א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַבְּהֵמָה וְחָלְתָה וַעֲדַיִן רְאוּיָה לַמְּלָאכָה (טוּר), אוֹ נִשְׁתַּטֵית, אוֹ נִלְקְחָה לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפָהּ לַחֲזֹר, אִם נִלְקְחָה דֶרֶךְ הֲלִיכָה, הֲרֵי הַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר לַשּׂוֹכֵר: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ, וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשְּׂכָרָהּ לָשֵׂאת עָלֶיהָ מַשּׂאוֹי שְׁאֶפְשָׁר לְהַשְׁלִיכָהּ בְּלֹא הַקְפָּדָה; אֲבָל אִם שְׂכָרָהּ לִרְכֹּב עָלֶיהָ אוֹ לָשֵׂאת עָלֶיהָ כְּלֵי זְכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בְּהֵמָה אַחֶרֶת; וְאִם לֹא הֶעֱמִיד, יַחֲזִיר הַשָּׂכָר וְיַחֲשֹׁב עִמּוֹ עַל שָׂכָר כַּמָּה שֶׁהָלַךְ בָּהּ. מֵתָה הַבְּהֵמָה אוֹ נִשְׁבְּרָה, בֵּין שֶׁשְּׂכָרָהּ לָשֵׂאת בֵּין שֶׁשְּׂכָרָהּ לִרְכֹּב, אִם אָמַר לוֹ: חֲמוֹר סְתָם אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ בְּהֵמָה אַחֶרֶת; וְאִם לֹא הֶעֱמִיד, יֵשׁ לַשּׂוֹכֵר לִמְכֹּר הַבְּהֵמָה וְלִקַּח בָּהּ בְּהֵמָה אַחֶרֶת, וְאִם אֵין בַּדָּמִים לִקַּח בְּהֵמָה אַחֶרֶת, שׂוֹכֵר בַּדָּמִים בְּהֵמָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק עִמּוֹ.
ב אָמַר לוֹ: חֲמוֹר זֶה אֲנִי שׂוֹכֵר לְךָ, אִם שְׂכָרָהּ לִרְכֹּב עָלֶיהָ אוֹ לִכְלֵי זְכוּכִית, וּמֵתָה בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, אִם יֵשׁ בְּדָמֶיהָ לִקַּח בְּהֵמָה אַחֶרֶת, יִקַּח; וְאִם אֵין בְּדָמֶיהָ לִקַּח, שׂוֹכֵר אֲפִלּוּ בִּדְמֵי כֻּלָּהּ, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק עִמּוֹ; וְאִם אֵין בְּדָמֶיהָ לֹא לִקַּח וְלֹא לִשְׂכֹּר, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל חֲצִי הַדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. וְאִם שְׂכָרָהּ לְמַשָּׂא, הוֹאִיל וְאָמַר לֵהּ: חֲמוֹר זֶה, וּמֵת בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ אַחֶרֶת, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל חֲצִי הַדֶּרֶךְ וּמַנִּיחַ לוֹ נִבְלָתוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲפִלּוּ שְׂכָרוֹ לְמַשָּׂא דִּינוֹ כִּשְׂכָרוֹ לִרְכִיבָה (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד). וְהָא דְּאַמְרֵינָן דְּנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֵחֲצִי הַדֶּרֶךְ, הַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר סְחוֹרָתוֹ שָׁם אוֹ שֶׁיָּכוֹל לִשְׂכֹּר חֲמוֹר אַחֵר עַד מָקוֹם שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם מִשְּׂכָרוֹ, דְּהָא לָא מְהַנֵּי לֵהּ מִידִי (טוּר).
ג רְאוּבֵן הִשְׂכִּיר בְּהֶמְתּוֹ לִשְׁנֵי יָמִים לֵילֵךְ וְלַחֲזֹר, וּבַחֲזָרָתוֹ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי גָּדַל הַנָּהָר עַד שֶׁהֻצְרַךְ לְעַכֵּב יוֹם אֶחָד, אִם שְׂכָרָהּ לְיָמִים, פְּשִׁיטָא שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן לוֹ שְׂכִירוּת כָּל יוֹם וָיוֹם; וְאִם שְׂכָרָהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלַחֲזֹר, אוֹ שֶׁשְּׂכָרָהּ לִשְׁנֵי יָמִים וְהִזְכִּיר הַמָּקוֹם שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ שָׁם, וְיָדוּעַ שֶׁהוּא מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים וְעִכְּבוֹ הַנָּהָר, אִם לֹא הָיָה רָגִיל לְהִתְגַּדֵּל, פְּסֵידָא דְבַעַל בְּהֵמָה; וְאִם הָיָה רָגִיל לְהִתְגַּדֵּל, וְהַשּׂוֹכֵר מַכִּיר עִנְיַן הַנָּהָר וְלֹא הַמַּשְׂכִּיר, פְּסֵידָא דְשׂוֹכֵר; וְאִם שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ, פְּסֵידָא דְבַעַל בְּהֵמָה. וּמְזוֹנוֹת הַבְּהֵמָה וְהַשְּׂכִירוּת, דִּין אֶחָד לָהֶם:
א סָעִיף א השוכר את הבהמ' וחלת' כו' המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם פ"ה משכירות והן קצרין מאד בל' המשנ' וגמ' דפ' האומנין וע"פ דעת הרמב"ם ובע"ש ערבב הדברי' ל' הטור עם ל' הש"ע ולא שת לבו שמחולקין המה בכמה דינים גם בפי' הגמ' ומהתימ' על מור"ם שהי' לו לכתוב דעת הטור ולפרש במקום הקצרי' וסתומין כדרכו והנני אפרשם בס"ד א' א' כפי הצורך.
ב סָעִיף א וחלת' ועדיין ראוי' למלאכ' כו' ז"ל הטור ע"פ הגמ' השוכר את הבהמ' ונסתמא (פי' נסתמו עיניה) אי התליעו רגליה או חולי אחר (כיוצא בו שראויה עדיין למלאכ' אלא שנתוסף להשוכר טורח לישרה לילך בדרך אפי' אמר לו חמור סתם יאמר לו הרי שלך לפניך דאמרינן בכזה מ"לו גרם) עכ"ל הטור ומ"ש או נלקח' כו' ר"ל או שאירע לבהמ' זו ענין אחר שלקח' מהשוכר אחד ממשרתי המלך לרכוב עליה על פי דרכו בעבודת המלך ומדרכו לעשות כן ומ"ש המחבר אע"פ שאין סופו לחזור בגמ' ובטור לא כת' סופו לחזור אלא ז"ל אפילו באנגריא שאינה חוזרת ופרש"י והטור דר"ל דאינו מחזירין בעצמו אלא צריך בעל הבהמה לילך אחריו עד שיפגע בבהמ' אחרת ואז נוטלין אותו הבהמ' ומחזירין להראשון בהמתו ומ"ש אם נלקח' בדרך הליכתה פירש הטור ע"ש פירש"י ז"ל שיש להשוכר לילך באותו הדרך שילך בו משרת המלך הלכך כיון שיש לו לילך באותו הדרך אע"פ שצריך לילך אחריהן ברגליו עד שימצאו אחרת א"צ המשכיר להעמיד לו אחרת משא"כ כשהי' צריך לילך דרך מזרח והמשרת הולך למערב דה"ל כמת' הבהמה אבל להרמב"ם והמחב' שכתבו אע"פ שאין סופה לחזור נראה דלא ס"ל פי' זה דהא לפי' זה עכ"פ חוזרת אלא שאינ' חוזרת מעצמ' עד שבעליה ילכו אחריה לכן נ' שהרמב"ם פירש מ"ש בגמרא אנגריא שאינה חוזרת היינו דאינה חוזרת כלל או שאינה חוזרת בעוד שהוא צריך לה למלאכתו דגם זה מיקרי אין סופו לחזור דהא לאחר זמן החזרה היא שלא לתועלת לו (וכן נרא' מפי' התוספת ע"ש בפ' האומנים סוף דף ע"ח) ואפ"ה א"צ להעמיד לו בהמ' אחרת כשלקח משרת המלך הבהמ' דרך הליכתו ופירשו דרך הליכתו כמ"ש התו' שם בשם ר"ח שפי' דר"ל שפגע בו בהיותו הולך עם הבהמ' בדרך דאמרינן מזלו גרם דאילו היה יושב בביתו ועושה בה מלאכתו שם לא היו מחפשין אחריו מה שא"כ כשלא בדרך הליכת' לקחו ממנו אלא חפשו אחריו בביתו דאמרי' שם בגמ' דחייב להעמיד לו אחר דזהו דומה למת' הבהמ' דאמרי' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ה"נ אף כשהיתה הבהמ' בבית המשכיר הי' מחפש אחריה בביתו ולקח' מידו ועמ"ש בפריש' עוד מזה נמצא דמ"ש המחבר אם נלקח' דרך הלכה קאי או נלקח' לעבודת המלך וק"ל ומ"ש אחריו ז"ל הרי משכיר אמר כו' קאי אכל ג' בבות הנ"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש בד"א ששכר' לשאת כו'. קאי אחלתה ונשתטה הנ"ל ולא קאי אנלקח' לעבודת המלך וק"ל:
ד סָעִיף א ומ"ש שאפשר להשליכה בלא הקפד'. פי' ומ"ה ליכא למיחש דאף ע"פ שנפלה בהמה תחת משאה אין קפידא בכך שלא תתקלקל בזה המשוי אלא הוספת טירחא ושהי' יש בדבר לחזור ולהטעינה משא"כ כששכרו לרכוב עלי' שיש לחוש שמא תפול בהמתו על הגשר ותפול למים או באחד מהפחתים או שהמשוי ששכרו לצרכו הן כלי זכוכית והדומה לו שיתקלקלו כשתפול מע"ג בהמה מ"ה חייב להעמיד לו בהמה אחרת:
ה סָעִיף א יחזיר השכר כו'. וכתב המ"מ שם דהרמב"ם ס"ל דכל שלא מת אף ששכרו לרכוב ואמר חמור זה אין החמור משועבד לו לשכור או לקנות אחר בדמיה ע"ש אבל הטור לא ס"ל הכי אלא נתן לזה דשכרו לרכיבה או לנושא זכוכית והתליע או נשתט' הדין כאילו מתה הבהמ' ובמתה הבהמה כת' אחד זה דאפילו אם ירצה המשכיר להחזיר לו השכר יכול השוכר לו' אינני חפץ בשכרי כ"א בבהמ' והוי דינו דאם שכרו לבהמ' סתם ונתיקרו בשכירות מתחייב המשכי' להוסיף כמה וכמה מביתו להעמיד לו בהמה אחרת ואם א"ל חמור זה ויש בדמיה לקנות או לשכור בהמה אחרת מוכרין את זו וקונין או שוכרין לו אחרת ע"ש ועמ"ש בסמוך בישוב דברי הרמב"ם מתמיהות גדולות שהקשו עליו הרא"ש וגם המ"מ מהן הוכחתי שגם הרמב"ם ס"ל בהא כהטור.
ו סָעִיף א חייב להעמיד לו בהמה אחרת ל' הטור ופי' הראב"ד ודוקא שהקנה לו בקנין דאל"כ במאי נתחייב לו אין כאן אלא מי שפרע וכיון שמת אין כאן מי שפרע וא"א ז"ל כתב דבמשיכת החמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו חמור עד אותו המקום עכ"ל והרמב"ם והמחבר דמסקו וכתבו וז"ל ואם לא העמיד יש לשוכר למכור כו' משמע דלא ס"ל כחד מנייהו דלדידהו מהני הקנין או המשיכה שמשועבדין כל נכסי המשכיר להעמיד לו בהמ' אחרת ולהרמב"ם משמע דאין נכסיו משועבדין לו כ"א בהמ' זו אפילו בהשכיר לו בהמ' סתם ופסק בהא כהרא"ש דאין צריך קנין משום דהרי"ף והרשב"א ור' יונתן והטור ס"ל כוותי' דהרא"ש ע"ש:
ז סָעִיף א שוכר בדמיה בהמה אחרת ל"מ קאמר ל"מ דאם יש בדמי' לקנות אחרת אפילו פחותה שקונה דהא לא מכליא קרנא דהראשון אלא אפילו אם אין בדמי' אלא לשכור אפ"ה ימכור הנביל' וישכור לו אחרת דקי"ל כשמואל דלא חייש לפסידא דקרנא:
ח סָעִיף ב ואין לו עליו אלא תרעומת. התרעומות הוא שהשכיר לו בהמה כחושה כזו שמתה בחצי הדרך:
ט סָעִיף ב ואם שכרה למשא הואיל כו'. הטור כת' ע"ז ז"ל ואיני מבין מה חילוק בין שכרו למשא ובין שכרו לרכיבה וכן השיג עליו הראב"ד עכ"ל (וכוותיה דהרמב"ם פסק הב"י בפנים ובד"מ תמה עליו) וז"ש מור"ם ז"ל בסמוך ויש חולקין כו' ובאמת כי תמיה גדולה הוא זה על הרמב"ם ויותר על המחבר שראה לפניו ההשגות ואעפ"כ נמשך אחריו ויותר מזה קשה מה הוא זה נתינת טעם שכ' הואיל וא"ל חמור זה ומת כו' הלא בשכרו לרכיבה ג"כ א"ל חמור זה ואפ"ה כת' הרמב"ם והמחבר דחייב להעמיד לו חמור אחר ועוד יש לתמו' הלא הרמב"ם כת' בהדיא דאף בשכר חמור ומת דאם יש בדמים למכור או לשכור ישכור או ימכור ולא חילק בין רכיבה בין למשא ולמה מחלק הרמב"ם בחמור זה ומת בין רכיבה למשא וכדי לישב כל תמיהות גדולות הללו צריכין לו' דגרסת הרמב"ם היה בגמ' במימרא דרבה בר רב הונא אמר רב השוכר לרכוב עליה ומתה ומוקי לה הגמ' במסקנא דמיירי בדאמר חמור זה וכדאית' הגירסא ג"כ בספרי הגמ' שבידינו ומשמע ליה להרמב"ם דלאו בחנם קאמר דשכרו לרכוב עליה אלא דוקא קאמר וטעמו נ"ל דל' זה משתמע לתרי אפי יש לדקדק מיניה טובת המשכיר דחמור זה כמו שהוא אמר כלו' דלא נתחייב להעמיד אחר במקומו ויש לדקדק מיניה ג"כ טובת השוכר דחמור זה דקאמר ר"ל דיהא משועבד לך כ"ז שראוי למכור ולשכור ולכן כי שכרו למשאוי מסתמא כי אמר חמור זה אני משכיר לך לאו לטובת השוכר אמרה דאי משום שמא תמות לזה ודאי לא אסיקו אדעתן להתנות דלא שכיח הוא שימות חמור שהוא עתה בריא ואי משום שמא תסמא או תעשה אנגריא שיעמיד לו חמור אחר אין זה סברא שיחייב עצמו מה שאינו מחוייב שהרי עדיין ראויה היא לשאת עליה המשא אלא ודאי לדקדק טובת המשכיר קאמ' ולפיכך ה"ה כי מת אח"כ דקדוק של זה במקומו עומד וכי מת או נשבר אח"כ תו לאו חמור זה הוא אבל בשכרו לרכיבה כיון שאם יסמא ואינך תו אין ראויה לרכיב' ודברים כאלו הם הווים לבא במקרה מסתמא מה שאמר חמור זה היא לטובת השוכר (ואף שהמשכיר התנה ולא השוכר רגיל הוא שהמשכיר מפרש אופן השכירות כמה תהי' כדי להרבות לו בשכרו (ואע"פ דלא כת' הרמב"ם בפי' דמשועבד לו החמור בששכרו לרכיבה וא"ל חמור זה ונסמא כ"א במת מ"מ י"ל דהרמב"ם ל' הגמ' נקט ובגמ' קאמ' הדין במת החמור וכת' הטו' דה"ה בשכרו לרכיבה ונסמא וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל דל"ד מתה אלא ה"ה בשכרו לרכיב' ונסמא (ודלא כמ"ש המ"מ בפ"ה דשכירות דהרמב"ם לא חילק בשכרו לרכיבה ונסמא בין אמר זה או לאו וכמ"ש לפני זה) ובזה נתיישבו כל התמיהות הנזכר לעיל ובדרישה הארכתי וכתבתי והוכחתי דגם לגי' הספרים דלא כתוב במימרא דרבה רב בר הונא הנ"ל לרכוב עליה ומתה כו' מ"מ סתמא כפירושו דמי דמוכרחין אנו לו' דרבה בר רב הונא לרכיבה איירי ע"ש ודו"ק:
י סָעִיף ב והא דאמרינן דנותן לו שכרו כו' קאי אכל מקום שנזכר בדינים הללו שמשלם לו שכרו על מה שהביאו לכאן וקאמ' דהיינו דוקא שנהנה השוכר על מה שהביאו עד כאן והיינו כשיכול למכור סחורתו גם כאן במעט ריוח ואע"פ שאם הוליכו למקום מבוקשתו היה לו ריוח יותר עכ"פ מקרי זה הנאה וכיון דהמשכיר לא פשע ונאנס במיתת הבהמה צריך לשלם שכירתו דעד הנה לפי ערך וכן מפורש בטור ע"ש:
יא סָעִיף ג ליתן לו שכירות של כל יום ויום לכאורה נראה דצריך ליתן לו שכירות משלם ולא כפועל בטל דניחא לי' דלכחוש חמריה ולא לכחוש מריה מיהו הכל לפי המשוי וכמ"ש הטור בר"ס של"ד בחמר שהשכיר חמורו ע"ש דכת' דנותן לו כפועל בטל וכ"כ הרא"ש בתשו' סוף כלל צ"ב ע"ש:
יב סָעִיף ג אם לא היה רגיל להתגדל כו'. כללא דהאי דינא דכל ששניהן ה"ל למידע ולהתנו' כגון שרגיל להתגדל או ששניהם לא הו"ל למידע כגון שאינו ראוי להתגדל בשניה' הוא פסיד' דהמשכי' דהו' בא להוצי' שכירות מיד השוכר ועליו מוטל להתנו' דהמע"ה וידו על התחתונ' וצריכים שיהיה דבר שהשוכר ידע והמשכיר לא ה"ל למידע דבזה ודאי על השוכר ה"ל להתנות ואם לא התנה הפסיד וצריך לשלם וכן הוא בגמ' דפ' האומנין בכל ענייני' דפועלים וב"ה דיד פועל שבא להוציא הוא על התחתונ' כמ"ש הט"ו לקמן בסי' של"ד ע"ש וכן כל כיוצא בזה:
יג סָעִיף ג ומזונות הבהמה כו'. פי' מזונות של יום השלישי שנתעכבה הבהמ' במקום שהוא פסידא דהמשכי' במה שלא התנה כנ"ל צריך המשכי' ג"כ לשלם להשוכ' דמי המזונות של אותו היום וכ"כ הטו' ע"ש:
א סָעִיף ג גדל הנהר עד שהוצרך לעכב. בשו"ת חוות יאיר סי' קנ"א ז"ל ראובן היה לו סוס עומד להשכיר בשכירות ידוע חצי זהוב ליום מיציאה עד ביאה ולוי נצטרך לרכוב אל השר מהלך ג' ימים ולקח לסוס על ח' ימים ובהיותו שם העליל עליו השר ועיכבו שם ויהי לעשרת ימים שלח ראובן שליח מיוחד אחר הסוס (שלו) והשיב לוי כעת מחר יגמור עסק ביש דידיה יחזיר לביתו וחזר השליח ריקם ולא הי' כאשר דימה לוי רק נתחזקו עלילות דברים ונתעכב עוד שם חדש ימים ובבואו תבעו ראובן שכרו לכל הימים מראש ועד סוף ולוי השיב כי נאנס וראובן תפס משל לוי בעדים. תשובה אי' בירושלמי מבטל כיסו של חבירו פטור הביאו הנ"י פרק המקבל וטעמא משום דלא הוי אלא גרמא ולפ"ז אפי' תבע מעותיו והתרה בו ואמר שיכול להרויח בהם וזה מעכב פטור וכן פסק רש"ל וחולק על הרמ"א בהג"ה סי' רצ"ב שכ' בכה"ג חייב הביאו הש"ך שם ולכאור' קשה מ"ש מהדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאם החצר עשוי לשכר חייב הדר לתת לבעה"ב שכרו כמבואר בסי' שס"ג וכן התוקף ספינתו של חבירו העשוי לשכר חייב כמבואר שם ס"ה והם ברייתות ומימרות. ולכאורה יש לחלק דמבטל כיסו מיירי כשבא המעות בהיתר לידו כו' משא"כ זה שתוקף בספינתו של חבירו וכן זה הנכנס לבית חבירו ודר בו שלא ברשות לא הוי גרמא רק גרמי ולפ"ז מי ששכר בית מחבירו על שנה ואחר שנה א"ל לצאת מביתו ונתעכב כמה שנים יהי' פטור מליתן לו שכר. ויותר נ"ל לחלק דבית וספינה שעומדים להשכיר ודרך העולם שאין עומדים פנויין דשכיחי שוכרים כו' משא"כ מעות דצריך התחכמות והתעסקות קניה ומכירה כו' והנה בנדון דסוס כו' דלא פשע המעכב לכ"ע פטור כו' וכן זה שלא נהנה בסוס חבירו כו' אדרבה הי' מוציא הוצאות במזונותיו חנם ועוד הרי נאנס בעכבת הסוס ואפי' נדון בזה דיני דגרמי כו' כבר הכריע הש"ך בסי' שפ"ו שהוא רק קנסא ובשוגג פטור כו' וכל זה בשכרו לוי על ח' ימים משא"כ בלקח הסוס בשכירות סתם שידוע שכרו או שפסק עמו חצי זהוב ליום ולא זכר סך ימים אע"פ שהמהלך ידוע שאינו רק שלשה ימים מ"מ צריך ליתן לו חצי זהוב לכל מראש ועד סוף ואין אומרים שינכה לו קצת מפני שישב בטל מפני דלא איכפת ליה למשכיר בכך ואפשר דמצי למימר ניחא לי טפי שישאר ברגילתו ברכיב' דוגמא למ"ש ניחא לאינשי דלא ליסתר עבדיה ואפי' אם שאל המשכיר לשוכר לכמה ישהה שם אצל השר והשיב יום או יומים לכל היותר ואחר כך לקח הסוס סתם דינו כשכרו סתם וראיה מתנאי דמכירה שכ' הרמב"ם פ' י"א מהל' מכירה והביאו טור וש"ע סי' ר"ז עכ"ל. ולבבי לא כן ידמ' בכל דבריו בזה. דמה שהקשה מהא דמבטל כיסוי על האי דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו טעמ' מבואר דקרקע אינ' נגזלת ומש"ה חייב לשלם שכר משא"כ מטלטלין דנגזלים וכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה ושבח גזילה דמטלטלין דגזלן הוא אבל שבח גזילה דקרקע דנגזל הוא וכמבואר בטור סי' שע"א כשם שהקרקע בחזקת הנגזל שיוכל לומר הרי שלך לפניך כן הוא ברשותו לטובתו דאע"ג דגבי מטלטלין אינו משלם אלא כשעת הגזילה גבי קרקע אינו כן אלא אם נשתמש ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה והובא ברמ"א שם ע"ש. ומה שהקשה מספינה העשוי' לשכר דחייב התם נמי אינו אלא אם ירד אדעתא דאגר' אבל אם ירד אדעת' דלא לשלם אגר' אינו משלם שכרה ומשום דכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה וכמבואר להדיא פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ז) ע"ש וכן הוא בטור וש"ע סי' שס"ג ע"ש וכה"ג נמי במבטל כיסו אם עוסק אדעת' ליתן ריוח לבעל המעות צריך לשלם לו הריוח וכמבואר בסי' רצ"ב שם ואם עוסק אדעתא דידיה ושלא ניתן ריוח לבעל המעות פטור ומשום דגבי ספינה נמי כה"ג פטור. ובעיקר הדין שנתעכב ע"י עלילה. הנה לפנינו הדין מתוך תשובת הרא"ש שלפנינו והוא הך דינא דש"ע דאם שניהם לא ידעו ה"ל פסיד' דמשכיר ואם שכרו לימים סתם חצי זהוב ליום פשיט' שנותן לו כל שכרו לכל יום ויום כמבואר כאן לפנינו בש"ע: אמנם מנכה לו שכרו כפועל בטל ומ"ש בחו"י דה"ל כמו האי דאמרו דניח' לי דלא ליסתור עבדא וה"נ ניחא לי' ברגילתו ברכיב' הרי אמרו להדיא פ' האומנין גבי הלכו חמרין ולא מצאו מנכה לו כפועל בטל ואפי' בעד הסוסים מנכה וכן מבואר להדיא בתשו' הרא"ש כלל צ"ב בהך דינא דשכרו לימים דמנכה לו כפועל בטל וכ"כ בסמ"ע ע"ש. ומ"ש דאפי' אם שאל המשכיר לשוכר כמה ישהה שם אצל השר והשיב יום או יומים ולא יותר ואח"כ לקח הסוס סתם דינו כשכרו סתם וראיה מתנאי דמכיר' כו'. ולפענ"ד אינו נראה דמלת' דתנאה שאני דכל שלא פי' אופן התנאי בשעת מכירה מחל לתנאה אבל קוצב לו זמן שכירתו ואחר כך נגמר ביניהם השכירות ודאי על קצבת' הראשונה נגמר וה"ז כאומר מכור לי חצי טלית ואח"כ משך הטלית סתם דאין לו אלא חצי טלית והכי נמי לא הוי אלא כמו שכרו לשני ימים כיון דאמר למשכיר שלא ישהה יותר משני ימים וכל זה ברור:
א סָעִיף א וחלת' () נראה דדוקא כשחלת' אחר שבא לרשותו אבל לכתחילה אם יש לו חמורים רבים א"י ליתן לו חמור חולה או נשתטית ולא דמי לשור בין שוורים מכור לך שנותן לו הגרוע כי גם במוכר עולמית אין יכול ליתן לו חמור שהיא חולה או נשתטית שלא תתרפא לעולם ודאי דהוי מום במקח והכא נמי בשוכר לזמן דהוי כלוקח פירות לזמן כשהוא חולה או נשתטית בזמן ההוא הוי כמום במקח רק כשנחלה אחר שבאה לרשותו אומר לו מזלך גרם כיון שאין האונס בא על גופ' של פרה רק על הפירות שלקח ממנו יכול לומר מזלך גרם ע"ש:
ב סָעִיף א דרך הליכ' עסמ"ע ס"ק ב' שהוא כפי' ר"ח שאין מחפשים בבתים שאז אפי' אין סופה לחזור שאין לו שום תועלת בבהמה ואין להקשות הא כיון שאין סופ' לחזור ומה"ת יתחייב ליתן לו שכירות משלם מ"ש משכרו לרכוב דפטור מטעם שאין לו תועלת דשאני שכרו לרכוב דמעיקרא זביני רעי הוי דיש לומר דמעיקרא היה תשושת כח ולפי זה נראה דהוא הדין אם אחד תקפו מהשוכר בדרך הילוכו לעשות מלאכתו ולא גזל גוף הבהמה דיכול גם כן לומר מזלך גרם אבל אם נגזל גוף הבהמה דנעשה האונס גם בהגוף הבהמה השייך להמשכיר הרי רואין דמזל המשכיר גרם וא"י לומר להשוכר מזלך גרם ולפ"ז מ"ש הסמ"ע לפרש אנגרי' שאינה חוזרת דהיינו שאינו חוזרת כלל והוא תמוה דכשאינה חוזרת לעולם הוא בכלל נשבה האמור במתניתין דחייב להעמיד לו חמור והוא מטעם הנ"ל וכן מ"ש הטעם באם מחפשין גם בבתים הדומ' למתה דאמרינן מלאך המות וכו' הוא ג"כ תמוה דהא אם נשבר בדרך הילוכו לא שייך לומר מ"ה מה לי הכא ואפ"ה חייב אלא דהעיקר הוא כמ"ש דכל שהאונס נעשה בגוף הבהמה מזל המשכיר גרם ואפי' בנשבר מחמת המלאכה דומה למתה אבל אם לא בא האונס רק במלאכת השוכר חייב ליתן לו שכרו משלם דמזליה דידיה גרם ונראה דה"ה בשוכר בית ונלקח לאנשי חיל דאם אפשר לדור עמם הוי כראוי עדיין למלאכה ומשלם הכל אבל אם נלקח כל הבית שאי אפשר לדור עמהם אינו חייב רק כפי מה שדר בו דזה דומה למחפשין גם בבתים:
ג סָעִיף א ונותן לו שכרו משלם () ונראה דאין חילוק בין שכרו בקבולת ובין שכרו לימים ואף דמחמת זה נתעכב צריך ליתן לו שכירות של כל יום ויום וכיון דמזלו דהשוכר גרם דמי להא דסעי' ג' דנותן לו שכרו של כל יום ויום:
ד סָעִיף א יחזיר השכר עסמ"ע ס"ק ה' עד שגם הרמב"ם ס"ל בהא כהטור ולפ"ז בשכור סתם אין הנבילה משועבד ובחמור זה הוא משועבד והוא דחוק מאוד דמלשונו משמע דאין חילוק אמנם צריך ליתן טעם לדברי הרמב"ם דמה הפרש יש בין מתה ובין שכרו לרכיבה וחלת' הא כיון שאינה ראוייה שוב למלאכה מה"ת לא יהיה דינו כמתה שיהיה משועבד למכור או לשכור חמור אחר ונראה הטעם דהתוס' ב"מ ד' ע"ט ד"ה אם יש הקשו דמ"ש מבית זה ונפל אזדא ליה ותירצו דבית כשנפל אינו עומד למכור אבל החמור כשמת עומד שימכור הנבילה ולקנות אחר ע"ש ולפ"ז בחלת' ועומד להתרפא ג"כ אינו עומד למכור רק להמתין עד שתתרפא מש"ה אין מוכרין החמור כשחלת' לקנות או לשכור אחרת ודינו כבית שאם נפל אזדא אמנם בחמור סתם קשה מה"ת לא נשתעבדו לו נכסיו לקנות בהמה אחרת כמו בבית סתם ונפל דחייב ליתן לו בית אחר כמבואר בסי' שי"ב סעי' י"ז ועוד כיון דבשוכר למשא ומתה הבהמה ג"כ הדין כן דנותן לו שכרו רק מחצי הדרך אם אינו מעמיד לו חמור אחר ואמאי שינה בלשונו דכאן אמר לשון חייב ושם אמר לשון אינו חייב לכן נלפענ"ד דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרמ"ה שבטור בסי' י"ב דכשאין לו בית דאינו חייב לקנות לו בית כיון דדבר שאינו ברשותו השכיר לו וכן משמע מלשונו שכ' או יתן אחר בית אחר דמשמע שאינו חייב לקנות ומש"ה הכא ג"כ אינו חייב לקנות לו חמור לו כיון דדבר שאינו ברשותו הקנה לו ואפי' אם יהי' לשכירות דין חיוב מ"מ הא כתבתי לעיל בסי' ס' דאם מתחייב לקנות דבר ידוע שיכול לחזור קודם שהגיע לרשותו וכן מבואר בתומים שם בהדיא ע"ז ולפ"ז אם יש לו חמור אחר באמת מחוייב ליתן לו חמור כשהשכיר לו חמור סתם וזה פשוט מסברא דמה בכך שמת חמור אח' כיון שיש לו חמורים אחרים מה"ת לא יתן חמור אחר הא חמור סתם השכיר לו וכן מדוקדק מלשון הרמב"ם שכתב חייב להעמיד לו בהמה אחרת ואם לא העמיד יחזיר השכר מבואר בהדיא דכשיש לו חמור מחוייב להעמיד בהמה אחרת רק כשאין לו מחזיר השכר דאלת"ה מה הוא ענין חיוב שכתב ברישא ובסיפא במתה הבהמה כתב ג"כ דחייב להעמיד ואי לא העמיד יש לו למכור ולקנות אחרת מוכח ג"כ בהדיא דכשיש לו מחויב ליתן אחר ואין על השוכר שום טורח למכור ולקנות כיון שהשכיר לו חמור סתם אמנם בחמור זה ודאי דאין שום חיוב עליו ליתן חמור אחר כמו בבית זה ומחמת גודל פשיטותו לא הוצרך הרמב"ם לכתוב זה וגם נלמד במכ"ש ממתה הבהמה בחמור זה דאינו חייב להעמיד בהמה אחרת:
ה סָעִיף א חייב להעמיד עסמ"ע ס"ק ו' שפסק בהא כהרא"ש דא"צ קנין והוא תמוה דהא להרמב"ם והמחבר אין משועבד רק חמור זה ולקנות חמור זה לכ"ע א"צ קניה דהא נקנה לו במשיכה ומחלוקת הוא רק לענין שעבוד נכסים להעמיד לו חמור אחר (אי) צריך קנין:
ו סָעִיף א שוכר בדמיו בהמה אחרת ואם אין בדמיה לשכור כתב המשנה למלך דצריך להחזיר לו שכרו ומסתימת הפוסקים משמע דא"צ רק לחשוב עמו כמה שהלך כמו בחלתה והטעם דהרמב"ם סבירא ליה דלא נשתעבדו שאר נכסים לשכירות החמור רק בחמור שמשך נשתעבד לו ולא יותר:
ז סָעִיף ב ואם שכרה למשא עסמ"ע ס"ק ט' שדחק מאוד ליתן טעם ליישוב דברי הרמב"ם וכל מעיין יראה שדבריו דחוקים מאוד ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דודאי כשאומר חמור זה משמעותו למעט אחר אמנם התוס' בב"מ דף ע"ט כתבו לחלק דבבית שאינו עומד למכור כשנפל אין משועבד הנשאר מהבית לקנות אחרת משא"כ חמור שמת שעומד הנבילה למכור נשתעבד גם הנשאר מחמור זה ולפ"ז א"ש דבשכרו לרכוב שהדין כשחלתה כשאמר לו חמור סתם דכשיש לו חמור מחוייב להעמיד א"כ י"ל שמיעט במלת זה שלא יתן חמור אחר ולזה ודאי דאין לומר שמיעט במלת זה דאפילו אי מתה הבהמה שלא יהיה משועבד הנבילה הנשאר מחמור זה לקנות חמור אחר כיון דדרך הוא לקנות מהנבילה חמור אחר וגם הוא אתי מחמור זה א"כ מה"ת לן למעט בלשון זה דבר שהוא אתי מחמת זה ודרכו לעשות בכך תפשת מרובה לא תפשת ואמרינן שלא מיעט בלשון זה רק לענין שלא יצטרך ליתן חמור אחר לענין אם חלת' דאז אינו ראוי למכור החמור וממעט במלת זה שלא יתחייב ליתן חמור אחר משא"כ בשכרו למשא דאז כשחלתה אפילו בחמור סתם אינו חייב להעמיד חמור אחר וע"כ לא בא למעט במלת זה רק לענין אם תמות הבהמה שלא יצטרך ליתן בהמה אחרת וממילא אינו מחוייב למכור ג"כ הנבילה כדי לשכור דאי היה יכול למכור הנבילה והעור לשכור אחרת זה נקרא חייב להעמיד אחר כמ"ש המחבר בלשונו לשון חייב והוי כנקטי' בכובסי' שיעמיד חמור אחר ובלשון זה פוטר עצמו מחיוב כפויה להעמיד ואין לומר דלמא לא מיעט במלת זה רק לענין אם יש לו חמור אחר שלא להעמיד לו חמור אחר אבל מ"מ אם יש לו בדמים לשכור ישכור דז"א דא"כ לא מיעט כלום כיון דיכול השוכר למכור הנבלה והעור כדי לשכור וקא כליא קרנא ודאי דיותר עדיף להשכיר לו החמור האחר שלו ולא לכלות קרנו אלא ודאי דלגמרי מיעט במלת זה שלא יתחייב לו בחמור אחר כלל רק כשיהיה בעין ואי ימות לא יהיה עליו שום חיוב משא"כ בשכרו לרכוב דיש למעט במלת זה לענין חלתה תפשת מרובה לא תפשת ולא ממעטינן במתה מטעם שכתבתי לעיל:
ח סָעִיף ג אם שכרה לימים () משמע דאפילו הזכיר המקום שרוצה לילך לשם מ"מ כיון שהשכירות היה שכל יום יתן לו כך כ"מ הרא"ש בטעם הדבר דהוי כעין תנאי שהתנה שכל יום שיעכבנה יתן לו שכירות ולא שייך טענת אונס ע"ש בתשובת הרא"ש כלל צ"ב אך קשה נהי דהיה תנאי מ"מ אם נתחייב מנה על תנאי ונתקיים התנאי באונס פטור מחיובו דהא יש טענת אונס בממון לכן נראה עיקר דעיקר הטעם כיון דא"ל כל יום ויום שיעכבנה הוא מושכור לו בעד כך וכך א"כ אם יתרצה הלה לעשות מלאכה בהחמור כשהוא מעוכב יכול לעשות א"כ אף בשעת אונס החמור מושכר לו לעשות בו איזה מלאכה שירצה ולא ביטל האונס את השכירות משא"כ בהשכיר לו ששכרו' למקום זה לילך ולחזור וכיון שכבר עשה הדבר ששכרו לזה הדבר נתבטל שוב השכירות והאונס עיכב החזרה פטור ומ"ש הסמ"ע בס"ק י"א דמנכה לו כפועל בטל נראה דמיירי דוקא שפי' לו ששכרו למשא על כך ימים אבל אם שכרו סתם ע"כ ימים שיעכבנה משמע בין יעשה בין לא יעשה אינו מנכה לו כלל דהא כן היה התנאי וכמ"ש הרא"ש בטעם דלא מהני אונס משום דכן היה התנאי:
ט סָעִיף ג למקום פ' ולחזור והנה אם שכר ממנו למקום פ' להתעכב שם רק שני ימים ואירע אונס להשוכר ונתעכב שם הרבה הובא בתשובות חו"י באחד ששכר סוס חבירו ליסע למקום פ' ולהתעכב שם ח' ימים ולאחר עשרה ימים שלח המשכיר שליח אחר השוכר והשיב השוכר שבשני ימים יגמור העסק שלו ולילך לביתו וחזר השליח ריקם ונתחזק העלילה על השוכר ונתעכב שם הרבה ופסק שם דכיון שהיה שם אונס פטור השוכר כששכרו על ח' ימים ולבבי לא כן ידמה דבשלמא בגודל הנהר נעשה האונס בהחמור שלא היה אפשר לו להחזירו בשום אופן משא"כ הכא שהיה אפשר לו להחזיר הפקדון ע"י שליח ואין בו משום אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר כמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק יג ע"ש לא חשיב אונס ובפרט שי"ל שעיכב החמור לצרכו שהיה חושב בכל יום אולי יוגמר העסק שלו ויצטרך ליסע לביתו דהא מה"ט לא רצה ליתנו להשליח:
א סָעִיף א וחלתה. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' מ':
ב סָעִיף א להשליכה. פירוש ומש"ה ליכא למיחש דאע"פ שנפלה הבהמה תחת משאה אין קפידא בכך שלא תתקלקל במשא זה אלא הוספת טרחא ושהייה יש בדבר לחזור ולהטעינה משא"כ כששכרה לרכוב עליה שיש לחוש שמא תפול בהיותה על הגשר ותפול למים או לאחד הפתחים או שהמשא שעליה הוא כלי זכוכית והדומה להן שיתקלקלו כשיפלו מע"ג הבהמה מש"ה חייב להעמיד לו בהמה אחרת סמ"ע:
ג סָעִיף א אחרת. לשון הטור ופירש הראב"ד ודוקא שהקנה לו בקנין דאל"כ במה נתחייב לו כו' וא"א ז"ל כתב דבמשיכת החמור נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו חמור עד אותו המקום עכ"ל והרמב"ם והמחבר דמסקי ז"ל ואם לא העמיד יש לשוכר למכור כו' משמע דלא סבירא ליה כחד מינייהו דלדידהו מהני הקנין או המשיכ' שכל נכסי שכיר משועבדין להעמיד בהמ' אחרת ולהרמב"ם משמע דאין משועבד לו כי אם בהמה זו אפילו בהשכיר לו בהמה סתם ופסק בהא כהרא"ש דא"צ קנין משום דהרי"ף והרשב"א ור"י והטור ס"ל כהרא"ש ע"ש ובתשובת ראנ"ח ר"ס ס"ו. שם:
ד סָעִיף ב תרעומת. שהשכיר לו בהמה כחושה כזו שמתה בחצי הדרך. שם:
ה סָעִיף ב דאמרינן. קאי לכל מקום שנזכר בדינים הללו שישלם לו שכר הבאתו עד לכאן היינו דוק' כשיכול למכור סחורתו גם במקום שהביאו לשם במעט ריוח ואע"פ שאם הוליכו למקום מבוקשו היה לו ריוח יותר עכ"פ מקרי זה הנאה וכיון דהמשכיר לא פשע ונאנס במיתת הבהמה צריך זה לשלם שכירתו עד המקום שהביאו לפי ערך וכן מפורש בטור ע"ש שם:
ו סָעִיף ג ויום. לכאור' נראה דצריך ליתן לו שכירות משלם ולא כפועל בטל דניחא ליה לכחוש חמריה ולא לכחוש מריה מיהו הכל לפי המשוי וכמ"ש הטור בר"ס (של"ד) [של"ג] בחמר שהשכיר חמורו דנותן לו כפועל בטל ע"ש וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל צ"ב ע"ש. שם:
ז סָעִיף ג רגיל. כללא דהאי דינא דכל ששניהן ה"ל למידע ולהתנות או ששניהן לא ה"ל למידע בשניהן הוא פסידא דהמשכיר דהוא בא להוציא השכירות מיד השוכר ועליו מוטל להתנות דהמע"ה וידו על התחתונה אם לא שהוא דבר שהשוכר ידע והמשכיר לא ידע בזה ודאי על השוכר להתנות ואם לא התנה הפסיד וצריך לשלם וכן הוא בש"ס פרק האומנין בכל עניני פועלים ובעה"ב וכמ"ש הט"ו בסי' של"ד ע"ש וכן כל כיוצא בזה שם:
ח סָעִיף ג ומזונות. פירוש מזונות של יום הג' שנתעכבה הבהמה שבמקום שהוא פסידא דהמשכיר במה שלא התנה צריך הוא ג"כ לשלם להשוכר דמי המזונות של אותו היום וכן כתב הטור עיין שם. שם (עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קע"ו):
א סָעִיף ג אם לא היה רגיל. עבה"ט וע' בתשובת חות יאיר סי' קנ"ו אודות ראובן שהיה לו סוס עומד להשכיר ולוי נצרך לרכוב אל השר מהלך ג' ימים ולקח להסוס על ח' ימים ובהיותו שם העליל עליו השר ועיכבו שם ויהי לעשרה ימים שלה ראובן שליח אחר סוס שלו והשיב לוי כי כעת מחר יגמור עסק ביש דידיה ויחזור לביתו וחזר השליח ריקם ואח"כ נתחזק עלילה ונתעכב לוי עוד חודש ימים ובבואו תבע ראובן שכרו לכל הימים ולוי השיב כי נאנס וראובן תפס משל לוי שלא בעדים ופסק שם דפטור ליתן לו השכר יותר מח' ימים אחר שנאנס בעכבת הסוס והוא שכרו בפי' רק על ח' ימים וגם לא נהנה מן הסוס כל היותו שם ואם תאמר עכ"פ ה"ל להחזירו תיכף שנתעכב או אחר ששלח בעל הסוס אחר סוסו הלא דבר זה שישב ולא עשה מעשה להחזיר לו סוסו ולא קבל הנאה מן הסוס ה"ל גרמא קלה ופטור ותפיסת ראובן אינו מועיל כלום אחר דלוי פטור מצד הדין ואין כאן טענה לכפירה. מעתה אין מקום לזכות ראובן בתפיסתו כלום רק חייב להחזיר מה שתפס ולוי נותן שכירות של ח' ימים ותו לא מידי. וכ"ז בשכרו לוי על ח' ימים משא"כ בלקח הסוס בשכירות סתם שידוע שכרו או שפסק עמו חצי זהב ליום ולא זכר סך ימים אע"פ שהמהלך ידוע שאינו רק ג' ימים מ"מ צריך ליתן לו חצי זהב לכל מראש ועד סוף ואין אומרים שינכה לו קצת מפני שישב בטל מפני דלא איכפת ליה למשכיר בכך ואפשר דמצי למימר ניחא לי טפי שישאר ברגילתו ברכיבה דוגמא למ"ש ניחא לאינש דלא ליסתר עבדיה ואפילו אם שאל המשכיר לשוכר לכמה ישהה שם אצל השר והשיב יום או יומים לכל היותר ואח"כ לקח הסוס סתם דינו כשכרו סתם וראיה מתנאי דמכירה שכתב הרמב"ם פי"א מה' מכירה והביאו טור וש"ע סי' ר"ז ס"ד (שכתב שם ואע"פ שקודם מכירה אמר כו') עכ"ד ע"ש עוד. וע' בקצה"ח שהביאו והשיג על כמה פרטים בדבריו וכתב דבעיקר הדין שנתעכב ע"י עלילה הנה לפנינו הדין (כמו שפסק החו"י הנ"ל) מתוך תשובת הרא"ש שלפנינו שהוא הך דינא דש"ע כאן דאם שניהם לא ידעו הוי פסידא דמשכיר ואם שכרו לימים סתם חצי זהב ליום פשיטא שנותן לו כל שכרו לכל יום ויום כמבואר כאן בש"ע אמנם מנכה לי שכרו כפועל בטל ומ"ש החו"י הנז' דה"ל כמו האי דאמרו דניחא ליה דלא ליסתר עבדיה וה"נ ניחא לי ברגילתו ברכיבה הרי אמרו להדיא פ' האומנין גבי הלכו ממרין ולא מצאו מנכה לו כפועל בטל ואפילו בעד הסוסים מנכה וכן מבואר להדיא בתשובת הרא"ש כלל צ"ב בהך דינא דשכרו לימים דמנכה לו כפועל בטל וכ"כ בסמ"ע (ע' בנה"מ) ומ"ש החו"י דאפי' אם שאל המשכיר לשוכר כמה ישהה אצל השר השיב יום או יומים ולא יותר ואח"כ לקח הסוס סתם דינו כשכרו סתם וראיה מתנאי דמכירה כו' לענ"ד אינו נראה דמלתא דתנאה שאני דכל שלא פירש אופן התנאי בשעת מכירה מחל לתנאה אבל קצב לו זמן שכירתו ואח"כ נגמר ביניהם השכירות ודאי על קלבתם הראשונה נגמר והרי זה כאומר מכור לי חצי טלית ואח"כ משך הטלית סתם דאין לו אלא חצי טלית וה"נ לא הוי אלא כמו שכרו לשני ימים כיון דאמר למשכיר שלא ישהה יותר משני ימים וכ"ז ברור עכ"ד ע"ש עוד. ע' בנה"מ שהביא ג"כ דברי החו"י הנ"ל בקצרה והשיג עליו בעיקר הדין מה שפטר את לוי ליתן השכר יותר מח' ימים וכי וז"ל ולבבי לא כן ידמה דבשלמא בגודל הנהר נעשה האונס בהחמור שלא הי' אפשר לו להחזירו בשום אופן משא"כ הכא שהיה אפשר לו להחזיר הפקדון ע"י שליח ואין בו משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק י"ג (בבה"ט שם סק"ט) לא חשיב אונס ובפרט שי"ל שעיכב החמור לצורכו שהיה חושב בכל יום אזלי יגמר העסק שלו ויצטרך ליסע לביתו דהא מה"ט לא רצה ליתנו להשליח עכ"ל גם בתשובת שבו"י ח"א סי' קט"ו עובדא כיוצא בזה בא' ששכר סוס לרכוב בו מהלך שני ימים ושכרו על עשרה ימים כי אולי יתעכב שם ונתעכב שם באונס גדול שנפל למשכב כמו עשרים יום ופסק שם ג"כ דלא כהחו"י הנ"ל רק דצריך לשלם שכרו של כל יום ויום דזה הוי כמו שכרו לימים ומחלק ג"כ כחילוקו של נה"מ הנ"ל דלא דמי לגודל הנהר דהתם הוצרך להתעכב הוא והסוס משא"כ כאן אם הוא נתעכב הלא היה יכול לשלוח סוס ע"י איש אחר נאמן דאזלי מהתם להכא והוא עיכב הסוס משום טובתו לחזור עמו לביתו ודאי דצריך לשלם אך מ"מ אינו נותן לו שכר רק כפועל בטל וכמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א וכן נראה מסקנת הב"ח. וע"ש עוד שהשיג על החו"י הנ"ל במ"ש ותפיסת ראובן אינו מועיל כלום כו' דזה אינו דאפי' אם נדמה זה לבבא תניינא בשכרה לשני ימים ולא היה רגיל הנהר להתגדל מ"מ בהאי דינא גופא נראה דהיכא דתפס המשכיר משל שוכר פסידא דהשוכר דהא מקיר הדין נובע מפ' האומנים דף ע"ז אמר רבא האי מאן דאגיר אגירא לדולא ופסק נהרא בפלגא דיומא דאי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים וכתב הרא"ש דכל אונסא דלא מבעי להו לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בה"ב א"נ אתרווייהו אבעי לאסוקי דעתייהו המוציא מחבירו ע"ה וידו על התחתונה וכן מבואר בב"י סימן ש"י ובסמ"ע ובב"ח שם וכיון דלהכי פסידא דבעל הבהמה משום דהוא המוציא ממילא היכי שהוא מוחזק פסידא דשוכר ואף דכ' הרא"ש והטור והש"ע דמזונות הבהמה כדין השכירות דהיינו שצריך המשכיר לשלם להשוכר דמי מזונות שנתן להבהמה הרי דאף להוציא מבעל הבהמה אמרינן דהוא פסידא דידיה זה אינו דהתם ג"כ השוכר מוחזק בשכירתו ומנכה לו דמי מזונות וגם תפיס הבהמה וכל זה פשוט וברור ע"ש:
ב סָעִיף ג ואם היה רגיל כו' פסידא דשוכר. ע' בתשובת נו"ב תניינא סי' נ"ו דרב אחד הקשה לו דברי הש"ע אהדדי דלעיל ס"ס ש"ז פסק דאין שבת בבהמה ואיך פסק כאן בעכבו הנהר שצריך השוכר לשלם והלא אפילו פשע ועכב בהמת חבירו במזיד פטור. והשיב לו שכבר היה רגיל לתרץ זה דכאן באמת אינו חייב לשלם רק יום א' יותר והיינו יום השלישי והרי באותו יום רכב עליה אבל אם עכבו הנהר ימים הרבה כל אותן הימים שעמדה הבהמה בטילה חוץ משני ימים הראשונים באמת אינו חייב לשלם ואמנם שוב חזר ותירץ דשאני היכא שירד מתחלה בתורת שכירות אף ששכרה רק למקום ההוא מ"מ כל זמן שלא החזירה למרה עדיין היא מושכרת בידו וחייב לשלם שכירתה כיון שהוא ידע מרגילות הנהר הי' להתנות על זה ואין זה דומה למה שהביא הש"ך בס"ס ש"ז בשם רש"ל שאם סגר בהמת חבירו בחדר וביטלה ממלאכה שהוא פטור דאין משלמין בבהמה שבת בלא נזק דשם לא באה לידו בתורת שכירות ואף שהש"ע שם ס"ג מיירי בשוכר ואפ"ה פוטר מטעם שאין שבת בבהמה התם מיירי שמחזירה לבעליו אחר כלות השכירות אלא שהוכחשה כחש שסופה להתרפאות וכיון שמחזירה הרי כלה שכירתו כו' ע"ש. ושם בסי' נ"ז השיב ג"כ על קושיא הנ"ל לרב אחר ונזכר שם רק התירוץ הראשון הנ"ל. ומ"מ נ"ל דהעיקר כתירוץ השני והתשובה דסי' נ"ז הגם שנדפסה באחרונה נכתבה בראשונה קודם דאסיקא דעתיה התירוץ השני וע' בס"ק הקודם:
א סָעִיף א ועדיין כו'. הרא"ש כ"כ רש"י שם ב' ד"ה הבריקה או כו' וכ"ה בגמ' שם שמחלק בין למשא או לרכיבה:
ב סָעִיף א אע"פ כו'. דה' כשמואל בדיני:
ג סָעִיף א שאין סופה כו'. כפי' ר"ח הובא בתוס' שם ד"ה אם אבל לפי' רש"י שאינה חוזרת צ"ל לב' וג' ימים עד שימצא אחר. רמב"ן:
ד סָעִיף א משלם. כשיטת ר"ח הנ"ל שא"ל מזלך גרם אבל רש"י פי' ואף מזלך גרם וכן פי' במתני' ונפסיד שנינו ועמ"ש לקמן וכ' המ"מ ראיה לשיטת הרמב"ם מהתוספתא הביאה הרי"ף והרא"ש השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכרו כמו שעשה:
ה סָעִיף א בד"א כו'. גמ' שם ופי' הרמב"ם דקאי אכל הנך אבל הראב"ד כ' דלא קאי אלא אנשתטתה והמ"מ כ' שקאי גם אהבריקה וכמ"ש הרי"ף ורא"ש וכ"ה בנוסח שלנו בגמ' וכ"ה בתוספתא אבל באנגריא ודאי אין חילוק לכן לא נזכר בגמ' ותוספתא והזכיר האנגריא בפועל כנ"ל מ"מ:
ו סָעִיף א ואם לא העמיד כו'. כשיטתו דאפי' במתה ס"ל כן וכמ"ש למטה אלא דשם אם יש בדמיה ליקח או לשכור יקח או ישכור משא"כ כאן דלא שיעבד לו למכור ולשכור בכה"ג אלא אם רוצה כל שכרו מעמיד לו חמור אחר:
ז סָעִיף א מתה הבהמה כו' ואם אין בדמים כו'. קאי גם ארישא אחמור סתם שאין חילוק לשיטתו בין חמור סתם לחמור זה אלא לענין משא וגי' בגמ' ה"ד אי כו' להעמיד לו חמור אחר אלא דא"ל חמור זה אם יש כו' וגרס במקום אי אלא ומפ' שהקושיא אי דא"ל חמור סתם מאי אריא לרכוב אפי' למשא נמי דהא תנן חייב להעמיד כו' מדקתני בהבריקה א"ל הרי שלך לפניו ומוקי בחמור זה והדר פריך אם יש בדמיה כו' וקושיא אחריתי הוא ואף בחמור סתם:
ח סָעִיף א ואם אין כו'. כשמואל כנ"ל ודוקא שאין בדמים למכור כמ"ש ל"צ כו' אם יש כו' ועוד הוכיחו הרי"ף ורא"ש מהא דפרדיסא שם ק"ט ב' דשם אמרינן דלא מכלינן קרנא ותי' דשם אפשר למכור. וכ"ז שיטת הרמב"ם אבל שיטת הרשב"א והרא"ש וש"פ דבמתה או נשברה בחמור סתם נשתעבדו לו כל הנכסים וצריך להעמיד לו ממעותיו חמור אחר וז"ש ה"ד אי כו' אם יש כו' וכגי' גמ' שלנו וכ"ה דעת הרי"ף אלא שהראב"ד פי' דוקא בשקנו מידו אבל הם חלקו עליו וכ' דבמשיכת החמור נשתעבדו לו נכסיו ואין חילוק בין לרכיבה בין למשא אף בחמור זה דמ"ש לרכוב ל"ד ובנוס' הראב"ד לא כ' בגמ' לרכוב כלל וז"ש בהג"ה וי"א כו' ולא ביאר כל הצורך דלידיהו בחמור סתם ליתא לדין למכור ולשכור כנ"ל וכ' המ"מ ולשיטתם בהבריקה ונשתטתה ולרכוב דינו כמתה או נשברה וע"ז החילוקים בין חמור סתם לחמור זה אבל למשא א"צ להעמיד לו חמור אחר אבל שכרו מ"מ מפסיד ע"ש ושיטה אחרת להטור ע"ש:
ט סָעִיף ב והא כו' או כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה אילו. תימא כו' א"נ כגון כו'. אבל הרמב"ם מפ' כפשטא דגמ' לכן השמיטה וכן כש"ע ולמד מזה גם להבריקה ושכרו לרכוב שנותן שכרו של חצי הדרך כנ"ל: (ליקוט) השוכר כו' וס"ב א"ל כו'. כ"ז הוא לשון הרמב"ם ומפ' בין בחמור סתם ובין בחמור זה להעמיד חמור או לשכור כו' כ"ז אם אינו רוצה להחזיר שכרו וז"ש ואם לא העמיד כו' וכן בסיפא מתה הבהמה כו' אלא שסמך על הקודם וכ"כ בפי' להדיא ואם לא העמידה לוכו' ע"ש ואין חילוק אלא דברישא אם לא העמידה נותן על מה שהלך ובסיפא אינו נותן לו כלום וכן פרש"י במתני' בסד"ה חייב או יחזיר לו שכרו ועוד מפ' ממ"ש ע"ט א' א"ר השוכר את החמור לרכוב דנקט לרכוב משום דלמשא בחמור זה אינו חייב לא למכור ולא לשכור אבל בחמור סתם אין חילוק דהא מתני' בחמור סתם איירי דקתני חייב כו' ואיירי אפי' במשא מדקתני ברישא הרי שלך לפניך ואמר בחמור סתם ואם לא העמיד כו' אם אינו רוצה להחזיר שכרו דרשות למכור הבהמה בלא ב"ד ולעשות דין לעצמו במכ"ש מחמור זה וה"ה דיכול לעכב מבאר נכסים אפילו אין בדמיה למכור ולשכור ולכן לא כ' כאן ואם אין בדמיה כו' אלא דקמ"ל כנ"ל ודמכלינן קרנא גם בזה ואע"פ שיכול לעכב שאר נכסים ולמשכנו ולמד זה מפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בסתמא ומ' דקאי אמתני' דמיירי בחמור סתם. אבל הראב"ד ורשב"א וש"פ חולקין עליו א' דאין חילוק בסיפא כלל בין משא לרכיבה כיון דמתה או נשברה ב' דס"ל דלא מהני חזרת השכר אלא נשתעבדו לו נכסיו ובחמור זה הנבילה וכי ברישא לרכוב ג' חולקין על מ"ש וחייב ליתן לי שכרו משום ד' מ"ש לרכוב כו' אכולן וראב"ד לא כ' אלא אנשתטתה והמ"מ כ' גם אהבריקה אבל לא באנגריא ודבריו עיקר ודברי הרא"ש תמוהין שבתחלה העתיק דברי רש"י או יחזיר לו שכרו ובסוף כ' דבמשיכת החמור נשתעבדו לו כו' כדברי המפרשים וגם דברי הרמב"ם בפי' תמוהין שבסיפא במתה לא חילק בין רכיבה למשא אבל ברישא חילק בין חמור זה לחמור סתם דבחמור סתם אפי' למשא חייב להעמיד לו חמור וכן העתיק הרע"ב דבריו והנה הגמ' ותוספתא הם היפך דבריו והרע"ב לא השגיח שחזר בו בחיבורו (ע"כ):
י סָעִיף ג ראובן כו'. כמ"ש ע"ז א' וא"ר האי כו' ושלים עבידתא כו' ונותן להם כו' ושם ע"ו ב' ל"ק הא דסיירה כו' וכאן כלא סיירה שהרי לא שכר לו למקום ידוע משא"כ בסיפא ואם שכרה כו' דדמי לסיירה ודמי למש"ש האי מאן כו' ופסק נהרא כו' וע"ל סי' סי' של"ד ס"א השוכר את כו' וכן בכל אונס כו' ובסי' של"ה ס"א השוכר את כו' ודוקא כו':
יא סָעִיף ג שצריך ליתן כו'. ר"ל כפועל בטל כמש"ש ע"ו ב' ושם ע"ז א' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.