א בָּרִיא שֶׁשָּׁלַח כֵּלִים מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: יִנָּתְנוּ אֵלּוּ לְבָנַי, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּתְנוּ לַבָּנִים וְלַבָּנוֹת. הָרָאוּי לְבָנִים, כְּגוֹן סְפָרִים וּכְלֵי מִלְחָמָה, לַבָּנִים; וְהָרָאוּי לְבָנוֹת, כְּגוֹן כְּלֵי מֶשִׁי הַצְּבוּעִים וַחֲלִי זָהָב, יִטְּלוּם הַבָּנוֹת. הָיוּ רְאוּיִים לִזְכָרִים וְלִנְקֵבוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם הַזְּכָרִים. הַגָּה: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחַת, וְנָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְהִתְנָה עִם בָּנָיו הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבָּנָיו עִם הַשְּׁנִיָּה יִטְּלוּ חֵלֶק בַּיְרֻשָּׁה כְּמוֹ הֵם, וְלֹא הָיָה לוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה רַק בָּנוֹת, אֵין לְבַת בִּמְקוֹם הַבָּנִים כְּלוּם (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת).
ב וְכֵן הַמְשַׁלֵּחַ כֵּלִים לְבֵיתוֹ סְתָם, וְהָיוּ בָהֶם כֵּלִים הָרְאוּיִים לְבָנוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם בְּנוֹתָיו; אֻמְדַּן דַּעַת הוּא שֶׁלָהֶן שָׁלַח. וְאִם אֵין לוֹ בָּנוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ בְּנוֹתָיו נְשׂוּאוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם נְשֵׁי בָּנָיו, שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה שֶׁלָּהֶם שָׁלַח. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי דְלֵית לֵהּ אִתְּתָא, אֲבָל אִי אִית לֵהּ אִתְּתָא וַדַּאי לְדִידָהּ שְׁדַר, דִּכְגוּפוֹ דָּמְיָא.
ג שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְבָנַי, בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא בֵּן אֶחָד וּבָנוֹת, הַכֹּל לַבֵּן לְבַדּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים רַבִּים דְּהַכֹּל לַבָּנִים, וְאֵין הַבָּנוֹת בִּכְלָל, וְאִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: לְבָנַי וְלִבְנוֹתַי, הָרָאוּי לְבָנִים לַבָּנִים, וְהָרָאוּי לְבָנוֹת לַבָּנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת), וְכֵן אֵין בֶּן הַבֵּן בִּכְלָלָן. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁצִּוָּה כָּל אֲשֶׁר לוֹ לִבְנוֹ, רַק שֶׁיִּתֵּן סַךְ מָה לְכָל אַחַת מִבְּנוֹתָיו, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן בְּחַיָּיו וְהִנִּיחָה בֵּן, אֵין לְבֶן בִּתּוֹ כְּלוּם, דְּלָהּ וְלֹא לְיוֹרְשֶׁיהָ קָאָמַר, וְעוֹד דְּבֶן בִּתּוֹ לֹא מִקְרֵי בֵן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁאָחֲזוֹ). יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּאִי לֵית בְּרָא אֶלָּא בַּר בְּרָא, וַדָּאי אַבַּר בְּרָא קָאָמַר. הַגָּה: אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ בָּנוֹת (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א). מִיהוּ, אִם אָמַר: לְיַתְמֵי, הַבָּנוֹת בִּכְלָל, כֵּן נִרְאֶה לִי מִתְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ (כְּלָל פ"ה ס"ג). וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: לְיוֹצְאֵי חֲלָצָיו (מהרי"ו בִּפְסָקָיו).
ד מִי שֶׁחִלֵּק נְכָסָיו מֵחֲמַת מִיתָה, וְכָתַב: וְהַשְּׁאָר יַחְלְקוּ ב' אַחְיוֹתַי וְיַתְמֵי אֲחוֹתִי, וְיֵשׁ בִּיתוֹמֵי אֲחוֹתוֹ זְכָרִים וּנְקֵבוֹת גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, כֻּלָּם בִּכְלָל, אֲפִלּוּ נְקֵבוֹת נְשׂוּאוֹת.
ה הָאוֹמֵר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנַי, חוֹלְקִים אוֹתוֹ, פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה וְכָל בָּנָיו מֶחֱצָה. אָמַר: לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְּלוֹנִי, נוֹטְלִים בְּנֵי פְלוֹנִי מֶחֱצָה וּשְׁנֵי הָאֲחֵרִים מֶחֱצָה. אֲפִלּוּ הַנִּפְרָטִים מְרֻבִּים וְהַנִּכְלָלִים מוּעָטִים, נוֹטְלִים הַנִּפְרָטִים מֶחֱצָה. וְאַף אִם יַגִּיעַ לְאֶחָד מֵהַנִּפְרָטִים פָּחוֹת מִלְּאֶחָד הַנִּכְלָלִים, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, וְלֹא הָיָה לִרְאוּבֵן אֶלָּא שְׁנֵי בָּנִים. הַגָּה: וְכֵן הַדִּין בִּשְׁאָר דְּבָרִים. וְלָכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהִתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶׁאִם יָמוּת אֶחָד מֵהֶן יַחְזְרוּ הַנְּכָסִים לִקְרוֹבֵיהֶם, קְרוֹבָיו נוֹטְלִין הַחֵצִי וּקְרוֹבֶיהָ הַחֵצִי (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"א דִזְכִיָּה).
א סָעִיף א ינתנו לבנים כו'. עיין בסמ"ע ס"ק א' ובב"ח השיג עליו כיון דמפרש שינתנו לבניו ודאי דאין בנותיו בכלל כיון דמיעט אותן ולקמן ס"ב שאני דקאמר לבני ביתי כו' וק"ל:
ב סָעִיף א יטלו אותן הזכרים כו' עיין בסמ"ע סעיף קטן ג' וכן כ' הבית חדש:
ג סָעִיף ב לדידה כו'. היינו בסתם אבל במפרש לבניו שבסעיף א' אע"ג דאית ליה איתתא חולקים בנים ובנות ב"ח וע"ש:
ד סָעִיף ה ואף אם יגיע כו'. הלשון מגומגם וצ"ל דה"ק נוטלים הנפרטים מחצה אף שיגיע לו כו' ופירושא קמפרש וכן צריך להיות בטור וברא"ש ודו"ק:
א סָעִיף א ינתנו לבנים ולבנות הראוי כו'. קמ"ל בזה דגם בנות בכלל בניהן בפרט כיון דמתנה הוא דבר הראוי לנקבות לחוד אמרי' דלבנותיו כוון לשלחו ולא מבעי' כששניהן אינן נשואים או שהבנים נשואים והבנות אינן נשואות דיתנו להבנות הראוי לנקבות כיון דצרכי בנות על אביהן המשלח הוא אלא אפי' הבנות נשואות והבנים אינם נשואים אפ"ה אמרי' דדעתו הי' לתנו לבנות כדי לחבבן על בעליהן וכמ"ש בדריש' ע"ש אבל אם שניהם נשואות ודאי כלותיו קודמין דצרכיהן על בניו בעליהן משא"כ צרכי בנותיו דיש להן אנשים שיעשו להן צרכיהן וכמ"ש בסעיף שאחר זה בשלח שיתנו לביתו וכ"ש בשלח שיתנו לבניו ועפ"ר:
ב סָעִיף א היו ראוים לזכרים ולנקבות כו'. פירוש שיש בהן דבר א' הראוי לשניהן:
ג סָעִיף א יטלו אותם הזכרים בפריש' ודרישה הוכחתי דדוקא בזה דאמר יתנו לבני ס"ל הכי משום דל' בני משמע טפי לזכרים מלנקבות משא"כ בסמוך בשלח ואמר שיתנו לביתו דשם יתנוהו לשניהן יחד וכ"כ הטור בהדיא בשם הרמ"ה בס"ח בשלח ואמר שיתננה לבני ביתו ובסעיף ב' בשלח ואמר ליתן לבני ויש דבר הראוי לשניהם כתב בשם הרמב"ם שיתנו לבניו ולא כתב דפליגי אהדדי ע"ש ודוק:
ד סָעִיף א אין לבת במקום בנים כלום ואע"ג דודאי דעתו היה שגם בנותיו יטלו חלק דאל"כ ל"ל להתנות פשיטא דבניו האחרונים יטלו חלק כראשונים מ"מ כיון דמן הדין אין לבנות במקום בנים כלום אין לעקור נחלה דאורייתא אם לא שיתנו בפירוש לאחרים בלשון מתנה:
ה סָעִיף ב יטלו אותם בנותיו כאן מיירי בשוין "בשניהן אינן "נשואות כו' וכנ"ל אבל כששניהם נשואות כלותיו קודמין וז"ש המחבר (והוא מל' הרמב"ם) אח"כ או שהיו בנותיו נשואות ור"ל וגם הבנים נשואים דברישא וסיפא בשוין איירי ☜ אבל ה"ה כשבנותיו נשואות והבנים אינם נשואים דיטלו בנותיו הראוי להן כנ"ל:
ו סָעִיף ג הכל לבן לבדו דדוקא בבריא שאמר יתנו לבני הבנות בכלל כנ"ל כדי לחבבן על בעליהן כשהן נשואות או שיקפצו עליהן לנשאן כשאינן נשואות אבל שכ"מ אין דרכו להעביר נחלה כדי לחבב בנותיו על בעליהן ואפי' אינן נשואות מ"מ כיון דלאחר מיתתו צריכין ליתן להם עישור נכסים אין דרכו להעביר נחלה יותר מזה וכן מבואר בתשובת הרא"ש והביאה הטור ואע"ג דאמר ל' רבים ואין לו אלא בן אחד מצינו בקרא כיוצא בזה ובני דן חושים ובני פלוא אליאב ועד"ר כתבתי ל' התו' שכתבו ז"ל וא"ת א"כ למה הוצרך לומר שיתנו לבנו בלא אמירתו נמי בנו יורשו ולא בנותיו וי"ל דאמרי' דהוצרך לאמרו מפני שידע שכבר נתן נכסיו בצוואת שכ"מ לאחרים ואתא בציווי זה לחזור בו ע"ש מ"ש עוד מזה:
ז סָעִיף ג וכן אין בן הבן בכללן. פי' אם היה לו שני בנים ומת האחד והניח בן לא אמרי' מדאמר לבניו ל' רבים דכוונתו היה ג"כ אבן הבן ואע"ג דבני בנים קרוים בנים מ"מ בל' בני אדם אינו כן אלא אמרי' דכוונתו היה אבן הא' הנשאר לבדו חי:
ח סָעִיף ג ועוד דבן בתו לא מיקרי בן. שם בהגהות מרדכי כתב דבר ברא וכ"כ בד"מ מיהו אין נ"מ כאן דבין כך ובין כך אין כוונתו שם בהאי ועוד כו' אלא לומר עוד ראייה דא"צ הבן ליתן כלום לבן הבת חדא מדאמרי' בגמרא דכל האומר לי כוונתו לי ולא ליורשי ועוד ראיה מהגמר' דאמרי' דשכ"מ האומר נכסי לבני דאין בן הבן בכלל ה"ם כאן לא היה כוונתו אלא אאחותו ולא אבנה וכן מוכח שם בהגמ"ר ע"ש:
ט סָעִיף ג ודאי אבר ברא קאמר עפ"ר שם כתבתי ופירשתי ל' ב"י ונלמד ממנו דאי בשעה שהיה בריא אמר כן והיה לו בנות ובן הבן אזי הבנות יטלו הראוי לבנותיו ואי בשע' שהי' שכ"מ אמר כן אזי הכל לבן הבן כדין אם היו לו בן ובת הנ"ל:
י סָעִיף ג מיהו אם אמר ליתמי כו' עמ"ש בסעיף שאחר זה שם כת' המחבר תשובת הרא"ש שכ"כ:
יא סָעִיף ד גדולים וקטנים כו'. ז"ל הרא"ש הביאו הטור בסי' זה (סעי' ה') בכלל יתמי יש זכרים ונקיבות קטנים וגדולים שלא מצינו חילוק בתלמוד בל' יתומים שיצאו גדולים מכלל יתומים אלא שיש מקומות שתקנו חז"ל תקנה דלא שייכי בגדולים כו' ע"ש:
יב סָעִיף ה פלוני נוטל מחצה. בגמ' יליף לה מדכתיב גבי מנחה והיתה לאהרן ולבניו ותניא מחצה לאהרן ומחצה לבניו:
יג סָעִיף ה בשאר דברים. כגון שאמר הלוו לפלוני ולבני פלוני וכן בכל תנאי נ"י שם:
א סָעִיף א הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות. ועיין סמ"ע שכ' דאם שניהם נשואות ודאי כלותיו קודמין דצורכיהן על בניו בעליהן משא"כ צורכי בנותיו דיש להם אנשים שיעשו צרכיהן וכמ"ש בסעיף שאח"ז בשלח לבני ביתו וכ"ש בשלח שיתנו לבניו עכ"ל. ובב"ח השיג וכתב דכיון דמפרש שיתנו לבניו ודאי אין כלותיו בכלל כיון דמיעט אותן דכלותיו אינו בכלל בניו ודוקא בנותיו הוא בכלל בנים אבל לא כלותיו משא"כ בשלח לבני ביתו דכלותיו בכלל בני ביתו וע"ש ובש"ך הביאו אלא שטעות בדפוס:
ב סָעִיף ה יחזרו הננסים לקרוביהם. כת' בנימוקי יוסף בפ' מי שמת גבי ההוא דאמר נכסי לבני וז"ל והדבר ידוע שהאומר נכסי לבני או לבנותי כולם בכלל ואפי' הם מאה לא אמרי' בהא מיעוט רבים שנים וכן האומר לקרובי או לקרובתי יש בכלל כל הקרובים שהם פסולים לעדות ודבר פשוט הוא וכן הוא בתשו' רבותינו עכ"ל הריטב"א ונראה מדברי תוס' דאומר נכסי לקרובי כל הקרוב קרוב קודם ואפי' היו הכל קרובים הפסולים לעדות אמרינן קרוב קרוב קודם והוא בפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"א) קריבי' דרב אידי בר אבין שכיב ושביק דיקלא רב אידי בר אבין אמר אנא קריבנ' והאי גברא אמר אנא קריבנ' טפי וע"ש בתוס' שכתבו גירסת שכיב ושביק דיקלא דהיינו שהיה מצווה ליתן דיקלא לקרובים וע"ש ואי נימא דכל הקרובים הפסולים לעדות שוין בכלל א"כ אחיו עם שני בשני שוין וא"כ מאי נפקא מיניה דזה קרוב טפי או לא ומוכח בזה דס"ל לתוס' דקרוב קרוב קודם אלא דבתוס' שם כתבו גירסא לסוף אייתי סהדי דאיהי קרוב ולא גרסי טפי ומשום דאין ספק מוציא מידי ודאי וע"ש וא"כ איכא למימר דלהאי גירסא דהי' בצוואה שיתן דקל לקריביה דלא גרסי אלא לסוף אייתי סהדי דהוא קרובי' ולא גרסי טפי ומשום דאייתי סהדי דאיהו קרוב הפסול לעדות ורב אידי לית ליה סהדי דאיהו קרוב הפסול לעדות ואמרינן ספק מוציא מידי ודאי:
א סָעִיף א ינתנו לבנים עיין ש"ך ס"ק א' ויש שם ט"ס וכצ"ל ודאי דאין כלותיו בכלל וכו' ולקמן ס"ב שאני דאמר לבני ביתי וכו':
ב סָעִיף א והתנה עם בניו הראשונים הוא תמוה דהא בלא"ה מה שאמר שבניי מן השנייה יטלו הוי כמקנה לדשלב"ל דלא קנו ואח"כ מצאתי בחידושי אנשי השם במרדכי שהקשו קושיא זו ותי' דכתב זה למ"ד דס"ל דאם אמר בפי' לכשאמות דקנה מכל מקום בת בין הבנים לא קנה ולפ"ז לדידן אפי' אם בני השנייה הן בנים מרובים ג"כ לא קנו מטעם דהוי כמקנה לדשלב"ל:
ג סָעִיף ג אמר בפי' לבני ולבנותי לכאורה תימא דמה"ת לא נאמר שהבנים נוטלין מחצה והבנות מחצה כמו בסעיף ד' ובסעיף ה' וכן קשה במרדכי פ' מי שמת סי' תרכ"ה באומר לך ולאחיותיך דחולקין בשוה (וכן הקשה בס' מחנה אפרים והניח בצ"ע וגם הקשה על תשובת הרשב"א סי' אלף מ"ג) והנה מסעיף ד' אפשר לומר דשאני התם דאמר בלשון יחלוקו דמשמע שיחלוקו ביניהן בשוה וכן אפשר ליישב תשובת הרשב"א שמיירי בלשון שמשמע שיחלוקו ביניהם. אמנם בדברי המרדכי הנ"ל קשה וצ"ל כיון דבברי' שאמר נכסי לבני סתם ויש בהן דברים הראויין לבנות אף שהן יותר מחלק שנוטלין הבנים מ"מ נוטלין הבנות מה שראוי להן מטעם שכתב הסמ"ע דאמרינן דעתי' שנתכווין לחבבן על בעליהן ודוקא בשכ"מ אמרינן דלא רצה לעקור נחלה דאורייתא מש"ה אם אמר בפי' לבני ולבנותי אמרינן דלא נתכוון לעקור נחלה דאורייתא רק במה שראוי להן כדי לחבבן על בעליהם ולפ"ז כשיש ג"כ דבר שראוי לשניהם נוטלין הזכרים לבד כמו בסעיף א' והא שכתב דהראוי לבנים לבנים הוא לאו דוקא אלא אפי' דבר הראוי לשניהם הוא לבנים לבד ואין הבנות נוטלין רק מה שראוי להן ולא יותר וכן משמע בלשון המרדכי שהיה שם נחלות מקרקעות ותכשיטין כתב דהראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות דלא חשיב כלל שהיה איזה דברים שהיה ראוי רק להבנים לבד ועוד דאמאי לא כתב בהקרקעות מה דינם אלא משמע מדבריו שהכל היינו נחלות וקרקעות נקראים ראויין לבנים ונוטלין אותן הבנים ואין הבנות נוטלין רק מה שראוי לבנות דלפ"ז אי ליכא כל דברים הראויין לבנות ואין שם רק מעות וקרקעות שנוטלין הבנות מחצה והבנים מחצה דהא א"א לפרש פי' אחר בדבריו:
ד סָעִיף ג דלה ולא ליורשי' ואין להקשות דהא הבנות קנאו הסך במתנות שכ"מ ומה"ת לא יירשו היורשין שלה זכותה והא אם אמר שכ"מ תנו לפלוני מנה יורשין הבנים זכותו כדמוכח בגיטין ד' י"ד ע"ב ובסי' קכ"ה דאפי' מת מקבל בחיי נותן קונה מטעם מתנת שכ"מ ע"ש בסמ"ע ובש"ך דזה אינו דשם מיירי שהוציא המעות מת"י ואמר הולך ע"ש בב"י ובש"ך ולפ"ז אם יש לו עוד בנים חוזר חלקה לכל הבנים בשוה כיון שסך שלה לא נתן לבניו רק להבת והי' מתה בחייו חוזר לכל הבנים והמעיין במרדכי יראה שנתן לבנו והנתינה לבנות הי' על תנאי דע"מ דכל הנכסים הן מתנה להבן ונתינ' דהבנות הן רק בתנאי ותנאה מילתא אחריתי הוא ובתנאי אמרי' באמר לי ולא ליורשי כמו בע"מ שתתן לי ר' זוז בגיטין פ' מי שאחזו והא דלא נתבטלה המתנה לגמרי כמו בסי' רמ"א בסעיף ז' בטור וב"י ע"ש שאני הכא כיון דהתנאי הוא להרוחה כשהעכב' אינה ממנה המעשה קיים וכמו שכתבתי שם ע"ש וע"ש כמה שכתבתי לתרץ דכיון שהיה יכול ליתן קודם ולא נתן הוי כמו שהעכבה מהמקבל ולפ"ז הכא שלא הי' אפשר לו לקיים קודם דהא מתנת שכ"מ אינה קונה רק לאח"מ וכבר מתה היא קודם הוי כעכבה שאינה מהמקבל והמעשה קיים וממילא כשמתה הכל משל הבן כיון שנתן לו כל נכסים והתנאי נתבטל ממילא נשאר כל המתנה בחזקת הבן המקבל המתנה:
ה סָעִיף ה קרוביו נוטלין החצי ואין אומרין בזה קרוב קרוב קודם רק כל הקרובים הפסולים לעדות מדאורייתא נוטלין בשוה כמ"ש הב"י ע"ש:
א סָעִיף א ולבנות. קא משמע לן בזה דגם בנות בכלל בניהן בפרט כיון דבמתנה הוא דבר הראוי לנקבות לחוד אמרינן דלבנותיו כוון לשלחו ול"מ כששניהן אינן נשואים או שהבנים נשואים והבנות אינן נשואות דיתנו לבנות הראוי לנקבות כיון דצרכי בנות על אביהן המשלח הוא אלא אפי' אם הבנות נשואות והבנים אינם נשואים אפ"ה אמרינן דדעתו היה ליתנו להבנות כדי לחבבן על בעליהן אבל אם שניהן נשואין ודאי כלותיו קודמין דצרכיהן על בניו בעליהן משא"כ צרכי בנותיו דיש להן אנשים שיעשו להן צרכיהן וכמ"ש בסעיף שאח"ז בשלח שיתנו לביתו וכ"ש בשלח שיתנו לבניו עכ"ל הסמ"ע ובב"ח השיג עליו כיון דמפרש שיתנו לבניו ודאי דאין כלותיו בכלל כיון דמיעט אותן ולקמן ס"ב שאני דקאמר לבני ביתו כו'. ש"ך:
ב סָעִיף א הזכרים. ודוקא בזה ס"ל הכי משום דלשון בני משמע טפי לזכרים מלנקבות משא"כ בסמוך בשלח ואמר שיתנו לביתו דשם יתנוהו לשניהן ביחד וכ"כ הטור בהדיא ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף א לדידה. היינו בסתם אבל בס"א דמפרש לבניו אע"ג דאית ליה איתתא חולקין הבנים והבנות כ"כ הב"ח וע"ש. ש"ך:
ד סָעִיף ג לבדו. דדוקא בברי' שאמר יתנו לבני הבנות בכלל כדי לחבבן על בעליהן כשהן נשואות או שיקפצו עליהן לנשאן כשאינן נשואות אבל שכ"מ אין דרכו להעביר נחלה כדי לחבב בנותיו על בעליהן ואפילו אם אינן נשואות מ"מ כיון דלאחר מיתתו צריכין ליתן להם עישור נכסים אין דרכו להעביר נחלה יותר מזה וכן מבואר בתשובת הרא"ש והביאה הטור וכתבו התוס' וא"ת א"כ למה הוצרך לומר שיתנו לבניו הא בלא אמירתו נמי בנו יורשו ולא בנותיו וי"ל דאמרינן שהוצרך לאמרו מפני שידע שכבר נתן נכסיו בצוואת שכ"מ לאחרים ובא בציווי זה לחזור בו. סמ"ע:
ה סָעִיף ג הבן. פי' אם היו לו שני בנים ומת אחד מהן והניח בן לא אמרינן מדאמר לבני בל' רבים דכוונתו היה ג"כ על בן הבן ואע"ג דבני בנים קרוין בנים מ"מ בלשון בני אדם אינו כן אלא אמרינן דכוונתו היה על בן הא' הנשאר לבדו חי. שם:
ו סָעִיף ג אבר ברא. עפ"ר שם פירשתי לשון הב"י ונלמד ממנו דאם בשעה שהיה בריא אמר כן והיו לו בנות ובן הבן אזי הבנות יטלו הראוי לבנותיו ואי בשעה שהיה שכ"מ אמר כן אז הכל לבן הבן כדין אם היו לו בן ובת. שם (עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קס"ט):
ז סָעִיף ה בשאר. כגון שאמר הלוו לפלוני ולבני פלוני וכן בכל תנאי כ"כ הנ"י. שם:
א סָעִיף ג נכסי לבני בלשון רבים כו'. ע' בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס קל"ג אודות שנתן השכ"מ שטח העליון חדרים הפונים לצד הרחוב לבנו אחד וחדרים הפונים לצד החצר נתן לנכדו ושטח התחתון נתן לבנו השני וכתו' בזה"ל (מיינע קינדער זאלין בונה למעל' זיין) בלי נזק לנכדי כו' ועתה טוען הבן שמעון אשר זכה בשטח התחתון מאחר שנאמר בלשון רבים (מיינע קינדר זאלין בונה למעלה זיין) ש"מ שיש לי רשות לבנות על שטח עליון ומה שנאמר עד רום רקיע לא קאי אלא על הסוכה (והקיך) והבן ראובן טען שמסתמא קאי עד רום רקיע על כל המתנה המבוארים לעיל וקרא אינש לבן בלשון בני כמבואר בסי' רמ"ז. והוא ז"ל השיב לכאור' אין בראיה זו ממש דאף דמוכח בקראי דקרא אינש לבן בניי ה"מ נגד בנות אנו מתרצים הלשון דאין לבנות בכלל לשון בניי אבל אם יש לו בנים הרבה מסתמא לכל בניו קראם בלשון רבים אך כל זה אם הי' ברור שמה שאמר בסוף עד רום רקיע לא קאי אלא על סוף דבריו אבל באמת ברור דמה דאמר אינש בסוף דבריו קאי לכל דבריו שהוציא בראשונ' וראיה ממשנ' פ"ה דשבועות גבי חמשה תובעים אותו כו' א"כ בודאי מה שאמר עד רום רקיע קאי גם על החדרים שהזכיר בראשונה א"כ אף שאמר בניי בלשון רבים אין זה מוציא ממתנה גלויה ומבוררת וכי היכי דבאית ליה בנות ובן אחד ואמר נכסי לבניי לא זכו הבנות נגד הירוש' דאורייתא והא דאמר בלשון רבים מפרשינן דדרך ב"א לקרות כן ה"נ לא זכה הבן שמעון נגד מתנה דאורייתא שכבר זכה הבן ראובן לכן ברור שזכה ראובן בכל העליה עם כל האויר עד רום רקיע ופסק כן הלכה למעש' ע"ש:
ב סָעִיף ג וכן אין בן הבן בכללן. עש"ך לקמן סי' רנ"ז ס"ב הובא בבה"ט שם סק"ו מה שכתב ובתשובת מבי"ט נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו כו' וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קע"ג שכתב שראה בתשובת המבי"ט שם וטעם ספיקו בזה הוא מכח לשון המקרא בירידת יעקב למצרים בניו ובני בניו אתו ושם היה דור רביעי בכלל והוא ז"ל כ' דלית בזה ספיקא כלל כי ממקרא זו אין הכרע כלל ויש כמה ראיות מהמקרא להיפך דאין נקראו בני בניו רק עד ג' דורות ולא יותר ובר מכל דין אף אם נאמר דבלשון תורה גם בן בן בנו בכלל בני בניו מ"מ בצוואה וכה"ג דאזלי' בתר לשון בני אדם אין בכלל אלא מה שבפרט בן בנו ותו לא ע"ש. גם בתשו' משכנות יעקב סי' נ"ג אודות ש"מ שצוה לפני מותו לתת מתנה איזה סך לכל נכדיו ויש לאחד מנכדיו בנים ונפל ספק אם הם ג"כ בכלל נכדים והשיב נלע"ד בפשיטות דאין בכלל נכד רק בן הבן לבד והוא דבר מפורש בכתו' גבי שבועתו של אבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי ומתרגמינן ולבר ברי וכן מצינו בגמ' והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד ודרשינן נכד זו ושתי שהית' בת בנו של נבוכדנצר כו' ואם באנו לספק שמא בלשון בני אדם גם הם נקראי' נכדיו מנין לנו לעשות הספק הזה אדרבה גם בלשון ב"א הרוצ' להזכיר נכד הבן הוא מוסיף תיבה א' בלשון אשכנז (אור אייניקל) וגם אין לנו לעשות ספיקות בלשון ב"א להוציא מלשון תור' מה שלא מצינו בש"ס וכן משמע בש"ס ב"ב דף קמ"ג כו' כ"ש בלשון נכד שמצינו מפורש שבלשון תורה אין נכד הבן בכלל נכד וגם בלשון ב"א נרא' כן גם לא מצינו סתירה מלשון ב"א ללשון תורה ודאי שיטא דיש לילך אחר לשון תורה ואין נכד הבן בכלל המתנה. ואפי' אם היה עולה קצת ספק בזה הלא מתנת ש"מ דרבנן ואין מוציא מידי ירוש' דאורייתא ונכסי בחזקת יורשין קיימי אבל לדעתי אין בזה ספק כלל עכ"ד. וכתב עוד ובדבר הספק השני שיש נכד א' שכבר נשא אשה ומתה אשתו בחיי המצוה והמצוה פי' בצוואתו לנכדיו שלא נישאו וטוען הנכד הנ"ל מאחר שמתה אשתו הוא גם כן בכלל שלא נישאו. נראה שאין בדבריו כלום ואין לו חלק במתנה זו דלשון שלא נישאו משמע שלא ישאו כלל ויש ראיה לזה מלשון הש"ס פ' מי שמת גבי ההוא דשדר פיסקא דשיראי לביתו כו' דהלשון לא נסיבו משמע לא נסיבו מעולם וה"ה ללשון שלא נישאו בנ"ד ובל"ז הדבר מסתבר כן בכוונת הנותן ואומדנא דמוכח הוא כיון שכבר פיזר לו פעם אחד. ובדבר הספק הג' בנכד שנולד אחר כתיבת הצוואה בודאי אינו בכלל המתנה דאין יכול להקנות במתנת ש"מ לדבר שלב"ל רק המזכה לעובר ובבנו דוקא שדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכמבואר בסי' רנ"ג סל"ג ובכמה דוכתי ובסי' ר"י מבואר דבן בנו כאחר דמי ואפי' היתה מעוברת אז לא זכה כו' ע"ש. וע' בתשובת נו"ב סי' ל"ח ע"ד צוואה אחת שמבואר שם שהניח קרן קיימת ופירות ללומדי תורה עד בני רבעים מזרעו ואח"כ יופסק דבר זה ויחלוק הקרן בין נכדיו דור רביעי שיהיו באותו פרק כו' ובהגיע דור רביעי של המנוח הנ"ל והוא בכלל נחלקו היורשים עם הלומדים מקבלי פרס מהרוחים שהיורשים טוענים שהמה הדור הרביעי שהזכיר המצוה ומביאים ראיה מדור רביעי ישובו הנה והלומדים טוענים שמספר הדורות מתחיל מיוצאי יריכו וא"כ המה דור שלישי ומביאים ראיה מזכריה מלך ישראל שנחשב בני רבעים ליהוא שזכרי' היה חמישי מיהוא. והוא ז"ל השיב דהדין עם הלומדים כי הראיה שהביאו היורשים מדור רביעי ישובו הנה בודאי כוונתם על פי' האבן עזרא שפי' דור רביעי מאותן שהם גרים וקהת היו גר במצרים ועמרם בנו ומשה ואהרן בני עמרם ובני משה ואהרן הם דור רביעי ששבו לארץ וא"כ מספר הארבעה עם קהת אך מה חזית לפרש כאבן עזרא צא ופרש כפי' רש"י בפ' לך יעקב ירד למצרים יהודה בנו פרץ בנו חצרון בנו וכלב בן חצרון בא לארץ הרי מספר הדורות דור רביעי מתחיל מיעקב ואין יעקב בכלל וכן מבואר מפי' הרמב"ן בפי' דור רביעי של האמורי שלא שלם עוונו עד אותו זמן והטעם הוא לפי שהקב"ה פוקד עון על שלשים ועל רבעים והרי הפקידה על רבעים הוא החמישי מן החוטא שכן כתוב בפ' תשא פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים וא"כ איך נעזוב פרש"י והרמב"ן ראשי הפרשנים והפוסקים ונסמוך על פירוש האבן עזרא (קצת חידוש שלא הזכיר שגם הרמב"ם מפרש כפי' האב"ע כמ"ש בפי' המשניות פ"ב דעדיות במשנה האב זוכה לבן כו' והביאו התוי"ט שם) ועוד שגם לפי' הראב"ע אין ראיה ששם דיבר הקדוש ברוך הוא לאברהם שהדור רביעי מהגרים ישובו ולכן יש לפרש שגם גר הראשון בכלל מספר הדורות שכולם דורות של אברהם הם אבל אם האדם עצמו מדבר בעדו או שאחר מדבר אליו ומזכיר דורות ודאי אין המדבר או זה שמדברים אליו בכלל דורות יקרא. וכתב עוד שאלמלא שכתוב אח"כ בצוואה הנ"ל שיחולק בין נכדיו דור רביעי כו' ולא היה לפנינו רק ל' ראשון עד בני רבעים היה מקום לפרש עד דור אחר הדור שיבוא והיינו הששי להמצוה עם המצוה עצמו כמ"ש האבן עזרא בפ' ויחי על פסוק בני שלשים שבעבור היות מלת בני סמוכה הנה יהיו הבנים רבעים ולפ"ז בני רבעים יהיו כבנים חמשים וכשאנו מסירים המצוה מהמספר כאשר הוכחתי מעל שלשים ורבעים הנאמר בפ' תשא א"כ יהיה עם המצוה דור ששי אבל בא זה וגילה על זה שהרי נאמר אח"כ שיחולק בין נכדיו דור רביעי וא"כ הדור הרביעי עצמם הם הזוכים כו' ע' שם:
ג סָעִיף ג אפי' אם יש לו בנות. ע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קס"ט שנשאל אודות ש"מ שצוה מחמת מיתה ליתן כל ספריו לבנו ולא היה לו בן רק בן חורגו צורבא מרבנן ובן הבן למי יתנו. והשיב בודאי ראוי לפתוח תחלה בזכות דהאי צורבא מרבנן דגרסי' בפ' הכותב ההוא דאמר נכסי לטוביה אתו שני טוביה כו' עד ת"ח קודם וכתב הטור בסי' רנ"ג די"א דהאי קרוב מיירי שאינו ראוי ליורשו שאם ראוי ליורשו הוא קודם ולא נהירא דאדרבה כשהוא ראוי לירש איכא הוכחה טפי שלא הי' בדעתו עליו כו' וא"כ בנ"ד אי הדבר שקול למי צוה י"ל ג"כ דת"ח קודם אף שבן הבן ראוי ליורשו איברא שדברי הטור לא ברירין כ"כ לכשיג על הי"א כו' (עמ"ש בזה לקמן סי' רנ"ג סכ"ט בד"ה ואחד קרוב) אך מעיקרא דדינא פירכא דבנדון שלפנינו נראה דאין להסתפק כלל לומר שכוונתו על בן חורגו דמהיכי תיתי לומר כן שבן חורגו יקרא בנו והרי כ' הב"י בסי' רמ"ז דהיכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים וגם בנות ואמר נכסי לבני כ' הנ"י בשם רבותי דמשום בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו כו' וא"כ כ"ש נגד בן חורגו דהוא אחר ממש שאין לו שום קורבה עמו כו' וראיה ברורה לזה מדברי כתוס' בפסחים דף כ"ד ע"א ד"ה אלה בני העיר כו' ובפסקי תוס' שם ומהרש"א בב"ב דף קט"ו ע"ב כו' ודסיים ע"כ ברור דכוונתו אבן בנו ולא בן חורגו ומובטח אני בהאי צורבא מרבנן שאם ת"ח הגון הוא ויראה תשובה זו שהוא עצמו שלא ירצה ליהנות ממה שאינו שלו ע"ש. ומיהו אם זה בן חורגו נתגדל בביתו צ"ע לדינא דהא כ' הרמ"א לעיל ס"ס מ"ב מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני כו' עד הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך ועמ"ש שם ס"ק י"ג:
ד סָעִיף ג מיהו אם אמר ליתמי כו' וה"ה כו'. ע' בתשובת אא"ז פמ"א ח"א סי' ל"ז שתמה בזה הפלא ופלא ומסיק לדינא דלא כהרמ"א ז"ל עש"ה אולם בתשובת שב"י ח"ב סי' קכ"ב כתב עליו שאין דבריו ברורים ומוכרחים כלל ע"ש ועיין בתשובת שב יעקב חח"מ סי' ך' יובא לקמן סי' רכ"א ס"י ס"ק י"ב:
ה סָעִיף ה קרוביו נוטלין החצי. עי' באר הגולה אות י' שכ' דבנ"ד בשם הריטב"א כ' וכן האומר לקרובי או לקרובותי יש בכלל כל הקרובים שהם פסולים לו לעדות עכ"ל. ולענין אי אמרי' בזה הקרוב קרוב קודם ע' בקצה"ח ובנה"מ מזה. וע' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' קכ"ז ע"ד עשיר א' ששבק חיים וצוה לפני מותו כי חמשה מאות זהו' יחולק לעניים קרובים הדרים בעיר פלוני ובאותו העיר לא נמצא קרובים פסולי עדות כ"א ב' או ג' ואומדן דעת שלא נתן סך רב כזה לב' או ג' וגם היה לו לפרש בהדיא והסכים שם להר' השואל שיותן גם לרחוקים יותר היינו גם לרביעי ברביעי שנקראו קרובים בלשון ב"א וכמ"ש בסדר הגט כו' והביא ראיה מהגהת מרדכי דב"ק סי' ר"ג לענין עניי עירו יע"ש. וכתב עוד ויש קצת ספק אצלי אם נמצאו במקומות אחרים קרובים שלישי בשלישי א"כ יש אומדנא בהיפוך דמסתמא לא נתכוין אלא לשני בשני ושלישי בשלישי שבאותו מקום שצוה לחלק מעותיו ונימא שהיה לו קפידא על אותה הקהלה הואיל והיה קהלתו של הנעדר וה"ל הנך עניים קרובים ובני עירו אבל לתת לרביעי ולמישבק קרובים שלישים שבמקום אחר לא עביד אינש דשביק קרובים ויהי' לרחוקים אע"כ לא היה דעתו רק על שניים ושלישים ולא על רביעים כלל (לכאורה כזה יש להסתפק באם במקומות אחרים יש שניים דנימא דלא ינתן רק לשניים שבאותו עיר ולא לשלישים מהאי סברא הנ"ל ואפשר דבכה"ג אין ספק כיון שזה אומדנא גדולה דלא נתן סך רב לב' או ג' וצ"ע) . וכתב עוד דמה שנסתפק הרב השואל שיש מהקרובים שמפרנסים עצמם כל יום מיד לפה אבל אין להם קרן קצוב אם רשאים ליטול מהנ"ל דבר פשוט הוא שהם בכלל עניים שאפי' מגבאי צדקה היו מותרים ליטול כמבואר היטב במתק לשון הטור יו"ד סי' רנ"ג מכ"ש ממתנת קרוביו דקיל טפי כו' אלא מ"מ נ"ל כיון שאמר קרוביו העניים כי היכי דבקרוביו הקרוב יש לו מעלה יתירה ממי שהוא רחוק ממנו ה"נ העניים מי שהוא עני יותר יש לו קדימה יותר ומחלקי הצדקה ההיא יתנו עיניהם לחלק לפום הקורבא ולפי רוב העניות גם את זה לעומת זה עכ"ד ע"ש. ושם בסי' קכ"ו בעובדא שהיה כתוב בצוואה בלשון אשכנז (דיזעס געהערן אן מיינע ארמע פערוואנדטע) כו' ונסתפק אם גם קרובי אשתו בכלל והשיב דפשוט דאין אלו בכלל קרוביו ואם המת בעצמו צוה בזה הלשון האמור למעלה פשוט דאין קרובי אשתו (פערוואנדטע) שלו אך זה שנתיים נשאלתי בעובדא שהמת לא צוה בחליו בלשון זה רק אמר שאפטרופסים יעשו לטובתו ולטובת בניו וראו האפטרופסים לכבוד היתומים להפריש מירושתם סך מה ולכתוב בלשון צוואה שיהיה לקרן קיימת ואז אמרתי נהי שהרשות ביד האפטרופסים לעשות כן מ"מ כיון שלטובת ולכבוד היתומים נעשה והקרובים של אמם המה קרוביהם כמו קרובי אביהם ע"כ ינתן גם לקרובים שמצד אמם אמנם בנדון השאלה שלפנינו לית כאן מקום ספק שאין לקרובי האם חלק בהנ"ל עכ"ד. וע"ש בסי' קי"ב נאמרו אלו הדברים קצת באריכות ובביאור יותר מה דאין קרובי אשתו בכלל דאף אי נימא דבחייו מקרי קרוביו שהרי פסולים לו לעדות ואפי' כשהיה גוסס כמבואר בשבועות ל"ג ע"א וא"כ הרי בשעה שאמר קרובי היו גם אלו בכלל מ"מ כיון שמת בטלה ליה וראיה ממ"ש ביו"ד סי' רי"ו ס"ד קונם ביתך שאני נכנס ומת מותר שוב ליכנס לאותו בית דכיון דמת תו לא מקרי ביתו וה"נ דכוותיה וק"ו הוא שהרי הכא עדיין לא התחיל הנדר מחייבו עד אחר שנתבטל הקורבא כו' והאריך עוד בזה. ושוב כ' דאחר זה נודע לו שכבר התעצמו בעסק זה האלמנה עם האפטרופס וכבר התפשרו זע"ז לתת מנה יפה בכל שנה לבני משפחת האלמנה הנ"ל ועתה חוזר האפטרופס כי חושש אולי שלא כדין עשה והשיב דנ"ל פשוט דיפה עשה האפטרופס במה שהתפשר על העבר ומכ"ש שאין לחזור בו על העתיד כי באמת יש בטענת האלמנה קצת ממשות שהיא טענה וכי בלשון אשכנז (פערוואנדטען) משמע נמי קרובי אשתו אפי' אחר מיתת הבעל כן אומרים בעלי הלשון כו' ואי משום כוונת הנודר אומרת אומדנא דמוכח הוא להיפך אחר שהניח סך עצום כזה מ"ט לא יעשה ג"כ לטובת בניו לתת ממנו לקרוביהם מצד אמם כו' ובאמת אחר שהנעדר היה מאנשים משובים הקרובים לשרי מלוכה וכל עסקיהם עמהם רוב עניניהם כמותם וביניהם בודאי כך הוא ודומה זה למתניתין נדרים י"ח ע"ב רי"א סתם תרומה ביהודה אסור ובגליל מותר כו' והגם שאין להחליט הדין כן משום דאיכא אומדנא בהיפוך דאם נחליט גם קרובים שנתרחקו נקרא (פערוואנדטע) א"כ קרוב עני אם ימות תקח אלמנתו מן הקרן קיימת וכן בהיפוך יאכל הלה וחדי ואיננו לא קרוב ולא גואל ובודאי לא היה כן דעת הנותן נמצא ה"ל תרי אומדנות דסתרי אהדדי וספק אומדנא עמ"ש הרא"ש פ' מי שמת סי' כ"א וסי' כ"ג וא"כ מקטטה ומריבה לא נפיק ואפשר שיבא הדברים לדון לפני ערכאות ע"כ יפה עשה שהתפשר וכמ"ש בכתבי מהרא"י סי' קס"ב כו' אמנם ראוי שיהיה הפשר קרוב לחלק ששית מהרווחים פחות או יותר כי אלו זכו משפחת הגבירה האלמנה בדין תורה היו נותנים ב' שלישים למשפחתו ושליש למשפחתה כי קרובי אב קודם (עמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רנ"א סק"א) נמצא הקטטה על שליש ואם נבצע הרוב על ששית ממש שהוא חצי השליש לא ניחא לנא למקרייא דיינא דחצצתא ע' רשב"ם ב"ב קל"ג ע"ב עכ"ד ע"ש. ושם בסי' קל"ה ע"ד מי שצוה להחזיר שטרי חובות לקרוביו וריעיו בחנם ומוחל להם כל חובותם ונמצא אחד שהוא גיסו של בן בנו של אח הנפטר וטען שגם הוא בכלל קרוב ועוד היא בכלל ריעו והאפטרופסים טוענים אין קרוב אלא שאר בשר ואין ריע אלא אהובו והשיב דהדין על האפטרופסים כי מצד קרוב הנה גדר קרוב הוא רק פסולי עדות כו' ומצד ריעי' הנה מטענת אפטרופסים משמע שזה לא היה בגדר אוהביו ובפסוק אחוזת מרעהו ת"א סיעת מרחמוהי וידוע מרחמוהי היינו אוהביו וריע המלך תרגם יונתן שושביניה ומייתי ליה רשב"ם פ' מ' שמת קמ"ד ע"ב כל שאינו ריע ואוהבו ממש כריע כאח לו לא מקרי ריע עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א בריא כו'. ירושלמי הביאו הרשב"ם קמג ב' ד"ה לכלתיה:
ב סָעִיף א הראוי כו'. כמ"ש בגמ' שם וכ"ש בכה"ג:
ג סָעִיף א היו ראוים כו'. עבה"ג ודוקא לכלתיה אמרי' שם לא שביק כו' ומשדר לכלתיה ומדל"ק סתם ואי בנתיה כו' לבנתיה שדר מ' דוקא לגבי כלתיה משום דלא שבק כו':
ד סָעִיף א מי שהיו כו'. עתוס' קלא א' סד"ה וש"מ. ובקונ' כו' ואין נראה כו' ואפי' לפי' הקונ' בת בין הבנים אפי' ריב"ב מודה כמש"ש ק"ל א' ואפי' איתנה בעולם ועוד דבת אינה בכלל בנים ועבה"ג:
ה סָעִיף ב ויש כו'. כמ"ש בכתובות עט א':
ו סָעִיף ג וכ"ש. דבהא לא איבעיא להו כלל:
ז סָעִיף ג ואם כו'. כנ"ל ס"א:
ח סָעִיף ג דלה ולא כו'. כמ"ש בגמ' שם וכת"ק וכמ"ש כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו דוקא וערשב"ם קלח א':
ט סָעִיף ג ועוד כו'. כנ"ל ועבמרדכי שם:
י סָעִיף ג יש מי כו'. ערשב"ם שם ד"ה מי קרו כו' והאי כו' אבל בלא"ה ודאי לבר ברא:
יא סָעִיף ג אפי' כו'. דבבעיא ראשונה בעי מי קרו אינשי וכיון דפשיט דקרי איפשיט ליה וכאן אע"ג דאיפשיט ליה אעפ"כ איבעיא להו מי קרו כו':
יב סָעִיף ג מיהו כו'. כמ"ש בס"ד מי שחלק כו' דנקבות נקראין יתמי בכמה מקומות בש"ס וכן גדולים כמ"ש בקדושין מב א' יתומים שבאו כו' וכפי' הרא"ש:
יג סָעִיף ה אפי'. כמו להיפך באהרן ובניו לך ולבניך ר"ע וחביריו בפ"ק דע"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.