ש מת שני בחיי ראשון כו' ודבריו תמוהים הא בהדיא מסקינן שם לירתי ואפי' כו' והיינו פלוגתייהו ול"ד לשם דירתי היינו בראוי לירש קאמר וכמש"ש וכן הקשה בדרישה אלא הנ"מ כמ"ש בעצמו שאינה רשאי למכור ואם נתנה במתנת ש"מ לא עשתה כלום וכן לענין בע"ח כמש"ש בס"ה וס"ו:
כט סָעִיף ז וי"ח. עבטור סי"ד בשם תשו' הרא"ש:
ל סָעִיף ז אע"פ שלוי כו'. ר"ל אחר שנתן שמעון ללוי ובעת שנתן לא היה אז של שמעון מ"מ כיון שעבר זכה למפרע דהא אפילו בעל יורשה בההיא עובדא דסבתא כמש"ש דבר זה כו' וכנ"ל:
לא סָעִיף ח ולא אמר מהיום. כנ"ל ר"ס ו' אין כו':
לב סָעִיף ט ואלו אמר כו'. כנ"ל דבני מערבא ל"פ בכה"ג והיא שיטת הגאונים אע"ג שיש חולקין בדבר:
לג סָעִיף י (ליקוט) והעבדים כו'. עבה"ג ופשיט לה הרי"ף ממש"ש קכח ב' דרש מר זוטרא כו' אין כו' וכן הוא המסקנא בב"ק יב א' ע"ש (ע"כ):
לד סָעִיף יא אמר לתת כו'. כמ"ש בגמ' דכל מידי דאשכחן דאקרי נכסי הוי בכלל נכסי ה"ה כאן. שם:
לה סָעִיף יב לא קרקעות כו'. עתוס' דב"ק יב א' ד"ה בעינן כו':
לו סָעִיף יב ולא ס"ת. כמ"ש בס' שקדם וז"ש מיהו והיינו לשיטת הרמב"ם בתקפו כהן כו':
לז סָעִיף יג ולא שייר כו'. היינו לשיטת הרא"ש והגה בסי' ר"ן ס"ד דבעינן שיור כדי פרנסתו:
לח סָעִיף יג דשטרות כו'. גמ' דב"ב שם:
לט סָעִיף יג אבל אם כו'. עתוס' ע"ז א' ד"ה אמר. והא דאמר במי כו' ה"מ מתנת ש"מ כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.