א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה; אִם הֻחְלְקָה, פָּטוּר, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל דַּעַת הַבְּעָלִים. וְאִם הוּחֲמָה, חַיָּב.
ב שָׂכְרָהּ לְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר; אִם הֻחְלְקָה, חַיָּב, שֶׁהַחֲלָקוּת יוֹתֵר בָּהָר מִבַּבִּקְעָה. וְאִם הוּחַמָּה, פָּטוּר, שֶׁבַּבִּקְעָה חֲמִימוּת יוֹתֵר מִבָּהָר, מִפְּנֵי הָרוּחַ שֶׁמְּנַשֶּׁבֶת בְּרֹאשׁ הֶהָרִים. וְאִם הוּחַמָּה מֵחֲמַת הַמַּעֲלֶה, חַיָּב; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: שִׁנָּה מֵהָר לְבִקְעָה וּמִבִּקְעָה לְהָר וְנִתְיַגְּעָה וָמֵתָה, חַיָּב. וְכֵן אִם שָׂכְרָהּ לְהוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם אֶחָד, וְהוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם אַחֵר, וַאֲוִיר הַדֶּרֶךְ מְשֻׁנֶה מִבְּמָקוֹם אַחֵר, חַיָּב; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (טוּר).
ג הִשְׂכִּיר בְּהֶמְתּוֹ לֵילֵךְ בָּהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּלְהַחֲזִירָהּ לְמָחָר, וְהָלַךְ הַשּׂוֹכֵר עָלֶיהָ לַמָּקוֹם הַהוּא וְהֶחֱזִירָהּ בּוֹ בַיּוֹם, וְנִתְרָעֵם הַמַּשְׂכִּיר לְזִקְנֵי הָעִיר עַל אֲשֶׁר הוֹלִיכָהּ וְהֵבִיאָהּ בְּיוֹם אֶחָד, וְאָמְרוּ לַמַּשְׂכִּיר לְקַבְּלָהּ וּלְהִשְׁתַּדֵּל בִּרְפוּאָתָהּ, וְכֵן עָשָׂה, וּמֵתָה לְסוֹף ח' יָמִים, חַיָּב הַשּׂוֹכֵר כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁע בָּהּ. הַגָּה: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְנַעֲשָׂה פִּסֵּח בַּדֶּרֶךְ, וְלֹא חָשׁ לְכָךְ וְהִנִּיחַ עָלָיו מַשּׂוֹי וְנִתְקַלְקֵל, הָוֵי פְשִׁיעָה, דְּלָא הֲוָה לֵהּ לְהַנִּיחַ עָלָיו מַשּׂוֹי. אֲבָל אִם הָיָה נָחוּץ לְדַרְכּוֹ וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לִשְׂכֹּר חֲמוֹר אַחֵר, לָא הָוֵי פְּשִׁיעָה, וּפָטוּר (הָרֹא"שׁ כְּלָל צ"ב סִימָן ג').
ד הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה לַחֲרֹשׁ בָּהָר, וְחָרַשׁ בְּבִקְעָה וְנִשְׁבַּר הַקַּנְקָן, וְהוּא הַכְּלִי שֶׁחוֹרֵשׁ בּוֹ, הֲרֵי הַשּׂוֹכֵר פָּטוּר, וְדִין בַּעַל הַפָּרָה עִם הָאֻמָּנִין שֶׁחָרְשׁוּ. וְכֵן אִם לֹא שִׁנָּה עַל דַּעַת הַבְּעָלִים, וְנִשְׁבַּר הַקַּנְקָן, דִּין בַּעַל הַפָּרָה עִם הָאֻמָּנִים. שְׂכָרָהּ לַחֲרֹשׁ בְּבִקְעָה, וְחָרְשָׁה בָּהָר וְנִשְׁבַּר הַקַּנְקָן, הַשּׂוֹכֵר חַיָּב וְדִינוֹ שֶׁל שׂוֹכֵר עִם הָאֻמָּנִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָאֻמָּנִים הֵם שְׂכוּרִין מִן הַמַּשְׂכִּיר הֲרֵי הֵם פְּטוּרִים מִן הַשּׂוֹכֵר, הוֹאִיל וְשִׁנָּה, וְהַמַּשְׂכִּיר צָרִיךְ לִתֵּן לָהֶן שְׂכָרָן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וּמִיהוּ, דִּין הָאֻמָּנִים שֶׁשָּׁבְרוּ בְּעֵת חֲרִישָׁה שֶׁמְּשַׁלְּמִים; מִי מְשַׁלֵּם, זֶה הָאוֹחֵז אֶת הַכְּלִי בְּעֵת הַחֲרִישָׁה. וְאִם הָיְתָה הַשָּׂדֶה מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת, שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים בִּדְמֵי הַקַּנְקָן, הַמַּנְהִיג אוֹתָהּ בַּמַּלְמָד וְהָאוֹחֵז אֶת הַכְּלִי.
ה שְׂכָרָהּ לָדוּשׁ בְּקִטְנִית, וְדָשׁ בִּתְבוּאָה, וְהֻחְלְקָה, פָּטוּר. בִּתְבוּאָה, וְדָשׁ בְּקִטְנִית, חַיָּב, שֶׁהַקִּטְנִית מַחֲלֶקֶת:
א סָעִיף א השוכר את החמור כו'. כ' המרדכי פרק א"נ וז"ל מצאתי ראובן טען את שמעון השכרתיך פרה בששה פשיטים לשבת ואם תמות אצלך נתחייבת לי זקוק ועשית בה מלאכה ו' שבועות ומתה והשיב שמעון הזקוק אתן לך כדין שוייו אבל שכירות לא אתן לך לפי שהוא רבית דין זה פסוק מהא דתניא השם פרה מחברו כו' הילכך חייב ראובן לשלם גם שכר גם קרן ומורי אמר דלא דמי דהתם לא משמע אלא דאין בו משום ריבית דהתנה עמו בהדיא אבל מצי למימר לא קצבתי לך שכירות אלא בחזרת הסוס אבל בפריעתו לא אתן לך עכ"ל ומביאו בית יוסף בטו' יורה דעה סי' קע"ז וכן הוא בתשובת מהר"מ בר ברוך סי' תשפ"ט דפוס פראג ע"ש ודברי הראשוני' ככתבם וכלשונם הן דברי ראב"ן בספרו ריש ד' צ"ז ולא ידעתי מה חולק מורו עליו דהא י"ל גם כוונת ראב"ן אינו אלא דאין בו משום רבית ולכך כ' דין זה בפרק א"נ ולא בפ' האומנין ויותר קשה על דברי קצור מרדכי של מה"ר יוסף איטלינג שלא הזכיר רק דברי ראב"ן דחייב לשלם השכר והקרן ולפע"ד הדין עם מורו שאף ראב"ן לא נחלק עליו דמיירי כשהתנ' בהדיא שאף אם תמות ואשלם לך הפרה אשלם לך השכירות ודוק (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ד"ש:
ב סָעִיף ג חייב השוכר כו'. עיין לעיל סי' ש"ח ס"א בהג"ה:
א סָעִיף א אם הוחלק' פטור כו'. ואם הוחמה חייב בסעיף שאחר זה כ' המחבר טעמו ודע שהמחבר העתיק ל' הרמב"ם פ"ד דשכירות וע"ש דכתב המ"מ אדבריו והביאו ג"כ ב"י מדלא כ' הרמב"ם לרישא דמתני' דבפ' האומנין (דף פ"ח ע"א) דקתני השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה או איפכ' חייב ומוקי לה שם הגמ' דמיירי דלא מתה מחמת הוחלק' או הוחמה אלא מחמת שינוי אויר שהיה באותו היום או מחמת שנתיגע או שהכישה נחש ש"מ דלא ס"ל כאותן אוקימתות אלא כאוקימתא רביעית דאיתא שם בגמ' דאוקמ' לרישא דמתני' כר"מ כו' ולית הילכתא כותיה ע"ש ומדבריו יש ללמוד דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן דאם שינה והוחלק' בבקעה או הוחמה בהר דפטור דכ"ש אם מתה כדרכה דפטור ולא עוד אלא אם מתה מחמת אויר או שהכישה נחש ס"ל דפטור דהמע"ה דאמרינן גם אם לא שינ' היתה מתה מחמת זה והא דכתב הוחלק' בבקעה פטור ולא כ' רבותא ל' המשנה נקט ובמשנה קתני הכי אגב דקתני דאם שינה והוחלקה בהר חייב קתני נמי הוחלקה בבקע' פטור וכן כתבו התוספת שם ומור"ם ז"ל שכ' בהג"ה בסמוך הני אוקימתו' דנתיגעה ומתה או שמתה מחמת אויר העתיק ל' הטור והוא הסכמת הפוסקים זולת הרמב"ם ולא כ' בל' פלוגתא אדברי המחבר מטעם שכל שאין רישא דהמשנה לפנינו להקשות מינה למה השמיט' הרמב"ם והמחבר י"ל דגם הרמב"ם והמחבר ס"ל דינא הכי גם י"ל דמור"ם ז"ל ס"ל טעם אחר למה השמיט הרמב"ם ולא כדעת המ"מ וב"י הנ"ל ע"ש ובדרישה ודוק:
ב סָעִיף ב ואם הוחמה מחמת המעלה כו'. והיינו שראינו שמיד בשעה שעלתה הוחמ' מה שא"כ כשלאח' זמן עליית' ראינו הוחמה ומת' דפטור:
ג סָעִיף ב ונתיגע' ומתה חייב ל' הטור אם שינ' והוליכה בהר שמא מטורח עלייה נתיגע' ואפי' לא מתה מיד עד שבאת' למישור אנו תולין אותה בטורח העלייה ואלו הוליכ' בבקע' לא הית' מתיגעת ואם שינה והוליכ' בבקע' שמא אם הוליכה בהר היה האויר שולט ולא הית' מתיגעת עכ"ל:
ד סָעִיף ב ואויר הדרך משונ'. ודוקא שהוא ידוע שהוא משונ' וכ"כ הרא"ש דאל"כ היה פטור אפי' לאביי דאמר בעלמא אוירא דבקעה קטל' ה"מ היכא דפשט מעיקרא שהיה לו להחזיק' ברפת בקר ופשע בה ויצא' לאגם שהית' תחילת' בפשיע' מגניב' ואבד' וסופו באונס הבא מחמת פשיע' די"ל אוירא דאגמא קטל' משא"כ זה שיצא עמה לאגם אלא ששינ' מהר לבקע' או איפכ' דלא מחשב פשיע' שהמוליכ' מדקדק בהליכת' שלא תחלק בהר ושלא תתחמם בבקעה כ"כ התוספת שם (דף ע"ח ריש ע"ב) ע"ש והנ"י בשם הרמב"ם כתב טעם אחר לפטרו ע"ש ובדריש':
ה סָעִיף ג ומת' לסוף ח' ימים. ל"ד אלא שהמעש' כך היה ועיין בטור:
ו סָעִיף ג חייב השוכר. ז"ל התשוב' הביא' הטור ואע"פ שכמה בהמות הולכות וחוזרות ביום אחד זה שהתנ' שיחזירנ' למחר מכיר כח בהמתו שאין בה כח כ"כ לילך ולחזור ביום א' וזה ששינ' פשע והמשכיר לא היה צריך לקבל' ולא היה עליו אלא ש"ח וכיון שמת' לסוף ח' ימים הוכח' גדול' שמת' מחמת זה ומ"מ המשכיר שמת' ברשותו צריך לישבע כדין ש"ח שלא פשע בה במאכל ובמשת' ולא רכב עלי' בתוך שמנ' ימים כלל לצורכו כי אם להשקו' מהנהר דאין זה פשיע' כו' ע"ש עוד ואם שכר לח' ימים לילך לדרך רחוק וחזר בב' ימים ולא הלך ע"ל בסי' של"ה ס"א בהג"ה:
ז סָעִיף ג והניח עליו משא כו'. שם בת' (והביא' ג"כ בד"מ) איתא דאפי' לא הניח עליה משא כל שהי' יכול להניח החמור באיז' מקום משומר ולא הניח ונתקלקל החמו' טפי בהליכתו בדרך חייב ובהניח עלי' משא חייב אף שלא היה לו מקום משומר להניח החמור מ"מ לא היה לו להניח המשא עליו ע"ש:
ח סָעִיף ד לחרוש בהר וחרש כו'. ז"ל רש"י פ' האומנים (בבא מציעא ריש דף פ') כל כלי המחריש' לבעל הבקר ונעריו הולכין עם בהמתו אחד אוחז בדרבן לכוון הפרה לתלמיה ואחד הולך אחר המחריש' ומכביד היתד בקרק' שבו הברזל הנקרא קולטי"ר בלע"ז והיא קנקן הנזכר במשנה עכ"ל:
ט סָעִיף ד השוכר פטור. שהרי שינ' לטוב' שבהר קשה לחרוש טפי מבבקע' שהתלמים מצוים שם:
י סָעִיף ד עם האומנים. הם נערים הנ"ל שהם בעלי אומנות דמחריש' ובסמוך כתב דינא בזה מי מהן משלם:
יא סָעִיף ד ודינו של שוכר עם האומנין. שהיה להן ליזהר במלאכתן כשאר אומנין החורשין בהר שלא ישבר המחריש' וכאשר כתב אחר זה:
יב סָעִיף ד פטורין מן השוכר. דא"ל אתה ששנית גרמת היזק ואנו לא נשכרנו להמשכיר אלא להחריש' בבקע':
יג סָעִיף ד והמשכיר צריך ליתן להם שכרם. פי' אף אם אין ביד המשכיר להוציא דבר מהשוכר מפני שהוא עני או אלם אין לו לתפוס שכירת הנערים לו' להן למה שמעו לו לחרוש בהר שיאמרו לו אף ששמענו מהשוכר ששכר ממך הפרה לחרוש בבקע' מ"מ מדלא התנית עמנו שלא לשמוע לי לחרוש בהר אמרנו שדעתך שנעש' בצווי השוכר עלינו ואין אתה מקפיד עמו.
יד סָעִיף ד האוחז את הכלי שהיא העמיקה יותר מדאי בארץ:
טו סָעִיף ד מעלות פי' שמעלה אבני' וטרשים:
טז סָעִיף ד שניהן חייבים. מפני שדבר זה בקלות נשבר והי' לבעל הדרבן ג"כ ליזהר מאד בהליכות הבהמה דכשהבהמה מעוות התלם מעט נשבר הקנקן ואמרי' דנשבר' מכח שניהן ולא כע"ש דכת' ספק הוא מכח מי נשבר' מ"ה משלמין בין שניהן דהתוספת דחו פי' זה וכתבו דאי משום הא לא היו חייבין דלא קי"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין עיין שם:
יז סָעִיף ה והוחלק' פטור דטפי היתה מוחלקת אם דשה בקטנית וכדמסיק:
א סָעִיף א השוכר את החמור. ז"ל ש"ך כת' במרדכי פ' א"נ ז"ל מצאתי ראובן טען את שמעון השכרתיך פרה בששה פשיטים לשבת ואם תמות נתחייבת לי זקוק ועשית בה מלאכה ששה שבועות ומתה והשיב שnעון הזקוק אתן לך כדי שווי' אבל שכירות לא אתן לך לפי שהוא ריבית דין זה פשוט מהא דתניא וכו' מורי אמר דלא דמי דהתם לא משמע אלא דאין בו משום ריבית אבל מצי למימר לא קצצתי לl שכירות אלא בחזרת הסוס אבל בפריעתו לא אתן לך עכ"ל ולפענ"ד אף ראב"ן לא נחלק עליו דמיירי כשהתנה בהדיא שאף אם תמות אשלם לך הפרה ואשלם לך השכירות עכ"ל הש"ך ובש"מ פרק האומנין במתני' דהשוכר את החמור להוליכה בהר ז"ל והא דתניא ואם מתה חייב פירש"י חייב באונסין ופטור משכרה כיון דשינה בטלה קציצתו ושכירתו וה"ל כתוקף בספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה דאמרינן פרק הגוזל רצה נוטל שכרה רצה פחתה נוטל אי קיימא לאגרא ה"נ ל"ש בין שמתה בין שהוזקה ויש מרבותי שאומרים דלא דמי לתוקף שמשתמש שלא מדעת כולן אבל זה שירד לשכירות ובתורת שכירות נשתמש בה קודם שנאנסה ואין חיוב על שעת משיכה אלא על שעת האונס חייב הוא בשכרו ואגרא ופגרא אגרא על שעת תשמיש ופגרא על שעת אונסין ומ"מ אינו נותן שכר כפי מה שקצץ אלא כפי מה שנהנה שכבר בטל הקציצה ולזה דעתי נוטה הריטב"א עכ"ל. ואפשר דגם דעת מורי שבמרדכי לא אמר אלא דבטלה גוף הקציצה של השבח ומטעמא שאמר אבל בפריעתו לא אתן לך אבל מה שנהנה צריך לשלם כיון דאלו עד הכא בעי למיזל לאו אגרא בעי שלומי וכמ"ש כיוצא בסי' ש"י בש"ע ס"ב. ומסתבר דעת נוטה של הריטב"א:
ב סָעִיף ג ומתה לסוף ח' ימים. עמ"ש בסי' ש"ח סק"א:
ג סָעִיף ד שניהם חייבים ופרש"י משום דה"ל ספק מי שברה וה"ל ממון המוטל בספק ומשלמין בין שניהן ובתוס' הקשו דהא אנן לא ס"ל כסומכוס ופי' משום דשניהם פשעו דה"ל להזהיר זה את זה כיון דבקל הוא נשבר ע' פ' האומנין דף פ' ועמ"ש בסי' שפ"ג סק"א ובסי' שפ"ח ס"ק י"ד:
א סָעִיף א השוכר את החמור עש"ך עד בפריעתו לא אתן לך וכו' ונראה דזה דוקא בדמיון שכ' המרדכי ששם הפרה בזקוק כמו שהוא שוה בשעת שכירות שאז אף אם תפחת מחמת מלאכה אם תוזל מ"מ מחוייב לשלם זקוק ובגוונא דנקט הש"ס בב"מ גבי השם פרה לחבירו ופסק דמ"מ מותר משום ריבית דס"ל כדעת המחבר בי"ד סי' קע"ו ומש"ה פסק שפיר דכשמתה ומשלם הקרן כפי מה ששוה בשעת משיכה דא"צ לשלם השכר דכיון דמשלם כפי מה ששוה בשעת המשיכ' ע"כ צ"ל דהוי כמכיר' מאותו שעה מש"ה א"צ לשלם השכירו' משא"כ בשוכר סתם דאז אם תוזל או תפחת מחמת מלאכה אפי' עד החצי שייך להמשכיר ואינו חייב לשלם רק כפי מה ששוה בשעת מיתה א"כ מה"ת לא ישלם השכירו' כיון שהיתה עומדת ברשו' המשכיר לפחות שמחמת מלאכה וכן מבואר בש"ס פרק האומנין במשנה דלהוליכ' בהר והוליכ' בבקעה שכ' דחייב באונסין ופטור משכרה דכיון ששינה נתבטל הקציצה וכו' וסיים שם דכיון שירד לשכירות חייב עכ"פ לשלם כפי מה שנהנה (פי' כפחות שבשכירים) מוכח בהדיא דבסתם שוכר חייב לשלם הקרן כשעת גניבה וגם משלם שכרה ובגוונא שכ' המרדכי אפילו מה שנהנה לא משלם כיון שקיצץ לו דמי שיוויי' של פרה של שעת שכירות כמכירה דמיא למפרע רק בהוליכה בהר והוליכה בבקעה דפחת של כחש מחמת מלאכה שמחויב להיות בין בהר בין בבקעה הוא של משכיר רק המיתה שיש לתלות שנעשה מחמת השינוי חייב ומשלם כשעת מיתה והכחש של משכיר הוא וכל שוכר הוי כמוכר הכחש שמחמת מלאכה בעד פיסוק השכירות וכששינה הוי כנתבטל הפיסוק ומשלם מה שנהנה ובקצה"ח עשה מחלוקת בין המרדכי להריטב"א ולפענ"ד דלית כאן מחלוקת כן נראה לי ברור לדינא:
ב סָעִיף ג לסוף ח' ימים עסמ"ע ס"ק ה' שכ' דלאו דוקא אלא שהמעשה כך היה וכו' () כוונתו דה"ה אם היה יותר מח' ימים ויש הוכחה שמחמת השינוי מת דבהדיא כתבו הרא"ש והטור דבעינן הוכחה והא דפטור בליכא הוכחה ולא אמרי' כיון דאי אפשר לידע אם מחמת הפשיעה מתה או לא הוי מתוך שא"י לישבע משלם כיון דלא הו"ל למידע ל"א מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולכך כתב הרא"ש דביותר מח' ימים על המשכיר להראות לעדים אם מתנוונת והולכת והוא מטעם כיון דברשות המשכיר הוא ולא הוי ליה לשוכר למידע מש"ה לא אמרינן גביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם:
ג סָעִיף ג אם היה נחוץ לדרכו ולא היה אפשר לשכור חמור אחר ועיין בתשובת הרא"ש ובד"מ שהעתיקו שלא היה לו נאמן להניחו שם וכן הוא בסמ"ע ס"ק ג' דאם היה לו מקום להניחה שם ולא הניחה חייב ולכאורה קשה כיון דמיירי בנחוץ לדרכו ולא היה אפשר לשכור חמור מה"ת לא יהי' יכול להוליך המשוי על חמור זו דהא אפילו למכור הבהמה יכול כדי לשכור אחרת כמבואר בסימן ש"י ומה"ת לא יהי' יכול להוליך גם כן על בהמה זו כשאין לו לשכור אחרת וכדעת השואל בהרא"ש והרא"ש לא סתר דבריו ומסתבר כך דכיון שהוא נחוץ לדרכו וא"א לשכור אחר מה בכך שיש אדם נאמן להניח החמור מכל מקום היאך יביא המשא שלו למקום שהוא נחוץ וגם לשון הרא"ש תמוה כי ז"ל הרא"ש שהדבר ידוע שהטוען משוי על חמור פסח שהוא מקולקל והיה לו להניחו בכפר ולשכור אחר להוליך משאו עליו אמנם אם ראובן היה נחוץ לדרכו ולא היה בכפר אדם שיהי' רשאי להאמין לו החמור לא נתחייב ראובן להניח עסקו וישאר אצל החמור והצמר והוצרך להוליכו עמו אמנם אם מצא ראובן לשכור חמור אחר וכו' שקשה שכיון שמיירי ברישא שלא היה יכול לשכור חמור א"כ מה מועל מה שיש נאמן דהא כל שא"א לשכור חמור אחר לא נתחייב ראובן להניח עסקו ואי ס"ד דא"י לקלקל חמור חבירו בשביל הנחת עסקו ומחוייב להניח עסקו כדי שלא יתקלקל החמור א"כ אפילו ליכא נאמן ע"כ נשאר כאן כיון שאסור לו להניח המשוי על החמור לקלקל בשביל עסקו לכן נ"ל בכוונת הרא"ש () שבתחלה כתב הרא"ש שיש עליו שני חיובים לשכור חמור אחר על המשוי ולהניח חמור זה בכפר ושלא להוליכו עמו אפילו ריקן וע"ז כ' הרא"ש דאם ראובן הי' נחוץ לדרכו וליכא נאמן בכפר א"צ ראובן לישאר כאן ויכול להוליכו עמו ומ"ש הרא"ש אמנם אם מצא ראובן לשכור חמור אחר כו' כוונתו שחייב הראשון שכתב שמחויב לשכור אחר אפילו ליכא נאמן דהיינו כשיש חמור אחר לשכור אסור לו עכ"פ להניח משוי על חמור זה ולהוליך זה ריקן ומה שסיים הרא"ש שם אבל אם לא מצא אדם שיאמין לו החמור וגם לא מצא לשכור חמור אחר פטור אין הכוונה שבעינן שניהם רק הכוונה במ"ש שאם לא מצא נאמן היינו כששכר חמור אחר להוליכו עמו אז פטור כדליכא נאמן ומה שסיים וגם לא מצא לשכור וכו' וקאי אפי' יש נאמן רק שלא מצא לשכור פטור כללא דמלתא כשלא מצא לשכור חמור אחר פטור בכל גוונא אפי' לכתחלה יש לו רשות להניח משוי עליו וכשמוצא חמור אחר אז אם יש נאמן מחוייב להניחו ואם הוליכו עמו חייב ובדליכא נאמן יכול להוליכו עמו ריקן:
ד סָעִיף ד בעל הפרה עם האומנין מיירי שהמשכיר שכר האומנין () ואם שכרם השוכר אז אם שכר למי שדרכו להפקיד תליא בפלוגתא המבואר בסי' רצ"א אי חייב הראשון כשפשע השני וא"ל לשלם ואם שכר למי שאין רגיל חייב ומזה נלמד אם שכר אצל בעל עגלה עגלה עם סוסים ועם עבדו של המשכיר או עם פועל שלו דפטור כשפשע הפועל או העבד דלא גרע ממסר למי שרגיל להפקיד והא שכתבו התוספות בפ' השואל ד' צ"ט דאם שאל הכלי עם העבד לא הוי בבעלים וחייב הוא מטעם דשם השני אינו שואל והוי בגרועי גרעיה דעכ"פ נשאר הראשון בחיוב שלו כיון שלא העמיד אחר בחריקאי ואפילו במסר' לברזילי' בב"ק פ' הכונס (בבא קמא ד' נ"ה) חייב הראשון כשנגנב אצל הברזילי:
ה סָעִיף ד הרי הם פטורין מן השוכר ולפי זה ה"ה אם הבעל הבית בעצמו שכרם ופי' בשעת שכירות בבקעה ואחר כך ציווה אותן לחרוש בהר ונשבר פטורין שיכולין לומר על שמירת הר ש"ח אנחנו שהשכירות אתה חייב לנו על שמירת בקע' אבל אם פשעו נגד שמירת הר חייבים:
ו סָעִיף ד והמשכיר צריך ליתן להן שכרן נראה דהאומנין חייבין לישבע ששמרו כמו שוכרים בשמירת בקעה עכ"פ ולא פשעו נגד שמירת הר דמבואר הוא שהפועל צריך לישבע ליטול שכרו דנגד תשלומי שכר הבעל הבית הוי כאינו יודע אם נתחייבתי:
א סָעִיף א החמור. עיין בש"ך שהביא בשם המרדכי פרק א"נ דין אחד משכירות בהמה הנוגע לענין חבית ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ד:
ב סָעִיף ב המעלה. והיינו שראינו שמיד בשעה שעלתה הוחמה משא"כ אם לאחר זמן עלייתה ראינו שהוחמה ומתה פטור. סמ"ע:
ג סָעִיף ב משונה. ודוקא שידוע שהוא משונה וכ"כ הרא"ש. שם:
ד סָעִיף ג ח' ימים. ל"ד אלא שהמעשה כך היה ועיין בטור ואם שכר לח' ימים לילך לדרך רחוק וחזר בב' ימים ולא הלך ע"ל סי' של"ה ס"א בהג"ה. שם (ועמ"ש בסי' ש"ח ס"ק ג' ע"ש):
ה סָעִיף ג משוי. שם בתשובה איתא דאפילו לא הניח עליו משא כל שהיה יכול להניח החמור באיזה מקום משומר ולא הניחו ונתקלקל החמור טפי בהליכתו בדרך חייב ובהניח משא עליו חייב אף שלא היה לו מקום משומר להניחו דמ"מ לא היה לו להניח המשא עליו ע"ש. שם:
ו סָעִיף ד פטור. שהרי שינה לטובה שבהר קשה לחרוש טפי מבבקעה שהסלעים מצויים שם. שם:
ז סָעִיף ד האומנין. שהיה להן ליזהר במלאכתן שלא ישבר המחרישה. שם:
ח סָעִיף ד שכרן. פירוש אף אם אין ביד המשכיר להוציא דבר מהשוכר מפני שהוא עני או אלם אין לו לתפוס שכירת האומנין לומר להן למה שמעו לו לחרוש בהר שיאמרו לו אף ששמעו מהשוכר ששכר ממך הפרה לחרוש בבקעה מ"מ מדלא התנית עמנו שלא לשמוע לו לחרוש בהר אמרנו שדעתך שנעשה בצווי השוכר עלינו ואין אתה מקפיד עמו. שם:
ט סָעִיף ד האוחז. שהוא העמיקו יותר מדאי בארץ. שם:
י סָעִיף ד מעלות. פירוש שמעלה אבנים וטרשים. שם:
א סָעִיף א השוכר את החמור. עש"ך עד ולפע"ד הדין עם מורו שאף ראב"ן לא נחלק עליו דמיירי כשהתנה בהדיא כו' ועיין בנה"מ שכ' ג' חלוקים בדין זה. ועיין בנ"צ הארכתי בביאור דבריו וגם בדברי תשובת בית אפרים סי' מ"ה בעובדא כיוצא בה עש"ה:
ב סָעִיף ד שניהם חייבים. עסמ"ע עד ולא כע"ש דכתב ספק הוא כו' דהתוס' דחו פי' זה וכתבו דאי משום הא לא היו חייבין כו' ועיין בחידושי רע"ק איגר זצ"ל למסכת ב"מ דף פ' שכתב ע"ד תוספת אלו יש להקשות הא כיון דשניהם קבלו לחרוש הוויין כמו ערב זה לזה כמבואר בח"מ סימן ע"ו וא"כ גובה מכל א' החצי ממ"נ או שהוא פושע או שהוא מחוייב מדין ערב וי"ל דהכא דומה למה דאיתא בבכורות דף מ"ח (בש"ע לעיל סימן מ"ט ס"י) בב' יוב"ש שקנה א' שדה מחבירו ויצא שט"ח על א' מהן דא"י לגבות מזה שקנה בממ"נ כו' וה"נ כן אף שהוא ערב בעד חבירו מ"מ הא חבירו גופיה ח"י לגבות דמצי לדחות שמא לא פשע ממילא א"י לגבות מהערב ואף למה שהעלה התומים בס"ס מ"ט דשני יוב"ש והא' ערב בעד חבירו דמצי לגבות ממנו בממ"נ או שהוא הלוה או שהוא ערב כיון שאם היא טוען שהוא לא לוה הוא מודה שחבירו לוה וא"כ הוי כמו ערב דעלמא שהלוה אומר להד"מ והערב מודה דצריך לשלם כמבואר בסימן קכ"ט בהגה (עמ"ש שם ס"ח סק"ו) ושאני בההיא דלקח שדה כיון דמצי מדחי ליה הוי רק מע"פ כו' מ"מ נלע"ד דשאני התם דהערב מודה שחבירו חייב ואילו טען חבירו לו האמת הי' מחייב בב"ד לשלם ממילא החיוב מוטל על הלוה רק כשכופר מש"ה צריך הערב לשלם משא"כ הכא דהספק באמת אם הפשיעה בפרשא אי במאן דתפס במנא ומדינא פטור כל א' לשלם דספק ממונא וא"כ גם הערב אינו מודה דחבירו חייב דהערב בעצמו טוען שחבירו פטור מצד ספיקא מש"ה א"י לגבות מא' ממ"נ דשפיר יכול לומר שמא לא פשעתי ואעפ"כ איני חייב מדין ערב דהא חבירו ג"כ מדינא פטור מספיקא וא"כ גם הערב פטור כנלע"ד נכון לדינא עכ"ד. ועיין עוד בקצה"ח לקמן סימן שפ"ו סק"א ובסימן שפ"ח סק"י:
א סָעִיף א (ליקוט) אע"פ כו'. דלא קי"ל כר"מ דקי"ל כרבא שם ל"ו ב' דא"ל את מהימנת כי' ולא כאביי משום אין רצוני כו' וכמ"שש א"ל לדידכו כו' וכ' רי"ף ורא"ש שם וש"מ דלא ס"ל כר"מ כו' (ע"כ):
ב סָעִיף ב שינה כו' ערא"ש שפ' ככל האוקימתות דס"ל דל"פ דר' יוחנן מיירי בסתמא שאין האויר משונה ועתוס' שם ד"ה כגון כו' וכ' הרא"ש וה"ה נמי הר. והר בקעה ובקעה אם היה האויר משונה וקשה שם בו ביום וז"ש וכן אם כו' וכן כל כו' היינו אוקימת' דרבה שם וכגון שידוע שבמקום שהוליכה מצויים נחשים יותר מבמקום שה"ל להוליכה והא דנקט הר ובקעה לפי שאינן שוין לענין נחשים כדפרישית גבי אויר:
ג סָעִיף ג השכיר כו'. וכמו מחמת איבצנא דס"ב ועבה"ג וביאר שם אע"פ כו' וכ' שם כי הרבה בהמות חורשות בהרים ואעפ"כ כי התנה עמו בבקעה חייב כי היה מכיר כח בהמתו וה"ה כאן וזהו כדעת הרמב"ם דסי' ש"ח ס"ה:
ד סָעִיף ד וי"א כו'. די"ל כיון שאנחנו שכורין ממשכיר ואמר בבקעה שמירת הקנקן שלא ישבר בבקעה קבלנו ולא בהר לכן אמרו והיכא דלא שני כו' וז"ש רש"י במתני' ד"ה השוכר כו' ונעריו כו' משום דק' ליה למה איבעיא לגמ' דוקא בדלא שני וכמ"ש תוס' והרא"ש כנ"ל ועתוס' שם ד"ה היכא כו' ונראה שהרמב"ם מפרש מה שלא איבעיא להו בשינה משום דפשטא דמתני' ה"א שהוא עצמו חורש לכך אמרי והיכא דלא כו' דקאמרת פטור ע"כ שאין חורש בעצמו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.