א לְעוֹלָם אוֹמְדִים דַּעַת הַנּוֹתֵן, אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מַרְאִין סוֹף דַּעְתּוֹ, עוֹשִׂים עַל פִּי הָאֹמֶד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵרַשׁ. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע שֶׁמֵּת, וְכָתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר, מַתָּנָה גְּלוּיָה גְּמוּרָה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁהַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁאִלּוּ יָדַע שֶׁבְּנוֹ קַיָּם, לֹא הָיָה נוֹתֵן כָּל נְכָסָיו. לְפִיכָךְ, אִם שִׁיֵּר מִנְּכָסָיו כָּל שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.
ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁדִּין זֶה דַּוְקָא בִּשְׁכִיב מְרַע, אֲבָל לֹא בְּבָרִיא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּוּ בְּבָרִיא הִיא.
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין בָּרִיא שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר מֵחֲמַת שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִבְרֹחַ מִפְּנֵי בַּעֲלֵי חוֹבָיו אוֹ מִפְּנֵי אוֹיְבָיו, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה פְּשָׁרָה עִם בַּעֲלֵי חוֹבָיו וְאוֹיְבָיו, אוֹ שֶׁמֵּתוּ, אִם נִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא כָּתַב מַתָּנָה זוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת כֵּן, הוֹאִיל וְנִדְחֵת הַשָּׁעָה מִפָּנָיו וַהֲרֵי הוּא צָרִיךְ לִנְכָסָיו, בָּטְלָה הַמַּתָּנָה.
ד הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו מַתָּנָה לְאֶחָד מִבָּנָיו, בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁכָּתַב לוֹ בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה, אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב לוֹ לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, קָנָה (טוּר), אֲפִלּוּ הָיָה בֵּן קָטָן הַמֻּטָּל בָּעֲרִיסָה, לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וַהֲרֵי הוּא בְּכָל הַנְּכָסִים כְּאֶחָד מֵאֶחָיו. וַאֲפִלּוּ הֶאֱרִיךְ בַּלָּשׁוֹן כְּדֶרֶךְ שׁוּפְרָא דִשְׁטָרֵי: "יֵלֵךְ, יִזְכֶּה, יַחֲזִיק", אֻמְדַּן דַּעַת הוּא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִהְיוֹת אֶחָיו נִשְׁמָעִים לוֹ. וְאִם שִׁיֵּר כָּל שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִים, זָכָה הַבֵּן בַּמַּתָּנָה. וְאִם פֵּרַשׁ בַּשְּׁטָר שֶׁמַּקְנֶה לוֹ הַקְנָאָה גְמוּרָה וְלֹא בְּתוֹרַת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ בַּשְּׁטָר שֶׁיְּהֵא רַשַּׁאי לִמְכֹּר וְלָתֵת לַאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, אוֹ שֶׁהִקְנָה לוֹ בְּקִנְיָן, וְכֵן כָּל שֶׁכָּתוּב בִּשְׁטָר הַמַּתָּנָה לָשׁוֹן שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹכִיחַ מִמֶּנּוּ דִלְמַתָּנָה גְמוּרָה נִתְכַּוֵּן, קָנָה. הַגָּה: וְאִם כָּתַב לְאֶחָד שֶׁיְּהֵא מוֹשֵׁל וְשׁוֹלֵט בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, אֵינוֹ לְשׁוֹן מַתָּנָה אֶלָּא לְשׁוֹן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (הָרֹא"שׁ כְּלָל פ"ד סִימָן ב' וְרִיבָ"שׁ סִימָן ת"ע).
ה וְכָל הֵיכָא דְאִכָּא לְאִסְתַּפּוּקֵי בִּלְשׁוֹן הַמַּתָּנָה אִם נִתְכַּוֵּן לְמַתָּנָה גְמוּרָה, עַל הַמְקַבֵּל לְהָבִיא רְאָיָה:
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכָּתַב לְבֵן בֵּין הַבָּנִים. אֲבָל אִם כָּתַב לְבֵן בֵּין הַבָּנוֹת, אוֹ לְבַת בֵּין הַבָּנוֹת אוֹ לְבַת בֵּין הַבָּנִים (טוּר) אוֹ לְאֶחָד מֵהַיּוֹרְשִׁים בֵּין שְׁאַר יוֹרְשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁיֵּר כְּלוּם מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַת בֵּין הַבָּנִים אוֹ בֵּין הַבָּנוֹת לֹא קָנְתָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ והרמ"ה).
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּכוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְבֵן בֵּין הַבָּנִים, אִם נָתַן לוֹ קִנְיָן וְיִפָּה כֹּחוֹ, קָנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן לֹא קָנָה.
ח אִם אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לוֹ כָּל נְכָסַי, וְלֹא יִפָּה כֹּחוֹ לוֹמַר: תְּנוּ לוֹ כָּל נְכָסַי וְאַף כִּתְבוּ, אֲפִלּוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לֹא עֲשָׂאוֹ.
ט הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד מִבָּנָיו וּלְאַחֵר, זֶה הָאַחֵר קָנָה חֲצִי הַנְּכָסִים בְּמַתָּנָה, וְנִשְׁאַר הַחֵצִי לְבָנָיו, וְהַבֵּן שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ, אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מִנָּהוּ עַל שְׁאָר אֶחָיו.
י יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כָּתַב חֲצִי נְכָסַי לִבְנִי וַחֲצִי נְכָסַי לִפְלוֹנִי, לִבְנוֹ נַמֵּי הָוֵי מַתָּנָה. וְאִם כָּתַב: שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי נְכָסַי לִבְנִי וְהַשְּׁלִישׁ לְאַחֵר, לֹא עָשָׂה בְּנוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.
יא כָּתַב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בָּנָיו, שְׁנֵיהֶם אַפּוֹטְרוֹפְּסִים. וְאִם כָּתַב: חֲצִי נְכָסַי לִבְנִי פְלוֹנִי וַחֲצִי נְכָסַי לִבְנִי פְלוֹנִי, הָרִאשׁוֹן הָוֵי מַתָּנָה וְהַשֵּׁנִי הָוֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַחֵצִי לְכָל הַבָּנִים, וְגַם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ חֲצִי הַנְּכָסִים יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּחֲצִי הָאַחֵר כִּשְׁאָר הָאַחִים.
יב הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ, לֹא עֲשָׂאָה אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס; וְנִתְבָּאֲרוּ פְּרָטֵי דִין זֶה בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן ק"ז.
יג הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, נִתְבָּאֵר בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן ק"ו.
יד הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ וְיָצָא עָלָיו שְׁטָר מֻקְדָּם, נִתְבָּאֵר בַּטּוּר הַנִּזְכָּר בְּסִימָן ק"ז.
טו דִּין שְׁטָר בְּמַתָּנָה שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶלָּא לְהַבְרִיחַ, בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן צ'.
טז דִּין שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תִּטֹּל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מֵהַבָּנִים, בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן ק"ח.
יז כָּל הַנּוֹתְנִים כָּל נִכְסֵיהֶם, מִשֶּׁתִּבָּטֵל הַמַּתָּנָה וְיַחְזְרוּ כָּל הַנְּכָסִים לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים אֵין הַמְקַבֵּל מַתָּנָה מַחֲזִיר פֵּרוֹת. הַגָּה: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אֱכֹל עִמִּי, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ, וְלָא אַמְרִינָן מַתָּנָה קָא יָהִיב לֵהּ. וְלָכֵן מִי שֶׁמַּאֲכִיל לַחֲתָנוֹ עִם בִּתּוֹ יוֹתֵר מִזְּמַן שֶׁקָּצַב לוֹ מְזוֹנוֹת, צָרִיךְ הֶחָתָן לְשַׁלֵּם לוֹ מְזוֹנוֹתָיו כְּשֶׁיִּתְבַּע מִמֶּנּוּ, אֲבָל לֹא מְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ. וְדַוְקָא דְלֵיכָּא הוֹכָחָה דְנָתַן לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, אֲבָל הֵיכָא דְמוּכָח דְּנָתַן לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, רַק אַחַר כָּךְ נָפְלָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶם וְלָכֵן תּוֹבֵעַ מִמֶּנּוּ, פָּטוּר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי"ז).
א סָעִיף א לעולם אומדין כו'. ואם א' כתב כל נכסיו לא' לאחר מית' מפני שלא הי' לו זרע ואחר כך זכה לזרע עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ק"ח ועיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קכ"ד ובתשובת רשד"ם סימן רנ"ג ורצ"ט ובתשובת ר"א ן' חיים סי' ל"ח:
ב סָעִיף ב אבל לא בבריא עיין בסמ"ע סק"ג עד והר"ן נסתפק בבריא כ"כ ב"י משמו אבל באמת בר"ן ליתא לספק אלא כ"כ בפשיטות כיון דלא שביק נפשיה ולא שביק לבריה וזכה בנו ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין שם:
ג סָעִיף ב דאפי' בבריא. עיין בסמ"ע ס"ק ד' עד דזה אינו מוכרח כו' וכ"כ הב"ח:
ד סָעִיף ד הכותב כל נכסיו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ה' שכתב על הע"ש דלא דק כו' ולפע"ד דק היטב ולשונו היא לשון רשב"ם דף ק"ל ע"א ע"ש עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד:
ה סָעִיף ו בד"א כו'. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' י"ב י"ג:
ו סָעִיף ו וי"א כו' ע"ל סי' רנ"ג ס"ז:
ז סָעִיף ז יש מי שאומ' כו'. עיין בתשו' רשד"ם סי' שע"ה:
ח סָעִיף ז אם נתן לו בקנין כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד ובב"ח ודבריו נכונים ודלא כב"י ומחבר:
ט סָעִיף יז אכול עמי כו' ע"ל סי' שס"ג ס"י בהג"ה ב' וצ"ע ועיין במהרש"ל פ"ח דב"ק סי' ס"ח ועי' בת"ה בשם מהרי"ח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא א"ל ע"מ לפטור ע"ש וצ"ע דהתם גופא אי לא אייתי לידי בתורת שמירה פטור אע"ג דלא אמר על מנת לפטור וכדאית' בש"ס ופוסקים לקמן ס"ס ס"א ע"ש וצ"ע:
י סָעִיף יז ולכן מי שמאכיל כו'. עיין בב"י סימן קכ"ח מחודש ב' מדינים אלו במי שפרנס ליתום על שלחנו ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע' וכתשובת מ"ע סימן פ"ט ובתשוב' ן' ל"ב ס"א כלל י"ב ס"י ע"ה דף צ"ו צ"ז וע"ש עוד ד' קמ"ה:
יא סָעִיף יז פטור כו' ואם קרא לאורח הסועד אצל בעה"ב אחר בחנם פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחנם מהרש"ל שם:
א סָעִיף א מתנה גלוי'. לאפוקי טמירתא וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס רמ"ב:
ב סָעִיף א מנכסיו כל שהוא. האי כ"ש ממש קאמר דבר מועט לכ"ע ואינו דומה לשכ"מ הנותן כל נכסיו דאם עמד חוזר ואם שייר אינו חוזר דפליגי בי' כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ן בס"ד די"א דבעינן שיור כדי פרנסת' (והגמרא מנינהו יחד) ע"ש לכל מר כדאי' ליה הכא שאני וכמו שכת' שם ועפ"ר:
ג סָעִיף ב אבל לא בבריא. דבבריא אפי' בא בנו מתנתו קיימת דאין כאן אומדן דעתו דלא ישבוק לבנו ליתן כל אשר לו לאחרים דכיון דראינו דשביק נפשו דהוא ברי' ונתן כל אשר לו לאחרים ולא חש אחיותו דעצמו י"ל דלא חש נמי אחיותו דבנו וכוון למתנה גמורה אף אם יבא בנו והר"ן נסתפק בבריא ששמע שמת בנו ונותן מתנה לאחרים במהיום ולאחר מיתה אי מיקרי שביק נפשו כיון שאינו יכול למוכרם כל ימי חייו ועבד"מ שהביאו:
ד סָעִיף ג דה"ה בריא שכ' כל נכסיו. הב"י כתב דאפי' הי"א דפליגי בסעיף שלפני זה וס"ל שדוקא בשכ"מ אמרו מודה בהא דזה דומה לשכ"מ כיון שהיה צריך לברוח ועפ"ר שם כתבתי דזה אינו מוכרח ואדרבה מדברי הרמ"ה שהביא הטור משמע ומוכח דמאן דפליג בבריא ששמע שמת פליג נמי בהאי ע"ש:
ה סָעִיף ד הכותב כל נכסיו כו'. לדעת הרי"ף והרמב"ם בכותב לו דוקא דינא הכי דכיון דכתב לו אמרינן דדעתו היה להחשיבו שיצא עליו קול בשטר שמינהו על כל נכסיו מ"ה אינו אלא אפוטרופוס אבל בשכ"מ שאמר כל נכסי לפלוני בני מתנ' גמורה היא וחלקו בזה כדי לתרץ קושיא א' שלא יסתרו דיני דבגמרא אהדדי וכמ"ש ב"י והרשב"ם והרא"ש והטור וסיעתייהו לא חלקו בין כתיבה לאמירה בזה וכדי לתרץ הקושיא המה מחלקין בין נתנו לו בל' מתנה בין אם נתנו לו בלשון ירושה ובזה תבין דברי המחבר ודברי מור"ם שכתב וי"א דוקא בל' מתנה כו' דמ"ד הא לא אמר הא ועד"ר ובע"ש כתב ז"ל די"א דוקא בל' מתנה אבל שכיב מרע שכתב בלשון ירושה קנה דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ש"מ שיש רשות להאב להנחיל לאחד מבניו כל אשר לו כו' ולא דק דאין האי נתינת טעם שום ענין לכאן דהא גם בל' מתנה הרשות ביד כל אדם ליתן אפי' לאחרים כל אשר לו כל שכן לבניו אלא טעמייהו הוא דבל' מתנה דוקא יש לומר דכוונתו לאפוטרופוס דגם כן מתנה מיקרי משא"כ בלשון ירושה ודו"ק:
ו סָעִיף ד אפי' היה בן קטן המוטל בעריסה. ואפי' אם שאר אחיו הן גדולים והן כאן דאיכא תרתי לריעותא דבן גדול א"צ לאפטרופוס וגם זה הקטן אינו ראוי לאפטרופוס אפ"ה לא חלקו חז"ל כן כתב ב"י וד"מ בשם הפוסקים ולא כהרז"ה:
ז סָעִיף ד ואם שייר כל שהוא כו'. דאם לאפוטרופוס נתכוון למה לא מינהו אפוטרופוס גם על כל שהוא הזה:
ח סָעִיף ד או שהקנה לו בקנין. כן דעת הראב"ד והרשב"א אבל הסכמת הטור בשם ר' יונה אינו כן וכמ"ש בפרישה וכ"כ המחבר בעצמו פלוגתא כזה בס"ז ועמ"ש שם עוד מזה:
ט סָעִיף ה על המקבל להביא ראיה שהוא המוציא שהרי הנכסים בחזקת היורשים הן בשוה:
י סָעִיף ו אבל אם כתבלבן בין הבנות כו'. הרי"ף בעל סברא זו כ"כ מכח קושיא שקשה לו בגמ' עד"ר שם כתבתיהו וכתב וכ"ת א"כ טעמ' מאי י"ל דאדין זה אמרו בגמ' שהוא א' מן הדברים שהן הלכתא בלא טעמא מ"ה אין לך בו אלא חידושו שמצינו בגמ' בהדיא דהיינו בבן בין הבנים ע"ש ועד"ר:
יא סָעִיף ו או לבת בין הבנים כצ"ל דאין זה שם במיימוני בפ"ז דזכיי' ומור"ם הוסיפו לסברתו דאין לך בו אלא חידושו מה שמצינו בהדי' כנ"ל. וצריך שתדע דמ"ש בבת בין הבנים מתנתו קיימת היינו דוקא כשכותב או נתן לה בלשון מתנה אבל כשכותב או נתן לה בלשון ירושה ליכא למ"ד דזכתה הבת בין הבנים כיון דאינה בת ירושה במקום שיש בנים ומשנה וגמ' בהדיא הוא וכתבו הטור והמחבר לקמן בר"ס רפ"א ע"ש ועד"ר ועמ"ש לזה עוד בחידושים:
יב סָעִיף ו או לאחד מן היורשים בין שאר יורשים פירוש כשהן שוין מצד ירושתן כגון אח בין האחין או דוד בין הדודין וכל כיוצא שהן שווין לא אמרי' בהו שכוונתו היה שלא להקנות לזה שנתן לו בל' מתנה אלא לעשותו אפוטרופוס:
יג סָעִיף ו וי"א דבת בין הבנים כו'. ס"ל דגם בבת אמרינן שכוונתו היה להעמידה אפטרופוס על בניו ולא להעביר כל אשר לו מבניו ועד"ר שם כתבתי דנראה דה"ה דאח בין האחין ס"ל הכי דלא קנה האח מיהו אינו מוכרח כולי האי ע"ש דכתבתי עוד פלוגתתן תלוי בגירסת הגמ':
יד סָעִיף ז אם נתן לו בקנין ויפה כחו כו' צ"ע למה כתב זה המחבר לבבא בפני עצמו ה"ל לכותבו בסוף סעיף ד' אמ"ש שם דאם הקנה לו בקנין כו' קנה די"א דצריך ליפות כחו בקנין ושי"א דאפ"ה לא קנה וגם בטור סי"ז כתבן אהדדי בשם ר' יונה דהתחיל וכתב בשם ר' יונה דבקנין איכא מ"ד דקנה וכתב עליו ז"ל ונראה דאיירי במייפה את כחו דאמר תנו כל נכסי לפלוני ואף כתבו ואפ"ה י"א דלא קנה דאם אמר כתבו ותנו לו כל נכסי ואינו מייפה את כחו אפילו אפטרופוס לא עשאו שהרי זה בא לעשותו אפטרופוס בדרך הקנאה וחיישינן שמא לא גמר לעשותו אפטרופוס אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה כו' ובפרישה הוכחתי שם דס"ל לר' יונה דכמו דכשכתב לו נכסי נתונין לו אפי' ביפוי כח דלא מהני לומר שלא עשאו אפוטרופוס אלא קנהו קנין גמור כן ל"מ לו שום קנין אבל מלשון המחבר מוכח דמחלק בינייהו דבק"ס גם ר' יונה מודה לו דקנהו ודוקא בקנין דשטר כתב דלא מהני מ"ה סתם בס"ד וכתב דבקנין קני וכאן בס"ז כתב פלוגתא בקנין ויפוי כח ואינו ר"ל דכ' לו וגם עשה לו ק"ס וגם יפה כחו אלא בקנין דהכא ר"ל קנין דשטר כתיב' וצ"ע דאין טעם נכון לחלק בינייהו דהא גם לק"ס בעינן יפוי כח משום דאין קנין לאחר מיתה וכמו שיתבאר בסימן ר"ן בטור מסכ"ח והלאה וגם בדברי המחבר שם.
טו סָעִיף ח ולא ייפה כחו לומר כו'. כבר נתבאר טעמו מלשון הטור שהעתקתי לפני זה:
טז סָעִיף ט ונשאר החצי לבניו כו'. פי' לכל בניו יחד וזה אינו אלא אפטורופוס וז"ל הטור ל"מ אם כתב החצי לאחר תחלה והשאר לבנו דהוה אפטרופוס דבשעה שכתב לבנו הוה כל נכסיו אלא אפילו כתב לבנו ולאחר בבת אחת חשבי' ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון שלא שייר כלום בנכסי' אחר מתנות בנו:
יז סָעִיף י לבנו נמי הוה מתנה. ל' הטור מדה"ל למכתב כל נכסי לבני ולפלוני ולא כ"כ והקדים לבנו במתנתו ה"ל כנותן לבנו המקצת תחלה ואח"כ השאר לאחר אבל אם כ' ב' שלישי נכסי לבני כו' לא הוי מצי למכתב כל נכסי לבני ולפלוני דאז הוה משמע דיהיה לכל א' החצי מ"ה אפי' הקדים לבנו בזה נמי הוה בנו אפטרופוס על ב' השלישים וק"ל:
יח סָעִיף יא הראשון הוה מתנה כו'. מדלא כללינהו יחד לאמר כל נכסי לראובן ושמעון בני ש"מ דדעתו היה להקנות להראשון:
יט סָעִיף יב ונתבארו פרטי דין זה בטור א"ע סי' ק"ז ע"ש שכ' המחבר בר"ס אע"פ שקנו מידו דבריא או שכ"מ להיות כל נכסיו לאשתו לא עשא' אלא אפטרופוס על יורשיו בין שהיו יורשיו בניו ממנו או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשין עכ"ל ור"ל "כשאר יורשין כגון בני אחין או למטה מהן וכ"כ נ"י פי"נ דאין חילוק בין יורש ליורש ודלא כמ"ש הרא"ש בתשו' והביא' הטור שם בא"ע סי' ק"ז דאם אין לו יורשין אלא בני אחין לא אמרי' דעשא' אפוטרופוס ע"ש כתבתיהו שם בסמ"ע:
כ סָעִיף יג וכתב לאשתו קרקע כ"ש כו'. בטור כתב כאן סתם אבד' כתובת' ושם בא"ע נתבאר בש"ע ובד"מ דדוקא כתובת' ולא נדונייתא והטעם דאבדה כתובתה דאמרי' כיון דשמע' מבעל' שחלק כל אשר לו לבניו ולא נתן לה אלא קרקע כל שהוא ולא מחתה לומ' מאין אגבה כתובתי אמרינן ודאי דמחל' הכתוב' מדאחשבה ליתן לה קצת חלק בין בניו וע"ש דמסיק וכתב דמ"מ מה שקונה בעלה אח"כ או שמת א' מבניו היא גובה כתובת' מהן:
כא סָעִיף יד ויצא עליו שטר מוקדם כו' פי' מוקדם למתנ' זו ואע"פ שהוא מאוחר לזמן הכתובה ובטור סתם וכ' בזה דאבדה כתובתה ושם בא"ע כ' וה"מ בכתב לאשתו ארוסה או גרושה דלא שייך למימר דלעשו' אפוטרופוס נתכוון והוא הדין בכתב לה בשאר לישני המועלים הנ"ל דא"א לפרשם דלעשות אפוטרופוס נתכוון וק"ל:
כב סָעִיף טו בטור הנזכר בסי' צ'. ע"ל בש"ע בסי' צ"ט ס"ו מ"ש מור"ם בהג"ה ובמהרי"ק שורש כ"ב ובתשובות מיימון דספר קנין סי' כ"ה וברשב"א סי' אלף ע' דהאריכו בדין שטר הברח' ואם עדים נאמנים לומר הברחה היה:
כג סָעִיף יז כל הנותנים כל נכסיהן משתבטל פירוש כגון הני דכתב בריש הסימן שמע שמת בנו או שהוצרך לברוח מפני אויביו או שכ"מ שנתן כל אשר לו ואח"כ עמד מחליו או בא בנו או פישר עם אויביו דמתנתו חוזרת מ"מ הפירות א"צ להחזיר ול' הטור בשם הרמב"ם היא הפירות שאכלו והמחבר לא כתב שאכלו ומשמע מלשונו דאפי' הן עדיין בידו בעין א"צ להחזירם כיון שכבר תלשם והחזיק בהם והטור בשם הרמב"ם מסיים בטעמו וכ' זה לשונו שאפי' הנותן מתנה בפי' ע"מ להחזיר לזמן קצוב אוכל פירות עד זמן הקצוב עכ"ל רצה לומר דלא אמרו דצריך להחזיר פירות אלא כשהנתינ' היה בטעות ונתחרט למפרע על הנתינ' חבל כאן לא נתחרט ואדרבא כל זמן שלא עמד מחליו או שלא בא בנו ניחא ליה שיהיו נכסיו ביד האחר ויאכל פירותיו מ"ה לא גרע מהנותן מתנה על מנת להחזיר לזמן קצוב וכבר כתבתי מזה לעיל בסימן רל"ב ובסי' ס"ו ע"ש:
כד סָעִיף יז אכול עמי וכו'. כל זה הוא "מת"ה סימן שי"ז ודין זה הראשון כתבו שם בשם גאון שהביא ראיה מהא דהאומר לחבירו שבור כדי קרע כסותי דמותר לקרוע ולשברו ואפ"ה חייב לשלמו ועל הדין השני דצריך החתן לשלם לחמיו מזונותיו כתב שם דאפי' חמיו הוא עשיר והביא ראיה מהא דאמרו הדר בחצר חבירו אפי' חצר דלא עביד למיגר צריך להעלות לו שכר וכתב דאע"ג דהתם משמע דהיינו דוקא כשדר בחצר שלא מדעתו אבל מדעתו לא זהו דוקא שם דה"ל זה נהנה וזה לא חסר אבל כאן זה נהנה וזה חסר הוא וכתב ☜ שם עוד דאפי' היה רגיל חמיו ליתן לחתניו שלפניו מזונות על שולחנו ב' שנים ויותר דהא בהדיא תנן הפוסק מעות לחתנו כו' יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן ואפי' אם האח השני עדיף מהראשון ה"נ דכוותי' ומ"ש דהיכא דמוכח דנתן לו לשם מתני' כו' פטור כ' שם טעם לדבר דכיון דמתחילה במחילה באה לידו תו לא מצי לחזור בו ומ"ש דאמזונות אשתו פטור מלשלם הביא שם ראיה מהא דאמרי' מי שהלך למדינת הים והלך אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן צבי וכתב המרדכי בשם מוהר"ם דל"ש אביה לא שנא אחר ועיין בי"ד סימן רנ"ג דיש מחלקין בין אם בעלה הלך למדינת הים או שנשאר עמה כאן:
א סָעִיף יז אכול עמי צריך לשלם. עיין ש"ך שהניח בצ"ע והוא דבתה"ד כתבו בשם מוהרי"ח ולמדו מאומר לחבירו קרע כסותי שבור כדי דמותר לקרוע וחייב לשלם וכיון דבקרע כסותי גופי' קי"ל דוקא היכא דאתי לידי' בתורת שמירה אבל אי לא אתי לידי' בתורת שמירה פטור א"כ הכא אמאי חייב ע"ש ונראה לענ"ד בזה והוא דלכאורה נראה הא דמחלק ס"פ החובל דאע"ג דאמר ליה קרע צ"ל והפטר אבל לא אתי לידי' בתורת שמירה א"צ לו' והפטר דטעמא הוא משום דכל דאתי לידי' בתורת שמירה לא היה הכוונה לפטור עד שיאמר לו והפטר אבל לא אתי לידי' בתורת שמירה הכוונה היה ע"מ ליפטר ובשניהן אם ידוע הכוונה ע"מ ליפטר אפי' אתי לידיה בתורת שמירה פטור. אבל אין זה נראה לענ"ד חדא דלישנא קרע כסותי יתפרש בשני ענינים דלא אתי לידיה בתורת שמירה הכוונה ליפטר ובאתי לידיה בתורת שמירה אין הכוונה כן. ולכן נראה דבאומר קרע כסותי אין בלשון זה והפטר אלא דאפ"ה ממילא פטור כיון דברשות בעלים עביד ממילא פטור ולא חייבו תורה בנזק אלא דהיכא דהמזיק עביד מדעתי' דנפשיה אבל ברשות בעלים אין בו חיוב כלל. ולמדנו דבר זה מדברי שטה מקובצת פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ו) בהא דמשמע בירושלמי דקנס אינה יכולה למחול משום דקנס אין אדם זוכה עד העמדה בדין וכ' עלה בשטה ז"ל ואעפ"כ נראין הדברים שיתומה ומפותה אין לה קנס כו' הא למה זה דומה לאומר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך כו' ועוד קרע שיראים שלי והפטר הוא שלא הקנס בלבד מחלה לו אלא גופה מסרה לו לעשות בה כרצונו והיא שגורמת ועושה הכל עכ"ל וע"ש וא"כ קרע כסותי לאו משום מחילה ופטור הוא דאפי' ביתומה ומפותה דלא שייך מחילה דה"ל דשלבל"ע אלא משום דליכא דין נזק כלל היכא דעבד ברשות בעלים ואיהו דאזקיה לנפשי' כמ"ש בשטה והיא שגורמת ועושה הכל והיכא דאתי לידיה בתורת שמירה אע"ג דאמר קרע כסותי כיון דכבר נתחייב אין המעשה משתנה בחילוף הדברים וכמ"ש במרדכי ס"פ החובל במי שהיה בידו מלוה ואח"כ אמר לו יהי' בידך למחצית שכר דלא נשתנה בחילוף הדברים ומייתי ראיה מהא דאתי לידיה בתורת שמירה דאע"פ שאומר לו דברים שנראה שאינו חושש בפקדונו אפ"ה חייב עד שיאמר והפטר ע"ש וא"כ אתי לידיה בתורת שמירה דאע"ג שאומר לו קרע כסותי וברשות בעלים לא מיפטר עד שיאמר והפטר וא"כ בין אתי לידיה בתורת שמירה בין לא אתי לידי' בתורת שמירה אין בו בלשון קרע כסותי לשון והפטר דאין הדיבור מתחלק לשני פירושים אלא דכן הדין דלא אתי לידיה בתורת שמירה כל שאומר קרע כסותי ממילא פטור וכמ"ש כיון דמדעת בעלים אין בו דין נזק כלל דניזק הוא דאזקי' מנפשיה והיכא דאתי לידיה בתורת שמירה כה"ג לא מיפטר כיון שכבר נתחייב ומש"ה צריך לשון והפטר. וא"כ לפ"ז בא ואכול עמי דאין חיובו משום תורת מזיק אלא משום שנהנה וא"כ אפי' עבדי' מדעת בעלים לעולם הוא חייב לשלם מה שנהנה דיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות נמי חייב לשלם מה שנהנה אע"ג דעבדי' מדעתיה דגבי נהנה ודאי חייב כל כה"ג אלא דלא לימא דלשון בא ואכול עמי הוי נמי לשון והפטר וא"כ ודאי פטור לזה מייתי מוהרי"ח ראי' מקרע כסותי שבור כדי דאין בלשונו לשון והפטר דאי הוי בו לשון פטור אין לחלק בין אתי לידי' בתורת שמיר' דהיכא דפוטרו בפירוש ודאי פטור וכיון דאין בו לשון והפטר ממילא חייב כיון דלא פטרו ואי משום דעביד מדעת בעלים גבי נהנה ודאי חייב דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה דודאי חייב ודו"ק וזה נכון:
ב סָעִיף יז צריך לשלם לו. במוהרי"ט חלק אה"ע סי' כ"א ע"ש שהקשה על האי דינא דתה"ד מהא דפ' הזרוע בחולין דמייתי הרי שאנסו מבית המלך גורנו בחובו אם חייב לעשר ואמרו שם משום דקא משתרשי ליה והיינו משום דנהנה דאל"כ היו לוקחים פירות אחרים והקשו בתוס' שם א"כ מתנות כהונה שאכלן אמאי פטור הא משתרשי ליה ותירצו דלא דמיא דאע"ג דאכלן אפשר שהיה מתענה עכ"ל ומ"ש באומר לחבירו אכול דלא מצי למימר הייתי מתענה ונ"ל דלא דמי דהתם מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דממון שאין לו תובעין הוא ומשום מזיק לא מחייב אלא משום נהנה וזה לא נהנה אבל באוכל משל חבירו משום מזיק מיהא מחייב עכ"ל מוהרי"ט. אמנם לפי מה שמבואר מדברי רמ"א בסי' שס"ג סעיף י' נראה דמשום מזיק לא מחייב ע"ש שכתב האומר לחבירו דור בחצירי אין צריך ליתן לו שכר וכאן כ' בא ואכול עמי צריך לשלם וע"כ צריך לו' משום דהתם מיירי בגברא דלא עביד למיגר דזה לא נהנה אלא דחצר דקיימא לאגרא וזה חסר וכיון דאומר דור בחצירי פטור כיון דעביד מדעתי' אבל גברא דעביד למיגר וזה נהנה ודאי חייב וכמ"ש שם בש"ך ע"ש וא"כ מוכח דמשום נהנה הוא דמחייב דמשום מזיק מ"ש דור בחצירי דפטור ועמ"ש בסק"ד דעיקר חיובא דאכול עמי אינו אלא משום נהנה דאע"ג דמדעת בעלים לא גרע מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות ע"ש. ולכן נראה דודאי אאכילה חייב משום נהנה ואע"ג דהיה מתענה טפי עדיף ליה אכילה. וראיה ברורה מפ' אלו נערות (כתובות דף ל) גבי תרומה כיון שתחב לו חבירו בבית הבליע' וע"ש ברש"י דמפרש דמחייב משום הנאת מעיו וע"ש בתוס' והתם ליכא לחיובי כלל מתורת מזיק כיון דבע"כ תחב לו חבירו ומוכח מזה דהנאה בכלל אכילה ואינו יכול לו' הייתי מתענה אלא דגבי מתנות כהונה כשם שאינו חייב על היזקו משום דה"ל ממון שאין לו תובעין כך אינו חייב על הנאתו כיון דהוא ממון שאין לו תובעין אלא היכא דמשתרשי לי' עכשיו כמו בלוקח המלך את גורנו דמשתרשי ליה עכשיו דאל"כ היו לוקחים פירות אחרים ומש"ה חייב לשלם עבור הריוח שהרויח הפירות שבביתו וברשותו ולזה הקשו בתוס' דבאכיל' נמי משתרשי ליה דהיה צריך לקנות פירות אחרים לאכילה לזה כתבו דיכול לו' הייתי מתענה ולא חשיבי הנך שבביתו משתרשי ליה ומשום הנאה אע"ג דא"ל במה שלא היה צריך להתענות במתנות כהונה פטור על הנאתן כשם שפטור על היזקן ובמשתרשי לבד הוא דמחייב אבל הכא דמחייב על הנאה א"כ הנאה בכלל אכילה כמו דמוכח מפ' א"נ דמחייב על הנאת מעיו וז"ב:
א סָעִיף ו אם כ' לבן בין הבנות בטור כ' וז"ל בן בין הבנות אף ע"ג דמשמעתין לא משמע אי קנה אי לא קנה מסתברא אע"ג דקנה לא מפקינן לבנות מזוני דידהו וכתב הב"י וזה פשוט דכיון דהאומר אל יזונו בנות מנכסי אין שומעין לו א"כ כשכתב כל נכסיו לבנו אפילו את"ל שנתכווין ליתן לו במתנ' לאו כל כמיניה להפקיע מזונות בנותיו ע"ש והוא תמוה דהא ודאי ע"י מתנה לאחר יכול להפקיע מזונות בנותיו רק במתנת שכ"מ גובין למזונות הבנות ולהרמ"ה מיירי כאן אפילו במתנת בריא והיאך כייל הרמ"ה דלא נפקע מזונות בנות ועיין בב"י בסי' רנ"ב דאפילו בנותן מהיום ולאחר מיתה דינו כמתנ' בריא לענין מזונו' האשה וע"כ צ"ל דס"ל להרמ"ה כדעת המרדכי הובא באה"ע סי' ק' סעיף א' בהג"ה דמה שנתן ליורשיו דינו כירושה וע' בח"מ באה"ע סי' צ"ג ס"ק ל"ג ע"ש אך קשה על המחבר לאיזה ענין כ' דלבן בין הבנות מתנתו קיימת הא בלא"ה בן בין הבנות יורש הכל וכיון דמזונות הבנות אינו נפקע מאי נ"מ במתנתו ולכן נראה כיון דדין זה אי נפקע המזונות תליא בפלוגתא אי מתנה ליורש דינו כירושה או במתנה ולכך הוצרך להשמיענו דאין למתנה זו דין אפוטרופסות וממילא דין המזונות תליא במחלוק' הנ"ל:
ב סָעִיף ח אפי' אפוטרופוס לא עשאו לכאורה קשה דהא בסי' ר"ן סעיף י"ז בהג"ה דלאפוטרופוס א"צ יפוי כח ונראה דשאני הכא כיון שכתב לו האפוטרופוס בלשון מתנה רצונו הוא שהאפוטרופסו' יהיה נקנה לו באופן שהמתנה נקנית ולכך בעינן יפוי כח כמו במתנה:
ג סָעִיף י לבנו נמי הוי מתנה עסמ"ע ס"ק י"ז שכ' הטעם מדה"ל למכתב כל נכסי לבני כו' קשה לי דאמאי לא אמר דין זה גבי מתנות שכ"מ בסי' ר"ן סעיף י"ג במקצתן לראשון והמותר לשני דהראשון קנה ועסמ"ע וש"ך שם דאפילו לא הפסיק מכח הוכחה שאמר בלשונו והמותר ע"ש ולפ"ז יש לנו לומר דה"ה אם אמר חצי לפלוני וחצי לפלוני ריש לנו הוכחה דנתכוין לראשון למתנת בריא מדלא אמר כל נכסי לפלוני ולפלוני וכן לעיל בסי' קי"א סעיף ה' בהג"ה מביא שני דיעות בזה ושם יבואר אי"ה:
ד סָעִיף יז מחזיר הפירות ודוקא במתנה אבל במכר בשנתבטל כגון בזבין ולא איצטרכי זוזי מחזיר הפירות דכיון שהמקח נתבטל זוזי הוי הלוואה גביה ושכר מעותיו קא שקיל ועמש"ל בסי' רל"ה ס"ק א' בענין פירות שאכל הלוקח מן הקטן וע' בלח"מ שחולק על הסמ"ע ונראה דהעיקר כהסמ"ע:
ה סָעִיף יז אכול עמי צריך לשלם עש"ך ס"ק ט' שתמה על זה דדין זה נלמד מקרע כסות ושם גופיה אי לא אתי לידיה בתורת שמירה פטור ובקצה"ח תי' דהא דמזיק פטור בלא אתי לידיה בתור' שמירה הוא מטעם דרחמנא לא חייב למזיק כשהזיק ברשות הבעלים כיון שבעלים עצמן גרמו להנזק זה שיבוא וכמו שכ' השיטה במפותה שפטור מהקנס אף שאין יכול למחול להקנס משום דבגרמתו נעשה ההיזק מה שאין כן באתי לידיה בתור' שמירה כיון שכבר נתחייב אין החיוב נפקע בדברים כמ"ש המרדכי במלוה שאמר יהיה בידך למחצית שכר הובא ריש סי' קע"ו מה שאין כן באכול עמי שחיוב בא לו מצד שנהנה חייב אפילו נעשה ברשות הבעלים ומשום הכי בדור עמי בסי' שפ"ג דמיירי בגברא דלא עבד למיגר פטור כיון שלא נהנה והנכון עמו גם מה שהקשה המהרי"ט דמה"ת ישלם הא יכול לומר הייתי מתענה כמ"ש התוספות בחולין דף קל"ז גבי אוכל מתנות כהונה דברי הקצה"ח נכונים מאוד דודאי לענין הנאה חשיב הנאה וא"י לומר הייתי מתענה דמ"מ נהנה דהא אפילו בתחב לו חבירו בבי' הבליעה בכתובות דף ל' כ' רש"י דחייב משום הנאת מעיו אף דנעשה באונס דליכא משום מזיק אפ"ה חייב משום נהנה ולא יכול לומר הייתי מתענה רק במתנות כהונה פטור ג"כ בנהנה מטעם שהיא ממון שאין לו תובעין כמו שפטור במזיק ואינו חייב רק במשתרשי' ליה גם עכשיו כמו בלקח המלך גורנו בחובו דבלא המעשר היה לוקח דברים אחרים והרי הדברים אחרים שהרויח עדיין הן בביתו ולזה הקשה התוספ' דהא גם באוכל מישתרשי ליה שהרי צריך ליקח אוכלין במעות והרי המעו' עדיין הן בביתו וע"ז תירצו דיכול לומר הייתי מתענה וליכא מישתרשי' ליה דאין לו עכשיו הריוח בביתו אבל הנאה ודאי איכא רק שבמתנות כהונה פטור בנהנה משא"כ בשל אחרים חייב בנהנה לבד ודבריו נכונים מאוד:
א סָעִיף א אומדים. ואם אחד כתב כל נכסיו לאחר אחר מיתה מפני שלא היה לו זרע ואח"כ זכה לזרע עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ק"ח (דאזלינן בתר אומדנא ובס' כנה"ג כתב דלבו מגמגם בזה. בני חיי ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קכ"ד ובתשובת רשד"ם סי' רנ"ג ורצ"ט ובתשובת ראנ"ח סי' ל"א. ש"ך:
ב סָעִיף א מתנה גלויה. לאפוקי טמירתא כמ"ש הט"ו בר"ס רמ"ב. סמ"ע:
ג סָעִיף א שהוא. כתב הסמ"ע דהאי כ"ש ממש קאמר דבר מועט לכ"ע דאינו דומה לשכ"מ הנותן כל נכסיו דאם עמד חוזר ואם שייר אינו חוזר דפליגי ביה כמ"ש הט"ו בסי' ר"נ ס"ד די"א דבעינן שיור כדי פרנסתו לכל מר כדאית ליה הכא שאני וכמ"ש שם עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הוכיח בראיה דאין חילוק ביניהן כלל דגם הכא בעינן כדי פרנסתו ודלא כהסמ"ע ע"ש) (אין אנו הולכין אחר אומד הדעת אלא כשאירע מה שלא גילה על דעתו אבל כשהדבר לא נשתנ' אין לנו לפרש דבריו מהרי"ט ח"א סי' כ"ז ועיין בתשובת ד"ר סי' קכ"ט ק"ל וקל"א. מי שנתן לשמעון שכירות הבית להתפרנס בשביל שהיה עני ולא פירש שבשביל כך נתן לו אע"פ שהעשיר מתנתו מתנה המבי"ט ח"ג סי' ק"פ וע"ש סי' ע"ט ובח"ב סי' ו' ובמהריב"ל ח"ב סי' מ"ה ולחם רב סי' ר"ה בני חיי):
ד סָעִיף ב בבריא. והר"ן נסתפק בבריא ששמע שמת בנו ונתן מתנה לאחרים במהיום ולאחר מיתה אי מקרי שביק נפשיה כיון שא"י למוכרם כל ימי חייו עכ"ל הסמ"ע כ"כ הב"י משמו אבל באמת בר"ן ליתא לספק אלא כ"כ בפשיטות כיון דלא שביק נפשיה לא שביק לבריה וזכה בנו ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין שם. ש"ך:
ה סָעִיף ג לברוח. הב"י כתב דאפילו הי"א דפליגי בסעיף הקודם וס"ל שדוקא בשכ"מ אמרו מודה בהא דזה דומה לשכ"מ כיון שהיה צריך לברוח וכ' הסמ"ע דזה אינו מוכרח דאדרבה מדברי הרמ"ה שהביא הטור משמע ומוכח דמאן דפליג בבריא ששמע שמת פליג נמי בהאי וכ"כ הב"ח (בתשובת כנה"ג העלה דאף שעבר זמן רב בין השמועה שמת הבן לכתיבה אזלינן בתר אומדנא עוד כתיב שם דלאו דוקא ששמע שמת בנו אלא ה"ה בשאר יורשים עוד כת' דהך ברייתא ע"כ כשאין לו בנים אחרים מיירי דאי יש לו בנים אחרים ואעפ"כ כ' נכסיו לאחרים הא ודאי פשיטא דמתנתו קיימת דבטלה האומדנא ואי מיירי דיש לו בנים אחרים ולא כ' לאחרים אלא חלק המגיע לבן ששמע שמת הא נמי פשיטא שמתנתו בטילה וכיון שראינו שלא כ' לאחרים אלא חלק אותו הבן וכ' עוד דאפילו במקדיש נכסיו דין זה אמור וששוב ראה בב"ח סי' ר"כ ס"ד שכ' דבמקדיש נכסיו הוי בעיא דלא איפשט' דומיא דש"מ שהקדיש נכסיו ע"כ. בני חיי):
ו סָעִיף ד הכות'. כ' הסמ"ע דלדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא בכות' דינא הכי דכיון דכ' לו אמרינן דדעתו היה להחשיבו שיצא עליו קול בשטר שמינהו על כל נכסיו מש"ה אינו אלא אפטרופס אבל בשכ"מ שאמר כל נכסי לפלוני בני מתנה גמורה היא וחלקו בזה כדי לתרץ שלא יסתרו אהדדי דיני הש"ס בזה וכמ"ש הב"י אבל הרשב"ם והרא"ש והטור וסייעתם לא חלקו בין כתיבה לאמירה וכדי לתרץ הקושיא המה מחלקין בין נתן לו בלשון מתנה או אם נתן לו בלשון ירושה ובזה תבין דברי המחבר והרמ"א שכ' וי"א דדוקא בל' מתנה כו' דמ"ד הא לא אמר הא ובע"ש כ' וז"ל וי"א דוקא בל' מתנה אבל שכ"מ שכ' בלשון ירושה קנה דכתי' והיה ביום הנחילו את בניו ש"מ שיש רשות להאב להנחיל לאחד מבניו כל אשר לו כו' ולא דק דהאי נתינת טעם אין לו ענין לכאן דהא גם בלשון מתנה הרשות ביד כל אדם ליתן כל אשר לו אפילו לאחרים כ"ש לבניו אלא הטעם הוא דבל' מתנה דוקא י"ל דכונתו לאפטרופס דג"כ מתנה מקרי משא"כ בלשון ירושה עכ"ל והש"ך הסכים לדעת הע"ש וכתב דלשונו הוא לשון הרשב"ם דף ק"ל ע"א ע"ש ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד:
ז סָעִיף ד בעריסה. ואפילו אם שאר אחיו הן גדולים והן כאן דאיכא תרתי לריעות' דבן גדול א"צ לאפטרופוס וגם זה הקטן אינו ראוי לאפוטרופס אפ"ה לא חלקו חז"ל כ"כ הב"י וד"מ בשם הפוסקים ולא כהרז"ה. סמ"ע:
ח סָעִיף ד זכה. דאם לאפוטרופס נתכוון למה לא מינהו גם על כל שהוא הזה. שם:
ט סָעִיף ה ראיה. שהוא המוני' שהרי הנכסים בחזקת יורשים בשוה הן. שם:
י סָעִיף ו לבת. כ' הסמ"ע דהיינו דוקא כשכתב או נתן לה בלשון מתנה אבל בלשון ירושה ליכא למ"ד דזכתה הבת בין הבנים כיון דאינה בת ירושה במקום שיש בנים ומשנה וש"ס בהדיא הוא וכתבו הט"ו בר"ס רפ"א ע"ש ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' י"ב וי"ג:
יא סָעִיף ו שאר. פירוש כשהן שוין מצד ירושתן כגון אח בין האחין וכיוצא בהן שהן שווין לא אמרינן בהן שכונתו היה שלא להקנות לזה שנתן לו בל' מתנה אלא לעשותו אפוטרופוס. סמ"ע:
יב סָעִיף ו וי"א. ס"ל דגם בבת אמרינן שהיה כונתו להעמידה אפוטרופוס על בניו ולא להעביר כל אשר לו מבניו ונראה דה"ה דס"ל דגם באח בין האחין דלא קנה האח מיהו אינו מוכרח כ"כ ועד"ר וע"ל סי' רנ"ג ס"ז שם:
יג סָעִיף ז וייפה. כתב הסמ"ע דצ"ע למה כ' המחבר זה לבבא בפ"ע ה"ל לכתבו בס"ס ד' על מ"ש שם דאם הקנה לו בקנין כו' קנה די"א דצריך ליפות כחו בקנין ושי"א דאפ"ה לא קנה וגם בטור סעיף ו' כתבו אהדדי בשם ר"י כו' ע"ש ובפרישה הוכיח דס"ל לרבינו יונה דכמו דכשכתב לו נכסי נתונין לך אפילו ביפוי כח דלא מהני לומר שלא עשאו אפוטרופס אלא קנהו קנין גמור כן לא מהני ליה שום קנין אבל מלשון המחבר מוכח דמחלק בינייהו דבק"ס גם רבינו יונה מודה דקנהו ודוקא בקנין דשטר כ' דלא מהני ומש"ה סתם בס"ד וכ' דבקנין קנה וכאן כ' פלוגתא בקנין ויפוי כח ואינו ר"ל דכ' לו וגם עשה לו ק"ס וגם ייפה כחו אלא קנין דהכא ר"ל קנין דשטר כתיבה וצ"ע דאין טעם נכון לחלק ביניהן דהא גם בק"ס בעינן יפוי כח משום דאין קנין לאחר מיתה וכמ"ש הט"ו בסי' ר"נ ע"ש עכ"ל וכ' הש"ך דדבריו נכונים ודלא כהמחבר:
יד סָעִיף ט לבניו. פירוש לכל בניו יחד וזה אינו אלא אפטרופוס וז"ל הטור ל"מ אם כתב החצי לאחר תחלה והשאר לבנו דהוי אפטרופוס דבשעה שכ' לבנו הוה כל נכסיו אלא אפי' כ' לבנו ולאחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון דלא שייר כלום בנכסים אחר מתנת בנו. סמ"ע:
טו סָעִיף י מתנה. לשון הטור מדה"ל למכתב כל נכסי לבני ולפלוני ולא כ"כ והקדים לבנו במתנתו ה"ל כנותן לבנו המקצת תחלה ואח"כ השאר לאחר. שם:
טז סָעִיף יב סי' ק"ז. שם כ' המחבר דאע"פ שקנו מידו דבריא או שכ"מ להיות כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס על יורשיו בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשים עכ"ל ור"ל כגון בני אחין או למטה מהן וכ"כ נ"י פ' י"נ דאין חילוק בין יורש ליורש ודלא כמ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הטור בא"ע שם דאם אין לו יורשין אלא בין אחין לא אמרינן דעשאה אפוטרופוס ע"ש. שם (ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' קי"ט ובהרמ"ע מפאנו סי' נ"ח הר"ש יונה סי' מ"ג ובתשובת רש"ך ח"א סי' ס"א וח"ב סי' קס"א ס"א וח"ג סי' כ"ד ופני משה ח"א סי' ל"ה וסי' פ"ב ולחם רב סי' קצ"ה בני חיי):
יז סָעִיף יג נתבאר. בטור כ' כאן סתם אבדה כתובתה ובא"ע שם נתבאר בהגהת רמ"א דדוקא כתובתה ולא נדונייתה והטעם דאבדה הכתובה דאמרינן כיון דשמעה מבעלה שחלק כל אשר לו לבניו ולא נתן לה אלא קרקע כ"ש ולא מחתה לו' מאין אגבה כתובתי ודאי מחלה הכתובה מדאחשבה ליתן לה קצת חלק בין בניו וע"ש דמסיק דמ"מ מה שקונה בעלה אח"כ או שמת אחד מבניו היא גובה כתובתה מהן. סמ"ע:
יח סָעִיף יד מוקדם. פירוש מוקדם למתנה זו ואע"פ שהוא מאוחר לזמן הכתובה ובטור סתם וכתב בזה דאבדה כתובתה ושם בא"ע כתב וה"מ בכותב לאשתו ארוסה או גרושה דלא שייך לומר דלעשותה אפוטרופוס נתכוון וה"ה אם כ' לה בשאר לישני המועילין כנ"ל דא"א לפרשן דלאפטרופוס נתכוון. שם:
יט סָעִיף טו להבריח. עיין במהרי"ק שורש כ"ב ובתשובת מיי' דס' קנין סי' כ"ה ובתשו' הרשב"א סי' אלף ע' דהאריכו בדין שטר הברחה ואם עדים נאמנים לו' הברחה היה. שם:
כ סָעִיף יז פירות. ל' הטור בשם הרמב"ם הוא הפירות שאכל והמחבר לא כתב שאכל ומשמע מלשונו דאפילו הן עדיין בידו בעין א"צ להחזירן כיון שכבר תלשן והחזיק בהן וע"ל סי' ס"ו וסי' רל"ב. שם:
כא סָעִיף יז אכול. ע"ל סי' שס"ג ס"י בהג"ה שניה וצ"ע ועיין במהרש"ל פ"ח דב"ק סי' ס"ח ועיין בת"ה בשם מהרי"ח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא א"ל ע"מ לפטור ע"ש וצ"ע דהתם גופא אי לא אתא לידיה בתורת שמירה פטור אע"ג דלא אמר ע"מ לפטור וכדאיתא בש"ס ופוסקים לקמן ס"ס ש"א ע"ש וצ"ע. ש"ך:
כב סָעִיף יז לחתנו. עיין בב"י סי' קכ"ח מחו' ב' מדינים אלו במי שפרנס ליתום על שלחנו ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ע' ובתשובת מ"ע סי' פ"ט ובתשובת ן' ל"ב ס"א כלל י"ב סי' ע"ה דף צ"ו וצ"ז וע"ש עוד דף קמ"ה וכ' מהרש"ל שם דאם קרא לאורח הסועד אצל בעה"ב אחר בחנם פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחנם ע"ש. שם:
כג סָעִיף יז אשתו. עיין ביו"ד סי' רנ"ג דיש מחלקין בין אם בעלה הלך למדה"י או שנשאר עמה כאן וע"ל סי' ר"צ סכ"ה:
א סָעִיף ד ושולט בכל אשר לו. עיין בתשו' חתם סופר חלק ששי ס"ס ס"ג במי שמת וצוה שאשתו תהיה גברת הבית וכתב דהוא לשון אפטרופסות עש"ה:
ב סָעִיף ה דאיכא לאסתפוקי. עיין בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ו אודות עשיר אחד שצוה לפני מותו על א' מבניו שאם ידרוש ברבים בבה"כ שינתן לו סך מה מעוזבונו יתר על חלקו בכן דרש ואחיו טוענין נגדו שלא דרש בטוב וגם למד מאחרים או מפי כתבים ואדעתא דהכי לא צוה אביו. והשיב דטענה ראשונה אינו טענה כלל ואין כל הדעות שוות בענין הדרוש וגם כוונת אביהם לא היה דוקא שידרוש מן המובחר אך טענה הב' שלח למד מעצמו אם טענה זו מבוררת ע"פ עדים טענתם טענה דודאי כוונת אביו היה שיתמיד בלימודו שיכול לדרוש מעצמו וע"י כן ברא מזכה אבא אבל לא בהתלבש בטלית שאינו שלו דעבירה היא בידו ואף די"ל אומדנא שדעת אביו היה רק שיכול לדבר ולדרוש בפני מלכי רבנן ולא יבוש אז יקבל שכר אף שאינו לומד מעצמו כגון שהדבר ידוע דלאו בר הכי הוא דאין כאן עבירה. זה אינו חדא דאין זה אומדנא רק ספיקא וכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה ועוד דאפילו אם יהיה אומדנא בודאי מ"מ לא אזלינן בתר אומדנא להוציא מיורשים כמ"ש הרא"ש בתשו' הובא בח"מ ס"ס רפ"א בהגה אכן אם טענתם אינה מבוררת לאו כל במינייהו לסתור צוואת אביהם בלי ראיה רק יכולין להחרים סתם על זה או להבחינו ע"י אחד מהלומדים אם יכול לומר מעצמו פשט בדרוש שראוי לאומרו ברבים ואז יזכה במתנתו ע"ש. ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סימן ט' אודות גביר שצוה לפני מותו ומינה אפטרופסים והפריש סך מסויים להיות קרן קיימת ומהפירות יעשו דברים טובים לתיקון נשמתו ופונקט א' הוא לבחור יניק וחכים הראוי לעמוד בהיכל מלכו של עולם ית"ש לשקוד על דלתי התורה עד יצליח להוראה ואותו היניק לא יהיה פחות מבן עשר שנים ולא יותר מבן ט"ו שנים לו יותן לסיועת תלמיד ופוסקים סך ב' מאות זהו' בכל שנה עד יגדל ויהיה בן כ"ה שנים ובתנאי כפול כמה פעמים שירחיק נדוד וילמוד בישיבה חוץ למדינ' דוקא והטעם מפרש כי איננו רואה במדינתו מקום מוצלח לישיבה ורשות ניתן לאפטרופסים לבחור הבחור ההוא ויהיה השגחתם עליו שיעסוק רק בתורת ה' וביראתו כל היום ואם יראו שהנבחר יטה מדרך הישר ימין או שמאל או שלא יתמיד בלימוד התלמוד רשות בידם לדחותו ולבחור אחר במקומו עד כאן דברי הצווחה. והנה האפטרופסים לא מצאו בן מוכשר לזה כ"א בן רב א' מגאוני מדינה ההיא ושלחו חוץ למדינה לישיבת גאון א' והתחבר עמו עוד יתום א' שנשתלח גם הוא לשם מחברת ת"ת ושמשו החבירים בישיבה שנה ומחצה ואח"כ נתמעטה הישיבה שם וחזרו ב' הבחורים לביתם ועתה אין הרב מרוצה להחזיר בנו לישיבה אחרת וטוען שכבר נתקיימה הצוואה במה שכבר למד בנו בישיבה שנה ומחצה למען דעת סדר לימוד הישיבה והחידוד בהלכה וקיבל עליו הרב ללמוד בעצמו עם שני הבחורים דרכי הפוסקי' באופן שבמשך חמשה שנים יעמיד אותם על הנסיון בהוראות א"ח ויו"ד ומבקש שהאפטרופסים יתני הסך ב' מאות זהו' לשני הבחורים ביחד בנו והיתום ומעת' נפל ספק אם יש רשות לעשות כן כי לכאור' ירבה זכות הנודר טובים השנים מן האחד או אין להם רשות לשנות ממה. שצוה והקפיד דוקא שילכו חוץ למדינ'. והשיב על זה באריכות ותורף דבריו דזה פשוט שיפה עשה הנודר ז"ל במה שהקפיד שיצאו דוקא ללמוד חוץ למדינ' כי קפידא רבה איכא בהא אפילו כשהאב גאון ורב גובריה וישיב' בביתו מ"מ יש לילך ללמוד תורה למקום ישיבה אחרת וכדמצינו ברבינו הקדוש בכתובו' ס"ב דפסיק לר"ש בריה למיזל לבי רב תריסר שני ובר' אבהו בירושלמי הובא ברא"ש פ"ב דכתובות דשלח לר"ח בריה לטבריא כו' ואפי' מא"י לח"ל נדדו ללמוד תור' אע"ג שהיה שם בא"י ישיבות כמ"ש תוס' בשבת תוס' בשבת ט' ע"ב ד"ה הא לן כו' ובענין אם בנ"ד כבר קיים הבחור כפי הצוואה במה שלמד בישיבה שנה ומחצה הנ' הגם שלא פורש בל' הצוואה כמה זמן ישמש בישיב' מ"מ פשוט דכל זמן שיצטרך קאמר כו' (עמ"ש לעיל סי' ס' ס"ג ס"ק ו') והשתא אי צריך הבחור עוד לישיבה פשוט שאין ליתן לו מקרן קיימת הנ"ל אע"ג שהם רוצים להחזיק בזה ב' בחורים ואי היה בזה העלאה בקודש פשוט דבכלל צוואת המת הוא לעשות מצוה פלונית וממנה ולמעל' כל דעביד מיניה הכל בכלל כו' אך הכא לא נ"ל שום תוספת זכות בזה שהרי מלשון השאלה משמע דמעיקרא היה לבם של האפטרופסים מהסס איך יתנו צדקת פזרונו לבנו של הר' אשר בלא"ה נמי ילמוד עמו רק ראו כי הבן מוצלח ואין האב רוצה לשלחו חוץ למדינ' בלתי אם יתנו לו סך מסויים הנ"ל והשתא הכא כיון שחזר ובא לו אי נימא דבמה ששימש בישיבה שנה ומחצה אין די מחסורו א"כ במה שלומד עתה אצל אביו הרב לזה לא צריך סיוע הנ"ל דבלא"ה נמי ילמוד עמו וגם היתום שכבר שלחו אותו חוץ למדינה אילו היה משמש כל צרכו היה הוא זוכה בהני זוזי אבל עכשיו שכפי הנראה גם הוא לא יצא עוד ללמוד חוץ למדינה א"כ גם הוא אין לו רשות ליהנות מהני זוזי כלל ואין כאן שום תוספת זכות להמקדיש. אמנם יען דבעינא למיפק בזכותא דרבנן נאמר תחלה דעכ"פ אין כאן בשינוי זה גזל מתנת עניים בחורים אחרים שהיו זוכים בו במקומו של זה דזה ליתא מתרי טעמי חדא שלא הקדיש אלא פירות של מעות וה"ל כפירות דקל ודירת בית וכמ"ש בתשו' מהר"ם אלשי"ך סי' ז' כו' (הובא לעיל סי' רי"ב ס"ט ס"ק יוד ועמ"ש שם) וא"כ המשנה פירות אלו אינו גוזל את הזוכה כי לא היה בו זכיה מעולם ושוב כיון שלא בירר בחור ידוע אלא בדעת האפטרופסים וכמ"ש בתשו' מהרי"ט כו' (הובא ג"כ שם) ואם משום מצוה לקיים דברי המת אי היה באופן דשייך ביה מצוה לקיים דברי המת ע' סי' רנ"ב ס"ב הנה בנ"ד אומדנא דמוכח שלא נתכוון המצוה שילמוד בישיבה חוץ למדינ' עד שיהי' בן כ"ה שנים רק כוונתו עד שימלאו ידיו לפלפל בהלכה ע"ד האמת ונלמוד סדרי ש"ס וראשונים ושוב ימלא כריסו בש"ס ופוסקים אפי' בביתו כו' וא"כ אם לפי ראות עיני האפטרופסים זכה זה בשנה וחצי שעכ"פ ראוי עתה ללמד פוסקים נהי שבודאי יותר טוב אם היה לומד גם הפוסקים בישיבה חוץ מביתו מ"מ כיון שכבר זכה שנתברר מהאפטרופסים אין ליקח ממנו זכותו ויש ללמוד כן מלשון הצוואה הנ"ל באשר התנה שאם יראו האפטרופסים שהנבחר יטה מדרך הישר כו' רשות בידם לדחותו דלכאורה הוא משנה שאינה צריכה תיפוק ליה מעיקרא לא באנו אלא להגדיל תורה ויראה ומהיכי תיתי ליתן למי שנוטה מדרכי ה' ותורתו אלא ע"כ נהי דלכתחלה אין לבררו אבל אחר שכבר נתברר וזכה אין לדחותו מהר אם לא בנטותו מדרך ה' ותורתו כו' אך הכא כיון שעכ"פ עוסק בתורה יומם ולילה וגם כבר למד דרכי הישיבה ולפי ראות עיני האפטרופסים די לו בזה וכיון שעכ"פ אין ברור לנו שלא מצא די מדתו אין לדחותו ויהיה כפי מ"ש בשאלה שבן הרב יתן מחלקו להיתום כדי שעכ"פ ילמוד גם עתה בדבוק חבר הגון כו' ומ"מ כל זה הוראת שעה ומכאן והלאה יוחק בספר האפטרופסים שעוד לא יבחרו א' אא"כ יקבל על עצמו מיד להיות כך וכך שנים בשוקי בראי ולא ילך וישוב לביתו (עד תום הזמן הקצוב) ואין למידין מהוראה זו למקום אחר עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף יז אכול עמי. עבה"ט ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס ל"ד שכ' וז"ל ומה שרוצה דמי מזונות מהיתומה שהחזיק על שלחנו זהו מהלכות עמומות והדברים סותרים זל"ז בכמה מקומות עי' בב"י בח"מ סי' קכ"ח ובס"ס רמ"ו בהגה ובסי' ר"צ סכ"ה וביו"ד ס' רנ"ג ס"ה ובאה"ע סי' ע' בב"ש ס"ק כ"ח ולכן נלע"ד אם אין לנו הוכחה ברורה שהאפטרופס כוון בתורת צדקה והאפוטרופס מוחזק בנכסי יתומים ישבע האפוטרופס שהיה דעתו ע"מ לקבל תשלומה וינכה דמי המזונות ממה שבידי והכל לפי ראות עיני הדיין איך היה דעת האפטרופס בעת שנתן המזונות עכ"ל. ובתשובות רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קמ"ז נשאל ג"כ על ענין כזה באחד שפרנס יתום קטן ותפס משל היתום ותובע דמי מזונות. והשיב הנה בזן לאינש דעלמא בסתם נראה דעת הפוסקים ראשונים ואחרונים דחייב לשלם עיין בהר"ן רפ"ב דכתובות ובהה"מ פי"ב מהל' אישות כו' (ע' ביו"ד סי' רנ"ג ס"ה בהגה מבואר דדוקא בהיה לו נכסים באותו שעה) אולם בזן ליתום בזה כ' בעה"ת בשם תשו' הרי"ף ופסקו בש"ע יו"ד סי' רנ"ג ס"ה דבהגדיל א"צ לשלם כיון דלא פירש דנתן לו בתורת הלואה ובב"י וברמ"א שם מבואר דאפי' יש ליתום נכסים אפ"ה סתמא לשם מתנה והגם דלשון הש"ע שם מי שפרנס יתום והיה מכוון למצוה כו' אבל מדברי הגהת ש"ע שם מבואר דאפי' באין ידוע שכוון למצוה כו' ולא קשה ממ"ש הרשב"א בתשו' הובא בש"ע לקמן סי' ר"צ סכ"ה יתומים שסמכו אצל בעה"ב וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי דהתם מיירי בענין דמשתדל בכל צרכם דיש לו דין אפטרופס ולכן חייבים לשלם כו' ואף דבתה"ד סי' שמ"ח נראה דס"ל דזן יתום גובה ממנו עכ"פ בהיו נכסים ליתום מ"מ כיון דלא הביא דברי הרי"ף הנ"ל בודאי י"ל דלא הוה שמיעא ליה וכיון דרי"ו והב"י העתיקו לדברי הרי"ף בסתומות וקבע כן להלכה בש"ע י"ל דלא מהני תפיסה. ובאמת בב"י ח"מ סי' קכ"ח כ' עלה דתשו' הרי"ף דנראה דאם היה יתום קטן אפי' אין בידו משלו כלום חייב דל"ש לומר דהו"ל להתנות כיון דקטן היה אמנם נראה דאין כוונת הב"י בכל קטן דהא מבואר להדיא בלשון הרי"ף דמיירי בקטן אך כוונתו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות כו' וא"כ בנ"ד שכבר הגיע לעוה"פ אינו יכול להשתלם מתפיסתו וביותר י"ל דבנ"ד אף מה שזן מקודם שהגיע לעוה"פ הפסיד די"ל דהב"י מיירי רק בזן אותם קטני קטנים ותו לא אבל אם לא פסק מלזן אותם גם כשהגדילו בזה י"ל כיון דהגיע הזמן דהו"ל להתנות ולא התנה ומוכח דמה דזן אותם עתה הוא לשם מתנה בודאי אגלאי מלתא למפרע דגם מה שזן מקודם היה לשם מתנה דבודאי אין סברא לומר דבעידן קטני קטנים זן אותם דרך הלואה וכשהגדילו קצת זן דרך מתנה מכל הלין נראה בנ"ד דתפס לא מהני ובפרט אם דרכי העשירים בעיר שם לזון ליתמי קרוביהם דרך מתנה וכעין שכ' התה"ד בזן בתו וחתנו וע"ש ואולם אם תפס שלא בעדים י"ל דמהימן במגו דזן אותם דרך הלואה דכולי האי לא אמרי' לדונו בדרך אנן סהדי דלהוי מיגו במקום עדים ובב"ש סי' צ"ג ס"ק כ"ג כ' גבי שהתה ב' וג' שנים דאפי' תפיסה שלא בעדים לא מהני דהוי מיגו במקום עדים ומ"מ בנ"ד צ"ע לדינא (ר"ל כי יש לחלק דאינו דומה לשם עי' בס' כ"מ שם) עכ"ד ע"ש. והנה מה דמבואר מדבריו דתפיסה בעדים פשיטא דלא מהני נלע"ד דר"ל תפיסה דאח"כ לאחר שזן אותו אבל אם בעת שזן אותו היה בידו משל היתום אפילו בעדים מהני כמבואר להדיא בב"י ח"מ סי' קכ"ח שכ' על דברי הרי"ף הנ"ל וז"ל ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא כשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן בכי הא דלג"ח פרנסו עכ"ל ולא הוצרך הגאון ז"ל להזכיר זה כי השיב על נדון השאלה דהוה עובדא שתפס משל היתום לאחר שפרנסו כ"נ פשוט. ועיין עוד בתשובת חות יאיר סי' קל"ד דאלמנ' שהיתה ניזונת בבית אחד מבניה כמה שנים ויש לה כסף וש"כ בארגז שלה העומד בחדר שייחד לה בנה אשר הוא בביתו ולבסוף מבקש ליקח דמי מזונות ממה שיש לה ואמו או אחיו טוענים שמה שפרנס היה בדרך מצוה. והאריך שם וביאר כמה חילוקים ופרטים בזה ותורף דבריו שבאם אין להאם כלום הגם דאין חיוב כלל מצד כיבוד או"א לפרנסה דקיי"ל כיבוד משל אב כביו"ד סי' ר"מ מ"מ אם אחד מן הבנים לקחה לביתו וזנה ופרנסה ודאי לשם מצוה עשה ולפנים משורת הדין הוא דעביד ולכן אפילו נפל לאמו ירושה אח"כ אין לזה לתבוע ממנה או מיורשיה דבר בעד מה שעשה אתה בעת עניה כו' אמנם אם היה להאם משלה בעת שזנה אף שלא גילה דעתו שתתן שכר צריכה לשלם בזמן תביעתו דלא עדיפא מאחר בח"מ ס"ס רמ"ו בהגה כו' ולא קשה מהא דקיי"ל ביו"ד סי' רנ"ג מי שפרנס יתום בתוך ביתו אעפ"י שיש ליתום א"צ לשלם דמסתמא כוון לשם מתנה דשאני התם דאומדן דעת יש שחנם עשה עמו כדי שישאר מעות היתום קיימים כשיגדל לצורכו משא"כ גבי בן לאמו דדרך עולם שתשאר כל ימיה אצל זה שהלכה אצלו ואין כאן לא צדקה ולא חסד אם יש לה ומכ"ש אחר מותה לגבי יורשים אחרים זולתו כי למה יוותר נגדם ולכן נרא' דאם בעת שבאתה אליו ידע שדעתה רק לפי שעה ואחר שנה או שנתים תצא ממנו ליזון משלה דדמי ממש למפרנס יתום שא"צ לשלם אפי' אחר מותה וזה ברור כו' וכל זה אף אם הנכסים בחזקת היורשים בכלל מכ"ש אם הם בבית זה שזנה דמצי למימר דלא בחנם עשה עמה הן בחייה אחר מותה דלא יהא אלא ספק המע"ה כו' ואפי' הוציאו שאר אחים שטרי מתנות או חובות שנתנה האם להם וכן אינש דעלמא אם זה האח מוחזק ותופס מה שבידו אין להוציא מידו כלום ומיהו צריך לישבע היסת שאין לו ממה ששייך לאמו רק מה שנמצא בארגזה ושלא פרעה לו על דמי מזונות כלום ונרא' דאם טוענין אחיו שתחת מזונותיה היתה לו לשפחה אפי' מבררין שמיום שבאת אליו לא הי' לו שפחה משא"כ מקמי הכי. מצי למימר שאז נתגדלה בתו או אשתו נזדרזה לעשות מלאכת הבית ושלא נשתעבד באמו במלאכת שפחה דלא נחשד על כך כו' ואפי' סייעה עמו בגידול בנים וכביסה וטויה ותיקון הפירות בגדי הבנים אין לומר שזה עבור מזונות רק כך דרך נשים זקינות לעשות בבית שהמה שם אף שאוכלת משל עצמה כו' עכ"ד ע"ש עוד:
ד סָעִיף יז אבל היכא דמוכח כו'. ע' בתשוכת ח"ס חח"מ סי' קי"ט מבואר מדבריו דדוקא כשיש הוכחה מקודם ואח"כ נפל קטטה לא יכול עוד לתבוע אבל אם אין הוכחה אחרת רק מה שלא תבע זמן ארוך עד אחר שנפל הקטטה אין זה הוכחה שמחל ע"ש עוד ויובא קצת לקמן סי' שס"ג ס"י ס"ק ז':
א סָעִיף א לעולם כו'. כמש"ש מאן תנא דאזיל כו':
ב סָעִיף א לפיכך כו'. דהא מדמי שם האי דינא למתני' וחד טעמא להו ועבה"ג ועתוס' ק"נ ב' ד"ה ואלו. א"נ כו':
ג סָעִיף ב יש מי כו'. עבה"ג וכמ"ש בכתובות עט א' אפ"ה במקום כו':
ד סָעִיף ב ויש מי כו'. עב"י שאין שום חולק על ס' ראשונה וכצ"ל ויש מי שאומר דה"ה כו' שבס"ג כאן וגם ס' ראשונה יודה לזה דחד טעמא להו:
ה סָעִיף ד בין כו'. עבה"ג וכ"כ הרי"ף ורא"ש ורמב"ם:
ו סָעִיף ד וי"א כו'. ערשב"ם ק"ל א' ד"ה הל' כו' וכ' הרא"ש משמו שם קלא ב':
ז סָעִיף ד בין במטלטלין. שם:
ח סָעִיף ד ואם פירש כו'. כן תי' הרי"ם קו' הרשב"ם הנ"ל והביאו הרא"ש ג"כ:
ט סָעִיף ד או כו' או כו' וכן כו'. נלמד מהנ"ל:
י סָעִיף ד (ליקוט) ואם כו'. כמ"ש אל עבדו זקן ביתו כו' וכי הוא משל כו' אע"ג שהארץ לפרעה וכהנה רבות. שם:
יא סָעִיף ה וכל היכא כו'. כנ"ל ס"ד ועתוס' קמא א' ד"ה אידך כו' וכמ"ש בספק ויבם בפ' החולץ:
יב סָעִיף ו בד"א כו'. כ"ד הרי"ף לתרץ קו' רשב"ם הנ"ל:
יג סָעִיף ו וי"א כו'. דקי"ל כרבינא שם וכ"ש בין הבנות דכ"ע מודים ביה מדלא איבעיא להו אלא בין הבנים. אבל הרי"ף אינו גורס שם בת אצל הבנים וגריס במילתא דרב עוירא לבד מהאשה אצל הבנים ואשה כו' ובזה א"ש מש"ש קלב ורב עוירא מוקי בכולהו כו' ר"ל גם באשה אצל האחין משא"כ לגי' שלנו וערשב"ם שם:
יד סָעִיף ז וייפה כו'. דבלא"ה אינו כלום כמ"ש בס"ח וכמ"ש קנב א':
טו סָעִיף ט הכותב כו'. כי"מ שכ' רשב"ם וכגי' כספרים אשתו ואחר כו' וכ"כ הרא"ש וכל הפוסקים:
טז סָעִיף י יש כו'. כמ"ש קמ"ח ב' מקצתן לראשון כו':
יז סָעִיף י ואם כתב כו'. עבה"ג וכמ"ש ק"ח א' ת"ר ש"מ כו' א"א כל כו' ועתוס' דגטין נ' ב' ד"ה תנו וכ"כ הרא"ש בב"ב שם:
יח סָעִיף יא כתב כו'. מדאמרי' בנו ואחר כו':
יט סָעִיף יא ואם כתב כו'. כנ"ל:
כ סָעִיף יז כל הנותנים כו'. עבה"ג וכ"כ הרמב"ם להדיא שם:
כא סָעִיף יז האומר כו' אבל לא כו'. כמ"ש בכתובות ק"ז ב' מי שהלך כו' ושם ק"ט א' שני דברים כו' ובירושלמי א"ר חגי לא אמר אנא אחר הא אב גובה ר' יוסי אמר בין אב בין אחר אינו גובה וכיון דלא איתמר הלכתא לא מפקינן ממונא מספיקא. מרדכי והג"מ ודוקא באשתו משום פורע חובו של חבירו אבל בדידיה ודאי חייב וער"ן בנדרים לג ב' ד"ה גזירה. כ' הרשב"א כו' ואינם מחוורים כו' וכן דחה המ"מ דבריו וכ' שמ"מ דינו של הרשב"א קיים במי שזן ומפרנס אינש דעלמא וראיותיו בזה קיימות ועבמ"מ ור"ן שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.