א אִם יֵשׁ לַלּוֶֹה אוֹ לַמַּלְוֶה ב' שֵׁמוֹת, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא שֵׁם הָעִקָּר. וְאִם כָּתְבוּ שֵׁם הַטָּפֵל לְבַד, כָּשֵׁר. וְאֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב הַחֲנִיכָה (פֵּי', שֵׁם שֶׁמְּלַוִּין אוֹתוֹ לְשֵׁם הָעֶצֶם) אוֹ כֹהֵן וְלֵוִי, אֶלָּא אִם יִהְיוּ בָּעִיר שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים.
ב צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ הָעֵדִים שֶׁשֵּׁם הַלּוֶֹה פְּלוֹנִי בַר פְּלוֹנִי; וּבִשְׁטַר הַמֶּכֶר, שֵׁם הַמּוֹכֵר; וּבְשׁוֹבָר, שֵׁם הַלּוֶֹה וְהַמַּלְוֶה. וְאִם שְׁטַר הַמִּלְוָה הוּא בְּלֹא קִנְיָן, צְרִיכִין לְהַכִּיר אַף שֵׁם הַמַּלְוֶה. וְאִם אֵינָם מַכִּירִים אוֹתָם, אֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ קָרוֹב כְּשֵׁרִים לוֹמַר שֶׁכָּךְ הוּא שְׁמָם. וְהֵיכָא דְסָמִיךְ אָאִשָּׁה אוֹ קָרוֹב וְאִשְׁתְּכַח טָעוּתָא, לְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן מְקַבְּלִינָן, מִשּׁוּם דְּאֵין דֶּרֶךְ צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן לְדַקְדֵּק (בֵּית יוֹסֵף ר"ס כ"ט בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם): וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּאִשָּׁה אֵין דַּרְכּוֹ לְדַקְדֵּק, מִשּׁוּם דְּאֵין דַּרְכָּן לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן ק"י, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֵין חִלּוּק בֵּין תַּלְמִיד חָכָם לִשְׁאָר גַּבְרֵי; וְכָתַב הַמְחַבֵּר בְּסִפְרוֹ בֵּית יוֹסֵף (בח"מ) סִימָן כ"ט שֶׁכֵּן עִקָּר, וְלָכֵן תָּמוּהַ מַה שֶּׁכָּתַב כָּאן בְּהֵפֶךְ, לְגַבְרָא אַחֲרִינָא דְאוֹרְחֵהּ לְמֵידָק, לָא מְקַבְּלִינָן, דְּוַדַּאי מֵידָק דָק וְהַשְׁתָּא הָדַר וּמְשַׁקֵּר. הַגָּה: וְכֵן בִּשְׁאָר טָעוּת סוֹפֵר דְּמוּכָח שֶׁטָּעָה, הַשְּׁטָר כָּשֵׁר, וְאַמְרִינָן דְּטָעָה, כְּמוֹ שֶׁאַמְרִינָן אַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר (הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ח סִימָן ל"ב) וּכְדִלְעֵיל רֵישׁ סִימָן ל"ט.
ג כָּל שֶׁהֻחְזַק שְׁמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּעִיר, כּוֹתְבִים אוֹתוֹ שֵׁם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שִׁנָּה שְׁמוֹ לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא (פֵּי', רַמָּאוּת).
ד אִי קָרוּ לֵהּ וְעָנֵי, מַחְזְקִינָן לֵהּ בְּהַהוּא שְׁמָא לְחוֹבָתוֹ. כְּגוֹן שֶׁקָּרָא אֶת עַצְמוֹ: רְאוּבֵן, וְכָתַב שְׁטָר עָלָיו: רְאוּבֵן לָוָה מִשִּׁמְעוֹן, וְטָעִין הַשְׁתָּא: לָאו רְאוּבֵן שִׁמִי, אִי קָרוּ לֵהּ רְאוּבֵן וְעָנֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְחַזַּק שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּהַאי שְׁמָא, חַיָּב.
ה יָצָא לְפָנֵינוּ שְׁטָר, וְטָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר: אֵינִי חַיָּב כְּלוּם שֶׁמָּא רַמַּאי אֶחָד הֶעֱלָה שְׁמוֹ (כִּשְׁמִי) וְהוֹדָה לָזֶה, אוֹ שֶׁאָמַר: לֹא לָזֶה אֲנִי חַיָּב אֶלָּא לְאַחֵר וְזֶה רַמַּאי הוּא וְהֶעֱלָה שְׁמוֹ בְּשֵׁם בַּעַל חוֹבִי, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו.
ו מִי שֶׁהֻחְזַק בְּשֵׁם כִּנּוּי בָּעִיר, וְכָתְבוּ עָלָיו שְׁטָר בְּאוֹתוֹ כִּנּוּי, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיָה לוֹ כִּנּוּי אַחֵר, אוֹ שֶׁטָּעוּ בְּשֵׁם הַלּוֶֹה אוֹ הַמַּלְוֶה וְכָתְבוּ: רְאוּבֵן בִּמְקוֹם שִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁטָּעוּ בִּסְכוּם הַמָּעוֹת, יִכְתְּבוּ שְׁטָר אַחֵר וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר טָעוּת, וְלָא אַמְרִינָן כְּבָר עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ כָתְבוּ שְׁטָר כָּשֵׁר, לֹא שַׁיָּךְ בִּשְׁטָרוֹת לוֹמַר עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ קִנְיָן וּמְחֻסָּר עֲדַיִן נְתִינָה לִבְעָלָיו (רַ"ן פֶּרֶק הַמְקַבֵּל). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין שַׁיָּךְ כְּלָל בִּשְׁטָרוֹת לוֹמַר כְּבָר עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א), וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא כָּתְבוּ אַחֵר, אִם יִתְבָּרֵר הַדָּבָר שֶׁהוּא טָעוּת סוֹפֵר, כָּשֵׁר.
ז הָיוּ שְׁנַיִם בְּעִיר אַחַת, שֵׁם כָּל אֶחָד מֵהֶם יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְהוֹצִיא שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ קִנְיָן, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: שְׁטָר זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא עָלַי שֶׁלִּי הוּא וְהֶחֱזַרְתִּי לְךָ כְּשֶׁפָּרַעְתָּ לִי הַחוֹב שֶׁהָיָה לִי בְּיָדְךָ. הַגָּה: דְּבָרָיו סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה בְּכָאן, דִּלְפִי הַאי טַעֲמָא שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: הַאי שְׁטָרָא שֶׁלִּי וְהֶחֱזַרְתִּיו לְךָ, אֵין חִלּוּק בֵּין שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן אוֹ אֵין בּוֹ קִנְיָן. אֲבָל יֵשׁ מְפָרְשִׁים הַטַּעַם שֶׁאֵין מוֹצִיאִין שְׁטַר זֶה עַל זֶה, מִטַּעַם דְּכוֹתְבִין שְׁטָר לַלּוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְחַיְשִׁינָן שֶׁזֶּה הַמּוֹצִיאוֹ הוּא הַלּוֶֹה, וּבָזֶה אֵין לָחוּשׁ רַק בִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן כְּדִלְעֵיל סוֹף סִימָן ל"ט, וְלָכֵן כָּתַב כָּאן בַּתְּחִלָּה דְבָעֵינָן שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן, וְאִם כֵּן יֵשׁ סְתִירָה בִדְבָרָיו. וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּל אֶחָד יֹאמַר: לֹא עָלַי נִכְתַּב שְׁטָר זֶה, אֶלָּא עַל חֲבֵרִי, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר בְּעַצְמָם וְאָמְרוּ: זֶהוּ הַשְּׁטָר שֶׁהֵעַדְנוּ עָלָיו וְזֶהוּ שֶׁהֵעַדְנוּ עָלָיו בְּהַלְוָאָה. וְאִם עֵדִים אֲחֵרִים הֵעִידוּ כֵּן, יֵשׁ לוֹ דִּין מִלְוָה עַל פֶּה. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם קָטָן בִּזְמַן הַכָּתוּב בַּשְּׁטָר, גּוֹבִין מֵהָאַחֵר. וּמַה תַּקָּנָתָם, יִכְתְּבוּ שֵׁם זְקֵנָם; וְאִם גַּם שֵׁם זְקֵנָם שָׁוֶה, יִכְתְּבוּ שׁוּם סִימָן. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵם מִב' עֲיָרוֹת, מוֹצִיאִים שְׁטָר חוֹב עֲלֵיהֶם, דִּצְרִיכִים לִכְתֹּב שֵׁם הָעִיר שֶׁל לֹוֶה אוֹ מַלְוֶה בַשְּׁטָר (טוּר בְּשֵׁם הר"ר יְשַׁעְיָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹתְבִין שֵׁם הָעִיר בַּשְּׁטָרוֹת (רַמְבַּ"ם פי"ז מֵה' מַלְוֶה וְטוּר סִימָן ס"א), וְכֵן נוֹהֲגִין. מִיהוּ, וַדַּאי אִם הֵם מִב' עֲיָרוֹת, וְכָתְבוּ שֵׁם הָעִיר שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, לֹא גָרַע מִסִּימָן, וְלֵיכָּא לְמִטְעֵי בְּאַחֵר כְּלָל, כֵּן נִרְאֶה לִי. אִם שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת, וְהָאֶחָד מֵת אָבִיו, וְכָתַב בַּשְּׁטָר: יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שַׁלִי"ט אוֹ נר"ו, וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתְבִין עַל מִי שֶׁאָבִיו חַי, אִם כָּתְבוּ הָעֵדִים: אָמַר לָנוּ יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שַׁלִי"ט, הָוֵי סִימָן. אֲבָל אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר: אֲנִי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שַׁלִי"ט, אוֹ כַיּוֹצֵא בָזֶה, לָוִיתִי מִפְּלוֹנִי וְכו' וְהָעֵדִים חֲתוּמִים לְמַטָּה, אֵין זֶה סִימָן, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הַשֵּׁנִי הֶעֱרִים לִכְתֹּב כָּךְ, וְהָעֵדִים לֹא דִּקְדְּקוּ בְכָךְ, דְּלָאו אַכֻּלֵּיה מִלְּתָא קָא מְסַהֲדֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). אֲבָל הֵם מוֹצִיאִין שְׁטָרוֹת עַל אַחֵר, וְלֹא יָכוֹל הָאַחֵר לוֹמַר: לֹא נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ אֶלָּא לַחֲבֵרְךָ שֶׁשְּׁמוֹ כְּשִׁמְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ מַחְזִיקִינָן לֵהּ בְּשֶׁלּוֹ. הַגָּה: אֲבָל אִם אֵין הַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה שֶׁחַיָּב לְאֶחָד מֵהֶם, אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א) אֶלָּא בְּהַרְשָׁאָה שֶׁיִּתְּנוּ זֶה לָזֶה (ד"ע). וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ שׁוֹבָר מֵאֶחָד מֵהֶם, אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְתֹבְעוֹ, שֶׁיֹּאמַר לְכָל אֶחָד מֵהֶם: אַתָּה כָּתַבְתָּ לִי זֶה הַשּׁוֹבֵר. וּמִיהוּ, אִם יִכְתְּבוּ הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה, יִגְבֶּה אֶחָד מֵהֶם. שֶׁהֲרֵי הוּא מוֹדֶה שֶׁלֹּא פָּרַע אֶלָּא לְאֶחָד. וְאִם יִטְעֹן: פָּרַעְתִּי לִשְׁנֵיכֶם וְצִוִּיתִי לִכְתֹּב שׁוֹבָר אֶחָד כִּי הוּא יַסְפִּיק לִי לְהַרְאוֹתוֹ לְכָל מִי שֶׁיָּבֹא מִכֶּם לְתָבְעֵנִי חוֹבוֹ, טַעֲנָתוֹ טְעָנָה וְלֹא יוֹעִיל הַרְשָׁאָה.
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין מְשֻׁלָּשִׁים לֹא בַּשְּׁטָרוֹת וְלֹא בַּשׁוֹבָר. אֲבָל אִם מְשֻׁלָּשִׁים בַּשְּׁטָרוֹת וְלֹא בַּשׁוֹבָר, עַל בַּעַל הַשּׁוֹבֵר לְהָבִיא רְאָיָה.
ט מַלְוֶה אֶחָד שֶׁהִלְוָה לִשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת וְהָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים שֶׁנִּכָּר שְׁטָרוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד, וְנִמְצָא אֵצֶל הַלּוֶֹה שְׁטָר מְקֻיָּם שֶׁשְּׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, וְלֹא הָיָה הַשּׁוֹבֵר מְשֻׁלָּשׁ, וְנִמְצְאוּ שְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל מַלְוֶה הַקְּרוּעִים, הוּרַע כֹּחָם שֶׁל הַשְּׁטָרוֹת וּשְׁנֵיהֶם בְּחֶזְקַת פְּרוּעִים.
י שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שֶׁלָּוָה אֶחָד מֵהֶם מֵאַחֵר, וְנִמְצָא לְאֶחָד מֵהֶם שָׂדֶה שֶׁקָּנָה מִיּוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַשֵּׁנִי, אוֹ שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים בּוֹ, אֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לִטְרֹף הַשָּׂדֶה, וְלוֹמַר: אִם לְךָ הִלְוֵיתִי, מוּטָב, וְאִם לַחֲבֵרְךָ הִלְוֵיתִי, כֵּיוָן שֶׁאֵין לַחֲבֵרְךָ בְּנֵי חוֹרִין הֲרֵי לָקַחְתָּ שִׁעְבּוּדִי; וְכֵן כְּשֶׁהֵם שֻׁתָּפִים לֹא יוּכַל לִגְבּוֹת הַחֵצִי מִמַּה נַפְשָׁךְ, לְפִי שֶׁאֵין נִכְסֵי בַּעַל חוֹב מְשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִטַּעַם עָרֵב, וְהֶעָרֵב אֵינוֹ מִשְׁתַּעְבֵּד אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶּׁיָּכוֹל לִתְבֹּעַ מֵהַלּוֶֹה עַצְמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ מֵהַלּוֶֹה עַצְמוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת מִנְּכָסָיו; נִמְצָא, שֶׁהֶעָרֵב לִשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, בֵּין לִשְׁנֵי מַלְוִים בֵּין לְמַלְוֶה אֶחָד, כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ מֵהֶן, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ מֵהֶעָרֵב:
א סָעִיף א שני שמות כו'. עיין בתשובת הר"ב סי' צ"ה שאלה א' ור"ס קי"ג:
ב סָעִיף ב שם המוכר כו' ואם שטר המלוה הוא כו'. משמע מדברי המחבר דבשטר מכר א"צ להכיר שם הלוקח אף בשטר שאין בו קנין כדמשמע מדברי הרב המגיד שלא הצריך הרמב"ם קנין בשטר מכר וקשה לי על המחבר דהיינו דוקא להרמב"ם משא"כ לרוב הפוסקי' החולקין עליו דאף בשטר מכר אין כותבים למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין כמו בשטר מלוה וכמ"ש הרב המגיד ר"פ כ"ד והביאו הר"ב בבדק הבית לקמן ר"ס רל"ח וכמו שכ' המחבר גופיה לקמן ר"ס רל"ח וא"כ הא ה"ל להשוות שטר מכר לשטר הלואה ונל"ע:
ג סָעִיף ב בלא קנין כו'. דשמא זה אינו המלוה ולא ימסור השטר למלוה עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כדלעיל סי' ל"ט סי"ג והוא הדין בשטר מכר בלא קנין צריך להכיר אף שם הלוקח להפוסקי' והמחבר לקמן ר"ס רל"ח דאין כותבי' שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע"ש מיהו למאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בכל ענין א"צ להכיר המלוה והלוקח ולהסמ"ע והב"ח ושאר אחרוני' בכאן דברי' אשר לא נתכונו בעיני וחלוקי' אשר לא שערום אבותינו ומ"ש נרא' עיקר וכן דעת הרב המגיד ע"ש (עי' מ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ז ס"ק י"ח [כא])
ד סָעִיף ב ולכן תמוה כו' ובסמ"ע ס"ק ו' האריך לתרץ משום דעיקר הוכחת הב"י בסי' כ"ט הוא מרשב"ם שכתב לאו אורחי' נמידק להסתכל בנשים כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירים כו' והמדקדק בפירשב"ם יראה דל"ד אעדות הכרת אשה כ"כ כו' דאי בעדות אשה דוקא קאמר ק' למה סיים וכתב ויכול לסמוך על אחרים כו' ע"ש שהאריך בזה ואין דבריו נכונים בעיני דשפיר קאמר ויכול לסמוך על אחרים שמכירים לפי שהוא לא הי' יכול לראותה בעצמו אבל גברא אחרינא לא יכול לומר שסמך על אחרים דה"ל לראותה בעצמו ג"כ גם יתר דברי הסמ"ע מגומגמים גם לשון זה ליתא כלל לרשב"ם אלא מלשון ב"י הוא ע"ש. ועוד דהרי הב"י בסי' כ"ט הוכיח עוד כן ממ"ש הטור דין זה בא"ע סי' ק"י גבי הכרת אשה ע"ש אלא נראה לתרץ דהמחבר נמי מיירי בהכרת אשה וכמו שכתב בב"י סי' כ"ח דר"י אע"ג דסתמ' קאמר מיירי במלתא דלאו אורחיה למידק כי. הכרת אשה וכן במקור דין זה שהוא מהראב"ד בבעה"ת שער ל"ג ח"ג משמע דמיירי דוק' בהכרת אשה שכתב שם קודם לכן מכל זה למדנו שת"ח שהעיד על עדות אשה שלות' וקא מודה לה שטעה בהכרת פניה מהימנינ' ליה ולא מקרי חוזר ומגיד כו' וכן משמע פשט דברי הש"ס ורשב"ם וכן מוכח בטור א"ע סי' ק"י שכתב דין זה דוקא גבי שובר דאשה שיכול הת"ח לומר שטעה ולא כתב כן בשום מקום אחר והיינו שכתב הב"י כאן בסימן זה על דברי הראב"ד וז"ל וכבר נתבאר כיוצא בזה בטור א"ע סימן ק"י וכתבתיו בטור סי' כ"ט עכ"ל וכ"כ בתשובת מב"ט ח"א בשאלות השניות סי' ל"ד דף קט"ו ע"ב וז"ל דצורבא מרבנן לא דייק באתתא אבל באיש אחר לא ואפי' צורבא מרבנן בעדות איש או ע"ה אפי' בעדות אשה אינם יכולים לחזור וכן נמצא בס' התרומות בשם הראב"ד כו' עכ"ל וכן עיקר לדינ' ודלא כהסמ"ע ע"ש:
ה סָעִיף ה מאחר שלא הוחזקו כו'. בעיר שושן כתב זה ברישא וכ"כ בסמ"ע ס"ק א' דאריש' קאי דאי אסיפ' אפילו בדאיכא שנים ששמותיהן שוים מוציאים הם שטר על אחר כדלקמן סעיף ז' וע"ש שהאריך מיהי אפשר לומר דגם אסיפא קאי היכא דאין השטר יוצא מתחת יד המלוה וכדלקמן סעיף ז' בהגה שלישית דאם היו מוחזקין שנים הי' יכול לומר לאחר אני חייב משא"כ כשלא הוחזקו ודו"ק:
ו סָעִיף ו וה"ה בשאר טעות כו'. נראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן וכמו שנתבאר בא"ע ריש סי' קכ"ב וע"ש עוד מדינים אלו:
ז סָעִיף ו כל זמן שלא נכתב בו קנין. אבל כשנכתב בו קנין הוי כאלו הגיע לידו וכמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף י"ג ס"ק ל"ו ושוב אין כותבין אחר כיון שעשו שליחותן:
ח סָעִיף ו ומחוסר עדיין נתינה לבעליו. ונאבד קודם נתינה אבל לאחר שהגיע לידו שוב אין כותבים אחר רק בשטר מתנה או במכר שלא באחריות כדלקמן ס"ס שאחר זה:
ט סָעִיף ו וי"א דאין שייך בשטרות כלל כו'. דברי הר"ב כאן וגם בד"מ תמוהים לי שבד"מ הביא תשובת הרשב"א שהביא ב"י מחו' ב' וז"ל כל שאמר לעדים כתבו לי הרשאה ומצאו שאינה כתיקונה חוזרין וכותבין אפילו מאה פעמים שהרי כותבים י' שטרות על שדה א' ובשטר מתנה ואפילו בשטר מכר חוץ מן האחריות שבו כדאיתא בפרק ג"פ ולא אמרינן עשו עדים שליחותן אלא גבי גט משום דכתיב וכתב וכן נמי בשטר מכר כל שחוזרים וכותבים האחריות עכשיו משתעבדי' נכסיו בשטר זה להם כבר עשו שליחות' ע"כ וכתב הר"ן פרק המקבל שבשטרות שמחוסרים נתינה שאין המקבל זוכה עד שיגיעו לידו אע"פ שכתבו וחתמו השטר כהוגן שכל שלא נתנוהו לידו לא עשו שליחותן וכותבין אפי' ק' פעמים אבל בשטרות שאין מחוסרים נתינה כגון שטר שכתב בו קנין דמשע' קנין שעבד נפשי' כיון שנעשה השטר ונחתם כהוגן עשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין ע"כ וכתב ב"י ואפילו בשטרות המחוסרים נתינה אם אמר כתבו ותנו לשליש וכתבו ונתנו לו ונאבד איכא לספוקי אם חוזרין וכותבין ולענין גט אסיקנא התם בתיקו ע"כ וכל זה לדעת הר"ן שכתב דאם נכתב השטר כהוגן אמרינן ביה עשו שליחותן אבל לדעת הרשב"א שכתב דאין לחוש בזו אלא בגט ולא בשאר שטרות א"כ אין מקום לדינים אלו גבי שאר שטרות ומדברי ה"ה פ' כ"ד מה' מלוה משמע כדברי הר"ן עכ"ל ד"מ וע"פ הדברים האלה כ' כאן בהג"ה וי"א דאפי' כתבו שטר כו' כ"ז שלא נכתב בו קנין כו' וי"א דאין שייך כו' מחלוקת הרשב"א על הר"ן בזה אבל לפע"ד שהר"ב לא כיון יפה דפשיט' דהרשב"א לא פליג כלל אהר"ן דפשיטא דמ"ש הר"ן דבשאר שטרות אין כותבין היינו בשטרי הלואה או בשטר מכר באחריות ומ"ש הרשב"א בתשו' דלעיל ולא אמרי' עשו עדים שליחותן אלא גבי גט כו' לא אתא אלא לאפוקי שטר מתנה או שטר מכר שלא באחריות אבל בשטר מכר באחריות ובשטר הלואה מודה להר"ן וכמבואר מדבריו להדיא וכדגרסינן בש"ס פרק גט פשוט ריש (בבא בתרא דף קע"א) גבי מי שפרע מקצת חובו דב"ד כותבין לו שטר אחר אבל עדים לא בשלמא בי דינא אלימי לאפוקי ממונא אלא עדים שעשו שליחותן היאך חוזרין ועושין שליחותן ולא והא אמר רב עדים כותבים אפילו י' שטרות על שדה אחת ומשני רב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר מכר שאין בו אחריות ע"כ ופשיט' דשטר הלואה דמי לשטר מכר באחריות כיון דנכסיו משתעבדים למלוה בשטר זה והכי מוכח נמי בתשובה אחרת להרשב"א שמביא ב"י סי' מחודש ז' שכתב עדים אלו כיון שהם זוכרים שטעו כותבים לו שטר אחר כתקנו דכל שטעו אע"פ שמסרו אותו למלוה לא עשו שליחותן וכההיא דנפאת' כו' אלמא דוק' כשטעו הא לאו הכי לא והכי אמרינן נמי לעיל ר"ס מ"א אבל עידי השטר עצמן אין כותבים לו שטר אחר כו' והכי מוכח נמי מתשובת רשב"א סי' אלף ע"ג שמביא הבית יוסף לעיל סי' ל"ט מחו' י"ג והכי מוכח נמי מדברי תשובת הרשב"א סי' תתקצ"א שהביא הבית יוסף וד"מ לקמן סי' ע"א מחו' כ"ה שהבאתי לעיל סי' מ"א ס"ק ג' והכי מוכח נמי מדברי הגהות אשר"י בשם ר"י והר"ב לקמן ר"ס נ"ד דדוקא מרצון הלוה הא לאו הכי אין העדים יכולים לכתוב שטר אחר אף מזמן השני למלו' אע"פ שיודעים שאינו פרוע מטעם דכבר עשו שליחותן בכתיבת שטר הראשון והיינו כדברי הרא"ש והטור והמחבר כאן דדוקא כשטעו כותבים שטר אחר דאז ל"א עשו שליחותן הא לא"ה אמרי' עשו שליחותן וכדברי הר"ן ורשב"א ואין כאן מחלוקת וכן נ"ל עיקר וברור דלא כהרב וגם על הע"ש והסמ"ע שכתבו כדברי הר"ב יש לתמוה:
י סָעִיף ז דבריו סותרים זא"ז כו'. ולפי ע"ד אין כאן סתיר' כלל בדברי המחבר ולפי דעת הרב ה"ל לאקשויי דהטור הוא נגד הש"ס ובאמת בדרכי משה כתב על דברי הטור דבש"ס לא משמע כן אלא כמ"ש הרב המגיד כו' אבל ודאי זה אינו עולה על הדעת כלל שהטור יהיה נגד הש"ס. וגם רשב"ם והנמוקי יוסף והברטנורה כולם כתבו כמ"ש הטור. אלא נראה דאף לפי האי טעמא דוקא בשטר שיש בו קנין דכותבים ללוה בלא מלוה דאל"כ קשה למה נתנו לו בשלימות כשפרע לו ה"ל לקרעו שלא יתבענו בו כמו שתבעו עתה באמת שהרי הוא לוקח שטר כזה מתחלה לתבעו בו לכך קאמר בש"ס דתנא דמתני' סבר כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וא"כ יוכל לומר מה שהחזרתי לך כשפרעת לי ולא קרעתיו היינו משום שלא חששתי לזה שתתבעני בו מפני שידעתי ששטר כזה אינו כלום מטעם דכותבים שטר ללוה בלא מלוה: ואין להקשות א"כ אך לקח שטר כזה מתחל' י"ל דיוכל לומר מתחלה לא ידעתי ששטר כזה אינו כלום כי הייתי סבור כתנא ברא דאין כותבים ללוה בלא מלוה. (ובלא"ה צ"ל כן להטור וסייעתו שפירש הטעם מפני שיכול לומר שטר זה שלי הי' והרי קשה א"כ איך לקח שטר כזה מתחלה אלא ודאי צ"ל שיכול לומר שמתחלה לא הייתי יודע ששטר כזה אינו כלום ואין להקשות לימא מתחלה לא הייתי יודע ששטר כזה אינו כלום מטעם שיוכל לומר החזרתיו לך כשפרעת לי דא"כ קשה במאי טעי השתא אבל השת' שפיר י"ל דטעי בדינ' דאיכא באמת פלוגת' דתנאי אי כותבים שטר ללוה בלא מלוה אבל ודאי אי אין כותבים שטר ללוה בלא מלוה וכגון בלא קנין ליכא למימר דמעיקר' סבר דשטר כזה מועיל א"כ במאי טעי השת' ועוד דבשלמא מתחלה י"ל דטעי ולקח שטר אבל השת' שנתן השטר לידו בשלימות לא ה"ל למיטעי וליתן לידו שטר אלא ה"ל לקרעו ודו"ק): ואין להקשות מנ"ל להטור וסייעתו האי טעמא אמאי לא פירשו כפשוטו דטעמא הוא דשמא כתב הלוה לבדו השטר בלא מלוה י"ל משום דכיון דמתני' סתמא קתני משמע להו דמסתמא מיירי בכל גווני בין שטוען לא ידעתי מהשטר ובין שטוען ידעתי מהשטר הוא פטור וכשטוען ידעתי מהשטר אמאי פטור אלא ודאי מטעמא שיכול לומר החזרתיו לך כשפרעת לי בשלימו' לפי שסמכתי ע"ז ששטר כזה אינו כלום מטעם דכותבי' שטר ללוה בלא מלוה וכדפי': ואם כן בשטר שאין בו קנין דאין כותבים בלא מלוה א"י לטעון שהחזרתי לך כשפרעת לי דה"ל לחוש שיתבענו בו שמסתמא נכתב מתחלה לו בידיע' שניהם שהרי אין כותבים שטר בלא מלוה ועל כן הטור שפסק לעיל ס"ס ל"ט כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ואפי' בשטר שאין בו קנין כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו לא חילק כאן בין יש בו קנין לאין בו קנין ובכל ענין אינו כלום אבל המחבר שפסק שם בסי' ל"ט סי"ג כרב אסי דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו חילק בין יש בו קנין לאין בו קנין. כן נ"ל ברור: (ולפ"ז אם הוא שטר מכר או שטר מתנה אפשר דלא מהני כשטוען שלי היה והחזרתיו לך כשחזרת ולקחת ממני דהא קי"ל בפ' גט פשוט ריש (בבא בתרא דף קס"ט) דבשטר מכר ומתנה אם החזיר לו השטר לא חזרה מתנתו ומכירתו אלא צריך קנין חדש וא"כ לאיזה צורך החזיר לו השטר בשלמא בהלואה החזיר לו השט"ח מפני שבזה החוב בטל משא"כ במכר ומתנה וא"כ לא מהני אלא כשטוען כתבת לך מתחלה שטר לעצמך ודו"ק: ומה שתירץ בסמ"ע ס"ק י"ג דבשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' הוא דוחק גדול שהרי עינינו רואות שאין הלוה ירא בכך וטוען כן כ"ש דהאמת אתו. וגם הסמ"ע גופי' הקשה על דברי עצמו והניח בצע: גם דברי הא"א דף ע"ח ע"ג לא מחוורין ע"ש: וגם מ"ש הב"ח דט"ס הוא בהמחבר וצ"ל אם אין בו קנין כו' לא נהירא כלל להגי' כל ספרי המחבר ובפרט שנראה שדבריו לקוחים מהרב המגיד שהביא בב"י שדוקא קנין ועוד דבש"ס משמע דוקא קנין ואע"פ שהב"ח דחק בש"ס מ"מ אין דבריו נ"ל ע"ש ועוד דא"כ לא ה"ל להמחבר לכתוב אם אין בו קנין אלא הל"ל אפי' אין ב וקנין כו' וגם לא ה"ל להזכיר קנין כלל אלא ה"ל לכתוב סתמא כמ"ש הטור וק"ל (וגם מ"ש הב"ח דמ"ש רשב"ם והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא על חבירו שטר ששמו כשמו אין לו הבנה כל עיקר ודחק עצמו מרד בפי' דברי רשב"ם אלו נלפע"ד דבחנם דחק דדברי רשב"ם הם כפשוטו איך נאמר שהלוה כתב שטר זה לרמאות והלא שטר זה אינו כלום לכך כתב והוא כלומר הלוה שעשה לרמאות אינו יודע מה ששנינו ע"ש ודוק) אלא ודאי כדאמרן:
יא סָעִיף ז אח"כ באו עדי השטר בעצמם כו' ואז הוי מלוה בשטר לכל דבר שהרי אלו יכולים לשלש השמות שהרי לא עשו גמר שליחותן. הרב המגיד והריב"ש סי' שכ"ג כתבו כן לדעת הרמב"ם. וכן כתב הרשב"א שאפשר לומר כן. ומיהו כתבו שם שיש אומרים שאפי' בעידי השטר עצמם אינו אלא מלוה על פה וכן מסיק הריב"ש שם בשם י"מ וע"ש:
יב סָעִיף ז יכתבו שום סי'. כגון כהן או לוי או ארוך או גוץ וכיוצא בזה:
יג סָעִיף ז וי"א דאין כותבין שם העיר בשטרות כו'. לשון הסמ"ע כ"כ י גם הב"י והבי' ראיה לדבריו מדברי הטור דסי' ס"א ובדרישה כתבתי דאין ראיותיו ראיה ע"ש עכ"ל והוא דבסי' ס"א א"צ לכתוב מקום הכתיבה בשטר אבל לעולם מקום הלוה והמלוה צריך וכ"כ הב"ח ע"ש. מיהו הרב המגיד פרק כ"ד מהל' מלוה בשם הרמב"ן שמביא הב"י בסעיף ז' ודאי חולק וכ' דבשטרי הלואה לא בעינן שם עירו כו' ע"ש וכ"כ הב"ח שהרמב"ן חולק ע"ש ואפשר לזה כיון הר"ב מ"ש וי"א דאין כותבין כו' ודלא כנרשם בש"ע רמב"ם פי"ז מהלכות מלוה וטור ס"ס ס"א:
יד סָעִיף ז שלי"ט או נר"ו כו'. הוי סי' והב"י כ' דנראה לי דלא הוי סי' דהא אפשר דנר"ו לא קאי אלא ליוסף לא לאביו עכ"ל ובד"מ כתב עליו וז"ל ואין דבריו נראין דאין רגילות לכתוב נר"ו על שם הבן אלא על שם האב דא"כ הוה ליה לכתבו קודם שם האב ולכן נראה דהוי סי' עכ"ל ולי נראה כדברי הב"י דאדרב' הרגילות הוא לכתוב נר"ו על שם האיש שעסוקין בו עתה והוא הבן דאלו לאב אין להם עסק בו ומה להם לברך את האב ומ"ש דא"כ ה"ל לכתבו קודם כו' לאו הוכחה היא דכך הרגילות שלא נהפסיק את החתימה וכך מצינו הרבה פעמים במקרא ובדברי חכמים וכ"כ בתשו' מהר"ר אליה ן' חיים סי' כ"ח וס"ס מ"ג שדברי ב"י נכונים דאע"ג דכתבו החבורים בסדור הגט בכתיבת הכינו ים שאין לכתוב פב"ב המכונה פלוני דא"כ משמע דמכונה קאי לאב אלא כותב פ' המכונה פ' מ"מ אינו הנרא דקאי אדסליק מיניה וכמ"ש התוס' ביומא דמני שם כ"ג ששמשו בבית דאע"ג דכתיב יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול יהוצדק לא היה כ"ג ולא קאי כ"ג אלא איהושע כמו דוד בן ישי מלך ישראל ואין להוציא ממון מטעם זה ובההיא דהרשב"א נתרץ דבההוא שטרא הוה כתוב נר"ו איוסף ג"כ ואע"פ שלא הוזכר שם בלשון השטר שכותב הרשב"א לא חש לכותבו עכ"ל בס"ס מ"ג ובסי' כ"ח כתב בביאור יותר דהך דהמכונה דבסידור הגט היינו ודאי שהפירוש היותר קרוב הוא ולכתחלה ודאי צריך ליזהר מזה בגט וכיוצא בזה אבל מ"מ אינו מן הנמנע נמי לומר דקאי אלפני פניו עכ"ל ואני מוסיף דבלאו הכי לא דמי להמכונה דבסידור הגט דהכא כיון שבאים לברכו ולהזכירו לטובה כמו נר"ו או שליט מסתמא קאי באותו אדם שעסוקין בו והוי דומיא דיהושע בן יהוצדק הכהן הגדול כיון שרוצה להזכירו לטובה כ"ג מסתמא קאי איהושע וכן דוד בן ישי מלך ישראל שכיון שהזכירו לשבח שהיה מלך ישראל מסתמא קאי אזה שעסוק בו דהיינו דוד. ועוד שאני התם כיון דכותב המכונה פב"פ אם כן חתימתו דבוקה דהא הכינוי הוא שמו ואין כאן הפסק בין החתימה דשמו לשם אביו כגון משולם המכונה ווייפש בן אורי דתיבת המכונה לאו הפסק בחתימה הוא דעיקר חתימתו ווייפש בן אורי מה שאם כן אלו היו כותבין יוסף נר"ו בן שמעון היה הפסק בחתימה דנר"ו בן שמעון לאו חתימה היא כלל כן נ"ל. דאלו למ"ש מהר"א ן' חיים תיקשי דהא כ' הב"י בא"ע סי' קכ"ט בשם תשובה מאשכנזית וכ"כ הר"ב בהג"ה שם סעיף ט' דאם הכינוי לבן לחוד יכתוב הכינוי קודם שיזכיר שם האב ואם כתבו אח"כ פסלו מהרי"ל ואם אית' אמאי יהא פסול בדיעבד אבל למאי דפרישית ניחא מיהו י"ל דהא דפסלו מהרי"ל היינו היכא דאפשר לכתוב אחר וכן משמע מלשון התשובה אשכנזית בב"י שם וז"ל גט שכתוב בו משולם בן אורי המכונה וייפש פסלו מהרי"ל משום דקאי המכונה על אורי הכתוב גביה אלא כך יש לכתוב משולם המכונה וייפש בן אורי עכ"ל ולפי"ז לשון הר"ב בח"ע סי' קכ"ט ס"ט שם שכתב סתם ואם כתבו לבסוף פסול אינו מתוקן דה"ל לכתוב דאינו פסול אלא היכא דאפשר לכתוב אחר וכן בלבוש באבן עזר שכ סי' קכ"ט סעיף י"ט לא כתב רק דאין לכתוב כן ולא כתב שבדיעבד פסול וכן נראה לי עיקר לדינא. ועוד נ"ל דבהך תשובת אשכנזית היינו משום דשם אורי מקצתן מכונין גם כן בשם וייפש כמו שנוהגין האידנא גם בזמנינו לכנות אורי בשם וייפש ולכך פסלו מהרי"ל לפי שאין המובן דקאי אאורי שהוא מכונה בשם וייפש דסליק מיניה מה שאין כן בעלמא מכל מקום יהיה איך שיהי' העיקר דבנר"ו או שלי"ט וכה"ג אע"ג דכתיב לבסוף אין הכרח דקאי דוקא אדסליק מיניה ובפרט שאין דרך העדים נדקדק בכך ואפי' תימא דספיק' הוי מכל מקום אין להוציא ממון מספק וכמ"ש ב"י ודלא כהר"ב כן נ"ל ברור:
טו סָעִיף ז אבל אם כתב בשטר אני יוסף בן שמעון שלי"ט או אני יוסף בן שמעון כהן לא הוי סי' כן מיכח בתשו' הרשב"א ובדברי הר"ב ודלא כספר גי' תרומה סוף שער נ"ג שרצה לדחוק ולו' דהרשב"א לא קאמר אלא בנר"ו: ומ"מ אין דינא של הרשב"א והר"ב: נ"ל לומר דהעדים לא דקדקו בכך דלאו אכולא מלתא קמסהדי ומה שלמד הרשב"א כן מפ"ב דכתובות נ"ל דאין משם ראיה ואדרבא יש להוכיח משם להיפך וכן יש להוכיח משאר פוסקים וכמו שאבאר דגרסינן התם (דף כ"ד ע"ב) אבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימ' דכתיב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קמסהיד עילוי' לא צריכה דכתיבביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימי סהדי אמנה שבשטר קאמסהדי או דלמא אכולא מלתא קא מסהדי רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין ע"כ וסבירא ליה להרשב"א דכיון דלא איפשט' אפשר דלאו אכולא מלתא קא מסהדי ולי נראה דהכי קמיבעי' ליה אמנה שבשטר קא מסהדי דפלוני שהוא מיחזק בכהן לוה מפלוני ולא שהם מעידי' שיודעים שהוא כהן או דלמא אכול מלתא קא מסהדי פלוני שאנו יודעי' שהוא כהן לוה מפלוני אבל לא מסתבר לו' דהעדים חתמו אף ע"פ שאינו מוחזק בכהן דאם כן נהי דלאו אכולא מלתא קמסהדי לא ה"ל לחתום על דבר שאינו דודאי אין חותמין עד שיקראו כל מה שכתוב בשטר והכי מוכח מדאבעי' ליה הכי אי מעלין ליוחסין (משום דליוחסין אין מעלין אא"כ ידוע שהיו אבותיו ואבות אבותיו כהנים עד מזבח או עד הסנהדרין משמע דפשיט' ליה דלתרומה מעלין וכ"כ הרמב"ם פ"כ מה' איסורי ביאה דין ט' והטור והמחבר בא"ע סי' ג' בהדיא דלתרומ' פשיט' דמעלין וכ"כ הרב המגיד שם דהיינו משום דע"כ לא מבעיא לן אלא ליוחסין אבל לתרומה פשיטא ליה דמעלין ואי אמרת דהעדים לא דקדקו בכך וחתמו ולא דקדקו לראות אחר מ"ש כהן א"כ לתרומ' נמי תבעי ליה דילמא העדים לא דקדקו בכך א"ו פשיטא ליה לש"ס דודאי העדים דקדקו לראות מ"ש כהן וע"ז הם חותמי' רק דמבעי' ליה אי מסהדי אמנה שבשר כלו' אותו פלוני כהן לוה מפלוני ולא מסהדי שידוע להם שהוא כהן רק אותו פלוני שהוא מוחזק בכהן והלכך בתרומות פשיטא דאכיל כיון דהוא מוחזק בכהן ונהי דהעידי' אינם יודעי' אם הוא מוחזק כדין או לא מ"מ עכ"פ יודעי' שהוא מוחזק בכהן ולתרומה בחזק' לחוד סגי וכדאית' בש"ס התם: וליכא למימר דלהכי לא קמבעי' ליה בתרומה משום דלתרומה כשכתב אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה לחוד סגי מטעמ' דלא גרע ממסיא לפי תומו דמהני בתרומה דפשט' דמלת' לא משמע הכי ועוד דמשמע דבהך גוונא דמבעי' ליה ליוחסין פשיט' ליה לתרומ' והיינו כדפי' ועוד דהרמב"ם והט"ו שם לא כתבו בל' אני פ' רק בל' שהעדים אומרים כן פלוני כהן לוה מפלוני מנה וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות בשם הרמב"ן וז"ל שם וכתב הרא"ה ז"ל דהא דמספק' לן דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנ' דסהדי ודאי מהימני וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם (נ"ל שצ"ל הרמב"ן בנו"ן ולא הרמב"ם במ"ם ואע"פ שגם הרמב"ם פ"ב מה' אישות כתב כן מ"מ דרך הר"ן לכתוב לשונו של הרמב"ם ממש. ועוד שדרכו לכתוב כשמביא את הרמב"ם באיזה פרק כתב כן וכ"כ שם הר"ן כמה פעמים הרמב"ם ז"ל בפרק כו') ז"ל כתב דאפילו בלשון עדים נמי מספק' לן וטעמא דמילתא לפי שאפשר שהסופרי' סומכים על שמות בני אדם כפי שהם מוחזקים בעיר וכיון דחזו ליה אוכל בתרומה וקורין אותו כהן אינהו נמי קארו לי' הכי עכ"ל אלמא דהא פשיט' דעל כרחך חתמו על כהן משום שהוא מוחזק בכהן ואי לאו שהי' מוחזק בכהן לא היו חותמין ולא אמרי' דהעדים לא דקדקו בכך וגם משמע מרברי הרמב"ם והט"ו שם דאין חילוק בין כתוב בשטר אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה והעדים חתימי' למטה ובין העדים כתבו פלוני כהן לוה מפלוני מנה אלא ס"ל דהא דקאמר בש"ס אני פלוני כהן לאו דוקא הוא אלא כיון דמעיקר' קאמר בש"ס היכי דמי אילימא דכתיב בי' אני כו' קאמר לא צריכ' דכתיב בי' אני כו' וכן נ"ל עיקר לפ"ז אין צריך לדוחק של הב"ח בא"ע סי' ג' שכתב דהא דכתב הטור דלתרומ' מעלין משטרות היינו משום דבתרומה הקילו דליתא אלא משום דכיון דהעדים לא חתמו אלא א"כ מוחזק בכך מעלין לתרומה דבתרומה סגי בחזק' וכדפירש': ובזה נלפע"ד לתרץ מה שהקשה התוספות פ"ב דכתובות שם ונכנסו בדוחק ולפע"ד הדבר ברור כדפי' וז"ל התוספות שם וא"ת ואי לאו אכולה מלתא קא מסהדי א"כ עדים חתמי אף ע"ג דלא ידעי אי כהן הוא אי לאו וא"כ הא דתנן בגט פשוט שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת יכתבו כהן מה מועיל כיון שהעדים חותמין אף ע"פ שאין מכירין בי אם הוא כהן והרי הוא יכול להערים ולכתוב שטר אחר בשם חבירו כהן ויוציא ממון מחבירו כהן וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולה מלתא קא מסהדי כי אז צריכים לידע אם בן כהן הוא התם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מיבעי' לן היכא דלא הוחזקו עכ"ל ותירוצם לפע"ד דחוק אבל לפי מאי דפרישית מעיקר' לק"מ דודאי אין העדים חותמין אא"כ הוא מוחזק בכהן ולהבי שני יוסף בן שמעון הוי סי' אבל מאן לימא לן שהעדים מעידי' שחזקתו הוא כדין לענין שיעלוהו ליוחסין ע"פ זה. זה נ"ל ברור: ולפ"ז אין צריך ג"כ לדוחק של הב"ח בא"ע סי' ג' שכתב דהא דלא מחלק הטור דבהוחזקו שני יוסף בן שמעון מעלין ליוחסין כמ"ש התוס' משום דס"ל להטור דבהך דג"פ שאני משום דבממונא הקילו ודבריו תמוהין דהא אדרבא חומרא הוא שמוציאים ממון ע"פ זה וכל קולא דממונא הוא קולא לנתבע אלא נראה כדפי' דס"ל להטור דליוחסין אפילו בהוחזקו שני יב"ש אין מעלין דנהי דחתמו היינו משום שהוחזק בכהן והוי סי' מעליא לגבי ממון מאן לימא לן שהי' חזקתו כדין לענין יוחסין וכן נראה דעת הרמב"ם פ' כ' מה' אישות כהטור וכן עיקר מ"מ יצא לנו דהרמב"ם וה' המגיד והטור והר"ן בשם הרמב"ן פליגי על הרשב"א דלעיל בענין מ"ש דהעדים לא דקדקו בכך וכמ"ש לעיל אלא לעולם אין העדים חותמין אלא א"כ קורין ומדקדקין ומוחזק הוא בכך והכי מוכח נמי ממה שלא חילקו הרמב"ם וה' המגיד וטור בא"ע שם בין כתוב בלשון אני פלוני כהן ובין כתוב בלשון עדים אלא ודאי חד דינא אית להו ודלא כהרשב"א והכי מוכח נמי להדיא מדברי התוספ' שהבאתי דלא כהרשב"א ודבריהם נכונים בזה וכ"כ בס' גי' תרומ' סוף שער ל"ג דהתוס' פליגי על הרשב"א בהא וכן נ"ל עיקר (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רס"ג) . העולה מזה שני יוסף בן שמעון שהוחזקו בעיר אחת וכתוב בשטר אחד יוסף בן שמעון נר"ו או שלי"ט לוה מפלוני ואביו של א' אי אין מוציאין שט"ח עליהן כי אולי נר"ו או שלי"ט קאי על יוסף שעסוקין בו העדים ובגט אם יש כנוי לבן ולא לאב יש לכתיב פלוני המכונה פלוני בן פלוני ואם כתבו פלוני בן פלוני המכונה פלוני פסול וי"א דהיכא דא"א ליכתוב אחר במקום חשש עיגון כשר אבל אם כתוב בשטר יוסף נר"ו בן שמעון נר"ו מוציאין מזה שאביו אי ואם (ואפילו) כתוב בלשון אני כו' כגון אני יוסף בן שמעון נר"ו לויתי מפלוני והעדים חתומים למטה ואומרים אמת הדבר שיוסף הנזכר לוה מפלוני כו' מוציאין מזה שאביו חי דאם לא היו יודעים שאביו חי לא היו חותמין כיון שהיו קורין שכתוב בו נר"ו וכן אם כתוב בו אני יוסף בן שמעון כהן והעדים חתומים למטה וכל שכן אם כתוב בו בלשון עדים יוסף בן שמעון כהן לוה מפלוני שמוציאין מזה שהוא כהן וכן מעלין לתרומ' בשטרות אלו אבל אין מעלין ליוחסין בשום שטר מפני שהעדים סומכין על שמות בני אדם וכיון שראו שקורין אותו כהן הם ג"כ קורין אותו כן:
טז סָעִיף ז שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזקינן ליה בשלו. ואין חוששין לנפילה כן כתב הרמב"ם פכ"ד מה' מלוה דין ט' והוא מש"ס פרק ג"פ אבל אם מודה זה שהשטר בידו שהיא של יב"ש האחר ושקנהי ממנו אינו כלום דאף ששמו כשמו אינו נקנה במסירה לחוד כן הוא בבעל התרומות שער ל"ג ריש חלק ד' בשם הראב"ד והרמב"ן וכן הוא בספר המלחמות להרמב"ן פרק ג"פ ודלא כבעל המאור שם וכן הסכמת הפוסקים וכן כתב הרב בהגהות לקמן סי' ס"ו סעיף א' ע"ש (עיין בתשובת מהרי"ק סי' ק"ך):
יז סָעִיף ח אבל אם משולשים בשטרות כו'. היינו ע"פ מ"ש בב"י ליישב דברי הרמ"ה וגם בדרכי משה כתב וז"ל וב"י יישב דברי הרמ"ה וכן נראה דנכונים הם בטעמן מאחר שהשטרות משולשים ולא השובר א"כ כל א' יכול לדחות בעל השובר מאחר שאינו כתוב בו כמו בשטר ולכן עליו להביא ראיה עכ"ל וגם בתשובת משאת בנימן סי' צ"ה האריך להוכיח כדברי הרמ"ה אכן לפע"ד עיקר כדברי הטור דהדין עם בעל השובר וכל הוכחותיו של המשאת בנימן שם אינם כלום למדקדק היטב ובפרט עיקר הוכחתו שכתב שם בסוף תשובתו מאוקימת' דאביי דפ' ג"פ (דף קע"ב ע"א ותני) במתני' בתר הכי כיצד יעשו ישלשו כו' ע"ש אינה הוכחה לפע"ד דה"ק כיצד יעשו ישלשו בשטר ובשובר ג"כ. גם מ"ש המ"ב שם דא"כ אי אפשר לב' יוסף בן שמעון לשום א' מהן לעשות הלואה לשום אדם בעולם שהיום ילך הלוה אצל יב"ש א' וילוה ממנו ולמחר ילך אצל יב"ש שני ויפייס אותו שיתן שובר ונמצא זה מניח מעותיו על קרן צבי כו' וכה"ג כתב הב"ח בסוף דבריו. ל"ק מידי דאטו ברשיעי עסקינן דודאי העדים שיכתבו השובר ישלשו בשובר משום חשש זה דליכא למימר דהעדים לא ידעי שיש עוד יב"ש בעיר דהא כיון שהוחזקו שני יב"ש בעיר א' ודאי ידעי וכן מוכח להדי' בתוס' פ"ב דכתובות דף כ"ד ע"ב שהבאתי לעיל ס"ק ט"ו שכתבו דהעדים אע"פ שכתבו בשטר כהן אין מעלין משטרות ליוחסין דלאו אכולה מלת' קמסהדי רק היכא דהוחזקו שני יב"ש ודאי אכולה מלתא קמסהדי כי אז צריכים לידע אם בן כהן הוא ואז מעלין משטרות ליוחסין עכ"ל וא"כ הכאנמי העדים ודאי ישלשו בשובר ואם לא ישלשו ודאי שפיר עבדי מחמת שיודעים האמת שפרע לשניהם וכותבים בסתם שיראוהו לאיזה יב"ש שירצה וכדלעיל סעיף ז' (ואין לחוש שיב"ש יתן לו שובר בכתב ידי דכ"א יכיר בכתב ידו איזה יב"ש הוא) ועוד דודאי לא יעשו כן דהא יש להתברר אח"כ ע"י העדים עצמן על איזה יב"ש כתבו כשיאמרו זה שהעדנו עליו ואין לחוש דשמא ימותו עדי השובר או ילכו למ"ה דאם באנו לחוש לחששות רחוקות כאלו אין לדבר סוף ועוד דהיאך יעשה זה רמאות בדבר שאינו בידו דשמא לא ילכו למ"ה וגם שמא יתבענו זה בשטרו קודם שילכו למ"ה ויתגלה רמאותו ועוד דאם חוששין לזה לא ילוה אלא לבטוחים או על משכון ולא ילוה למי שיש לחוש שהו' רמאי גם בסמ"ע ס"ק כ"ב כתב שבדרישה כתב טוב טעם לדברי הטור וכ"פ בס' א"א דף ע"ד כדברי הטור וכן בב"ח ובספר גי' תרומה שער ל"ג א"ד נתעוררו ליישב דברי הטור ונראה מדברי הגי' תרומה שם שמסכים לדברי הטור גם בשארית יוסף מסכים לדברי הטור וע"ש וכן עיקר (עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סי' צ"ג):
יח סָעִיף ט ונמצא אצל המלוה שובר מקויים ששטרו כו'. תימה דהא במקוים אי"צ שיהיה בין שטרות קרועין וכן כשהוא בין שטרות קרועין אפילו אינו מקויים כשר כדלקמן סימן ס"ה סעיף י"ח ומ"ש הב"ח בזה אינו נכון ע"פ סוגית הש"ס ספ"ק דמציע' ופרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ג ע"א) ע"ש וגם אפי' תימא דמקוים פירושו שניכר חתימת העדים ולא שנכתב הקיום על השטר מ"מ קשה דהא כתב הטור והמחבר לקמן סי' ס"ה דבנמצ' השטר בין שטרות קרועים אפי' אין על שובר עדים כלל השטר פסול ולכן נראה דסמי מכאן מקוים או מ"ש הט"ו ונמצאו צ"ל או נמצאו כו' וכן הוא בבעה"ת שער ל"ג ח"ד וז"ל מיירי שנמצאו השט"ח בין שטרות הקרועים כו' וכ"כ בס' גי' תרומה שם דף קמ"ה ריש ע"ב וז"ל ואי איישר חילי הייתי מגיה בל' הטור או נמצאו ב' שטרות כו' והוא כל' רבינו עכ"ל וכן עיקר ודלא כסמ"ע ס"ק כ"ג ודוק:
יט סָעִיף י שקנה מיוסף בן שמעון כו'. נראה דה"ה בירש שדה מיוסף בן שמעון דודו דינא הכי מהאי טעמ' כן הוכחתי עוד בספרי תקפו כהן בסופו עיין שם:
כ סָעִיף י נמצא שהערב לשני יב"ש כו' ונראה דה"ה יב"ש שערב בעד יב"ש כשם שאינו יכול לתבוע את הלוה כך אינו יכול לתבוע הערב ודוק ועיין בתשובת מהר"ש כהן ס"ב סי' י"א ומ"ש לקמן סי' קכ"ט סעיף ח' בהג"ה:
א סָעִיף א אין צריך לכתוב כו' פירוש אפילו לכתחל' א"צ משא"כ בגט דצריך לכתוב לכתחל' שם העיקר וכל שום וחניכ' דאית ליה כמ"ש בא"ע סי' קכ"ט:
ב סָעִיף ב ששם הלוה פב"פ כו' אבל שם המלוה ושם הלוקח אינו מצריך המחבר להכיר וס"ל דאינו דומה לשובר דצריכי' להכיר שניהן וכדמסיק דבשובר בא המלוה ליתנו להלוה כשיפרע לו שם חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא מלוה זה יערים ויתן שובר זה ליד לוה דחיש אחר ששמו כשם מלוה זה שהוא כותב בשובר זה ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלוה שלו שלא כדין לכך צריכין להכיר גם שם הלוה שלו ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחר דשמם כשם מלוה ולוה זה שבאו לפניהן אבל בשטר הלואה שבא הלו' להסופר ולעדים לחייב נפשו ואמר כתבו עלי שטר שאני חייב לפב"פ מנה אף שאין מכירין להמלו' שאומר לפניהן אפ"ה כותבין לו דליכא למיחש שמא יש עוד איש אחר ששמו כשמו דזה הלוה וילך זה למסור זה השטר לאיש זה שהוא אמר שח"ל כדי שילך אותו האיש להוציא ממון מאותו האיש ששמו כשם זה הלוה דא"כ גם כשיכיר גם שם המלו' איכא למיחש להכי ומ"ה אמרו דכל היכא דאיכא שנים ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום א' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז בדין שני יוסף ב"ש וק"ל כן הוא דעת המ"מ והביאו הב"י וכתב שהרמב"ם שמצריך להכיר גם שם המלו' מיירי דוקא בשטר דלית ביה קנין ומטעם שאכתוב בסמוך אבל בפריש' ודריש' כתבתי טוב טעם דגם בשטר הלוא' ומקח צריכין להכיר שניהן ואפינו בשטר דאית ביה קנין וכמשמעות ל' הרמב"ם והטור וכ"כ מור"ם ע"ש ודו"ק:
ג סָעִיף ב בלא קנין צריכין כו' הטעם דס"ל דאין כותבין שטר דלית ביה קנין להלו' לחוד כשאין המלו' עמו משום דאיכא למיחש שמא יכתוב הלוה השטר זמנו מהיום ללות ולא ילוה לו המלוה באותו היום עד למחר או ליומא אוחרא ויהי' השטר מוקדם לכך צריכין שיבאו המלו' והלו' יחד לפני הסופר והעדים ויכירו שמות של שניהן ויתן השטר ליד המלו' בפניהן להרמב"ם ולשאר גאונים אפילו אינן רואין שנותן לו אמרינן דמסתמא יתנו לו מיד כיון שהוא עמו בשעת חתימה כמ"ש בסי' נ"ט אבל אם אינו מכיר גם שם המלו' שבא עמו אכתי איכא למיחש שיעשה קנוניא עמו להעלות שמו כן בשם המלו' שלו שילוה לו למחר ויהיה מוקדם והיינו דוקא בשטר דלית ביה קנין דאין שיעבוד חל עד שעת הלואה אבל בשטר דאית ביה קנין דמשע' שקנו מידו דהלו' נשתעבד להמלוה לית בי' משום מוקדם זהו טעם דהמ"מ והמחבר וכבר כתבתי בסי' נ"ט דזה לא יתכן להרא"ש והטיר וסיעתייהו דס"ל דעדים בחתימייהו זכין להמלוה וא"כ גם בשטר דלית ביה קנין לית ביה משום מוקדם ואפ"ה כתב הטור דצריך להכיר גם שם המלוה והלוקח ואם כן צ"ל הטעם כמ"ש בפרישה בסי' ל"ט וגם כאן ואין חילוק בין אית ביה קנין ובין לית ביה קנין לעולם צריכי' להכיר שם שניהם ע"ש ודו"ק:
ד סָעִיף ב אפילו אשה או קרוב כו' דמילתא דעביד' לגלויי לא משקר בה:
ה סָעִיף ב והיכא דסמיך אאשה כו' לאפוקי אם הכירו מעצמו או ע"פ עדים כשרים דלאו כל כמיניה לומר טעיתי וק"ל ועד"ר:
ו סָעִיף ב וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כ"ט שכן עיקר ולכן תמוה מ"ש כאן בהיפך ולעד"נ דלק"מ להמעיין בדברי ב"י בסי' כ"ט דשם במחס"ה הביא העובדא דפ' ג"פ וז"ל ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר חנין כו' עד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ וכתב עליו ז"ל דמסתימת דברי בעל מישרים משמע דבכל עניני' לאו אורחיה למידק ולא משמע הכי מרשב"ם שכתב לאו אורחי' למידק להסתכל בנשים כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירי' אלמא דבעדות היכר אשה הוא דאמרי' דחוזר ומגיד אבל לא בשאר עדות והכי מסתבר וגם ר' ירוחם (בעל משרים הנ"ל) אפשר דה"ק כו' וכן נראה מדברי רבינו שכתב דברי' אלו בטור א"ע סי' ק"י עכ"ל ב"י הרי דמכח פי' רשב"ם הנ"ל פי' הב"י דלא אמרינן דאין דרך ת"ח לדקדק ב"א בעדות אשה כו' והמדקדק בפי' רשב"ם יראה דל"ד אעדות הכרת אשה לחוד כ"כ אלא ה"ה אהדומ' לו משום צד דאי בעדות אשה דוקא קאמר ק' למה סיים וכתב ויכול לסמוך על אחרים אלא ודאי כונתו דרשב"ם הוא דכל שהת"ח הרשות בידו לסמוך על אחרי' מאן דהו כגון אשה וקרוב מקבלין מיניה כשאומר אח"כ כך אמרו לי אחרים וסמכתי עליהן והן הטעוני ולאו חוזר ומגיד הוא דהגד' ראשונ' לאו מפיהו הוה ובכלל זה נמי הוא הכרת שם איש לוה ומלוה ומוכר והלוקח דהדין נותן שהת"ח והדיין יכולין לסמוך אאחרי' האומרי' לפניו שכך שמם אלא שבדייני דעלמא דלאו ת"ח המה בשכותבין וחותמין סתמא פלוני ב"פ אינם נאמנים לומר אחר כך הטעוני אחרי' באומר' שבר פלוני שמו פלוני כי אף שמותרים גם המה לסמוך אאחרי' ואפילו אאשה וקרוב שאומרי' ששמו כך מ"מ כשכותבין סתמא (ולא כתבו שע"פ אותן אחרים כ"כ) מסתמא גם המה עצמן חקרו ודרשו וידעו ששמו כן לכן אין בידם לחזור דה"ל חוזר ומגיד משא"כ ת"ח שטריד בגירס' ואינו פנוי לחקור ולדרוש מקבלינן מיניה כשאומר שלא חקר ודרש בעצמו אלא סמך אאחרים והא דכתב רשב"ם שאין דרכו להסתכל באשה כו' ללמדינו דבאשה אף שאין צריך לבטל לימודו בדרישה וחקירה והיינו שהאשה עומדת לפניו ואם הסתכל בה היה מכירה אפילו הכי מקבלין מיניה כשאומר לא רציתי להסתכל בה משא"כ כשיש לפניו איש דבכהאי גוונא אינו נאמן לומר לא רציתי להסתכל בו וסמכתי על אחרים והטעוני כ"א כשאינו מכיר אותו אף אם הסתכל בו דבזה מאמינים לו ואמרי' שמכח טרדותו בגירסא לא היה רוצה לבטל לעשות דרישה וחקירה משא"כ אחר דדרכו לעשות חקירה אינו נאמן כ"א כשכותב בהדיא שסמך אאשה וקרוב וק"ל. אבל א"ל שמ"ה כתב שאין דרכו להסתכל באשה ללמדינו דבאשה אפילו לא סמך אאחרים אלא שבעצמו היה נראה לו שהי' היא מקבלינן ממנו באמרו שטעה דא"כ קשה ארשב"ם דהתחיל באין דרכו להסתכל באשה וסיים בויכול לסמוך אאחרים משמע מדבריו דגם באשה אם לא הסתכל בה צריך אחרים שיעידו לפניו והא דכתבו האי דינא בהיכא דסמוך אאשה או קרוב משום דבשאר דוכת' דאין לסמוך אאשה וקרוב כי אם אעדים כשרים וחתם הת"ח אפיהם ודאי אין הת"ח נאמן לומר שטעות היה כיון דע"פ עדים כשרים כ"כ ועדים עצמן שהעידו תחילה לפניו גם כן אינ' נאמנים לומר שטעו דה"ל חוזר ומגיד משא"כ כשסמיך אאש' וקרוב דאין עדותן עדות גמור מ"ה נאמן הת"ח נגדם לומר שהן הטעוהו. והשת' א"ש שהב"י בסי' כ"ט הביא ראיה לדבריו מדכתבו רבינו בא"ע סי' ק"י אעדות אשה ובסי' זה דכתב הב"י דגם בשאר דברים נאמן הת"ח לימר שהטעוהו הבי' גם כן ההיח דכתב רבינו בא"ע ולא עוד שהזכיר הב"י כאן מ"ש בסי' כ"ט הרי לפנינו דבשעה שכתב הב"י דבריו שבכאן זכר מ"ש בסי' כ"ט מוכח מזה דבשעה שכתב דבריו שבכאן לא היה נעלם ממנו מ"ש בסי' כ"ט. ועוד דהאי דינ' דכתב המחבר כאן דהיכא דסמך אאשה וקרוב כו' מדברי בע"ת בשם הראב"ד המה ושדקדק כן מהגמ' ובהאי דסמיך אקרוב שהעיד אשם איש דלוה ומלוה ליכא בו משום צד משום דאין דרכו להסתכל בנשים ולא מצינו מאן דפליג עליו בפי' ואין בידינו לדחות דבריהן לכן מחוורתא הדברים שבררתי וכתבתי וא"ש הכל ודו"ק:
ז סָעִיף ד וכתב שטר עליו כו'. נראה דצריך להיות וכתוב שטר בוי"ו בין תי"ו לבי"ת ור"ל שמלוה מוציא שטר עליו כתוב בו שראובן חייב והוא רוצה לכפור ולומר אין שמי ראובן בזה לא מאמינים ליה כיון דקרי ליה בהאי שמא ועני וזהו חובתיה בודאי אבל אינו ר"ל דהאי ראובן הלך לסופר ולעדים לכתוב עליו שטר חוב איך שהוא חייב לשמעון מנה דבזה שייך רמאות הנ"ל דיעלה לו שם ראובן כדי להוצי' בו ממון מיד ראובן אחר וק"ל:
ח סָעִיף ה מאחר שלא הוחזקו שם שנים כו' זה לא קאי אלא על מ"ש שמא רמאי העלה שמו כשמי והודה לזה ע"ז קאמר שאין חוששין לזה מאחר שלא הוחזקו כו' הא אי הוחזקו שנים בעיר בשמותיהן שוין אין מוציאין שטר על שום א' אבל לחשש השני שמא רמאי אחד העלה שמו כשם בעל חובו אפי' בדאיכ' שנים בעיר ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי"ל שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כל אחד מהן מוציא ש"ח על א' וכמו שכתב הטור והמחבר בסמוך והרמב"ם בפרק כ"ד ממלוה אחר שכתב כדברי המחבר מאחר שלא הוחזקו כו' סיים וכתב ז"ל שחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אא"כ מכירין אלו הנזכרים בו עכ"ל והוא ג"כ נתינת טעם להרישא שלא יאמר הלוה אין אני חייב אלא אחר העלה שמו כשמי וכולא חדא טעמ' היא דמאחר שלא הוחזקו שנים בשם זה והעדים אינן חותמין אא"כ מכירין שמות הלוה והמלוה ליכ' למיחש לרמאי שהעלה שמו כו' דא"כ היו חותמין למי שאין מכירין וגם הטור דלא כתב אלא ה"ט דאין העדים חותמין כו' קאי אריש דבריו אבל הסיפ' דלא לזה אני חייב כו' א"צ טעם למה אין חוששין דמאחר שזה מוצי' השטר מתחת ידו גובה בו אפילו בהוחזקו שני יוסף ב"ש כ"ש היכ' דלא הוחזקו דלא חיישינן מיהו זה קצת דוחק שמתחיל בתרתי ולא סיים טעמו דהשני והל"ל גם טעמו דהסיפא משום דהמוצי' שטר הוא נאמן וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בשני יוסף ב"ש לכן נראה דה"ט דאין העדים כו' קאי נמי אסיפ' אשמא אחר העלה שמו כשם המלוה וה"ק מאחר דאין חותמין אא"כ מכירין גם המלוה והאי הכרה היא הכרה בשם וגם בטביעות עינ' וא"כ א"א לרמאות כזה שהרי יכירוהו בטביעת עינא כשבא לקחתו שאינו זה שחתמו לו ואפשר שס"ל דהאי דאמרו דב' יוסף ב"ש בעיר א' דכל א' מוציא ש"ח על אחר הוא מה"ט דאין לחוש לרמאות מאחר דהעדים הכירו להמלוה בטביעות עיין ומ"ה אמרינן דכל אחד מהן המוצי' השטר על אחר הוא בחזקתו והמחבר קיצר בהעתקת לשון הרמב"ם ועי"ל דהאי מאחר שלא הוחזקו כו' דכתב הרמב"ם והמחבר קאי גם אסיפ' ובא ללמדינו דאף אם טען הלוה המלוה הוא רמאי שראיתיהו עומד בצידי ב"ח כשהודיתי לפני עדים (או כיוצא בדברים הללו) ובודאי הוא הטעה עדים דבכזה אם היה עוד אחד בעיר ששמו כן והוא אומר עליו בברי שראוהו עומד שם כשהודה היו מחמיצין הדין לעשות דרישה וחקיר' היטב שמא הדין עמו משא"כ היכ' שלא הוחזקו שנים בעיר אחד ששמותיהן כן ודו"ק:
ט סָעִיף ו או שטעו בשם הלוה פי' דוק' בשמו דמסתמ' אין לו אלא שם אחד אמרינן שטעו מה שאין כן בכינוי וק"ל:
י סָעִיף ו ולא אמרינן כבר עשו עדים שליחותן כו' כתב בנ"י פג"פ ששטר שהיה חתום בו עד א' ואבד או נמחק יכולין לכתוב שטר אחר דכל זמן שלא עשו שניהן מעשה שטר אף הראשון לא עשה כלום עכ"ל ד"מ:
יא סָעִיף ו כל זמן שלא נכתב בו קנין ומחוסר נתינ' חדא באידך תליא דכל שלא נכתב בו קנין הוא מחוסר נתינה משא"כ בשטר שיש בו קנין דקנה מיד אף קודם שנתנוהו ליד המלוה או הלוקח:
יב סָעִיף ו דאין שייך בשטרות כלל כו' דדוק' בגט דכתיב ביה וכתב ונתן ולמידין מיניה דצריך שיכתבו הבעל או שלוחו כמותו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא"כ בשאר שטרות:
יג סָעִיף ז שיאמר לו שטר זה שאתה מוצי' כו' טעם זה כתב הרשב"ם בפי' המשנה שם (דף קע"ב ע"א) וגם הטור כתב בגמר' (דף קע"ג ע"א) מייתי תנא דבריית' דפליג על תנא דמתניתין וס"ל דמוציאין זע"ז וקאמר שם בגמר' דבהא פליגי דתנ' דידן ס"ל כותבין שטר ללוה בלא מלוה וא"כ איכ' למיחש שהלוה אמר להעדים כתבו לי שטר ותנוהו לידי דאלוה בו מיוסף ב"ש הא' וכשנתנוהו לידו הוציאוהו עליו ואמר אתה לוית ממני ותנ' דבריית' ס"ל דאין כותבין שער ללוה בלא מלוה וכיון דהמלוה הי' עמו ולא קפיד גם אנו לא חוששין לזה ומ"ה ס"ל מוציאין זע"ז וכ' המ"מ בשם הרשב"א דבשטר דלית בו קנין גם לתנ' דידן מוציאין זע"ז דהא בדלית ביה קנין אין כותבין ללוה בלא מלוה לכ"ע ובזה דברי המחבר ודברי מור"ם מבוארין ודוק. ומ"ש מור"ם דדבריו סותרין זא"ז יש ליישב ולומר דס"ל להמחבר כהטעם שכתב רשב"ם והטור ואפ"ה מצריך שיה' בשטר קנין דשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' מאחר שלא ניתן להכתב שטר כזה שהוא בלא קנין ללוה לחוד אם לא שהמלוה עמו א"כ יכירו העדים שניהן ויתנו לב להדבר ויהא נתפס בשקרו משא"כ כשיש בו קנין דניתן להכתב ללוה לחוד אף אם אין מכירין להמלוה כלל לדעת המחבר וכנ"ל בר"ס זה ס"ב (לאפוקי מ"ש שם) א"כ יש לחשוש שישקר הלוה דהא לא יהא נתפס כולי האי בשקרו ודוק. אבל מ"מ ק' למה ליה האי טעמ' כיון דמיירי דיש בו קנין יש חשש אחרינ' דזה המוצי' הוא הלוה ולא לוה עליו מעולם. ורשב"ם שכתב ה"ט הוא כדי לאוקמי בכל ענין אפילו בשטר שאין בו קנין וצ"ע:
יד סָעִיף ז אבל יש מפרשים הטעם כו' כבר נתבאר ממ"ש דבגמר' אמרו שם ה"ט ומור"ם דכתבו בשם יש מפרשים הוא משום דהא דמסיק וכתב דבה' אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין זה לא נזכר בגמר' כ"א בהמ"מ בשם הרשב"א הנ"ל וק"ל:
טו סָעִיף ז וזהו שהעדנו עליו כן כתב גם הרמב"ם שם ור"ל זהו הלוה ולא אחר וקאי (פי' זה שאמרו זהו שהעדנו עליו קאי אשניהן) אשני בבות הנ"ל בטור כתב בלשון אחר וא"ש יותר וכמו שכתב בפרישה עיין שם:
טז סָעִיף ז יש לו דין מלוה על פה. הטעם דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלוה והלוה הרי השטר כאלו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו ניכרין מתוך השטר ואף ע"פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאלו ניכר מתוכו כך כתב המ"מ:
יז סָעִיף ז גובין מהאחר הטעם שחזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ובני דעת הן:
יח סָעִיף ז של לוה או מלוה. הטור כתב דצריך לכתוב שם המקום ואין חילוק בין שטרות לגיטין וכתבתי בפרישה דלפי זה צריכין שם מקום של שניהם ולא כמ"ש המחבר (מור"ם) כאן דבחד סגי ע"ש ועכ"פ בכתיבת שם מקום המלוה לחוד לא סגי דעדיין אם הוצי' אחר שט"ח שנזכר בו שם עירו על אחד מהן יכול לומר לא אני הלוה כ"א אחר הדר במקום האחר ע"ש ודו"ק:
יט סָעִיף ז וי"א דאין כותבין כו'. כ"כ גם הב"י והבי' ראיה לדבריו מדברי הטור דסי' ס"א ובדרישה כתבתי דאין ראיותיו ראייה ע"ש ודו"ק:
כ סָעִיף ז ה"ג מיהו ודאי אם הם מב' עיירות:
כא סָעִיף ז אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א כו'. הב"י כתב דאכתי איכ' למיחש דשמ' שלי"ט קאי איוסף החי ולא אאביו שמעון ובד"מ דחה דבריו דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב ע"ש:
כב סָעִיף ח אבל אם משולשים בשטרות כו' עיין בטור מ"ש ע"ז והב"י דחה שם דבריו ומ"ה לא כתבו כאן בש"ע ובפרישה ודרישה כתבתי טוב טעם לדברי הטור ע"ש:
כג סָעִיף ט אצל המלו' שובר מקוים ששטרו כו' כצ"ל ופי' כל שהוא מקוים הוא ראיה שאין המלוה הזמינו ליתנו ללוה כשיפרענו ועדיין לא פרעו דא"כ לא ה"ל להיות מקוים דאין מדרך המלו' לקיים השובר אלא הלוה לאחר שפרעו ובא לידו השובר ואמרינן שאחר כך חזר והפקידו ביד המלו' וגם הטור כתב האי דינא בשובר מקוים אבל בגמ' ליתא ומשמע שם דבריעותא זו דנמצאו הש"ח בין שטרות הקרועים לחוד סגי למחשבינהו על ידו השטר הנמצא לפרוע עפ"ר ודרישה שם כתבתי טעם למה כתב הטור שהשובר הוא מקוים:
כד סָעִיף י נמצא שהערב לשני יב"ש פירוש שנעשה ערב בשביל שניהן:
א סָעִיף ב שם המלוה והיינו משום דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה היכא דליכא קנין משום שמא כתב ללות בניסן וכו' והיכא דאינו מכיר שם המלוה חיישינן שמא העלה כן שם המלוה ולא יתן עד תשרי למלוה האמתי והוי מוקדם. והקשו בזה להרא"ש וטור דס"ל עבז"ל למה צריך להכיר שם המלוה. ויראה לפמ"ש הב"ח בסימן מ"ג דל"א עבז"ל אלא בסתמ' ועמ"ש שם בסק"ו אבל אם אומר תנו אותו לידי ל"א עבז"ל ואם כן זה שבא עם איש אחר שאינו המלוה ואומר תנו אותו לזה הוי כמו שאומר תנו אותו לידי ולכן כשמוסרו אח"כ למלוה האמיתי לא אמרינן עבז"ל:
ב סָעִיף ב אפילו אשה. בטור כתוב משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי ולא משקרי אינשי ועיין כנה"ג בשם בני שמואל שדקדק מדברי הטור דס"ל דע"א נאמן במלתא דעבידי לגלויי אפילו בממון וכדברי הר"ר דוראן ולא כריב"ש וכתב שכן נראה מהראב"ד ורא"ש והרשב"א והנימוקי ע"ש. אמנם כבר העלה להלכה הרמ"א בסימן ל' סעיף מ"ד דאין חילק בד"מ בין מלתא דעבידי לגלויי או לא וכדברי הריב"ש. ולכן נראה הא דסומכין כאן על מלתא דעבידי לגלויי דחשש זה דאין כותבין אלא אם כן מכירין אינו חשש אלא מדבריהם דהא קיימא לן גבי גט דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין כדאי' פ' המקבל ואי הוי ספיקא דאורייתא בשעת הסכנה היאך עושין נגד חשש תורה אע"כ אינו אלא מדבריהס ובשעת הסכנה הקילו ומשום הכי ראו חכמינו זכרונם לברכה להאמין במלתא דעבידי לגלויי אפילו ע"א והוא פשיט:
ג סָעִיף ו והוא הדין בשאר טעות. כתב הש"ך ונראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר הוא וכבר עשו שליחותן וכמו שנתבאר באבן העזר סימן קכ"ב עד כאן לשונו. מיהו נראה דאפילו בספק טעות נמי לא עשו שליחותן כיון דמ"מ פסול הוא וכמו שנבאר וז"ל הבית יוסף סימן קכ"ב ומשמע דאפילו נמצא בו פסול דרבנן כותבין גט אחר דכיון דפסול אע"פ שאין פסולו אלא מדרבנן מכל מקום חספא בעלמא הוא כיון שאינה יכולה להינשא ע"י וכ"כ הרמב"ם דבין נמצא בטל בין נמצא פסול כותבין גט אחר והכי דייקי לשון הרא"ש שכתב ומסופקין אם הוא כשר מכמה חומרות שנהגו להחמיר ופסולו דרבנן ודאי אינו בכלל כמה חומרות שנהגו להחמיר ומ"ש ואין להס שורש ועיקר מן התורה פסולי דרבנן תורה קרי להו עד כאן לשונו ע"ש. ואם כן לפ"ז בספיקא הן ספיקא דאורייתא הן ספיקא דרבנן אם מחמת ספיקן אינה יכולה לינשא לא עשו שליחותן וכותבין גט אחר ול"א עשו שליחותן אלא בספיקות הבאים מחומרות שהחמירו בגיטין בדבר שאין להס שורש ועיקר לא בתורה ולא בדרבנן דמידי דרבנן נמי תורה הוי וכמ"ש הבית יוסף ועיין שם בפר"ח ז"ל ואני מוסיף עוד להקל דאפילו לא נמצא בו פסול גמור אלא שלא תנשא לכתחלה חספא בעלמא מיקרי כיון שאין ראוי לגרש בו לכתחלה עיין שם ואם כן ממילא מבואר דבשטרי ממון דליכא חומרות אלא או ספיקות תורה או ספיקות דרבנן אם ע"י ספיקן אינו יכול לגבות בשטרו ודאי כותבין אחר ולהכי השמיטן בשלחן ערוך ורמ"א לחלק בין טעות ודאי לספק כמו שחילקו בגיטין סימן קכ"ב משום דד"מ עיקר יסודם או כדברי תור' או כדבריה' שהוא נמי תורה ואם כן ספיקא כיוצא בו ולא עשו שליחותן וז"ב:
ד סָעִיף ז עדי השטר. לשון הרמב"ם פ' כ"ד ממלוה שנים שהיו בעיר שם כל א' יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב אלא אם כן באו עדי השטר בעצמם ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו לו בהלואה וכתב הרב המגיד ומ"ש רבינו אלא אם כן באו עדי השטר בעצמן יש מן המפרשים אומרים שאפילו באו עדי השטר והעידו כן אין לזה דין מלוה בשטר לפי שאינו מוכיח מתוכו ומדברי רבינו נראה שאם באו עדים אחרים דינו כדין מלוה על פה אבל עדי השטר עצמן דינו כדין שטר והטעם מפני שהרי אלו יכולין לשלש השמות שהרי לא עשו גמר לשליחותן עד כאן לשונו ועיין בית יוסף מ"ש בשם הרשב"א. וקשה לי בדברי הרב המגיד וכי משום דיכולין לשלש שטר אחר הוי מלוה בשטר הא השתא לוה מותה מלכתוב ואיך יעשו שליחותו בע"כ וצריך עיון והא דמלוה על פה מיהא הוי היינו כשהעידו בהלואה ממש וכמ"ש בסק"ט:
ה סָעִיף ז שם העיר. עיין בית יוסף שכתוב בדברי הר"ר ישעיה דנהי דשטר שלא כתוב בו שם העיר כשר מכל מקום אם טען לאו אנא הוא אלא יוסף בן שמעון שבמקום פ' טענתו טענה עיין שם ועמ"ש הרמב"ן בחידושיו פ' לא יתפור גבי ההיא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה ושריא רבינא לימא משום דסבר כר"ת דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ודחי שאני התם דאי מגנב מיני' אצנועי בגוי' לא הוי מצנעי וה"מ חמרי אבל ענבי מצנעי וכתב שם הרמב"ן אבל ענבי מצנעי פי' ודאי דמצנעי ואפילו לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה כאן נמצא כאן היה וה"ל קרוב ומצוי וליכא למאן דאמר רוב עדיף ועיין שם ואם כן ה"נ כיון דבמקומו ממש הוא אמרינן כאן נמצא וכאן היה יוסף בן שמעון בעיר הזאת ולא מעיר אחרת מיהו ברא"ש שם כתב דלדידן עינבי נמי שרי כיון דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואם כן משמע דאפילו במקומו ממש נמי אזלינן בת"ר דעלמא והתורת חיים פ' ג"פ כתב על דברי הבית יוסף ז"ל ולפי מה שפרשתי פ' לא יחפור דהא דאמר ר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו דוקא בשווין אבל היכא דאיכא קורבה דמוכח והרוב אינו מוכח אזלינן בתר קורבא דמוכח אם כן היכא דליכא בעיר אלא יוסף בן שמעון א' והמלוה תובעו והוא אומר לאו אנא הוי אלא יוסף בן שמעון דעלמא אין בטענתו כלום אף על גב דמסתמא טובא יוסף בן שמעון איכא בעלמא מכל מקום כיון דהאי יוסף בן שמעון דר בעירו קרוב לו אזלינן בתר קורבא דמוכח אבל רובא לאו מוכח הוא דמאן לימא לן דאיתנהי כולי האי יוסף בן שמעון הלכך אזלינן בתר קורבא דמוכח וחייב עכ"ל: אבל אכתי אינו מוכרח דנהי דנימא דקורבה דמוכח עדיף וכן לפמ"ש הרמב"ן כאן נמצא כאן היה היינו דוקא באיסורא אבל בממון כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"ה בתר קרוב והמוציא מחבירו עליו הראיה .
ו סָעִיף ז לא גרע מסימן. והוא דעת עצמו ועיין בתוספות פ"ב דכתובות בהא דאיבעי' מעלין משטרות ליותסין א"ד אין מעלין כגון דכתב אני פ' כהן וחתימי סהדי מי אמרינן אמנה שבשטר קמסהדי א"ד אכולה מלתא קמסהדי והקשו בתוספות ואי לא אכולה מלתא מסהדי עדים תתמי אף על גב דלא ידעי אי כהן הוא אי לאו ואם כן הא דתנן בג"פ שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר א' יכתבו כהן מה מועיל כיון שהעדים חותמין אע"פ שאין מכירין אם הוא כהן וכו' וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולה מלתא קא מסהדי דאז צריכין לידע אם הוא כהן והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מבעי' לי' היכא דלא הוחזקו עד כאן לשונו ואם כן היכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אלא הם בשני עיירות ונכתב בשטר שם העיר י"ל דלאו אכולה מלתא קמסהדי כיון דא"צ לכתוב שם העיר ולפמ"ש הרמ"א בתשובה סימן קי"ג דאפשר גם בשטר אם שינה דירת העיר פסול ואם כן ודאי דייקי בשם העיר דהא שינה פסול אבל לא ברירא ליה האי מלתא שכתבו בלשון אפשר ואם כן כיון דשינה נמי כשר אם כן לא דייק כיון דלא הוחזקו. ובזה נראה לפרש דברי הטור שכתב ז"ל וכתב הר"ר ישעיה דוקא בעיר אחת אין מוציאין אבל בשני עיירות מוציאין אלא שצריך לכתוב פ' מעיר פ' לוה מפ' שאם לא כן אף אם יש יוסף בן שמעון בעיר אחרת יאמר. אותו שלוה ממנו לא אני לויתי ממך אלא אותו שמעיר אחרת לוה ממך לפיכך צריך לכתוב שם העיר של הלוה והמלוה ואין חילוק בין שטרות לגיטין עד כאן לשונו ולכאורה מה זו ראי' דהא אפילו אינו צריך לכתוב שם העיר אם כתבו לא גרע מסימן ועיין בטורי זהב מ"ש בזה. ולפי מ"ש ניחא דאי אין כותבין שם העיר לא הוי סימן כלל דלאו אכולה מלתא קמסהדי ואם כן קשה על רמ"א דס"ל דאין כותבין שם העיר היכא הוי סימן. ונראה דהרמ"א לשטתו דהכריע כשיטת הרשב"א שאינו מחלק בין הוחזקו או לא אלא החילוק הוא בין כתוב בלשון סהדי כגון אמר לנו יוסף בן שמעון כהן ובין כתוב בלשון בעל דבר כגון אני פ' כהן ובענין זה מיירי הש"ס בפ"ב דכתובות ולהכי אמרי' דלאו אכולה מלתא קא מסהדי אבל בלשון סהדי אכולה מילתא קא מסהדי ושטת התוספות הא דתנן שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מוציאין ומשמע הא בשני עיירות מוציאין אולי ס"ל לתוספות דכותבין שם העיר בשטרות וכדברי הר"ר ישעיה:
ז סָעִיף ז אני יב"ש. כבר כתבנו שיטת התוספות לחלק בין הוחזקי או לא ושיטת הרשב"א לחלק בין לשון סהדי ובין לשון בע"ד: ונראה דאפילו לשיטת הרשב"א אם כתב בלשון בעל דין אני יוסף בן שמעון כהן ותפס מלוה לא מפקינן מיניה כיון דהרשב"א מפרש לאיבעי' דש"ס מעלין משטרות ליוחסין בלשון בעל דין ואמרינן שם חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין ולא איפסקא הלכתא כמאן ה"ל ספיקא דדינא בלשון בעל דין ואי תפס לא מפקינן מיני' וזהו נ"ל בדברי הרמב"ם פ"ך מא"ב וטור וש"ע אבן העזר דליוחסין אין מעלין ולתרומה מעלין משום דכיון דהוי ספיקא דדינא בתרומה דרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא אבל ביוחסין החמירו בספיקות וכמבואר ספ"ב דכתובות אמנם כל זה הוא דוקא במלתא דתליא ביה גוף הענין של הלואה וכגון בשמא דלוה וכיוצא אז אמרינן דאפשר אכולה מלתא קמסהדי אבל דברים שאין נוהגים בגוף הלואה ודאי לאו אכולה מלתא קמסהדי כ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות ז"ל כי פליגי דוקא היכא דשייך למידק בשמא דילי' לפי שהמלוה תלוי בזה אבל היכא דלא שייך למידק ואידך מילי דמהני בשמא דידי' ודאי לא מסהדי עלה אלא דאיהו אמר להו הכא וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל והרשב"א כתב עיקר ראייתו מהא דתנן העורר על השדה והוא חתם עלי' בעד דמשמע מיני' דסהדי לאו אכולה מלתא קמסהדי משום דקניית השדה שבאותו שטר אינו תלוי אם אותו המצר הוא של פ' או של אחר ומזה למדו כל האחרוני' דכל היכא דאינו תלוי בו גוף הענין אפילו נכתב בלשון סהדי לא מסהדי אכולה מלתא: אבל הריטב"א פ"ב דכתובות כתב בשם רבו במה שהקשו ממתני' דעורר על השדה דמשמע דחתימת עדים לאו אכולה מלתא משום דמדינא ודאי מועיל כיון דאכולה מלתא קמסהדי אבל מטעמא אוחרא אתינו עלה דבדיני ממונות בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולהכי אין למידין ענינא אחריני עד כאן לשונו ודבריו בקיצור הכמות ורב האיכות והיינו דעדים שבשטר דמועיל היינו משום דנעשה מדעת המתחייב והוי מפי כתבו ולא מפי כתבם לפי שטת רש"י ובע"מ והיכא שכתבו בשטר זה מצר פ' אף על גב דאסהידו שהוא מצר פ' לא מהני מידי משום דהוי מפי כתבם כיון דנעשה שלא מדעת המתחייב והוא העורר. וכבר שמתי עיני ולבי לסברא זו בסימן כ"ח סק"ז במ"ש שם להקשות דמאי קא מבעי' אי מעלין משטרות ליוחסין הא אפילו נימא אכולה מלתא קמסהדי אכתי ה"ל מפי כתבם דמה שהעידו שהוא כהן בזה ליכא שטר ועיין שם ות"ל כוולתי לדעת רבו של הריטב"א ולפי מה שנרא' מדבריו דוקא בדיני ממונות בעינין מפיהם דוקא אבל לענין יוחסין אף על גב דהחמירי כשל תורה בכמה דברים אפילו הכי בזה לא בעינין מפיהם דוקא כיון דאינו אלא איסורא.
ח סָעִיף ז אלא בהרשאה בתומים ז"ל והנה במטבע קצר להגאון מוהר"ג נקרא שמו חידושי הגרשוני כתב על הך בהרשאה והא דמהני הרשאה היינו דוקא דליכא רמאי אבל במקום דאיכא רמאי אין נזקקין להם כמה שכתבו תוספות ב"ב דף ל"ה ד"ה אין מוציאין עיין שם ודבריו בלתי מובנים דאמת דתוספות כתבו כן לשטת נהרדעי דס"ל בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ובא שלישי וחטפה אין מוציאין מידו אבל לפי דקיימא לן כר"א דפי' מלתא דר"ח בגוונא אחריני אבל באמת מוציאין מידו וכמ"ש לקמן סימן קל"ט סעיף ב' אם כן אף כאן הדין דמוציאין ע"י הרשאה ושגגה יצא מלפני השליט עד כאן לשונו. ואני לא מצאתי בזו שגגה דנהרדעי סברי דאם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותו מידו דתני ר' תייא גזלן של רבים לא שמי' גזלן ובזה כתבו תוספות ואפילו כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעי' הם אין נזקקין להם והיינו משום דקשיא להו יכתבו הרשאה זה לזה ואז יהי' גזלן של יריד ובודאי גזלן יחיד שמי' גזלן לזה כתבו דאין נזקקין להם הואיל ורשעים הן וביאור דבריהם משום דמדינא אין הרשאה מועיל משום דגזילה אינו יכול להקנות דה"ל דבר שאינ' ברשותו ואפילו קרקע כל שאינו יכול להוציאו בדיינין אינו יכול להקנות והרשאה אינו אלא תקנת חכמים וכמה שכתבו תוספות פ' מרובה דף עיין עיין שם ומשום הכי גבי רמאים ורשעים אין נזקקים לתקנתם ורב אשי סובר דשמי' גזלן ומאי לא שמי' גזלן דתני ר"ח דלא ניתן להשבון ולפי' רשב"ם ותוספות דצריך להחזיר לכל א' וא' כר"ע עד שישלם גזילה לכל א' וא' אם כן לאו מכת הרשאה אתי עלה רב אשי דהא קרי לי' גזלן של רבים ובהרשאה גזלן יחיד הוי אלא דסובר רב אשי גזלן של רבים נמי שמי' גזלן ומהרשאה לא מיירי כלל ואם כן כיון דנהרדעי סברי דהרשאה אינו מועיל גבי רשעים ורב אשי לא מצינו דפליג עלייהו בהא אם כן ודאי אינו מועיל הרשאה ברשעים וגם לדעת רמב"ן שם שפי' אליבי' דרב אשי מחזיר למקום שנטל וא"צ להשיב לכל א' וא' נמי לאו בדין הרשאה קאמר והא דצריך להחזיר למקום שנטל ולא מדחי לכל א' וא' היינו משום דדוקא בחוב מצי מדחי וכמ"ש בנימוקי יוסף ס"פ גט פשוט בשם הריטב"א דוקא בחוב מצי מדחי אבל בנותן מתנה לא מפני שהוא כשותף אם כן מכ"ש גבי גזילה שהוא שלהס לגמרי דלא מצי מדחי וכיון דס"ל גזלן של רבים שמי' גזלן צריך להניח למקום שנטל או מיירי אם רוצה להיות ישר ואינו רוצה לדחות לכל א' וא' בכדי שלא ישאר הגזילה ת"י אבל בדין הרשאה לא פליג רב אשי אנהרדעי וכיון דנהרדעי סברי דאינו מועיל הרשא' ברשעים וליכא דפליג אם כן ודאי בזה הלכתא כטעמא דנהרדעי. מיהו בעיקר הדין נהי דתוספות כתבו דאין כותבין הרשאה ברשעים מכל מקום מסתימת הפוסקים בדוכתי טובא לא משמע הכי:
ט סָעִיף י נמצא שהערב. וכתב הש"ך ונראה דה"ה יוסף בן שמעון שערב בעד יוסף בן שמעון כשם שאין יכול לתבוע את הלוה כך אינו יכול לתבוע הערב ע"כ. והוא תמוה מאד דל שטרא כיון דהערב אומר שהוא לא לוה וע"כ מודה שיוסף בן שמעון האחר הלוה וכיון דהלוה כופר הערב חייב לשלם כמבואר בסימן קכ"ט סעי' ח' ומ"ש בטור נמצא שהערב לשני יוסף בן שמעון משום דמיירי דהערב אינו ידוע למי הלוה כלל ולהכי כיון דהלוה נפטר הערב נמי פטור אבל אם הערב יודע שזה יוסף בן שמעון הוא הלוה אף על גב דהלוה כופר הערב חייב ועיין ש"ך סימן קכ"ט סקי"ט שכתב דוקא בלוה כותי עיין שם ומשמע מדבריו בלוה ישראל כה"ג פטור אבל אין לחלק בכך דודאי כל שהלוה כופר בין ישראל בין כותי הערב חייב גם מ"ש הש"ך בירש מיב"ש דודו דא"צ לפרוע יותר תימה דודאי אפילו מלוה על פה כל שידוע להיות שהמוריש חייב צריך לפרוע וראיתי גם בתומים התפלא על דברי הש"ך. ונראה ליישב דבפ' יש בכור אמרי' זאת אומרח שני יוסף בן שמעון שקנה א' שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו ממה נפשך ופריך רבא מכדי נכסי דבר אינש ערבין ולכאורה כיון דשני יוסף בן שמעון אינו מוכח מתוכו ולאו שטרא הוא כלל אפילו ידוע בעדי' שזה הוא יוסף בן שמעון שחתם על השטר נמי לאו שטרא הוא כלל ואם כן במה נתחייב וכה"ג בשער קנין לאו שטר קנין הוא וכיון דהעדים אין צריכין לראות נתינת המעות דהא יכול לחייב בשטר אע"פ שאינו חייב וכיון דאינו מוכח מתוכו לא נתחייב בשטר זה כלל ואם כן היכי ס"ד דר' ירמי' שם לומר יוסף בן שמעון שקנה א' שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו וצריך לומר דר' ירמי' סבר נהי דאינו מוכח מחוכו גוף הלוה שנתחייב מכל מקים זה השדה שקנה נשתעבד אחר שקנה יוסף בן שמעון כיון דלזה השעבוד מוכח מתוכו וכן בשותפיסן בשדה זה השדה מוכח מתוך השטר לשעבוד ולזה פריך רבא כיון דנכסי דבר אינש אינון ערבין והלוה לא נתחייב כלל דאינו מוכח מתוכו אם כן גם הערב פטור ואם כן הוא הדין בערב ליב"ש נמי לא נתחייב כיון דהלוה לא נתחייב בשטרו כלל משום דאינו מוכח מתוכו גם הערב דמוכח דנשתעבד ממה נפשך מכל מקום כיון דהלוה פטור מדינא משום דלא נתחייב כלל בשטר כיון דאינו מוכח מתוכו גם הערב פטור אבל אם מודה הערב שלוה מעות ממש ודאי הערב חייב לשלם אע"פ שהלוה כופר אלא דכאן מיירי שאינו יודע אם לקח מעות ולא נתחייב רק ע"י השטר ובזה הלוה פטור מדינא כיון דאינו מוכח מתוכו ליכא שטר חיוב וכה"ג בגט או בשטר קנין נמי לאו שטרא הוא ופטור נמי הערב אף על גב דשעבוד הערב מוכח מתוכו ע"י ממה נפשך והא דמשמע בסעיף ז' דמלוה על פה הוי היינו כשהעידו עליו בהלואה ודו"ק:
א סָעִיף ב ששם הלוה. עסמ"ע סק"ב עד ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלו' שלו שלא כדין וכו' והוא תמוה מאוד כמו שתמ' בתומים דנגד חשש זה אפי' אם יהי' מכירו לא מהני דמ"מ אימר חייב ג"כ ליב"ש השני (") ועוד דאם המלו' הי' רוצ' להערים לא הי' צריך לשנות לשם אחר שם הלוה והלוה יתן השובר להלו' שני הא בעצמו הי' יכול ליתן להלו' שבאמת שמו כך השובר לכן נרא' כוונתו דודאי במקום דאיכ' חשש שמא הלו' זה ג"כ חייב ליב"ש השני ודאי העדים לא יכתבו שובר בלא שילוש כמבואר בסי' מ"ט רק כוונתו במקום שהעדים יודעין שאיש זה העומד לפניהם אינו חייב ליב"ש השני כגון ששאלו ליב"ש השני אם איש זה העומד לנגדינו חייב לך ואמר שאינו חייב לו דאז א"צ לשלש וע"ז אמר דמ"מ צריכין להכיר ששמו כך דאל"כ יש חשש שמא באמת זה האיש שראוהו היב"ש השני בט"ע אינו חייב רק ששינ' שמו כדי שיקח השובר ויתננו לאיש אחר שחייב ליב"ש השני:
ב סָעִיף ב לצורבא מרבנן מקבלינן עמ"ש הסמ"ע והש"ך והם דוחקים גדולי' אכן בבה"ת הביאו התומים מפורש בהדיא הטעם דלפני צ"מ כיון דלאו דרכו למידק אינן יראין לשקר בפניו לא הוי מלת' דעביד' לגלויי כל כך מה שאין כן כאן בע"ה הוי מילתא דעבידא לגלוי בוודאי לא הטעוהו ומש"ה א"נ לומר שהטעוהו ע"ש שהאריך והוא הנכון ונראה דמיירי אפי' חתם על השטר שני עדים וא' הוא צ"מ מ"מ יכול לקלקל שטר החתום בשני עדים וא"ל גבי אנוסים היינו ליהמני במגו דאי בעי אמרי לא זהו בשלמא אי צריכין לאמירה דתרווייהו לפסול השטר באמירת לא זהו הוי מגו בתרי דלא אמרינן משא"כ דאם נאמר דאפי' חד נמי מצי לפסול שטרא קשה דלהימן כל אחד במיגו כשהוא צ"מ דזה אינו דמיגו דטעיתי לאו מיגו הוא:
ג סָעִיף ו דאפי' כתבו שטר כשר ולא שייך בשטר לומר עשו שליחותן כל זמן שלא עשו קנין הלשון אינו מדוקדק דמשמע מדבריו דאפי' במקום דשייך לומר בגט עשו שליחותן מ"מ בשטרות לא שייך לומר עשו שליחותן והא ליתא דהא בנאבד השטר מידם קודם הנתינ' מיירי כמבואר בש"ך ס"ק ח' ע"ש וא"כ בגט בכה"ג שנאבד קודם הנתינה בודאי לא שייך לומר עשו שליחיתן דמי אמר להו כתבו ואנחו בכיסייכי כמבואר בש"ס גיטין פ' התקבל ובש"ע אה"ע סי' קכ"ב וע' בר"ן פרק התקבל שהוא מרא דהאי דינ' דאדרבה מחמיר בשטרות דבגט כשנאבד קודם הנתינה בוודאי לא שייך לומר עשו שליחותן אבל בשטר שיש בו קנין אפי' נאבד קודם הנתינה שייך לומר עשו שליחותן כיון שאין מחוסר נתינה וכו' דמשעת קנין שיעבד נפשו כיון שנעשה השטר ונחתם כהוגן עשו עדים שליחותן ושוב אין כותבין ונותנים שלא אפרו אלא כעין גט שאינו כלום עד שיגיע לידם עכ"ל הר"ן אלמ' דשטר שאין בו קנין שוה ממש לגט דכשנאבד קודם הנתינה לא שייך לומר עשו שליחותן כמו בגט ממש וצריך לדחוק ולפרש דברי הש"ע ג"כ ונראה דהי"א אלו לא פליגי כלל אדיע' קמיית' דהא דיעה קמיית' לא מיירי כלל בנאבד השטר ואפשר דמודו להי"א בנאבד והנה דברי הר"ן אלו קשיין לכאור' דמ"ש כיון דמשעת קנין שיעבד נפשיה כיון שנכתב כהוגן עשו שליחותן הא אדרבה כיון דמשעת קנין שיעבד נפשי' ואין צורך להשטר רק לראי' א"כ במה עשו עדים שליחותן קודם הנתינה ליד המלוה ואם לא אמר רק כתבו ותנו לידי שלא עשאן שלוחין רק על הכתיבה והוא יתן בעצמו ודאי דיכולין לחזור ולכתוב וליתן להלוה דלכתיבה כזו לא בעינן שליחות כלל דבשעת נתינה נגמר עדותן של החתימה כמבואר בסי' ל"ט סעיף י"ג דאי לאו חשש' דמערים היו העדים יכולין לכתוב בלי ציווי המתחייב ועמ"ש שם לכן נראה דהר"ן ס"ל כדעת הרא"ש הוב' בש"ך סי' מ"ג ס"ק ל"ה דס"ל דקנין לא עדיף ממשעבדי קודם שנכתב ע"ש. ולפי"ז אף אם אמר כתבו ותנו או בסתם דהוי כאמר כתבו ותנו דהוי ב' שליחות הן דשליחות הכתיבה מועיל לגבות ממשעבדי ושליחות הנתינה היא לראיה ולזה שכבר כתבו נגמר ענין שליחות הכתיבה ועשו שליחותן בכתיבה משא"כ בלא קנין וכן בגט שאין נגמר שום דבר בהכתיבה קודם הנתינה ולא נעשה שום שליחות עדיין בהכתיבה ולכך יכולים לחזור וליכתוב וליתן:
ד סָעִיף ו וי"א דאין שייך בשטרות כלל. ולפענ"ד דהרב בהג"ה מיירי קודם הנתינ' ולא פליג על הי"א רק בשטר קנין דהר"ן שהוא הי"א הראשון ס"ל דבשטר קנין עשו שליחותן מטעם שכ' לעיל וי"א אלו ס"ל כדעת רוב הפוסקים שהביא הש"ך בסי' מ"ג ס"ק ל"ה דקנין אף שלא נכתב גובה ממשעבדי ואין צורך בכתיבה ונתינה רק שיהי' לראיה ביד המלוה וממילא כתבו ותנו חד שליחות הוא ולא נגמר ענין השליחות כלל קודם הנתינה דקודם הנתינה לא נעשה שום ראיה ביד המלוה ולמד זה מדברי הרשב"א שכ' וז"ל בשטר מכר שיש בו אחריות משום שכשחוזרין וכותבין עכשיו נשתעבדו נכסים בשטר זה וא"א לומר שכוונתו הוא על גוף השיעבוד דהא מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי ואין צריך לקנין וע"כ כוונתו על הראיה של השיעבוד שנגמר השליחות בנתינה שטר הראשון וכשנותנין שטר שני הרי הן כחוזרין ועושין שליחותן וממילא מוכח דקודם נתינה השטר ליד הלוקח לא נעשה משום שליחות ויכולין לחזור ולכתוב ולפי זה ה"ה במלוה למאן דס"ל דקנין לבד גובה ממשעבדי יכולין לחזור ולכתוב קודם הנתינה כיון דהכתיבה אינה אלא לראי' ולא נגמר השליחות קודם הנתינה:
ה סָעִיף ו אם יתברר הדבר שהוא טעות סופר כשר עי' בתומים שזה תלוי בפלוגתא שהבי' הש"ך בסקי"א דלמאן דס"ל התם שאפי' עידי השטר בעצמם אומרים שזהו יב"ש דאפ"ה אין לו רק דין מלוה על פה אלמא דאין יכולין לשלש ולעשות שטר אחר אפי' מזמן שני מכ"ש בטעות גמור ונראה דאפי' חד דיעה דס"ל התם שיכולין לשלש ולכתוב אפי' מזמן ראשון מ"מ בטעות גמור שכתבו ראובן במקום שמעון אין יכולין לכתוב אחר בשטר שאין בו קנין רק מזמן ב' דהא האי שטרא חספא בעלמ' ולקנין שיעבוד בעינן שטר ולא מהני מה שהעדים הוציאו הקול כמו שהוכיח התומים בסי' זה מהא דסי' מ"ה סעיף ט"ו דאם מלאוהו בקרובים לשטר פסול אף שהעדים תיכף הוציאו הקול כנ"ל ועי' בסקצה"ח שחולק על הש"ך סק"ו וכתב דבספק פסול דיכולין לכתוב אחר ע"ש ומתשובת הרמב"ן סי' קמ"ה ובג"פ סי' קכ"ב מבואר בהדיא דאפי' בס' גמור הדין כן והטעם דבשלמא בפסול דרבנן עכ"פ הוא פסול ודאי מה שאין כן בספק פסול דהיינו שמסופק בדין הוי כספק מחמת חסרון ידיעה דלא הוי ספק כלל דאם הוא אינו יודע אחר יודע וכן הדין לענין טריפות דבספק כזה לא חשיב ספק:
ו סָעִיף ז שלי הוא והחזרתי לך עי' תומים שכ' דבשטר שנכתב בו לויתי ממך שלא נזכר בו שם המלוה שאינו יכול לטעון כן דבזה ודאי לא הי' מחזיר לידו שלם כיון שיכול למכרו לאחר והאחר יתבענו וכו' ועוד כתב טעמים אחרים שלא הי' מחזירו שלם ולפענ"ד נראה דלא דק דבשטר שלא כתבו בו שם המלוה יכול לטעון בפשיטות לויתי על שטר זה מאחר ששמו ראובן ואותו אחר לא ידע שיש שני יב"ש ופרעתי לו והחזיר לך השטר ועכשיו אתה מוציאו עלי ולפענ"ד נראה כן בפשוט דאם כתוב בו ממך אפי' מוציאו יב"ש השני כמוציאו אחר דהדין דאין אחר יכול להוציא שט"ח:
ז סָעִיף ז דבריו סותרים זה את זה. עש"ך סק"ו מה שתירץ והוא תמוה מאוד דמ"ש שיכול לומר מתחלה לא ידעתי ששטר זה אינו כלום כי הייתי סבור כתנא ברא דאין כותבין ללוה בלא מלוה וכו'. והוא תמוה דמחלוקת שבש"ס הוא בשטר שאין בו קגין אבל שטרי אקנייתא דהיינו שיש בו קנין לכ"ע כותבין בלא מלוה גם מה שכ' דכשטוען ידעתי מהשטר בזה צ"ל הטעם דהחזרתי לך השטר כשפרעת וכו' תמוה כיון דיכול לטעון לא ידעתי רק שהלוה בעצמו משוי ליה שטר במה שאומר ידעתי נאמן לטעון פרעתי ושכחתי שטרי בידך או אמנה ושאר טענות גרועות במיגו דלא ידעתי כמו בכתב יד בסי' ס"ט ובסי' פ"ב גם מה שכ' דבשטר מכר או מתנה אינו יכול לטעון החזרתי וכו' וכונתי בשטר מכר שכתוב בו סתמא מכרתי הבית שלי ולא כתב בו שום סי' וידוע שלא היה לו רק בית זה שדר בו ותובע שיתן לו ביתו בכח השטר יכול לטעון שהשטר מכר זה שלי והחזרתי לך כשמכרתי לך א"נ דמיירי לענין אחריות כגון שטרפה נגזל ותובע ממנו המעות מצד אחריות דיכול לטעון שממך לקחתי שדה זו ואחריות שלי ג"כ חל עליך כן נראה בכוונתו. ומ"מ תמוה מאוד דכיון שיכול לטעון לא ידעתי מהשטר וכתבו לך העדים שטר שאתה אמרת שאתה המוכר ועכשיו אתה אומר שאתה הלוקח א"כ יכול לטעון כל הטענות הגורעות השטר במיגו כמו בסי' ס"ט א"כ יכול לטעון באמת אני המוכר ואני כתבתי השטר למכור ולא מכרתי ומסרתי לאמנה וכן יכול לטעון החזרתי לך השטר זה כשמכרתי לך בשטר מכירה אחרת דהא אפילו נפל ממני ומצאת או אמנה יכול לטעון במגו כמבואר בסי' ס"ט ובסי' ס"ב מכ"ש שיכול לטעון טענה זו. ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהנה ודאי קושיות הש"ך היא קושיא עצומה דלמה נתנו לו כשלימות כשפרע לו דממ"נ אם ידע שאין גובין בשטר זה למה לקחו מתחלה ואם לא ידע וסבר שגובין בו למה החזירו לו ובהדיא אמרי' ביבמות קט"ז כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה וגם דברי הש"מ תמוהין מטעם זה כמו שתמה בתומים דממה נפשך אם העדים לא ידעו וסברו שיכול לגבות בשטר כזה היאך עשו שלא כדין ומסרו שטר כזה בידו אסמך דכותבין שטר ללוה וכי לא ידעו שאח"כ יהיה יכול לומר שהוא הוא המלוה שהשטר בידו ושמו כך ואם ידעו שאין גובין בשטר כזה למה כתבו לו שטר כזה והפסידוהו פשיטי דספרא. ועוד דהא בש"ס אמרו טעם זה שאין גובין משום חשש זה ולפ"ז לא שייך כלל הטעם זה דהא אם נאמר דגובין בו בודאי לא יתנו לו העדים שטר כזה. ולכן נראה דהחשש הוא כך דהעדים יטעו ויסברו דאפי' הן על אחרים אין מוציאין וכמבואר בברייתא בש"ס שם דף קע"ג דאפי' הן על אחרים ג"כ אין מוציאין מחשש נפילה ומסירה ע"ש. וא"ל א"כ למה כתבו לו שטר כזה והפסידוהו פשיטי דספרא כיון שאין גובין בו י"ל דדעתו ללות בשטר זה ע"י עידי מסירה וע"מ ידעו מי היא הלוה אך מ"מ ק' דאם טעו וסברו שאין גובין בו וכתנא דבריי' דאין מוציאין שט"ח על אחרים רק שרצונו להלות עליו ע"י ע"מ וע"כ יהיה צריך להביא העידי מסירה לפני הב"ד שידעו מי הוא הלוה ויכירו השטר בטביעת עין דאל"כ איכא למיחש שמא שטר אחר הוא וכיון דע"כ יצטרך להביא העידי מסירה לפני הב"ד בשעת גוביינא אכתי קשה למה חתמוהו והפסידוהו לפשיטי דספרא הא אין יכולין לידע מכח חתימתן שום עדות אפי' על חוט השערה עד שיבואו עידי מסירה לפנינו ויגידו בע"פ וכשע"מ יהיה לפנינו אפי' אין עדים חתומים עליו כלל שטר גמור הוא כמבואר בסוף סי' נ"א וע' בגיטין דף כ"ב בתוספות ד"ה אבל בשטרות וא"כ אין בחתימתן שום תועלת לצורך עדות וא"כ קשה היאך אפשר שטעו וסברו שא"י לגבות בשטר כזה רק ע"י ע"מ א"כ למה חתמו והפסידוהו פשיטי דספר' של העדי' מה שאין שום תועלת בחתימתן ולא תיקנו חז"ל ע"ח רק מטעם דשמא ימותו ע"מ וכאן דא"א בלא ע"מ כלל א"צ לחתום והשתא א"ש דכוונת הש"ס כך דפלוגתייהו הוא דמאן דס"ל דמוציאין זה על זה ס"ל דעידי חתימה זכין לו כמבואר שם בש"ס וממילא אין יכולין לומר שטעו העדים וסברו דאין מוציאין אפילו על אחרים וכמו שכתבתי לעיל רק שכתבוהו כדי ללות בו ע"י ע"מ ולא קשה למה חתמוהו כיון שע"כ יצטרך להביא העידי מסירה דז"א די"ל שהי' רוצה ללות בו בתשרי והוא חתם השטר בניסן כדי לזכות בהשיעבוד מניסן דעדיו בחז"ל וכן בשטר שיש בו קנין י"ל שהקנה לו בפני הע"ח וכתבו יום הקנין ולא לוה עד תשרי ומהני ע"ח לזכות בהשיעבוד מיום הקנין הנזכר בהשטר כשיבואו הע"מ שראו שלוה זה מסר שטר זה למלוה זה דזה אין לחוש שמא מוקדם היה שמוסר השטר עכשיו רק שפרע לו והחזיר לו השטר ועכשיו רוצה הוא ללות בו דזה ליכא למיחש דכ"ז שלא הפסיד הפשיטי דספרא אין לחוש שרוצה ללות בשטר מוקדם או בשטר שנמחל שיעבודו להפסיד ללקוחות ממון הרבה כמ"ש התוספות בכ"מ דף י"ג בד"ה היינו טעמא ואפילו בשטר שנטל מחזירין ולא חיישי' חששא זו מכ"ש בשטר שלא נפל וכיון שרואין המסירה אח"כ ויודעין מי הלוה סומכין על זמן שבשטר נידון השיעבוד ושפיר הוצרך לחתימ' העדים משום הכי יכול לטעון שכתבוהו ללוה בלא מלוה מכח טעות הנ"ל ומשום הכי יכול לטעון ג"כ החזרתי לך כשפרעת לי ולא קשה היאך החזירו שלם ולא חש שמא יתבענו בו די"ל שידע שלא יהי' יכול לגבות בו בלא ע"מ שידעו מי הוא הלוה מחמת החשש האמור בש"ס דשמא כתבוהו העדים ללוה לבד והא שהלוה על שטר זה מתחלה הי' ע"מ והא דהחתים עדים כדי שידע התחלת יום השיעבוד או משום הקנין או משום דעדים בחז"ל משא"כ למאן דלא ס"ל עדים בחז"ל ובשטר דלית ביה קנין דאין לחוש שמא בא הלוה לבד להערים לכתוב שטר מטעם שכתבתי לעיל דממ"נ אם יסברו העדים שיכול לגבות בשטר זה לבד בלא ע"מ ממילא אין שום תועל' ועדות בחתימתן ולמה הי' לו לחתום עדים ולהפסיד פשיטי דספרא וכיון שהחתים ע"כ סבר שיכול לגבות בשטר זה בע"ח לבד וא"כ בודאי לא כתבו השטר עד שראו המסירה להמלוה ולפ"ז גם החשש דשמא החזיר להלוה כשפרע לו אין לחוש דלמה הי' לו להחזיר לו שלם כיון שסבר דיכול לגבות בו כיון שהחתים עדים ולוה על זה מתחלה הי' לו לחוש שמא יתבענו והשתא א"ש הא דלא קאמר הט"ו הטעם האמור בש"ס דבש"ס הוצרך לומר הטעם דכותבין השטר ללות ולא מצי אמר הטעם דהחזיר כשפרע כיון דגם חשש זה תליא בהא דכותבין שטר ללוה ובחשש שכתבוהו ללוה לבד ובלאו חשש האמור בש"ס גם חשש דהחזיר השטר ליכא למיחש לכך אמר בש"ס החשש הראשון ובש"ע שכתב דלא מהני לגבות בשטר זה עד שיבואו עדים ויאמרו שזהו שהעדנו עליו דהיינו שיהי' יודעים דוקא מן הלוה ולא מהני כשאינן יודעין רק שהי' הלוה והמלוה במעמד אחד וא"י מי הלוה לא מהני אף דבזה לא שייך חשש האמור בש"ע כמ"ש הרשב"ם שם וע"ז הוצרך לומר הטעם מחשש דשמא החזיר לו כשפרע לו ולא קשה דלמה החזירו שלם דהי' סובר דא"א לגבות בשטר זה בלא ע"מ שידעו מי הלוה והא דהחתים עדים הוא כדי לידע התחלת זמן השיעבוד למאן דס"ל עדים בחותמיו זכין לו וכן בשטר קנין כדי לידע יום הקנין וממילא בשטר שאין בו קנין דליכא שום חשש גובה ג"כ ממשעבדי וכדמוכח מברייתא שם דקתני כשם שמוציאין על אחרים כן מוציאין זה על זה וכשמוציאין על אחרים גובה ממשעבדי ממילא גם במוציאין זה על זה גובה ממשעבדי ודלא כהתומים ונראה דאף אם הוא תוך זמן יכול לומר החזרתי לך כשפרעת לי אף דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מכל מקום יכול לומר פרעתי בכיון כדי ליקח השטר ממנו ולתבוע אותו ועוד דבשטר שיש בו קנין או למאן דס"ל עדים בחז"ל דכותבין השטר ללוה בלא מלוה ויכול לטעון כתבת בעצמך על זמן המבואר בשטר ואח"כ כשבאת אצלי ללות לא רציתי על זמן זה וקבעתי זמן מוקדם ונתת לי כתב על זה והחזרתי לך כשפרעת לי משא"כ בשאר שטר שביד המלוה שהוא תוך זמנו א"י לטעון טענה כזה דא"י להכחיש שטר שביד המלוה שכתוב בו שהיא תוך זמנו ולומר שהוא אחר זמן ועוד דאף שהיו שניהם במעמד ובודאי מסרו בפני העדים מ"מ יכול לטעון כתבתי ללות אצלי ומסרתיו ביד ללות בו והאמנתי ואח"כ לא לויתי והחזרתי לך ובמקום שיש לו מיגו נאמן לטעון טענת פירעון אפי' בתוך זמן והנ' אם אין טוען טענה זו רק טוען אמת כי אני הלוה ופרעתי לך והנחתי השטר בידך ג"כ נאמן במיגו ודמי למוד' בשטר שכתבו דנאמן על כל הטענות במיגו ולענין הלכ' בגוף הדין כיון שהש"ך והט"ז מסכימים כהמחבר כן יש להורות:
ח סָעִיף ז וזהו שהעדנו עליו בהלוא' עש"ך סקי"א שי"א אפי' בעידי השטר עצמם אינו אלא מלו' על פה ע"ש והוא מטעם דבעינן בשטרות ג"כ שיהי' מוכח מתוך השטר ואם אינו מוכח מתוך השטר אין לו דין שטר ובתומים הקשה דממה נפשך אי מיירי בשטר קנין א"כ דל שטר מהכא הא בעידי קנין ג"כ גבי ממשעבדי ואי ליכא הא קי"ל דבעינן שיראו המסיר' וקי"ל כר"א דס"ל ע"מ כרתי בשטרות וא"כ הן הן עירי מסיר' ולר"א בשיש ע"מ לא בעינן כלל מוכח מתוכו עכ"ל. ולפע"ד לק"מ דמיירי בשטר שאין בו קנין ומ"מ מותרין הן לכתוב ללו' בלא מלו' אף דאין רואין המסיר' דדוקא במקום שיכול לגבות בשטר לחוד וא"צ שיבאר העדים לפנינו אסור להם לכתוב השטר ללו' בלא מלו' דשמא לא ילו' עד תשרי והוא יבוא לפני ב"ד ויגבה מזמן הכתוב בניסן עד סמך חזק' דביום שנכתב נמסר משא"כ במקום דא"א לגבות בשטר זה עד שיבואו העדים ויאמרו זה השטר שהעדנו עליו מותרין הן לכותבו ללו' בלא מלו' דכשיביאו ויעידו ג"כ שנכתב ללו' בלא מלו' ויצטרך להביא עדים אימת מטי השטר לידו דבב"מ דף י"ז אמרי' דבנפל מחזירין הב"ד השטר מטעם דאיכא קלא וכיון דאפי' במקום דאיכא למיחש שלא הגיע לידו ביום הכתיב' לא חיישינן לשמא לא הגיעו לידו עד תשרי מטעם דהלקוחות יאמרו לו אייתי ראי' כמבואר בב"מ ט"ז ע"ש מכ"ש הכא דע"כ צריכין שיבאר העדים לפנינו ואז כשיתוודע שכתבו השטר ללו' בלא מלו' לא יהי' יכול לגבות ממשעבדי כי אם כשיש עדים שראו השטר בידו ביום שכתוב בשטר ממש או מיום שראו השטר כיון דליכא גזיר' שמא יבוא לגבות מזמן ראשון מכ"ש שמותרין העדים לכתוב אף שאין רואין המסיר' ומיירי שלא ראו המסיר' ולכך בעינן שיהי' מוכח מתוכו כיון דליכא עידי מסיר' רק ע"ח עוד מקשה כתומים להך דיעה דס"ל דבעינן מוכח מתוכו גם בשטרות אמאי הן מוציאין על אחרי' הא לא מוכח מתוך השטר מי הוא המלו' ובגיטין כ"ד אמר הא גדולה מצי מגרש לה וכו' מוכח משם דבעינן מוכח מתוכן אפי' גדול' שגיט' ביד' אינה מגורשת ובש"ס שם מדמה לזה שני יב"ש שמוציאין שטר על אחרים ע"ש ולא ידעתי מה הוא שח דאדרבא משם מוכח להיפוך דבש"ס לא מדמה התם גט לשטר רק דענין חשש נפיל' וכמו שפירש רש"י שם והתוספות ביבמות דף קט"ז ע"ש וא"כ במסקנא דאמר התם בגיטין בעידי מסיר' ור"א הוא וע"כ הפירוש הוא לעולם דב' יב"ש אין מוציאין על אחרים דחיישינן דנפילה רק דמיירי בע"פ ולזה שפיר כתבו התוספות דלר"מ פסול דלא הוי מוכח מתוכו כיון דהשתא קיימינן בסברא דחיישינן לנפיל' ואין ראי' במה שהגט ביד' שהוא שלה רק משום שהעידי מסיר' העידו כן בע"פ ולא הוי מוכח מתוכו אבל לפי מה דקי"ל דלא חיישינן לנפילה וכשהגט ביד' ראי' שהוא שלה ושהיא היא המתגרשת וא"צ לעדים שיעידו בפה הוי מוכח מתוכו אפי' לר"מ ואדרבה משם מוכח להיפוך דקא משמע התם דאין מוציאין שט"ח על אחרים דהיינו דלא חיישינן לנפיל' א"ש אפילו לר"מ ובע"ח אף דלר"מ בעינן מוכח מתוכו והא דבעינן שמה כלל אף דבשטרות כשר כשכתוב בו לויתי ממך א"כ בגט נמי ליתכשר בשכתוב בו הרי את מגורשת דזה אינו דהא מטעם שכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דבגט כתב רחמנא ספר ואמר בש"ס דלספירת דברים הוא דאתי ובלא שמה אין זה ספירת דברים ועיין בספרי תורת גיטין ומה שחילק בין גט לשטר אינו נראה דעיקר הטעם כשאינו מוכח מתוכו אין הע"ח חשיב עדות כיון שא"י הדבר מתוך החתימה ובשניהם עיקר הדבר נגמר בשעת מסירה בין בגט בין בשטר מנין לנו לחלק בין גט לשטר:
ט סָעִיף ז יש לו דין מלוה ע"פ משמע דכשעידי השטר עצמן מעידים ה"ל מלוה בשטר ובתומים תמה ע"ז כיון דמיירי בלא קנין היאך יכולין לכתוב שטר אחר מזמן ראשון הא ה"ל מוקדם וכמו בהרחיק ב' שיטין בסימן מ"ה דאם תקנו וליומא אוחרא דפסול מה"ט אף דהעדים הוציאו הקול כיון דליכא שטר ולא היה יכול לקנות השיעבוד בהאי שטרא וה"נ דכוותיה ואם הועילו עידי השטר מה"ת לא יועיל עדים אחרים ובספר קצה"ח הקשה ג"כ דהא עכשיו הלוה מוחה מלכתוב השטר. ולפענ"ד נראה דלק"מ דדוקא בהך דסי' פ"ה דפסלוהו חז"ל מטעם כיון שאפשר לבוא לידי ריעותא ושטר שפסלוהו חז"ל לא מהני לקנות בו את השיעבוד נכסים משא"כ הכא דלא יכיל לבוא לידי ריעותא רק שאינו מוכח מתוכו ובודאי למאן דס"ל דלא בעינן מוכח מתוך השטר וכן ס"ל להמ"מ האי שטרא שטר מעליא הוא לענין שיהי' יכול לקנות בו השיעבוד דהא אפי' שטר שנכתב על דבר שיכול להזדייף מדינא מועיל בשע"ה באין ומעידים שאין בו זיוף אף שאינו מוכח מתוך השטר דהא בשכתוב בו ראובן יכולין לומר שכתוב בו שמעון ומחק וכתב ראובן ומ"מ מועיל מדינא כשע"ח באין ומעידים בפה שלא זייף דהא אפילו בגט מבואר באה"ע סי' קכ"ד סעיף ב' בח"מ סק"ב ובב"ש סק"ג דאם כתב על דבר שיכול להזדייף דכשר בע"ח דאם ע"ח באים ומעידין שלא זייף ג"כ כשר מדינא רק שקצת פוסלים אותו משום גזירה שמא יבואו להכשיר בעדים המכירים החתימ' והטעם דכשר מדינא כתבתי בחידושי לאה"ע דהוא מטעם דהא כתב הר"ן בפרק המגרש דע"ח ג"כ מטעם ע"מ הן כותבין עין שם וכיון דכשר כשע"מ באין לפנינו ה"נ כשר בע"ח באין לפנינו דהא הם ג"כ כע"מ חשובין ובחדושי לאה"ע שם הארכתי כזה רק מטעם גזירה פסול כנ"ל וכאן לא שייך גזירה זו דודאי לא יכשיר כאן בעדים המכירין החתימה דהא לא ידעו לאיזה יב"ש ותבעו וא"ל שיבא להכשיר לגבות ממשעבדי בעדים אחרים שיעידו שזהו היב"ש דלא דמי הגזירות להדדי דשם בדבר שיכול להזדייף אם יכשירו בעדים המכירים החתימה אפשר שהוא זייף והוא שקר גמור משא"כ כאן אף שאין שטר זה ראוי לגבות בו ממשעבדי מ"מ אין הדבר כשקר גמור וכעין שמחלק הסמ"ע בסי' מ"ו סק"ק ע"ש ועוד דשם גזירה השכיח הוא דבכל שטר מכשירים בעדים המכירין החתימה ויבא להכשיר גם בזה משא"כ כאן דלא שכיח הוא למיגזר דלמא עוד פעם שני ילוה יב"ש ולא ישלשו השמות ויסמכו על עדים שידעו איזה יב"ש ובמידי דלא שכיח לא גזרו וכיון דשטר כשר הוא לקנות בו השיעבוד רק שאין ניכר מתוכו הראי' ודאי דיכולים העדים לחזור ולכתוב מזמן ראשון ולשלש כיון שלא עשו שליחותן לענין הראי' והשיעבוד כבר נקנה באותו יום משא"כ עדים אחרים ודאי לא מהני דהא אפי' בקנין שבודאי נקנה השיעבוד מיום הקני' אפ"ה לא מהני עדים אחרים שראו הקני' לעשותו מלוה בשטר כמבואר בסי' ל"ט סעיף ה' דדוקא נגד עידי הקני' עצמם א"י לטעון פרעתי כיון שעידי הקנין יכולים לכתיב שטר צריך להודיע לעדים בשעת פרעון כדי שלא יכתבו שטר משא"כ בעדים אחרים יש לומר שפרע והודיע לעדים או שהעדים כבר כתבו שטר ולקחו כשפרע וא"כ הוא הדין ממש כמו התם דנגד העדים כיון שיכולין לכתוב שטר אחר אינו נאמן לומר שפרע והניח השטר כיון שאינו יכול לגבות בו דז"א דהא העדים יכולין לכתוב לו שטר אחר כמו בעידי קנין אבל נגד אחרים שראו מסירת השטר ודאי דנאמן לומר פרעתי והודעתי לעדים ומכ"ש לפי מ"ש הסמ"ע בסי' ל"ט סק"ב דאפי' בעידי קנין דכשאין העדים לפנינו חיישינן שמא שכחו העדים הקנין א"כ ה"נ י"ל כך:
י סָעִיף ז אחד מהן קטן ואף דקטן שלוה מאחרים חייב לשלם כמבואר בסי' רל"ה מ"מ אין יכולין לעשות שטר על קטן דבשטר בעינן שליחות להעדים ואין שליחות לקטן מסתמא אמרי' דחזקה על העדים שאין חותמים אלא בגדול משמע אפי' שט"ח מלוה וה"ה אם יב"ש הלוה ליוסף בן שמעון וא' מהם קטן דע"כ הגדול הוא הלוה דעל לוה קטן אין כותבים שטר וכ"כ התומים:
יא סָעִיף ז יכתבו שום סי' כגון אם הוא כהן ועיין תומים שהביא בשם פסקי מהרי"ל סי' ו' דאם כתב סתם והשני כהן אמרי' ודאי דישראל הוא דאמרי' מסתמא העדים ידעי שיש ב' יב"ש כיון שהוחזק כדמוכח מהתוס' כתובות כ"ד ואילו היה כהן הלוה בודאי היה כותבין כהן וכיון שכתבו סתם ע"כ הישראל הוא הלוה:
יב סָעִיף ז ויש אומרים דאין כותבין שם העיר בשטר עש"ך סקי"ג שזה הוא מדברי הרמב"ן שמביא ב"י ועיין תומים שתמה דהנה בדברי הרמב"ן בב"ב בפרק ג"פ קס"ד שהקשה בשטרי הלואות דלא כתבינן שם עירו ניחוש שמא יכתוב שטר בשמו יב"ש ויש בעיר אחר אדם אחד ששמו כך ונותן למלוה שבשטר ועושין קנוני' ע"ז ותירץ שאין חוששין לקנוני' בזה ע"ש מוכח מדבריו שאפי' טוען לא אנא הוא אינו מועיל וצריך לשלם דאל"כ מאי קנוני' שייך הא הלוה יטעון לאו אנא הוא ותמה על זה דא"כ לא שבקת חיי' לכל עשיר דאחד ילך לארץ הודו ויקח שטר מיב"ש עני וילך לארץ צרפת ויתבע מעשיר גדול ויב"ש טובא איכא בעולם ולפענ"ד נראה דודאי כשהלוה הוא מחברון ולוה ממלוה שהוא בירושלים בודאי דצריך לכתוב שם עירו דהלוה דודאי יש להם להעדים להעלות על הלב מי יודע לאיזה לוה יתבע דמה"ת יתבע דוקא מלוה שבחברון הא כמה עיירות שיש בה טובא יב"ש ומה"ת יתבע מהלוה שבחברון דוקא וזה לא יאמר אדם רק אם המלוה שבירושלים מלוה ליב"ש הלוה שהוא גם כן מירושלים בזה ס"ל להרמ"א דא"צ לכתוב שם העיר דבלא"ה נדע שהוא מעיר זה מכח חזקה כאן נמצא כאן היה כמ"ש התורת חיים בס"פ ג"פ וכמ"ש הנ"י גבי יצחק ר"ג דאזיל מקרטונא לאספמי' דאין חוששין לאחר מטעם כאן נמצא כאן היה ומכ"ש בכאן דאיכא חזקה על העדים שעשו כהוגן ובשלמא אם הלוה הוא מעיר זה וכיון שלא הוחזקו בעיר זה שני יב"ש שפיר כתבו בלא סי' משא"כ על לוה מעיר אחרת לא היה להם לכתוב בלא סימן העיר כיון שהוחזקו בעולם טובא יב"ש וכמו שכתב בפסקי מהרא"י בכתבים סי' ו' דאם כתב סתם ואחד כהן דאמרינן מסתמא הישראל הוא דאם היה כהן היו העדים כותבין לסימן מכ"ש כאן דאמרינן אילו חיה מעיר אחרת אלפי אלפים יב"ש איכא בעולם ובודאי אילו היה כן היו העדים כותבים מאיזה עיר הוא הלוה אלא ודאי הוא מעיר הזאת ולא כתבו שם העיר שסמכו על החזקה וקושיית הרמב"ן הוא כך וניחוש לשני אנשים מירושלם שוים כשם אנשים שבחברון ילכו לעדים שיכתבו שטר על שמם ואי לא יכתבו העדים שם העיר כיון ששניהם מירושלים וימסרו לאיש אחד בחברון שיתבע לאיש אחד ששמו כשם אותו שבירושלים ואז אמרינן כיון שהמלוה מחברון ודאי בחברון נעשה ההלואה ללוה זה שבחברון ולהכי לא כתבו שם העיר כיון ששניהם מכאן וע"ז תי' דלקנוניא כי האי דהיינו דהמלוים לא חיישינן ודעה קמייתא סבירא ליה דחיישינן לקנוניא ומש"ה צריך לכתוב שם העיר אפילו כששניהם מעיר אחת ומש"ה כתב הב"י דלדיעה זו אף דאם לא נכתב שם העיר והלוה אין טוען לאו אנא הוא השטר כשר מ"ה אי טען כן טענתו טענה והיינו לשיטתו דסבירא ליה דצריך לכתוב שם העיר ומש"ה כשלא כתב איכא ריעותא ואיתרע שטרא ומש"ה טענתו טענה ונראה דאף שהב"י כתב דאי לא טען כן השטר כשר דהיינו דוקא לגבות מיניה דידיה אבל מיתומים ולקוחות כיון דהוא מצי טעין אנן טענינן ליה גם כן דהא טענינן ליתמי ולקוחות כל מה דהוא מצי טעין ולדעה אחרונה ודאי לא מצי טעין כן דאלו היה מצי טען כן לא היה שום שטר כשר לגבות מיתומים ולקוחות דהוי טענינן ליה דיב"ש מעיר אחרת הוא:
יג סָעִיף ז וכתבו שם העיר של אחד מהם לא גרע מסי' נראה דלא מיירי שתחל' נכתב על הלוה של מקום זה וכתבו שם עירו דבזה כבר כתבתי לעיל דאין צריך שום סי' דבלא"ה אינו יכול לטעון לאו אנא הוא דאלת"ה בודאי היה צריכין לכתוב שם העיר שלא יהיה יכול לטעון כן הלוה וכן נגד יתמי ולקוחות דאנן טענינן לי' רק דמיירי שכתבו על הלוה דהוא ממקום אחר וכמש"ל דלא נימא דאף דנכתב על הלוה ממ"א אפשר שהי' על הלוה של מקום שנכתב וכיון דלא הי' צריכין לכתוב שם העיר כשהלו' במקום זה לכן לא דקדקו העדים בשם העיר כמ"ש התוספות בגיטין פרק הזורק גבי שינה מקום הלידה קמ"ל דלא אמרינן כן בשטר:
יד סָעִיף ז אני יב"ש שלי"ט. ובתומים הקשה דהא בגט כתוב בלשון בעל אנא פב"פ הכהן ואפ"ה הוי סימן וכו' עיין שם ולפענ"ד לק"מ דבגט כשהוחזקו שני יב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה ובחידושי לאה"ע הארכתי בטעם דבעינן תרווייהו ואז ודאי הוי סי' מעליא דהשני לא הי' מניחו לכתוב כך כשהוא רואה שכותבין הסי' שלו:
טו סָעִיף ז אם אין השטר יוצא מת"י. היינו שנאבד ומש"ה אף דהלו' יודע שחייב לאחד מהן וא"י למי פטור דלא דמי להא דסי' ע"ו וסי' ש' דחייב לשלם לכל אחד דשאני הכא דיכול לומר אנא אשטר' סמכתי וכ"כ התומים:
טז סָעִיף ז אם יכתבו הרשאה. מלשון המחבר שסיים הרי מודה שלא פרע אלא לאחד משמע שהלוה טוען שפרע וא"י למי ולא הוי כא"י אם פרעתיך נגד כל אחד כיון שמ"מ טוען ברי שאין חייב לשניהם כמ"ש הנ"י בפ' המפקיד גבי שנים שהפקידו זה מנה וזה מאתים בכרך א' ע"ש אך קשה דמ"מ יהיה חייב לשלם לכל א' כמו בסימן ע"ו ובסי' ש' דמה לי אם אמר לויתי וא"י למי או פרעתי וא"י למי ולקמן בס"ק הסמוך יבואר:
יז סָעִיף ז מהם. משמע אפילו כל א' טוען ברי שלי הוא מ"מ מהני כשכותבים הרשאה זה לזה. ולכאורה קשה דבב"ב דף ל"ה בתוס' אין מוציאין כתבו וז"ל ואפילו כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הן אין נזקקין להן עכ"ל וא"כ ה"נ כיון שכל א' טוען שלי הוא השט"ח דמי ממש לזה אומר של אבותי דלא מהני הרשא' דהא משם מוכח היכא דשניהם טוענים ברי דא' מהן ודאי רשע לא מהני הרשאה וגם לא מצינו בש"ס כתיבת ההרשא' רק בב' טוענים שמא כגון בבכורות במת אחד מהם ואף דבב"ב שם פליג ר"א מ"מ מנין לנו דפליג אסבר' זו לכן נראה דדוקא שם דמיירי שגזל הא' דקאמר התם גזלן דרבים ובזה שפיר דלא מהני הרשא' דמדינא דש"ס אין כותבין הרשא' אמטלטלין כדפרי' מטעם שגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו כמבואר בב"ק ע' רק מתקנת חכמים מועיל הרשאה אפילו בדבר שא"י להקנותו כמבואר לקמן סי' קכ"ג בש"ך סק"א ע"ש וכיון דרשעים הם י"ל דלא תיקנו להם חכמי' הרשא' אבל הכא שהלו' אינו רוצה לגזול לעצמו רק שא"י למי יחזיר דמי לאומר לשנים א' מכם הפקיד לי דודאי שניהם יכולים להקדישו דדוקא גזילה שהגזלן קנאו לענין שינוי ושאר דברים יצא מרשות הנגזל תדע דהא הגזלן צריך לעשות קניה בגזיל' כגון הגבהה או משיכ' או חצר אבל פקדון לא יצא מרשותו ואפי' באביד' כתב הרמב"ן בפ"ב דב"מ דהוי ברשותו ע"ש וא"כ כאן דהלוה אינו רוצ' לגזול והשט"ח הוא ביד אחר דלא קנאו השני שרוצ' לגוזלו וגם אפי' הי' ביד השני הא אפי' בגזיל' יכול הנגזל להקנות הגזיל' לגזלן כמבואר בב"ש באה"ע כיון דמדינא יכול להקנות השט"ח להאחר ולא צריך תקנת חכמים מהני הרשא' כנ"ל:
יח סָעִיף ח אבל אם משולשים בשטר. עש"ך סקי"ז שהסכים עם הטור דהדין עם בעל השובר. ולפעד"נ דהדין עם המחבר דאי נימא דאפי' במשולשין מהני שובר קשה דהא ודאי אם לוה א' ילוה מהרב' אנשים או שיהי' הרבה לוים מהרב' מלוים ויבאו עדים ויאמרו שמלוה א' יש לו שטר פרוע וא"י איזה הוא בודאי שכל א' נשבע ונוטל שאין זה בגדר עדות כלל ודוקא כשמעידין שמלוה זה יש לו שטר פרוע על לוה זה כל שטרותיו בחזקת פרוע כמבואר בסי' נ"ד סעיף ג' בהג"ה משמע דוקא בכה"ג שיודעי' מי המלו' ומעידי' עליו ועוד דדמי קצת להא דסי' ל"א סעיף ב' בב' מלוין ולוה א' דכ"א נשבע ונוטל אף שבאו בבת אחת דבכה"ג במלוה ולוה א' שטר א' פסול מ"מ בשני מלוין כ"א גובה שטרו אף דא' ודאי פסול וה"נ יש לכל א' חזקת שטר וא"כ ה"נ אמאי שטרות שניהם פרוע ובפרט כשהן משולשים בשטר דדמי ממש לשני מלוים שאין שמותיהם שוים ועוד קשה הקושיא שהבאתי בס"ק הסמוך עכצ"ל הטעם בשטרות שניהם פרועים דמיירי באינם משולשין וכיצד יעשו ישלשו דנקט המשנה הכונה דישלשו בשטר לבד ולא יועיל שום שובר שאינו משולש כנגדו כדעת הרמ"א והמחבר ומתקנת חכמים הוא כמ"ש התומי' וטעם התקנ' נ"ל הא דמהני שובר שאינו משולש נגד שטר שאינו משולש אף דא"י מי המלו' דאי לא יועיל שובר שאינו משולש א"כ יאבד שטרו של זה יאכל הלוה וחדי דהא אי אפשר לכתוב שובר דשובר שאינו משולש לא יועיל ושובר משולש אם יכתוב יב"ש בן יעקב ליחוש שימסור השטר לשני ששמו יב"ש בן נפתלי כיון שהשטר אינו משולש והוא תח"י ונחזיק אותו בשלו ולא יועיל השובר נגדו ולהכי תיקנו שיועיל שובר שאינו משולש נגד שטר שאינו משורש ולא חשו לפסיד' דהאחר דאיהו דאפסיד אנפשי' דהי' לו לשמוע לעצת חז"ל ולשלש שטרו ואז לא הי' מועיל שובר שאינו משולש נגדו ולפ"ז ל"ק נמי מה שהקשיתי בסקט"ז מהא דסי' ע"ו וסי' ש' דחייב לשלם לכל א' דז"א התם ג"כ אינו חייב לשלם רק במקום דהמלוה לא פשע ולא הי' לו לחוש כלל כגון שהפקידו בב' כריכות אבל בהפקידו זה בפני זה לדעת רש"י ותוס' כמבואר בסמ"ע סי' ש' פטור הנפקד וא"כ ה"נ כיון שהמלו' לא שילש בשטר ויודע שהלוה כשיפרע יהי' מוכרח ליקח שובר שאינו משולש כנ"ל ויהי' שטרו ג"כ איתרע ופשע המלוה ג"כ שלא שילש בשטרו מש"ה פטור הלוה משא"כ אם נאמר דשובר שאינו משולש מועיל ג"כ נגד שטר משולש המלו' לא פשע ולא מידי רק הלוה מה"ת לא יתחייב הלוה לשלם אלא ודאי כדעת המחבר כנ"ל ברור וכן נ"ל עיקר:
יט סָעִיף ט שובר מקוים עמ"ש בסי' ס"ה:
כ סָעִיף י כיון שאין לחברך בנ"ח בתומים הקשה הא בלא"ה יכול לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינ' שטרי למרי'. ולפענ"ד לק"מ דהא כשמחזיר השטר לא חזר' מכירתו והוי כחוזר ומכרו לו א"כ י"ל דמיירי שגם יב"ש השני אין לו בנ"ח אחרים רק שדה זו שקנה מיב"ש הב' ואם יחזיר השדה דהוי כחוזר ומוכר יבא על השני מכח ממ"נ ומכ"ש לפמש"ל באורים סק"ל דאפי' אית לי' נכסי דמי לאשתדף נכסי בנ"ח כיון שא"י לגבות ממנו אך דינו אינו נוחה לי דשאני הכא דפשע שלא שילש בשטר והוי כשטר שכתוב בו ניסן סתמא דיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות בסי' מ"ג סעיף כ"ג ושאני התם בבכורות דמיירי אפי' באית ליה נכסי דהתם לא פשע ולא מידי:
כא סָעִיף י וכיון שא"י לתבוע מהלו'. עש"ך סקי"ט וסק"כ שה"ה יב"ש שירש שדה מיב"ש וכן ביב"ש שערב בעד יב"ש שאינו יכול לגבות ממנו מטעם זה וע"ש וכל הרואה ישתומם כמו שתמה בתומים דדל שטרא מהכא הא מבואר בסי' קכ"ט ס"ב בהג"ה דאם הלוה כופר והערב מודה דחייב הערב לשלם וכיון דאו' שהוא לא לוה ע"כ מודה שחבירו לוה רק שכופר וממילא חייב הוא לשלם וכן ביב"ש שירש שדה מיב"ש ק' כיון דהיורש מודה שאביו הי' חייב לשלם בשלמא ביביש שקנה שדה מיב"ש שנקט המחבר הטעם דאף שמודה לא הוי רק כעדים אחרים מעידין כן דהוי כמלוה על פה כמבואר לעיל סעיף ז' משא"כ בגוונא שכ' הש"ך כגון בירש או ביב"ש שערב תמוה ולזה כ' דליתא לדינא של הש"ך ותמוה לי על מה שהסכים עם המחבר במ"ש המחבר שהערב לשני יב"ש בין בב' מלוין בין מלוה א' דשטור הערב דהא הערב מודה שהלוה כופר ודמי להאי דסימן קכ"ט הנ"ל ומ"ש בס' קצה"ח דבמחבר מיירי דא"י למי הלוה א"י מה הוא שח דכיון ששניהם כופרין ע"כ הוא מחויב לשלם ממ"נ דבודאי אם הי' הערב מודה שהי' הערב בעד א' משני אלו שאין שמם שוה כלל בעד מנה רק שאין זוכר אם בעד ראובן או בעד שמעון ועכשיו ראובן ושמעון כופרין ודאי דחייב לשלם כיון דמודה דעכ"פ חייב ממון להמלוה וגם מדברי המחבר משמע שלוו שניהם משני מלוין או ממלוה אחד ואפ"ה פטור גם מ"ש בתומים לתרץ הא דיב"ש שקנה הוא מטעם דהודאתו הוא כעדים אחרים דאינו רק מלוה ע"פ תמוה לי דהא איכא בהאי שטרא שיעבוד נכסי דהא אם יבואו עדי השטר ויאמרו זהו שהעדנו גובה ממשעבדי והא דלא מהני אחרים הוא מטעם שכתבתי בסק"ט ע"ש וא"כ כשהלוקח בעצמו מודה דמי לעידי השטר דהא ע"כ מקנה בזה השטר שיעבוד נכסי ועוד דהא בבכורות מ"ח לא אמר הש"ס כלל הטעם שכ' התומים רק מטעם אחר דהוא הטעם שכ' המחבר משום שאינו יכול לתבוע מהלוה ועוד דבש"ס מדמה לזה מתניתין דילד, שני זכרים ושם מלוה הכתובה בתורה הוא ולא שייך הטעם שכ, התומים ואם יש לחלק ביניהם למה מדמה אותם הש"ס להדדי כיון שהשטר של כל אחד הוא מטעם אחר גם מ"ש בסקצה"ח ליישב דמיירי בשטר חיוב וכיון דאינו מוכח מתוכו לא נתחייב כלל דהא מבואר בסעיף ז, דהמחבר ס"ל דלא בעינן מוכח מתוכו בשטרות רק הש"ך הביא דיעה זו גם מלשון המחבר משמע דמיירי במלוה ולוה ולפעד"נ דלק"מ דהכא מיירי דאינו יכול לבא עליו רק מכח השטר שא"י כלל אם לוה לחבירו רק מכח השטר איכא ראיי, שלוח לחבירו כיון שהוא לא לוה ועדים ע"כ לא משקרי ובודאי חבירו לוה ובהא הדין עם המחבר דהא ודאי אם עדים יעידו שא, משני היב"ש לוה מעות מאחד בניסן וא"י איזהו ואח"כ באו שני עדים אחרים והעידו שא, מהן לא זזה ידו מיב"ש השני וממילא ע"כ היב"ש השני לוה ודאי דלא מצרפינן העדים לחייב היב"ש השני דהוי כמעידין על חצי דבר דלא הוי עדות כמבואר בסי, ל, סעיף י"ב ע"ש ובסמ"ע שם וכיון דעדים אחרים דכשמעידין שהשני לא לוה לא מהני לחייב את יב"ש השני מטעם דעדים הראשונים הוי כמעידין על חצי דבר א"כ ה"נ כשהיב"ש השני מעיד שהוא לא לוה ממילא היב"ש השני לוה ג"כ לא מצרפין הודאתו להעדאת העדים הראשונים כיון שהעדות של העדים הראשונים חצי דבר הוא ורחמנא פסל, לעדות כזה וא"ל דמ"מ על הערבות הוי דבר שלם כיון שמעידין שאחד לוה ואחד נתערב והוי כמעידין שיב"ש ודאי חייב לשלם וכן ביב"ש שקנה או ירש הרי מעידין שאלו הנכסים ממ"נ הם חייבים והוי דבר שלם זה ליתא דקי"ל דלא יתבע הערב תחלה וכיון דאין עדותן מועיל לחייב גופו של לוה אינו יכול לחייב גם הערב או הנכסים ע"ש עדותן כיון שעדותן שעל גופו של לוה אין בו ממש ולא דמי להא דאם הערב בעצמו מודה שיודע שהלוה לוה שחייב דהודאות בע"ד נגד דבר שמחייב לעצמו הוי כמאה עדים והוי כאלו יש עדים שהלוה לוה שהערב חייב משא"כ כשהערב אינו יודע רק שבאנו לחייב את הערב מכח העדים וכיון שהב"ד א"י לחייב גופו של לוה ע"ש אלו העדים גם הערב או הנכסים א"י לחייב מכח עדות אלו העדים דהא בילד' שני זכרים בבכורות מ"ח הב"ד מעידין שאלו הנכסים מחוייבים ומכ"מ אין גובין כיון דאינו יכול לחייב את הגוף ע"פ ידיעתן וה"נ בעדות אלו העדים וכן בערב לשני יב"ש כיון שאין השטר והעדים ראי' נגד גופו של לוה הוי עדות העדים כמאן דליתא כלל אף נגד שיעבוד נכסי וגם בשטר כזה שאינו יכול לתבוע את הגוף לא נקנה כלל השיעבוד נכסי ומכ"ש ביב"ש שירש שדה מיב"ש או יב"ש שערב בשביל יב"ש יבא לגבות שלא בשנינו רק מכח השטר ודאי דפטור שיש לומר שפרעו כבר ומה שהניח הלוה השטר בידו אין ראיה כיון דהדין דאין מוציאין שטר על שני יב"ש ומכ"ש למאן דס"ל דבשטר שאין גובין בו ממשעבדי יכול לטעון פרעתי וכיון דלא הוי רק מלוה ע"ש אין גובה מיורשים. אמנם זה אינו רק למאן דס"ל דשייך חצי דבר אף אם הוא חצי דבר בשעת הגדה וכדמוכח מדבריהם ממה שהקשו בגיטין ס"ד גבי עידי אמירה ועירי קבלה ותירצו בתירוצים אחרים שלא כתי' התוס' שם ע"ש בדבריהם וכן מוכח מדבריהם בכמה דוכתי דכל שאין תועלת בעדותן וצריכין לעדותן כצירוף עדות אחרים התורה פסלה עדות כזה ודוקא בעידי נגיחה לעשות השור למועד דיש תועלת בעדותן לענין חצי נזק לא מיקרי חצי דבר וכן בעידי חזקה שיש תועלת בעדותן לפירות אבל בכ"מ שצריכין שני כיתי עדים ואין שום תועלת בשעת הגדה בבת אחת מיקרי חצי דבר ולא דמי להא דסעיף ז' דאם אחד הי' קטן שהשני חייב דקטן אינו בגדר עדות שידוע לכל העולם שהשני קטן ובדבר הידוע לכל העולם לא מיקרי עדות האחרונים חצי דבר דהוי כידוע לכל שאין בעיר הזאת רק יב"ש אחד אבל בדבר שצריך שני כיתי עדים הוי חצי דבר אמנם כבר הארכתי בחידושי לאה"ע דהעיקר כהתוס' בגיטין ס"ד דחצי דבר לא הוי רק כשהוא בשעת ראיה חצי דבר שתירצו שם דלמ"ד השליש נאמן לא הוי חצי דבר כיון דעידי אמירה א"צ לעידי קבלה וכו' אף דבשעת הגדה הגט קרוע והשליש אינו נאמן אלמא דהעיקר תלוי אם הוא חצי דבר בשעת ראי' וכן מוכח מדברי הרי"ף והפוסקים שכתבו דדוקא כשלא ראו כל הדבר שהיו יכולין לראות בשעת ראי' הוי חצי דבר אלמ' דהעיקר תלוי אם הוא חצי דבר בשעת ראי' אמנם נראה דאפ"ה חשוב חצי דבר דודאי עדים שאמרו ראינו אז בגבה ובכריס' רק שכחנו מכריס' ואין אנו זוכרין רק מא' בגבה ג"כ חצי דבר דאין חילוק בין לא ראו רק חצי דבר או ששכחו חצי דבר מהראי': ועוד אפשר לומר דמיירי הש"ך שאמר להמלוה לוה ליב"ש ואני ערב והוא א"י מהלואה כלל ובזה פטור הערב לא מבעי' אם אמר הלוה לו בשטר דודאי פטור כיון שאינו יכול לתבוע מהלו' בכח השטר ודאי פטור דדעתו ודאי לא הי' רק כשיהי' לו שטר שאם יפרע הוא עבורו יהי' הוא יכול לתבעו בכח השטר ההוא וכיון שלקח שטר כזה שאם יתבענו יאמר אני לא לויתי כלל ואתה בעצמך לוית על שטר זה ויופסד ממונו וכיון שאמר שלא נתערב רק שילו' בשטר וכיון שהשטר ההוא אין לו דין שטר ממילא פטור הערב אלא אפי' לא אמר רק סתם הלוה לפלוני בעדים ואני ערב ודאי לא הית' כוונתו רק שיהי' יכול לתבוע את הלוה בעדים ואז יהי' עליו דין ערב ואם אמר לו הלוה לפ' סתם ולא הזכיר בעדים ואני ערב והלוה לו בלא עדים אם הערב חייב מחמת שיכול לו' לו אתה האמנת שלא אמרת לי בסהדי הלוה לו יבואר בהלכות ערב: אמנם ביב"ש שירש מיב"ש ק' כיון שאם היורש מוד' שהמוריש חייב ממון אף דליכא עדים כלל חייב לשלם וא"כ ה"נ הרי ע"כ היורש מוד' שהמוריש הוא החייב כיון שהיורש אומר שהוא לא לוה ועדים לא משקרי וע"כ המוריש לוה המעות: (") ונרא' טעמו דמיירי שבא על היורש מכח השטר וכיון דלא הי' יכול לתבוע הלו' בשטר כזה שהרי הי' יכול לדחותו אין שטר זה ממש כלל ויכולין לומר שמא פרע והניח שטר זה כיון שאינו יכול לתובעו בו והוי כשטר שלא נזכר בו שם הלוה וכיון דאינו חשיב שטר אינו יכול לתבוע היורש בשטר זה כיון דאין לו דין שטר נגד הלוה אין לי דין שטר גם נגד היורשים כנ"ל אמנם נראה דבכל גוונא פטור משום דהוי חצי דבר כמש"ל:
א סָעִיף ב הלוה. אבל שם המלוה והלוקח א"צ להכיר ול"ד לשובר דצריכין להכיר שניהם דשם בא המלוה ליתנו ללוה בעת שיפרע לו חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא יערים ויתן שובר זה ללוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה שכתוב בשובר ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלו' שלו שלא כדין לכך צריכים להכיר גם שם הלוה ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחרים ששמם כשם מלוה ולוה זה. אבל בשטר הלוא' שבא הלו' לסופר ועדים לחייב נפשו ואמר שיכתבו עליו שטר חוב כותבין אע"פ שאין מכירין המלו' דאין לחוש שמא יש עוד א' ששמו כשם לוה זה וימסור זה השטר להמלו' שאומר שהוא חייב לו כדי שיוציא ממון מאותו איש האחר דאם כן גם כשיכירו שניהם איכא למיחש להכי ומש"ה אמרו דכל היכא דאיכא ב' ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום אחד מהם כמ"ש בס"ז בשני יב"ש עכ"ל הסמ"ע * ומ"מ צ"ע דבשובר אף שיכירו שניהם אכתי יש לחוש שמא אין הלו' חייב למלוה זה כלום רק לאיש אחר ששמו כשם מלוה זה ויפטור עצמו בזה השובר ויש ליישב בדוחק:
ב סָעִיף ב בלא. דשמא זה אינו המלו' ולא ימסור השטר להמלו' עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג וה"ה בשטר מכר בלא קנין צריכים להכיר אף שם הלוקח להפוסקים בר"ס רל"ח דאין כותבין שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע"ש מיהו למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בכל ענין א"צ להכיר המלו' והלוקח. ולהסמ"ע והב"ח ושאר אחרונים בכאן דברים אשר לא נתכנו בעיני וחלוקים אשר לא שערום אבותינו ומ"ש נרא' עיקר וכן דעת הה"מ עכ"ל הש"ך:
ג סָעִיף ב קרוב. דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה. סמ"ע:
ד סָעִיף ב בהפך. הנה בסמ"ע דחק ליישב דברי המחבר ודעתו לחלק בין עדות אשה לדבר אחר והש"ך השיג עליו והוכיח דגם כאן לא איירי אלא בעדות אשה דוק' ע"ש:
ה סָעִיף ה מאחר. כ' הסמ"ע דטעם זה לא קאי אלא ארישא אבל לחששא דרמאי אחד העלה שמו כשם המלו' אפי' בדאיכ' ב' ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי"ל שני יב"ש הדרים בעיר א' כל א' מהן מוציא שט"ח על אחר כו' ע"ש והש"ך כ' דאפשר לומר דגם אסיפ' קאי היכא דאין השטר יוצא מתח"י המלו' כמ"ש בס"ז בהג"ה דאם היו מוחזקין שנים יכול לומר לאחר אני חייב משא"כ כשלא הוחזקו עכ"ל:
ו סָעִיף ו טעות. נראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן כמ"ש בא"ע ר"ס קכ"ב וע"ש עוד מדינים אלו עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ו שליחותן. ע"ל סי' מ"א מ"ש שם ס"ק ב' ע"ש:
ח סָעִיף ו בשטרות. דדוקא בגט דכתיב ביה וכ' ונתן וצריך שיכתבו הבעל או שלוחו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא"כ בשאר שטרות כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א וכתב דלא כוון יפה בדין זה דהרשב"א דכ"כ בתשו' ז"ל ולא אמרי' עשו עדים שליחותן אלא גבי גט כו' היינו לאפוקי שטר מתנ' או שטר מכר שלא באחריות אבל בשטר מכר באחריות ובשטר הלוא' מודה וכמבואר מדבריו להדיא כו' ע"ש דהוכיח כן מהש"ס ופוסקים ומסיק וכ' דלכ"ע דוקא כשטעו כותבין שטר אחר ולא אמרי' שעשו שליחותן הא לאו הכי אמרי' עשו שליחותן דאין כאן מחלוקת וכן נ"ל עיקר וברור ודלא כהרב וגם על הע"ש והסמ"ע יש לתמוה שכתבו כדברי הרמ"א עכ"ל וע"ל ר"ס מ"א ור"ס נ"ד:
ט סָעִיף ז סותרים. והש"ך כ' דנ"ל דאין כאן סתירה כלל דבשטר שאין בו קנין דאין כותבין בלא מלוה א"י לטעון שהחזרתיו לך כשפרעת לי דה"ל לחוש שיתבענו בו הואיל ומתחל' נכתב מדעת שניה' ולא הי' לו למסרו בשלימות אלא לקרעו שלא יתבענו בו כמו שתובעו עתה באמת אבל בשטר שיש בו קנין יוכל לומר מה שלא קרעתיו מפני שלא חששתי שתתבעני בו שידעתי ששטר כזה אינו כלום מטע' דכותבין אותו בלא מלוה וא"ל א"כ למה לקח שטר כזה מתחל' י"ל דלא ידע אז הדין והי' סבור דאין כותבין בלא מלוה ובלא"ה צ"ל כן להטור וסייעתו שפירש הטעם שי"ל שטר זה שלי הי' ק' ג"כ איך לקחו מתחל' וע"כ צ"ל כנ"ל והשתא ניחא דהטו' דפסק בס"ס ל"ט דאפי' בשטר שאין בו קנין כותבין בלא מלוה להכי לא חילק כאן בין יש בו קנין או לא ובכל ענין אינו כלום אבל המחבר שפסק שם בסי"ג דבשטר שאין בו קנין אין כותבין אא"כ המלו' עמו ע"כ יש חילוק בין יש בו קנין לאין בו ולפ"ז למאי דקי"ל דבשטר מכר ומתנ' אף אם החזיר השטר לא חזרה מכירתו ומתנתו רק שצריך קנין חדש א"כ אפשר דלא מהני כשטוען שלי הי' והחזרתיו לך דלאיז' צורך החזירו לו בשלמ' בהלוא' החזיר לו מפני שהחוב בטל משא"כ במכר ומתנ' לא מהני אא"כ טוען כתבת לך מתחל' שטר לעצמך ומה שתירץ הסמ"ע דבשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' הוא דוחק גדול שהרי עינינו רואות שאינו ירא וטוען כן כ"ש דהאמת אתו גם מ"ש הב"ח דט"ס הוא בדברי המחבר וצ"ל אם אין בו קנין כו' לא נהירא כלל להגי' כל ספרי המחבר ובפרט שנרא' דדבריו לקוחי' מהה"מ שהביא בב"י דדוקא בקנין כו' אלא ודאי כמ"ש כן נ"ל ברור עכ"ל (ועיין בט"ז שהאריך ג"כ ליישב דברי המחבר ובא בתימ' על הרמ"א ע"ש):
י סָעִיף ז על פה. הטע' דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלו' והלו' הרי השטר כאילו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו נכרין מתוך השטר ואף ע"פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאילו ניכר מתוכו כ"כ הה"מ. סמ"ע:
יא סָעִיף ז מהאחר. בסמ"ע כתב הטעם שחזק' דאין העדי' חותמין השטר אא"כ ידעו בודאי שאלו שהעידו על עצמן הם גדולי' ובני דעת:
יב סָעִיף ז וי"א. כ"כ גם הב"י והביא ראי' לדבריו מדברי הטור בסי' ס"א ובדריש' כתבתי דאין ראיותיו ראי' עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דהה"מ בשם הרמב"ן ודאי חולק וכתב דבשטרי הלוא' לא בעינן שם עירו וכ"כ הב"ח שהרמב"ן חולק ואפשר לזה כיון הרב מ"ש וי"א כו' ודלא כנרשם בש"ע רמב"ם כו' עכ"ל (ועיין בט"ז מ"ש בזה ע"ש):
יג סָעִיף ז סימן. הב"י כתב דאכתי איכא למיחש שמא שליט"א קאי איוסף החי ולא על אביו שמעון ובד"מ דחה דבריו דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב ע"ש כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הסכי' לדברי הב"ח ודחה הוכחת הד"מ במ"ש דה"ל לכתבו קודם כו' וכתב דכך הרגילות שלא להפסיק החתימ' וכן מצינו הרב' פעמי' במקרא ובדברי חכמי' כו' ע"ש שהביא כמה ראיות לזה:
יד סָעִיף ז דקדקו. והש"ך האריך להוכיח בראיות מהש"ס ופוסקי' דסמכינן לומר שהעדי' דקדקו בכך ומסהדי אכולי מילתא וע"ש מאי דמסיק אליבא דהילכתא לדינא:
טו סָעִיף ז בשלו. ואין חוששין לנפיל' וע"ל סי' ס"ו ס"א ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ך. ש"ך:
טז סָעִיף ח ראי'. כ' הש"ך דהמחבר כ' דין זה ע"פ מ"ש בב"י לישב דברי הרמ"ה ודח' דברי הטור גם בתשובת מ"ב האריך להוכיח כדברי הרמ"ה ולעד"נ עיקר כדברי הטור דהדין עם בעל השובר כו' ע"ש שסתר כל ההוכחות של המ"ב גם מ"ש המ"ב דא"כ א"א לשני יב"ש להלוות לשום אדם דיש לחוש שהלו' יפייס את השני שיתן לו שובר. לק"מ דאטו ברשיעי עסקינן דודאי העדי' שיכתבו השובר ישלשו שמותן משום חשש זה דליכא למימר דהעדי' לא ידעו שיש שני יב"ש בעיר דהא בדהוחזקו עסקינן דודאי ידעו ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סימן צ"ו (גם הט"ז השיג על המ"ב וכ' ז"ל וכבר כתבתי בסי' מ"ב ס"ח שראוי לקבוע הלכ' כדעת הטור כאן דשובר שאינו משולש כשר כו' ע"ש):
יז סָעִיף ט מקויי'. והש"ך כתב דסמי מכאן מקויי' דהא קי"ל בסי' ס"ה סי"ח דבאחד מהן סגי או שמקויי' או שהשטר מונח בין שטרות הקרועי' ומ"ש הב"ח דשאני הכא דאיכא ריעותא בשובר לכך צריך שניה' אינו נכון ע"פ סוגית הש"ס כו' ע"ש (גם הט"ז כתב ז"ל ויש מתרצי' דהכא שאני בשביל הריעותא כו' וטעו בזה דהא אפילו להרמ"ה אין זה ריעותא כלל וגם המעיין בספ"ק דב"מ ירא' שא"א לומר כן עכ"ל):
יח סָעִיף י שקנ'. נרא' דה"ה בירש שדה מיב"ש דודו דינא הכי מה"ט. ש"ך:
יט סָעִיף י לשני. נרא' דה"ה יב"ש שערב בעד יב"ש אחר כשם שאינו יכול לתבוע את הלו' כך אינו יכול לתבוע את הערב וע"ל סי' קכ"ט ס"ח בהג"ה ובתשובת רש"ך ס"ב סימן י"א עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף ב ששם הלוה. עבה"ט שכתב ול"ד לשובר כו' עד לכך צריכים להכיר גם שם הלוה וע' בדגמ"ר שכתב בזה וז"ל ואין לחוש שהלוה הזה עצמו חייב לאיש אחר ששמו כשם מלוה זה הבא לפני עדים משום דכשלוה זה יוציא שובר זה נגד המלוה שלו האחר והאחר יטעון שמעולם לא צוה לכתוב שובר ישאלו את העדים וכיון שכבר ראו העדים את הלוה יכירוהו ויזכירו שאז הי' עמו מלוה אחר משא"כ אם יבא השובר ליד לוה שמעולם לא ראו העדים לא את הלוה ולא את המלוה לא יוכלו להעלות על דעתם כלל ויעשו הב"ד כפי השובר וע' דרישה עכ"ל וע' בתומים ובנה"מ מזה:
ב סָעִיף ב או קרוב. עבה"ט ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואפילו אמרו כן בשעת מעשה כ"כ הב"י באה"ע ר"ס קנ"ז וע' שו"ת הראנ"ח ח"א סימן פ"ט וע' בספר עזרת נשים סימן י"ז ס"ק כ"ה דף י"ב ריש ע"ב עכ"ל ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן קס"ט ס"ק י"א:
ג סָעִיף ז שכל אחד יאמר לא עלי. עי' בספר שער משפט שכתב ונראה דבכה"ג אם תפס בעל השטר מא' מהן מהני תפיס' וראי' מסימן מ"ב ס"א כו' ע"ש:
ד סָעִיף ז י"א דאם הם מב' עיירות. ע' בת' חו"י ס"ט רכ"ח מ"ש בזה:
ה סָעִיף ז וי"א דאין כותבין. עבה"ט וע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ק"כ בענין שינ' שם העיר דהגאון בעל בית מאיר פשיטא ליה דפסול והוא ז"ל כתב לא ידעתי היכן מצינו מפורש דשינה שם עירו פסול בשטרי ממון ובתשובת הרמ"ח סימן קי"ג כתב רק בדרך אפשר דשינה שם עירו פסול בשטרות כמו בגט ובאמת יש לומר כיון דעיקר הטעם בגט משום לעז ובממון ליכא לעז ע"ש:
ו סָעִיף י שהערב לשני יוב"ש. עבה"ט שכ' נראה דה"ה יוב"ש שערב בעד יוב"ש אחר כו' וע' בתומים שחולק ע"ז וגם ע"ד הש"ך שהוא בס"ק הקודם בירש שדה מיב"ש דודו כו' ופסק דגובה ע"ש וגם בתומים לקמן סי' קכ"ט סק"ו מזה וע' בקצה"ח ובנה"מ מ"ש בזה וע' בתשו' ושב הכהן סי' מ"ג שהאריך וביתר כמה פרטי דינים בענין זה עש"ה וגם בס' שער משפט מזה וע' בחידושי רע"ק איגר זצ"ל למס' ב"מ דף פ' ויובא לקמן סי' ש"ט ס"ד סק"ב:
א סָעִיף א אין צריך לכתוב. גטין ל"ד ב' בראשונה כו'. ש"מ דבשטרות שאין תקנת ר"ג כשר:
ב סָעִיף א ואם כתב. שם שהוא דקרי רובא כו'. ג"כ בגטין דוקא:
ג סָעִיף א וא"צ לכתוב. זה אפי' בגטין ואפי' להמחמיר לכתח' מחמת מנהג דוקא:
ד סָעִיף א או כהן. מב"ב קע"ב א':
ה סָעִיף ב ובשובר. גמ' ב"ב קס"ז ב':
ו סָעִיף ב ואם שטר. נלמד מגט ושובר. אבל בקנין כיון שכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כ"ש שא"צ שיכירו אותו וכן בשטר המכר: (ליקוט) ואם שטר כו'. היינו לדעת הרמב"ם אבל לש"פ ה"ה לשטר מכר וכמ"ש ר"ס רל"ח. ש"ך (ע"כ):
ז סָעִיף ב אפי' אשה כו והיכא כו'. כ"כ הראב"ד והוא לפירושו וע' בנ"י שם ובדרישה:
ח סָעִיף ב והיכא דסמיך. נ"ב בה"ת בשם הראב"ד:
ט סָעִיף ב וי"א. כ"כ בה"ת שם בתחלה:
י סָעִיף ב וכן בשאר. כתובות ק"ד ב'?
יא סָעִיף ד אי קרו. דרב זביד ל"פ אלא לטובתו:
יב סָעִיף ה יצא. ב"ב קל"ח ב' וחכ"א אין כו' לפיכך כו' ור"מ ל"פ אלא משום דס"ל כותבין וסנה' כ"ט ב' ההיא אודיתא כו' היינו דר"ל כו':
יג סָעִיף ו וי"א דאפי'. גטין שם:
יד סָעִיף ו וי"א דאין. תשו' הרשב"א ולמד מהא דאמרי' ב"ב קע"א א' עדים כותבין אפי' כו' וב"ק צ"ח ב' ליכתבו ליה כו' וסובר דאפי' עדים והא דאמרי' ב"ב שם אלא עדים שעשו שליחותן כו' עתוס' שם:
טו סָעִיף ו ויש כו'. כנ"ל ס"ב: (ליקוט) ויש מי שאומר כו'. כמ"ש בס"ב בהג"ה וה"ה כו' (ע"כ):
טז סָעִיף ז אם יש. כ"כ מ"מ:
יז סָעִיף ז שיאמר לו. ל' הטור וכפי' רשב"ם:
יח סָעִיף ז אבל י"מ כו'. וכ"כ בגמ' שם וצ"ע על הרשב"ם וטור:
יט סָעִיף ז אא"כ באו. גטין פ"ג כ"ד ב' והא אמרי' ולא כו': (ליקוט) אא"כ באו עידי כו'. כמ"ש בגטין כ"ד ב' וכדעת רש"י שם ד"ה בעדי מסירה כו' אבל לדעת תוס' שם ד"ה בעדי כו' לא מהני ודע' ר"ת כדעת רש"י וראיה מגמ' פ"ו הא דלא כר"א כו' ועתוס' הנ"ל שדחו זה וכ' הרשב"א שם דכאן אפשר אף לדעת ר"י מהני דעדיין. לא עשו שליחותן שה"ל לשלש ויכולין לכתוב שטר אחר וכל שיכולין לחזור ולכתוב גובין ג"כ על פיהם. הרשב"א שם ובתשו' וז"ש הרמב"ם וש"ע עדי השטר בעצמם דוקא לאפוקי עדים אחרים. מ"מ וריב"ש וכמש"ו ואם (ע"כ): (ליקוט) אא"כ באו כו' לדע' תוס' דגטין שם ד"ה בעדי כו' אפי' כה"ג לא מהני אבל דעת ר"ת כרש"י שם דכה"ג מהני וע"ש בד"ה בעידי כו' וד"ה הכא כו'. תה"א סי' קצ"ג (ע"כ):
כ סָעִיף ז ואם עדים. מדקא מצריך שם דוקא עדי מסירה והא דל"ק שם בעדי חתימה ערש"י שם משא"כ כאן דליכא למיחש שראו כו':
כא סָעִיף ז י"א דאם. ב"ב שם קס"ז ב' וליחוש לשני יוסף כו' וליחוש דלמא כו' והקשו דלמא אזיל למתא אחריתי ומקדש לאשת יוסף ב"ש דשם ותי' דצריך לכתוב שם העיר בגט. רמב"ן:
כב סָעִיף ז דצריכין לכתוב. משום האי חששא הנ"ל וה"ה למלוה:
כג סָעִיף ז וי"א דאין. ר"ל דכשר אם לא נכתב כלל סי' מ"ג. סכ"ב וחששא הנ"ל לא חששו במלוה וע' רמב"ן שם:
כד סָעִיף ז מיהו ודאי. כנ"ל בגט:
כה סָעִיף ז אם ב' יוסף כו'. כתובות פ"ב כ"ד ב' מהו להעלות משטרות כו' ושספ' הרמב"ם דאין מעלין וכן כאן קולא לנתבע:
כו סָעִיף ז אבל אם אין. ב"ב קע"ג א' אלא הא דתניא כו' ?באותיו' כו' וערשב"ם שם מ' דביוצא מתחת ידי אחר לכ"ע אין מוציאין:
כז סָעִיף ז אלא בהרשאה. רשב"ם שם. והוא מגמ' שם פ"ח קכ"ז א' וכתובות צ"ה א':
כח סָעִיף ז ומיהו. רשב"ם נלמד מהנ"ל: (ליקוט) מיהו כו'. כמש"ש קע"ג א' האומר שטר בין כו' נמצאו לאחד שם כו' וכמ"ש בסי' ס"ה סכ"ג (ע"כ): (ליקוט) ומיהו אם כו'. כמ"ש בסי' ל"א ס"ב במלוה ושני לווין דאינו גובה כלום אבל במלוה ולוה א' גובה א' מהן ולק' סי' ס"ה סכ"ג באומר שטר כו' נמצא כו' (ע"כ):
כט סָעִיף ז ואם כו'. כמש"ש קע"א ב': (ליקוט) ואם יטעון. כמש"ש קע"א ב' ליכתוב סתמא כו' (ע"כ):
ל סָעִיף ח בד"א. וצ"ע שהוא נגד הגמ' דשם וע' בטור וב"ח ודו"פ: (ליקוט) בד"א כו'. מדקאמר במתני' נמצא לאחד כו' ואח"כ כיצד יעשו כו' מ' דקאי גם התקנה ע"ז אע"ג דלתי' דר' ירמי' קאי כיצד יעשו ישלשו על השובר דהא בשטר משולש קמיירי אבל לתי' דאביי א"א לומר דקאי אשובר דהא של? (ע"כ):
לא סָעִיף ט ונמצאו שני. צ"ל או נמצאו ועב"מ סוף פ"א כ"ב כ"א א' ע"ש:
לב סָעִיף י ונמצא לאחד. בה"ת ונלמד משותפים דלמטה:
לג סָעִיף י נמצא שהערב. שם בגמ' מכדי כו' וקי"ל כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.