א שְׁטָר בְּעֵדִים שֶׁכָּתוּב בּוֹ: אֲנִי פְּלוֹנִי לָוִיתִי מִמְּךָ מָנֶה, כָּל הַמּוֹצִיאוֹ גּוֹבֶה בּוֹ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ עֵדִים, אֶלָּא שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן לוֹמַר: לֹא לָוִיתִי מִמְּךָ אֶלָּא מֵאַחֵר וְנָפַל מִמֶּנּוּ וּמְצָאָתוֹ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין פְּסַק דִּין שֶׁכָּתוּב בּוֹ: פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִכְנֶגְדּוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְמִי שֶׁמּוֹצִיאוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג"פ וּפִסְקֵי רֶקַנַּטִי סִימָן תל"ז וּתְשׁוּ' מַהֲרַ"ם ד"פ סִימָן תקכ"א). וְכֵן שְׁטָר שֶׁכָּתוּב (בּוֹ): פְּלוֹנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי אוֹ לְכָל מִי שֶׁמּוֹצִיאוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְכָל מִי שֶׁמּוֹצִיאוֹ. וְדַוְקָא שֶׁבָּא מֵחֲמַת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ: בֵּין בָּא מֵחֲמָתוֹ אוֹ שֶׁלֹּא מֵחֲמָתוֹ (ר"י נ"ו ח"ה). וְאִם נִכְתַּב שׁוֹבָר מִשּׁוּם אָדָם עַל שְׁטַר זֶה אַחַר כָּךְ, שׁוּם אָדָם לֹא יוּכַל לִגְבּוֹת בּוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק ג"פ בְּשֵׁם הָר"מ וְהָרִיטְבָ"א). וְאִם כָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁמְּשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ נֶגֶד הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עָלָיו, אַף עַל גַּב שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לוֹ מֵעוֹלָם, מִכָּל מָקוֹם חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, דַּהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם נִשְׁתַּעְבֵּד נֶגְדּוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ח סִימָן ט' וְי"א), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן מ'. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס"א סָעִיף י'.
א סָעִיף א שכתוב בו אני פלוני לויתי ממך מנה. והעדים חתומים למטה לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין אז אינו נאמן לומר פרעתי כדלקמן סי' ס"ט סעיף ג':
ב סָעִיף א כל המוציאו גובה בו. ושזה המוציאו יאמר אני הלויתי לך ולא כתבתי שמי כיון שאני מוציאו ולא חיישינן שמא אדם אחר הלוה לו ונפל ממנו ומצאו זה הכי אמרינן בש"ס:
ג סָעִיף א מתוך שנאמן לומר פרעתי כו' משמע דפשיטא דבכת"י יכול לטעון פרעתי וכמו שכתב המחבר לקמן סי' ס"ט ס"ב וקצת קשה על הר"ב דכתב שם דיש אומרים דאינו נאמן לומר פרעתי וכאן כ' כדברי הט"ו מיהו לענין דינא כבר העליתי שם ס"ק ח' דיכול לטעון פרעתי וע"ש:
ד סָעִיף א נאמן לומר לא לויתי כו'. אבל להד"מ לא מצי טעין ולא אמרינן דלמא לא כתב לשם חיוב אלא שכתב כעין מזכרת או שיחק בו או שלא להשביע כ"כ הב"ח ודבריו צ"ע ועיין מ"ש לקמן סי' ס"ט ס"ק ט"ז:
ה סָעִיף א וה"ה פסק דין כו'. משום דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פסק דין וכדלעיל סי' ל"ט סעיף י' ועיין מ"ש שם בס"ק כ"ו וכ"ח:
ו סָעִיף א שטר שכתוב פלוני חייב לפלוני או לכל מי שמוציאו כו'. האי מלשון השטר הוא ולכך מסיק ודוק' בבא מחמת אותו פלוני כו' אבל אם לא נזכר בשטר שום אדם רק כתוב בסתם שנתחייב לכל מי שמוציאו חייב לשלם למי שמוציאו אף שאינו בא מחמת מלוה הראשון ועיין מ"ש בסי' ס"א ס"ד ס"ק ו' ובסי' ס"ו סעיף א' ס"ק י' בזה באריכות: וכתב בתשובות מבי"ט ח"ב סי' רס"ו דאם פרע קצתו לזה שמוציאו ואח"כ הוציאו המלוה עצמו פטור הלוה מסך שפרע אף שלא היה לו הרשאה וע"ש עוד שהאריך:
ז סָעִיף א ואם נכתב שובר כו' זה קאי ארישא אאם לא נזכר בו שום מלוה אבל בסיפא שכתוב שחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו נראה דלא מהני שובר שביד הלוה אף. שאומר הלוה פלוני הנחתם בשובר בא בכחך ושלמתי לו ע"פ השובר ולא עוד אלא אפילו אם כתוב בשובר בפירוש שבא בכח של אותו פלוני וקבל מעות מזה הלוה לא מהני דלא מצי לחייב בהודאתו לאחר ולאורועי כת"י כל זמן שאין ידוע שהיה לו כח מהמלוה כנ"ל עכ"ל סמ"ע. וכן בנ"י במקור דין זה מיירי שלא הוזכר שום אדם בשטר. ומ"ש הסמ"ע אפילו כתוב בשובר בפירוש שבא בכח אותו פלוני כו' היינו בשובר שכתב המלוה עצמו בכתב ידו אבל בשובר שכתבו עדים בפירוש שבא בכח של אותו פלוני אין לך ידיעה גדולה מזו. ונראה לי דהא דמהני שובר משום אדם על שטר שנכתב סתם לכל מי שמוציאו היינו כשידע זה שקנהו אח"כ שכ' לו שובר עליו וקמ"ל דלא תימא כיון שנכתב לשם כל מי שמוציאו השטר בתקפו אף שפרעו למלוה הראשון וכתב לו שובר כיון שלא נכתב השובר על השטר עצמו והוא מוציא עתה השטר אלא כיון שפרעו ועשה ממנו שובר נמחל השטר וכן מלשון הנ"י עצמו מקור דין זה שכתב וז"ל ומיהו כל שהוציא א' שטר זה ופרעו לו ועשה ממנו שובר נמחל שעבודו לכל אדם שיוציאנו מכאן ואילך שלא נתחייב אלא במנה בלבד עכ"ל משמע דר"ל דלא תימא שנתחייב לכל מי שיוציאו אפילו בכמה מנה זה אחר זה אלא כיון שנפרע פעם א' תו לא מגבינא ביה אבל אם זה שקנאו טוען שלא ידע שפרע למלוה הראשון ולא ידע משובר זה נהי דלא נתחייב אלא במנה א' בלבד מכל מקום ה"ל כאלו נתחייב לו מתחלה ומה שפרע למלוה הראשון איהו דאפסיד אנפשיה שפרע לו ולא כתב שובר ע"ג השטר עצמו והאמינו ולא מבעיא היכא דאין ידוע בעדים שפרע לו רק שמלוה הראשון כתב לו שובר בכתב ידו דאיכא נמיחש לקנוניא שמא אחר שמכר לו שטר זה עשה לו שובר בכתב ידו ואפילו הוחזק כתב ידו בב"ד קודם המכירה כיון דכת"י לית ליה קלא יכול המוציא השטר לטעון שלא ידע מן הכתב יד וכן אפילו פרע בעדים יכול לטעון לא ידעתי ואנכי כיון שקניתי השטר ונתחייבת לכל מי שמוציאו והרי אני מוציאו עכשיו וה"ל כאלו נתחייבת לי מתחלה מיהו אם עשה לו המלוה הראשון שובר כתוב בעדים כיון דשובר בעדים קלא אית ליה א"כ ה"ל לקונה זה לידע ואיהו דאפסיד אנפשיה דהא אמרינן בספ"ק דמציעא (סוף דף י"ט) ויתבאר בפוסקי' בכמה דוכתי דלוה טורף בשובר מלקוחות שקנו השטר מהמלוה ולא אמרינן דלקוחות לא ידעי אלא שובר בעדים קלא אית ליה וה"ה הכא וכן המנהג בזמנינו שקונין ממרנ"י זה מזה ואלו היה הממרנ"י בטלה בזה לא הי' שום אדם קונה שום ממרנ"י דהי' חושש שמא פרע לו בעדים או שמא נתן כת"י בעדים שפרע לו: ותו דהיכא דלא ידע ה"ל כלקח חפץ מחבירו ונודע אח"כ שהוא גניבה בידו ואינו שלו דמ"מ צריך להחזיר לו מעותיו משום תקנת השוק וכדלקמן סימן שנ"ו וה"ה הכא ואע"ג דכתב הרא"ש והט"ו לקמן סי' ס' ס' ס"א דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח היינו בסתם שטרות דעלמ' אבל בממרנות שבזמנינו דשכיח טוב' שקונין זה מזה יותר מן המטלטלים פשיט' דשייך תקנת השוק ועוד דבתר דכתבו הרא"ש והטור שם דבשטרות לא שייך תקנת השוק דלא שכיח כתבו וז"ל ועוד שלא יצא השטר מרשותו לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר הלכך חשוב שפיר ממונו לגבות ממנו ולפיכך בממרנו"ת שא"י למחול וכדלקמן סי' ס"ו ס"ק י' שייך בהו תקנת השוק ולפ"ז הכא בממרנ"י כשמברר זה שפרע למלוה הראשון קודם שקונהו זה צריך הקונה לישבע בכמה קנה הממרנ"י ויטול כדלקמן סי' שנ"ו אבל בידע או בשובר בעדים דהוה כידע שהוא גנב מפורסם לקמן סי' שנ"ו דאין צריך להחזיר לו מעותיו. כן נראה לי בדינים הללו (עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' כ' וכ"ב):
ח סָעִיף א ואם כתב בשטר כו'. וה"ה במי שחייב ושעבד עצמו בשטר לפרוע לכל מי שילוה לשמעון סך פלוני כ"כ בתשובת מהרא"ן ששון סי' קכ"ב וקע"ה וע"ש ועיין בתשובת מהר"מ אלשיך סי' צ"ז ובתשובת מהרא"ן חיים סי' כ"א:
ט סָעִיף א ועי' לקמן סי' ס"א סעיף י' בסמ"ע רשם בכאן בהג"ה שם כתבו המחבר גופיה. ולי נראה דודאי הר"ב לא יכתוב מ"ש המחבר כבר ובפרט שכתב הוא עצמו וע"ל סי' ס"א סעיף י' אלא הר"ב בא לחדש דאע"ג שהמחייב לא היה חייב מעולם שום דבר לשום אדם שלא הלוה לו שום אדם כלום אלא שחייב את עצמו בדבר שלא הי' חייב כדלעיל סי' מ' וזה לא כתבו המחבר לקמן סי' ס"א סעיף י' כלל והוא מבואר בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' במ"ש שם וכן מצינו בשאול על מעשה דגלית הפלשתי ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר גדול למי שיכה הפלשתי ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממון ובפ"ב דסנהדרין קאמר שקדש דוד את בת שאול באותו ממון כו' עכ"ל וזהו מדוקדק בדברי הר"ב שכ' נשתעבד נגדו וכמו שנתבחר לעיל סי' מ' כו' והרי בסי' מ' מיירי במי שחייב את עצמו בדבר שלא הי' חייב כלל ע"ש וזה ברור:
א סָעִיף א שטר בעדים שכתוב כו' כל שחתומים עליו עדים אפי' לא כתוב בו בפנינו עדים אלא בלשון כתיבת יד דין שטר יש לו וכן מוכח בטור וכמ"ש בסוף סי' מ"ו [מ'] ולק' בסי' ס"ט וכן כתב בבית יוסף ובפרישה ע"ש:
ב סָעִיף א וה"ה פסק כו' היינו למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פסק דין וכמ"ש לעיל בסי' ל"ט ס"י דאל"כ להוי נאמן לו' אינני חייב לך במיגו דפרעתי כמו בכתיבת יד הנ"ל וק"ל:
ג סָעִיף א ודוקא שבא מחמת אותו פלוני כו' פי' שבא מכחו ומכח תביעתו והטעם דכיון שכתוב בשטר שם המלו' הוא עיקר ומ"ש בו עוד ולכל המוציאו הו"ל כאלו כתב בו ולבאי כחו וע"ל סי' ס"א ס"ד וסי' ס"ו ס"א:
ד סָעִיף א ואם נכתב שובר כו' זה קאי ארישא אאם לא נזכר בו שום מלוה אבל אם כתב בשטר שחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו דאז צריך לבוא האחר בכח אותו פלוני נראה דלא מהני בזה השובר שביד הלו' אף שיאמר הלו' פלוני הנחתם בשובר בא בכחך ושלמתי לו על פי השובר ולא עוד אלא אפי' אם כתוב בשובר בפי' שבא בכח של אותו פלוני וקיבל מעות מזה הלוה ל"מ דלא מצי לחייב בהודאתו לאחר ולאורועי כתב יד כלזמן שאין ידוע שהיה לו כח מהמלוה כנ"ל:
א סָעִיף א שטר בעדים. עיין בהגהת הטורי זהב בשם מוהרי"ק וז"ל ומיהו רשב"ם פי' דאיירי בכתב ידו ממש וצ"לדס"ל דאינו נאמן במגו דלא חיישינן כלל לנפילה דכל אינש מזהיר זהיר בשטרא והוי במקום עדים ע"כ. גם בכהאי גוונא הביא בשם מוהר"ש חיון בס' בני שמואל שהוליד מדברי רשב"ם פ' ג"פ שכת' גבי שטר שכתב בו אני פ' לויתי ממך מנה וכגון כתב בכת"י דתנן גובה מנכסים ב"ח דסובר אפילו ליכא עדי' אינו נאמן במגו דפרעתי דהוי מגו במקום עדים ועיין שם בכהאי גוונא דמפרש דברי רשב"ם בנאמנות. ונעלם מעיניהם דעת הרשב"ם דס"ל בכת"י אינו יכול לטעון פרעתי עיין שם גבי כת"י שהוחזק בבית דין ס"פ ג"פ וכן בבית יוסף סימן ס"ט שם הביא תשוב' הרא"ש וכתוב שם דעת הרז"ה והראב"ד והרשב"ם דאינו נאמן לומר פרעתי בכת"י אבל לדידן דנאמן לומר פרעתי נאמן גם כן במגו:
ב סָעִיף א שובר משום אדם. ז"ל הש"ך הא דמהני שובר היינו דוקא כשידע זה שקנה אח"כ שכתב לו שובר עליו וכו' אבל אם זה שקנה טוען שלא ידע שפרע למלוה ראשון נהי דלא נתחייב אלא במנה א' בלבד מכל מקום ה"ל כאלו נתחייב לו מתחלה וכו' לא מבעיא היכא דאין ידוע בעדים שפרע רק שהמלוה הראשון כתב לו שובר בכת"י דחיישינן לקנוניא וכו' ואפילו הוחזק כת"י בבית דין כיון דכת"י לית לי' קלא יכול המוצא לטעון לא ידעתי מיהו אם עשה לו המלוה שובר בעדים דקלא אית לי' אם כן ה"ל לקונה לידע ואיהו דאפסיד אנפשי' דהא אמרינן ספ"ק דמציעא ונתבאר בפוסקי' בכמה דוכתי דלוה טורף בשובר מלקוחות שקנו השטר מן המלוה ולא אמרינן דלקוחות לא ידעי אלא שובר בעדים קלא אית לי' וה"ה הכא וכו' ותו היכא דלא ידע ה"ל כלוקח חפץ מחבירו ונודע שהוא גניבה בידו דמ"מ צריך להחזיר הדמים משום תקנת השוק וה"ה הכא ואף על גב דכתב הרא"ש והטור בסימן ס' דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח היינו בשטרות דעלמא אבל בממרנ"י שלנו דשכיחי טוב' שקונין זה מזה יותר ממטלטלין ושייך בי' תקנת השוק ולפי זה הכא בממרני כשמברר זה שפרע למלוה ראשון קודם שקנהו ישבע בנק"ח בכמה קנה ויטול אבל בידע או בשובר בעדים דהוי כידע שהוא גנב מפורסם דא"צ להחזיר הדמים כנ"ל בדינים הללו עכ"ל: וכל דבריו סברות חדשות ולא כן לבי ידמה דמ"ש לחלק בין שובר בעדים ובין עדי ע"פ דשובר מפיק לקלא ולא כן עדי בע"פ לפי מה דאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ב) בהא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ופריך הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלו' ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדים ומשני מלוה אזביני קא רמית מלוה מאן דיזיף בצנעא יזיף כי היכא דלא ליתזלי נכסי מכר מאן דזבין בפרהסיא זבין ואם כן פרעון נמי י"ל דפרע בפרהסיא. גם מה שכתב הש"ך דבשובר דאית לי' קלא טורף מלקוחות מה שאין כן בעדים כבר כתבנו בס"ס מ"ו דגם בעדים ע"פ אם נתברר שפרע אין הלוה צריך לשלם ללוקח ולא חששו לטריפות לקוחות אלא בשעבוד נכסים דגוף הנכסים של הלוה אבל אם הוא חפץ של פ' ומכרו לאחר הרי זה מוציא מיד הלוקח כיון שמכר דבר שאינו שלו אלא שנותן לו הדמים מפני תקנת השוק וכאן לא שייך תקנת השוק וכמו. שנבאר וע"ש. ומ"ש הש"ך משום תקנת השוק ובשובר בעדים כיון דמפקי לקלא ה"ל כידע אין הקול מכריע שנתוודע לזה שקנה וראי' לזה מתשובת הרא"ש הובא בטור סימן דבשעבוד מטלטלי אג"ק אינו גובה עכש ו מפני תקנת השוק ואף על גב דבשטר שעבדם ואית לי' קלא ע"כ מוכח דתקנת השוק שייך אפילו במידי דאית לי' קלא אם לא שידע בודאי או בגנב מפורסם דהוא קול מבורר יותר משטר שאינו מפורסם כל כך ואם כן אי נימא תקנת השוק בכהאי גוונא אפילו שטר בעדים אינו מועיל אמנם נראה דלא שייך בזה תקנת השוק כלל דהא כתב בתשובת מוהר"ם אלשיך סימן קכ"ד שאם בא דבר הנגנב ליד הבעלים אין צריך לשלם מעותיו ללוקח משום תקנת השוק עיין שם בשמעון שמכר בית לראובן וקבל עליו לסלקו מכל ערעורים ואחר כך הפקיד שמעון ביד ראובן טבעת זהב וכו' אמנם מטעם אחר יכול ראובן לעכב כו' וק"ו הכא שגוף הפקדון עדיין אצל המוקדם עיין שם ועיין ש"ך בסימן שנ"ו ז"ל עיין מש"ל סימן קכ"ו בשם תשובת מהר"ם אלשיך ותלמוד לכאן שאם בא דבר הגנוב אחר שנמכר ליד בעלים הראשונים אין צריך לשלם ללוקח מעותיו אף שידוע שקנהו מתחלה דלא שייך בי' תקנת השוק כיון שהוא עתה ביד בעלים הראשונים ואף ששם חלקתי עליו כאן מודינא עד כאן לשונו ואם כן הכא שהלוה מוחזק בנכסיו וה"ל כאלו בא דבר הגנוב אחרי נמכר לידו דא"צ לשלם מפני תקנת השוק דלא שייך תקנת השוק אלא אם באו הבעלים להוציא מיד הלוקח לא כשבא לידו ואף על גב דבממרנ"י משמע בטורי זהב באבן העזר סימן נ"ב ועיין שם ב"ש דה"ל כגבוי היינו היכא דעומד ליפרע אבל זה שכבר פרע אינו עומד לגבות ואם כן ודאי ה"ל הלוה מוחזק בנכסיו וכל שבאו נכסיו לידו ליכא תקנת השוק ועוד דבט"ז שם אתי עלה בממרני מטעם אחר עיין שם ולא משום דהוי ממרנ"י כגבוי טפי משאר שטר והטור והרא"ש דהוצרכו להפקיע תקנת השוק בשטרות מטעמא אחריני עיין שם בסימן ס' היינו משום דמיירי שם בשעבוד שערות ומכרן הלוה לאחר ושם אין הלוקח מוחזק אבל בזה שהלוה מוחזק בנכסיו שנמכרו ממילא לא שייך תקנת השוק וכמ"ש ומ"ש הש"ך דאם יש לו שובר בכת"י דחיישינן לקנוניא לפי מ"ש בסימן ס"ט סק"א ובסימן מ"ח סק"ג דאפילו בכת"י אם תפס מצי אמר שנכתב בזמן הכתוב והוא מדברי תוספות פרק קמא דגיטין עיין שם אם כן הכא שהלוה מוחזק בנכסיו ותפוס ועומד מצי טעין שנכתב בזמנו אלא דבזה אפשר אמרינן כיון דהפרעון ספק הוי הממרני כגבוי עיין שם באבן העזר סימן נ"ב ב"ש וצריך עיון אבל אתברר בעדים שפרע קודם ודאי הלוה נפטר ואין בזה תקנת השוק וכמ"ש והוא ברור:
א סָעִיף א כל המוציאו גוב' בו. עש"ך ס"ק ב' ושזה המוציאו יאמר אני הלויתי לך וכו' כוונתו למעט דאם טוען שלקחו מאחר והוא לא הלו' מעצמו לא מהני בלא כתיב' ומסירה כיון דמסיק בב"ב דף קע"ב דממך לא משמע רק למי שמסרו לידו בשעת מעש' ולא נשתעבד רק לזה ולהכי כשמכרו צריך כומ"ם וכ"כ מהרי"ט בתשו' הביאו בתומים משא"כ כשכתוב בו לכל מי שמוציאו וכמו שיבואר לקמן:
ב סָעִיף א אלא מאחר נפל ומצאתיו. משמע דלא מהימן במיגו דפרעתי רק כשטוען מאחר נפל אבל כשטוען להד"מ וממני נפל ומצאת לא מהימן אפי' במקום דיש לו מגו דפרעתי ולכאור' ק' דהא בסי' מ"ו סעיף א' כ' הסמ"ע סק"א דכשיש לו מיגו דמזויף נאמן לטעון נפל ממני. ואפי' לדעת התומים דחולק שם נראה דדוקא התם שנכתב בשטר שם המלו' וכשיטעון הלו' ממני נפל ומצאתיו והוי נפילה דחד שימצאנו דוקא איש ששמו כשם הכתוב בשטר ובנפיל' דחד אפי' במקום מיגו לא מהימן כמ"ש בסי' זה גבי ב' יב"ש כשטוען מחברך לויתי ונפל ממנו ואתה מצאתיו דאינו נאמן אפי' במקום מיגו כיון דהוי נפיל' דחד ע"ש שהוכיח כן מדברי בעה"ת. אבל הכא שכתוב בשטר ממך דהוי נפיל' דרבי' ק' ליהמן במיגו. ואפשר לומר דס"ל להמחבר דנפילה מהלוה לא חיישי' דזהיר בו בשטר כזה דלמא משכח לי' אינש דלא מעלי ויגב' בו כיון שכתוב בו ממך מה שאין כן בסי' מ"ו דנאמן להסמ"ע ביש לו מיגו דמזויף דלנפיל' דחד דהיינו שימצאנו איש ששמו כשם הכתוב בהשטר לא חייש הלוה דלא שכיח ואחר לא יהיה יכול לגבות בו וגם אפשר דמכיר להלו' שלא ישקר ולא בעית מיניה. ועוד נראה דבשלמא התם שפיר נאמן במיגו דלא שייך לו' דזהיר ביה מטעם שכתבתי שם דהא בשטר שיש לו מיגו דמזויף אשי' ביד המלוה מניחו ולא זהיר כמ"ש הסמ"ע סק"ב מטעם מסמוך שאם יתבענו אימא מזויף מכ"ש דאינו זהיר מלהפילו מחשש שמא ימצאנו המלו' דהא לא חש להניח אותו ביד המלו'. משא"כ הכא אף דיכול לטעון פרוע אין לו' דסמיך עצמו שאם יתבענו אימא פרעתי דזה אינו דמ"מ ה"ל למיחוש דלמ' משכח אינש דלא מעלי ויתבענו תחלה בע"פ ואז לא יהי' מסיק דעתי' לו שפרע ויאמר בודאי האמת שלא לויתי ואח"כ יוציא עליו הכת"י ויוחזק כפרן כמבואר בסי' ע"ט וכמ"ש הסמ"ע סי' ל"ט סקכ"ז ע"ש משא"כ כשיוכל לטעון מזויף לא יהי' הוחזק כשרן כמ"ש הש"ך סי' ס"ט ואפשר דרבות' נקט דאפי' טוען מאחר נפל נאמן אף דבשטר כשר ודאי זהיר לשמרו ומכ"ש כשטוען ממני נפל ולא נזהרתי בו היותו פסול ולכן צ"ע בטוען ממני נפל וע"ע בסי' ס"ט מ"ש בזה ע"ש:
ג סָעִיף א ודוק' בבא מחמת אותו פ'. היינו שטוען שקנהו מפלוני או שהוא שליח מפלוני אבל כשטוען שהוא בעצמו לוה על שטר זה שאותו פלוני לא הי' רוצה ללות ולויתי אני לא מהני דכיון שכתוב בו לפלוני ולכל שמוציאו הוי ככתוב בו לפלוני ולב"כ כמ"ש הסמ"ע ובעינן דוקא שיבוא מכחו ולענין אי בעי הרשא' או כומ"ס יתבאר בסי' ס"ו אי"ה וע' ש"ך סק"ו מ"ש בשם המבי"ט הנה הס' המבי"ט איננו בידי ונרא' כוונתו דהיינו שבא מכחו עם השטר ופרע מקצתו לשני עדים ולקח שובר דמהני דלא תימא דלא הית' כוונתו ליתן לו כחו רק שיפרע הכל ויקח השטר מידו דאז יצטרך המורש' להחזי' להמלוה המעות דהא המלוה היה יכול לתובעו להמורשה ולו' לו או תן המעות או תחזיר השטר אבל שיקבל המקצת ויתן השובר ע"ז ודאי לא הי' דעתו כלל ליתן לו הרשאה על זה דהא לא הי' יכול לתבעו להמורש' דיחזיר לו מעות דלא ידע אם נתן לו שוב קמ"ל דלא אמרינן ואפי' שובר במקצת ואח"כ בא לידי המבי"ט שכ' דשובר במקצת מהני והוא תמוה דהא אפי' שובר בכולו גם כן כ' הש"ך בס"ק ז' דג"כ לא מהני ומצאתי בש"ך בסי' קכ"א ס"ק כ"ה שהניח דברי המבי"ט בצ"ע ולפ"ז בנידן שכתבתי יכול המלוה ליטעון לא נתתי לו רשות לפרוע על שובר:
ד סָעִיף א אא"כ כ' בפי' בין בא מחמתו וכו'. פי' ואז יכול לגבות בין אם טוען שלוה בעצמו בין אם טוען שקנה מאחר או שהוא שליח מאחר אפי' אין לו הרשאה וכומ"ס. הנה הרב קיצר כאן ויש בזה הרבה פרטי דינים וכמו שאבאר בס"ד. דאם טוען שהוא בעצמו הלוה והלוה טוען פרעתי הדין פשוט דצריך לישבע כשטוען ישבע לי וכשטוען שקנה מאחר והלוה מוד' רק שטוען שפרע להאחר לדעת הש"ך סק"ז פטור משבועה דהא אפי' באמת פרע דעת הש"ך דחייב לשלם שנית ולדעת התומים שאבאר בסמוך דס"ל דאם פרע קודם דאין הלוקח יכול לגבות לו שוב אז הדין דנשבע אותו האחר ואם אינו רוצ' לישבע ונשבע הלוקח שלא פקדנו המוכר דל"ד להא דסי' ס"ו סעיף ט"ו דאם אינו רוצה לישבע דנפטר דשם כיון דיכול למחול נאמן המוכר כמבואר שם בש"ך אבל כשנכתב בו לכל מי שמוציאו דא"י למחול ואז אינו נאמן המוכר כמבואר בש"ך סי' מ"ז עיש ואם טוען שהוא שליח מחויב האחר לישבע כשטוען ישבע לי ואין בו נאמנות. ואם המוצי' טען מחמת עצמו שלוה בעצמו והלו' טוען שלא לוה ממנו רק מאחר ופרע להאחר ורוצה שישבע לו המוציאו שלא פקדני אז כיון דאף אם יודה אינו חייב רק לישבע אינו חייב רק חרם כמבואר בש"ך סי' ס"ז ע"ש. ואם טען המוציאו שקנה מהאחר והלוה טוען שאותו האחר יש לו בידו כנגדו דאם היה גם השטר ביד האחר הי' אותו האחר מחויב לישבע מחמת שהיה נאמן במיגו דפרעתי כמבואר בסי' ע"ה מ"מ כשהשטר ביד הלוקח אין על הלוקח אפי' חרם שלא פקדני דהא לא דמי לפירעון רק בדין זה גובה וזה גובה הוא ובשעה שמכר לא הי' נמחל שיעבוד השטר עדיין ומכירתו לא היה טוב וכיון דנשתעבדתי לכל המוציאו הרי הוא כאלו נשתעבדת לו מתחלה ומה לי שיש לך חוב על האחר מה לי בכך: ואם כתוב בשטר שם המלוה וטוען שהמלוה יש לו בידו כנגדו הדין מבואר בסי' פ"ה סעיף ו' ואם הלוה טוען שמא לא לקחת השט"ח רק אתה הוא שלוחו לגבות ממני ואני פרעתי להאחר ואותו האחר מחויב לישבע לי והלה טוען מחמת עצמו לקוח ג"כ אין עליו רק חרם כיון שאינו תובע רק שבועה ואף אם יודה שהוא שלוחו לא יצטרך לשלם מ"מ בשטר כזה נאמן לו' שקנ' וכיון שזה אין לו עליו רק טענת שמא אינו יכול להשביעו אבל אם טוען נפל מהאחר ולא פרעתי להאחר אין עליו אפי' חרם דמחויב לשלם למי שמוציאו כדמוכח בתו' בב"ב דף קע"ב בד"ה אבל הכא וז"ל דאם הי' פירושו דממך לכל מי שמוציאו דטענת נפילה אינ' טענ' כלל רק דממך לא משמע רק לפי שמסרו לידו ע"ש ואם כן בשטר שכ' בו לכל מי שמוציאו אין טענת נפיל' טענ' רק בטוען פרעתי לאחר כשהוציא השטר ונמחל שיעבודו קודם קנייתו טענתו טענ' והדין כנ"ל ומש"ה אם אין טוען רק יש לי בידו כנגדו דלא נמחל שיעבודו קודם אין עליו אפי' חרם דלא עדיף מטענת נפילה כנ"ל בדינים הללו והא דכתבו התוס' דטענת נפילת אינו טענה אף למאן דחייש לנפילה כיון דנתחייב נגדו מחמת שכ' בו ממך ע"ש אין להקשות הא מ"מ יכול לטעון נפל מהאחר אחר שפרעתי לו ונמחל שיעבודו הוא מטעם דהא שמואל ס"ל בב"מ י"ג דאפי' בשטר שנמצא לא חיישינן לפרעון משום דאם איתא דפרע מיקרע הוי קרע לי' ואף דקי"ל דלא כשמואל היינו בשטר שנפל דאיתרע אבל הכא דלא איתרע לא חיישינן לפרעון ולנפילה:
ה סָעִיף א ואם נכתב שובר משום אדם וכו' והיינו כשהעדים כתבו בהשובר שבשעה שכתבו השובר על השטר שסכומו כך ובקיום עדות כך היה השטר בידו בשניהם ופרע לו מקצת מהשטר וכ' שובר ומש"ה מהני כיון שהיה השטר שנכתב בו כל מי שמוציאו בשני העדים והיה הלוה חייב לו. בודאי דהא הוא היא המוציאו בשניהם וכשפרע לו הרי נמחל שיעבודו דהא המוציאו ודאי דיכול למחול ומש"ה אף אם מכרו אח"כ לא מהני שכבר נמחל שיעבודו אבל אם לא נכתב בהשובר שהוציא השטר בשני העדים לא מהני לא מיבעיא אם טוען מוציא השטר שלו הי' מעיקרא ודאי לא מהני השובר מטעם דכיון שהשטר בידו אמרי' כאן נמצא כאן היה והשטר שלו ואין שובר של אחר מהני אלא אפילו טוען שלקחו דאז לא שייך החזקה דכאן נמצא וכאן היה מ"מ כיון דנתחייב לכל מי שמוציאו והעדים שבשובר אינם מעידים שבודאי פרע למי שהיה חייב דאימר כבר היה השטר ביד אחר שמכר לו וממילא שוב איני חייב לו כלל רק להאחר דהא לא נתחייב בשיעבוד הגוף רק להמוציא. ועש"ך סק"ז עד שובר בעדים קלא אית ליה וה"ה הכא ולכאורה הש"ך סותר את עצמו שמתחלה כ' וז"ל יכול לטעון לא ידעתי ואנכי כיון שקניתי השטר ונתחייבת לכל מי שמוציאו והרי אני מוציאו עכשיו וה"ל כאלו נתחייבת לי מתחלה וכו' משמע דבשטר שנכתב בו שם המלוה דאינו יכול לטעון כך אפילו פרע רק בעדים בלא שובר אפ"ה אין הלוקח יכול לגבות אפי' אי ליתא לדשמואל וכן באמת מוכח בכמה דוכתי ואח"כ מביא ראיה מהא דב"מ י"ט משובר דטורף מלקוחות שקנו השטר וכו' ושם בשטר שנכתב בו שם המלוה מיירי דהא קאמר התם ש"מ איתא לדשמואל דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ובשטר שנכתב בו לכל מי שמוציאו א"י למחול אלמא דדעתו אפי' בשטר שנכתב בו שם המלוה לא מהני פרע בעדים אף בזה לא שייך הטעם שכ' דנשתעבד לו מתחלה וסותר דברי עצמו. ונראה לפענ"ד לפרש דבריו דהא בלא"ה דברי הש"ך תמוהין לכאורה במ"ש כיון דלית ליה קלא וכו' דהא מ"מ כיון דנמחל שיעבודו חספא בעלמא מכר לו ומה חילוק יש בין ידע ללא ידע ופה יש חילוק בשובר אחר הפירעון בין שנזכר בו שם המלוה בין לא נזכר בו שם המלוה כיון דנמחל שיעבודו קודם המכירה ועכצ"ל דס"ל להש"ך דדוקא בשטר שנזכר בו שם המלוה כיון שאינו יכול למכור שיעבוד גופו של לוה דהא יכול למחול אחר המכירה וכן אפי' אם פרע הלוה בע"כ של הלוקח למלוה הראשון נפטר כמבואר בסי' ס"ו בש"ך ע"ש משום הכי יכול הלוה לפרוע בעדים דאין צריך לחוש לפסידא דלקוחות כיון שאינו יכול למכור שיעבודו ובע"כ של הלוקח יכול לפטור עצמו מהמלוה אף שבוודאי מפסיד להלוקח מה שאין כן בשט"ח שנשתעבד לכל מי שמוציאו אסור לו לפרוע במקום דאיכא פסידא דלקוחות כיון שאינו יכול לכופו על הפירעון בעדים בלא שובר למה לו להפסיד ללקוחות שנשתעבד להם מש"ה אף שפרע חייב לשלם שנית דלא היה לו לפרוע להפסיד ללקוחות וכיון שכן א"ש דברי הש"ך ג"כ בהראיה שלו דהיה ק' לו לפי הס"ד שם דליתא לדשמואל א"כ ק' אמאי תיקנו רבנן דכותבין שובר וכי תיקנו רבנן מילת' דאתי' בי' פסידא ללקוחות דהוא יפרע ויכתוב שובר ואח"כ ימכור השט"ח לאחרים ויהיה פסידא ללקוחות בשלמא להמסקנא דאיתא לדשמואל כיון דלעולם אף לאחר המכירה יכול המוכר לקבל הפירעון ולהפסיד ללקוחות לא חיישו רבנן לפסידא דידהו ולומר שלא נפרע ע"י שובר משום פסידא אבל לפי הס"ד ק' היאך יתקנו רבנן לכתוב שובר גבי מי שפרע מקצת חובו בב"ב ק"ע דאתו לידי פסידא דלקוחות אלא ודאי דשובר בעדים קלא אית ליה ולא אתי שוב לידי פסידא דמש"ה דעת הש"ך דדוקא שובר בעדים מהני להפסיד ללקוחות לפי הס"ד דשובר כה"ג תקינו רבנן משום דאית ליה קלא אבל פרע בעדים בלא שטר דמפסיד ללקוחות ודאי לא תקינו רבנן לפרוע בלא השטר שאפשר שיבוא בה לידי פסיד' דלקוחות ולא היה לו לפרוע בלא השטר משא"כ למסקנא דאית' לדשמואל ולא חיישו רבנן לפסידא דלקוחות וכמש"ל ודאי דכל פרעון מבטל לשטרי ולא מהני מה שמכר אחר כך כיון דלעולם יכול לקבל הפירעון ולמחול מצי הלוה לומר אדרבה לא הי' לך לקנות השטר ולפ"ז בשטר שנכתב בו לכל המוציאו דא"י למחול ולא לקבל פרעון אחר המכירה ודאי דא"צ לפרוע בלא השטר ע"י פרעון בעדים דבכה"ג לא תיקנו רבנן פרעון בלא שטר כיון דיכול לבוא לידי פסידא דלקוחות אם לא ע"י שובר בעדים דקלא אית ליה ואי עבר וסייע בלא שובר אין מפסידין ללקוחות כיון שפרע שלא כדין ויכול לומר כיון דגם לי נתחייבת לא היה לך לפרוע שלא כדין ולהביא הלקוחות לידי פסידא כנ"ל לפרש דבריו של הש"ך שלא יהא תמוה כל כך (ושם בד"ה ותו יש ט"ס וצ"ל אבל בממרנ"י שא"י למחול וכדלקמן) אבל באמת העיקר כדעת התומים דאף פרע בעדים מהני. אמנם נראה דוקא שהעדים מעידין שהוציא השטר לפניהם בשעה שכ' השובר דאז ראו שהוא המלוה והוא יכול לקבל הפירעון ולמחול מש"ה מהני שובר שלו אבל כשלא ראו השטר בידו אז לאו כלום הוא אפי' אם ראו אתו זמן מה קודם לזה בידו אפ"ה אינו מועיל שובר שלו דשמא מכרו לו אח"כ היינו אחר הזמן שראו קודם הפרעון. ומה"ט שובר בכת"י המלוה לא מהני דמי יימר אם היה השטר בידו אז. והנה בשו"ת צ"צ סי' י' משמע דאפי' נאבד השטר מידו כיון שהיה כבר בידו מהני שובר שלו. ולפענ"ד נראה כמ"ש וכן משמע מלשון הנ"י שכתב וז"ל ומיהו כל שהוציא אחר שטר ופרע לו יעשה לו שובר. משמע דבעינן שיוציאו בשעת הפרעון. גם מ"ש דבנאבד שטר כזה דמחויב הלוה לשלם כשעושה לו ערבות שלא יבוא לו היזק משטר כזה לא ידעתי מנ"ל כיון דלא אמרי' רק כותבין שובר וכיון שאי אפשר לכתוב שובר על שטר כזה מנ"ל שמועיל ערבות הא הלוה יכול לומר אינו בטוח לי:
א סָעִיף א לויתי. והעדים חתומים למט' לא לקיים החתימ' אלא לקיים העניין אז אינו נאמן לומר פרעתי כמ"ש בסי' ס"ט ס"ג. ש"ך:
ב סָעִיף א פרעתי. כתב הש"ך משמע דפשיטא דבכת"י יכול לטעון פרעתי וכ"כ המחבר בסי' ס"ט ס"ב וק"ק על הרב דכתב שם די"א דאינו נאמן לומר פרעתי וכאן סתם כדברי הט"ו מיהו לענין דינא העליתי שם כדעת המחבר וכתב הב"ח דלהד"מ לא מצי טעין ולא אמרינן דלמא לא כתב אלא כעין מזכרת או שיחק בו או שלא להשביע ע"כ ודבריו צ"ע עכ"ל (וז"ל הט"ז נאמן לומר כו' ודינו כשאר כת"י הנזכר בסימ' ס"ט דכל שיש לו מגו דפרעתי יכול לומר לא כתבתי אלא למזכרת או לטופס בעלמא רק שלא ישקר עיקר כתב ידו ע"כ):
ג סָעִיף א פסק. היינו למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד כמ"ש בסי' ל"ט ס"ד דאל"כ ליהוי נאמן לומר שאינו חייב במגו דפרעתי כמו בכת"י סמ"ע:
ד סָעִיף א שובר. כתב הסמ"ע דזה קאי בלא נזכר בו שום מלוה אבל אם כתוב בשטר שחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו דאז צריך האחר לבא בכח אותו פלוני נראה דלא מהני השובר שביד הלוה אף שיאמר דזה שמסר לו השובר בא בכח המלוה ושלמתי לו ע"פ השובר ולא עוד אלא אפילו כתוב בפירוש בהשובר שבא בכח המלו' לא מהני דלא מצי לחייב בהודאתו לאחר ולאורועי כת"י כל זמן שאין ידוע שהי' לו כח מהלו' עכ"ל וז"ל הש"ך מ"ש הסמ"ע אפילו כתוב בפירוש כו' היינו בשובר שכתב (הלו') [הגובה] בעצמו בכתב ידו אבל בשובר שכתבו עדים בפירוש שבא בכח המלו' אין לך ידיע' גדול' מזו ונ"ל דהא דמהני שובר היינו כשידע זה שהקנהו אח"כ שכתב לו שובר עליו וקמ"ל דל"ת כיון שנכתב לכל מי שמוציאו השטר בתקפו כיון שלא נכתב השובר על השטר עצמו והוא מוציאו עתה אלא כיון שפרע ועשה ממנו שובר נמחל השטר אבל אם זה שקנהו טוען שלא ידע מהשובר ה"ל כאילו זה נתחייב לו מתחל' ומה שפרע למלו' הראשון איהו דאפסיד אנפשי' וכן המנהג בזמנינו שקונין ממר"ם זה מזה ותו דהיכא דלא ידע ה"ל כלקח חפץ מחבירו ואח"כ נודע שהוא גניב' בידו דמ"מ צריך להחזיר לו מעותיו מפני תקנת השוק כמ"ש בסי' שנ"ו וה"ה הכא ואף דבשטרו' לא שייך תקנת השוק היינו בסתם שטרות אבל בממרנו"ת שבזמנינו דשכיחי טובא שקונין זה מזה יותר מהמטלטלים פשיטא דשייך גבייהו תקה"ש וא"כ כשמברר זה שפרע להמלו' קודם שקנהו זה ישבע הקונ' בכמ' קנה ויטול אבל אם ידע או בשובר בעדי' דהוי כגנב מפורסם א"צ להחזיר לו מעותיו כן נ"ל בדיני' הללו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' כ' וכ"ב ע"כ וכתב עוד בשם תשו' המבי"ט דאם פרע קצתו לזה שמוציאו ואח"כ הוציאו המלו' עצמו פטור הלו' מהסך שפרע אף שלא היה לו הרשא' וע"ש עוד שהאריך עכ"ל (והט"ז כתב דאם כתוב בשטר לפלוני ולכל המוציאו ולא היה לזה המוציאו כתיב' מאותו פלוני וזה פרע לו ע"פ השובר נרא' דמהני אם אותו פלוני מסרו לו אע"פ שאין כאן כתיב' רק מסיר' לחוד הא בסי' ס"ו סי"ז יש פלוגתא באם פרע ללוקח השטר אם נפטר מהמלו' היכא דלא היה לזה כתיב' ומסיר' ומספק אין להוציא ממון כ"ש כאן דכתוב לפלוני ולכל המוציאו וא"כ להרא"ש דא"צ כח ורשות כלל בזה כן נ"ל פשוט אע"פ דלא משמע כן מהסמ"ע עכ"ל:
ה סָעִיף א לקמן. אף דכתבו שם המחבר גופי' בא הרב לחדש כאן דאע"ג שהמחייב לא היה חייב מעול' שלא הלו' לו שום אדם כלו' אלא שחייב עצמו בדבר שלא היה חייב כדלעיל סי' מ' וזה לא כתבו המחבר בסי' ס"א והוא מבואר בתשובת הרא"ש במ"ש שם וכן מצינו בשאול במעש' דגלית הפלשתי ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר גדול למי שיכנו ובא דוד כו' ואמרינן בהש"ס שקידש דוד את בת שאול באותו ממון כו' ע"כ וזהו מדוקדק בדברי הרב שכתב נשתעבד נגדו וכמ"ש לעיל סי' מ' כו' והרי שם מיירי שחייב עצמו בדבר שלא חייב כלל וזה ברור עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א הוא נכתב שובר. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש אבל אם זה שקנהו טוען שלא ידע מהשובר ה"ל כאילו זה נתחייב לו מתחלה ומה שפרע למלוה הראשון איהו דאפסיד אנפשיה כו' וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' צ"א בעובדא בא' שהלוה לחבירו מעיר אחרת אלף זהו' על שט"ח שנכתב בו שנתחייב לכל מי שמוציאו ומפני הוצאות הדרך מסר השט"ח לשמעון שיסע לעיר הסמוכה לעיר הלוה על יומא דשוקא שיגבה מעותיו ויחזיר לו בביתו וכאשר בא לשם ותבע בש"ח בשם המלוה וכי א"ל שעשהו שליח לגבות חובו ולא ירבה בהוצאות ונתן לידו סך שמונה מאות זהו' וכתב קבלה על הש"ח ולימים מועטים נזדמן המלוה עם הלוה בפונדק א' ותבע ממנו מותר החוב שני מאות זהו' וא"ל כי שלחתי הש"ח ואינו בידי לשלם לי המותר והאמין לו הלוה ומסר לו הב' מאות זהו' וכ' לו המלוה בכת"י לראיה שמקבלו על הש"ח שסכומו כו"כ ולא נשאר חייב לו על הש"ח כלום ועכשיו תבע שמעון השליח שישלם הלוה המותר באמרו כי הוא קנה הש"ח ולא היה לך לשלם למלוה. והשיב דבר זה הכריע הש"ך בח"מ סי' נ' שכ' ומה שפרע למלוה הראשון איהו דאפסיד אנפשיה שפרע לו ולא כתב שובר ע"ג שטר עצמו כו' ולכן בנ"ד צריך לשלם למי שהשטר עכשיו בידו ויתבע להמלוה דאיהו אפסיד אנפשיה אכן נראה שצריך המוציא ש"ח לישבע שלא אמר ללוה שבא רק בשליחותו דאה האמת כן הוא יכול הלוה לומר כיון שלא אמרת לי שקנית הש"ח ואמרת שאתה גומל חסד ועומד בחריקאי כדי למעט הוצאה וסברתי ששייך למלוה ראשון ולכך פרעתי לו ולא ניחא לי לירד עכשיו בדינא ודיינא עם מלוה ראשון עכ"ד ע"ש. ומ"ש וכתב עוד בשם ת' המבי"ט דאם פרע קצתו לזה שמוציאו כו' ע' בת' ח"ס חח"מ סי' ו' שכ' דהש"ך קיצר במובן ודברי מבי"ט התם שהי' כתוב שנתחייב לפ' ולכל שמוציאו דלהרשב"א א"צ המוציאו כח והרשאה והרא"ש כתב מחמת המנהג צריך הרשאה. ע"ז כ' המבי"ט דפלוגתתם אם הלוה טען לאו בע"ד דידי את בזה כתב הרא"ש לפי המנהג יכול לטעון כן אי ל"ל הרשאה אבל אי עבר ופרע לא מצי אידך לטעון לא היה לך לפרוע בלי הרשאה דכיון דכתוב להדיא לכל המוציאו לאו כ"ע מנהגא גמירי ואין למלוה על הלוה כלום. והא דכתב המבי"ט וכן העתיק הש"ך שפרע מקצתו מעשה כך היה וה"ה כולו ועוד אורחא דמלתא אי פרע כולו מסתמא כשנפרע זה המוציאו החזיר ללוה שטרו כו'. וע"ש עוד בשט"ח שנכתב בו לפרוע למלוה ולארדרע שלו וכתב שיש להסתפק אי דומה לכל המוציאו או לא כי ארדרע משמע מי שנשתלח ממני וצויתי לו לגבות וא"כ יכול לטעון לא צויתיו ולא נתתי לו ארדרע ולא מצי הלוה לומר לאו כ"ע מנהגא גמירי דהרי הכא כתב בהדיא לארדרע כו' ע"ש עוד. ובעיקר דברי הרמ"א הנ"ל ע' בנה"מ ובמה שאכתוב לקמן סי' נ"ד סק"א:
א סָעִיף א אלא שהוא כת"י. דאע"ג שחתם שמו בראש כיון שהכל כת"י כמ"ש בריש סי' ס"ט ע"ש:
ב סָעִיף א מתוך שנאמן. אזיל לטעמיה שפ' שם דנאמן לומר פרעתי אכת"י: (ליקוט) מתוך שנאמן כו'. עש"ך (ע"כ):
ג סָעִיף א וה"ה. נלמד מהקודם: (ליקוט) וה"ה פס"ד. כמ"ד אינו נאמן כו' סמ"ע (ע"כ):
ד סָעִיף א וכן שטר. גטין י"ג ב':
ה סָעִיף א אא"כ. כל תנאי שבממון קיים:
ו סָעִיף א (ליקוט) ואם נכתב כו'. קאי ארישא מ"ש בש"ע לויתי ממך כו'. סמ"ע וש"ך (ע"כ):
ז סָעִיף א ואם כתב בשטר. ב"ב תוס' קע"ב ב' ד"ה אבל. ואור"י כו' לפיר"ת כו' וסנה' י"ט ב' א"ל מלוה אית לך גבאי ושם אמר אשר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.