א הַכּוֹתֵב בַּשְּׁטָר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁכָּתַב: נְתַתִּיהָ לוֹ, אוֹ: הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זֶה זוֹכֶה בָּהּ כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. אֲבָל בְּדִבּוּרָא בְעָלְמָא לָא קָנִי אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה). וְהָא דְאַמְרִינָן דְּלָא קָנָה, הַיְנוּ שֶׁרוֹצֶה לִתֵּן עַכְשָׁיו בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, אֲבָל אִם אָמַר: נָתַתִּי, בִּלְשׁוֹן הוֹדָאָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה (רַ"ן פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס' סָעִיף ו'. אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר: אֶתְּנֶנּוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו הָעֵדִים לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ, דְּהָוֵי קִנְיָן דְּבָרִים (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
ב וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם קָנוּ מִיָּדוֹ, מְהַנֵּי לְשׁוֹן אֶתֵּן. ומהרי"ו פָּסַק כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה, וְלָכֵן כָּתַב דְּהַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת הַשִּׁדּוּכִין לַעֲשׂוֹת לָהּ כְּתֻבָּה גְדוֹלָה, לֹא זָכְתָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ, וְלָכֵן נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת תְּנָאִים חֲדָשִׁים בִּשְׁעַת הַחֻפָּה, וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן נ"א.
ג וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כָּתַב לוֹ בִּשְׁטָר: שָׂדֶה פְלוֹנִית תְּהֵא נְתוּנָה לְךָ, אוֹ: תְּהֵא שֶׁלְּךָ, קָנָה.
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: אֶתְּנֶנּוּ לוֹ מֵעַכְשָׁיו, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּקִנְיָן קָנָה לְאַלְתַּר. הָאוֹמֵר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי, הוֹלְכִין אַחַר דִּבְרֵי הַנּוֹתֵן, דְּאִכָּא לְמֵימַר זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְאֵין בַּעַל חוֹב שֶׁל הַנּוֹתֵן גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּיַד הַנּוֹתֵן מִמַּה לִּפְרֹעַ; אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ לִפְרֹעַ לְבַעַל חוֹבוֹ, לָא מְהַנֵּי הוֹדָאָתוֹ לָחוּב לְבַּעַל חוֹבוֹ.
ה אָמַר: כָּתַבְתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וְנָתַתִּי לוֹ בְּיָדוֹ, וַהֲלָה אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי, אִם הַמְקַבֵּל מַתָּנָה הוּא שֶׁאָמַר כֵּן, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, וְהַנּוֹתֵן אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ. וְאִם בֶּן הַמְקַבֵּל הוּא שֶׁאָמַר כֵּן: לֹא נָתַתָּ לְאָבִי שָׂדֶה זוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ, מַנִּיחִים אֶת הַפֵּרוֹת עַל יַד שָׁלִישׁ, עַד שֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר הֵיאַךְ הוּא.
ו וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא כְּשֶׁהַבֵּן אוֹמֵר: אֲנִי הָיִיתִי בַּמַּעֲמָד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּתַתָּ לְאָבִי וְרָאִיתִי שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ כְּלוּם; אֲבָל אִם לֹא הָיָה בַּמַּעֲמָד, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי. הַגָּה: שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁכָּתַב בּוֹ: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ עָלַי בְּכָל לָשׁוֹן וּתְנוּ לִפְלוֹנִי כוּ', לָאו שְׁטָר מַתָּנָה הוּא מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּשְּׁטָר שֶׁהוּא נוֹתֵן, אֶלָּא צִוָּה לְעֵדִים לִתֵּן (הָרֹא"שׁ כְּלָל ט' סִימָן ו').
ז מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁבָּא בַּעַל חוֹבוֹ לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, וְאָמַר: אֵינָהּ מַתָּנָה בְּיָדִי אֶלָּא שׁוֹמֵר אֲנִי עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּטֵלָה הָיְתָה מִתְּחִלָּתָהּ, נִשְׁבָּע הֶסֵת וְתַחֲזֹר לִבְעָלֶיהָ. וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף י'.
ח טָעַן הַנּוֹתֵן וְאָמַר: שׁוֹמֵר אַתָּה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי נְתַתִּיהָ, אוֹ: גְּזוּלָה הִיא בְּיָדְךָ, וְזֶה אוֹמֵר: נָתַתָּ לִי, אִם הֶחֱזִיק בָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה אוֹ שֶׁהִיא מַתְּנַת מִטַּלְטְלִין, נִשְׁבָּע הַמְקַבֵּל שְׁבוּעַת הֶסֵת וְנִפְטָר.
ט נָתַן שָׂדֶה פְלוֹנִית בְּמַתָּנָה לִרְאוּבֵן, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיר רְאוּבֵן שְׁטַר מַתָּנָה לַנּוֹתֵן וְגַם עָשָׂה לוֹ מְחִילָה, לֹא נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה בְּכָךְ:
י הַמְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה וְזָכָה בָּהּ, וְאַחַר שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק חָזַר בּוֹ וְאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ, אוֹ: אֵינִי מְקַבְּלָהּ, אוֹ: הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה, אוֹ: מוּם זֶה נִרְאָה לִי בָּהּ, לֹא אָמַר כְּלוּם לְעִנְיַן שֶׁתַּחֲזֹר לַבְּעָלִים, אֶלָּא הֲרֵי הִיא הֶפְקֵר וְכָל הַקֹּדֶם בָּהּ, זָכָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּעַל חוֹב, גּוֹבֶה מִמֶּנָּה (טוּר). אֲבָל אִם הָיָה צוֹוֵחַ מֵעִקָּרָא, לֹא קָנָה הַמְקַבֵּל וְחוֹזֵר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּאוֹמֵר אֶחָד מִן הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בָּהּ; אֲבָל אִם אָמַר לָשׁוֹן דְּמַשְׁמַע שֶׁלֹּא הָיְתָה מַתָּנָה מֵעִקָּרָא, אַף עַל גַּב דְּשָׁתַק תְּחִלָּה נֶאֱמָן בְּהוֹדָאָתוֹ, וַאֲפִלּוּ חָב לַאֲחֵרִים כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּעַל חוֹב עָלָיו, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּחֶזְקָתוֹ עַד עַתָּה נֶאֱמָן עָלֶיהָ. אָמַר: אִי אֶפְשִׁי בָּהּ, אִם הַמַּתָּנָה מִטַּלְטְלִין הָוֵי לֵהּ הֶפְקֵר; וְאִם הָיָה קַרְקַע, מֵאַחַר שֶׁשָּׁתַק תְּחִלָּה אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם (הַכֹּל בַּטּוּר).
יא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמְקַבֵּל שָׁתַק, וְאַחַר כָּךְ צָוַח וְאָמַר: אֵינִי מְקַבְּלָהּ, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁשָּׁתַק כְּבָר רָצָה וְזֶה שֶׁצָּוַח חָזַר בּוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁתַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְיָדוֹ כְּלוּם וְזֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ. לְפִיכָךְ, אִם קָדַם אַחֵר וְזָכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ, אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל זָכָה, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי הִפְקִירָהּ, וְזֶה שֶׁקָּדַם וּלְקָחָהּ מֵהַהֶפְקֵר, זָכָה. וְאִם חָזְרוּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וּתְפָסוּהָ מִיַּד זֶה שֶׁקָּדַם וְזָכָה בָּהּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם, שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל לֹא זָכָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה, הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְלֹא קָנָה אוֹתָהּ, וּבִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא קַיֶּמֶת עֲדַיִּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיְתָה מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַע, קָנָה. הַגָּה: לֹא רָאִיתִי מִי שֶׁמְּחַלֵּק כָּאן בֵּין שְׁכִיב מְרַע לְבָרִיא, וְגַם אֵינוֹ נִרְאֶה לִי לְחַלֵּק בְּכָךְ, מֵאַחַר שֶׁזִּכָּה לוֹ הַמַּתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר, קָנָה בְּבָרִיא כְּמוֹ בִּשְׁכִיב מְרַע, וְכֵן דַּעַת הָרֹא"שׁ שֶׁזָּכָה הַמְקַבֵּל בְּכָל עִנְיָן:
א סָעִיף א הכותב בשטר כו'. ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ן:
ב סָעִיף א ואפי' קנו מידו כו' ובא"ע ס"ס נ"א נעלם מהב"י דין ודעה זו ובחנם השיג שם בתשו' רשב"ץ ע"ש ובב"י כאן וק"ל ועיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קל"ג דף קמ"ה ע"ד:
ג סָעִיף ב וי"א כו' עיין בתשו' ן' לב ס"ד דף ס':
ד סָעִיף ז מקבל מתנה כו' ע' תשובת רשד"ם סי' ס"ד ורע"ח ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ד:
ה סָעִיף י המקבל את המתנה כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קכ"ב ובתשובת מ"ע סי' ע"ב ובתשובת ר"י לבית לוי סי' נ"ד ועיין בסמ"ע ס"ק ט"ו שכתב בשם הטור והרי"ף והרא"ש דבש"מ אם שתק המקבל מתחלה בשעה שאמר ליתנו לו ה"ל כאלו שתק בשעה שבאה לידו והמחבר העתיק דברי הרמב"ם והרמב"ם לא כתב זה ובפ"ט מה' זכיה דין י"ג וי"ד כתב כן להדיא (הג"ה ועיין לקמן ס"ק ז'):
ו סָעִיף י אמר אי אפשי בה משמע דמור"ם פי' דאיני רוצה בה אינו כאומר אי אפשי בה שכתב המחבר לפני זה עכ"ל סמ"ע ואינו מוכרח ובודאי דס"ל דשוין הן ולישנא דהרא"ש נקט וק"ל:
ז סָעִיף יא ויש אומרים שאם היתה מתנת שכיב מרע כו' נמשך על פי מה שכתב בספר בדק הבית אבל נעלם ממנו מה שכתב רמב"ם פ"ט מהלכות זכייה דין י"ג וי"ד ממש כל' הרי"ף והרא"ש ואין כאן שום מחלוקת אלא באם הלכה כרשב"ג או כת"ק ומ"ש בסמ"ע בישובו אינו נכון ועיין ברי"ו ח"א נכ"ד ודוק ובספר א"א דף צ"ח ע"ב (הג"ה ר"ל דכוונת המחבר בי"א שאם היתה מתנת ש"מ היינו דעת הרי"ף והרא"ש שמביא בטור והעתיקו בסמ"ע ס"ק ט"ו וקאי אלעיל ס"י דאם הנותן ש"מ א"צ באה לידו והא דכתב בלשון י"א לפי שהרמב"ם לא חילק וכ"כ בהדיא בס' בדק הבית הטעם שכתב בל' י"א ובאמת נעלם ממנו דברי הרמב"ם פ"ט מה' זכיה והר"ב בהג"ה לא ירד לסוף דעת המחבר בזה וגם הסמ"ע וב"ח ודו"ק) ועיין ב"י שכתב שיש לדקדק מהרי"ף ומהרשב"ם שפסקו כרבנן (הג"ה ובר"י הנ"ל כתב ע"ש הרי"ף שדעתו כהרמב"ם ע"ש) דזכה המקבל בכל ענין וכן פסק ראב"ן דף ק"ח ע"ב וכ"פ מהרש"ל פרק השוחט סי' ך' (הג"ה וע' בסמ"ע ס"ק ך' שכ' דלא אמרו הלכה כר' שמעון בן גמליאל אלא במקום שנשנו דבריו במשנה ולא בברייתא ומח"ז כתב לעיל סי' קע"א ס"י בשם התוספת דאינו כן שהלכה כמותו אפי' בברייתא וע' בסמ"ע ס"ק כ"א במ"ש ול"ד לשאר ספיקא כו' ע' בספר תקפו כהן של מח"ז שהשיג שם עליו בזה):
א סָעִיף א או שכתב נתתיה. כן הוא ג"כ בגמרא ובטור וברמב"ם אבל באשר"י כתוב נתונה וכן מצאתי בגמרא מדוייקת וכ"נ דאל"כ מאי חילוק בין נתתי לנתתיה ובס"ג קמ"ל שאף באומר תהא נתונה מהני ועפ"ר:
ב סָעִיף א ואפילו קנו מידו דהוה קנין דברים כו' "עד ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה יש מקשים מאי מועילים תנאים שניים יותר מהתנאי' ראשונים ואי משום דבשעת חופה עושין תנאים שניים בל' חיוב וקבלה אנפשו דמשעבד בו מיד ואפי' בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש הטור ח"מ סי' ס' או דקנה לו בקנין סודר מעכשיו דמהני אפי' בקנין אתן דלא להוי כקנין דברים וכמ"ש הטור בר"ס רמ"ה ז"ל דכיון שאמר מעכשיו אין זה ל' הבטחה אלא בהאי שטרא או בהאי קנין מקנ' ליה גופא דארעא אם כן בתנאים ראשוני' נמי לעבדו הכי שיחייב נפשו או יקחנה לו מעכשיו דיחול עליו החיוב ולא יצטרכו עוד לתנאי' חדשי'. ובעיני לאו קושיא הוא כלל דודאי בשע' כתיב' התנאים אינם רוצים שום צד משניהם לשעבד נפשם או להקנו' בקנין מעכשיו בכל מאי דפסקו אנפשם ליתן לו בתו שהיא ברשותו וליתן לנדוניתה סך כך וכך מיראה שמא יתחרטו א' מהצדדים מאיזה סיבה וירצה לחזור בהשדוכין ומ"ה אינו מקבל עליו אלא בקנין אתן כך וכך דאינו חל ולא נתחייב לקיים דברי התנאים אלא מכח הקנס שקיבלו עלייהו כל צד אם יחזרו בהשידוכין ומ"ה המנהג דאין מוציאין מהחוזר בו כ"א הקנס ואע"ג דאביהן עצמו פסק אנפשו ליתן כל הנדוניא וקיבל עליו בקנין אלא ודאי ה"ט משום דקנין אתן היא דאין חל עליו הקנין כ"א אמה שקיבל אחר הפסיקה שאם יחזור א' מהצדדים שיתחייב ליתן קנס וא"ש נמי שהוצרכו לכתוב בתנאים קנס שהיא אסמכתא והוצרכו לומר שאסמכתא כזו דיש בו בושת קניא ולא סגי במאי דפסק אנפשו בקנין דאינו אסמכתא ואם אינו בטוח הוא יתן עליו ערבות בקנין כמו כל ערבות בקנין דעלמא דמהני אפי' שלא בשעת מתן מעות אלא ודאי משום דלא מחייב נפשו אלא בקנין אתן וכנ"ל משא"כ בשעת חופה דאז משם והלאה תו אין אחד מסופק שמא יחזרו מהדדי ומ"ה רגילין לעשות תנאים חדשים והיינו דמה שכבר קבלו אנפשם בקנין אתן מחייבין עכשיו נפשם בשיעבוד גמור ובקנין מעכשיו דמועיל וכנ"ל וא"ש נמי הא דלא אמרי' דאף בלא תנאים חדשים להתחייב אבי הבת ליתן לו מזונות ודירה ושאר דברים שקיבל עליו וזמנם לאחר חופה מכח הקנס שקבלו עליו משע' ראשונ' בשעת שידוכין ומרגל' בפומא דאינשי לומר דהיינו טעמא שלא יאמרו שמכח חיבת נשואין מחל על כל מה שלא קיים אבי הבת עד הנה ולפי מ"ש נ"ל דהיינו טעמא דכל מה שפסק אבי הבת או אבי הבן בשעת שידוכים לא הוה אלא בקנין אתן וכמ"ש ולא מחויב לקיים התנאים כ"א מכח הקנס והקנס הוא אסמכתא אלא שחז"ל אמרו דלית ביה משום אסמכתא משום הבושת שנתבייש א' מהצדדים בחזרת השני וטעם זה אינו שייך כי אם בשלא קיימו א' מהדברי' שקיבלו עליו שזמנם קודם נשואין דאז לא ירצה צד השני להכניס בנו או בתו להחופה והמניע' הוא מצד זה שלא קיים הבטחתו וכיון שהוא הגורם הבושת מ"ה חייב בקנס משא"כ הדברים שחל חיובן לשאר הנשואין דאם באתה לחייבו מכח הקנס יטעון הלה אסמכתא היא וכבר עבר הבושת דהרי כבר כנסה וק"ל אבל ודאי מכח הקנס מחייבין אותו לקבל אנפשו חיובן בתנאים חדשים קודם חופה דאם לא רצה לקבל עליו אז זה קודם חופה ה"ז כמי שלא רצה ליתן לו הנדוניא או שלא ליתן לו את בתו דבכלל בושת הוא כנ"ל וז"ש מור"ם בא"ע סימן נ"א דמכח הקנס מחוייב לכתוב ולעשות לה כתובה גדולה כאשר פסק אנפשיה בשעת שידוכין וגם זהו בכלל תנאים חדשים שמתקנים אבל אם לא כתב לה קודם חופתו לא מצינן לכפותו לאחר החופה ומטעם שכתבתי וכן הוא במהרי"ו בר"ס קמ"ג דכתב ז"ל ועל מי שכתב לאשתו בשעת הקנס דיעשה כך וכך לכתובה ובשעת החופה לא עשו שטר נראה דלא זכתה הרי לפנינו דכתב דאף שקיבל עליו הדבר בקנס וקיבל קנין מ"ז אפ"ה כל דלא כתב לה קודם החופה לא זכתה מכח הקנין והקנס והא דסיים שם וכתב ז"ל דכיון דקיבל עליו בק"ס צריך ליתן ולקיים מה שקיבל עליו בק"ס לעשות לה כתובה גדולה כמו שהתנה כו' לא כ"כ אלא למ"ד דס"ל דקנין אתן מהני וכמ"ש שם בהדיא לפני זה ע"ש ואפי' לפי דבריו סיים וכתב שם דכל זמן שלא נתן לא זכתה האשה ור"ל דאין בידינו אלא להחרימו חו לכופו בשוטים אבל לא לירד לנכסיו א"נ אם כבר מת קודם שקיים מה שקיבל עליו לעשות לה כתובה גדולה לא זכתה מכח הקנין לירד לנכסיו ולגבות לה ונראה דמטעמא דכתיבנא המנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין אע"ג שקיבל עליו בחרם ובקנס וג"כ כותבין בתנאים הקנס לא יפטור החרם דכיון דהצדדים אין מקבלין עליהן בפי' בחרם שלא יחזרו בהן אלא קונים בקנין על מה שנכתב בהתנאים ועיקר הקנין הוא קנין אתן ומה"ט גם החרם לא חל עליו עד שיקבלו עליהן החרם בפי' או שהציבור גוזרים דבר בחרם:
ג סָעִיף ב וי"א שאם קנו מידו מהני ל' אתן בסימן קנ"ז ס"ך כתב הטור בשם הרמ"ה שני הדעות ע"ש:
ד סָעִיף ב ומהרי"ו פסק כו'. בתשובותיו סימן קמ"ג כ"כ ע"ש ויש בס"א ט"ס הניכר בכאן שמ"ש בס"ב ז"ל וי"א שאם קנו מידו מהני ל' אתן צ"ל כתוב קודם ומהרי"ו פסק דעליה קאי וק"ל:
ה סָעִיף ב לא זכתה כל זמן שלא כתב לה. מיהו מפורש שם דמכח חרם וקנס שקיבל בק"ס צריך לקיימו אלא שכל זמן שלא כתב לה לא זכתה ע"ש ונראה דנ"מ שאם מת אין מוציאין מיד היורשין כיון דלא זכתה כבר אלא שהיה חיוב עליו ועליו קיבל החיוב ולא על יורשיו וכמ"ש לעיל בסי' ר"ט ס"ד:
ו סָעִיף ג תהא נתונה לך. דלשון זה לאו לשון הבטחה הוא שיתננה לו לאחר זמן אלא נתנו לו מעכשיו והי"א מוסיף דאף אם אמר ל' אתן אם א"ל ג"כ מעכשיו קנה והכל סעיף א' הוא הני ב' י"א ואח"כ מתחיל סעיף חדש האומר נתתי כו' שהוא ענין בפ"ע:
ז סָעִיף ד הולכין אחר דברי הנותן מיירי דהמקבל רוצה בהמתנה אלא שאומר האמת שלא נתן לו וקאמר דא"צ קנין אחר אלא זכה בשדה זו בהודאתו של הנותן ואין הנותן יכול לחזור בו משא"כ באומר נתתיה לידו בסעיף שאחר זה והא דאזלי' בתר דברי הנותן ולא בתר דברי המקבל משום דאיכא למימר דברי שניהן אמת שזה זיכה לו ע"י אחר ולא נודע להמקבל עד עתה אבל אם אין המקבל רוצה לקבל המתנה פשיטא דאינו זוכה בה בע"כ וכמ"ש לעיל ס"ס רל"ה ורמ"א וגם בסמוך יתבאר כן בצווח מעיקרא וה"ה בזה דכשצווח מיד שנודע לו מהמתנה צווח מעיקרא מיקרי ועפ"ר:
ח סָעִיף ה הודאת בעל דין כו' דהרי כאן ליכא לתרץ ולומר דדברי שניהן אמת כמו בבבא שלפני זה והא דלא אמרי' הודאת בע"ד דהנותן כמאה עדים דמי משום די"ל דהנותן בהיותו עוסק בנתינתו ורצה לתנו סבור שנתן לו מה שא"כ המקבל חלו נתנו לידו לא היה אומר שלא נתנו לידו כ"כ המ"מ שם ועפ"ר מ"ש עוד מזה בשם הרא"ש:
ט סָעִיף ה ואם בן המקבל כו' ל' הטור ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנו לאביו כו':
י סָעִיף ה עד שיוודע הדבר לשון הטור דשמא טעה וסבר שלא קבלו אביו וקבלו:
יא סָעִיף ו אבל אם לא היה במעמד כו'. פי' אם נוכל לומר שלא היה במעמד והיינו כל שלא אמר בפי' שהיה במעמד דאל"כ קשה פשיטא הא אפי' באביו ג"כ דינא הכי כל שלא הי' במעמד וכמ"ש לפני זה ועפ"ר:
יב סָעִיף ז נשבע היסת. והיינו כשטוען הבע"ח ברי לי שמתנה היא בידך אבל אם טוען ספק אין עליו אלא חרם סתם כ"כ ב"י לדעת המ"מ שביאר דברי הרמב"ם שכתב צריך שישבע מיירי שישבע לב"ח אבל המ"מ בעצמו הניחו בצ"ע וגם הטור תמה על הרמב"ם וכתב ז"ל ואיני מבין מה ענין שבועה זו לכאן כשטוען המקבל שאינה מתנה יסתלק ממנה ויניחנה עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי דמ"ה כתב ואיני מבין והמ"מ הניחו בצ"ע משום דקשיא ליה אי בב"ח מיירי וטוענו ברי לא יהי' המקבל נאמן בשבועתו נגדו לאמר ששומר הוא עליו מאחר שאין בעלים הראשוני' טועני' כלום ומצאנוהו מוחזק בשדה זו ודימה קצת לראובן שיש בידו שט"ח על שמעון שאין ראובן נאמן אפי' בשבועתו נגד ב"ח לומר ששמעון כבר פרע וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' מ"ז מיהו אין ראיה גמורה משם די"ל דשאני התם דהשט"ח נכתב ע"ש ראובן גם מור"ם ז"ל בד"מ שלו כתב על דברי הרמב"ם ז"ל ול"נ דאינו נאמן המקבל אפי' בשבועה מאחר שבא לחוב לב"ח וכמ"ש הרמב"ם בעצמו בפ"א דמלוה וכמ"ש לעיל סי' צ"ט מיהו אפשר דבכה"ג נאמן בשבועה מאחר שידענו בו שדבר זה לאו שלו הי' מעיקרא וכמש"ר לדעת רש"י עכ"ל מור"ם שם בד"מ ולזה רימז ג"כ כאן בכתבו בהג"ה ע"ז ז"ל ועיין למטה ס"י עכ"ל ור"ל דשם ג"כ כתב ז"ל ואפי' חב לאחרים כו' מאחר שלא הי' בחזקתו עד עתה עכ"ל והיינו כדברי רש"י שכתב הטור כן בשמו שם:
יג סָעִיף ח אם החזיק בה שני חזקה מקור דין חזקת קרקע נתבאר לעיל סי' ק"מ וקמ"ג ע"ש:
יד סָעִיף ט לא נתבטלה המתנה בכך. דמאחר שכבר זכה בו ראובן באחד מהקנינים אינו יוצא מתחת ידו עד שיחזור ויקננה להנותן באחד מהקנינים ואינו מועיל חזרת השטר מתנה וגם המחילה לא מהני אלא בראובן שהלוה לשמעון וא"ל אני מוחל לך המעות שבידך דהמחילה עומד במקום פרעון אבל כשמוחל לחבירו חפץ או משכון שבידו לאו כלום הוא אא"כ שיאמר לו אני נותנו לך וכמ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' ע"ג סעיף ל"א וכ"כ המחבר שם בסי"ט ע"ש וכן נתבאר לעיל בדברי מור"ם סימן רמ"א ס"ב ע"ש:
טו סָעִיף י המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבא לידו והוא שותק כו'. בטור כ' דבשכ"מ אם שתק המקבל מתחלה בשעה שאמר תנו לו הו"ל כאלו שתק בשעה שבא לידו דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורין דמי וכ"כ הרי"ף והרא"ש והמחב' העתיק דברי הרמב"ם והרמב"ם לא כתב זה ואפשר דג"כ ס"ל הכי לדינא אלא דלא איירי שם בפ"ד דזכייה ממתנת שכ"מ ועד"ר:
טז סָעִיף י או מום זה נראה לי בה. הכ"מ כתב שם על הרמב"ם בזה וז"ל איני יודע מנין לו ואין טעם לדבר דהא אפשר לומר דמתחלה שתק משום דלא ראוהו ועכשיו שהכיר במום שבה צווח שלא הי' בדעתו מעולם לקבלו במום ואפשר דמיירי במום הנגלה לעין כל דודאי הכיר בה משעה ראשונה ואע"פ שהוא אומר מום זה נראה לי בה והיינו לומר שעכשיו ראוהו ולא קודם דמאחר שהוא נגלה לעין כל אנן סהדי דמשקר עכ"ל:
יז סָעִיף י לא אמר כלום כו'. עד אלא הרי היא הפקר המחבר לטעמיה שפי' כן בב"י שלו מ"ש הרמב"ם בפ"ד דזכייה בסגנון זה שכתב כאן ע"ש ובדרישה כתבתי דנ"ל מוכח דאין דעת הרמב"ם שיהי' הפקר אלא באומר איני רוצה בה דהוא ל' אי אפשי בה הנזכר בגמרא (ועמ"ש בסמוך) אבל באינך ס"ל דנשארו ביד המקבל ע"ש.
יח סָעִיף י ואם יש לו ב"ח גובה ממנו. נראה דמור"ם איירי בב"ח דיש לו על המקבל שטר בעדים דאז כל נכסיו משועבדים לו ולאו כל כמיניה להפקירן ולאפקועי משועבדים מאחר דכבר זכה בו המקבל וע"ז מסיק מור"ם וכתב דכל זה בא' מן הלשונות הללו דמשמעותן דכבר זכה בהו אלא שאינו רוצה בהן מכאן ולהבא כו' ולא עדיפי הני לישני מאלו מכרה או נתנה בהדיא לאחר דבא המלוה בש"ח ומוציא מידו. אבל אין לפרש דכוונת מור"ם הי' למ"ש הנ"י בפרק י"נ והביאו בד"מ דכתב דאף אם הוא הפקר וכל הקודם בו זכה מ"מ אם קדם ב"ח וזכה בה נפטר המקבל מחובו ולא מצי למימר האי מהפקרא קא זכינא וחובי במקומו עומדת ע"ש דא"כ לא הי"ל למור"ם לכתוב בהאי לישנא דב"ח גובה ממנו:
יט סָעִיף י אמר אי אפשי בה כו'. משמע דמור"ם פירש דאין רוצה בה אינו כאומר אי אפשי בה שכתב המחבר לפני זה ועד"ר שם הוכחתי דלהרמב"ם שוין הם:
כ סָעִיף יא הרי זה ספק בדרישה הבאתי לשון הגמרא דאפליגו בו תנאים בברייתא דרשב"ג ס"ל דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו ונשארה ביד הנותן ורבנן ס"ל דמדשתק בתחלה זכה בה המקבל ומזה נמשך דאז הוא הפקר אח"כ כשאומר שאינו מקבלה וס"ל הרמב"ם והמחבר דהוא ספק הלכה כמי כי כן מצינו בגמרא שנסתפקו בזה והרא"ש לא הביאו אלא פלוגתא סתם ומשמע מסתימת לשונו דהלכה כרבנן דהן רבים דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא במקום שנשאו דבריו בפלוגתא במשנה ולא בברייתא וזהו שכתב מור"ם ס"ס זה ז"ל וכן דעת הרא"ש שזכה המקבל בכל ענין עכ"ל גם בטור כ"כ בס"ס זה בשם הרא"ש ע"ש:
כא סָעִיף יא ואם חזרו בעלים הראשונים ותפסוהו כו'. ול"ד לשאר ספיקא דממונא דקי"ל דמאחר שתפס האחד אין השני יכול לחזור ולהוציאו מידו וכמ"ש ג"כ המחבר בר"ס קל"ט בדין ארבא שחולקין עליה בי תרי דשאני הכא דידוע הוא מי בעליו הראשונים וה"נ לאחר שחזרו ותפסוהו הבעלים הראשונים מיד זה שקדם וזכה שוב אין שום אדם יכול להוציא מידו ואפ י' אם אותו שקדם וזכה חזר ומוציאו מיד בעלים הראשונים אין מניחין אותו בידו עד"ר:
כב סָעִיף יא וי"א שאם הי' מתנת שכיב מרע כו' "עד קנה. פי' ואינה חוזרת להנותן אלא קנהו המקבל ומכח שאמר איני מקבלה או אי אפשי בה נעשה הפקר כמ"ש בסי' י' להרמב"ם אפי' בקרקע ולרש"י והרא"ש דוקא במטלטלים:
כג סָעִיף יא לא ראיתי כו'. עד"ר שם כתבתי ישוב לדברי המחבר והיא דודאי האי י"א דכתב המחבר הוא דעת הרא"ש דס"ל דהלכה כת"ק דאמר דקנה המקבל ומשום די"ל דדוקא בשכ"מ ס"ל לרבנן דקנה המקבל דאיכא בה תרתי (דהממראות בגמ' איירי בשכ"מ כמ"ש בדרישה) חדא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ועוד דגם זכה לו השני ועדיין שתק מ"ה קנהו המקבל משא"כ בבריא דאף אם בשעה שזוכ' לו השני שתק י"ל דמודה בזה לסברת רשב"ג דיכול לומר מה הי' לי לצווח מ"ה לא רצה המחבר בשם י"א לכתוב אלא מאי דמוכרח אליבא דרבנן והיינו שכ"מ ומור"ם דתמה עליו אפשר דידע גם זה וס"ל לדוחק מאחר דרבנן דנסדרו דבריהן בתחלה לא הזכירו בדבריהן שכ"מ אף דרשב"ג איירי ביה וכדמוכח שם מ"מ ודאי רבנן בבריא איירי ודו"ק:
א סָעִיף ב שאם קנו מידו מהני לשון אתן בפ"ט מהל' זכיה ומתנה כתב הרב המגיד בשם הרשב"א שנחלקו בקנין אתן וכ' עלה ז"ל וצ"ע באתן לך היאך יקנה שהרי נתבאר פ"ד דהכותב בשטר אתננו לא קנה כדאית' בגיטין ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר עכ"ל ומזה הוא דכתבו האחרונים פשיטות לחלק בין קנין לשטר וע' ב"ח והאי דשטר הוא בפ' השולח (גיטין דף מ') אתננו ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה וא"ר יוחנן וכולן בשטר וא"כ מבואר דגבי שטר לא מהני אתן. אמנם אין זה מוכרח כיון דהרב המגיד לא כתבו בפשיטות ובלשון אפשר הוא ומה דקשיא מהך דפ' השולח נראה כיון דאפילו למ"ד קנין אתן מהני ולא הוי קנין דברים אבל עדיין לא זכה בו אלא דמהני קנין אתן לענין שמחויב ליתנו וכמ"ש בתשו' מוהרי"ו סי' קמ"ג על מי שכ' לאשתו בשעת קנס שיעשה כ"וכ לכתובה כו' דאע"ג דיש מרבותינו פליגי ואמרי באתן לך מהני ק"ס היינו משום דכיון דקיבל עליו בק"ס צריך ליתן ולקיים מה שקיבל עליו בק"ס כו' אבל כל זמן שלא נתן לא זכתה וע"ש וע' בית שמואל באה"ע סי' נ"ט וז"ל עוד יש לפרש אפילו אם עשה ק"ס ליתן מתנה לפ' אין שום זכות למקבל אלא כופין את הנותן לקיים את הקנין ואם מת ולא נתן אין מוציאין מיורשיו ע"ש. וא"כ א"ש הא דתני באתננה ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה דעיקר פלוגתא אינו אלא אם קנה עכשיו דלרבי זוכה וחכ"א לא קנה והיינו דעכשיו לא קנה כיון דהוא לשון הבא אבל מודי חכמים דמחויב ליתן כאשר כתב בשטר. שוב ראיתי בס' בני יעקב ומפרש נמי להך ברייתא דאתננה דהיינו אם קנה עכשיו. ובתוס' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) ד"ה דהא דקא מגמרי ע"ש ז"ל ועוד היה אומר ר"י דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא באומר לו פה אל פה וחזר בו ר"י מדקאמר בהשולח דף מ' עשיתי פ' עבדי ב"ח וכו' אמר ר' יוחנן וכולן בשטר וא"כ הא דתני בתר הכי אעשנו בן חורין ר' אומר זכה וחכ"א לא זכה אלא כופין את היורשין כו' ע"ש והיינו דגרסי שם בברייתא וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשין וכמ"ש שם בחידושי מוהרש"א ואי נימא דקנין אתן מהני וה"ה שטר לענין שיתחייב ליתן א"כ למה תני וכופין את היורשין ליתני בדידיה לא זכה וכופין אותו לשחררו במה שכ' אעשנו בן חורין. מיהו נראה דגבי עבד כיון דיד עבד כיד רבו ואמרי' ר"פ הזורק יד דעבד דמהני היינו משום דגטו וידו כאין כא' ע"ש וכיון דלא זכה עכשיו ועבדו הוא אין יד זוכה לו בשטר שיתחייב לשחררו כיון דיד עבד כיד רבו וכיון דלא זכה עכשיו גם בחיוב לשחררו לא זכה וכמ"ש וע"ש בתוס' פ' מי שמת דמוכרח דלא הוי גרסי בברייתא וכופין את היורשין אלא בשחרור אבל לא בשדה דתוס' שם סברי דלא אמרינן מלדה"מ היכא דלא הושלש אלא בעבד שמוחזק בעצמו ודו"ק ועמ"ש בסי' רנ"ב ס"ג:
ב סָעִיף י ואם יש לו בע"ח. כ' בסמ"ע ז"ל נראה דמור"ם איירי בבע"ח שיש לו על המקבל שטר בעדים דאז כל נכסים משועבדים לו ולאו כל כמיניה להפקירן ולאפקועי ממשועבדים מאחר דכבר זכה בו המקבל. ובט"ז כ' ז"ל בסמ"ע פי' דמיירי בשטר ולענ"ד דה"ה במלוה ע"פ כיון שאין לו ממה לשלם אלא מזה אין בידו להפקירן ולהזיק בידים לחבירו ויש הוכחה לזה ממה דק"ל דאין אדם נאמן לומר על מה שת"י שהוא של אחרים כמ"ש בסי' צ"ט ואם יכול להפקירן יהיה נאמן במגו שהיה עכשיו מפקירו אע"כ דאינו יכול להפקירן עכ"ל. ואינו הוכחה לפענ"ד דהא במתנה ודאי יכול ליתן ואין בע"ח גובה ממתנת מטלטלין א"כ בלא"ה יש לו מגו אלא כבר כתבו בו ראשונים גם אחרונים או משום דהוי מגו במקום חזקה דחזקה כל מה שיש ת"י הרי הוא שלו או משום דאינו רוצה ליתן שלא ירצה להחזיר לו אבל באומר שהוא של אחרים יודעין שאינו שלהם והובא דברי תוס' והרב המגיד בזה בש"ך בסי' כ"ט ע"ש א"כ ה"ה דמגו דמפקיר אינו מגו מהנך טעמי. אלא דבעיקר הדין נראה כדברי הט"ז דאפילו במלוה ע"פ נמי בע"ח גובה מהפקר וראיה ברורה מהא דכ' בש"ע סי' ער"ה סעיף ל"א גר שמת ובזזו ישראל נכסיו והיה עליו מן חובות כל מלוה שנגבית מן היורשין ומן הלקוחות נגבית נמי מאלו ואין גובין מהם אלא בשבועה וכ"כ בטור שם ומבואר דכל מלוה שנגבית מן היורשין גובה מהפקר וא"כ מלוה על פה דנגבית מן היורשין גובין מהפקר ואפילו בהפקר מודעת נמי מלוה ע"פ גובה וכדמוכח מדברי הרב המגיד פ"ח מזכי' ז"ל כ' בעל העיטור אם ישראל יש לו מלוה בשטר או בעדים על המת ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל ואם בא ישראל אחר והחזיק בנכסיו של גר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב עכ"ל. ומ"ש בתוך זמנו אעדים קאי דאי בשטר אפילו לאחר זמנו וכ"כ הרשב"א כדבריו ואמר אף על גב דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש ובהקדש דמים קי"ל בערכין דמיסיף עליו דינר ופודה הנכסים וכן נ"ל אפילו אין לו אלא מטלטלין והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל משום דבעי למימר ובא ישראל אחר והחזיק בה קנה השאר עכ"ל הרשב"א ועיקר עכ"ל ומדכתב דלא עדיף הפקר מהקדש דמים ממילא מוכח דאפילו הפקר מדעת אינו מפקיע מידי שעבוד ואפילו במלוה ע"פ ועוד למדנו מדברי הרשב"א דאפילו במטלטלין דמדינא דגמ' לא משתעבד אפילו במלוה בשטר ומהפקר גובה אפילו במקום שאינו גובה מיורשין כגון מטלטלי דיתמי דלא משתעבד אבל מטלטלי דהפקר משתעבד מדכתב הרשב"א והא דקאמר משכונו של גר כו' דהוא מטלטלין וצ"ל הא דכ' בש"ע סי' ער"ה כל מלוה שנגבית מן היורשין כו' לא בא אלא לענין דינא דפרעון דהיינו במקום דלא חיישינן לפרעון והוא בשלש דרכים שנגבית מן היורשין כמבואר בסי' ק"ח אבל באמת אפי' במטלטלין דאינו נגבית מיורשין גובין מן ההפקר ומשום דגרע מיורשין ומשום דהשתא תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי להכי כתב כל מלוה שנגבית מן היורשין ולדינא דגמ' הפקר גרע מיורשין וכמ"ש ועמ"ש בסי' קי"ז סק"ג: שוב ראיתי בשלטי גבורים פ' חזקת (דף קפ"ד) ז"ל ומסופקני אם הדין כך בארם שהפקיר כל נכסיו ובאו אחרים לזכות בהם אם דנים כמו הזוכה בנכסי הגר לענין פריעת החובות שזכרנו או דלמא כיון דדרך להשתעבד לבע"ח נכסים דעתיד למיקני אכתי שעבוד הבע"ח על המפקיר הוא וצ"ל עכ"ל. ולי נראה דלית ביה ספיקא דודאי אינו גובה דכיון דכתב הרשב"א דלא עדיף הפקר מהקדש וגבי הקדש נמי שעבוד נכסים אכתי על הבע"ח בעתיד למיקני דאינו בכלל הקדש דאין אדם מקדיש דשלב"ל ואפילו לא כ' לו דאקני ממילא משועבד מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפי' וכיון דמדינא גובה מהקדש דמים והא דמוסיף דינר אינו אלא משום שלא יאמרו כו' א"כ מהפקר ודאי גובה וז"ב:
ג סָעִיף י גובה ממנה כ' בסמ"ע ז"ל אין לפדש דכוונת מור"ם הי' למ"ש הנ"י בפ' י"נ והביאו בד"מ דכתב דאף אם הוא הפקר וכל הקודם ב' זכה מ"מ אם קדם בע"ח וזכה בו נפטר המקבל מחובו ולא מצי למימר האי מהפקירא קא זכינא וחובי במקומו עומדת ע"ש דאם כן לא ה"ל למור"ם לכתוב בהאי לישנא דבע"ח גובה ממנו עכ"ל. ותמהני בזה כיון דבהפקר קודם זכה אמאי לא יכול הבע"ח לזכות בו מתורת הפקר כמו שאר כל אדם והחוב כדקאי קאי ואי משום דבע"ח גובה מהפקר וכמ"ש בסק"ג וכיון דשעבודו עליו לא מצי זכי ביה מתורת הפקר דהא בע"ח נמי גובה ממתנת שכ"מ ואפ"ה בשכ"מ שאומר מנה לפ' בעל חובו רצה בחובו נוטלו רצה במתנתו נוטלו וכמבואר בש"ע סי' רנ"ג סעיף ח' ע"ש וא"כ בהפקר נמי רצה בחובו נוטלו רצה מהפקר זוכה: והמעיין בדברי נמוקי יוסף יראה דאין זה מוזכר שם וז"ל הנ"י שתק ולבסוף צווח קנינהו וכל הקודם בהם זכה בהם כדאמר בכריתות פרק המביא אשם אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ואסיקנא התם כר"ל וטעמא דהנותן כבר סילק עצמו מהם אמר המחבר וכיון דשתק זה קנאה לענין שלא תחזור לנותן ומיהו אם באים בעלי חובות של מקבל וגובין ממנה בעל חוב המקבל נפטר הלה מחובו זה נראה דעת הריטב"א ז"ל עכ"ל והיינו אם באו בע"ח של מקבל וגובין ממנה ומשום דהפקר אינו מפקיע מידי שעבוד וכמ"ש הרשב"א ועמ"ש בסק"ג נפטר המקבל מחובו אע"ג דכבר הפקיר המקבל כיון שנפרעין מהם מפטר מחובו וזה פשוט בכוונת נ"י דאלו למ"ש הסמ"ע דמיירי שבא בע"ח והחזיק מהפקר לא שייך לישנא דבאים בע"ח של מקבל וגובים ממנה כיון דמהפקירא קא זכו לא בתורת גבי' וזה נמי כוונת ד"מ שם ע' שם וזה נמי הך דינא שכתב הרמ"א דכ' ואם יש לו בע"ח גובה ממנו היינו מאחרים הזוכים אבל הבע"ח עצמו שהחזיק בהפקר רצה נוטלו בחובו רצה נוטלו מן ההפקר בתורת זכיה וכמו בשכ"מ סי' רנ"ג סעיף ח' וכמ"ש וזה ברור. ודע דהא דבע"ח גובה ממנו היינו בדלית ליה נכסי אבל באית ליה נכסי המחזיקין בהפקר אומרים הנחתי לך מקום לגבות ואחרון אחרון נפסד אין לו גובה משלפניו וכמבואר בטור וש"ע סי' ער"ה סעיף ל"ה ע"ש ומכ"ש אם יש מקום לגבות אצל הלוה אלא דמיירי שאין לו לבע"ח ממה לגבות עכשיו וע' מ"ש בסי' קי"א סק"א:
ד סָעִיף יא וי"א שאם היתה מתנת שכ"מ. ע' ש"ך שפי' דהיינו מ"ש הטור בשם הרא"ש דבשכ"מ אם שתק מתחלה בשעה שאמר ליתנה לו ה"ל כאלו שתק בשעה שבא לידו דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין וכ"כ הרי"ף והובא בסמ"ע והא דכ' בל' וי"א לפי שהרמב"ם לא חילק ובסמ"ע ס"ק ט"ו כתב דאפשר גם הרמב"ם ס"ל הכי לדינא אלא דלא איירי שם פ"ד מזכי' מדין מתנת שכ"מ ע"ש. ואיכא למידק נהי דמתנת שכ"מ ככתובין ומסורין וכאלו מטא לידי' דהא מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ואלו אמר משוך פרה זו ולא תיקנה אלא לאחר שלשים שניהן חוזרין הנותן והמקבל כיון דעדיין לא זכה בה וא"כ ה"נ במתנות שכ"מ אפי' נתרצה בפי' אמאי לא יוכל לחזור בו המקבל קודם שמת שכ"מ כיון דעדיין לא זכה בה וכן במקדש לאחר שלשים שניהן חוזרין האיש והאשה וכיון דחוזר בו א"כ הדרא לנותן וצ"ע: ונראה לפמ"ש הרא"ש ספ"ק דגיטין גבי הולך מנה לפ' וז"ל ואי שכ"מ הוה חזינן אי איתי' למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקי"ל דברי שכ"מ ככתובין ומסורין ואע"ג דלא קני אלא לאחר מיתת הנותן אפ"ה קונה אע"פ שמת מקבל בחיי נותן ואפי' נולדו יורשי מקבל אחר מיתת הנותן ואע"ג דבשעת מיתת הנותן לא היה ראוי לקנות וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי נותן אפ"ה קנה משום דדברי שכ"מ לענין לקנות לאחר מיתה חשובין ככתובין ומסורין למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ומורישו ליורשיו עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דאחר שמת הוברר הדבר שזכה למפרע משעת המתנה ומש"ה אין המקבל יכול לחזור כיון דכבר זכה בה תיכף אם ימות. ומיהו לפי שטת הרשב"א בחידושיו ספ"ק דגיטין דאין מתנת שכ"מ קונה אלא לאחר מיתה והא דמת מקבל בחיי נותן מהני במתנת שכ"מ היינו משום דהולך כזכי בשכ"מ ומשום דאלים דיבוריה וכן בטור סי' קכ"ה בשם הרמ"ה דטעמא משום דהולך כזכי ע"ש וכן משמע מדברי הר"ן ספ"ק דגיטין שם תמה על דברי תוס' שכתבו דזוכה מקבל למפרע דהא מתנת שכ"מ אינו אלא לאחר מיתה וכיון דמת מקבל אינו קנין למת ע' שם וא"כ לשטת הרמ"ה והרשב"א והר"ן דמתנת שכ"מ אינו זוכה אלא לאחר מיתה ולא למפרע א"כ ודאי במתנת שכ"מ אפי' נתרצה המקבל בפירוש יכול לחזור המקבל קודם שמת הנותן והדרא למארי' וא"כ שפיר קדם ב"י לכתוב דין זה בשם י"א דלאו כ"ע הכי סברי וכמ"ש ודו"ק ועמ"ש בסי' קכ"ה ס"ק י' ובסי' ר"ן סק"א:
א סָעִיף ה הודאות בע"ד עסמ"ע ס"ק ח' ודבריו הן דברי התוס' והרשב"א בחידושיו לגיטין תי' דלעולם אזלינן בתר הודאת התובע כמו בטוענו חיטין והודה לו בשעורין ע"ש:
ב סָעִיף ז המקבל מתנה שבא בע"ח וע"ל בסי' קמ"א סעיף י' בתומים שאם הבע"ח מודה שהשדה שת"י אינו שלו אפילו יש לו שני חזקה יכול לגבות אותו מהלוה אבל אם כבר גבאו הבע"ח והיה להלוה שני חזקה אז טוענין לו ביש לו שני חזקה כמו שטוענין ללוקח:
ג סָעִיף י ואחר שבא לידו והוא שותק עסמ"ע ס"ק ט"ז דכשכ"מ אם שתק בשעה שאמר וכו' וקשה דהא דעת הטור הביאו הרב בהג"ה דדוקא במטלטלין כשאמר אי אפשי הוי הפקר משא"כ בקרקע וכן פירש"י ועיין ברשב"א לחידושי לגיטין הטעם דמטלטלין כיון שכבר הן ת"י ודאי להפקר קא מכוין דאי איתא דלא מפקר להו ליהדרו למרייהו משא"כ בקרקע שהוא ת"י הנותן י"ל דהכי קאמר איני רוצה שתהא מתנה זו קיימת אלא במ"ק תהא ע"ש ולפ"ז קשה דמה בכך שהוא שכ"מ וכמסורין דמי מ"מ הא לא שייך הטעם דליהדרי למרי' וצ"ל כיון דחכמים עשאוהו כמסורין יש להן כל דין מסורין וראיה לזה דאלת"ה קשה הא דמקשה הש"ס בכריתות כ"ד על ר"ל מהא דהכותב נכסיו והיה שם עבדים איירי רק בזיכה השטר ע"י אחר כמו שפירש"י שם והרשב"ם בב"ב דף קל"ח ובודאי דלא עדיף זיכה השטר ע"י אחר מאילו מסר לו בעצמו השטר דכל זמן שלא הגיע גוף הדבר לידו לא הוי לשון אי אפשי הפקר אפי' לר"ל וא"כ לא מקשה הש"ס מידי אלא ע"כ דבשכ"מ דמי ממש למסורין אף לענין זה ושם מיירי בשכ"מ כמבואר ברי"ף ורא"ש רק דרשב"ג סבר דמ"מ כיון שצווח בשעה שהגיע השטר לידו אמרינן הוכיח סופו אתחילתו:
ד סָעִיף י לא אמר כלום עסמ"ע סקי"ז דבאינך ס"ל להרמב"ם דנשארו ביד המקבל ועד"ר שכתב דס"ל כפי' ר"י בגיטין דף ל"ב בתוס' ע"ש והוא תמיה מאוד דלר"י שם ע"כ הוא דנשאר ביד המקבל כשאמר בטילה הוא משום דהוא לשון עבר ולא מהני הודאת המקבל לומר שהמתנ' בטילה בדבר שהוא ידוע שהגיע לידו לשם מתנה וכבר זכה בו דכל שמשמעו להבא סובר הר"י בתו' שם דהוי הפקר ע"ש וברמב"ם הביאו המחבר סעי' ו' כ' בהדי' דאם אמר המקבל מתנה בטילה היתה מתחלתו דתחזור לבעלים והרי חולק בפי' על הר"י שבתו' ועוד דהרי היא בטילה ודאי דל' להבא הוא כמו הרי היא חרם דמדמה לה הש"ס בגיטין להרי הוא הקדש ה"ה הפקר דהוא להכא וכמ"ש הלחם משנה והמ"ל ברמב"ם פ"ד מה' זכיה אמנם מה שתי' הב"י דהא דהשמיט הרמב"ם הדין דבטילה הוא שנלמד מהא שכ' הרמב"ם הדין דכתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי וכן מה שתי' הל"מ שנלמד מהא שכתב הרמב"ם שהביאו המחבר ס"ח תמי' לי דבס"ח מיירי שאמר בפי' בטילה היתה מתחילתה וכן בהא דלא כתב ולא נתן לי ומ"מ היה הרמב"ם צריך לכתוב דין דבטילה הוא כיון דאמר בש"ס דבטל שני לשונו' משמע להבא ומשמע לשעבר ולשון להבא נשאר בחזקת מקבל רק משום הטעם דאמר התם דלישנא דמהני ביה קאמר א"כ היה להרמב"ם להשמיענו זה:
ה סָעִיף י ואם יש לו בע"ח עסמ"ק ס"ק י"ח ועט"ז דאפי' מלוה ע"פ גובה מהפקר ובקצה"ח הביא ראיה לדבריו מסי' רע"א סעיף ל"א והדין עמו גם מה שכתב הסמ"ע בשם הנימוקי יוסף דאם הבע"ח זכה בו דנפטר המקבל מחובו ג"כ יפה השיגו בקצה"ח דודאי אין כוונת הנ"י לזה דמה"ת יגרע הבע"ח מאחר לזכות בו מהפקר וכוונת הנ"י הוא רק כשכבר זכה בו האחר והב"ח הוציאו ממנו בתורת גוביינא מהאחר אז וודאי דנפטר המקבל מחובו ועוד נראה דאפי' עדיין לא זכה בו אחר מ"מ כשהבע"ח לא ידע מהא שאמר המקבל אי אפשי וגבה אותו בתורת גוביינא ג"כ נפטר המקבל מחובו וכל שגבה בתורת גוביינא סילק עצמו משיעבורו בגבי' זו ונפטר מחובו ואפשר כיון דאחר שנעשה הפקר כשל אחרים דמי והוי בלקח ממנו אחרים ובטעות שחשב שהן של לוה ומחל החוב מחמת זה שלא נפטר מחובו:
ו סָעִיף י שאם היתה מתנת שכ"מ העיקר כהש"ך והט"ז דקאי על סעיף י' דבעינן שתק כשהגיע לידו וע"ז כתב דבשכ"מ כששתק כששמע הוי בשתק בשעה שהגיע לידו ובנימוקי יוסף בב"ב דף רי"ח סוף ע"א כתב דדוקא כששתק גם אחר מיתה אבל כששתק רק בחיים יכול המקבל לחזור בו כיון שאינו קונה אלא לאחר מיתה יכול המקבל לחזור בו קודם מיתה ובקצה"ח לא הביא דברי נימוקי יוסף אלו וכ' דלהתוס' והרא"ש שזכה המקבל למפרע לאחר מיתה אין המקבל יכול לחזור בו והעיקר כדברי הנ"י:
א סָעִיף א נתתי. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"נ:
ב סָעִיף א ואפילו. ובא"ע ס"ס נ"א נעלם מהב"י דין ודעה זו ובחנם השיג שם בתשובת רשב"ץ ע"ש ובב"י כאן ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קל"ג ש"ך:
ג סָעִיף ב אומרים. בסי' קנ"ז ס"כ כתב הטור בשם הרמ"ה שני הדעות ע"ש ועיין בתשובת ן' לב ס"ד דף ס' ובתשו' הגאון ח"צ ז"ל סי' נ"ז:
ד סָעִיף ב חדשים. דבשעת כתיבת תנאים ראשונים אינו רוצה שום צד משניהן לשעבד נפשו או להקנות בקנין מעכשיו בכל מאי דפסקו דירא כל אחד מהן שמא יתחרט אחד מהצדדים מאיזה סיבה ויחזרו השידוכין ומש"ה אינו מקבל עליו אלא בקנין אתן דאינו חל ולא נתחייב לקיים דברי התנאים רק מכח הקנס שקיבלו עלייהו ולכן המנהג דאין גובין מהחוזר אלא הקנס בלבד ואע"ג דקיבל בקנין ופסק אנפשו ליתן כל הנדן אלא ודאי ה"ט דקנין אתן הוא משא"כ בשעת חופה דשוב אינן מסופקין שמא יחזרו מש"ה רגילין לעשות תנאים חדשים ומתחייבין עכשיו בשעבוד גמור ובקנין מעכשיו דמועיל וא"ש נמי הא דאפילו בלא תנאים חדשים יתחייב אבי הבת או הבן ליתן מזונות ודירה ושאר דברים שקיבל עליו מכח הקנס שקבל עליו בשעת השידוכין ולפי מ"ש נ"ל דה"ט דכל מה שפסקו בשעת שידוכין לא הוי אלא בקנין אתן ואינו מחויב לקיים כי אם מכח הקנס וזהו אסמכת' אלא שחז"ל אמרו דלית ביה משום אסמכת' מפני הבושת וזה אינו שייך כי אם בשלא קיימו איזה דבר שקבלו עליהן שזמנו קודם הנישואין משא"כ הדברים שחל חיובן לאחר הנישואין דכבר עבר הבושת דהרי כבר כנסה ומכח קנס אין לחייבו דאסמכת' הוא ומ"מ מחייבין אותו לכתיבת תנאים חדשים דאם אז לא ירצה לקבל עליו עדיין בכלל בושת הוא ונראה דמטעמ' דכתיבנ' המנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין אע"ג שקיבל בחרם ובקנס עליו וגם כותבין בתנאים הקנס לא יפטור החרם דכיון דהצדדים אינן מקבלין בפירוש בחרם שלא יחזרו בהן אלא קונין בקנין על מה שכתוב בהתנאים ועיקר הקנין הוא קנין אתן ומה"ט גם החרם לא חל עד שיקבלו אותו בפירוש או שהצבור גוזרין דבר בחרם סמ"ע:
ה סָעִיף ג נתונה. דלשון זה לאו ל' הבטחה הוא שיתננה לו לאחר זמן אלא נתנה לו מעכשיו. שם:
ו סָעִיף ד הנותן. כתב הסמ"ע דמיירי שהמקבל רוצה במתנה זו אלא שאומר האמת שלא נתן לו וקאמר דא"צ קנין אחר אלא זכה בהשדה בהודאת הנותן ושוב אינו יכול לחזור בו אבל אם המקבל אינו רוצה המתנה פשיטא דאינו זוכה בה בע"כ כמ"ש בס"ס רל"ה ובסי' רמ"א עכ"ל (ועיין בט"ז מ"ש בזה ע"ש):
ז סָעִיף ו במעמד. פירוש אם נוכל לומר שלא היה במעמד והיינו כל שלא אמר בפירוש שהיה במעמד דאל"כ פשיטא הא אפילו באביו ג"כ דינא הכי כל שלא היה במעמד עכ"ל הסמ"ע (ונ"ל דקמ"ל אע"פ שאמר ששמע מאביו שלא קיבל אותה מתנה אפ"ה אמרי' שמא לא ידע גם הוא ממה שזיכה לו ע"י אחר. ט"ז):
ח סָעִיף ז היסת. כתב הסמ"ע דהיינו כשטוען הבע"ח ברי לי שמתנה היא בידך אבל אם טוען ספק אין עליו אלא חרם סתם כ"כ ב"י לדעת המ"מ (ועמ"ש הט"ז בביאור דברי הטור בזה ע"ש) עיין בתשובת רשד"ם סי' ס"ד ורע"ח ובתשובות מבי"ט ח"ב סי' שי"ד:
ט סָעִיף ט בכך. דמאחר שכבר זכה ראובן בה באחד מהקנינים אינו יוצא מתחת ידו עד שיחזור ויקננה הנותן באחד מן הקנינים. סמ"ע:
י סָעִיף י שותק. בטור כתב דבשכ"מ אם שתק המקבל בתחלה בשעה שאמר ליתנו לו ה"ל כאילו שתק בשעה שבא לידו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וכ"כ הרי"ף והרא"ש והמחבר העתיק דברי הרמב"ם והרמב"ם לא כתב זה כ"כ הסמ"ע. והש"ך כתב דבפ"ט מה' זכיה דין י"ג וי"ד כ"כ להדיא ועיין בתשוב' רש"ך ס"ב סי' קכ"ב ובתשובת מ"ע סי' ע"ב ובתשובת ר"י לבית לוי סי' נ"ד:
יא סָעִיף י ממנה. ונפטר המקבל מחובו ולא מצי הבע"ח לומר מהפקירא קא זכינא וחובי במקומו עומד כ"כ הנ"י פ' י"נ ובד"מ הביאו (וכתב הט"ז דנ"ל דה"ה במלוה ע"פ הדין כן כיון שאין לו לשלם רק מזה אין בידו להפקירו ולהזיק בידים לחבירו ויש הוכחה לזה ממאי דקי"ל דאין אדם נאמן לומר על מה שתחת ידו שהוא של אחרים כמ"ש בסי' צ"ט ואי יכול להפקירו יהא נאמן במגו דהיה מפקירו עכשיו שיוכלו אותן אחרים לזכות בו אלא ע"כ דאין לו כח להפקירו עכ"ל):
יב סָעִיף י אפשי. משמע דהרמ"א פירש דאיני רוצה בה אינו כאומר אי אפשי בה עכ"ל הסמ"ע ואינו מוכרח ובודאי דס"ל דשוין הן ולישנא דהרא"ש נקט. ש"ך:
יג סָעִיף יא חזרו. ול"ד לשאר ספיקא דממונא דקי"ל דמאחר שתפס האחד אין השני יכול לחזור ולהוציאו מידו וכמ"ש ג"כ המחבר בר"ס קל"ט בדין ארבא כו' שאני הכא דידוע הוא מי בעליו הראשונים ואה"נ דלאחר שחזרו ותפסו בעלים הראשונים מיד זה שקדם וזכה שוב אין שום אדם יכול להוציא מידם ואפילו אם אותו שקדם וזכה הוציאו מהן אין מניחין אותו בידו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכתב דדבריו תמוהין והקושיא מההיא דריש קל"ט יישב באופן אחר ע"ש):
יד סָעִיף יא וי"א. עיין בש"ך שהשיג ע"ז ודעתו שאין כאן שום מחלוקת ושנעלם מהמחבר דברי הרמב"ם פ"ט מהלכות זכיה ולא ניחא ליה בישובו של הסמ"ע ע"ש (והט"ז כתב דנ"ל דהאי י"א מקומו בס"י אחר שכתב אלא הרי הוא הפקר וכל הקודם זכה בה וע"ז קאי האי י"א):
א סָעִיף א י"א דקנה. עיין בתשו' מהר"ר משה רוטנבורג חח"מ סי' ח' שעמד ע"ד הרמ"א ז"ל דכאן כ' י"א דקנה ובסי' ס' ס"ו עמ"ש המחבר שטר שכ' בו מחמת שנתתי כו' וטוען שלא היה ברשותו כו' כ' הרמ"א ז"ל מיהו כ"ז לסברת הרי"ף אבל רבים חולקים ע"ז וס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כך וכך הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובסי' קצ"א ס"ג כתב המחבר שטרי דידן שטרי קנין הם פי' בסמ"ע אף דכתב מכרתי ונתתי לשון עבר מ"מ מקנה עכשיו וגם בקרא מצינו נתתי כסף השדה. והרמ"א לא הגיה שם כלום דלדעת החולקין הוי לשון הודאה ושטר ראיה הוא כ"ז דלא ידעינן שמקנה עכשיו. וכ' דמדברי קדשו של הרמ"א ומהשינויים הנמצא בדבריו שבסי' ס' כ' שרבו החולקים ובסי' רמ"ה כ' דעת הר"ן בשם יש אומרים ובסי' קצ"א לא הגיה כלום נלע"ד ברור דאף החולקים על הר"ן בלשון נתתי לאו דס"ל דלשון נתתי אינו לשון הודאה אלא דס"ל דמשמע לשון הודאה וגם משמע לשון קנין משום דמצינו בקרא נתתי כסף השדה וכלל גדול אמרו בדין המע"ה אך כל זה בטענות על פה אבל כשמוצא שטר על חבירו אף דאמרי' בו ג"כ בכל לשון מסופק המע"ה אבל היכא דנתבטל השטר לגמרי אמרי' יד בעל השטר על העליונה כמבואר בש"ע סי' מ"ב ס"ט ובזה עולין פסקי הרמ"א כהוגן דבסי' פ' דאיירי בשטר ואי נימא דלא הוי לשון הודאה יתבטל השטר לגמרי וכיון שזה טוען שלא היה ברשותו אמרי' דהוי לשון הודאה ובסי' רמ"ה דמיירי דאמד לשון נתתי בדיבורא בעלמא דבע"פ לא שייך לומר דהיכא דנתבטל הענין יד המוציא על העליונה (ע' בהגה שם ע"ב) כ' הרמ"א ל' י"א והיינו דעת הר"ן ובסי' קצ"ח דאדרבה אם נימא דהוא לשון הודאה יתבטל השטר כיון דאנו יודעים דלא הקנה לו מקודם אלא עתה רוצה להקנותו אמרי' יד בעל השטר על העליונה ושטרי קנין הם כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב תנאים חדשים. עבה"ט עד וגם כותבין בתנאים הקנס לא יפטור כו' וע' בט"ז ביו"ד ס"ס רל"ו ומ"ש בפ"ת שם וגם בבה"ט באה"ע סי' כ' ס"ק כ"ג ובסי' נ"א ס"ק י"א ומ"ש בפ"ת שם סק"ח. וע' בתשו' חוט השני סי' ל"ו אודות יעקב שטען על ראובן בנו הנה בהיותך פנוי דברת על לבי לאמר השיאני אשה ותתקשר בקנין ליתן לי סך גדול לנדוניא ואין אני מבקש שתתן לי כלום רק שאוכל לעשות שידוך הגון וכן עשיתי וכאשר באתי על חתונתך לא רציתי ליתן כלום עד שתתן לי כתיבת ידך שתחזיר לי הכל והשבת הלא בנך אני וכי לא תאמין לי על דברי שאחזיר לך הכל והאמנתי בדבריך ונתתי לך תיבה אחת מלא חפצים ותכשיטין שוין בערך ב' אלפים למשכון ועשיתי ק"ס שיהיה לך עליו ז' מאות ואם לא אתן לך המעות לזמן ידוע תוכל למכור ולהשכין בכדי הסך הנזכר והכל עשיתי בפני מחותנך למראית עין ולכן החזר לי את פקדוני וראובן בנו השיב מעולם לא דברתי עמך מזה קודם התנאים רק אתה נתקשרת בהשידוך ונשתעבדת ליתן הסך הכתוב בתנאים בלתי ידיעתי ואח"כ ביום חתונתי בקשת ממני שאחזור לך ולא רציתי ואת"ל שנתרציתי לא היה אלא מחמת האונס כי לולא זאת היית נוסע לדרכך והיה השידוך מתבטל ולכך דברתי דברים אלו ומעולם לא היה בלבי להחזיר לך. והשיב דאם הוא כדברי האב הגם מה שהתקשר בתנאים ראשונים ליתן לבנו סך גדול היה בצווי בנו ובהבטחת בנו שאינו מבקש מאליו כלום רק שיעשה כן למראית עין וגם ביום חתונתו חזר והתנה עמו על כך ודאי שחייב הבן להחזיר לו ואף דבשעת הנתינה נתנו האב סתם מ"מ אפי' גילוי דעת שלפני המתנה מבטלת המתנה כדמוכח בנדרים ס"פ השותפין ובפרק חזקת הבתים כו'. אכן אם לא התנה עם בנו כן קודם שנתקשר בתנאים ראשונים רק נשתעבד סתם ליתן לבנו הסך הנזכר וכאשר טען בנו שלא דיבר עמו מעולם בדבר הזה אף ע"פ שהתנה עמו קודם נתינת הנדן שיחזיר לו את הכל אינו מחוייב להחזיר כי תיכף שנשתעבד בתנאים ראשונים בק"ס כבר נתחייב לבנו חוב גמור דזכין לאדם שלא בפניו וחייב להשלים תנאו ולכן גם אם הבטיחו הבן אח"כ ה"ל דברים בעלמא ואין בהם ממש. ואף דמבואר בפ' השולח דאתננה אינה מתנה וכל התנאים הם כתובים בלשון זה שיתן זה לבנו כך או שאתן לבני כך מ"מ הרי בדבר זה נחלקו הראשוני' ז"ל אי מהני קנין בלשון אתן וראוי לנו לדון בזה ככל ספיקא דדינא דהמע"ה ומעתה בנ"ד שהבן הוא מוחזק אין האב יכול להוציא ממנו דדלמא הלכתא כהני רבוותא דקנין מהני וממילא נתחייב לו תיכף משעת התנאים הראשונים וא"כ גם אם הבטיחו הבן אח"כ להחזיר לו יכול לחזור בו דדברים בעלמא הן עכ"ד ע"ש באריכות:
ג סָעִיף ג תהא נתונה. עבה"ט וע' בתשו' חות יאיר סי' פ' שכ' דאפשר לומר ולחלק בין לשון יהא ללשון יהיה (וכן בין תהא לל' תהיה) דלשון יהא הוא במשמעות תיכף ומיד משא"כ יהיה לעתיד משמע ולפמ"ש הש"ך בסי' רנ"ג סק"ב בשם המבי"ט כתבו בלשון יהא אכן בסי' רפ"א סק"ה העתיק לשון המבי"ט בלשון יהיה ויש לעיין במבי"ט עצמו עכ"ד. ואני עיינתי במבי"ט עצמו ונזכר שם ל' יהיה:
ד סָעִיף ה הודאת בע"ד. עיין באר הגולה אות כ' שכ' הרב המגיד בשם התוספות כו' וכיוצא בזה כ' הסמ"ע סק"ח. ובנה"מ כ' עוד דקצת פוסקים כתבו הטעם משום דהנותן הוא מוחזק ע"כ. ונראה דנ"מ בין אלו הטעמים היכא דבאו עדים ואמרו שהאמת כדברי הנותן ודוק ועמ"ש בנ"צ לעיל סי' ע"ה ס"א סד"ה ברר דבריך:
א סָעִיף א נתתיה. כ"ה גי' הרי"ף ורמב"ם אבל גי' הרא"ש נתונה וכ"ה גי' שלנו:
ב סָעִיף א כשיגיע כו'. רש"י:
ג סָעִיף א אבל כו'. רש"י שם:
ד סָעִיף א והא כו'. רש"י שם:
ה סָעִיף ב וי"א. כו' וראיה וע"ז ע"ב א' ההוא גברא כו' וערש"י שם ד"ה קנה קמא כו' אבל הרי"ף ספ"ז דב"ב מוקי בשאמר מעכשיו וקנו מיניה והוא ס' ראשונה וענ"י בריש ב"ב:
ו סָעִיף ג ויש מי כו'. הוא גי' שלנו כמש"ל:
ז סָעִיף ד יש כו'. כנ"ל מסוגיא דע"ז אע"ג דאתננו הוי קנין דברים מעכשיו ש"ד וה"ה לשטר:
ח סָעִיף ד (ליקוט) הולכין אחר כו'. עתוס' שם ד"ה חיישי' וכ"כ הרא"ש והמ"מ הביא ראיה מהתוספתא דתניא שם לא אמר כלום חיישינן כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ד ואין כו' אבל כו'. טור וכמ"ש בכתובות יט א':
י סָעִיף ו ויש מי כו'. כמ"ש חיישינן שמא כו':
יא סָעִיף ו שטר כו'. כנ"ל ס"א:
יב סָעִיף ז מקבל כו'. כמ"ש בס"י בהג"ה ואפי' כו' ודוקא בטוען הב"ח טענת ודאי הלא"ה אין עליו אלא חרם סתם. ב"י:
יג סָעִיף ח טען כו'. פשוט בפ"ג דבל"ב ופ"ב דכתובות:
יד סָעִיף י המקבל כו'. עמ"מ וכ"מ שנדחקו בפי' ונראה שגי' הרמב"ם כמ"ש תוס' בגטין לב א' ד"ה מבוטלת ומיהו לספרי דגרסי כו' ור"ל דבגטין פריך כפי הס"ד דהתם דבריו קיימין והדרא למרה ותי' אביי לפי דבריו אבל שנדחק רש"י שם ד"ה בטלה לחלק בין קרקע למטלטלין. וז"ש איני רוצה במקום אי אפשי איני מקבלה במקום אינה מתנה שפירושו ע"כ שר"ל איני מקבלה ה"ה בטלה. היינו בטלה דשם דבטילה לחוד לא הוי פריך בגטין שם וכן הגי' שם להדיא:
טו סָעִיף י ואם יש כו'. רש"י שם ושם:
טז סָעִיף י וחוזר כו'. וכ"כ תוס' בב"ב קלח א' ד"ה כאן והרא"ש שם דלא כרשב"ם שם ד"ה כאן בצווח כו' וכ"ה בסוגיא דכריתות שם בשלמא לרשב"ג כו' וה"ה לת"ק בצווח מעיקרו:
יז סָעִיף י וכ"ז כו'. רש"י שם ושם:
יח סָעִיף י ואפי' כו'. רש"י והרא"ש דלא כהראב"ד וכ' הטור וטעמא דמילתא כיון שלא היה בחזקתו עד עתה:
יט סָעִיף י אמר כו'. רש"י והרא"ש והטור אבל הרמב"ם וש"ע חולקים ע"ז כנ"ל וכגי':
כ סָעִיף יא ואם חזרו כו'. כשיטתו בתקפו כהן:
כא סָעִיף יא לא ראיתי כו'. שהרי"ף ורא"ש חילקו כן בס"י וכן הטור ועל סעי' זה כ' הטור ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שזכה בה המקבל ר"ל שסתם ומ' דה' כת"ק וכ"פ הרשב"ם ונ"י להדיא וז"ש וי"א כו' וסבור שגם כאן חילוק בין ש"מ לבריא וליתא כמש"ו וז"ש וכ"ד הרא"ש כו'. ר"ל שפ' כרבנן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.