א הַנּוֹתֵן מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מְרַע, וְכָתַב בָּהּ: בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת, אוֹ מֵחַיִּים וּבַמָּוֶת, בֵּין בַּכֹּל בֵּין בְּמִקְצַת, הוֹאִיל וְכָתוּב בָּהּ: וּבַמָּוֶת, הֲרֵי זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁזֶּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ: וּבַמָּוֶת, שֶׁלֹּא יִקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בָּהּ מֵחַיִּים, סִימָן לְיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁיִּחְיֶה מֵחֹלִי זֶה. אֲבָל בָּרִיא שֶׁנָּתַן מַתָּנָה, וְכָתַב בַּשְּׁטָר: מֵחַיִּים וּבַמָּוֶת, הֲרֵי זֶה מַתָּנָה גְמוּרָה מֵחַיִּים, וְזֶה שֶׁכָּתַב בָּהּ: וּבַמָּוֶת, כְּמִי שֶׁאוֹמֵר מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, וּכְמוֹ נוֹיֵי הַשְּׁטָר הוּא זֶה.
ב מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹלִי הַזֶּה שֶׁצִּוָּה בּוֹ מֵת, וְאֵין הָעֵדִים מְצוּיִים לִשְׁאֹל לָהֶם, הַגָּה: וִיכוֹלִין הָעֵדִים לִסְמֹךְ עַל עַצְמוֹ אוֹ עַל מְשַׁמְּשָׁיו הָאוֹמְרִים שֶׁהִכְבִּיד עָלָיו הַחֹלִי וְנִפְטַר, (שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ) יְכוֹלִים הָעֵדִים לְהָעִיד כָּךְ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף), אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי זֶה הַמְצַוֶּה מֵת הֲרֵי הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה, שֶׁאֵין מִיתָתוֹ רְאָיָה, שֶׁמָּא מֵחֹלִי שֶׁנָּתַן בּוֹ הַמַּתָּנָה נִתְרַפֵּא, וְאַחַר כָּךְ חָלָה חֹלִי אַחֵר וָמֵת, לְפִיכָךְ, הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹלִי הַזֶּה שֶׁנָּתַן בּוֹ מַתָּנָה זוֹ מֵת. הַגָּה: וְאִם תָּפַס הַמְקַבֵּל לַמִּטַלְטְלִין, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: שֶׁלִּי הֵן, נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁמֵּחֹלִי הָרִאשׁוֹן נִפְטַר. וְכֵן הַדִּין אִם עָמַד הַחוֹלֶה וְרוֹצֶה לַחֲזֹר בְּמַתְּנָתוֹ, וְאוֹמֵר שֶׁמַּתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הָיָה, וְהַמְקַבֵּל אוֹמֵר שֶׁבָּרִיא הָיָה וְלֹא יוּכַל לַחֲזֹר, עַל הַמְקַבֵּל לְהָבִיא רְאָיָה (טוּר). וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא פְלֻגְתָּא דְרַבְּוָתָא אִם זָכָה הַמְקַבֵּל, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ד וּמַהֲרַ"ם פַּדּוֹוָאה סִימָן צ"ב).
א סָעִיף א בחיים ובמות כו' ואם אמר במות ואח"כ בחיים ס"ל למהריב"ל בתשובה סי' ס"ד ח"א דהוי כמו בחיים ובמות ובתשובת רא"ן ששון חוכך בזה ע"ש סי' מ"ב ודוק עיין בתשובת ן' לב ס"ב סי' ל"ו וס"ד דף ע"א ובתשובת מ"ע סי' ק"ה ובמהרשד"ם סי' שי"ו ושל"ז:
ב סָעִיף א בין בכל כו'. ע' בסמ"ע ס"ק א' עד דיש לו דין מצוה מחמת מיתה הואיל והזכיר מיתה כו' והרב המגיד לא פירש כן ע"ש ובתשובת מהריב"ל בן ששון ספר מ"ב האריכו לפלפל בזה ודעת מהריב"ל דהוי כמצוה מחמת מיתה וע"ש:
ג סָעִיף א אבל בריא כו' וכתוב בשטר מחיים ובמות ונ"ל דה"ה אי כתב בחיים ובמות בבי"ת עכ"ל סמ"ע וזה פשוט דהא ע"כ לא פליג רב אשמואל אלא בש"מ אבל בבריא מודה לשמואל דאפי' בחיים מהני כמו לשמואל בש"מ וק"ל:
ד סָעִיף א הרי זה מתנה כו' ע' בתשובת רמ"א סי' צ"ה שאלה ה':
ה סָעִיף ב מתנת ש"מ כו' עיין בתשובת רא"ן ששון סי' קס"ה:
ו סָעִיף ב ואם תפס המקבל כו' וה"ה כשעמד הש"מ והש"מ אומר נתתי לך כשהייתי ש"מ והריני חוזר בי ומקבל מתנה אומר בריא על המקבל להביא ראיה ואם היו המטלטלים ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע היסת שברי' הי' עכ"ל רמב"ם בפ"ט מהל' זכיה והה"מ כתב וז"ל ונראה דאפי' ליכא מגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר הנותן להיות מוציא מחבירו עליו הראיה אחר שהמטלטלים ביד מקבל זה החלק צ"ע עכ"ל ולפע"ד אין כאן צ"ע וכן כ' בכ"מ שם שהדבר פשוט כהרמב"ם וכן דעת הטור והר"ב כאן דהא כי היכא דבעלמא אם יש עדים וראה א"י לומר נתת לי במתנה ה"ה הכא כיון דאין עדים יודעין אם קנה במתנה וקי"ל דמתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה וכדלקמן בר"ס שאחר זה א"כ אם הי' מתנת ש"מ הרי היא מעולם לא יצאת מרשות הנותן וא"כ זה המקבל צריך לברר שיצאת מרשותו דאל"כ בעלמא נמי נימא יהא נאמן שלקח או נתן לו במתנה א"ו כיון דאיכא עדים וראה ברשותא דקמא קאי וה"ה הכא וזה ברור ול"ד למ"ש לעיל סי' ע"ב סכ"ג ס"ק ק"ט באם יש עדים שבמשכון בא לידו ואינו יודעים בכמה שהמלוה נאמן דהתם ניתן לידו בתורת משכון והלכך כל מה שאומר שהוא ממושכן הוא נאמן משא"כ הכא ודוק:
א סָעִיף א בין בכל בין במקצת. פי' ואפי' קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפ"ה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה הואיל והזכיר מיתה וכ"כ הטור בהדיא והרמב"ם והמחבר לא נקטי זה בלשונם דכבר נתבאר מדבריהן דבמתנה מחמת מיתה אין נ"מ בקנין בשום דבר והטור כתבוה ללמדינו דל"ת שיש לו דין מתנו' בריא בקנין ואף אם לא ימות לא יוכל לחזור קמ"ל ומיירי דיש להקנין יפוי כח ועפ"ר:
ב סָעִיף א ה"ז מתנת שכ"מ. פי' שאם עמד חוזר בו ואם לא עמד יכול לחזור מזה ולתנו לאחר וכמ"ש בסי' שלפני זה:
ג סָעִיף א ליישב את דעתו שיחי' רשב"ם פי' לפי שהזכיר מיתתו לא רצה לפתוח פיו לשטן וכאלו אמר ה' יצילנו ממות זה כי אחיה:
ד סָעִיף א אבל בריא כו' וכתוב בשטר מחיים ובמות נ"ל דה"ה אי כתב בחיים ובמות "בבי"ת וכ"כ בפרישה ע"ש:
ה סָעִיף א ה"ז מתנה כו'. פי' כשהי' בקנין בין בכולו בין במקצת דאין מתנת בריא בלא קנין ודוקא בזה שאמר בחיים ובמות הוא דהוה מתנה גמורה מהיום אבל אם אמר מחיים ולאחר מיתה הרי גילה דעתו דלא יהי' מתנה גמורה כ"א לאחר מיתה לענין הפירות אבל הגוף קונה מהיום ואם כ' לו מחיים אם לא אחזור עד לאחר מיתה הרשות בידו לחזור בו עד אחר מותו אף שקנה מידו והי' ברי' וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס רנ"ז ע"ש:
ו סָעִיף ב שאין כתוב בה שמתוך החולי כו'. ל' הטור והיורש אמר שנתרפא קודם שמת ונתבטלה המתנה (מיד ממילא אף שחזר אח"כ ונפל למשכב ומת וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס שלפני זה) והמקבל אמר שלא נתרפא והיא קיימת עכ"ל הטור והמחבר קיצר ולא כ' זה משום דאף דאין היורשין טוענין כן אנן טענינן להו והטור כתבו לרבותא לדעת הרשב"ם שכ' שם דס"ל דאפי' טענו אינהו אפ"ה אמרינן דקברו מוכיח עליו ועל היורשים להביא ראיה ע"ש:
ז סָעִיף ב לסמוך כו'. "עד ונפטר שמתוך כך יכולים העדים כצ"ל וז"ל נ"י בדף רל"ו שיכולים עדים לסמוך בזה ע"פ נשים ועבדים המשמשים אותו וא"צ לעמוד עמו אלא כיון ששואלים לבני ביתו ובני אדם הרגילים אצלו והם אומרים הכביד פלוני ומת מתוך כך הרי יכולין להעיד עליו שנפטר מתוך חליו עכ"ל והאריך שם עוד בענין זה ע"ש ולא נזכר שם סמיכה ע"פ עצמו ומור"ם נמשך אחר לשון ב"י שכ"כ בשם נ"י ועפ"ז יתפרשו דברי מור"ם דמ"ש להעיד כך אינו ר"ל שיעידו בב"ד שכך שמעו מפי עצמו או ממשמשיו אלא ר"ל יכולין להעיד כך שנפטר מתוך החולי הראשון וכאלו ראהו וידעוהו הן עצמן וק"ל:
ח סָעִיף ב אע"פ שהרי זה המצוה מת. פי' והל"ל כיון שמת לפנינו ולא ידעינן משום בריאותו יעמדו על חזקתו שודאי לא נתרפא ביני ביני וק"ל:
ט סָעִיף ב עד שיביא ראיה כו'. ואם אינו מביא ראייה הנכסים בחזקת היורשי' בלי שבועה אף שהמקבל טוען ברי ואף שהטור כתב בדין שהביא מור"ם אחר זה שאם עמד החולה ורוצה לחזור במתנתו כו' דג"כ על המקבל להביא ראיה ומסיק וכ' ז"ל ואם לא מצא ראיה ישבע הנותן היסת ונפטר ה"מ כשנותן בעצמו חי אבל ביורשים קי"ל דאין היורשים נשבעים היסת כ"א לגבות ולא כדי לפטור וכמ"ש הטור בסי' ס"ט סי"ד ובסי' ע"ה סי"ט ע"ש:
י סָעִיף ב והמקבל אומר שבריא הי'. ומיירי שמפורש בהשטר שהי' בקנין ואינו מפורש בהשטר כדקציר ורמי בערסיה נתן פלוני לפלוני כו' וכ"כ בטור והנותן טוען שמתנת שכ"מ בכולה הי' ורוצה לחזור בו ואפי' נכתב הקנין ביפוי כח כדרך הקנינים שעושין בש"מ בכולה אפ"ה מצי טוען המקבל שבריא הי' משום דגם בבריא כותבין לפעמים ביפוי כח וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ן סכ"ג ועפ"ר:
יא סָעִיף ב על המקבל להביא ראיה. ואם אין לו ראיה ישבע הנותן היסת וכ"כ הטור משא"כ ביורשין דבדין שלפני זה וכנ"ל ומ"ש מור"ם וכן הדין כו' היינו בעיקרא דדינא לענין הבאת ראיה וליטול הן שווין:
יב סָעִיף ב וכן בכל מקום שהוא פלוגתא דרבוותא. פי' כגון בדין זה דפליגי ביה בגמ' וכמ"ש בפרישה דאיכא מ"ד דכמו שהוא עתה בריא או חולי אמרי' שכך הי' מעיקרא וכ"כ רשב"ם הביאו הטור וכ"כ מור"ם לעיל ס"ס קל"ט ולקמן בסי' ר"מ סס"ח ובשני המקומות מבואר דאם שניהן מוחזקים או אין שום אחד מוחזק ואין שם חזקת מרא קמא חולקין והוא מת"ה:
א סָעִיף ב על המקבל להביא ראיה. ז"ל הרמב"ם ואם היו המטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לו' שלי הן ישבע היסת שבריא היה עכ"ל ע"ש פ"ט מזכי'. וכת' הרב המגיד ז"ל נראה דאפי' ליכא מגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו בא לידו חזר הנותן להיות מוציא מחבירו עליו הראיה אחר שהמטלטלין ביד המקבל וזה החלק צ"ע עכ"ל. ובש"ך כת' דאין כאן צ"ע וכ"כ בכסף משנה שם שהדבר פשוט כרמב"ם וכן דעת הטור והרב כאן דכי היכא דבעלמא אם יש עדים וראה אינו יכול לו' נתת לי במתנה ה"ה הכא כיון דאין העדים יודעין אם קנה במתנה וקי"ל דמתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה א"כ אם היה מתנת שכ"מ הרי מעולם לא יצאת מיד הנותן וא"כ זה המקבל צריך להביא ראיה דאל"כ בעלמא נמי נימא יהא נאמן שלקח או נתן לו במתנה אלא ודאי כיון דאית עדים וראה ברשותא דמרא קאי וה"ה הכא עכ"ל. אבל נראה דהרב המגיד מיירי שידוע שהנותן הוציא המתנה מתחת ידו למקבל וכמ"ש כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באה לידו ובזה קונה לאלתר אם ימות ואינו יכול לחזור וכמ"ש הטור וש"ע בסי' קנ"ה ואם כן כיון דכבר יצא מרשות הנותן אם יתקיים התנאי והוא שימות והשתא דמספקא לן אם נתן במתנת בריא ולא היה שום תנאי או שנתן במתנת שכ"מ והוי כמו תנאי אם ימות דאם עמד חוזר וכמ"ש בש"ע סי' קכ"ה דאין הנותן יכול לחזור בו כל זמן שלא עמד כיון שזיכה ומסר ליד מקבל או שלוחו אבל אם עמד חוזר. וע"ש בטור. וכיון דהיכא שהוציא הנותן המתנה מתחת ידו למקבל אין זה כמתנה שיכול לחזור בו אלא דהוי כמו תנאי אם ימות וא"כ יש כאן מתנה ודאי אלא שנסתפק אם יסתלק מחמת התנאי או לא הוי תנאי כלל אלא מתנת בריא ממש ובכה"ג מוקמינן המתנה ביד המקבל וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תתקע"ב הובא בב"י סי' כ"ט וסי' מ"ו על ראובן שהוציא שטר על שמעון שמכר לו כרם והלה טוען כי לא מכרו לו אלא על תנאי שאם יפרע לו ש' דינרין שהלוה לו לזמן פ' יחזיר לו השטר ויבטל המכר והביא עדים כדבריו ופסקו הברורים שאפי' עדי השטר העידו בפירוש שלא היה תנאי אוקי תרי להדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מאריה כו'. ואין דמיונם עולה יפה דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד לכרם זה שהחזיקו המוכר בכסף ובשטר אלא שהתנה לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן פ' שתתבטל המכירה וכיון שהחזיק זה כדין אלא שזה טען שיש לו להסתלק מחמת תנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטל ומביא עדים העמיד בחזקת שהוא מוחזק עכשיו וכו' ואע"פ שאין הקרקע נתפס וע"ש. ואם כן מכ"ש הכא במטלטלין היכא שידוע בעדים שמחמת מתנה באה לידו א"כ תו לא הוי כמו מתנת שכ"מ דאינו מתנה כלל עד אחר מיתה אבל זה שזיכה ומסר ליד המקבל הרי זו מתנת בריא ממש אלא שאם היה שכ"מ הוי כמו תנאי אם ימות וכיון דכדין ירד אלא שנסתפק בתנאי הרי זה בחזקת המקבל דהשתא בקרקע כה"ג מוקי בחזקת המקבל מכ"ש במטלטלין ואפי' ליכא מגו. מיהו זה דוקא שהגיע לידו מיד הנותן לשום מטלטלין דכל כה"ג הוי מתנת ברי' ממש אלא שהוא על תנאי אם ימות אבל אם נתן לו ע"י שטר וקנין ותפס אח"כ המקבל דכל כה"ג אם הי' שכ"מ אין בזה דין מתנת בריא כלל אלא מתנת שכ"מ ממש ויכול לחזור בו אפי' לא עמד וכיון דאנו מסופקים דשמא הי' שכ"מ א"כ לא יצא כלל מרשות הנותן והמקבל שלא כדין ירד כיון דשכ"מ אינו מהני אלא לאחר מיתה וכל כה"ג אין המקבל נאמן אלא במגו ומזה הוא דמיירי הרמב"ם וכן הטור והרמ"א בכה"ג שבא אח"כ ליד המקבל אבל הרב המגיד בחלקו מיירי שידוע בעדים שבא לידו מחמת מתנה זו היינו שמסרו לו לשום מתנה דכל כה"ג אינו מתנת שכ"מ אלא מתנה בתנאי וכיון שנסתפק אם היה תנאי ויש לו להסתפק כשעמד או לא הרי זה בחזקת המקבל ודו"ק:
א סָעִיף ב ואם תפס המקבל. עש"ך ס"ק י' שהשיג על הרב המגיד ויפה כתב בקצה"ח כי בשלמא בספק אם היה בריא או שכ"מ ולא מסר לידו שהספק הוא אם יצא כלל מרשות הנותן כי מתנת שכ"מ אינו חל כלל עד לאחר מיתה ולכך מחזיקין אותו בחזקת נותן אבל הכא מיירי שמסר המתנה להמקבל בחייו שמבואר בסי' קכ"ה דא"י לחזור בחליו דהוי רק כתנאי אם ימות ומבואר בתשו' רשב"א סי' תתקע"ב הובא בב"י סי' ך"ט וסי' מ"ו בתרי ותרי על התנאי שמכירתו קיים וה"נ כספק בתנאי דמי ע"ש וקיימתיה מסברא דנפשאי ועוד דבזה הוי כתפס ברשות דמהני תפיסה והא דבספק בריא ס' שכ"מ הנכסים בחזקת יורשין וכן בסי' ר"ן סעיף י' בסמ"ע ס"ק כ"ח שאין שומעין להם לגרוע חלק המקבלים אף שהספק הוא אם הוא מתנת שכ"מ ולא יצא מרשות הנותן כלל אלא דלא מקלקלין קנין ברור הנעשה לפנינו מחמת איזה ספק נראה דשם טעמא אחרינא כיון דמוחזק לן ואין יודעין אם יש יותר לא חיישינן כלל למנה קבור רק כשהוא מתנה בקנין אמרינן שיש לו עוד נכסים הוא מטעם כיון שיש קצת הוכחה מדקנו מידו נראה שיש לו יותר דאל"כ למה הוצרך להקנות בקנין כמ"ש הרשב"א הובא במשנה למלך:
א סָעִיף א בחיים. ואם אמר במות ואח"כ בחיים ס"ל למהריב"ל בתשובה ח"א סי' ס"ד דהוי כמו בחיי' ובמות ובתשובת מהר"א ששון חוכך בזה ע"ש סי' מ"ב ודוק ועיין בתשובת ן' לב ס"ב סי' ל"ו וס"ד דף ע"א ובתשובת מ"ע סי' ק"ה ובמהרשד"ם סי' שט"ז ושל"ז. ש"ך:
ב סָעִיף א במקצת. פירושו אפילו קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפ"ה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהריב"ל ומהר"א ששון שם שהאריכו לפלפל בזה ודעת מהריב"ל דהוי כמצוה מחמת מיתה ע"ש שם:
ג סָעִיף א גמורה. עיין בתשובת רמ"א סי' צ"ה שאלה ה':
ד סָעִיף ב לשאול. לשון הטור והיורש אמר שנתרפא קודם שמת ונתבטלה המתנה והמקבל אמר שלא נתרפא והיא קיימת עכ"ל והמחבר קיצר ולא כתב זה משום דאף אם אין היורשים טוענין כן אנן טענינן להו והטור כתבו לרבותא לדעת הרשב"ם דס"ל דאפילו טענו אינהו אפ"ה אמרינן דקברו מוכיח עליו ועל היורשים להבי' ראיה ע"ש עכ"ל הסמ"ע עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קס"ה:
ה סָעִיף ב ראיה. ואם אינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים בלי שבועה אע"פ שהמקבל טוען ברי ואף שהטור כתב בדין שהבי' הרמ"א בהג"ה שאם עמד החולה ורוצה לחזור כו' דג"כ על המקבל להבי' ראיה דאם לא מצא ראיה ישבע הנותן היסת ונפטר ה"מ כשהנותן בעצמו חי אבל היורשים קי"ל דאין נשבעין היסת כי אם לגבות ולא לפטור וכמ"ש הטור בסי' ס"ט סי"ד ובסי' ע"ה סי"ט ע"ש סמ"ע:
ו סָעִיף ב תפס. ה"ה כשעמד השכ"מ ואומר נתתי לך כשהייתי שכ"מ והריני חוזר בי והמקבל אומר בריא היית על המקבל להבי' ראיה ואם היו המטלטלים ביד המקבל מתוך שי"ל שלי הן ישבע היסת שבריא היה כ"כ הרמב"ם פ"ט מהלכות זכייה והה"מ כתב וז"ל ונראה דאפילו ליכא מגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר הנותן להיות המע"ה אחר שמטלטלין ביד המקבל וזה החילוק צ"ע עכ"ל ולפע"ד אין כאן צ"ע וכ"כ בכ"מ שם שהדבר פשוט כהרמב"ם וכן דעת הטור והרמ"א כאן דהא כי היכא דבעלמא אם יש עדים וראה א"י לומר נתת לי במתנה ה"ה הכא כיון דאין העדים יודעין אם קנה במתנה וקי"ל דמתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה א"כ אם היה מתנת שכ"מ הרי מעולם לא יצאת מרשות הנותן וא"כ זה המקבל צריך לברר שיצאת מרשותו דאל"כ בעלמ' נמי נימא דיהא נאמן שלקח או נתן לו במתנה אלא ודאי כיון דאיכא עדים וראה ברשותא דקמא קאי וה"ה הכא וזה ברור ול"ד למ"ש בסי' ע"ב ס"ק ק"ט דאם יש עדים שבמשכון בא לידו ואינם יודעין בכמה שהמלוה נאמן התם ניתן לידו בתורת משכון והלכך כל מה שאומר שהוא ממושכן נאמן משא"כ הכא ודוק. ש"ך:
ז סָעִיף ב שבריא. ומיירי שמפורש בשטר שהי' בקנין ואינו מפורש כדקציר ורמי בערסיה נתן פלוני לפ' כו' וכ"כ הטור. והנותן טוען שמתנת שכ"מ בכולה היה ורוצה לחזור בו ואפילו אם נכתב הקנין ביפוי כח כדרך הקנינים שעושין בשכ"מ בכולה אפ"ה מצי המקבל לטעון שבריא היה דגם בבריא כותבין לפעמים ביפוי כח וכמ"ש הט"ו בסי' ר"נ סכ"ג ע"ש. סמ"ע:
ח סָעִיף ב פלוגתא. פירוש כגון בדין זה דפליגי ביה בש"ס ואיכא מ"ד דכמו שהוא עתה בריא או חולה אמרינן שכך היה מעיקר' כ"כ הרשב"ם הביאו הטור וכ"כ הרמ"א לעיל סי' קל"ט ולקמן סי' רנ"ו סס"א ובשני המקומות מבואר דאם שניהן מוחזקין או אין שום אחד מוחזק ואין שם חזקת מרא קמא חולקין והוא מת"ה. שם:
א סָעִיף א בין כו'. ערשב"ם ד"ה ההיא וד"ה רב:
ב סָעִיף א אבל כו'. ע"ש ד"ה דהוה כו':
ג סָעִיף ב מתנה כו'. דלא כרבא דשמעתיה אזלא כר"ן ור"ה ורבה ס"ל ראיה בעדים ומסתבר טעמייהו וה"ל ר"מ כר"ן ורבנן כר"י וה' כרבנן. רי"ף:
ד סָעִיף ב ואם תפס כו'. כמש"ש א"ל אביי כו' אוקי ממונא כו':
ה סָעִיף ב וכן כו'. מתני' וברייתא שם:
ו סָעִיף ב וכן כו'. כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.