א מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֵין צָרִיךְ לְהַקְנוֹתָהּ בְּשׁוּם אֶחָד מִדַּרְכֵי הַהַקְנָאָה, שֶׁדִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִים דָמֵי. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין צִוָּה לָתֵת מִיָּד לְאַחַר מוֹתוֹ, אוֹ שֶׁצִּוָּה לְיוֹרְשָׁיו לִתֵּן לְאַחַר זְמַן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פי"נ וּב"י סִימָן רמ"ח בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א [הָרַשְׁבָּ"א]). וְאִם לֹא צִוָּה לָתֵת דָּבָר, רַק מִנָּה אַפּוֹטְרוֹפְּסִים וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת לַחֲלֹק נְכָסָיו כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצוּ וַעֲשִׂיָּתָם יִהְיֶה כַּעֲשִׂיָּתוֹ; יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם, דְּמִיָּד שֶׁמֵּת נָפְלוּ נְכָסָיו קַמֵּי יוֹרְשָׁיו וְנִתְבַּטְּלָה מַתְּנָתוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין בְּשֵׁם ר"ג וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תש"ד) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּדְּבָרָיו קַיָּמִין (מָרְדְּכַי שָׁם בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וּתְשׁוּבַת רד"ךָ בַּיִת ל').
ב שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, אִם עָמַד וְנִתְרַפֵּא לְגַמְרֵי, הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה מִמֵילָא. וַאֲפִלּוּ הִתְנָה בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ, אִם עָמַד חוֹזֵר, אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקע"א וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ג' וְרִיבָ"שׁ סִימָן ר"ז). וְאִם לֹא נִתְרַפֵּא לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי, אִם לֹא עָמַד וְלֹא הָלַךְ וְנִשְׁעַן עַל מַקְלוֹ בַּשּׁוּק, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַלְמָנָה וּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת). וְאִם עָמַד בֵּין הַחֹלִי שֶׁצִּוָּה בוֹ וּבֵין הַחֹלִי שֶׁמֵּת מִמֶּנּוּ, וְהָלַךְ וְנִשְׁעַן עַל מַקְלוֹ, אוֹמְדִין אוֹתוֹ עַל פִּי רוֹפְאִים, אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, וְאִם לָאו אֵינָהּ מַתָּנָה. וְאִם הָלַךְ בַּשּׁוּק בְּלֹא מִשְׁעֶנֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד, אֶלָּא בָּטְלוּ מַתְּנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת.
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּנוֹתֵן מַתָּנָה. אֲבָל אִם הוֹדָה עַל נְכָסָיו שֶׁהֵם שֶׁל פְּלוֹנִי, קָנָה הֲלָה, וַאֲפִלּוּ יַעֲמֹד זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הַגָּה: אָמַר: רוֹצֶה אֲנִי שֶׁיִּהְיוּ מִטַּלְטְלִין לְשִׁמְעוֹן, הֲרֵי זֶה לְשׁוֹן מַתָּנָה. אֲבָל אִם אָמַר: מִטַּלְטְלִין אֵלּוּ לְשִׁמְעוֹן, אוֹ: יֵשׁ לְשִׁמְעוֹן בְּיָדִי, הָוֵי לְשׁוֹן הוֹדָאָה (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רנ"ב בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְאִם הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם, אוֹ הִפְקִירָם אוֹ חִלְּקָם לַעֲנִיִּים, אִם עָמַד נִתְבַּטֵּל הַכֹּל, כְּדִין נוֹתֵן מַתָּנָה. וַאֲפִלּוּ אִם תָּפְסוּ עֲנִיִּים, מַפְקִינָן מִנַּיְהוּ (רִיבָ"שׁ סִימָן ק"ס). וּדְלָא כְּדִבְרֵי הַחוֹלְקִין. וְכֵן דִּין הֶקְדֵּשׁ כְּדִין מַתָּנָה שֶׁיּוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ כְּמוֹ בְּמַתָּנָה (טוּר). אִם מָכַר נְכָסָיו כְּשֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, אִם מִקְצָתָם מָכַר מִמְכָּרוֹ קַיָּם כְּבָרִיא; וְאִם כֻּלָּם מָכַר, אִם הַמָּעוֹת עַצְמָם קַיָּמִים, אִם עָמַד חוֹזֵר, וְאִם הוֹצִיא הַמָּעוֹת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
ד אֵין כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּנוֹתֵן כָּל נְכָסָיו וְלֹא שִׁיֵּר כְּלוּם, אֲבָל אִם שִׁיֵּר כְּלוּם שֶׁלֹּא נָתַן, דִּינוֹ כְּמַתְּנַת בָּרִיא שֶׁאֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא בְּקִנְיָן. הַגָּה: וְלָאו דַּוְקָא קִנְיָן, אֶלָּא הוּא הַדִּין מְשִׁיכָה אוֹ מְסִירָה אוֹ הַגְבָּהָה, כָּל אֶחָד כְּפִי קִנְיָנוֹ, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין. וְדַוְקָא בְּמַתָּנָה כַּזּוֹ מְהַנֵּי מְסִירָתוֹ, אֲבָל מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ לָא מְהַנֵּי תְפִיסָה כְּלוּם (מָרְדְּכַי) וע"ל סָעִיף י"ג. וַאֲפִלּוּ אִם מֵת צָרִיךְ קִנְיָן, לְפִיכָךְ, אִם עָמַד אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְכַמָּה יְהֵא הַשִּׁיּוּר, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְעִינָן שִׁיּוּר כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ה הַסוּמָא אוֹ הַפִּסֵחַ אוֹ הַגִּדֵּם, אוֹ הַחוֹשֵׁשׁ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּעֵינוֹ, אוֹ בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הֲרֵי הוּא כְּבָרִיא לְכָל דְּבָרָיו בְּמִקָּחוֹ וּמִמְכָּרוֹ וּמַתְּנוֹתָיו. אֲבָל הַחוֹלֶה שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחַ כָּל הַגּוּף, וְכָשַׁל כֹּחוֹ מֵחֲמַת הַחֹלִי עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו בַּשּׁוּק, וַהֲרֵי הוּא נוֹפֵל עַל הַמִּטָּה, הוּא הַנִּקְרָא שְׁכִיב מְרַע. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר שֶׁמְּצַוֶּה מֵחֲמַת הַחֹלִי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא ג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים דִּינוֹ כִּשְׁכִיב מְרַע, אֲבָל לְאַחַר ג' יָמִים, אוֹ שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי אֲפִלּוּ תּוֹךְ ג', דִּינוֹ כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סְעִיף ז' וְסְעִיף י"ז (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְעַיֵּן בב"י).
ו אִם נִשְׁתַּתֵּק וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר וְרָמַז לִתֵּן מַתָּנָה, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ לְגִטִּין, שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן קכ" א, וְאִם הֵשִׁיב עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה; וְאִם לָאו, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַגָּה: צַוָּאַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁלֹּא נִכְתָּב בָּהּ שֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ; וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְכָתְבוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוּפְרָא דִשְׁטָרֵי (תְּשׁוּבַת רִיטְבָ"א). גּוֹסֵס, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.
ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁיּוּר אֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא בְּקִנְיָן, וְאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, כְּשֶׁנָּתַן סְתָם. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ מַחֲמַת מִיתָה, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא פֵּרַשׁ, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁהוּא נוֹתֵן מֵחֲמַת מִיתָה, כְּגוֹן שֶׁמִּתְאוֹנֵן עַל מִיתָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּהּ שִׁיּוּר, נִקְנֵית בַּאֲמִירָה בְּלֹא קִנְיָן, לִכְשֶׁיָּמוּת; וְאִם עָמַד, חוֹזֵר אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ קִנְיָן בְּמִקְצַת.
ח הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא, וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְהַמְסֻכָּן, וְהוּא שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ, כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּם כִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, וַהֲרֵי דְּבָרָיו כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִים דָמֵי, וּמְקַיְּמִים אוֹתָם אִם מֵת. וְאִם נִצַּל וְעָמַד, אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ בְּמִקְצַת, חוֹזֵר כְּדִין כָּל מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה.
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת בָּעֵי קִנְיָן, בִּסְתָם. אֲבָל אִם נָתַן מִקְצָת נְכָסָיו בְּפֵרוּשׁ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אֵין צָרִיךְ קִנְיָן, וְאִם עָמַד, חוֹזֵר, וְאִם לֹא עָמַד, קוֹנֶה זֶה הַמִּקְצָת. וְאִם יֵשׁ בּוֹ קִנְיָן, אֵינוֹ קוֹנֶה, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתַב כִּמְיַפֶּה כֹּחוֹ. וְכֵן אִם כָּתַב כָּל נְכָסָיו וּמְפָרֵשׁ שֶׁנּוֹתֵן הַכֹּל מֵעַכְשָׁיו, וּמַקְנֶה לוֹ מֵחַיִּים, הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר מַתְּנַת בָּרִיא, שֶׁאִם הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל, אוֹ שֶׁקָּנוּ מִיַּד הַנּוֹתֵן, קָנָה הַכֹּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב שֶׁמַּקְנֶה לוֹ מֵהַיּוֹם הָוֵי כְּמַתְּנַת בָּרִיא וּצְרִיכָה קִנְיָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר בְּצַוָאַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁלֹּא לִכְתֹּב בָּהּ שֶׁנָּתַן בְּמַתְּנַת בָּרִיא אוֹ מֵהַיּוֹם, אִם לֹא צִוָּה כָּךְ. וְאִם צִוָּה כָּךְ, אָסוּר לְשַׁנּוֹת, וְאָז יֵשׁ לוֹ דִּין מַתְּנַת בָּרִיא וְאֵינוֹ נִקְנֶה רַק בְּקִנְיָן, וְלָא אַמְרִינָן בְּזֶה שֶׁטָּעוּת סוֹפֵר הָיָה. וְאִם לֹא הָיָה בָּהּ קִנְיָן, הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה, כֵּן נִרְאֶה לִי:
י שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן הַנְּכָסִים, שֶׁהַדָּבָר גָּלוּי שֶׁהֵם כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמַתָּנָה בְּמִקְצַת וּצְרִיכָה קִנְיָן (טוּר). וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ וְעָמַד, אֵינוֹ חוֹזֵר, חוֹשְׁשִׁים אָנוּ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים בִּמְדִינַת הַיָּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: כָּל נְכָסַי שֶׁהֵם אֵלּוּ, אוֹ שֶׁהוּא מֻחְזָק שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים אֶלָּא אֵלּוּ, וְאָז תִּהְיֶה הַמַּתָּנָה בַּכֹּל.
יא אֵין חִלּוּק בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּכֻלָּהּ בֵּין אִם נָתַן לְאֶחָד בֵּין אִם נָתַן לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד. לְפִיכָךְ, שְׁכִיב מְרַע שֶׁחִלֵּק כָּל נְכָסָיו לִשְׁנַיִם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה, אִם לֹא הִפְסִיק בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, אֶלָּא חֵלֶק זֶה לִפְלוֹנִי וְזֶה לִפְלוֹנִי, וּמֵת, קָנוּ כֻלָּם אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן. עָמַד, חוֹזֵר בְּכֻלָּם אֲפִלּוּ בְּקִנְיָן, דְּכֻלָּהּ חֲדָא מַתָּנָה הִיא בְּלֹא שִׁיּוּר. וְאִם הִפְסִיק בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ כְּמִי שֶׁנִּמְלָךְ, כָּל הָרִאשׁוֹנִים חוּץ מֵהָאַחֲרוֹן, יֵשׁ לָהֶם דִּין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת, שֶׁצְּרִיכָה קִנְיָן אֲפִלּוּ מֵת, וּלְפִיכָךְ אִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, וְאִם אֵין בָּהֶם קִנְיָן לֹא יִקְנוּ אֲפִלּוּ אִם יָמוּת; וְהָאַחֲרוֹן הוּא מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּכֻלָּהּ, וְקוֹנֶה אִם מֵת אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן, וּלְפִיכָךְ אִם עָמַד, חוֹזֵר.
יב שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן כָּל נְכָסָיו וְחָזַר בְּמִקְצַת, סְתָמָא חָזַר בַּכֹּל. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נָתַן לִשְׁנַיִם בִּשְׁטָר אֶחָד וְחָזַר מֵאֶחָד מֵהֶן, גַּם הַשֵּׁנִי בָּטֵל. מִיהוּ, אִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא דְאֵינוֹ חוֹזֵר רַק בְּמִקְצָתָן, קָנָה הָרִאשׁוֹן הַנִּשְׁאַר, אַף עַל גַּב דְּהָוֵי מַתָּנָה בְּמִקְצַת וְלֹא קָנוּ מִנֵּהּ, מִכָּל מָקוֹם בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לוֹ הָוֵי מַתָּנָה בַּכֹּל וְלֹא הָיָה צָרִיךְ קִנְיָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁחָזַר וְנָתַן אוֹתוֹ מִקְצָת לַאֲחֵרִים, אֲבָל אִם שִׁיֵּר אוֹתוֹ מִקְצָת שֶׁחָזַר בּוֹ לְעַצְמוֹ, גַּם הַנִּשְׁאַר בְּיַד הָרִאשׁוֹן בָּטֵל עַד שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם). כָּתַב נְכָסָיו מִקְצָתָן לַאֲחֵרִים וּמִקְצָתָן לְיוֹרְשִׁים, וְחָזַר בְּחֵלֶק הַיּוֹרְשִׁין, לֹא נִתְבַּטֵּל מַתָּנָה שֶׁל אֲחֵרִים, דְּשֶׁל יוֹרְשִׁין אֵינוֹ אֶלָּא כִּירֻשָּׁה בְעָלְמָא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הַנַּ"ל). לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כָּל נְכָסָיו לָרִאשׁוֹן, וְחָזַר וְנָתַן מִקְצָתָן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן לֹא קָנָה אֲפִלּוּ אִם יָמוּת, שֶׁהֲרֵי חָזַר בּוֹ, וְהַשֵּׁנִי יֵשׁ לוֹ דִּין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת. לְפִיכָךְ, אִם יֵשׁ בָּהּ קִנְיָן קוֹנֶה אֲפִלּוּ אִם לֹא מֵת, וְאִם אֵין בָּהּ קִנְיָן אֲפִלּוּ אִם מֵת אֵינוֹ קוֹנֶה. נָתַן מִקְצָתָן לָרִאשׁוֹן בְּקִנְיָן, וְהַמּוֹתָר לַשֵּׁנִי, רִאשׁוֹן קוֹנֶה אֲפִלּוּ לֹא מֵת, וְהַשֵּׁנִי הוּא מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בַּכֹּל, וְאִם מֵת קָנָה אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן, עָמַד לֹא קָנָה אֲפִלּוּ הוּא בְּקִנְיָן.
יג שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב לְאֶחָד וְחָזַר וְכָתַב לְאַחֵר, הָאַחֲרוֹן קָנָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַחֲזֹר עַד שֶׁיָּמוּת, אִם פֵּרַשׁ שֶׁיְּהֵא בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף ט', בֵּין בַּכֹּל בֵּין בְּמִקְצַת, בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר. וַאֲפִלּוּ כָּתַב וְזִכָּה לָרִאשׁוֹן, וְכָתַב וְזִכָּה לָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן קָנָה, שֶׁשְּׁכִיב מְרַע שֶׁזִּכָּה עֲדַיִן מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הִיא. וְע"ל סָעִיף ד' דִּתְּפִיסָה לָא מְהַנֵּי. מִיהוּ, אִם כָּתַב וְהִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לְיַד הַמְקַבֵּל מַתָּנָה, מַשְׁמָע בַּטּוּר דִּמְהַנֵּי, וְצָרִיךְ עִיּוּן מְנָא לֵהּ. אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב וְזִכָּה וְקָנוּ מִיָּדוֹ, אֵין לְאַחַר קִנְיָן כְּלוּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, לֹא לְאַחֵר וְלֹא לְעַצְמוֹ, בֵּין שֶׁנָּתַן בַּכֹּל בֵּין שֶׁנָּתַן מִקְצָת:
יד מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, אֲפִלּוּ כָּתַב וְזִכָּה, וְקָנוּ מִיָּדוֹ בְּכָל מִינֵי הַקְנָאוֹת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וּמִיהוּ, אִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁנּוֹתֵן בְּמַתְּנַת בָּרִיא בִּמְעַכְשָׁיו וְקָנוּ מִיָּדוֹ, קָנָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הנ"ל). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁפֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁמֵּחֲמַת מִיתָה הוּא נוֹתֵן, אֲבָל סְתָם מְצַוֶּה מַחֲמַת מִיתָה, כְּגוֹן דְּאָמַר: וַי דְקָא מָיִת, דִּינוֹ כִּשְׁכִיב מְרַע:
טו שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד, לְפִי שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהוּא בֶּן חוֹרִין. וְאִם כָּתַב לוֹ בְּפֵרוּשׁ: מֵהַיּוֹם אִם יָמוּת, יָכוֹל לַחֲזֹר בוֹ:
טז רְאוּבֵן וְאִשְׁתּוֹ שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁאִם יָמוּת בְּחַיֶּיהָ, יִירְשׁוּ אֶחָיו שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמָּמוֹן, וְהִיא תִּטּוֹל הַשְּׁלִישׁ, וְהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הָאַחִים, וְחָלָה רְאוּבֵן וְצִוָּה לָתֵת מִשְּׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמָּמוֹן גַּם לַאֲחֵרִים, וּמֵת, וּבָאִים הָאַחִים לְבַטֵּל הַצַּוָּאָה מִפְּנֵי שֶׁזָּכוּ הֵם בִּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַמָּמוֹן, אֵין בְּדִבְרֵיהֶם כְּלוּם וְצַוָּאָתוֹ קַיֶּמֶת.
יז מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּכֻלָּהּ שֶׁנְּתָנָהּ בְּקִנְיָן, לֹא קָנָה אֲפִלּוּ מֵת, וַאֲפִלּוּ אִם נִכְתְּבָה הַמַּתָּנָה בַּשְׁטָר וּמָסַר לוֹ הַשְּׁטָר מֵחַיִּים לֹא קָנָה, דְּשֶׁמָּא לֹא גָמַר לְהַקְנוֹת לוֹ אֶלָּא בְּקִנְיָן, וְאֵין קִנְיָן לְאַחַר מִיתָה. וְאִם פֵּרַשׁ שֶׁלֹּא הִקְנָה אֶלָּא כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחוֹ, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב: וּקְנֵינָא מִנֵּהּ מוּסָף עַל מַתְּנָתָא דָא, קָנָה. וְכֵן אִם כָּתַב דִּשְׁטָר זֶה יִהְיֶה בְּכָל אֹפֶן הַמּוֹעִיל, הָוֵי כְּאִלּוּ כָּתוּב יִפּוּי כֹּחַ, וְקָנָה (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן נ"ו). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין נַמֵּי מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה בְּקִנְיָן דִּינוֹ כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁהַקִּנְיָן מְגָרֵעַ כֹּחוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יִפָּה כֹּחוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הַנּוֹתֵן לֹא בִקֵּשׁ הַקִּנְיָן, רַק הַמְקַבֵּל, הָוֵי כְּיִפּוּי כֹּחַ (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ר"ל'). וְכֵן אִם אָמַר אַחַר הַקִּנְיָן שֶׁתִּתְקַיֵּם הַמַּתָּנָה, הָוֵי כְּיִפּוּי כֹּחַ (רִיבָ"שׁ סִימָן קס"ז). הִקְנָה לוֹ מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע, לֹא קָנָה הַמִּטַלְטְלִים אַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה לְאַחַר מִיתָה הַקַּרְקַע, דְּהָוֵי לֵהּ כְּאִלּוּ הִקְנָה לוֹ מִטַּלְטְלִין עִם קַרְקַע שֶׁל ( מְקַבֵּל) [מַקְנֶה]. וְאִם אָמַר לוֹ: מִטַּלְטְלִין אֵלּוּ לִפְלוֹנִי וּלְיִפּוּי כֹּחַ אֲנִי נוֹתֵן לוֹ אַגַּב קַרְקַע, קָנָה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתפ"ב). שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לִהְיוֹת פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אַפּוֹטְרוֹפּוֹסִים עַל נְכָסָיו, וְקָנוּ מִיָּדוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין וְאֵין צָרִיךְ בְּזֶה יִפּוּי כֹּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיבָ"שׁ). וְכֵן אִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁמַּקְנֶה מֵעַכְשָׁיו אוֹ מֵהַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשׁ שֶׁהַמַתָּנָה לֹא תְהֵא קַיֶּמֶת רַק לְאַחַר מִיתָה, דְּבָרָיו קַיָּמִין וְאֵין צָרִיךְ יִפּוּי כֹּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א).
יח וְכֵן אִם צִוָּה שְׁכִיב מְרַע שֶׁיִּכְתְּבוּ שְׁטָר לַמְּקַבֵּל עִם הַנְּתִינָה, וּמֵת, אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, שֶׁמָּא לֹא גָמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה, אֶלָּא אִם כֵּן יִפָּה כֹּחוֹ בִּכְתִיבָה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: תְּנוּ אַף כִּתְבוּ לוֹ. וְאִם לֹא יִפָּה כֹּחוֹ, אֲפִלּוּ אִם נִכְתָּב הַשְּׁטָר מֵחַיִּים, אֵין נוֹתְנִים לוֹ לְאַחַר מִיתָה:
יט הָא דְּאַמְרֵינָן שֶׁאֲפִלּוּ הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל, לֹא קָנָה, אֶלָּא אִם כֵּן יִפָּה כֹּחוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הַשְּׁטָר כָּתוּב בִּלְשׁוֹן צַוָּאָה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ, וּמָסַר הַשְּׁטָר לְיָדוֹ, דְּאָז הָוֵי מְסִירַת הַשְּׁטָר כְּמוֹ קִנְיָן וְצָרִיךְ יִפּוּי כֹּחַ. אֲבָל אִם הַשְּׁטָר כָּתוּב [בּוֹ] בִּלְשׁוֹן צַוָּאָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּצַוֶּה אֶל בֵּיתוֹ, שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹמֵד אֶלָּא לִרְאָיָה, אִם הִגִּיעַ לְיַד הַמְקַבֵּל מֵחַיִּים, קָנָה. וְכֵן אִם כָּתַב בִּכְתָב יָדוֹ: שָׂדִי נְתוּנָה לִפְלוֹנִי אֵינוֹ אֶלָּא כְּצַוָּאָה דְעָלְמָא וְקָנָה בְּלֹא יִפּוּי כֹּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם).
כ אִם כָּתַב לְאֶחָד וְהִקְנָה לוֹ, וְחָזַר וְכָתַב לַשֵּׁנִי וְהִקְנָה לוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַשֵּׁנִי קוֹנֶה אֲפִלּוּ בְּלֹא יִפּוּי כֹּחַ, וַאֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ מֵחַיִּים. וְכֵן אִם כָּתַב וּמָסַר וְזִכָּה לַזֶּה, וְחָזַר וְכָתַב וּמָסַר וְזִכָּה לַשֵּׁנִי, שֵׁנִי קוֹנֶה אַף בְּלֹא יִפּוּי כֹּחַ, דְּקִנְיָן דְּשֵׁנִי לָאו לְגִרוּעֵי אָתָא, אֶלָּא שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁלֹּא יִקְנֶה אִם פִּחֵת לוֹ מֵהָרִאשׁוֹן.
כא הָא דְּאַמְרֵינָן שֶׁאִם צִוָּה שְׁכִיב מְרַע שֶׁיִּכְתְּבוּ שְׁטָר לַמְּקַבֵּל עִם הַנְּתִינָה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא גָמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בַּשְּׁטָר, דַּוְקָא בִכְהַאי גַוְנָא. אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁמְּסַדֵּר עִנְיָנוֹ וְגוֹמֵר צַוָּאָתוֹ וּמְצַוֶּה לְכָתְבָהּ, אֵינוֹ מְצַוֶּה לְכָתְבָהּ, אֶלָּא לְזִכָּרוֹן בְּעָלְמָא, וְגָמַר לְהַקְנוֹת לוֹ מִיָּד, וְאֵין צָרִיךְ יִפּוּי כֹחַ. הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף י"ט דְּבָעֵינָן שֶׁבָּאָה הַצַּוָּאָה לְיַד הַמְקַבֵּל מֵחַיִּים. וְצַוָּאָה שֶׁכָּתַב בָּהּ קִנְיָן הָוֵי כִּשְׁאָר שְׁטָר מַתָּנָה וּבְעֵינָן יִפּוּי כֹּחַ. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁכֻּלָּן מַקְנִין בְּצַוָּאָה בְּעָלְמָא וְאֵין מְכַוְּנִין לְהַקְנוֹת בִּשְׁטָר אֵין צָרִיךְ יִפּוּי כֹּחַ (רִיבָ"שׁ סִימָן קס"ח). מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִיּוֹרְשָׁיו שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ בִּנְכָסָיו, מִקְרֵי צַוָּאַת שְׁכִיב מְרַע, כִּי מַה שֶּׁבִּקֵשׁ לֹא עָשָׂה רַק לְחַזֵּק הַדְּבָרִים (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן צ"ט).
כב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּלָא שָׁנִי לָן בֵּין אוֹמֵר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לוֹ, לְאוֹמֵר: תְּנוּ וְכִתְבוּ לוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּבָעֵינָן יִפּוּי כֹּחַ, דַּוְקָא בְּאוֹמֵר: כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, דְּמַשְׁמַע כִּתְבוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי וּתְנוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר, אֲבָל כְּשֶׁאוֹמֵר: תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ הַשְּׁטָר לֹא נִתְכַּוֵּן בְּצַוָאַת כְּתִיבַת הַשְּׁטָר אֶלָּא לְזִכְרוֹן דְּבָרִים וְלֹא לְהַקְנוֹת לוֹ בַּשְּׁטָר. וְכֵן שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר, מִסְתָמָא לֹא לַחֲזֹר מִמַּתָּנָה רִאשׁוֹנָה (נִתְכַּוֵּן) אֶלָּא לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹ לִרְאָיָה; וְהָעֵדִים כּוֹתְבִין מַה שֶּׁצִּוָּה בִּפְנֵיהֶם, וְאֵין כּוֹתְבִין: וְאָמַר לָנוּ כִּתְבוּ וּתְנוּ, לְפִי שֶׁנִּמְצְאוּ מְבַטְּלִים בְּכָךְ הַמַּתָּנָה.
כג בָּרִיא שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וּמֵת, אֵין נוֹתְנִים אֲפִלּוּ בִּמְיַפֶּה כֹּחוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ מִשּׁוּם דְּאָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ, אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ, וְלֹא אָמַר: כִּתְבוּ, נוֹתְנִים מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת אֶלָּא הֵיכָא דְאַתְפְּסֵהּ בְּיַד שָׁלִישׁ וְע"ל סִימָן רנ"ב.
כד בָּרִיא שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ שָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי, אִם מֵחַיִּים, כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִים אִי לֹא הֲדַר בֵּהּ קַמֵּי דְמָטִי שְׁטָרָא לְיָדֵהּ, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ.
כה מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצֵאת מַתָּנָה קְשׁוּרָה עַל יְרֵכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּעֵדִים וְקָנוּ מִיָּדוֹ כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחַ אֵלּוּ שֶׁנָּתַן לָהֶם, הֲרֵי זֶה אֵינָהּ כְּלוּם, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כְּתָבָהּ וְנִמְלַךְ. וְאִם זִכָּה בָּהּ לְאַחֵר, בֵּין מֵהַיּוֹרְשִׁים בֵּין שֶׁאֵינוֹ מֵהַיּוֹרְשִׁים, כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּהּ קַיָּמִים כְּכָל מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. וְכֵן מִי שֶׁכָּתַב שְׁטָר חוֹב עַל עַצְמוֹ בְּשֵׁם אַחֵר אוֹ בְּשֵׁם אֶחָד מִבָּנָיו, וְנָתַן הַשְּׁטָר עַל יַד שָׁלִישׁ וְאָמַר לֵהּ: יְהִי זֶה אֶצְלֶךָ, וְלֹא פֵּרַשׁ לוֹ כְּלוּם, אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ: הַנַּח עַד שֶׁאוֹמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה, וּמֵת, אֵינוֹ כְּלוּם. וּבְמַתְּנַת בָּרִיא בְּקִנְיָן, כְּשֶׁהִקְנָה קָנָה הַמְקַבֵּל (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
כו הַנּוֹתֵן סְתָם מִטַּלְטְלָיו לְאַחֵר מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר מוֹתוֹ, וְאַחַר שֶׁמֵּת טוֹעֲנִים הַיּוֹרְשִׁין הָבֵא רְאָיָה שֶׁמִטַּלְטְלִים אֵלּוּ הָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת מַתָּנָה, דְּשֶׁמָּא לְאַחַר מִכָּאן לְקָחָן, אֵין בְּדִבְרֵיהֶם כְּלוּם, דְּמִסְתָמָא כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס' סָעִיף ו'.
א סָעִיף ב המתנה בטלה כו' אפי' הגיע המתנה לידו קודם שעמד כן משמע לקמן ס"ד בהג"ה וכן מוכח בטור ומחבר לעיל ס"ס קכ"ה וכן מוכח בטור ורמב"ם פ"ט מה' זכייה שהבאתי לקמן ס"ס רנ"א ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' רבי בצלאל סי' ט"ו דף נ' ע"ד דהך דרב הונא ס"פ ג"פ (דף קע"ד ע"ב) דש"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנ' ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרה להקדש שתהיה המתנה מתנה מהיום או כיון דבעיא ולא איפשטא היא בש"מ שהקדיש בפ' מי שמת לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק וע"ש ודו"ק עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניו' סי' פ"ג דף קל"ט:
ב סָעִיף ג בד"א כו' ע' בסמ"ע ס"ק ח' עד ולא כע"ש כו' שלא כדת השיג עליו דמדין השבע' לא מיירי דאפשר שהוד' בפני התובע וכן צריך לפ' דברי ה' המ' בשם ן' מגש ובשם הראב"ד שהביא ב"י סי' זה ס"ג ע"ש וע"ל סי' רנ"ה ס"ב:
ג סָעִיף ג אמר רוצה אני כו' ע"ל סי' רנ"ג ס"ב וע"ש בהג"ה עיין בתשוב' ר"מ אלשיך ס"ס ק"מ:
ד סָעִיף ג ודלא כדברי החולקין והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן ומביאם בסמ"ע וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש סעיף קטן י' וכ"פ הר"י הלוי והעתיק המגדל עוז סוף פ"ז מה' ערכין דבריו הבאתי לקמן סי' רנ"ה ועיין מ"ש בשפתי כהן בי"ד סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וס"ז:
ה סָעִיף ג וכן דין הקדש עיין בתשו' רשד"ם סי' רע"ג ושנ"ז ותל"א ועיין בס' א"א דף צ"ט ע"א:
ו סָעִיף ד אלא בקנין כו' ע"ל סי' רנ"ג סעיף י"ח וך':
ז סָעִיף ו אם נשתתק כו' ע' בתשו' ן' לב ס"ג סי' ל"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קי"ח:
ח סָעִיף ו גוסס כו' ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' קמ"ו דף קנ"ט ע"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' פ"א וס"ג סי' י"ט:
ט סָעִיף ח המפרש בים. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קכ"ה:
י סָעִיף ט בד"א כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ה ושי"ג ובתשובת רמ"א ר"ס מ"ח:
יא סָעִיף ט ה"ה כמתנת בריא כו' ע' בתשובת דברי ריבות סי' ת"ד מ"ש בזה ובתשו' הר"ב:
יב סָעִיף יא אפי' בלא קנין כו' פי' כ"ש ובקנין במיפה את כוחו ואפי' הכי אם עמד חוזר:
יג סָעִיף יב ראשון קונה כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח עד הפסיק כו' נ"ל להגיה לא הפסיק ועיין בב"ח שחולק עליו והדין עמו אמנם נ"ל להגיה כמ"ש וק"ל:
יד סָעִיף יב אפי' בלא קנין כו' ור"ל וכ"ש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מגרע גרע ואין קנין לאחר מיתה וזה מבואר במ"מ הביאו ב"י וק"ל:
טו סָעִיף יג ש"מ כו' עיין בס' א"א דף צ"ט ע"ב ומבי"ט ח"א סי' ו':
טז סָעִיף יג בין שנתן מקצת אם פירש כו' ודוק היטב:
יז סָעִיף יד מצוה מחמת מיתה כו' עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"מ ובתשובת ר"י לביתלוי סי' כ"ד:
יח סָעִיף יז מתנת ש"מ עיין בתשובת רמ"א סימן מ"ח וברשד"ם סימן שי"ז:
יט סָעִיף יז דה"ל כאלו הקנה לו כו' מ"ע ס"ק נ"ד ועיין בב"ח שהשיג על הסמ"ע ויישב דברי הרב:
כ סָעִיף יט הא דאמרי' כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"ז עד ובפרישה כתבתי כו' ומדברי הב"ח מוכח כדעת המחבר לדינא ע"ש וכך פירש הריב"ש בתשובה סי' קס"ח ומביאו ב"י סל"א וכן עיקר וק"ל:
כא סָעִיף כ שהשני קונה כו' והב"ח כ' דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד וע"ש וצ"ל לדינא ומ"מ אף לפי סברא זו כת' דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינ' כמתנת ש"מ בכולה וכמ"ש בסל"א ע"ש דראשון ל"ק אף אם מת ושני קנה אם מת והוא פשוט ע"ש. וע' בסמ"ע ס"ק נ"ט והב"ח לא ישר בעיניו לחלק ופסק דלא כמור"ם ע"ש:
כב סָעִיף כה וכן מי שכתב ש"ח כו' ובמתנת ברי' כו' כ' הסמ"ע פי' דבש"ח חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בש"ח וה"ה לשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל נראה מדבריו דאף בש"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין ש"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדיא בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ ג"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בש"ח מן הסתם נמי חיישי' שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' עכ"ל אבל באמת ז"א דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישי' לשמא כ' ללות ולא לוה או כ' למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשי' וכדלעיל ס"ס ל"ט ור"ס ל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנ' וכדמוכח להדיא פ"ק דמציעא ובכל הפוסקי' אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובת כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום מעשה שהיה כך הי' במתנ' וכדאיתא שם להדיא ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בש"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשטת הרא"ש דס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו. אה"נ להרמב"ם דפסק דלא כאביי י"ל דוקא ש"ח משום דחיישינן לפרעון וכדאיתא להדיא פ"ק דמציעא (ד' י"ג) ע"ש והרא"ש קיצר בדבר בפי' דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש כן נלפע"ד גם דברי הע"ש נראים כדברי הסמ"ע שכ' בד"א בש"ח לפי שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושמא כ' ללות ולא לוה אבל אם הוא מתנת בריא בקנין כו' משמע מדבריו דבש"ח מיירי אף בקנין ועוד דבלא קנין הא כתב הע"ש גופי' ס"ס ל"ט דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה כו' וא"כ לא ה"ל לכתוב ושמא כ' ללות ולא לוה דהא בש"ח שבקנין ליכא למיחש להכי וכמ"ש איהו גופיה ס"ס ל"ט אלא הכא טעמ' אחרינא איכא לדעת הרמב"ם והמחבר וסייעתם שפסקו דלא כאביי והיינו דחיישינן לפרעון וכמ"ש ודוק:
כג סָעִיף כה ובמתנת ברי' כו' ע"ל סי' נ"ו וס"ה וצ"ע דמשמע להדיא כאן דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר להדיא בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סי' ג' והיינו מטעם דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש לעיל סי' מ"ה ס"ק ט"ו וסי' רמ"ג על הסמ"ע ס"ק כ"ג:
כד סָעִיף כו אין בדבריהם כלום כו' ע' בסמ"ע ס"ק ע"ד עד והיותר נראה דל"ש כאן נמצאו כאן הי' כו' וע"ל סי' ס"ד. כתב לחלק בין כשהיורש טוען ודאי או שמא אלא דבקרקעות אף שהיורש טוען שמא על המקבל להביא ראיה וע"ש בב"ח וע' בתשובות מהרי"ט סי' ל"ט וקכ"ח סוף דף ק"ע:
א סָעִיף א מתנת שכ"מ אין צריך להקנותה זה חוזר אמ"ש הטור והמחבר בריש סי' רמ"א ז"ל הנותן מתנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין אין המקבל זוכה אלא באחד מהדרכים שהקונה זוכה בהן וקמ"ל כאן דה"מ במתנת בריא אבל במתנות שכ"מ אין צריך להקנותם כו' ותקנת חז"ל הוא מפני היראה שיטרוף דעתו של השכ"מ שיצטער שימות ולא יקיימו דבריו אחריו במה שמצוה כי אין בכל שכ"מ עת וזמן להקנות בקנין לכל אחד מהענינים כפי הדין וכיון דא"צ קנין אם אירע דעשה השכ"מ קנין במתנתו מגרע גרע ולא תתקיים מתנתו כמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' זה סי"ז דהא בהא תליא דכיון דאינו צריך קנין והוא עשה קנין גילה דעתו דמתנתו יהיה כמתנת בריא בקנין וזה פשוט דאין דעתו להקנות המתנה כ"א אחר שימות ואין קנין לאחר מיתה:
ב סָעִיף א א"צ להקנותה היינו דוקא בשכ"מ שחילק כל נכסיו או כשהוא מצוה מחמת מיתה בפירוש וכמ"ש בסמוך בס"ז ע"ש:
ג סָעִיף א ככתובין וכמסורין דמי פירוש אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונים לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומה"ט יכול להקנות נמי ש"ח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושיעבודיה ומסר הכתב ליד המקבל וכמ"ש לעיל בסי' רמ"ח וע"ש בפרישה:
ד סָעִיף א דמיד שמת נפלו נכסיו כו'. ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין שאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה נפלו כבר הנכסים לפני יורשים ולא כע"ש שכתב הטעם מלבו ע"ש שהאריך בזה וע' מ"ש לקמן:
ה סָעִיף ב שכ"מ שכתב כל נכסיו כו' המתנה בטלה נראה דה"ה אם היה לו חוב אח ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכולה אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ אם עמד חוזר דלא עדיפא המחילה דהחוב מקנין בשאר דברים:
ו סָעִיף ב אע"פ שקנו מידו אם עמד כו' האי רבותא דקנה מידו כדי של"ת הלא הקנין מגרע גרע בשכ"מ דהרי בעי יפוי כח (כנ"ל) דהוא דוקא לענין אם עמד דה"א אף שעמד מ"מ לא יכול לחזור ממתנתו כיון שנתן לו בקנין וה"ל כבריא שנתן בקנין קמ"ל דלא דכיון שחלק ונתן כל נכסיו אנן סהדי דכוונתו בקנינו הי' דוקא לכשימות הא אם יעמוד יחזור בו משא"כ אם לא היה מתנתו בכל נכסיו וכמ"ש בסמוך:
ז סָעִיף ב ואפילו אם התנה כו' דלא תקנו חז"ל שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו כנ"ל משא"כ בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יוכל לחזורבו אם לא שעשה קנין גמור אזה בפירוש דאז ה"ל ככל מתנות בריא דעלמא:
ח סָעִיף ג אבל אם הודה על נכסיו כו'. פירוש אם אמר אתם עדי דליכא למימר שלא להשביע את עצמו או את בניו הורה כמ"ש בסי' ל"ב ופ"א או שאמר תנו כמ"ש בסי' רנ"ה או בשאר לישני דנתבאר דלא שלא להשביע אמר כן ולהשטות בלא"ה ליכא למיחש אף אם היה הודתו ע"י תביעה דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפי' אם ידוע לנו שלא היה של זה שהודה לו מעולם אפ"ה אמרינן שמ"ה הוציא מתנתו בלשון הודאה כדי שלא יהיה יוכל לחזור בו ועפ"ר שם הוכחתי זה ושכ"כ התו' ולא כע"ש שכתב ז"ל ואצ"ל אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה כו' דאכתי איכא למיחש שמא שלא להשביע אמר כן:
ט סָעִיף ג ואם הקדיש כל נכסיו כו'. איבעיא דלא איפשטא הוא בגמ' אם לדמותו למתנה לאחר שלא גמר להקנותו כי אם לאחר מיתה א"ד כיון דהיה מוטל על ערש דוי דעתו לגמור ולהקדיש שהזכות דהקדש יעמוד לו שהשם ישלח לו רפואה ופסק המחבר כמ"ד דהמוציא מיד היורשים עליו הראיה:
י סָעִיף ג ולא כדברי החולקין עפ"ר שכתבתי טוב טעם לדברי החולקין והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן והרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין ואמרי' דיש לו יותר וצריך קנין ואם עושה קנין א"י לחזור בו (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סעיף י') אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ואם אין לו יותר הדין נותן שיכול לחזור בו אם עומד אף שקנו מידו בק"ס וכמ"ש בסמוך ה"נ כל אמירת גבוה דהיינו להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקיר וגם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דמי דהוא עדיף מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא הי' גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ולקמן בסעיף י' פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו אינו יכול לחזור ס"ל דאין הדינין דומין זה לזה ועבד"ר שם כתבתי קצת טעם לחלק בינייהו:
יא סָעִיף ג וכן דין הקדש כדין מתנה שיכול לחזור בו כו' פירוש בעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין ולתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון:
יב סָעִיף ג ממכרו קיים כבריא. פי' כשמכרם לו באחד מדרכי הקנינים ופשוט הוא:
יג סָעִיף ג אם המעות עצמן קיימין כו'. דאז אנן סהדי דמ"ה החזיק דמי המכירה עצמן בידו דבאם יעמוד יחזיר להן מעותיו:
יד סָעִיף ד אלא בנותן כל נכסיו כו'. דאז אנן סהדי דלא גמר להקנותו אפי' הקנה לו בקנין כדלקמן סעיף י"ז בסעיף ט' אלא אם ימות דחזקה אין אדם נותן כל אשר לו לאחרים והוא ישאל על הפתחים:
טו סָעִיף ד לא מהני תפיסה כלום. וכ"כ הטור והמחבר לעיל ס"ס קכ"ה ע"ש וצ"ע דפתח במסירה דכתב דוקא במתנה כזו מהני מסירתו וסיים בתפיסה ועד"מ ס"ו שכתב שם כמו כאן בקיצור ושם כתבתי שמקור הדברים הן מהמרדכי פרק מי שמת והעתקתי שם לשונו ע"ש וכאן אכתוב כלל הדברי' והוא שתדע שיש תרי מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי שיזכה בו בתורת קנין (ואף שבסי' קצ"ח נתבאר דלא מהני מסירה כ"א בספינה ובעלי חיים היינו דוקא כעין מסירת אפסר ע"ש אבל מסיר' גמור' מהני) אבל לא שיקחנה מיד אל ביתו ויש מסירה שנותן החפץ בידו שיקחנו מיד חל ביתו ויזכ' בו מיד בזיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני סתם מסירה דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ול"ש לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנות שכ"מ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקי"ל שאפ"ה יכול לחזור בו אבל מסרו לידו בתורת זיכוי שיזכה בה מיד ויקחנו לביתו בכה"ג ודאי לא יכול לחזור בו ולתנו לאחר אם לא שעומד מחליו דחוזר בו ולקחו לנפשו וגדולה מזו כתב רבינו בשם הרמ"ה בס"ס קכ"ה דאפי' אם מסר שכ"מ "לאחר וא"ל הולך זה לפלוני אינו יכול לחזור בו ולתנו לאחר אפי' עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאז אמרי' דאדעתא דהכי ודאי לא נתן ע"ש שכתב מלתא בטעמא וכן פסק שם בש"ע ומ"ש דברי שכ"מ ככתובים וכמסורין דמי לאו למימרא שהם כמסירה גמורה לשם זכייה שהרי יכול לחזור בו ולתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין דמי ולענין שאם מת קנה לו למפרע כאלו עשה בה מתחלה מסירה או משיכה ובזה דברי מור"ם מ"ש בד"מ ובש"ע מבוארים דבא לומר דל"ד קאמר שמתנה במקצת צריכה ק"ס דה"ה מסרו לידו כדי לקנות ע"י כך נמי קנין הוא וקני לה כשהיא מתנה במקצת אבל במתנת שכ"מ שיכול לחזור בו דהיינו מתנת שכ"מ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו לא מהני ואפי' תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו תפיסה אא"כ מסרו השכ"מ לידו לתורת זכייה גמורה שיזכה בה מיד ובכה"ג איירי רבינו לקמן בסעיף כ"ב שנמסר לידו לתורת זיכוי גמור ובהא איירי נמי לעיל ס"ס קכ"ה ודו"ק (ואין להקשות דהל"ל בקיצור דלהכי סיים בתפיסה לרבותא דאפי' תפיסה לא מהני דכל שלא ידענו דיש מסירה טובה ובמסירה גרוע אין בתפיסת' רבותא אבל לפי מ"ש א"ש דקמ"ל דאפילו מסרו לו במסירה הגרוע וגם תפסו מעצמו ל"מ עד שימסרו לידו במסירה גמורה וק"ל) ומה שתמ' מור"ם ז"ל בש"ע בסי"ג על דברי רבינו דמ"ש מתפיס' לק"מ ע"פ מ"ש ודו"ק:
טז סָעִיף ד אפי' כל שהוא. דימהו להכותב כל נכסיו לאחר או לאשתו או לבניו המבוארים לעיל בטור ובדברי המחבר בסי' רמ"ו דשם בשייר כ"ש ממש סגי וכמ"ש שם ובפרישה כתבתי קצת טעם דאף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחי' וכנ"ל מ"מ לפעמים משתכר בכל שהוא עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמ"ש רז"ל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחר הון רב דאמרי' שמא מעיסתו קימץ כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ב ע"ש:
יז סָעִיף ד כדי פרנסתו. ל' הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל ויראה שיעור פרנסתו אם הוא עובד אדמה ששייר קרקע כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו ואם מסתפק בסחורה או ברבית ששייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח ע"כ וכן דעת בעל העיטור דבעינן כדי פרנסתו אלא שנסתפק בשיעורו וכ' דאיכא למימר כדי פרנסתו לי"ב חדש כדאמרינן גבי נכסים מרובים עכ"ל הטור. ונראה דהרא"ש לא ס"ל דסגי בי"ב חדש מדקאמר שישאר כדי שישתכר מהריוח כו' כיון ששייר כ"כ קרן כדי שישתכר מהריוח י"ב חדש בודאי שיוכל להתפרנס ממנו גם משם והלאה ודוחק לומ' דמיירי בצוה דלאחר י"ח חדש יקחו גם זה הקרן מידו גם ראייתו דבעל העיטור מנכסים מרובים לא קי"ל בהו כרב דאמר י"ב חדש כ"א כשמואל דאמר עד שיבגרו או עד שיתארסו וכמ"ש בפרישה (ושם כתבתי כוונת הטור למה סיים כדברי בעל העיטור ולא כדברי הרא"ש) ומור"ם שסתם וכ' די"א דבעינן ששייר כדי פרנסתו ג"כ משמע דס"ל כדי פרנסתו כל ימי חייו וכסתימת דברי הרא"ש כנ"ל ולא "כע"ש דכ' דסגי בשיור כדי חיותו י"ב חדש וכדעת ב"ה הנ"ל. וזולת טעם דברי הנ"ל ה"ל לילך אחר הכלל המע"ה והרי הנכסים הן בחזקתה נותן. ומה שסתם מור"ם וכ' כדי פרנסתו ולא כתב ג"כ ופרנסת בני ביתו כל' הרא"ש הנ"ל (וא"ל דס"ל דמסתמא הוא כן דהא לענין ערכין ובסידור ב"ח לאו הכי הוא כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' צ"ז ע"ש) נראה דה"ט דס"ל למור"ם דגם הרא"ש לא כ' כדי פרנסת ביתו כ"א במשייר קרקע דאז הוא בודאי א"י לבדו לחרשה ולזרעה ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכות עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכים בני ביתו לעזרו ומ"ה הדין נותן שצריך שיהא בה שיור ג"כ כדי פרנסתן משא"כ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי מור"ם ודו"ק ועפ"ר:
יח סָעִיף ה וכיוצא בהן. פי' כשאינו חלש כ"א באבר אחד ולא נתפשט חולשתו בכל גופו עדיין בזה לא אמרו שדבריו ככתובין וכמסורין דמי:
יט סָעִיף ה אע"פ שלא אמר שמצוה כו'. ר"ל אפ"ה אם נתן או חלק כל מתנותיו בפעם אחד מקרי מתנות שכ"מ לענין דאם עמד יכול לחזור אף דהיה בקנין אבל מ"מ אינו דומה אם מצווה בפי' מחמת חולה לאינו מצוה דאם מצוה מחמת חולה או שהוא אחר ג' ימים אפי' לא היה מתנתו כ"א במקצת ובקנין אם עמד חוזר וכמ"ש מור"ם אחר זה ויתבאר בסעיף ז' וי"ז:
כ סָעִיף ו ואם השיב על לאו לאו כו'. שם בא"ע נתבאר דשואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוון בהן הן כו' ג"פ ע"ש וקיצר כאן וסמך אמ"ש שם:
כא סָעִיף ז אפי' יש בה כו'. הטעם דכל דלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלא מחמת מיתה נתן דא"כ הי' נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנתו המקצת דינו כמתנת שכ"מ בכולו מסתמא וק"ל ולא כע"ש שכתב ז"ל שכשפירש שנותן מחמת מיתה יש לחוש יותר לטירוף הדעת כו' ואין טעם לדבריו וק"ל:
כב סָעִיף ח המפרש בים או יוצא בשיירא כו' עיין באשר"י והטור הביאו בקצרה דכתב דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשייר' ונותנין במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמרו כתבו גט לאשתי אע"ג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריהן אבל לענין זה למה יחשוב כותייהו הלא דעתם לחזור עכ"ל בקיצור והנ"י כ' בפ' מי שמת (דף רל"ב ע"א) בשם ר' יונה משום דהרבה בהן הולכין להשתקע שם ומ"ה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפי' נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה עכ"ל ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
כג סָעִיף ט בד"א דמתנת שכ"מ במקצת בעי' קנין בסתם כו' זה הדין כבר כתבו המחבר בס"ז ומ"ש שם הוא מדברי הטור שכ"כ בסי"א ומ"ש המחבר כאן הוא מדברי הרמב"ם כתבו הטור ג"כ בסי"ד והא דחזר וכתבוהו הוא מפני שני דברים שנתחדשו בו האחד ללמדינו דאם אמר בפירוש שנתן המקצת במתנת שכ"מ ה"ל כאלו אמר בפי' שנתנו מחמת "מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא דין השני דמסיק וכתב ז"ל וכן מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' וק"ל:
כד סָעִיף ט ואם יש בו קנין אינו קונה כו' כ"כ ג"כ הטור והמחבר בסמוך בס"ס י"ז אפי' במצוה מחמת מיתה ע"ש:
כה סָעִיף ט כמיפה את כחו עמ"ש בסמוך טעם דיפוי כח וענינו:
כו סָעִיף ט ויש אומרים דה"ה מתנת שכ"מ שכתב בו כו'. פי' המחבר איירי כששמענו מפי השכ"מ שציוה במעכשיו ובא מור"ם להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כתוב כן בהצואה הבאה לפנינו ולא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כתב כך הסופר והשכ"מ דעתו הי' להקנותו דוקא אם ימותו כדרך סתם צוואות שכ"מ:
כז סָעִיף ט ולא אמרינן בזה שט"ס הוא. כתב כך לאפוקי ממ"ש הרב ב"י והביאו בד"מ וכתב ז"ל ואם כתב בהצואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב"י שכתב שקנה בה בכה"ג משום דתלינן בט"ס ואני השבת לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מוהר"ם מפאדוה ז"ל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים ע"ז וע"ל סימן רנ"ג עוד מזה עכ"ל ד"מ:
כח סָעִיף י שהדבר הגלוי שהן כל הנכסים כו'. פי' שאין אנו יודעין משום נכסים שיש לו עוד אפ"ה אמרינן דיש לו נכסים במקומות אחרים וה"ל כמתנת שכ"מ במקצת דלכ"ע אם קנו מידו ועמד דא"י לחזור בו אבל לענין אם מת בלא קנין ובאו היורשין לחזור בהן בטענ' שהיתה מתנות שכ"מ במקצת בלא קנין בזה כתב המ"מ בשם הרמב"ם דאין שומעין להן לגרוע חלק המקבלים אבל הרא"ש והטור כתבו דבכל ענין חשבינן ליה כמתנת שכ"מ במקצת וזה היה כונת מור"ם ז"ל שהוסיף על לשון המחבר (שהוא כלשון הרמב"ם) שני תיבות וצריכה קנין והוא מלשון הטור ור"ל דאם לא קנו מידו ומת יכולין היורשים לחזור בהן ועפ"ר:
כט סָעִיף י חוששין אנו כו'. כן הוא לשון הגמרא ומצינו לשון חוששין בין לקולא בין לחומרא כמו דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו וכן הרבה ועפ"ר גם עיין מה שכתב בס"ג שהרא"ש מדמה לזה מקדיש נכסיו בשעה שהיה שכיב מרע ושהמחבר חילק ביניהן:
ל סָעִיף י עד שיאמר כל נכסי שהן אלו. פירוש ל"מ אם אמר סתם שנתן לו כל נכסיו דבמשמעותו בכל מקום שהן הן בכאן הן במקום אחר אלא אפי' לא אמר ליה אלא אני נותן לך כל נכסי שהן אלו וקחשיב והולך שדה פלוני ופלוני נכסיו שיש לו בכאן הגלוים מ"מ כיון דהזכיר לשון כלתו לא חיישינן דאית ליה עוד במקום אחר ועפ"ר ודו"ק:
לא סָעִיף י או שהוא מוחזק שאין לו נכסים כן הוא לשון הגמר' ובטור כתב שרשב"ם פירשו שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ושר"י כתב שאין צריך עדים אלא בחזקה בעלמא סגי וסתימת דברי המחבר משמע דס"ל ג"כ כפירוש ר"י ועוד דא"כ ה"ל זו ואצ"ל זו במאי דכת' לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וק"ל:
לב סָעִיף יא בין אם נתן לשנים כאחד. והוא הדין למאה כאחד. וכדמסיק: (הגה וכתב בתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' ס"ו דראובן שהיה בידו ספרים של שמעון ושמעון נתן במתנת שכ"מ כל אשר לו לבתו וראובן אמר שציווהו להקדיש הספרי' ופסק דבתו זכתה בספרי' וע"ש שהאריך ד"מ י"ז):
לג סָעִיף יא כמי שנמלך כל הראשוני' כו' כן צריך להיות כל הראשוני' וה"פ ואם הפסיק כמי שנמלך פי' מתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן מתנות עוד לאחרים ומ"ה הפסיק ואח"כ נמלך בדעתו ליתן גם להאחרים וה"ל דינו הכי כל הראשוני' יש להן דין מתנות שכ"מ במקצת שהרי הפסיק ג"כ ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת וכ"כ בטור ע"ש:
לד סָעִיף יב ואפי' נתן לשנים בשטר כו'. פי' ולא אמרי' אלימא מילתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוה חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפני עצמו וכן מוכח בנ"י ע"ש:
לה סָעִיף יב ונתן אותו מקצת לאחרי' כו'. ז"ל נ"י שם דכשנתנו לאחרי' סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומ"ה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכ"מ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתו דלא במתנת שכ"מ יהיב להראשון אלא במתנת בריא וא"כ בלא קנין להראשון אי אפשר עכ"ל:
לו סָעִיף יב לא נתבטל מתנה של אחרים כו' נראה דמה"ט הוה כמתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין מיהו י"ל דגם בזה מהני ליה מה שחלק וכתב תחלה כל הנכסים בינו ובין יורשיו למחשב מתנה בכולה וכבר נתבאר דאם מתחלה במתנת כולה בא לידו אף שחוזר במקצת אם פירש דבריו דאינו חוזר בכולה דקנה הראשון המקצת בלא קנין וה"נ קאמר דאף דחזר ולא פירש דבריו הא אמרי' דחזרה מבניו ויורשיו לא מחשב חזרה ואם לאחר שחזר מבניו נשאר אותו חלק אצלו נראה דפשיטא דצריכים גם הראשוני' קנין וצ"ע:
לז סָעִיף יב והשני יש לו דין מתנת שכ"מ במקצת. שהרי שייר לנפשו המקצת שחזר בו מהראשון ולא נתנו להשני:
לח סָעִיף יב ראשון קונה אפי' לא מת. עפ"ר שם כתבתי דנראה דאף (אם) לא הפסיק בין נתינת הראשון להשני אפ"ה קנה הראשון דאפי' אם לא מת כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנ' שכ"מ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר להשני בלשון מותר מחשב מתנת הראשון כמתנת שכ"מ במקצת ומ"ה חזר וכתב הטור והמחבר דין זה וגם אם הקנהו להראשון בקנין ולהשני בלא קנין יש גילוי דעת דלהראשון הקנהו בתורת מתנת שכ"מ במקצת ולהשני במתנות בכולה:
לט סָעִיף יג שכיב מרע שכתב לא' וכו'. ☜ ועיין בב"י סי"ז שהאריך בשם הרשב"א בדין יעקב שנתן קרקע א' לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה ולאחר כמה שנים ציוה יעקב מחמת מיתה וחילק נכסיו ונתן אותו קרקע לשמעון בנו וציוה לכתוב בסוף הצוואה שכל מי שיבא לערער על הצוואה לא יטול בנכסיו כו' ופסק דשמעון לא זכה כלום ואף דראובן אין יכול להחזיק בקרקע מכח התנאי דאביו כל ימי חייו מ"מ יזכו בה יורשי ראובן עכ"ל ד"מ סי"ז:
מ סָעִיף יג בין בכל בין במקצת. הטור כתב על לשון הרמב"ם ז"ל ול"נ דמתנות שכ"מ במקצת דינו כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו עכ"ל והמ"מ והב"י כתבו דאיירי שפירש דבריו שנתנו לו בתורת מתנות שכ"מ ע"ש והוא הוא מ"ש מור"ם כאן בהג"ה אם פירש שיהא במתנת שכ"מ כמ"ש בסעיף ט' עכ"ל וטעות סופר נפל בדפוס שקבעו הג"ה זו לפני זה שלא במקומו ובש"ע עם הגהות כתיבת יד של מור"ם מצאתי בהדיא שכתבוהו אמ"ש המחבר בין במקצת וכמ"ש ובע"ש השמיטו לגמרי ולא שם לבו למ"ש ואולי כוון למ"ש בדרישה שגם התוס' כתבו דמיירי אפי' במתנה במקצ' וכתבתי ישוב לתמיה' הטור ע"ש:
מא סָעִיף יג בין לעצמו בין לאחר. ע"ל ס"ס קכ"ה דכ' הטור בשם הרמ"ה דא"י לחזור בו ל תנו לאחר אחר שנתנו ליד השליח ע"ש וצריך לומר דהתם מיירי דנתנו ליד השליח ליתנו ליד המקבל מיד וכיון שהוציא הממון כ"כ מרשותו ס"ל דאינו יכול לחזור בו אף שעדיין לא בא ליד המקבל והכא מיירי דאמר למזכ' שלא יתנהו לו עד שימות ועפ"ר:
מב סָעִיף יג ואפי' כתב וזכה להראשון כו'. כן הוא ג"כ ל' הגמ' והטור כתב בו ב' פירושים והאחד מהן הוא פי' ר"י והרא"ש שפירשוהו דאפי' כתב ומסר הכתב ליד המקבל וגם זיכה המתנה להמקבל ע"י אחר כגון אם הם מטלטלים ונתנן ליד אחר שיזכה בהן להמקבל ואם היה קרקע אמר לאחר לך חזק וקני לפלוני אפ"ה יכול לחזור בו עד שיקנהו לו ג"כ בקנין דאז אמרי' דכולי האי לא עביד ליה אם לא היה דעתו להקנותו לו בהקנא' גמור' במעכשיו וה"ה קנין בלא זיכה לו ע"י אחר ג"כ לא מהני אף אם כ' ומסר לו השטר ודו"ק:
מג סָעִיף יג האחרון קנה כו'. עיין בטור סכ"ב דכתב ז"ל ודוקא במיפה כחו דשני כו' והמחבר ומור"ם השמיטוהו ונראה דטעמייהו הוא כמ"ש בפרישה דלא הצריכוהו יפוי כח דהשני אלא כשג"כ יפוהו כוחו דהראשון אבל אם לא יפה כוחו דשום א' ג"כ קנה השני וכמ"ש הטור בהדיא בסל"ב ע"ש מ"ש עוד:
מד סָעִיף יג דתפיסה לא מהני כו'. נראה דר"ל אם המקבל בעצמו תפסן לא מהני ויכול לחזור בו ומה שמסיק וכתב מיהו השכ"מ או שלוחו נתנוהו ליד המקבל משמע בטור דמהני ושלא ידענ' מנא ליה כונתו במשמעו' הטור נראה דהוא ממ"ש הטור בענין זה בסכ"ב ז"ל וכן אם כתב לו שטר למסרן לידו וזיכה לו המתנה ע"י אחר כו' עד אפ"ה יכול לחזור בו אם אין בו קנין כ"ז שלא הגיע המתנה ליד המקבל עכ"ל משמע ומוכח מדיוק דבריו בהדיא דאם הגיע ליד המקבל דאינו יכול לחזור בו ומ"ש מור"ם דלא ידע מנ"ל ע"ל בס"ס קכ"ה דכ' רבינו בשם הרמ"ה ג"כ דאף אם שליח השכ"מ כבר נתנו ליד המקבל בציווי השכ"מ אפ"ה אם עמד יכול לחזור בו מיהו י"ל דשאני הכא דמיירי דכ' ומסר השטר וגם זיכה המתנה ליד אחר דזה ס"ל להטור דכ"ע מודים דתו לא מצי למיהדר ביה כאלו ג"כ קנה מידו דנתבאר דאינו יכול לחזור בו וכ"כ בד"מ בעצמו בס"ו דיש לחלק בזה ע"ש ועוד יש לחלק דלא כ' שם דיכול לחזור אלא בעמד משא"כ כאן דאיירי דחזר בלא עמד וכמ"ש בסעיף ד' בביאור דברי המרדכי והוא שייך למ"ש כאן ועפ"ר:
מה סָעִיף יד בכל מיני הקנאות יכול לחזור בו. הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו:
מו סָעִיף יד שנותן במתנת בריא פי' בהיותו מצוה מחמת מיתה גמר להקנותו בפירוש במתנת בריא:
מז סָעִיף יד דינו כשכ"מ. פי' לענין זה דאם כ' ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה וע"ז כתבוהו הטור ג"כ ע"ש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בסעיף ז' שהן מחולקין:
מח סָעִיף טו לפי שיצא עליו קול. עפ"ר שם כתבתי בשם הרשב"א דכ' דהאדון עצמו יודע שיצא עליו קול מיד שהוא בן חורין וא"א לחזור בו דאין בן חורין נעשה עבד ומ"ה גמר וזיכהו לעצמו מעכשיו עכ"ל והוצרך לפרש כן דהאדון עצמו יודע דאל"כ היו לחז"ל ליתן עליו חומרות עבד דלא לישא בת חורין ע"ש:
מט סָעִיף טז אין בדבריהן כלום כו' ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש כי לא זיכה להן בחייו כלום אלא התנאי היה עם האשה שלא תיטול כתובתה אלא שליש נכסיו כו' ע"ש:
נ סָעִיף יז שנתנה בקנין לא קנה. כבר כתבתי טעם הדבר בריש סי' זה סעיף א' שחז"ל תקנו שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וזה שלא רצה ליתן כ"א בקנין סודר או בשטר או באחד משאר דרכי הקנאות בריא גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז"ל אלא שיהיה כשאר קנינים מ"ה לא מהני אא"כ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוס' עשאה דאזי קנה:
נא סָעִיף יז ואפי' נכתבה המתנה בשטר ומסר כו'. בסמוך בס"ח יתבאר דהיינו דוקא בשטר דכ' בו הקנין דהיינו שדה נתונה לך דה"ל קנין דמתנת בריא כו' ע"ש:
נב סָעִיף יז וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא. כן הוא ל' הגמ' והפוסקי' וקאי אאם קנו מיני' בק"ס דאז צריך לכתוב לו שקנין זה עושה לו לתוס' חיזוק על מה שכבר זיכהו כתקנת חז"ל בכתיבה ומסיר' והיינו מתנתא דא וה"ה אם כ' בשטר שדי נתונ' לך וכתב לו בצדו שכתיבת קנין בשטר זה הוא נוסף על מה שכבר נתנו לו באמירה דמהני ועפ"ר:
נג סָעִיף יז כאלו כ' יפוי כח. פי' כאלו כ' לו שקנין זה היא נוסף וק"ל:
נד סָעִיף יז דהוי ליה כאלו הקנה לו מטלטלים עם הקרקע של מקבל. גם בד"מ כתוב כן בשם הרשב"א דה"ל כאלו הקנה לו מטלטלים בקרקע של מקבל אבל לא משמע לי כן מל' רשב"א הכתוב בזה התשובה בסי' תתפ"ב כי ז"ל שם שכיב מרע שנתן קרקעות ואגבן כל נכסיו לא זכה במטלטלין מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה וה"ז כמקנה מטלטלין אג"ק של עצמו שלא קנה כו' עכ"ל נראה דמור"ם פי' של עצמו דכ' רשב"א דר"ל של המקבל ואינו מובן לי כן שא"כ מאי נתינת טעם הוא מ"ש מפני שלא קנה הקרקעות עד לאחר מיתה אדרבה הל"ל מפני שקנה הקרקעו' מיד לאחר מיתה נמצא שהקנה לו אג"ק של המקבל ועוד למה לא נאמר שאז יקנ' גם המטלטלי' אגב הקרקעות יחד בשעת יציאת נשמתו וה"ל ככל הקנאות מטלטלי אג"ק דקנאן המקבל מהנותן יחד וכמו שנאמר ויתן להם אביהם כו' עם ערים בצורות נמצא שלא היו הקרקעות של המקבל קודם המטלטלי' אלא קנין דשניהם באין לו יחד ועוד איך נפרש של עצמו על המקבל והמקבל לא נזכר במשמעות הל' דלפניו דהרי לא כתב ה"ז כמקנה ליה כו' דנאמר דשל עצמו אתיבת ליה קאי דר"ל המקבל ועוד דא"כ למה כ' זה לפשיטות דהמקנה מטלטלי אקרקע של המקבל דלא קנה המקבל דכיון דקרקע של אדם קונה לו מה שלוקח או נתן לו מאחרים וכי משום דא"ל קנה אגב קרקע שלך יגרע לכן נלע"ד דשל עצמו דכ' הרשב"א ר"ל של הנותן וה"פ שכ"מ זה שצוה ליתן לראובן קרקעותיו ואגבן מטלטלין אם היה דעתו ליתן לו במתנת שכ"מ לא ה"ל להקנות אג"ק אלא הל"ל קרקעי ומטלטלי תנו לראובן דאז קנה גם המטלטלי שהרי דבריו כמסורין דמי אלא ודאי גילה בזה דעתו שלא נתן לו המטלטלין במתנת שכ"מ אלא שיש להסתפק בדעתו אם רצה שיקנה המטלטלין מיד קודם מותו אג"ק או היה דעתו שיקניהן אחר מותו אג"ק וס"ל לרשב"א זה לפשיטות דאם היה דעתו שיקניהן אחר מותו אג"ק דלא קנאן דאין קנין לאחר מיתה ונשאר לפנינו לומר דדעתו היה שיקניהן מיד בחייו אג"ק ע"ז קאמר הנתינת טעם דלא קנאן בזה כיון דקודם מותו עדיין הקרקעות של הנותן היו שהרי לא קנאן עד לאחר מותו ואין אדם מקנה אג"ק אלא כשקנין שניהן אתא ליד המקבל יחד ונלע"ד להגיה בד"מ וכאן בהג"ה ש"ע תיבת "נותן במקום "מקבל וע"ד מה שכתבתי ודו"ק (ובמ"ס איתא בהדיא של מקנה):
נה סָעִיף יז ואין צריך בזה יפוי כח. ז"ל ריב"ש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין:
נו סָעִיף יח אין כותבין ונותנין. פי' אחר מית' אין נותנין לו השטר אף אם כבר כתבוהו מחיים וכדמסיק אבל אם נתנוהו מחיים קנה אפי' בלא יפוי כח וכדמסיק בס"ס י"ט ומטעם שכתבתי שם וכ"כ הרמב"ם והמ"מ והב"י כ' דגם דעת הראב"ד (והביאו הטור בס"ס ל"ד) הוא כן ודייק לה מדכתב אפי' אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו פי' המתנה ולא כתב רבותא אפי' אם נכתב ונמסר להמקבל מחיים אין נותנין לו המתנה ש"מ דס"ל ג"כ דאם נמסר לו מחיים דנותנין לו המתנה:
נז סָעִיף יט הא דאמרינן אפי' הגיע כו'. קאי אמ"ש בסי"ז ופי' דבריו כאן דהיינו בשטר שכתב בו שדי נתונה לך דהוא א' מקנינים דקונים בו מתנת ברי' ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו אבל אם צוה ליתן מתנה ואמר לעידי הצואה שיכתבו הצוואה ויתנהו ליד המקבל בזה נתחלק הדין דאם כתבוהו ולא מסרוהו השטר ליד המקבל עד לאחר מיתה לא קנה דכיון דצוה להן לכתוב וליתן חיישינן דלא גמר להקנותו כ"א עם שטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם מסרוהו לידו מחיים קנהו ובפרישה ☜ כתבתי דהרא"ש והטור ס"ל דאפי' אם קנה מיניה בק"ס על המתנה אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל:
נח סָעִיף יט וכן אם כתב בכתב ידו. פי' דלא אמר לו בע"פ שדי לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צואתו וקנה ולא אמרי' דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכת' בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכ' בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא:
נט סָעִיף כ שהשני קונה אפי' בלא יפוי כח. עיין מ"ש בסי"ג דנראה מוכח מדברי הטור דהיינו דוקא בדלא יפה כח להראשון אבל אם יפה כח להראשון אז לא קנה השני בלא יפוי כח דבהא ליכא למימר הטעם דמסיק ז"ל דקנין דשני לאו לגרוע אתא אלא שהוא סבור כו' שהרי פיחת לו במה שמיפה כח דהראשון ולא דהשני ודמזה איירי מ"ש הטור בסכ"ב שלא קנה השני אא"כ יפה כחו ע"ש ודו"ק:
ס סָעִיף כא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו'. פי' מש"ה יפוי כח או שיבא השטר לידו מחיים אבל כשבא לידו מחיים מהני אפי' בלא יפוי כח וכנ"ל וכאן פירש לנו דדוקא בכה"ג הוא דבעי' אחד מהן אבל שכ"מ שנראה מדבריו שהוא כמסדר עניין צוואתו ומצווה לכתוב ולתנו לו אז א"צ שום אחד מהן לא יפוי כח וגם לבא לידו מחיים א"צ ועפ"ר והמחבר שמסיק וכתב וא"צ יפוי כח קיצר דבריו דהל"ל וגם לא בעי' שבאה השטר צוואה לידו בחיי הנותן ועפ"ז נתבאר מ"ש מוהר"ם בהג"ה אחר זה ז"ל וכבר נתבאר בסי"ט דבעינן כו' אות ההג"ה קאי אמ"ש בריש הסעיף דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ועמ"ש שם ודו"ק:
סא סָעִיף כב וכן שכ"מ שאמר תנו כו'. זה קאי אליבא דכ"ע וקמ"ל אע"ג דאמר אח"כ כתבו ותנו אפ"ה אמרינן דלא נתכוון ליתן לו דוקא בשטר וכ"כ בטור וק"ל:
סב סָעִיף כב לא לחזור בו ממתנה כו'. פי' שלא יקנהו בדבור בעלמא כ"א עם קבלת השטר וכנ"ל:
סג סָעִיף כב והעדים כותבים כו'. פי' לפי מ"ש דיש חילוק בזה מ"ה יזהרו העדים שלא יכתבו איך שאמר להו כתבו ותנו כו':
סד סָעִיף כג אפי' במיפה את כחו כו'. עד משום מצוה לקיים דברי המת והא דבאומר כתבו ותנו אף דמיפה כחו לא אמרי' דהיפוי כח עושה כאלו לא אמר כתבו וכדאמרי' בשכיב מרע והוי ליה כאלו אמר תנו לחוד ואזי נותנים משום מצוה לקיים דברי המת דאמרי' כן אפי' בבריא לי"א זה שאני הכא שהוא בריא ואינו יודע שימות ובוודאי כוונתו שיקנה דוקא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל כשלא אמר כתבו גילה דעתו דאינו מבקש שטר כלל:
סה סָעִיף כג משום מצוה לקיים דברי המת. ולי"א זה והוא דעת ר"י כתבו התו' והרא"ש דגם מתנות שכ"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצו' לקיים דברי המת ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלו' שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכ"מ אם היה בכלה איכא כיון דהוה שכ"מ בשעת אמירה וכמש"ר ג"כ בס"ס קכ"ה ועפ"ר:
סו סָעִיף כד אם מחיים כותבין ונותנים כו'. פירוש נותנין בשליחתו שא"נ שדי נתונה לך שקונין קרקעות בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה הנ"ל וה"ה שאר מטלטלים דאינן נקנין בשטר כ"א במשיכה או בהגבהה כמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ז ע"ש:
סז סָעִיף כד אין כותבים ונותנים. דאין שטר לאחר מיתה:
סח סָעִיף כד אא"כ קנו מידו. דאז משמע שקנו מיניה בחייו דבריא או בשכ"מ במתנה במקצת זכה בהשדה מיד ואף שאמר כתבו ותנו אינו אלא לראייה בעלמא ואין הקנין תלוי בהשטר:
סט סָעִיף כה מתנה קשורה כו'. פירוש שטר מתנת שכ"מ וכן הוא ל' הטור והוא מפ' י"נ ופירש רשב"ם שם דלרבותא כתב קשורה על יריכו דאף דליכא למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנהו לו:
ע סָעִיף כה וקנו מידו כדי לייפות כו' פי' יפה כחו דהמקבל בקנין זה שכתב בשטר וקנין זה הוא נוסף על מתנת' דא וכנ"ל דבלא יפוי כח דקנין פשיטא לא יתנהו משום דגילה דעתו שיקנהו בקנין ואין קנין לאחר מיתה כנ"ל לפי טעם שכתב רשב"ם שם עפ"ר. אבל על הכתיב' א"צ יפוי כח דלא בעינן יפוי כח להכתיבה אלא כשאומר תנו וגם כתבו לו שטר משא"כ כשלא אמר תנו אלא כתב בהשטר בכתיבת ידו שדי נתונה לפלוני וכמ"ש מור"ם בהג"ה סי"ט:
עא סָעִיף כה כל הדברים שבה קיימין. המ"מ שם בספ"ט דזכיה אדברי הרמב"ם שכתב כן שם כתב ז"ל נראה שהמחב' מפרש דבריו קיימין הנאמר במשנה די"נ דר"ל שאם זיכה במקצת לאחר אף כל השאר קיים (פי' אם כתב בשטר צוואה שנתן לג' ד' ונתן השטר לא' גם מתנת האחרי' קיים בנתינתו של זה) שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי מהמפרשי' שהיה מפרש זה כדבריו בכאן עכ"ל המ"מ שם גם הטור כתב שני פירושים על ל' המשנה זו בשם רשב"ם וראב"ד ואין שום א' פירשו בפי' זה דהרמב"ם ע"ש. ומיהו מוכח מפירושו דהרמב"ם דפי' מ"ש במשנ' אם זיכה בה לאחר דר"ל שרוצה לזכות לאותו שנתן בידו השטר והיינו כפי רשב"ם ולא כפי' הראב"ד שפירש שזיכה ע"י זה לאחר מיהו במ"ש בין מהיורשים בין שאינו מיורשים איכא למימר דס"ל דהרבותא הוא דאפילו אותו שנתן השטר בידו הוא אחד מן היורשים אפ"ה הוה נתינתו לידו גילוי דעת גם לאחרים שיתקיים מתנתן ג"כ דהיינו ע"ד פי' הראב"ד גם י"ל דכונתו הוא דאפי' זה שנתן בידו אינו יורש אפ"ה זכה לנפשו בקבלת השטר והיינו ע"ד פירשב"ם ועפ"ר ודו"ק:
עב סָעִיף כה וכן מי שכ' שט"ח כו'. פי' כמו דחיישי' במתנת שכיב מרע הנ"ל שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה להשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר:
עג סָעִיף כה ובמתנת ברי' בקנין כו'. פי' הנמצא ביד שליש יתנהו להמקבל והו' מתשובת הרא"ש הביאו הטור בס"ס זה והיינו מטעם דמיד משעת הקנין קנהו המקבל והשטר אינו אלא לראייה בעלמא ואע"ג דר"י והרא"ש ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הטור בסמוך ובס"ס ל"ט הא נתבאר שם דהיינו דוקא כשבא לסוף ליד המלוה או הלוקח מדעת הלוה או המוכר משא"כ כאן דכבר מת הנותן:
עד סָעִיף כו אין בדבריהן כלום כו'. עד וע"ל סי' ס"ו פי' דשם כתב מור"ם דהנתבע נאמן בשבועה לומר שלא הי' לו אז ולא אמרי' שם כאן נמצא כו' כמ"ש כאן ויש לחלק דשאני התם דהנתבע בעצמו חי וטען ברי שלא הי' לו אז מדבר שנתן ולכך נאמן בשבועה אבל קשה ממ"ש הטור והמחבר בסי' קי"ב ס"ג דשם כתב המחבר פלוגתא בזה ומור"ם כתב שם דהסברא הראשונה דס"ל דעל המקבל להביא ראיה נ"ל עיקר וא"כ תימ' למה לא גילה ג"כ דעתו כאן ויש רוצים לחלק בינייהו דכאן מיירי בנותן מטלטלים ולעיל בסי' קי"ב איירי בנותן קרקעות שלו דאם הי' לו אז הקרקעות קלא ה"ל והוי עדים שהי' בידו של הנותן מאז והוא דוחק. והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו כ"א במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידי דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה הי' ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משא"כ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כ"א ע"י עדים או שטר שקנאן וע"ל סי' קי"ב מ"ש עוד מזה:
א סָעִיף א שדברי ש"מ ככתובין ומסורין. כת' הטור וז"ל בין אם כת' או אמר נכסי לפ' קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפי' בלא קנין כת' הב"י קשיא לי שהרי אמרו מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה עכ"ל. אמנם דברי הטור ע"פ דברי תוס' והרא"ש ספ"ק דגיטין דאי' שם בהולך מנה לפ' והנותן ש"מ ומית מקבל בחיי נותן דיתן ליורשי מקבל וכתבו שם תוס' משום דה"ל למפרע ובאשר"י שם ז"ל אפי' המקבל מת בחיי נותן ואפי' נולדו יורשי מקבל אחר מיתת הנותן אע"פ שבשעת מיתת הנותן לא היו ראויין היורשין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קנו משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי למפרע משעת נתינה הלכך כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה והורישו ליורשו עכ"ל. וא"כ דברי הטור נכונים דנ"מ שהם כמסורין למפרע שיזכה בהן יורשי מקבל אפילו מית מקבל בחיי נותן והא דאמרו פ' י"נ דף קל"ז באומר נכסי לך ואחריך לפ' דאם מכר ראשון מה שעשוי עשוי ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ומודה שאם נתנם במתנת ש"מ דלא עשה כלום מ"ט מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך והא לפי דעת תו' והרא"ש והטור דזוכה למפרע א"כ מתנת שכ"מ קדים דהיינו משום דכיון דעד שימות הנותן יכול לחזור ולא נסתלק הנותן עדיין שיורא הוי וקנה שני וכמ"ש בסי' רמ"ח סק"ט וע"ש: איברא מדברי הרשב"א והר"ן שם ספ"ק דגיטין נראה מבואר דמתנת שכ"מ אינו אלא לאחר מיתה והא דהולך מנה לפ' ומית מקבל בחיי נותן דזוכין יורשי מקבל היינו משום דגבי שכ"מ אמרינן הולך כזכי ע"ש הובא דבריהם בסי' קכ"ה סק"ו ונפקא מיניה היכא דלא מסרם לשליח ומצוה ליתן ומת מקבל בחיי נותן דלדעת הרשב"א לא זכה המקבל ואין להם ליורשים כלום ולדעת תוס' והרא"ש והטור זכה המקבל למפרע וזכו יורשיו אחריו. וע' מ"ש בסי' רמ"ה סק"ו: אלא דמתשובת הרא"ש נראה דמתנת שכ"מ אינו קונה למפרע ע"ש כלל פ"ד סי' א' וז"ל שלא אמרו נכסי לך ואחריך לפ' אלא למי שהוא בעולם אבל למי שאינו בעולם לא אע"ג דקי"ל כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו אלא כשימות ראשון ובהאי שעתא ליתיה למקנה בעולם כו' ואיכא למימר שתתקיים אע"פ שאין הקונה בעולם לא דמי דכל מתנת ש"מ ליתי' למקנה בעולם בשעת קני' בין למ"ד עם גמר מיתה ובין למ"ד לאחר מיתה ומש"ה מהני באחריך דמה לי שתחול הקנין אחר מיתתו מיד או לאחר זמן אידי ואידי ליתיה למקנה בעולם בשעת קניה אבל לענין קונה לא מצינו שחילקו בין מתנת שכ"מ לשאר מתנות ע"ש ואי נימא דמתנת שכ"מ קונה למפרע א"כ היכא מוכח מכל מתנת שכ"מ כיון דזוכה למפרע הרי איתיה למקנה בעולם. ומיהו כיון דבפסקיו כת' דזוכה למפרע בתר פסקיו אזלינן נגד תשובתו. אלא מי מהני נמי מתנת שכ"מ גם לאחר מיתה דהא באחריך לפ' דקי"ל דלאו כאומר מעכשיו ואפ"ה זכי אחריך אע"ג דליתיה למקנה בעולם וכמ"ש הרא"ש בתשובה דבזה אין חולק אלא דזוכה ג"כ למפרע היכא דאפשר ונ"מ במית מקבל בחיי נותן וכמ"ש והיכא דמצוה ש"מ בפי' שלא יתנו לו אלא לאחר מיתתו כמה שנים נמי זוכה וכדמוכח מהאי דאחריך דבצוואות שכ"מ לא איכפת לן במקנה בעולם אלא דאיתי' לקונה בעולם וכמ"ש הרא"ש בתשובה. והא דכת' הרא"ש בתשובה דכל מתנת שכ"מ ליתיה למקנה בעולם בשעת קני' בין למ"ד עם גמר מיתה צ"ל דס"ל דגוסס מתנתו אינו מתנה דאל"כ הוי איתיה למקנה בעולם: שוב ראיתי בב"ח שכ' בטור דה"ל ככתובים ומסורין למפרע וז"ל דצ"ל לכשימות קונה מטעם דחשבי' ככתובין ומסורין למפרע ולאפוקי דלא אמר ככתובין ומסורין לאחר מיתה דא"כ לא קנה דאין שטר לאחר מיתה ומש"ה כתב במרדכי ס"פ י"נ דפסק רגמ"ה על א' שצוה לאפוטרופס שמינה בחייו שהם יחלקו הנכסים כמו שירצו דאין בדבריו כלום דחשבינן ליה כאלו צוה שיכתבו וימסרו לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה כו' ולפיכך צ"ל דככתובין ומסורין למפרע משעת נתינה שיקנו לאחר מיתה דמי וכ"כ רבינו למעלה סי' קכ"ה עכ"ל ואינו נראה לענ"ד דודאי מתנת שכ"מ גם לאחר מיתה מהני וראיה מוכרחת ואחריך לפ' דלא הוי כאומר מעכשיו וזכי לאחר מיתה דהא אחריך אינו זוכה למפרע וכמו שכ' הרא"ש בתשוב' והאי דאין שטר לאחר מיתה במתנת ברי נאמרה אבל במתנת שכ"מ לא בעינן למקנה בעולם וכמ"ש וכן מוכח בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) מזכה לעובר לא קנה ואיתבי' רב נחמן ממתני' דתנן אם ילדה אשתו זכר יטול מנה כו' ואמרו שם ולימא ליה כשתלד ע"ש והתם ודאי בשכ"מ מיירי וכדתנן שם במתני' ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את כולה וכיון דמיירי בשכ"מ היכי מהני לכשתלד הא אין קנין לאחר מיתה והתם ליכ' למימר דזוכה למפרע דהא מזכה לעובר לא קני ולא זכה אלא לכשתלד. ועוד אי במתנת ברי' מיירי ודאי צריך להיות המקנה בעולם לכשתלד והתם כבר מת קודם שתלד וכדתנן ואם אין שם יורש אלא הוא אלא ודאי דשכ"מ קונה אפי' ליתיה למקנה בעולם והא דאין שטר לאחר מיתה היינו במתנת בריא וכמ"ש: והנה אפשר לומר הא דכתב הטור דזוכה למפרע לכשימות היינו לפמ"ש בנ"י פ' י"נ בהא דנותן שכ"מ לזמן מה אחר מותו והיכי מהני הא אמר רב אחא באומר ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשו אין לאחריך כלום דירושה אין לה הפסק וה"נ כיון דכבר ירתי יורשים אין לה הפסק וכתב שם משום דדברי שכ"מ הוי ככתובין ומסורין מעכשיו והזמן אינו אלא לקיומי תנאיה ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דזוכה למפרע דאל"כ ירושה אין לה הפסק. אלא דאכתי לא היה צ"ל כמסורין למפרע דאפי' א"נ לאחר מיתה הוי כמסורין והזמן אינו אלא לקיומי תנאי' נמי לא שייך ירושה אין לה הפסק כיון דלא נחתי לירוש' כלל דהא לאחר מיתה תיכף זוכה המקבל אולם בדברי הנ"י קשיא לי הך לכשתלד דהתם א"א לומר דזוכ' תיכף או לאחר מיתה והזמן לקיומי תנאי' כיון דמזכה לעובר לא קנה ואינו זוכה כלל אלא לכשתלד. ולכן נרא' כמ"ש הרמב"ן פ' י"נ בהא דנותן שכ"מ לאחר זמן והא כבר חלה ירושה ואין לה הפסק משום דלא דייקי' כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן ירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אחא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו אבל בשותק ואומר סתם ליתן אחר זמן מהני ע"ש והובאו דבריו בסי' רמ"ח סק"א ע"ש מ"ש הב"ח וראיה מהא דצווה לאפוטרופוס ליתן התם שאני משום דלא צוה ליתן במתנה מדעת עצמו אלא שאפוטרופסים יעשו כמו שירצו דבזה ליכא לשון מתנה וכבר נפלו נכסי קמי יתמי אבל היכא דצוה ליתן כמו מתנת שכ"מ אפי' אומר לאחר זמן ואפי' בגווני דא"א לזכות למפרע וכמו בהאי דלכשתלד נמי מהני מצד תקנת חכמים בשכ"מ דלא בעינן אית' למקנה בעולם כמו שמבואר מדברי הרא"ש בתשוב' הנז' ומדברי רמב"ן הנז' אלא דנ"מ היכא דאפשר לזכות למפרע זוכה למפרע ונ"מ היכא דמית מקבל בחיי נותן דזכו בה יורשי מקבל וכמ"ש תוס' והרא"ש ספ"ק דגיטין ודו"ק:
ב סָעִיף ב אע"פ שקנה מידו. כ' בסמ"ע נראה דה"ה אם היה לו חוב א' ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכולה אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ לא עדיף המחילה דחוב מקנין בשאר דברים ואם עמד חוזר עכ"ל ואע"ג דכתב בטור סי' קכ"ה דאם הוציא המטלטלין מתחת ידו זוכה המקבל ואינו יכול לחזור בו וכ"כ בסמ"ע ס"ק מ"ד ע"ש היינו דאם ימות לא מהני חזרה אבל אם עמד חוזר דלא יהיב אלא אם ימית ואפי' למ"ש בסי' קנ"ה סק"ו בשם הרשב"א והריב"ש דאפי' עמד אינו חוזר התם ה"ט משום דחזינן דטרח להוציא המטלטלין מת"י ש"מ דגמר ומקנה בעין יפה שלא יוכל לחזור כלל אפי' יעמוד אבל במחילת החוב דלא חזינן שום הוכחה מן השכ"מ דגמר ומקנה כיון דהחוב ממילא תחת ידו ומש"ה לא עדיף משאר דברים שקנו מידו דיכול לחזור אפי' אם ימות וה"נ במחילת החוב. ובשו"ת מוהר"ם מרוטנבורק סי' תתל"ב ז"ל וששאלת ראובן הלוה לשמעון מעות לימים חלה ראובן עד למות וציוה לביתו ובא שמעון ומחל לו החוב ואם ימות יוסיפו לך ליטרא מפשוטי' ושוב עמד מחליו וחזר בו נראה דיכול לחזור בו ממה נפשך אם מתנת שכ"מ משוית ליה אמרו רבנן מתנת שכ"מ במקצת בעי קנין אי מתנה מצווה מחמת מיתה אמרו רבנן אם עמד חוזר אע"ג דקנו מידו עכ"ל. ולא הבנתי מ"ש אם מתנת שכ"מ כו' אמרו רבנן מתנת שכ"מ במקצת עי קנין הא מחילה אינה צריכה קנין וצ"ע:
ג סָעִיף ב המתנה בטילה ממילא. ז"ל הש"ך אפי' הגיע לידו המתנה קודם שעמד כן משמע לקמן סעיף ד' בהג"ה וכן מוכח בטור ומחבר לעיל ס"ס קכ"ה וכן מוכח בטור ורמב"ם פ"ט מזכיה ולפ"ז צ"ל מ"ש הרשב"א הובא בתשובת ר' בצלאל סי' ט"ו דהך דרב הונא ס"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) דשכ"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרם להקדש שתהיה המתנה מהיום וע"ש. ולא ידענא מאי קשיא ליה בדברי הרשב"א דהתם מוקי לה דמיירי שמסרם ליד הגזבר דאל"כ נאמן משום דמגו דאי בעי חוזר ביה ע"ש. ולזה מוקי לה הרשב"א שמסרם ליד הגזבר ע"ש והיכא דשכ"מ צוה ליתן ומוסרו ליד המקבל ודאי א"י לחזור בו אם ימות וכמבואר בש"ע סי' קכ"ה וע"ש דאפי' אמר לשליח הולך דאינו יכול לחזור ואם ימות ה"ל מתנה למפרע והתם בפ' גט פשוט דמיירי דלא עמד ומשום הכי הקדישו קיים דלא מצי חזר כלל ומכ"ש באומר לגזבר שיזכה לצורך הקדש דאינו חוזר כלל דהשתא הולך כזכי שם בסי' קכ"ה מכ"ש זכה ממש דאין יכול לחזור. ולפמ"ש בסי' קכ"ה סק"ו בשם הרשב"א אפי' אם עמד אינו חוזר כשמסרה ליד המקבל או לשליח וא"ל הולך דהוי כזכי בשכ"מ ע"ש אלא דה"מ כשמסרם השכ"מ ליד מקבל או לשלוחו אבל היכא דשכ"מ לא הוציא מתנתו מת"י אלא שהמקבל בעצמו תפסה ודאי חוזר ואפי' מת אחר כך נתבטלה המתנה משום דכל היכא שהשכ"מ בעצמו צוה להוציא תכף המתנה מידו ליד המקבל אמרינן דגמר ומקנה אבל היכא דלא הוציא שכ"מ מת"י אלא שבא מעצמו ליד מקבל ע"י תפיסה זה לא מהני כלום ועמ"ש בסק"ב והיינו הך דרמ"א סעיף ד' והך דטור ס"ס רנ"א אבל הך דרשב"א בתשו' ר' בצלאל דמיירי שהשכ"מ בעצמו מסרו ליד גזבר דכל כה"ג ודאי אינו חוזר וזה פשוט וברור:
ד סָעִיף ג הודה על נכסיו. ע' סמ"ע שכתב דמיירי דאמר אתם עדי כו' ולא כע"ש שכתב ז"ל ואין צריך לומר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה כו' דאכתי איכא למיחש שמא שלא להשביע אמר כן ע"ש ועמ"ש בסי' פ"א ס"ק כ"ד:
ה סָעִיף ג דלא כדברי החולקין. והמה הרא"ש והטור דסבירא להו דאינו חוזר מספיקא. ובאשר"י הטעם משום דלא אמרי' אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנ' הברור אבל בספיקא לא אמרי' אומדנא ומה"ט דשכ"מ שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת וה"ה הכא בהנך בעיות דהקדש וחולק לעניים כיון דשכ"מ שחוזר אינו אלא משום אומדנא ובהנך דלא ברירי אומדנא אינו חוזר ע"ש. ונראה ביאור דברים משום דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים והא דמהני אומדן דעתי' שהיה לזה התנאי אע"ג דלא פירש היינו משום דכיון דאומדנא כך ה"ל דברים שבלב כל אדם דמהני וכמ"ש במרדכי גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום ועמ"ש סי' י"ב סק"א ע"ש. וא"כ היינו דוק' אומדנ' דברירי ה"ל דברים שבלב כל אדם אבל באומדנ' דמספק' אע"ג דהנותן מחשבתו היה לתנאי ה"ל דברים שבלב כיון דאינו בלב כל אדם:
ו סָעִיף ג וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו. ז"ל הטור ואם הקדיש נכסיו או נתנן לעניים מיבעי' אי הוי דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשיט' ע"ש. ונראה דלא מיבעי' אלא בעמד אבל אם חזר בעודו שכ"מ ומית אח"כ אפי' נימא דלא מהני חזר' ומשום דגמר בדעתו להקדש ולעניים דליהוי הקדש גמור מחיים אכתי אינו אלא נדר והנודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א בסי' רנ"ב ואם כן לא נפקא מיני' אלא בחיי הנודר ולענין עמד חוזר ומש"ה ניחא דכת' הטור וחוזר בו אם יעמוד ולא כת' סתם וחוזר בו דהיינו בין יעמוד או ימות ומשום דאם ימות ליתי' לנדרו דהא נודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וה"ה הקדיש דעכשיו בהקדשות שלנו לא אמרי' אמירה לגבוה אלא מטעם נדר הוא ומש"ה כת' אם יעמוד והא דכת' הרמ"א וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה היינו נמי אם יעמוד ואע"ג דכבר כתבו בש"ע אם עמד נתבטל מ"מ קמ"ל דאפי' חזר' בפירוש לא מהני ולאפוקי מדעת מהרד"ך סי' ל' שכת' דאפי' לדברי הרא"ש דוק' מסתמ' אם עמד אין המתנה בטילה אבל חזרה בפירוש מהני והובא בד"מ ע"ש לזה כ' הרמ"א דלא כדברי החולקין וכן דין הקדש כדין מתנ' דיוכל לחזור בו דהא לדעת החולקין אפי' חזר' בפירוש לא מהני ומש"ה נרשם בזה טור והוא מדכת' הטור וחוזר בו אם יעמדו וכת' עלה דהרא"ש ס"ל דנתקיימה ההקדש. ובסמ"ע כת' וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור אם חזר בעודו שכ"מ ומת אח"כ ע"ש ולפי מ"ש א"כ במת אח"כ אפי' לדעת הרא"ש דנתקיימה נדרו והקדישו נמי אין היורשין צריכין לקיים הצוואה דאי מדין מתנת ש"מ הרי חזר ונתן לאחרים ואי משום נדרו הנודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו וכן בהקדשות שלנו דאינו אלא מתורת נדר ועמ"ש בטור וש"ע סי' צ"ה דנשבעין על הקדשות שלנו וזה ברור. ובריב"ש סי' קס"א ז"ל ומה שאמרת שקודם שבא היורש החזיקו עניים בחלקם אין זו חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש שבא לירש מחמת קורבה חזקתו בנכסים ברורה והקדש ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואפשר שאם הי' ספק בשניהם כגון שלא בא מחמת קורבה אלא ששניהם באים לזכות מכח הצוואה ויש בה ספק אם היה אפשר שתועיל להקדש תפיס' במטלטלין לא בקרקעות וע"ש. ולפי מ"ש נראה דאם היה ספק בשניהם ולא באו מחמת קורבה אלא שהקדיש נכסיו וקודם שמת חזר ונתן לאחרים דאין להקדש כלום וזכו אחרים במתנתן דכיון שמת בטל נדרו ואין היורשין צריכין לקיים נדרו וא"כ מכח מתנת שכ"מ זכו מקבלים אחרים כיון שחזר מן הקדש אין להקדש בתורת מתנת שכ"מ ולאחרים יש להם זכיה בתורת מתנת שכ"מ ואפי' לדעת הרא"ש דהקדש קיים כיון שמת פקע נדרו וכמ"ש וזכו מקבלי המתנה זה הנרא' לענ"ד ברור. אמנם קשה דמשמע מפוסקים דהקדיש וחילק לעניים ומת ולא חזר בו דודאי צריכין לקיים הצואה ואמאי הא כיון דמספקא לן בחילק לעניים אם חוזר כשיעמוד והיינו משום דמספקא שמא גמר להקדיש מחיים וא"כ כשמת נימא שמא גמר להקדיש מחיים ואם כן תו ליכא משום מתנת שכ"מ וכמ"ש הרמ"א בסעיף ט' דמתנת שכ"מ שכתוב בו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין דדין מתנת שכ"מ אינו אלא היכא שדעתו לאחר מיתה וא"כ לא זכו עניים בתורת מתנת שכ"מ ומדין נדר אין היורשין צריכין לקיים נדרו. והנה בטור וש"ע לא כתבו אלא עמד וניחא אבל מדברי האחרונים משמע דאם מת ולא חזר ודאי צריכין לקיים ההקדש ואמאי דהא אם הכוונה היה מהיום לית בי' לא משום מתנת שכ"מ ולא משום נדר וצ"ע בזה וע' בריב"ש סי' ר"ז בצוואה שכתוב בי' שאף אם יתרפא תהי' צוואה קיימת דהוי דברים בעלמא שהרי אין כאן שכ"מ וכל שמוציא צוואתו מכלל שאר צוואת שכ"מ אין מקיימין דבריו כדי שלא תטרוף דעתו כמו שאין מקיימין מתנת שכ"מ במקצת אפי' כשמת אלא בשקנו מידו כו' שלא תקנו חכמים אלא כשחלה החולי אשר ימות בו וכוונתו להקנות מחמת מיתה שלא יהא צריך לדרכי הקנאות אלא דבריו ככתובין ומסורין. וכן נמי מה דאמרינן בגמ' שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו חילק כל נכסיו מהו היינו לו' אע"ג דנותן כל נכסיו לאחרים איכא אומדנא מחמת מיתה הכא גבי הקדש והפקר וחילוק לענים איכא למימר דלאו מחמת מיתה עבד אלא כבריא ואינו חוזר ובהקדש והפקר אף בבריא דבריו ככתובין ומסורין וגבי חילק לעניים נמי באמירה בעלמא סגי כדדרשי' בפיך זו צדקה אי נמי דמיירי באחת מדרכי הקנאות דלאחרים אפילו בקנין אם עמד חוזר ובהכי איבעי' לן אבל לא לו' דמה שאינו קונה בבריא יקנה משום אומדנא בשכ"מ כשנותן במתנת בריא אז כשמוצי' צוואתו מכלל צוואת שכ"מ עכ"ל וא"כ מבואר דחילוק לעניים אינו אלא משום בפיך זו צדקה וכיון דנודר ומת אין היורשין צדיכין לקיים נדרו היורשין פטורין לקיים את הצוואה ולפי מה דמספקא לן דלאו מחמת מיתה עבד אלא במתנת בריא א"כ אפילו מת ולא חזר אין היורשין צריכין לקיים הצוואה אלא כשחילק לעניים באחת מדרכי הקנאות ומת ולא חזר ודאי היורשין צריכין לקיים דבריו דממ"נ או במתנת בריא או במתנת שכ"מ כיון דלא חזר הו"ל לפחות מתנת שכ"מ. ולפי שמדברי האחרונים בתשובות נראה פשוט בחילק לעניים ומת ולא חזר דצריכין היורשין לקיים הצוואה וגם מדברי סמ"ע שכת' דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור קודם שמת ולפי מ"ש אפילו לא חזר ומת נמי אין בצוואה כלום ומטעמא שכתבנו וצ"ע:
ז סָעִיף ד כדי פרנסתו. עמ"ש בסי' צ"ח סק"ו:
ח סָעִיף ו גוסס מתנתו מתנה. בקידושין פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ט) תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לו' זה בני בכורי וכו' וחכמים אומרים אינו נאמן ופריך לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא ופריך פשיטא מגו דאי בעי יהיב לי' כולי' נכסי' ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופי' רש"י דנתינה דגוסס לאו כלום היא ובתוס' הקשו מהא דתנן פ' מי שאחזו שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין וכן מהא דאמרי' פ' כל הגט במביא גט ממד"ה והניחו חולה דנותנו בחזקת שהוא קיים ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא דשמא מת אלמא דגוסס דבריו קיימים ע"ש. ובאשר"י כת' דהאי דפ' כל הגט שאני דנתנו לשליח כשהוא בריא אלא שהניחו גוסס דהשתא אין אנו צריכין לדבריו ולענין זה הרי הוא כחי ע"ש ומוהרי"ט בחידושיו כת' לדברי תוס' יש לו' כיון דאלו נתנו בידו לא מהני כיון שהוא גוסס על ידי שליח נמי לא מהני דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחו מצי עביד ע"ש ועמ"ש בסי' קפ"ח סק"א ושטת תוספות שם דגוסס דבריו קיימים והכא גבי מתנה היינו טעמא דלא מהני משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימים והא דנקט גוסס ולא נקט חולה שנשתתק משום דמסתמא יתרפא ויהי' בידו להקנות אבל גוסס אין רגילות להתרפא וחולה נמי שנשתתק והרכין בדאשו דבריו קיימים עכ"ל: וראיתי בס' גט פשוט סי' קכ"א ז"ל ואי' למידק אם כוונת תוס' במ"ש דמתנ' גוסס אינו כלו' כשאינו יכול לדבר משום שאינו שפוי בדעתו מהו זה שהוקשה להם דלא נקט חולה שנשתתק כו' הלא התי' מבואר בו משום דסתם חולה שנשתתק שפוי בדעתו כו' ולכן יראה לי דהתוס' מפרשי כפי' רשב"ם פ' י"נ בנכסים שנפלו לו כשהוי גוסס ואין יכול לדבר ואין בו כח ליתן וכוונת דבריה' הוא זה דבגמרא הקשו יכיר למה לי אי לימא לתת לו פי שנים פשיטא דנאמן מגו דאי בעי יכול למיתבי' לי' מתנה ואוקמא דקרא איצטרך בנכסים שנפלו לו כשהוי גוסס ואין יכול לדבר וכיון דא"י לדבר ולומר אני נותן מתנה זו לפ' אע"ג דע"י שאלה אם שאלוהו אתה רוצה ליתן מתנה זו והרכין בראשו והוא שפוי בדעתו הוי מתנה מ"מ כיון דהוא לבדו אינו יכול לדבר אלא צריך שיאמרו לו אחרי' והוא ירכין בראשו לית כאן מגו דאי בעי מיתבי' ליה ולכן איצטרך יכיר דנאמן לומר זה בני בכורי לתת לו פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלית ביה מגו דאי בעי למיתבי' לי' כיון שאינו יכול ליתנו לו ע"פ דיבורו לבד אם לא על פי שאלת אחרי' וירכין בראשו ובכה"ג לא חשיב מגו זו היא כוונת רשב"ם למדקדק בדבריו כו' וזו היא ג"כ כוונת תוס' דמפרשי כפי' רשב"ם והקשה להם מה דלא נקט חולה שנשתתק דבי' נמי לא חשיב מגו ותירצו דלא נקט חולה שנשתתק משום דמסתמא יתרפא מה שאין כן גוסס דאין רגילות להתרפא כו' ע"ש. אמנ' כן דבריו עריבים וחביבים אבל אינו עולה פירושו כלל לא בגמר' ולא ברשב"ם דמפירושו נראה שהוא מפרש דאומר זה בני בכור כשהי' גוסס ומש"ה לית ליה מגו דבידו למיתבי' לי' כיון שאין יכול לדבר ותלוי ביד אחרי' לומר לו אתה רוצה ליתן וא"כ למה אמרו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הא הנכסים יכול להיות אצלו מימים ושנים אלא כיון דהכרה על הבכור הוא בשעה שהוא גוסס לית ליה מגו כיון דאין בידו למיתבי' אלא ביד אחרי' שישאלוהו. ומדנקט בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס משמע דהכרה על הבכור אמר בעודו בריא אלא דפריך שם מגו דאי בעי למיתבי' כוליה וכר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ולזה משני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלאו בר אקנויי וכיון דלפי פ' גט פשוט גוסס נמי שפוי בדעתו אין אנו צריכין לדיבורו ולא לדיבור אחרי' שישאלוהו אתה רוצה ליתן כיון שנתן כבר. ועוד דלדבריו צ"ל דהכרה על הבכור הי' ע"י אחרים כיון שאינו יכול לדבר וזה אינו עולה בסוגיא כלל שאמרו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס והכרה היה כבר בעודו בריא ומגו דאי מיתבי' לי' נמי כבר בשעה שאמר זה בני בכור וזה פשוט ועיקרא דמלת' כמ"ש מוהרי"ט בחידושיו בכונת תוס' דכל שאינו מדבר הוא בחזקת שאינו שפוי בדעתו ולכן הקשו אמאי לא נקט חולה שנשתתק דנמי הוי בחזק' שאינו שפוי וכתבו משום דמסתמ' יתרפא ואח"כ כתבו דחולה יכול להרכין אבל גוסס אפי' להרכנה לא חזי ע"ש. וא"כ גוסס שאינו יכול לדבר בין לפי' רש"י בין לפי' תוס' אין מעשיו כלום אפי' נתן כל נכסיו שיהי' לו ואליבא דר' מאיר דאית לי' אדם מקנה דשלבל"ע כיון דבשעה שנפלו הנכסים לאו בר אקנויי הוא ל"מ אלא בגוסס שיכול לדבר לדעת תוס' מעשיו קיימים ולשטת רש"י כל גוסס אפי' יכול לדבר אין מעשיו כלום. ובשטת רש"י דס"ל דגוסס אין מעשיו כלום קשה לי מהא דאמרי' פ' י"נ (דף קל"ז) מודה רשב"ג דאם נתנו במתנת ש"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ומי אמר אביי הכי והא אתמר מתנת שכ"מ מאימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה ומסיק הדר בי' אביי מהאי וממאי דמהאי הדר בי' דלמא מהא הדר בי' לא ס"ד דתנן זה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ופי' רשב"ם ושמעי' מיני' דלאחר מיתה קא מגרש לה וה"ה למתנתו דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום ע"ש ולפי שטת רש"י דגוסס אין מתנתו וגיטו כלום א"כ אפי' עם גמר מיתה נמי לא הוי גט דה"ל גוסס ואין לומר משום דהתם כבר נתן הגט בידה בעודו ברי' דהא בנכסים שנפלו כשהו' גוסס נמי כבר נתן בעודו ברי' דהמגו דאי בעי למיתבי' היינו בעודו בריא אלא משום דנכסים נפלו כשהו' גוסס ולאו בר אקנויי הוא בשעת גמר הקנין וא"כ ה"ה בגט עם גמר מיתה לאו בר מגרש הוא וע' בתשובת הרא"ש כלל פ"ד סי' א' ע"ש שכ' דכל מתנת שכ"מ ליתי' למקנה בעולם בשעת קנין בין למאן דאמר עם גמר מיתה בין למאן דאמר לאחר מיתה ע"ש והובא בס"ק א' ע"ש ומשמע דעם גמר מיתה חשיב ליתי' למקנה בעולם וקשיא מהך סוגי' הנז' וצריך עיון:
ט סָעִיף ח המפרש בים. והוא דעת הרי"ף והרמב"ם דכל אלו ארבעה ה"ל כמצוה מחמת מיתה והוי ככתובי' ומסורים ובאשר"י כ' שהר"ר יונה חולק על רב אלפס ע"ש וגם הרב המגיד כ' שהר"ר יונה והרמב"ן חולקין בזו על רי"ף ורמב"ם וע' בנימוקי יוסף פ' מי שמת שכ' על דברי הרי"ף ז"ל ומתוך דברי הרב ר' יונה למדתי דהרבה מהם הולכין להשתקע שם ומש"ה יהבי דאפשר דמספקי אם ישתקעו ולפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפי' במתנה במקצת ובקנין חוזר כדין כל המצוה מחמת מיתה עכ"ל ונראה מזה דהרב ר' יונה ס"ל כרי"ף ורמב"ם ואפשר דהר"ר יונה ס"ל דלענין חזרה הוא דהוי כמצוה מחמת מיתה דכיון דנתן ע"מ להשתקע שמה וחזר לביתו מש"ה הוי המתנה בטילה אבל לענין מתנה שיהיו דבריהם ככתובין ומסורין בלי שום קנין כדין מצוה מחמת מיתה בזה הוא דפליג על רי"ף ורמב"ם דגם בשכ"מ לא תיקנו שיהי' דבריו ככתובין ומסורין בלי שום דרכי קנין אלא כדי שלא תטרוף דעתו עליו הוא דמקנה באמירה אבל מפרש בים ויוצא בשיירא אינו קנין באמירה גריד' אלא דמלשון הנ"י שכתב על דברי הרי"ף ומתוך דברי הר"ר ר' יונה למדתי משמע דהר"ר יונה נמי ס"ל כרי"ף כבר כתבו ברא"ש ובבה"מ דהר"ר יונה חולק ובטור כתב בשם הרא"ש דאין סברא לומר במפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין במקצת לו' דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן ע"ש ומשמע דאפילו לחזור במתנתן כשחזרו לביתם נמי לא הוי כמצוה מחמת מיתה:
י סָעִיף ט שכתוב בו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת ברי' וצריכה קנין. והוא בנ"י פ' מי שמת בשם הרמב"ן ע"ש וכ"כ בריב"ש סי' רי"ז בצוואה שכתוב בה שתהי' קיימת גם אם תתרפא וע"ש שהעלה דאין בה ממש ומשום דאין כאן שכ"מ ואין במקום זה לקיים דבריו כדי שלא תטרוף דעתו עליו שמעתה בריא הוא וכל שמוצי' צוואתו מכלל שאר צוואת שכ"מ אין מקיימין דבריו שלא תטרוף דעתו עליו כמו שאין מתנת שכ"מ במקצת אפי' כשמת אא"כ קנו מידו דכיון שדעתו להקנות לעולם הרי הוא כבריא אע"פ שהוא שכ"מ ואין חוששין לטירוף דעתו ה"נ כיון שהוא רוצה להוצי' צוואה זו מכלל צוואת שכ"מ אין בדיבורו כלום ואין מקיימין דבריו ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד לישב קושיות תו' פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) בהא דאמרי רב ושמואל שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ופריך עלה מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא אמר תנו נותנין והא מלוה ע"פ היא ורב ושמואל דאמרי תרוויהו מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין. והקשו תו' ז"ל וא"ת והא דברי שכ"מ ככתובין ומסורין מאחר דאם כתבו ונתנו היו נותנין השתא אמאי אין נותנין כמחלק כל נכסיו וי"ל דלא דמי דהיכא דנותן מטעם מתנה בודאי תיקנו שיהיה ככתובין ומסורין שמא תטרף דעתו עליו אבל מצוה להם ליתן מכח מלוה ולא מטעם אחר אין לו אלא מכח מלוה כאשר בתחלה והלכך אין נותנין עכ"ל. ולפמ"ש הריב"ש והנ"י דבאומר מהיום דכיון שרוצה להקנות לעולם הרי הוא כבריא כו' א"כ זה שאמר מלוה לפ' בידי תנו לו הרי שרוצה להקנות מהיום אפי' אם יתרפא כיון דהוא רוצה לפרוע חובו וא"כ תו לית ביה תקנת שכיב מרע ודוק. וע' בפ' אע"פ (כתובות דף נ"ה) ושם הוכיחו דרב אזיל בתר אומדנא מהאי מתנתא דהוי כתוב בי' כד קציר ורמי בערסי' ואמר רב ארכבי' אתרי ריכשי ע"ש. דכיון דכתוב בי' קנין הוי כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר והוי כמתנת ש"מ שאם אמר הלואתי לפ' הלואתו לפ' ובשטה מקובצת שם הקשה דהיכי מוכח דאזיל בתר אומדנא דהא משום דאלים לי' כח קנין ס"ל דהרי היא כמתנת בריא והרי הוא מפורש כן בהדי' ואין כאן אומדנ' וכיון דעביד כן כד קציר ורמי בערסי' אלמא רבעי דליהוי דידיה נמי כדין מתנת שכ"מ ותרי ריכשי מפורשין בה בהדי' ואין אנו צריכין לאומדנ' ע"ש ועמ"ש תוס' בזה ונראה דכיון דכת' כל נכסיו בשטר ובקנין והרי הוא רוצה להקנות הכל מעכשיו וא"כ נהי דהי' דעתו שיזכה נמי במתנת שכ"מ כגון דכתוב בי' כד קציר ורמי על ערסי' הא כל שמקנה מהיום אינו מועיל דברי שכ"מ וא"כ אמאי הוי הלואתו לפ' אע"כ דאזיל בתר אומדנא וס"ל שהי' דעתו דכי שראוי לקנות בקנין ובשטר ליהוו כמתנת בריא ומהיום וכל מה שאינו ראוי לקנות ע"י קנין ושטר כמו הלואה לא יקנה מהיום אלא לאחר מיתה כדין מתנת שכ"מ וא"כ ע"כ דאזיל בתר אומדנא דבלא אומדנא ודאי כיון דהקנה בקנין אחד ובשטר אחד ודאי הכל נעשה על זמן אחד ומהיום וא"כ לא קני כלל בתורת מתנת שכ"מ אלא משום אומדנא פלגינן דיבורי' דידי' ואמרי' דראוי לקנין בקנין ומעכשיו ושאינו ראוי לקנין יהי' לאחר מיתה ובתורת מתנת שכ"מ ודוק:
יא סָעִיף י שמא נשארו לו נכסים אחרים ברא"ש כת' הטעם משום דמספיקא לא מבטלינן המתנה ע"ש ומה"ט נמי פסק בספיקא דהקדיש וחילק לעניים דמספיקא לא מבטל ההקדש וע"ש ובסמ"ע סק"י הקשה על הש"ע דס"ל בהקדש וחילק לעניים דבטל ההקדש מספיקא ואלו כאן ס"ל ומספיק' לא מיבטל המתנה ע"ש ולא קשה מידי דכבר כתב הרשב"א בהא דאמרי' שמא יש לו נכסים אחרים הוא משום דהקנין מורה שיש לו נכסים במדינה אחרת דאם אין לו נכסים למה לו הקנין הא דברי שכ"מ כמסורין אלא משמע דרוצה ליתן מתנת בריא ומשום דיש לו נכסים במדינה אחרת ע"ש וא"כ לא קשה מידי וכן בנימוקי יוסף שם כת' וז"ל ואע"ג דה"ל לאוקמי ממונא בחזקת מארי דספק הוא כו' מ"מ כיון דאוקמה מתני' באומר כל נכסי משמע דהכא אמר שדה פ' לפ' ומדקאמר הכי ולא קאמר כל נכסי מוכח מלתא שפיר דאית ליה עוד נכסים במדינה אחרת כו' ע"ש ולפמ"ש בנימוקי יוסף נמי לא קשה מידי. וע' משנה למלך פ"ט מזכי' שהקשה על האי דרשב"א מהא דתנן לא כת' בה שכיב מרע והנותן או' שכ"מ הייתי והמקבל או' בריא היית דפליגי ר"מ וחכמים והא ודאי בקנין איירי דבלא קנין ליכא מתנה כלל וכיון דהיה קנין נימא דודאי בריא היה כיון שאין דרך מתנת שכ"מ להקנות בקנין ע"ש ונראה דהתם משום ריעותא דאיתיה בגוה במה דלא כת' בה כד הוי מהלך על רגלוהי בשוקא וכדאמרי' שם בגמ' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ד) וכן אמר רבא ראיה בעדים א"ל אביי מ"ט אילימא מדכולהו כתיב בהו כד הוי מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכ"מ היה אדרבה מדכולהו כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב ביה הכי ש"מ בריא הוי איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מארי' וא"כ היינו טעמא דלא מחזקי' אותו בברי' אע"ג דכתב בה קנין מה שאין דרך לכתוב כן גבי שכ"מ משום דלא כת' בה כד מהלך כו' ש"מ דשכ"מ הי' ואע"ג דלא כתב בה נמי כד קצר כו' מידי ספיקי לא נפקא כיון דאית בי' נמי ריעותא דלא כת' בה כד מהלך וכו' אבל היכא דליכא שום ריעותא אמרי' מדקנו מידו ש"מ שרצה ליתן מתנת ברי' ומדאמרי' מ"ט אלימ' מדכולהו כתיב כד מהלך והא לא כת' בה הכי ש"מ שכ"מ הי' אדרבה כו' ולמאי צריך הוכח' בשכ"מ הי' מדלא כת' כד מהלך תיפוק לי' דלא ידעי' אי ברי' אי שכ"מ מוקמינן נכסי' בחזקת נותן. ולפמ"ש הרשב"א דקנין מורה שהי' מתנת ברי' דגבי מתנת שכ"מ לא הי' צריך קנין לזה מקשו אביי מ"ט דהא כיון דכתיב קנין ש"מ ברי' אילימא מדכולהו כתיב כד מהלך והא לא כתיב בה הכי ש"מ שכ"מ ומש"ה אע"ג דכתיב בה קנין מרע לי' במה דלא כת' בה כד מהלך אדרבה מדכולהו כתיב כד קצר והא לא כת' הכי ש"מ ברי' הוי וכיון דלא מוכח מתוך הכתב א"כ ראוי לו' שהי' ברי' מצד הקנין דמורה שהי' ודאי מתנת ברי' וכמ"ש הרשב"א לזה משני איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ומידי ספיקא לא נפק' ואין הקנין מכריע הספק כיון דאית בה ריעותא דלא כתב כד מהלך וכמ"ש ואוקי ממונ' בחזקת מארי':
א סָעִיף א שדברי שכ"מ ככתובין ועיין קצה"ח שחקר בהא שכתב הטור דזכה למפרע והב"י הקשה דהא אין קונה אלא לאחר מיתה שהקשה מהא דב"ב דף קל"ז דאמר גבי מתנת שכ"מ דאינו קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך וכו' אישתמיטתיה דברי המהרי"ט בחלק חשן המשפט סי' ע"ד שכתב וז"ל ליפוי כח עשאוה כמתנה מהיום ולאחר מיתה דשיעבודו חל מהיום וזכות לאחר מיתה וכו' ומיהו כי יהיב במתנת שכ"מ במקום אחריך קנה משום דאחריך דלאו מכחו קאתי אלא מכח הראשון שיעבודו וזכותו קודם וע"ש במהרי"ט ותבין שמכח דברי מהרי"ט נסתר למ"ש בקצה"ח ועס"ס קכ"ה דהעיקר דאינו זוכה למפרע רק כשאמר הולך דכזכי דמי בשכ"מ:
ב סָעִיף ב המתנה בטילה עש"ך ס"ק א' דהך דר"ה מיירי שמסרה להקדש שתהיה הקדש מהיום והוא תמוה דאי באמר מהיום ה"ל הקדש של בריא ואפילו לא מסר נמי ובאמת בלא"ה א"ש דברי הרשב"א דאפילו לא אמר מהיום כיון שמסר נהי דיכול לחזור אם עמד מכל מקום בחליו ודאי דא"י לחזור וכמבואר בס"ס קכ"ה ובב"ב שם באמר (מנהגם בידם) בחליו מיירי ועמ"ש בסימן רנ"ח וכן מ"ש בסמ"ע ס"ק ה' במחל חוב דאם עמד חוזר דלא עדיף מחילת חוב מקנין בשאר דברים יש לספק אם יכול לחזור בחליו אם נאמר דהוי כמסר לידו המתנה ושוב א"י לחזור בחליו א"ש דלא דמי דשם הוציא הדבר מרשותו מיד ליד בשעת הצוואה משא"כ הכא שלא הוציא הדבר מרשותו מעכשיו ולכך אפילו בחליו יכול לחזור אח"כ מצאתי בקצה"ח שכתב בפשיטות דאין יכול לחזור בחליו עיין שם אמנם כדברי הסמ"ע סימן קכ"ח ס"ק ל"ד שכתב וז"ל דשם אינו מוציא ממון מת"י בשעת הצוואה וכו' אלמא דבעינן דוקא שמוציא הממון מת"י ובלא"ה אפילו בחליו יכול לחזור ודבריו מסתברין דהא ודאי בכל שכ"מ איכא אומדנא שאינו נותן רק עד אחר גמר מיתה כמבואר בב"ב דף קנ"ז רק כשמוציא הממון מת"י לרשות חבירו יש הוכחה שהקנה לו מיד אבל בחוב שהיה כבר ת"י וליכא הוכחה מה"ת נתבטל האומדנא:
ג סָעִיף ג אבל אם הודה עסמ"ע ס"ק ט' שכתב הטעם דאמרינן דמש"ה הוציא המתנה בלשון הודאה כדי שלא יהיה יכול לחזור בו כו' והוא תמוה דהא אפילו מתנה בפי' שלא יהא יכול לחזור בו לא מהני כמ"ש הרב לעיל בהג"ה ואפשר שכוונת הסמ"ע כיון דאודיתא גופיה קנין הוא אפילו בבריא כיון דבהודאה אקני ליה ליכא למיחש כלל שכוונתו הוא להקנות לאחר מיתה דהא משום הכי הוציא המתנה בלשון הודאה שלא יהיה יכול לחזור בו והוי כמו שהקנה לו במעכשיו בקנין שלא יהיה לחזור בו דמהני כמ"ש הרב לעיל:
ד סָעִיף ג הקדיש כל נכסיו כתב בקצה"ח דלא איבעיא ליה בש"ס גבי הקדש רק לענין אם יכול לחזור כשעמד אבל לענין יורשים לא מספקא ליה דהצדקה הוא מטעם נדר והנודר ומת אין היורשים צריכין לקיים נדרו כו' עיין שם. ולפענ"ד הא ליתא דדוקא כשאמר אתן מנה לצדקה או תנו מנה לצדקה דעדיין חסר לקיים הוא מטעם נדר ואין היורשים חייבים לקיים נדרו אבל אם אמר הרי זו צדקה שהתפיס דבר מיוחד לצדקה שהדבר גופיה נתפס בצדקה וכבר נתקיים הנדר שנדר כדמוכח בנדרים דאפילו ע"י יד נתפס הצדקה ועיין בי"ד סימן רנ"ח דאפילו לשנותה אסור רק קודם שבא ליד גבאי מותר ללותה על מנת לפרוע ודאי דהיורשין חייבין ליתן ומוציאין מידם הצדקה שהתפיס ואם כן י"ל דבעיא של הש"ס הוא בכה"ג שאמר נכסים אלו לצדקה ועקצה"ח סימן ר"צ דהוכיח דאיכא שיעבוד נכסים לצדקה כמ"ש הכ"מ מהא דמי שנשתטה דגובין מנכסים ולמד הקצה"ח מדבריו דה"ה בנודר לצדקה דיש שיעבוד נכסים ולפענ"ד נראה דליתא דדוקא במה שמוטל על האדם לפרנס לקרוביו אפילו בלא נדר וכן על העיר לפרנס עניי עירם בזה כתב הכ"מ שהממון משועבד ומש"ה כל שמשועבד גופו ליתן לעניי עירו ע"פ אומדנא דב"ד הרי הממון שלו ג"כ משועבד אבל וכל שאינו מחויב מדינא רק מכח הנדר שנדר דומה לשאר נדר ואין היורשים מחוייבים לקיים נדרו אם לא כשאמר הרי זו לצדקה שנתפס גוף הדבר ונעשה צדקה אין היורשים יכולין לשנותה וכופין אותן שיתנו מה שהתפיס לצדקה:
ה סָעִיף ג דלא כדברי החולקין עסמ"ע ס"ק י' שהקשה דכאן פסק דלא כהרא"ש ולקמן בסעיף י' פסק כהרא"ש ועקצה"ח ולפמ"ש בכלל תפיסה א"ש בפשיטות דשם בסעיף י' הוא ספק במציאות ואין מבטלין קנין ברור מחמת ספק אבל הכא הספק בלשון אם היה כוונתו אפילו אם יעמוד או אחד מיתה כמו בשאר מתנותיו וכל שספק בלשון קיי"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא והיינו שאמרי' שאין כוונת המקדיש אלא על משמעות הודאי שבלשונו ולא על המשמעות הספק שבלשונו כמו בקידושין דף ס"ד גבי מי שיש לו שתי כיתי בנות וקידש את הגדולה וכן בנודר עד הפסח דאינו אסור רק כפי משמעות הודאי שבלשונו למאן דס"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא וגם האדם נאמן על כוונתו כמש"ל בכללי תפיסה בשם הר"ן ע"ש:
ו סָעִיף ג דין הקדש כדין מתנה עסמ"ע ס"ק י"א שהיה יכול לחזור בחליו. והנה בנימוקי יוסף דף רכ"ח ע"א כתב בהדיא דא"י לחזור בחליו וכשמת אח"כ הקדישו קיים ודברי הרב בהג"ה יש לפרש כמו שפי' בקצה"ח וזה יתבאר אי"ה בסי' רנ"ה אך בלא"ה קשה על הסמ"ע שכתב דאם מת אח"כ מחזיקו האחרון דמ"ש מהא דסי' רמ"ג סעיף כ"ד גבי זרק ארנקי דמחמת שהיא ספיקא דדינא הזוכה הראשון נקרא מרא קמא נגד הזוכה השני אף שהשני עשה קנין ודאי וה"נ כיון דהקדש הוא ספיקא דדינא ולא חזר בו לעצמו רק לאחר והספק נולד בין הראשון להשני לכאורה הראשון הוי מרא קמא נגד השני אמנם לפמש"ל דגבי הקדש כשהוא ספק בלשון שוב הוי כודאי דלא הוי הקדש מה שהוא בספק מטעם דלא מחית נפשיה לספיקא א"ש:
ז סָעִיף ג אם המעות עצמו קיימים אם עמד חוזר ברשב"א חלק ג' סי' קכ"ב כתב דדוקא כשחוזר בפי' מהני אבל לא נתבטל ממילא כשעמד ע"ש ועוד נלפענ"ד דדוקא אם עמד חוזר אבל כשחזר בחליו ומת אחר כך לא מהני החזרה דהא במכירה בעינן הקנין בריא במעכשיו כמ"ש הסמ"ע בס"ק י"ב ועיין בנ"י שלא תקנו דברי שכ"מ רק במתנה ולא במכירה וע"כ צריך קנין במעכשיו דבלא מעכשיו במטלטלין אינו קונה אפילו אי נימא דדעתו שיקנה עם גמר מיתה מ"מ הא הדרא סודרא למריה וע"כ צ"ל דהוי רק כתנאי מיתה במעכשיו ואם כן ממילא א"י לחזור כשמת בחליו:
ח סָעִיף ד לא מהני תפיסה עסמ"ע ס"ק ט"ו דאם מסר לו לזכות בו מיד א"י לחזור בחליו ע"ש ונראה דדוקא כשמסר לו הדבר עכשיו אבל אם היה כבר בידו והקנה לו יכול לחזור אף בחליו:
ט סָעִיף ד כדי פרנסתו משמע בתשובות הרא"ש כלל ע"ח סי' ג' דאם הוא חייב לאחרים נגד אותה השיור ששייר דלא חשיב שיור אמנם מדברי הנ"י דף ר"ך סוף ע"א משמע דאפי' חייב לאחרים נגד אותה השיור דחשיב שיור ונראה דכל חד לשיטתיה אזיל דהרא"ש ס"ל דבעינן שיור כדי פרנסתו ועסמ"ע ס"ק י"ז דהיינו שיתפרנס מהריוח כל ימיו ולפ"ז כשהבע"ח יטלו ממילא לא ישתייר לו כדי שיתפרנס מהריוח והנ"י אזיל בשיטת הרי"ף דס"ל בשיור כל שהוא סגי ועסמ"ע ס"ק ט"ז משום דלפעמים משתכר בכ"ש א"כ אפילו חייב לאחרים נגד השיור לא מיבעיא בלא הגיע הזמ"פ א"כ הא מה שהחוב מחויב להיות זמן מה ת"י עוד שוה כסף הוא דהא שמין את החוב כמה הוא שוה לזמן כמבואר במכות ג' א"כ הרי נשאר בידו כ"ש אך אפי' החוב הוא אחר זמ"פ מ"מ ס"ל דליכא אומדנא דמוכח די"ל שסבור הי' שהחוב יתעכב עדיין בידו שיהיה יכול להרויח כל שהוא קודם שיפרע ומהכ"ש שירויח ירויח אח"כ כדי פרנסתו:
י סָעִיף ו גוסס עמ"ש בקצה"ח ועמש"ל בסי' רמ"ה מזה:
יא סָעִיף ז אפי' אם יש בו שיור עסמ"ע ס"ק כ"א עד דא"כ היה נותן כל נכסיו כו' אין זה הוכחה כלל דאימר רוצה להוריש השאר לבניו ולא היה צריך הסמ"ע לזה דהטעם פשוט דכל דנתן רק מקצת ליכא אומדנא דמוכח שכוונתו מחמת מיתה וממילא מתנתו קיימת דלא מבטלין קנין ברור בדליכא אומדנא דמוכח וכן בלא קנין המתנה בטילה דלא תיקנו מתנה בשכ"מ כ"א בידוע שנותן מחמת מיתה:
יב סָעִיף ח המפרש והיוצא בשיירא עסמ"ע ס"ק כ"ב שכתב וז"ל דאין טעם למפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין במקצת כו' לא דק בלישניה דבאמת אפי' בנותנין כל נכסים פליג הרא"ש והטור כמבואר בדבריהם עוד כתב הסמ"ע בשם הנ"י שכתב הטעם משום דהרבה מהן הולכין להשתקע כו' לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו כו'. ולפ"ז מ"ש המחבר דהוי כמצוה מחמת מיתה הוא לאו לכל מילי דודאי אם היה קנין באופן דלא שייך הדרא סודרא למריה כגון בשטר לא בעי יפוי כח דהא לא שייך בזה אין שטר לאחר מיתה וכן לענין מכר לא דמי וראיה מזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא הוי כמצוה מחמת מיתה רק לענין קנין דשייך ביה הדרא סודרא למריה כיון דאין דעתו להקנות עד אח"כ ולענין אם עמד חוזר ומשמע קצת מדבריו שאם היה בקנין בשטר דלא שייך בזה הדרא סודרא למריה וחזרו בהן קודם שנשתקעו ונשתקעו אח"כ דלא מהני החזרה דהוי כמקנין על תנאי וכיון שנתקיים התנאי נתקיים הקנין למפרע משא"כ כשלא היה קנין י"ל דלא תיקנו חכמים קנין שלהם רק שיחול אחר גמר השיקוע שנשתקע:
יג סָעִיף ט ומפרש שנותן הכל מעכשיו ומקנה לו מחיים הא שכתב דמקנה לו מחיים הוא לשון מיותר ולכן נראה שכוון למ"ש בב"י בשם הריטב"א וז"ל אם התנה בפי' שנותן מתנה קיימת לעולם וקנו מידו במעכשיו ה"ה כמתנת בריא ע"ש מוכח מדבריו דבקנין מעכשיו לחוד לא סגי עד שיתנה בפי' שיהיה ניכר מדבריו שנותן לו תיכף במתנת בריא וראיה לזה דהא מרא דהאי דינא היא הנימוקי יוסף ובעצמו כתב בדף רכ"ח ובדף רכ"ט דבעמד יכול לחזור בו אפי' אמר מהיום רק בחליו א"י לחזור בו וכן מוכח בגיטין ד' ט' בתו' ד"ה ואינו חוזר דמוקי לה באמר מהיום ודוקא בעבד אינו חוזר משום שיצא עליו שם בן חורין משמע דבמתנת ממון יכול לחזור אם עמד רק דעת הב"י הוא דא"י לחזור בחליו ע"ש ולכך הצריכו הפוסקים שיאמר בפי' במתנת בריא לענין דאפי' יעמוד א"י לחזור ועוד אני מוסיף דלפעמים אפי' בחליו יכול לחזור אפילו אמר מהיום דהא לכאורה תימא דהא אמר בגיטין דף ע"ב גיטו כמתנתו אלמא דבשניהם האומדנות שוות ובגיטין דף ע"ג אמרינן בש"ס אפי' אמר מהיום אם מתי הוי כאומר מעת שאני בעולם ועיין בתו' בגיטין ד' ע"ג בד"ה אמר רבה הטעם משום דדעת השכ"מ לאחר דגט כל מה שיוכל ואף שאמר מהיום הוי כאומר מחיים ועיין ב"י באה"ע סי' קמ"ח דה"ה באומר מעכשיו וא"כ הכא במתנה שכתב הנ"י דיכול לחזור כשעמד וע"כ דהוי כתנאי מהיום אם מתי א"כ מה"ת לא נאמר הכא ג"כ הכי ואפי' אומר בפי' מהיום וע"ת שימות נאמר דהוי כאומר מעת שאני בעולם וע"כ צריך לחלק דבשלמא בגט כיון דאין גט לאחר מיתה יש לומר שכוונתו לא הי' אף שאמר מהיום רק עד גמר מיתה ואמר מהיום רק כדי שיהיה הגט קיים אבל במתנת ממון של שכ"מ שיכול להתקיים אף לאחר מיתה א"כ אם לא היתה כוונתו רק שיהיה חל עם גמר מיתה א"כ למה אמר כלל מהיום מה הפרש יש לו בין אם תחול המתנה רגע אחת קודם גמר מיתה או רגע אח"כ וע"כ כוונתו מהיום ממש אך קשה דהא יש נ"מ גדולה דבמתנ' שכ"מ שחל אחר מיתה הוא כירושה ומזונות אלמנה ובנות גובין ממנה משא"כ מתנת בריא אף שחל שעה אחת קודם מותו אין מזונות אלמנה ובת גובין ממנה וכן נ"מ לענין אחריך דבמתנת שכ"מ גובה אחריך משא"כ במתנ' ברי' עם גמר מיתה וע"כ צריך לומר דהא שכתב הנ"י באמר מהיום דא"י לחזור בחליו מיירי באופן דליכא נפקותות אלו אבל במקום דאיכא נפקותות אלו נראה דאפי' בחליו יכול לחזור אם לא שהתנה בהדיא שמקנה לו ומחיים תיכף ובאופן זה מיירי המחבר והרב דהרב קאי על לשון המחבר שכתב ומקנה לו מחיים והיינו שפי' כמ"ש הריטב"א רק שהרב הוסיף שה"ה בכתב כן בשטר וכמ"ש הסמ"ע בס"ק ך"ו ועוד דהרמ"א לא כתב דינא דמהיום רק לענין דצריך קנין ולענין חזרה לא כתב כלל לכן נלפענ"ד הדבר ברור דבמהיום סתם יכול לחזור כשעמד וכמו שכתב התוספות והנ"י ואם הי' במתנה הלוואות שאינן נקנין בקנין לא נקנין להמקבל כיון דמהיום מתנת בריא הוא אבל אם כתב בשטר בכל לשון של זכות הוי יפוי כח וארכבי' אתרי ריכשי וקונה ההלואו' כשמת ולא חזר בו כמתנת שכ"מ כן מבואר במהרי"ט חלק ח"מ סי' נ' ע"ש:
יד סָעִיף יא והאחרון הוא מתנת שכיב מרע בכולה והיינו כשנתן לראשונים בקנין דאי נתן לראשונים בלא קנין הרי נתבטלה מתנת ראשונים וממילא מתנת הראשונים הוי שיור להאחרון וגם האחרון לא קנה ועיין בהגה' סמ"ע בשם תשובת הרא"ש והמעיין בהרא"ש שם יראה שיש חסרון דברים בכאן כי שם מיירי שהיה להבת שט"ח והיה כתוב בו מטלטלי אג"ק ומטעם טריפת בע"ח הוא ע"ש:
טו סָעִיף יב ראשון קונה עסמ"ע ס"ק ל"ח ועש"ך ס"ק י"ג שהגיה בדבריו שצ"ל לא הפסיק ועוד צריך להגיה בדבריו שצ"ל אפי' קנה הראשון אפילו אם לא מת ועש"ך שהדין עם הב"ח החולק על הסמ"ע ומהתימה על הסמ"ע שהוא עצמו כתב בפרישה שאין הדין ברור:
טז סָעִיף יג שכ"מ שכתב לאחד עסמ"ע ס"ק ל"ט שהביא בשם הרשב"א וקיצר בהעתקה וכצ"ל לא יטול ויהיה הכל לשאר אחיו וכו' דבלשון לא יטול לחוד לא יכול לסלק היורש מירושתו כמבואר בסי' רפ"א ונידון מ"ש הרשב"א דזוכין בו יורשי ראובן נראה דמ"מ אם דר בו שמעון אין יכולין יורשי ראובן לתבוע לשמעון שכר דירה כיון דראובן לא היה יכול להשכירה הוי כחצר שלא קיימא לאגרא שפטי' הדר כמבואר בסי' שס"ג ואפי' לכתחילה יכול שמעון לדור בו דהא זה נהנה וזה לא חסר כיון דראובן א"י לדור בו ולא להשכירו וגם א"י למחות בשמעון שרוצה לדור ועוד כיון שביתא מיתבא יתיב וגם ראובן נהנה בדירת שמעון ולכך יכול לדור בו שמעון אמנם אחר הבא לדור בו ודאי דיכול ראובן למחות בו דבעירעור כזה אינו כמערער על צוואת אביו שיכול הוא לערער שלא מתורת שהוא שלו רק מתורת שהוא ירושת אביו וכן נלפענ"ד שיכול ראובן ללות לעצמו מעות והבע"ח בא ונפרע ממנו כמבואר בב"ק דף ק"ט באסר נכסיו על בנו שלוה ובע"ח באין ונפרעין הימנו דכשהבע"ח מערערין הוי כיורשים המערערין וכ"ז שהוא אינו מערער לא מבטל התנאי כנ"ל:
יז סָעִיף יג בין לעצמו בין לאח' עסמ"ע ס"ק מ"א דאף דבסי' קכ"ה מבואר בזיכה ע"י אחר דא"י לחזור בחליו דהכא מיירי דאמר להמזכה שלא יתן לו עד שימות וכו' לא ידענא אמאי שינה הלשון שכתב בס"ק ט"ו שלא זיכה לו ע"י אחר רק לשם קנין ומ"מ נראה דהכוונה אחת היא:
יח סָעִיף יג ותפיסה לא מהני עסמ"ע ס"ק מ"ד ועוד יש לחלק וכו' דאיירי בחזר בלא עמד וכו' והא דברישא בכתב וזיכה לראשון וכ' וזיכה לאחרון דיכול לחזור אף בחליו מיירי באופן שכ' לעיל שלא זיכה לו רק לשם קנין ושלא יקחנו לביתו ומה שכ' הטור דכשהגיע המתנה ליד המקבל דמהני היינו כשזיכה לו באופן שיגיע מיד ליד המקבל שיקחנו המקבל לביתו אז מהני לענין שאין יכול לחזור בחליו ולפענ"ד נראה שזה התי' עיקר דלתי' הד"מ שתי' דמיירי בכתב ומסר השטר וגם זיכה דמהני תמוה לי דא"כ דמסיר' השטר מועיל לפעמים שלא יכול לחזור בו הדרא קושיות התוספות שהקשה בב"ב דף קנ"ב ובזה כתב וזיכה מהא דב"מ דף ט"ז דמוקי הא דמחזירין דייתיקי בשכ"מ דבר מיהדר הוא ע"ש הא אכתי יש לחוש שמא יביא המקבל עדים שזיכה לו המתנה ע"י אחר שאמר לו לך חזק וקני וכשלא יהיה השטר בידו אזי מתנת השני קיים וע"י מסירת השטר מתנת הראשון קיים דהא כשיהיה השטר ביד הראשון ונאמר חזקה ביום שנכתב נמסר שוב לא יכול לחזור בו ויהיה מתנת הראשון קיים והנה לפי מה שחילק הסמ"ע דבעמד א"י לחזור ובחליו יכול לחזור יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל במה שהקשה על הרשב"ם די"ל שהרשב"ם שכתב דזיכה היינו מסר לא מהני רק לענין שאינו יכול לחזור בחליו דבהא מיירי שם לענין דייתיקי מבטלת דייתיקי ע"ש ובב"מ דמחזיר דייתקי באומר תנו מיירי שכבר עמד ואמר תנו דאז בודאי מחזירין השטר דאין לחוש דשמא מסר דהא אפי' מסר נתבטל המתנה כשעמד:
יט סָעִיף יד שנותן במתנת ברי' ודוקא שפי' בהדיא שנותן במתנת בריא אבל קנין ומעכשיו לחוד יכול לחזור כשעמד אבל בחליו א"י לחזור וכמש"ל בשם הנ"י:
כ סָעִיף יד ויש מי שאומר דהנ"מ כשפי' בהדיא זהו דעת הרמ"ה בטור אבל הנ"י כתב בהדיא דאפי' באומר ווי דקא מית לא מהני:
כא סָעִיף יז דה"ה נמי מצווה מחמת מיתה בקנין וזהו דלא כמ"ש בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' נ' ע"ש:
כב סָעִיף יז דהוי כאילו הקנה לו עם קרקע עסמ"ע ס"ק נ"ד עד אלא שיש לספק בדעתו אם רצה שיקנה המטלטלין מיד קודם מותו וכו' והוא תמוה לפענ"ד מה"ת יש לנו לספק שרוצה להקנות קודם מותו כיון דבמתנת שכ"מ בכולה היא ומ"ש משאר קניינים כגון ק"ס וחזקה דאמרי' שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ועוד דהיה לו להרשב"א לומר בקיצור דכמו דשאר קניינים מגרעין כח מתנות שכ"מ כמו כן קנין אגב ולכן נראה דודאי כוונת שכ"מ הוא רק לאחר מיתה רק דהרשב"א אשמעי' דאפי' במקום דלא שייך לומר אין קנין לאחר מיתה כגון שהקנה בפי' שעה אחת קודם מותו או שאמר מהיום ולפמש"ל דלפעמים כשהשכ"מ אומר מהיום משמעות שלו היא מעת שאני בעולם כמו בגט והיינו שעה אחת קודם מותו דאז לא שייך הטעם דאין קנין לאחר מיתה ואפ"ה לא מהני הקנין אגב קרקע מטעם דהוי כמקנה אג"ק של המקבל והטעם דהא התוס' בספ"ק דגיטין כתבו דמתנת שכ"מ חל למפרע משעה שהקנה וקנין אג"ק מתחיל שעה אחת קודם מותו ובאותו השעה הקרקע הוא כבר שלו למפרע ולכך אינו קונה:
כג סָעִיף יז אף ע"פ שפירש שהמתנה לא תהא קיימת רק לאח"מ בריטב"א שהביא הב"י מסיים שמצרפין המהיום למה שאמר לאח"מ והוי כאמר מהיום ולאח"מ ע"ש ולפענ"ד נראה דא"א שהמתנה זו הוי כשאר מתנה דמהיום ולאחר מיתה דכשברי' נותן מתנה מהיום ולאח"מ הפי' הוא הגוף מהיום ופירי לאח"מ כשימות באיזה זמן שיהיה אז יש לו גוף ופירות משא"כ בשכ"מ שפי' שלא יהיה המתנה קיימת רק לאח"מ ע"כ כשימות מחולי זה קאמר דהא מצוה מחמת מיתה שמחולי זה ואם לא ימות מחולי זה לא יתקיים המתנה וא"כ ע"כ צ"ל שמהיום לא"מ דקאמר היינו בתנאי מיתה ואם עמד יכול לחזור בו וכמ"ש בנ"י כמש"ל בשמו:
כד סָעִיף יט הא דאמרי' עסמ"ע ס"ק נ"ז ובפרישה כתבתי דלהרא"ש וטור אפילו קנו ממנו בק"ס אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל מתנה עם הכתב ונתנו לו הכתב מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל ובש"ך השיג עליו וסיים וכן עיקר וכן נראה דבפרישה כתב זה לתרץ קושיות התו' והוא תמוה מאוד למעיין בדבריו בפרישה ע"ש:
כה סָעִיף יט וכן אם כתב בכת"י עסמ"ע ס"ק כ"ו וכוונת דבריו דלא אמרינן דהוי גילוי דעת שמבקש להקנותן בקנין מתנת בריא אלא שכתב בשטר (ט"ס השטר) שדי קנוייה לך והיינו שאמר לעדים כתבו ותנו שציוה לעשות שטר בעדים אבל בכתב בכתב שדי קנויה לך אינו אלא צוואה בעלמא (ט"ס הודאה) והיינו כיון שלא ציווה לעדים לעשות שטר וכן הוא בפרישה:
כו סָעִיף כ שהשני קונה אפי' בלא יפוי כח עש"ך ס"ק ך"ז שכתב דאם הקנה לראשון בקנין ולשני בלא קנין וקשה הא כיון דהראשון לא קנה הוי חלקו שיור להשני וכמו בסעיף י"ב בחזר ונתן מקצתן לאחר דגם השני לא קנה שחלק הראשון הוי שיור לשני ואין לחלק ולומר דש"ה בחזר במקצת דאמרי' דמסתמא חזר בכול' ואם כן אף השכ"מ ידע שחלק מתנת הראשון הוא שלו וממילא מתנת השני מתנה במקצ' הוא משא"כ כאן דחלק הראשון לא נתבטל רק מצד הדין ואולי השכ"מ לא ידע מהדין שהמתנת הראשון נתבטל מחמת הקנין וממילא מתנת השני מתנת שכ"מ בכולה הוא ז"א חדא דמאן לימא לן דלא ידע ואולי ידע ורצה לשחק גם בראשון גם בשני ועוד דהא כ' הפרישה בסי' י"א בחולק נכסיו בהפסיק בין א' לחבירו דגם מתנת השני בטל ואף שמתנת הראשון לא נתבטל רק ע"פ דין אם לא שנחלק דדין מתנה במקצת דלא מהני ידוע ומפורס' יותר ממתנה בכול' בקנין לכן נראה לפענ"ד דאין לדין זה שורש ועיקר נ"ל דמתנת שניהם בטל:
כז סָעִיף כא שמסדר ענינו וגו' צוואתו ומצוה לכתוב ה"ה אפי' ציוה לכתוב וליתן כמ"ש הסמ"ע בס"ק ס' שמצווה לכתוב וליתן לו וכו' ע"ש וקשה עלי לבאר החילוק דהא אם ציווה אחר כ"ד לכתוב וליתן מבואר כבר בסעיף ך"ב דלא נתבטל המתנה וע"כ דמיירי אפי' בתוכ"ד למתנה וא"כ אין לברר החילוק אימת מהני בלשון צוואה אפילו לא הגיע לידו השטר מחיים ואי מת בעינן שיגיע השטר לידו מחיים דוקא ואפשר דהחילוק הוא במחלק להרבה ב"א ואמר אחר צוואות כל אחד ואחד כתבו ותנו לו את השטר בעינן שיגיע השטר לידו מחיים אבל אם סידר כל הצוואה ואחר שגמר כל הצוואה אמר כתבו ותנו לכל אחד אפי' לא הגיע השטרות מחיים לידם קנו ויותר נראה דט"ס הוא בסמ"ע מ"ש וליתן ועיקר החילוק הוא בין אינו מצווה רק לכתוב בין ציוה ג"כ ליתן:
כח סָעִיף כו כאן נמצא עמש"ל בסי' ס' בזה:
א סָעִיף א דמי. פי' אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונה לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומה"ט יכול להקנות נמי שט"ח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושעבודיה ומסר הכתב להמקבל וכמ"ש בסי' רמ"ח. סמ"ע:
ב סָעִיף א דמיד. פי' ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין דאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה כבר נפלו הנכסים לפני היורשים. שם:
ג סָעִיף ב בטלה. אפילו הגיע לידו המתנה קודם שעמד כן משמע לקמן ס"ד בהג"ה וכן מוכח בט"ו לעיל ס"ס קכ"ה וכן מוכח בטור וברמב"ם פ"ט מהל' זכייה שהבאתי ס"ס רנ"א ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשובת ר' בצלאל סי' ט"ו דהך דרב הונא ס"פ ג"פ דשכ"מ שהקדיש מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש כו' ר"ל שמסרה להקדש שתהיה המתנה חלה מהיום או כיון דבעי' דלא אפשיט' היא בשכ"מ שהקדיש לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק וע"ש עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' פ"ג דף קל"ט. ש"ך:
ד סָעִיף ב התנה. דלא תקנו חז"ל שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו עליו מה שאין כן בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יכול לחזור בו אם לא שעשה קנין גמור על זה בפי' דאז ה"ל ככל מתנות בריא דעלמא. סמ"ע:
ה סָעִיף ב חוזר. נראה דהוא הדין אם היה לו חוב אצל אחד ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכול' אע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ אם עמד חוזר דלא עדיפ' מחילה דהחוב מקנין בשאר דברים. שם:
ו סָעִיף ג רוצה. ע"ל סי' רנ"ג ס"ה ובהג"ה שם ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ס"ס ק"מ:
ז סָעִיף ג החולקין. והן הרא"ש והטור והמרדכי הסכים עמהן וכן בריב"ש סי' מ"ח שאלה ג' ע"ש ס"ק י' וכ"פ הר"י הלוי כמש"ל סי' רנ"ה ועיין מ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ה ס"ק י"ד וצ"ע בתשו' רמ"א עי' בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט וסי' ס"ז עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע דהרא"ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז"ל דאף דנתן שכ"מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין דיש לו יותר וצריך קנין ואם עשה קנין א"י לחזור בו וכמ"ש הט"ו בס"י אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ה"נ כל אמירת גבוה להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקירו גם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דעדיף הוא מקנין וא"י לחזור מספק דלמא לא היה גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור"ם דפסקו כאן דלא כהרא"ש ובס"י פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו א"י לחזור ע"כ ס"ל דאין הדינים דומין זה לזה. עכ"ל:
ח סָעִיף ג לחזור. פירש הסמ"ע דבעודו שכ"מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין וליתנו לחבירו כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח"כ מחזיקו האחרון ועיין בתשובת רשד"ם סי' רע"ג וסי' שצ"ז ותל"א ובס' א"א דף צ"ט ע"א:
ט סָעִיף ד בקנין. ע"ל סי' רנ"ג סי"ח וס"כ:
י סָעִיף ד תפיסה. וכ"כ הט"ו בס"ס קכ"ה ע"ש וצ"ע דפתח במסירה וסיים בתפיסה והנה כלל הדברי' הוא שיש ב' מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי לזכות בו בתורת קנין אבל לא שיקחנו מיד לביתו ויש מסירה שנותן החפץ לידו שיקחנו לביתו ויזכה בו מיד זיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני מסירה סתם דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ולא שייך לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנת שכ"מ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקי"ל דאפ"ה יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו בתורת זיכוי גמור כנ"ל בכה"ג ודאי א"י לחזור בו וליתנו לאחר אם לא שעמד מחליו דחוזר בו ליקחנו לנפשו וגדולה מזו כתב הטור בשם הרמ"ה בס"ס קכ"ה דאפילו אם מסר שכ"מ לאחר ואמר ליה הולך זה לפלוני א"י לחזור בו וליתנו לאחר אפילו עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאמרינן דאדעתא דהכי ודאי לא נתן וכ"פ בש"ע שם ומ"ש דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי לאו למימרא שהן כמסירה גמורה לשם זכיה שהרי יכול לחזור בו וליתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין הוי ולענין שאם מת קנה למפרע ובזה דברי הרמ"א מבוארים דבא לומר דל"ד קאמר שמתנה במקצת צריכה קנין סודר דה"ה אם מסרו לידו כדי לקנות ע"י כך נמי קנין הוי אבל במתנת שכ"מ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו נמי לא מהני ואפילו תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו כלום אא"כ שהשכ"מ מסרו לידו לתורת זכיה גמורה שיזכה בה מיד ובכה"ג איירי נמי בס"ס קכ"ה ודוק. סמ"ע:
יא סָעִיף ד שהוא. ואף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחים מ"מ לפעמי' משתכר בכ"ש עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמ"ש חז"ל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחד הון רב דאמרינן שמא מעיסתו קימץ כמ"ש הט"ו בסי' ס"ב ע"ש. שם (עמ"ש בסי' רמ"ו ס"ק ג' עיין שם):
יב סָעִיף ד פרנסתו. והא דלא כתב הרמ"א ופרנסת אנשי ביתו ג"כ כמ"ש הרא"ש נראה דה"ט דס"ל דגם הרא"ש לא כ"כ אלא במשייר קרקע דאז בודאי א"י הוא לבדו לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכת עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכין בני ביתו לעוזרו ומ"ה הדין נותן דצריך שיהא בה שיור גם כדי פרנסתן משא"כ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי הרמ"א. שם:
יג סָעִיף ו נשתתק. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' ל"ו ובתשובת רש"ך ס"ב סי' קי"ח:
יד סָעִיף ו השיב. ושואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוין בהן הן כו' ג"פ כמ"ש בא"ע שם. סמ"ע:
טו סָעִיף ו גוסס. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ו דף קנ"ט ע"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' פ"א וס"ג סי' י"ט:
טז סָעִיף ז באמירה. הטעם דכל שלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלאו מחמת מיתה נתן דא"כ היה נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנת המקצת דינה כמתנת שכ"מ בכולה. סמ"ע:
יז סָעִיף ח בשיירא. כתב הטור בשם הרא"ש דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין מתנה במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמר כתבו גט לאשתי אע"ג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריה' אבל לענין זה למה יחשב כוותייהו הלא דעתם לחזור עכ"ל בקיצור והנ"י פ' מי שמת כתב בשם רבינו יונה משום דהרבה מהן הולכין להשתקע שם ומ"ה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפילו נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה ע"כ (וכ"כ בתשובת רש"ך ס"ג סי' קס"ה וז"ל דאפילו להרי"ף והרמב"ם דאמרינן בהני ארבעה דין מצוה מחמת מיתה יש להן דוקא שמתו באותו דרך דהיינו ביוצא בשיירא ומפרש בים שלא הגיעו אל מחוז חפצם כו' וגם אפילו לרבוותא הנ"ל אין להן דין מצוה מחמת מיתה אלא היכא שבאותה שעה שמפרש בים ויוצא בשיירא צוה מה שצוה דומיא דיוצא בקולר או מסוכן אבל אם מה שצוה היה קצת ימים קודם שפירש בים אין בזה דין מצוה מחמת מיתה אלא דין מתנת בריא וכל שלא קנו מידו אין בדבריו כלום עכ"ל):
יח סָעִיף ז במה דברים אמורים. כתב הסמ"ע הא דחזר המחבר וכתב דין זה כאן וכבר כתבו בס"ז הוא מפני ב' דברים שנתחדשו בו הא' ללמדנו דאם אמר בפי' שנתן המקצת במתנת שכ"מ ה"ל כאלו אמר בפירוש שנתנו מחמת מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא הא דמסיק וכן אם מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ה ושי"ג ובתשובת רמ"א ר"ס מ"ח:
יט סָעִיף ט בריא. עיין בתשובת דברי ריבות סי' ת"ד מ"ש בזה:
כ סָעִיף ט וי"א. פי' דהמחבר איירי כששמענו מפי השכ"מ שצוה במעכשיו ובא הרמ"א להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כ"כ בהצוואה הבא לפנינו ולא אמרינן דט"ס הוא ומעצמו כ"כ הסופר ודעת השכ"מ היה להקנות דוקא אם ימות וכדרך סתם צוואת שכ"מ ולאפוקי ממ"ש הב"י והביאו בד"מ וכתב וז"ל ואם כתוב בהצוואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב"י שכתב דקנה בכה"ג משום דתלינן בט"ס ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מהר"מ מפאדווה ז"ל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים ע"ז וע"ל סי' רנ"ג עוד מזה עכ"ל ד"מ סמ"ע:
כא סָעִיף י מוחזק. כן הוא לשון הש"ס ובטור כתב שהרמב"ם פירש שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ור"י כתב שא"צ עדים אלא בחזקה בעלמא סגי ומסתימ' דברי המחבר משמע דס"ל כפי' ר"י ועוד דא"כ ה"ל זו ואצ"ל זו במ"ש לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וק"ל. שם:
כב סָעִיף יא אפי'. פי' וכ"ש בקנין במיפה את כחו ואפ"ה אם עמד חוזר. ש"ך:
כג סָעִיף יא על. צ"ל כל הראשונים וה"פ ואם הפסיק כו' דמתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן עוד מתנות לאחרי' ומ"ה הפסיק ואח"כ נמלך ליתן גם לאחרים הוה דינא הכי כל הראשונים יש להן דין מתנת שכ"מ במקצת שהרי הפסיק ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת חוץ מהאחרון וכ"כ בטור ע"ש. סמ"ע:
כד סָעִיף יב בשטר. פי' ולא אמרינן אלימא מלתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוי חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפ"ע וכן מוכח בנ"י ע"ש. שם:
כה סָעִיף יב לאחרים. ז"ל נ"י שם דכשנתנו לאחרים סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומ"ה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכ"מ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו במתנת שכ"מ יהיב לראשון אלא במתנת בריא וא"כ בלא קנין להראשון אי אפשר עכ"ל. שם:
כו סָעִיף יב קונה. נראה דאף אם לא הפסיק (כצ"ל וכן הוא בפרישה ע"ש) בין נתינת הראשון להשני אפ"ה קנה הראשון כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנת שכ"מ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר בלשון מותר להשני מחשב מתנת הראשון כמתנת שכ"מ במקצת עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהב"ח חולק עליו והדין עמו:
כז סָעִיף יב קנין. ר"ל וכ"ש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מיגרע גרע דאין קנין לאחר מיתה וזה מבואר במ"מ הביאו הב"י. ש"ך:
כח סָעִיף יג במקצת. כאן שייך הג"ה אם פי' כו' כ"כ הסמ"ע והש"ך ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ו' ובס' א"א דף צ"ט ע"ב:
כט סָעִיף יד לחזור. הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"מ ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ד:
ל סָעִיף יד דינו. פי' לענין זה דאם כתב ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה וע"ז כתבו הטור ג"כ ע"ש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בס"ז שהן מחולקין סמ"ע:
לא סָעִיף יז אפילו. הטעם דזה לא רצה ליתן כי אם בק"ס או בשטר או בא' משאר דרכי הקנאות גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז"ל שתקנו דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אלא שרצה שיהיו כשאר קנינים מ"ה לא מהני אא"כ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוספת עשאו דאז קנה כ"כ הסמ"ע ועי' בתשו' רמ"א סי' מ"ח וברשד"ם סי' שי"ז:
לב סָעִיף יז מקנה. עיין בסמ"ע שהאריך בביאור דברי הרמ"א בהג"ה זו והגיה בדבריו והב"ח השיג על הסמ"ע בזה ויישב דברי הרמ"א ע"ש:
לג סָעִיף יז וא"צ. ז"ל הריב"ש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין. סמ"ע:
לד סָעִיף יט נתונה. דהוא א' מהקנינים שקונין בו מתנת בריא ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו ובפרישה כתבתי דהרא"ש והטור ס"ל דאפילו אם קנו מיניה בק"ס על המתנה אם אח"כ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דמדברי הב"ח מוכח כדעת המחבר לדינא וכך פי' הריב"ש בתשו' סי' קס"ח ומביאו ב"י סל"א וכן עיקר עכ"ל:
לה סָעִיף יט כתב. פי' דלא א"ל בע"פ שדה לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צוואתו וקנה ולא אמרינן דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכתב בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכתב בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא. סמ"ע:
לו סָעִיף כ שאומר. והב"ח כתב דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד ע"ש וצ"ע לדינא ומ"מ אף לפי סברא זו כתב דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינו כמתנת שכ"מ בכולה דראשון לא קנה אף מת ושני קנה אם מת והוא פשוט ע"ש ועיין בסמ"ע שמחלק בין אם כתב להראשון ביפוי כח או לא והב"ח לא ישר בעיניו לחלק כן. ש"ך:
לז סָעִיף כא כח. וגם לא בעינן שבא השטר צוואה לידו בחיי הנותן ומ"ש הרמ"א בהג"ה וכבר נתבאר כו' אריש הסעיף קאי במה שכתב המחבר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ודו"ק. סמ"ע:
לח סָעִיף כג מצוה. ולי"א זה שהוא דעת ר"י כתבו התוס' והרא"ש דגם במתנת שכ"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצוה לקיים כו' ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכ"מ אם היה בכולה איכ' כיון דהיה שכ"מ בשעת אמירה. שם:
לט סָעִיף כד ונותנים. פי' כותבים בשליחתו שא"ל שדי נתונה לך שקונין קרקעו' בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה או שאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר כי אם במשיכה או בהגבהה כמ"ש הט"ו בסי' קצ"ז ע"ש. שם:
מ סָעִיף כה קשורה. ופרשב"ם דלרבותא נקט קשורה כו' דאף דליכ' למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנוהו לו. שם:
מא סָעִיף כה וכן. פירוש כמו דחיישינן במתנת שכ"מ שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה לשטר מכיר' שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל הסמ"ע נראה מדבריו דאף בשט"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדי' בסי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בשט"ח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' ע"כ אבל באמת זה אינו דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה או כתב למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ"ש בס"ס ל"ט ור"ס רל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכדמוכח להדי' בפ"ק דב"מ ובכל הפוסקים אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובה כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום דמעשה שהיה כך היה במתנה וכדאית' שם להדי' ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בשט"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשיטת הרא"ש דסביר' ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו ואה"נ להרמב"ם דלא פסק דעדיו בחתומיו כו' י"ל דוקא שט"ח משום דחיישינן לפרעון והרא"ש קיצר בפירוש דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש. ש"ך:
מב סָעִיף כה בריא. ע"ל סי' נ"ו ס"ה וצ"ע ומשמע כאן להדי' דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר בתשובת הרא"ש והיינו מטעם דבשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש בסי' ס"ח ס"ק ט"ו ובסי' רמ"ג סי"ג. שם:
מג סָעִיף כו היו. קשה דבסי' קי"ב ס"ג כתב המחבר פלוגת' בזה והרמ"א כתב שם דסברא הראשונה דס"ל דעל המקבל להבי' ראיה נ"ל עיקר וכאן לא כתב כלום ויש רוצים לחלק דהכא מיירי בנותן מטלטלים ושם איירי בקרקעות דאם היו לו אז יותר ה"ל קלא כו' והוא דוחק והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו אלא במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידו דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה היו ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משא"כ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כי אם ע"י עדים או שטר שקנאן וע"ל סי' קי"ב מ"ש עוד מזה עכ"ל הסמ"ע ועיין בב"ח ובתשובת מהרי"ט סי' ל"ט וקכ"ח סוף דף ק"ע:
א סָעִיף ג אבל אם הודה כו'. עמ"ש לעיל סי' ר"ג ס"ט ס"ק ג' בענין אם גם בבריא מועיל אודיתא וע"ש:
ב סָעִיף ד אבל אם שייר כלום עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ה שכ' על נדון דידיה (הובא לעיל סי' ל"ז סי"ח ס"ק יו"ד) וז"ל אך יש לנו מקום עיון בזה דהא ודאי דהסך ע"ה זהו' שהפרישה להקרובה אף שהקרובה אינה יכולה לזכות בדין מצד שהעד קרוב מ"מ הפלוני האחרון שנזכר בצוואה שזיכתה לו כל עזבונה הנשאר אינו זוכה באותן ע"ה זהו' שהרי נאמר שם המותר מנכסי עזבוני חוץ מכל אלה ירושות ומתנות הנ"ל יטול פלוני הרי שמתנות הנ"ל אינו נוטל פלוני ונשארו אותן ע"ה זהו' בלי שום זוכה והרי הוא מתנת ש"מ במקצת ובעי קנין וגם בלא"ה אין כאן מתנת ש"מ בכולה שהרי אותן כ"ה זהו' שציותה להיורש דאורייתא לא בתורת מתנה הוא שהרי כך אמרה בצוואה אחי פלוני ירש כ"ה זהו' הרי שזה ירושה וא"כ כל המתנות האחרים כולם מתנה במקצת הם שהרי שיירה חותן כ"ה זהו' ומה שאמרה שיורש אותם אחי הלא בכל מתנת ש"מ במקצת המותר היא ליורשיה ובעי קנין אך עיינתי בצוואה והנה פיה פתחה בחכמה וראשית דבריה הי' הנני עושה צוואה כמצוה מחמת מיתה ובזה אפילו במקצת לא בעי קנין כמ"ש בסי' ר"נ ס"ז עכ"ל ויתר דבריו בתשוב' הנ"ל יובא לקמן סי' רנ"ג ס"כ:
ג סָעִיף ד שיור כדי פרנסתו. עיין בתשובת ב"ש אחרון חח"מ סי' ע"ח שכתב להוכיח בדרך פלפול מב"מ דף י"ט ע"ב כדעת הב"י דשיור כל שהוא הוי שיור ע"ש:
ד סָעִיף ט וי"א דהוא הדין כו'. עבה"ט עד ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מהר"ם מפדואה ז"ל כו' עי' בזה באריכות בתשו' הרמ"א סי' מ"ז ומ"ח. ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' קל"ג שכ' על נדון דידיה וז"ל תחלה צריכין אנו לדון על צוואה ראשונה דשנת תפ"א אם יש בה ממש באשר מבואר בו שנותן לכל אחד מתנת בריא ומתנת בריא בעי קנין אפילו אם צוה לחלק לאחר מותו כמו שפסק רמ"א ס"ס רנ"ז כו' ואף שמבואר ר"ס רנ"ח בשטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו כו' וא"כ ה"נ כיון שכתוב בו מהיום חלקתי את נכסי ונתתי במתנת בריא לכאו"א א"כ שטר זה שטר קנין הוא אף שלא בא לידם מחיים מ"מ כיון שמסר ליד שליש מסתמא זוכה להם ע"י שליש מהיום כו' אך זה אינו דאכתי איכא לפקפק דמאן יימר שזוכה להם ע"י שליש דילמא השליש ביד שליש משום דיהיה בידו לחזור ממתנותיו וכיון שלא הגיע לידם מחיים לא זכו בשטר זה בלא קנין. איברא כיון שהסופר מעיד שבשנת תפ"ד בעת שהיה שכ"מ חזר וצוה לכתוב כל הדברים הנ"ל בשביל איזה דברים שנתחדשו בו אשר שם בפי אות באות כו' א"כ הוי מתנת ש"מ בכולה שחלק כל נכסיו וא"צ קנין אף שנזכר שבשנת תפ"א נתן במתנת בריא אין זה מגרע כח מתנת ש"מ דומה לזה אם נתן אדם שדה במתנה בלא קנין ואח"כ נותן לו אותו שדה בקנין וכי יגרע כח מתנה זו בשביל זה ה"נ דכוותיה וכי בשביל שנתן בחייו במתנה בלא קנין ועכשיו חזר וצוה בעת שהיה ש"מ וכי יגרע כחו דלא להוי ככתובין ומסורין הלא אמר לו פה אל פה ממש ואף אם יאמרו הנקדנין מדכתב הסופר ע"פ הדברים אשר צווני וביקש ממני להעתיק אות באות בשביל דברים שחידש בם כו' א"כ צוה להעתיק אות באות מצוואה ראשונה ושם נאמר ונתתי במתנת בריא לכאו"א א"כ נימא דכיון למתנת בריא וכיון דאין בו קנין לית ביה מששא הנה אף הא לא תברא וגדולה מזו מצינו שהשיב הרב"י להרמ"א הובא בתשובותיו סי' מ"ז כו' הרי להדיא בדבר שנוכל לאמוד דעת הנותן שלמתנה גמורה נתכוין ולישנא הוא דאיתקל אמרינן דמתנתו קיימת ותלינן בטעות סופר ואף דהרמ"א בתשובה השיב על דבריו כמוזכר בסמ"ע סי' ר"ן ונראין דבריו כו' מ"מ נראה דדוקא בנדון ההוא שהיה כתוב בפירוש שנותנם במתנת בריא אבל הכא שחזר וצוה בעת חליו להעתיק מה דהא שכבר נתן שפיר נוכל לומר דלא נתכוון אות באות אלא על גוף המתנות ולא על לשון שהי' כתיב בהיותו בריא ושפיר נוכל לומר דזה ט"ס שהי' סבור שזה הלשון מהני נמי גבי ש"מ ובאמת לא צוה להעתיק אלא בשביל שהוסיף בה דברים אבל לא אמר לו שיכתוב היום שנותן במתנת בריא ובזה כ"ע מודים דאמדינן דעת הנותן שמסתמא עכשיו נתן במתנת ש"מ ולא בעי קנין וגם לדעתי ברור דהוה כמצוה מחמת מיתה כיון שזה הזקן הי' אז מסוכן בחולי השלאק ר"ל אשר אחד מאלף ניצול וכל הרופאים אמדוהו למיתה ואפי' במקצת א"צ קנין וא"כ ת"ל ברור הדבר אצלנו שצוואה זו מאושרת ומקויימת כדברי ש"מ שדבריו ככתובין ומסורין עכ"ל ע"ש:
ה סָעִיף יג שיש לו לחזור עד שימות. עיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן מ"ט בעובדא בחד גברא ש"מ שצוה לפני מותו וגם הניח קרן קיימת לצורך עניים ואח"ז בא לפניו גיסו והזכירו עוד באיזה מקרוביו וכתב גיסו על נייר א' עוד חיזה פונקטין ופונקט השלישי עניינה כך שיתן לאחיו ר' פלוני בכל שבוע ד' זהו' מהקרן קיימת שלו ואם יראו שלא יספיק לו יוסיפו ויתנו לו עוד ב' זהו' בכל שבוע והשכ"מ לא בא עה"ח כ"א אשתו ובנו הגדול ואח"כ נתקיים ע"י ב' עדים ותוכן הקיום בפנינו הודו כחתומים הנ"ל שזה חתימת ידם ושנתרצו לכל הנ"ל וששמעו כן מפי השכ"מ בעצמו ואשרנוהו כדחזי והנה שכ"מ הנ"ל שבק חיים יכתב זה היה מונח ביד גיסו והאח לא ידע מאומה ואח"ז כשלש שנים נודע להאח שיש לו זכות בא לפני ב"ד ותבע את האשה וילדיה לשלם לו מה שמגיע לו מיום מיתת אחיו עד היום והאשה ובנה הגדול משיבים שהכתב הזה בטל מעיקרא כי העדים לא שמעו מפי המצווה שום דבר רק שמעידים ששמעו מפיהם שהם שמעו כך מבעלה ואביו והם היו אז בעת צרה לא ידעו ולא יבינו ע"כ אין ממש בכתב ההוא והשיב הנה טענה זו בטלה היא כיון שחתמו בח"י והעידו גם על עצמם שהם שמעו מפי השכ"מ . בעצמו אין בטענתם כלום וזה גרע ממי שטען שלא הבין קריאת הכתיבה כמ"ש הרשב"א ופסקו בש"ע סי' ס"א שי"ג ועי' סי' מ"ה ס"ג וזה פשוט. אלא שמט"א נ"ל שפטורים לא מבעיא מאותן ד' זהו' לשבוע שפי' שינתן מהקרן קיימת שלו והנה בצוואה הראשונה כבר צוה וחולק הקרן קיימת למקים ששייך וזכו בו העניים ההמה כי כולו אינו אלא ב' מאות זהו' לשנה ולא נוכל לזכות את האח אלא מטעם חזרה שחזר הש"מ מהראשונה ונתנו עתה להאח וזה היה אלו היו עדים מעידים או חיה השכ"מ בעצמו אך עתה שאין כאן עדים כשרים על זה לאו כל כמינהו להפסיד הראשונים שזכו בשלהם אלא אפי' במ"ש בכתב האחרון שאם לא יספיק לו ד' זהו' יוסיפו לו ב' זהו' ומשמע נוסף על הקרן קיימת דאין לומר מהק"ק שהרי כל עצמו אינו אלא ב' מאות זהו' לשנה וע"כ משלהם קאמר וא"כ יש לו תביעה ב' זהו' לשבוע מג' שנים שעברו והיות שיש כאן ד' אחים והבאים על החתום היא האם ואח הגדול לאו כל כמיניה לחייב שאר האחים ליתן משלהם כלום ואין כאן תביעה אלא על חלקו של האח הבא עה"ח והנה אין במשמעות השטר שיותן לו מהעזבון כך וכך בכל שבוע וצריך למכתב ולפרש מאין יבואו ולאו כל כמיניה להעמיס על בניו ובלא"ה היה כמה פקפוקים בלשון השטר ההוא ע"כ ראיני לבצע הדין לטובת האח העני כו' עכ"ל ע"ש:
ו סָעִיף יז דשמא לא גמר להקנות. עיין בתשובת נו"ב סי' כ"ו וכ"ח שכתב דמלשון זה משמע דהוא ספק אם קנה או לא. וחתנו הג' מוה' יוסף ז"ל כ' לו דמדברי הריב"ש סי' שמ"ה מוכח דהיינו בודאי ולא ספק כמו נפל לו עליה כו' שמוציאין אותה הימנו שמביא הריב"ש שם. והוא ז"ל חזר וכתב לו דמדברי הריב"ש שם אין סתירה לזה דכאן איכא ספק שמא מחמת חסרון ידיעה שאמירה מהני עשה ק"ס אבל בקנין ד"א גם חסרון ידיעה מבטל הזכות שהרי אין ד"א קונות כ"א מדעתו ע"ש:
ז סָעִיף יח אין כותבין ונותנין. ע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קכ"א אודות שטר צוואה שכ' בזה"ל זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ כו' ובקש מאתנו לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ולחתום כמבואר בשטר זה כו' ועתה מערערים על השטר שהם לא חתמוהו עד אחר מיתתו. והשיב דא"כ הוא הרי השטר פסול כי אולי לא כיון להקנותו אלא בשטר שיש בו עדים ואין קנין לאח"מ כמבואר בסוגיא פי"נ אע"ג שגם הוא בעצמו בא עה"ח מ"מ עיקרו תלוי בחתימת העדים כיון שהוא צוה להם כן. והעדים שעשו כן שחתמוהו לאח"מ ונתנוהו ליד הזוכה ולא הזכירו בחתימתן איחור הזמן אם נתברר לנו כן הם רשעים שהרי חתמו שזה זוכה במ"ש בזה ואין זכיה אח"מ ומכ"ש הכא שא' מהחתומים הוא מדייני קרתא שאין לו התנצלות לומר שלא ידע הדין כו' ולכן אם אין בעל השטר מודה שנחתם אח"מ לא מהימני הני סהדי אפי' אין כ"י יוצא ממ"א לשוויי נפשייהו רשעים וא"נ לא הוי משום נפשייהו רשעים בזה (כגון דלא גמרי הדין) מ"מ הא כ"י יוצא ממ"א ולא מהימנין לטעון של דבר המבטל השטר ע' בש"ע סי' מו מסעי' לז ואילך אך אם הבע"ד מודה הרי האי שטרא כחספא בעלמא כו' ומ"מ יש לדון ולומר דוקא מה שצריך קנין בעלמא רק דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו בהא אמרי' לא כוון להקנותו אלא בשטר שחתומים בו עדים אבל לענין פיטור השבועה אפשר שלעולם דבריו קיימים כיון שאמר להדיא שהוא מאמין לאשתו ובנו והדבר צ"ע קצת עכ"ד ע"ש עוד. ועמש"ל סכ"ב סק"ט:
ח סָעִיף כא וא"צ יפוי כח. עבה"ט שכ' וגם לא בעינן שבא כו' וע' בנה"מ שכ' דתיבת וליתנו לו שבסמ"ע ס"ק ס' הוא ט"ס ועיקר החילוק הוא בין אינו מצוה רק לכתוב ובין אם צוה ג"כ ליתן ע"ש וע' בתשו' מ"ס סי' קלח מ"ש בזה:
ט סָעִיף כב והעדים כותבים. כ' הסמ"ע פי' לפימ"ש דיש חילוק בזה מש"ה יזהרו העדים שלא יכתבו איך שאמר לנו כתבו ותנו כו' וע' בס' נחלת שבעה סי' לז שדחה הנוסחא ישנה שמצא מקדמונינו שכתוב בה וביקש מאתנו לקבל צוואתו ולכתוב ולחתום כו' דלא נכון לכתוב כן דבזה בעינן יפוי כח ואף אי נימא שבנוסח הנ"ל נמצא יפוי כח מ"מ משמעות הש"ע והסמ"ע דאם כתבו לאח"מ לא מהני יפוי כח רק דוקא בכתבו מחיים וא"כ איך כתבו בסוף וכך מת כמר פלו' מתוך אותה חולי כו' כמ"ש בנוסח הנ"ל עש"ב. וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קלח שכ' דבמ"כ של בעל נ"ש דחה לקמאי בגילא דחיטתא דלע"ד ע"כ לא הצריכו יפוי כח אלא באומר כתבו ותנו לפ' או תנו וכתבו לפ' אבל אם אמר שמעו דברי וכתבו וחתמו ולא הזכיר שיכתבו לפ' כוונתו שיכתבו לעצמם לזכרון דברים ואין כאן קנין ושטר כלל כו' ומיישב בזה דברי הטור שלא יהיו דבריו סותרין ממ"ש בסעי' ל' למ"ש בסעי' ל"ה ע"ש. ויש לעיין ממ"ש היא ז"ל בעצמו בסי' קכ"א שהבאתי לעיל סי"ח סק"ז דלכאורה לפ"ז בחנם פסל שם השטר ההוא דהא גם שם לא נזכר לפלוני וצ"ע:
י סָעִיף כה וכן מי שכתב. עבה"ט בשם ש"ך וע' בתשו' ושב הכהן סי' ח' שכ' דכל דברי הש"ך תמוהים בענין זה עש"ב:
יא סָעִיף כה ובמתנת בריא. עבה"ט וע" בתשו' רע"א סי' קמו שכ' דהכא מיירי דוקא במסרו ביד שליש אבל בשטר קנין שנמצא ברשות נותן וליכא עדי קנין לפנינו שהקנה לו סתם אינו כלום וה"ה בשטר הקדש שנמצא ברשותו וכן פסק להדיא בתשו' מבי"ט ח"ג סי' צט בנמצא כתב אצלו שהקדיש כו"כ אין מוציאין מיורשים. ומה דאי' בא"ח סי' קנג סעי' יט יש מי שאומר דאם נמצא אחר מיתת אדם כו' י"ל דהתם בכתב עצמו דל"ש כ"כ לו' ספרא אתרמי לי' אבל לא בנכתב מאיש אחר ואם היה הנותן שכ"מ י"ל דאף בכ"י עצמו חושש אולי יחלוש כחו ולא יהיה יכול לאמן ידו במכתב כו' ע"ש עוד. ועיין בתשובת ושב הכהן סי' ח' מענין זה באריכות:
יב סָעִיף כו כאן נמצאו וכאן היו. עבה"ט ועי' לעיל סי' סמ"ך בבה"ט ס"ק י"ט ועמ"ש שם. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ג שנשאל אודות ראובן שכתב לבנו חצרון שטר מתנה בנאמנות סתם שנותן לו חצי ביתו במתנה מהיום ולאחר מותו וכל הספרים שיש לו מעתה ומעכשיו ועתה מת ראובן ויש ביד בנו חנוך ספרים הרבה של אביו ועדי ראיה ליכא וטוען חצרון שהספרים הללו שביד אחיו חנוך הם היו ביד אביהם בעת שנתן לו המתנה ונמצאו אותן הספרים הם שלו כפי השטר המתנה וחנוך השיב אולי אביהם כבר נתן ליד חצרון אחר המתנה כל הספרים שהיו בידו אז ואלו הספרים קנה אח"כ מחצרון בעצמו או מאדם אחר ואולי הם ספרים אחרים לגמרי והשטר שנשאר ביד חצרון הוא בשביל חצי הבית הנכלל בו. וגם תובע חנוך לחצרון שאביו אמר לו שחצרון לקח הרבה ספרים ממנו שלא היו בכלל המתנה ותובע שיחזיר לו אלו הספרים. והשיב לכאורה יש לדון בזה ע"פ המבואר בסי' ר"ן סכ"ו הנותן סתם מטלטלים כו' אין בדבריהם כלום כו' והסמ"ע והש"ך שניהם הסכימו לפסק הש"ע עכ"פ במטלטלין וכשהיורש טוען שמא ולפ"ז כאן אם אנו אומרים שהספרים שהי' לי אז כבר נתנם לחצרון א"כ הוא נגד הסברא דכ"נ כאן היה לא מבעיא אם אנו אומרים שאלו הם ספרים אחרים אלא אפי' אם אנו אומרים שאותן הספרים עצמם הוא שחזר וקנה מ"מ אין זה כנכ"ה שכבר החזירה והוציאם מרשותו ושוב קנאם מחדש. ואמנם באמת ז"א דלא עדף זה מספרים שהיו ידועים בעדים שהם של חצרון ושבודאי בא ליד אביו בתורת שאלה וגם הם דברים העשוים להשאיל מ"מ כיון שאין עדי ראיה שראו עתה ביד היורש אנן טוענין שלקחו המנוח וכמבואר בש"ך ס"ס רצ"א (צ"ל רצ"ז) ושאני בנותן מהיום ולאחר מיתה ששם לא שייך חזקה שכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו שהיה ראוי להיות בידו כל ימי חייו וגם לא שייך טענת לקוח כל כך שמהיכי תיתי היה לו ליתנו להזוכה קודם זמנו וא"כ לא היה צריך לקנותו והוה כמו הלואה תוך זמנו שמוציאים מי היורשים אבל כאן האב היה נאמן לטעון לקוח במגו דהחזרתי וכן טענינן להיורשים והשטר שבידו אינו כלום חדא שאין זה שטר גמור ועוד שהרי האב היה נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו ועוד שהרי לא נתברר בשטר מה הם הספרים. ועל דבר שטוען חנוך שאביו א"ל שחצרון לקח הרבה ספרים שלא היו בכלל המתנה וכ' הרב השואל כיון שחנוך יש בידו ממעות ירושה והוא מוחזק יכול לישבע שכן אמר לו אביו וינכה לחצרון ממה שבידו כפי ערך שישבע שאמר לו אביו שלקח שלא כדין דבר זה ליתא כיון שחנוך עצמו אינו יודע האמת רק שכך א"ל אביו אפי' היה לו שני עדים שאביו אמר כך אין תפיסתו מועיל על טענת אביו ואין אדם יכול לישבע כ"א על מה שברור לו בעצמו ואפילו לדעת הראב"ד שהוא הי"א בסי' ע"ה סכ"א באמר לו אבא מקרי טענת ברי להשביע שבועת התורה אם הלוה מוב"מ מ"מ לא מקרי טענת ברי לענין שאם הבן תפס שלא בעדים שישבע הוא על מה שבידו כו' ולכן בנ"ד ישבע חצרון שלא לקח מספרים של אביו כ"א מה שנתן לו במתנה וחנוך יחזיר לו חלקו ירושה ממה שבידו עכ"ד עיין שם:
א סָעִיף א מתנת כו' שדברי כו'. עבה"ג ועוד שם קע"ה א' ובספ"ק דגטין:
ב סָעִיף א ואין כו'. כמ"ש נכסי לך ואחריך כו' וחד טעמא להו שלא תטרף דעתו:
ג סָעִיף א ואם לא כו'. כמש"ש קכו ב' קנו א' המחלק נכסיו על פיו דוקא ושם קמ"ח ב' יטול יזכה כו' דוקא הני לישני לשון ירושה או מתנה ואע"ג דניחא ליה במעשיו לאו כלום כמ"ש קנב מתנת ש"מ שכ' בה קנין כו' ששלח ר"א כו' ושם קמז ב' ש"מ שאמר ידור כו' ושם קל"ה ונמצאת דייתיקי כו' ופ"ט דב"ק דר' אבא הוה מסיק כו' והתקבלתי דר"א לאו כלום כו':
ד סָעִיף א וי"א כו'. דעשיית האפוטרופוס הוה כמו צוואתו ודבריו קיימין וכמ"ש בגטין נב א' או שמינה להן כו' ודמינהו כו' ל"ק כאן כו' אלמא דבריו קיימין אפילו באיסור טבל שהיא במיתה כ"ש בממון הקל ואפי' גילוי דעתו אזלינן בתריה כמ"ש בכתובות ס"ח רי"א אם השיא כו' לפרנסה שמין כו' ע"ש במרדכי:
ה סָעִיף ב ממילא. ממ"ש קנג ההוא מתנתא כו' ואם בחזרה אפי' מת וקברו כו' הרי חזר וקי"ל שם קנא א' כל שעמד כו' ובגטין ע"ב ע"ג אר"ה גטו כמתנתו כו' ובגט תני' במתני' שם אינו גט ושם אר"א ש"מ שניתק כו' ואי בחזרה אפי' באותו חולי עצמו חוזר ומתני' דב"ב קמו ע"ב לא שייר כו' אין מתנתו קיימת מ' ממילא ועתוס' שם קנג א' ד"ה ולא כו' ובגטין שם ד"ה אר"ה כו':
ו סָעִיף ב ואפי' התנה כו'. עסמ"ע וראיה ממ"ש קנ"א אחתיה כו' ולא התנה עמה כה"ג:
ז סָעִיף ב אא"כ כו'. כ"כ ריב"ש כיון שדעתו להקנות לעולם הוי כמתנת בריא ודבריו צ"ע דאכתי אומדין דעתו וכמ"ש בעובדא הנ"ל:
ח סָעִיף ב אע"פ שהלך כו'. דהלך בשוק תנן וכ"כ אם יקום והתהלך בחוץ:
ט סָעִיף ב (ליקוט) ואם הלך בשוק בלא כו'. זהו הדין דר"ה בגטין שם ועתוס' שם ד"ה אר"ה כו' אור"ת כו' ורבה ורבא ל"פ עליה אלא בגט כמש"ש גזירה כו' ואמר ר"ה כמתנתו אלמא דבמתנתו הדין ברור דחוזר כה"ג:
י סָעִיף ג ואפי' יעמוד כו'. עתוס' שם ד"ה ש"מ כו' א"כ במתנת בריא כו':
יא סָעִיף ג ואפי' אם כו'. כשיטת הרא"ש ושיטתו בתקפו כהן דמוציאין מידו וע"ש בריב"ש:
יב סָעִיף ג ודלא כו'. שס"ל דאפי' בלא תפיסה א"י לחזור:
יג סָעִיף ג וכן דין כו'. כמש"ש כל שעמד חוזר כו':
יד סָעִיף ג אם מקצתם כו'. ממש"ש מכר כל נכסיו כו':
טו סָעִיף ד ול"ד כו'. כמש"ש ה"ה כמתנת בריא:
טז סָעִיף ד אבל מתנת כו'. כמש"ש קנב ב' כתב וזיכה כו' ועתוס' שם ד"ה כתב כו' ע"כ כו':
יז סָעִיף ד לפיכך כו'. מתני' שם:
יח סָעִיף ד וכמה כו'. עבה"ג ור"ל מדכללינהו יחד ובכולם אפי' כ"ש:
יט סָעִיף ד בין כו'. שם:
כ סָעִיף ד וי"א כו'. כמש"ש קמט ב' ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו ור"ז שיבח דבריהם ורב יוסף לא חלק עליהם רק תמה על ר"ז ששיבח ואביי הקשה ע"ד וכשם שביטלו דבריו לענין קרקע כך לענין שיעור:
כא סָעִיף ה וי"א דוקא כו'. מירושלמי דפיאה הביאו הרא"ש:
כב סָעִיף ו צוואת כו'. דדוקא בנשתתק חיישינן כמש"ש:
כג סָעִיף ו גוסס כו'. כמ"ש בריש מס' שמחות הגוסס ה"ה כחי לכ"ד לעולם כו' נוחל ומנחיל ובערכין ו' ב' מתני' רי"א נודר כו' ובגטין כח א' אבל גוסס שרוב כו' הא בלא"ה מעשיו קיימין ושם ע' ב' שחט בו כו' ותניא ראוהו כו' ואין לך גוסס גדול מזה וערשב"ם בב"ב קכז ב' בנכסים כו' א"י לדבר כו':
כד סָעִיף ח המפרש כו'. ממ"ש בגטין שם ומה גטו כו' ושם ס"ה ב' בראשונה כו' ואיפסק בס"ד דחולין כר"ש שזורי ודלא כרא"ש שכ' דוקא במסוכן ויוצא בקולר וראיה דאם כדבריהם מה אתא ר"ה לאשמעינן הא אמרינן בב"ב קמז א' מנין כו' מאחיתופל ואחיתופל כיוצא בקולר ומסוכן: (ליקוט) המפרש כו'. עתוס' דגטין סו ד"ה כדי. וא"ת כו' ואוריב"ם כו' (ע"כ):
כה סָעִיף ט בד"א כו'. כפול לעיל ס"ז ושם העתיק ל' הטור וכאן ל' הרמב"ם ובשביל דברים שנתחדש כאן ואם כו' וכן כו':
כו סָעִיף ט וכן כו'. דיכול להקנות במתנת בריא כמו שייר מקצת:
כז סָעִיף ט וי"א כו'. ר"ל אפי' רק נמצא כתוב כן וכמש"ו ולא אמרינן כו'. סמ"ע:
כח סָעִיף י שהם אלו. עבה"ג וכ"כ בפר"ח והביאו הרשב"ם:
כט סָעִיף יא והאחרון הוא כו'. מבואר בסוגיא שם:
ל סָעִיף יג בין במקצת. קמ"ח ב':
לא סָעִיף יג בין לעצמו כו'. קנ"א א':
לב סָעִיף יג וע"ל ס"ד כו'. וכ"כ בסי' קכ"ה ס"ט:
לג סָעִיף יד מיהו אם כו'. כמש"ל ס"ט וכן אם כו':
לד סָעִיף טו ואם כ' כו'. ז"ל הר"ן שם וא"ת למה אינו חוזר בעבד כיון דאומדן דעתא הוא דש"מ אם עמד חוזר י"ל כיון שיודע שאסור להוציא קול בן חורין על העבדים גמיר ויהיב מסתמא ומיהו אם כ' בפירוש כו' כיון שהתנה בפירוש דל"ל גמיר ויהיב:
לה סָעִיף טז ראובן כו'. עתוס' קל"ה ב' ומיירי כו' דמסתמא כו':
לו סָעִיף טז אין כו'. כי לא זיכה להם כלים אלא התנאי היה עם האשה שלא תטול רק שליש:
לז סָעִיף יז ואפי' כו' ומסר כו'. לפי' רשב"ם אבל לפי' תוס' שם ד"ה וכתב כו' והרא"ש דאפי' גם זיכה המתנה לו ע"י אחר עד דאיכא ד' דברים קנה וכתב ומסר וזיכה וע' טור סכ"א וסכ"ד:
לח סָעִיף יז וכן אם כו'. עתוס' דכתובות נה ב' סד"ה מתנת. וי"ל דכל כו' וע"ל סי' ס"א ס"ה:
לט סָעִיף יז ויש מי כו'. כיון דא"צ וקנה כמו בש"מ:
מ סָעִיף יז וי"א דאם כו'. כיון דלעיולי ליה אתי וכה"ג מחלק בקדושין נט ב' צריכא כו':
מא סָעִיף יז הקנה כו'. ר"ל כיון דל"צ אגב בש"מ ואמר דעתיה לאקנויי לאלתר אג"ק ואין נקנה לאלתר כיון שאין הקרקע עתה שלו:
מב סָעִיף יז ואם כו'. כמו בקנין:
מג סָעִיף יז ש"מ שצוה כו'. דבזה ל"ש שמא לא גמר להקנות דא"צ קנין:
מד סָעִיף יז וכן אם כו'. כמש"ל ס"ט וכן אם כו':
מה סָעִיף יח ואם לא כו'. דהא לא קני עד שיגיע השטר לידו. ועד"ה קצא ועתוס' קנא ב' ד"ה תנו אור"י כו':
מו סָעִיף יט הא דאמרי' כו'. כיון שאינו שטר קנין ל"ש לא גמר להקנות כו':
מז סָעִיף יט וכן אם כו'. ג"כ מה"ט:
מח סָעִיף כ אם כו'. דבר"פ אע"פ אמרינן דרב דפליג אזיל בתר אומדנא ואנן קי"ל דאזלינן כמ"ש קמ"ו ב' אלא כיון דאמר מילתא דל"צ חיישינן ולכך תלינן במה שיכול ועב"ח שתמה עליו:
מט סָעִיף כא הא דאמרינן כו'. כנ"ל סי"ט והוכיחו ממ"ש דייתקאות ולא אוקמוה בייפוי כח דיקא:
נ סָעִיף כא וכבר נתבאר כו'. עסמ"ע:
נא סָעִיף כא וצוואה כו'. דקנין אפי' בע"פ מגרע וערשב"ם קנב א' ד"ה שכתב כו':
נב סָעִיף כא ובמקום כו'. כנ"ל:
נג סָעִיף כא מי כו' כי כו'. וזכר לדבר קח נא את בנך ואמרו אין נא אלא בקשה שאמר עמוד לי בזה כו' אע"ג דמצוה היתה כמ"ש תנא מאברהם יליף כו'. שם:
נד סָעִיף כב יש כו'. ערשב"ם קל"ה ב' ד"ה שמא כו':
נה סָעִיף כב ויש כו'. ג"כ משם ממ"ש אף כתובו וחתומו והבו והבו ליה מיותר אלא דוקא בכה"ג צריך ייפוי כח:
נו סָעִיף כג ויש מי כו'. כמ"ש ספ"ק דגטין:
נז סָעִיף כג וי"א כו'. עסי' רנב ס"ב:
נח סָעִיף כד בריא כו'. ומ"מ צריך לאמלוכי ביה כמ"ש בר"פ אע"פ:
נט סָעִיף כד אבל כו'. כמ"ש בס' שקדם ומשם מוכח דמחיים כותבין וכותבין:
ס סָעִיף כד אא"כ. עבה"ג:
סא סָעִיף כה וקנו כו' שאני כו'. דלא כהרשב"ם שם וז"ש וכן מי כו' ועבה"ג כ' ה"ה כו' אע"ג כו'. וליתא ועמ"ש בסי' ס"ה סי"ד:
סב סָעִיף כו כאן כו'. כמ"ש בפ' המדיר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.