א עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְעֵד אֶחָד בְּעַל פֶּה בְּלֹא קִנְיָן (טוּר), מִצְטָרְפִים. וְאִם אָמַר זֶה שֶׁלֹּא כָּתַב עֵדוּתוֹ: אֲנִי קָנִיתִי מִיָּדוֹ עַל דָּבָר זֶה וְלֹא בָּא הַמַּלְוֶה וְלֹא שָׁאַל מִמֶּנִי לִכְתֹּב, שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִים לַעֲשׂוֹת הַמִּלְוֶה בִּשְׁטָר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: פָּרַעְתִּי. וְאִם אוֹתוֹ שֶׁמֵּעִיד עַל פֶּה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִמְסַר הַשְּׁטָר, הָוֵי כִּשְׁטָר גָּמוּר לִגְבּוֹת בּוֹ מִמְּשַׁעְבְּדֵי. הַגָּה: וְדַוְקָא דִּיכוֹלִין לְמֵימַר שֶׁנִּמְסַר גַּם כֵּן לִפְנֵי עֵד הֶחָתוּם, דְּהָוֵי שְׁנֵי עֵדִים דִּמְסִירָה, אֲבָל אִם לֹא נִמְסַר רַק בְּעֵד אֶחָד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), אֲפִלּוּ הָיוּ כָּאן ב' שְׁטָרוֹת שֶׁכָּל אֶחָד חָתוּם עָלָיו עֵד אֶחָד, וְנִמְסַר רַק לִפְנֵי עֵד אֶחָד, אֵינָן מִצְטָרְפִים לִטְרֹף מִמְּשַׁעְבְּדֵי (טוּר).
ב הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר חוֹב בְּעֵד אֶחָד, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה: פָּרַעְתִּי, הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם. טָעַן וְאָמַר: יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. אֲבָל אִם טָעַן: לֹא לָוִיתִי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע לְהַכְחִישׁ אֶת הָעֵד, וְנִפְטָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם אִם טָעַן: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה.
ג שְׁטָר שֶׁחֲתוּמִים בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד, וְנִמְצָא עֵד אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֵדֵי מְסִירָה, הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כִּשְׁטָר שֶׁאֵין חָתוּם בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד. הַגָּה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא בְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא נִתְבַּטֵּל כָּל הָעֵדוּת, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ:
ד שְׁטָר שֶׁהָיוּ עֵדָיו מְרֻבִּים, וְנִמְצָא עֵד אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, וְאֵין הָעֵדִים קַיָּמִים לִשְׁאֹל אוֹתָם, אִם יֵשׁ עֵדוּת בְּרוּרָה שֶׁכֻּלָּם יָשְׁבוּ לַחְתֹּם, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוְּנוּ לְהָעִיד, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְאִם לָאו, תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁחָתְמוּ הָעֵדִים הַכְּשֵׁרִים וְהִנִּיחוּ מָקוֹם לַגָּדוֹל לַחְתֹּם, וּבָא זֶה הַקָּרוֹב אוֹ הַפָּסוּל וְחָתַם שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם. וּכְבָר נִתְבָּאֵר כָּל זֶה לְעֵיל סִימָן מ"ה סָעִיף י"ב.
ה צַוָּאָה שֶׁנִּמְצָא אֶחָד מֵעֵדֶיהָ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, וְנִתְבַּטֵּל בַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, הָעֵד שֶׁאֵינוֹ קָרוֹב, אִם זָכוּר הָעֵדוּת, יָבֹא לִפְנֵי בֵּית דִּין וְיָעִיד; וְאִם יֵשׁ עֵד אֶחָד שֶׁשָּׁמַע הַצַּוָּאָה מִבַּחוּץ, מִצְטָרֵף עִמּוֹ לְהָעִיד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִחֲדוּהוּ לְהָעִיד.
ו הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּעֵדוּת אַחַת, וְהָעֵדִים קְרוֹבִים לְאֶחָד מִמְּקַבְּלֵי הַמַּתָּנָה וּרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁנִי, הָרֵי הַשְּׁטָר פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֵדוּת אַחַת, אֶלָּא אִם כֵּן נִסְתַּלֵּק אוֹתוֹ שֶׁהָעֵדִים פְּסוּלִים לוֹ מֵאוֹתוֹ מָמוֹן. וּבְעֵדוּת עַל פֶּה בְּכִי הַאי גַוְנָא כְּשֵׁרִים לְהָעִיד לָזֶה שֶׁאֵינָן קְרוֹבָיו (מָרְדְּכַי פ"ב דְּגִיטִין תְּשׁוּבַת רִיטְבָ"א בְּב"י סִימָן ל"ז מְחֻדָּשׁ ט'). אֲבָל אִם כָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד: שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן חָצֵר פְּלוֹנִית וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן חָצֵר פְּלוֹנִית, וְנִמְצְאוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לָזֶה וּרְחוֹקִים מִזֶּה, זֶה שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת הֵן אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בִּשְׁטָר אֶחָד. הַגָּה: וְכֵן אִם הָיוּ כְתוּבִים בַּשְּׁטָר ב' אוֹ ג' דְּבָרִים, וְנִתְבַּטֵּל הַשְּׁטָר לְדָבָר אֶחָד, הַשְּׁאָר לֹא נִתְבַּטֵּל (מוֹהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן מ"ד).
ז שְׁטָר שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, גּוֹבִין בּוֹ מִמְּשַׁעְבְּדֵי אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אֵינָן חֲתוּמִים בּוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִמְצְאוּ עֵדֵי חֲתִימָתוֹ פְּסוּלִים, וַאֲפִלּוּ עֵד אֶחָד מֵהֶם פָּסוּל, הַשְּׁטָר פָּסוּל אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:
א סָעִיף א עד אחר בכתב כו'. המשך דברי המחבר כך הם ששלשה חלוקים יש עד א' בכתב ועד א' בע"פ בלא קנין מצטרפין לענין שאינו יכול לטעון להד"ם לכ"ע שכיון שמנחישין אותו להדיא לא יהא אלא כמו ששנים הם בע"פ ומכחישין אותו שאינו נאמן אבל אי טעין פרעתי זה תלוי בפלוגת' שבסעיף שאחר זה דלהסבר' האחרונה שם שאם טוען פרעתי נאמן בהיסת דעד א' בשטר לא חשיב כמועדות בשטר רק כעדות בע"פ אם כן הכא נמי נהי דמצטרפין לא הוי אלא כעדות שע"פ ויכול לטעון פרעתי ב' אם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשות המלוה בשטר גם לענין שאינו יכול לטעון פרעתי אף לסברא האחרונה שבסעיף שאח"ז דכיון דאותו שבע"פ אמר אני קניתי וקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד אם כן הוה ליה כשניהם כתבו שטר ואינו יכול לטעון פרעתי אבל מ"מ לא הוי שטר גמור לגבות בו ממשעבדי כיון שאינם שוים דע"א הוא בכתב וע"א הוא בקנין. ג' אם אותו שמעיד בעל פה אומר בפני נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות בו ממשעבדי ומטעם שכ' הרא"ש הביאו בית יוסף דחשיב כאלו יש שני עידי מסירה שהעד שחתום על השטר אמרינן שגם בפניו נמסר עד כאן לשונו (פי' דמסתמ' בפני אותו עד החתום נמסר גם כן השטר וכן כתב בע"ש אבל לא אמרינן דמסתמא הקנה לו דהא כמה שטרות הן בלא קנין) כך הם המשך דברי המחבר ודלא כהסמ"ע שהוציא דברי המחבר מפשטן ופירש דמ"ש הרמב"ם והמחבר באמר זה שבע"פ אני קניתי כו' מצטרפין לעשות המלוה בשטר היינו אפילו לגבות בו ממשעבדי כו' ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא אלא כוונת המחבר כדפי' וכמו שכתב המחבר להדיא בספרו כסף משנה פרק ח' מהלכות עדות וזה לשונו ומדקדוק לשון הרמב"ם נראה שכתב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יכול לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שנוטל קנין בפני אחד לא והטור כ' בסי' נ"א בשם הרמב"ם שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר עכ"ל כ"מ. שוב ראיתי בעיר שושן שכתב להדיא כדברי במציעתא דאינו טורף ממשעבדי וביאר טעם הדבר ע"ש ומה שהקשה הסמ"ע דא"כ עד שני דעל פה למה לי כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפילו אחר חתום בשטר אינו יכול לומר פרעתי ואפילו בשבועה אינו נאמן וכמו שכתב הטור והמחבר בשמו בסעי' שאח"ז עד כאן לשונו וגם הב"ח הקשה כן על הכ"מ. ולפע"ד לק"מ דהא נ"מ אפי' אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע או שכתב בפירוש שידוע לו שלא פרע דאז היה נשבע להכחיש העד והשת' שאותו שבע"פ אומר אני קניתי שניהן מצטרפין לעשות מלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי וגם המעיין ברמב"ם גופיה פ"ד מהל' עדות יראה דבלא"ה ל"ק מידי דעיקר דין צירוף אתא לאשמועינן ע"ש. ובדברי המחבר בלא"ה לק"מ דאתא לאשמועינן דאפילו לסבר' אחרונה שבסעיף שאח"ז א"י לטעון פרעתי וכמ"ש. ומ"ש הסמ"ע וז"ל ועוד שהטור כתב ג"כ האי דינא בר"ס זה בשם הרמב"ם ולא כתב אלא דשניהם מצטרפין ונעשה מלוה בשטר גמור ולא סיים לכתוב מ"ש המחבר בשמו דא"י לומר פרעתי עכ"ל הרי הכ"מ הביא דברי הטור ומשיג עליו מדהוצרך לסיים וא"י לומר פרעתי גם מ"ש הסמ"ע גם ק"ק דהמחבר גופיה סתם ופסק בר"ס ל"ט דאם יש עדים שקנו ממנו אפילו לא נכתב גובה ממשעבדי כו' ודוחק לומר דשאני כאן דמיירי דאין ידוע אם קנה גם בפני העד כו' עכ"ל הרי הכ"מ בעצמו תירץ כן ולא נראה לדוחק בעיניו. גם מ"ש הסמ"ע וז"ל והא דהוצרך לסיים ולכתוב וא"י לומר פרעתי משום דמצינו לפעמים אף דיכול לטרוף ממשועבדים אפ"ה יכול לומר פרעתי כמ"ש הטור בשם התו' בסי' ל"ט סעיף י' בהודאה לפני ב"ד ע"ש עכ"ל נלפע"ד ששגגה יצא' מלפניו דז"ל הטור שם ובמטלטלי נמי משעה שהודה כותבין כו' ופירשו התוס' הא דהודאה בפני ב"ד חשיב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מלקוחות כל זמן שידוע שלא פרע או שהוא מודה שלא פרע אבל אם טוען שפרעו נאמן לפיכך אין ב"ד כותבים לו אא"כ ידוע להם שלא פרע ע"פ עדים או על פיו עכ"ל והבין הסמ"ע דאף שהיה יכול לטעון פרעתי טורף לקוחות וזה אינו (וכבר השגתי עליו לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"א וסי' ע"ט סי"ב ס"ק ו' באריכות עיין שם) אלא ה"פ חשיב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מלקוחות כ"ז שידוע שלא פרע בשעת הודאתו או שהודה בפירוש בשעת הודאתו אז חשיב כמלוה בשטר לענין שהב"ד כותבים לו וטורף לקוחות משעת הכתיבה וכ"ש שאינו יכול לטעון פרעתי אחר שכתבו לו ב"ד הודאתו אבל אם לא כתבו לו הב"ד עדיין הודאתו וטוען שפרעו אחר שיצא מב"ד נאמן ואינו טורף לקוחות ג"כ. וכל זה ברור. וכן נראה לפע"ד עיקר לדינא כיון דבלאו הכי רשב"ם ויש פוסקים סוברים דקנין אינו טורף ומביאם הב"י בריש סי' ל"ט וכן נראה מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף פרק גט פשוט ומביאם ב"י בסי מ"נ סעיף י"ב וא"כ נהי דרוב הפוסקים מסכימים דטורף אף שלא נכתב מ"מ הכא דאינו אלא עד א' בקנין גרע טפי ואינו טורף כן נראה לפע"ד. (עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סי' ל"ה ובתשו' הר"ב סי' ק"י ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' נ"ב דף קי"ו ובתשו' מה"ר יוסף טראניי סי' ע"א מדין ע"א בע"פ ועד א' בכתב):
ב סָעִיף א אומר בפני נמסר השטר כו': לטעמיה אזיל שכ' לקמן בסוף הסי' דעדי מסירה כרתי אבל באמת הרבה פוסקים חולקין וכמ"ש לקמן:
ג סָעִיף ב נאמן בשבועה. פי' בשבועת היסת וכן משמע בפוסקים וכן הוא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י ס"ס ס"א בהדי' והטעם איתא ברשב"א שם דכיון שאינו אלא בעד אחד לא חשש להניחו בידו ולא שייך לו' שטרך בידי מאי בעי כשאר שטר וכן הוא בהרב המגיד ומביאו ב"י סי' זה סעיף ד' וכן נראה דעת הטור והריב"ש סי' שצ"ב וכן מוכח ברשב"ם פ' גט פשוט ובהגהת אשר"י שם בשם א"ז ע"ש וכן נראה דעת שאר פוסקים וכן פסק הב"ח ועיקר:
ד סָעִיף ג וי"א שדינו כשטר כו'. נראה מדברי המחבר דלהרמב"ם שהוא בעל סברא הראשונה לא הוי כשטר בעד אחד ואזיל לטעמיה שכתב בב"י סעיף ה' דוקא בשטר שעדיו מרובים כ' הרמב"ם (והעתיק המחבר לשונו בסעי' שאח"ז) שאפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול משא"כ בשטר שני עדים לבד ולכך כ' כאן הרמב"ם הרי הוא כחרס. ולפע"ד לא מסתבר כלל לחלק בכך וכך לי שנים לענין ממון כמו אחד לענין שבועה ומ"ש הרמב"ם כאן הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעדי מסירה אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו ונמצא שהשטר הוא כחרס אבל אה"נ דהוי כשטר בעד א' לענין שבועה ואיכא למימר ביה נמי רווחא שבק וכמ"ש הבה"ג וכן מדוקדק למעיין בהרי"ף פ"ק דמכות שנראה לעין שמשם הוציא הרמב"ם דבריו אלו שהשטר הוא כחרס דמתחלה כתב הרי"ף דהיכא דאיכא בשטר תלתא סהדי וחד מנייהו פסול תתקיים העדות בשאר ולא פסלי' לשטרא מספק אם אין עדות ברורה שישבו כולם לחתום דאיכא למימר רווחא שבק למאן דקשיש מניה ובתר הכי כתב והיכא דליכא בשטרא אלא תרי וחד מנייהו פסול אי נמי תרי קרובים להדדי אפילו מסריה ניהליה באפי סהדי אחריני דכשירי לא מהני מידי דה"ל מזויף מתוכו כו' כדגרסינן בפ' א' דיני ממונות בענין ההיא מתנת' כו' עכ"ל משמע דבא לומר דאמרינן בכל גוונא רווחא שבק והלכך בשטר שיש בו ג' עדים וחד מנייהו פסול יתקיים השטר בשני עדים הנשארים והיכא דליכא בשטרא אלא תרי נהי דנימא ביה רווחא שבק הא ליכא אלא חד ולא מהני שטרא מידי לאפוקי ממונא וה"ה לענין מתנה שנקנה בשטר לא זכה המקבל מתנה אבל אה"נ דמועיל השטר לענין ע"א דקם לשבועה נמצא דינו של בה"ג אין חולק עליו וכן מוכח בנמוקי יוסף פרק קמא דמכות שהביא דברי הרי"ף ע"ש שדברי בה"ג הלכה הם והרי"ף מודה לי' ע"ש (והכי משמע בש"ס פ"ק דגטין דף י' ריש ע"א דבשטר בב' עדים נמי אמרינן רווחא שבק וע"ש) ומ"ש הב"ח דמסקנת נמוקי יוסף פ' זה בורר דלא כבה"ג ליתא ואישתמיטתי' לפע"ד דברי הנ"י דפ"ק דמכות ומהנ"י דפ' ז"ב אין ראיה כלל דהתם לא נחית לדינא אי עד אחד בשטר מועיל וכל פלפולו שם אי נימא שמ"מ מועיל עדות הכשר או לא ע"ש. וגם המעיין בנ"י פ' ז"ב יראה שכל דבריו הם מועתקים מבעל העיטור וכמו שכתב בתחלה לשון העיטור כו' ולבסוף כתב עד כאן לשונו וכן הוא באמת בבעל העיטור באות קוף ריש דף ל"ח ובעל העיטור לטעמיה אזיל דס"ל כהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא כדמייתי להדיא בתר הכי הירושלמי בסתם וכ"כ עוד הבעל עיטור במאמר שמיני קיום טופסים דף י"ח ע"ב ע"ש אבל לדידן דעד א' בכתב מועיל א"צ להעוד בע"פ בב"ד ואמרי' רווחא שבק וראיתי בב"ח שכתב שהרמב"ם הנ"ל והרא"ש בתשו' (שהעתיקו הטור והמחבר לקמן סעיף ה') חולקין על הבה"ג דאל"כ ל"ל להרא"ש בתשובה שהעד יעיד העדות בע"פ ונדחק עצמו לו' דמה שהביא הרא"ש פ' גט פשוט דברי בה"ג אינו אלא להביא ראיה דעד אחד בשטר מהני אבל בהא דסבירא ליה לבה"ג דאמרינן רווחא שבק לא ס"ל כותיה. ולפענ"ד ז"א וגם המעיין בהרא' ש פ"ק דמכות יראה להדיא דחזר והביא שם כל דברי בה"ג משמע דס"ל הכי להלכה וגם מייתי שם מיד בתר הכי דברי הרי"ף הנ"ל שהעתקתי משמע דס"ל להרא"ש ככל דברי בה"ג ומפרש דברי הרי"ף כמ"ש ומ"ש בתשובה שהעד יעיד בע"פ מיירי בענין שנתבטל העדות בשטר כגון שנודע שישבו לחתום כאחד וכ"מ להדיא מדברי הר"ב לק' סעי' ה' והסמ"ע שם וכן מדברי הטור והמחבר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ג. ודלא כס' גדולי תרומה שטר ט' דף ס"ה ע"א שהניח בקושיא דברי תשו' הרא"ש הנ"ל דל"ל שיעיד בע"פ הא עד אחד בכתב ס"ל להרא"ש פ' גט פשוט כבה"ג דמהני ע"ש ולק"מ וכמ"ש. א"כ גם דברי הרמב"ם שכתב כאן הרי הוא כחרס יש לפרש כן דהיינו לענין שאינו כשטר בשני עדים אבל הוי כעד א' לענין שבועה. א"נ דמ"ש הרי הוא כחרס מיירי שידוע שחתמו יחד אבל אה"נ דדין שטר בשני עדים כשטר שעדיו מרובים לכך לא כתב הרמב"ם ב' דינים אלו סמוכים זה לזה רק האי דינא דהרי הוא כחרס בפי"ד מה' עדות והאי דינא דיתקיים העדות בשאר כתב בפ' ה' מה' עדות משום דבפ' ה' לא מיירי אלא מדיני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובפ' י"ד מיירי מדיני פסול קורבה וע"ש וכן הוא להדיא בריב"ש סי' תט"ו וז"ל כי מ"ש הרב האלפסי הוא בשטר שידענו שחתמו יחד כו' וגם מיירי בשטר מתנה שעושה קנין כו' אבל היכא שלא נודע זה ואיכא למימר רווחא שבק אף רב אלפס יודה כמו שהכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דעד א' בשטר קם לשבועה כמ"ש בעל ה"ג בשם רבנן קמאי עכ"ל וע"ש ודברי הרמב"ן הם בחדושיו פ' גט פשוט ע"ש. וא"כ מ"ש המחבר כאן דעת בה"ג בלשון וי"א לו' שהרמב"ם שהוא בעל סברא ראשונה חולק עליו ליתא אלא כ"ע מודו לבה"ג ודינו אמת וברור. שוב ראיתי בבדק הבית להמחבר כתב הוא עצמו במסקנתו כדברי וז"ל ועוד י"ל שמ"ש הרמב"ם הרי הוא כחרס הוא לענין שאינו חשוב שטר לגבות בו מבני חרי אע"פ שיש שם עדי מסירה אבל להשביעו כדין שטר שיש בו עד אחד אה"נ שמשביעים אותו וזה נראה דעת הרמב"ם דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מיניה כמ"ש בפ' ה' מה' עדות עכ"ל הרי שחזר המחבר בספרו בדק הבית ממ"ש בב"י ועפי"ז נ"ל לפרש מ"ש כאן בש"ע וי"א לאו לאפלוגי אתא אלא לפי שהסברא ראשונה לא הזכירה מזה כלום כתב דינו של בה"ג בלשון וי"א דלא כהע"ש והסמ"ע סק"ו שהבינו דלסברא הראשונה א"צ אפי' שבועה נגד הכשר דלא אמרינן רווחא שבק בשטר שאין בו רק ב' עדים דליתא אלא כדפי' וכן עיקר:
ה סָעִיף ד אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום כו'. וגם ידעינן שהכשרים ידעו בפיסולם כגון שהם רגילים זה עם זה הא לאו הכי לא פסלינן לשטרא מספק ואמרינן דילמא לא ידעי ביה כן נראה שמפרש הב"י דברי הרמב"ם דהכא לפי תשובת הרי"ף שבבעל העיטור ונ"ל פי' זה ברור מיהו הרא"ש פ"ק דמכות חולק וס"ל דאין חילוק בין ידעו הכשרים בפסולים או לא אלא אפי' לא ידעי בטלה עדותן וכבר הביאו הטור והמחבר לעיל ס"ס ל"ו שני הסברות אלו ועיין שם:
ו סָעִיף ה העד שאינו קרוב כו'. ומיירי כשהעד שאינו קרוב לא היה עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצוואה א"כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו על פה וכמ"ש לעיל סי' מ"ה סעיף י"ג ס"ק כ"ד:
ז סָעִיף ו אא"כ נסתלק אותו כו' דין זה שכתב המחבר דסלוק מועיל בכאן ל"נ לפע"ד וממקום שהוציא המחבר כן נלפע"ד דאין ראיה וכמו שאבאר דבשום פוסק לא הוזכר שסלוק מועיל בדין זה גם בטור וב"י לא הזכירו מזה דבר רק המחבר כ' בספרו בד"ה וז"ל כ' הרשב"א (צ"ל הרמב"ן שנקרא בשם חדושי הרשב"א) פ' ח"ה נ"ל דה"מ בשלא נסתלק אותו שהעדים פסולים לו אבל אם נסתלק מאותו ממון כשרים לאותו שהם רחוקים לו וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל נ' ס"א ע"ש והמעיין בפח"ה שם יראה להדיא דלא מיירי כלל מעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק מיירי מעדות בע"פ שיש לחוש שמעיד משום קצת הנאה לקרוביו כגון שנגנב לשניהם דבר ובא להעיד שזה גנבו וא' משניהן הוא קרוב דא"י להעידו בכה"ג מהני סלוק קודם שיעיד אבל הכא דפסלינן לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו אפי' אין הנאה לקרוביו שהרי אפי' אם יאמר הרחוק תני לי חלקי ממתנה הנזכרת בשטר וחלק של הקרוב אל תתנו אין שומעין לו כיון דטעמי' הוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאי' בפוסקים ומדמי לה לדין שבסעיף לפני זה דנמצא אחד מהן קרוב או פסול השטר בטל וא"כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל העדות שבשטר משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומתשובת הרא"ש פשיטא נמי דאין ראייה דלא איירי בתשובות הרא"ש כלל מדין זה ע"ש וא"כ דברי המחבר תמוהים דמה יועיל סלוק כיון דכבר נתבטל השטר וכן משמע להדיא בריב"ש סי' קצ"ה וס"ס קצ"ח דאין סלוק מועיל בנמצא א' מהן קרוב או פסול ע"ש והיה אפשר לדחוק ולו' דה"ק המחבר אלא א"כ נסתלק אז מועיל כשיעידו העדים כן בע"פ בפני ב"ד אך מדברי הרב לא משמע כן וגם בע"ש משמע להדיא דהשטר כשר ע"פ סלוק ואפשר דמיירי שנסתלק קודם שנכתב השטר רק שכתבו העדות בשטר כמו שהיה המעשה שכתב נכסיו לשניהם כאחד ודוחק. ועוד שגה בזה ק' מנ"ל להמחבר הא הלא לא נזכר דין זה בהרשב"א ובהרא"ש כלל ואדרבא י"ל כיון דפסלינן הכא לשטרא משו' דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד וכדאיתא בהרא"ש פ"ק דמכות א"כ אפילו נסתלק כבר שייך לו' כן דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד ואיכא דידע בהא ולא ידע בסלוק שהרי אין הסילוק נזכר בשטר אא"כ נפרש דמיירי שנזכר בשטר שנסתלק אותו פלוני וכ"ז אינו במשמע בדברי המחבר וצ"ע:
ח סָעִיף ו ובעדות ע"פ בכה"ג כשרים כו'. מיירי דוקא בכה"ג כנון בכותב נכסיו לב' בני אדם וכה"ג דאין לעדים נגיעה משום קורבה דס"ס לא יתנו להשני רק החצי ואף אם היו מעידים שנתן חצי נכסיו להרחוק היו נותנים לו אבל היכא שיש לחוש לנגיעה משום קורבה כגון שאין השטר מקוים ובאו עדים שהם קרובים לא' ורחוקים משני לקיים השטר וכה"ג אף בע"פ פסולים דבלא עדותן א"א לקיים השטר כלל וא"כ יש לחוש שמעידים משום הקרוב וכן אם נגנב לשנים דבר ובאו עדים שרחוקים לא' וקרובים לב' שזה גנבו א"י להעיד אפי' בע"פ אא"כ נסתלק הקרוב וכמ"ש הרמב"ן והנ"י פח"ה דאל"כ יש לחוש שמעידים כן משום הקרוב כיון שא"א להם להעיד על החצי ודו"ק:
ט סָעִיף ז שטר שנמסר כו'. לפע"ד צריך עיון למעשה בדין זה כי בבית יוסף לא הביא רק הרי"ף (כן האח בהרי"ף שלפנינו פרק המגרש וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן והרמב"ן והטור לקמן ס"ס ס"ט בשם הרי"ף והב"ח כתב וז"ל משמע ליה להרא"ש מדעת הרי"ף דדוקא בגטין ולא בשטרות ותימה בעיני שהרי הרי"ף פ"ק דמכות כו' ואישתמיטתיה דברי הר"ן והרשב"א פרק המגרש שכתבו וז"ל ומ"ש רי"ף ז"ל בפ"ק דמכות לא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזויף דגטין כו' ע"ש) והרמב"ן שחולקין על זה. ובאמת גם הר"ן שם ס"ל עיקר דאין הלכה כר"א בשטרות ע"ש שהאריך וכן דעת הרשב"א בחדושיו פ"ק דגטין ופרק המגרש וכן משמע מדבריו בתשו' סי' אלף ס"ד ע"ש וכן דעת הראב"ד (אך דעת הרשב"א פרק המגרש והראב"ד שבבעה"ת שם דשטר מתנה דינו כגטין ומדברי הרמב"ן ובעה"ת והר"ן שם משמע להדיא דאף בשטר מתנה אין עידי מסירה כרתי ע"ש) ובעה"ת שער י"ג ח"ג וכמבואר בבע"ת שם והביא שם ג"כ דברי הרמב"ן שהביא הר"ן באריכות וכ"כ התוס' פ"ק דגטין סוף דף ג' בשם ר"ח (ובבעה"ת שם כ' שר"ח פסק כר"א דעדי מסירה כרתי אף בשטרות ואפשר ט"ס הוא וצ"ל רבינו תם וכמו שכ' התוס' שם כן בשם ר"ת) דאין גובה ממשעבדי בעידי מסירה וגם מסקנת התוס' שם נראה כן וגם כתבו התוס' שכן נראה מלשון רש"י וכן כ' הרא"ש פרק קמא דגטין וכן נראה באמת מלשון רש"י שם דף י"ח סוף ע"א וכן מלשון הר"ן שם (וכן הוא במרדכי ס"פ המגרש בשם ראב"ן דלית לן כר"א בשטרות מיהו בראב"ן עצמו סי' מ"ה שהעתיק המרדכי דבריו כ' וז"ל ולית לן כר"מ אלא כר"ח אף בשטרות) וכן כ' בעל העיטור באות ח' דיני חוב סוף דף ס"ב דלית הלכתא כר"א בשטרות ע"ש וכ"כ הרב האי גאון בס' מקח וממכר שער י"ג דף כ"ו ע"ג ע"ש וכ"כ הריטב"א פ"ק דקדושין בסוגיא דכתב לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' ר"א הוא דאמר עידי מסירה כרתי מיהו בשאר שטרות שהם שטרי ראיה קי"ל כר"מ דבעינן עידי חתימה כו' וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ע"כ וא"כ כיון דכל הני רבוותא טובי ס"ל דאין גובין ממשעבדי בעדי מסירה נהי דשאר רבוותא טובי ס"ל דגובין ממשעבדי מ"מ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי כהנך רבוותא דאמרן וצ"ע:
א סָעִיף א בלא קנין מצטרפים פי' לענין זה דאינו יכול לטעון להד"ם ואינו נאמן ע"ז אפי' בשבוע' דמצטרפין וה"ל ב' עדים אבל אי טען פרעתיהו זה ג"כ תלוי בפלוגתא שכ' הטור והמחבר בסמוך ס"ב דלהי"א ה"ל כשנים המעידים על פה בלא קנין על הלואה דנאמן לומר שפרע בשבועת היסת וכן משמע במ"מ פי"ד דמלוה ע"ש:
ב סָעִיף א אני קניתי מידו כו' עד שניהם מצטרפים לעשות המלו' בשטר ואינו יכול לו' פרעתי כ"כ הרמב"ם בפ"ד דעדות דין ה' ופירשו הכ"מ שם והב"י כאן דהאי ואינו יכול לומר פרעתי דקאמר היא סיום דבריו למ"ש לעשות המלו' בשטר דפירושו דהיינו דוקא שאינו יכול לו' פרעתי אבל אינו יכול לטרוף בו ממשעבדי ולפי עניות דעתי אינו נראה כן דא"כ עד שני דע"פ למה לנו כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפי' עד אחד החתום בשטר אינו יכול לו' פרעתי ואפי' בשבועה אינו נאמן וכמ"ש הטור והמחבר בשמו בסעיף שאחר זה וכ"כ בפ"ד ממלוה דין י' דס"ל דיש לו דין דחייב לישבע נגד העד ואינו יכול לישבע ומשלם ועוד שהטור כתב ג"כ האי דינא בר"ס זה בשם הרמב"ם ולא כתב אלא דשניהם מצטרפים ונעשה מלוה בשטר גמור ולא סיים לכתוב מ"ש המחבר בשמו האי דאינו יכול לומר פרעתי גם ק"ק דהמחבר גופיה סתם ופסק בריש סי' ל"ט דאם יש עדים שקנו מידו אפי' לא נכתב גובה ממשעבדי ודוחק לו' דכאן שאני משום דמיירי דאין ידוע אם קנה גם בפני העד החתום בשטר ומ"ה דקדק לו' אני קניתי דמשמע אני לבדי דהא סיים המחבר וכ' ז"ל ואם אותו שמעיד ע"פ או' בפני נמסר השטר כו' ושם צ"ל דמ"ש בפני ר"ל גם בפני וכמ"ש מור"ם שם וכ"כ הב"י בעצמו שם ע"ש. לכן נראה פשוט דמ"ש הרמב"ם והמחבר בזה דשניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ר"ל לטרוף בו אפי' ממשעבדי וז"ש הטור בשם הרמב"ם ונעשה מלוה בשטר גמור. והא דהוצרך לסיים ולכתוב ואינו יכול לו' פרעתי משום דמצינו לפעמים אף דיכול לטרוף ממשועבדי' אפ"ה יכול לומר פרעתי כמ"ש הטור בשם התוס' בסי' ל"ט ס"י בהודאה לפני ב"ד ע"ש ואע"פ דהרמב"ם ס"ל אפי' בעד א' חתום בשטר לחוד ואין עוד עד על פה אינו יכול הלוה לטעון פרעתי וכנ"ל י"ל דנקטו אגב דכתב דהוי כשטר גמור לענין טריפת לקוחות כתב נמי דהוי כשטר דאינו יכול לו' פרעתי ונ"מ אפי' לדעת השאלתות והראב"ד ובה"ג (והביאם הטור) החולקים עם הרמב"ם וס"ל דלא אמרי' עד החתום בשטר מתוך שאיל"מ (דודאי ידע דעתייהו דגאונים קשישי נינהו) מ"מ בזה דאיכא ע"א בהדיה ואמר דקנה מיניה הלוה כ"ע מודים דאינו יכול לו' פרעתי. וא"ת א"כ למה סיים המחבר וכתב אם אותו שמעיד ע"פ אמר בפני נמסר הוי כשטר גמור לגבות ממשעבדי ולא כ"כ בפי' ברישא באו' אותו עד שקנו מידו דהוה שטר גמור לטרוף בו ממשעבדי וי"ל דהמחבר הוא מעתיק לשון הטור כדרכו והטור כתב ברישא לשון הרמב"ם ואח"כ כ' עליו האי דינא אם אמר האחר בפני נמסר וכל' שכ' המחבר ודוק דזה נ"ל בירור ועמ"ש עוד בפרישה:
ג סָעִיף א ונמסר רק לפני עד א' פי' כל אחד מהן נמסר רק לפני עד אחד הן לפני אותו עד החתום בו הן לפני אחר ולא נמסר גם לפני זה החתום בו אינן מצטרפים לטרוף ממשועבדים ואפילו לגבות בהם מבני חרי מסתפק הטור בסי' מ"ה ס"י אי מצטרפי' וספיקתו נראה דהוא אי הלכתא כהראב"ד שכ' הטור בשמו בסי' זה ס"ד דאינן מצטרפים כלל דלא תקנו חז"ל שיהנה עדות בשטר כ"א בשנים ולא בא' ושכן הוא דעת השאלתות או אי הלכתא כבה"ג והרמב"ם החולקים עמו ע"ש ומה שכ' הטור בס"ב ומור"ם כאן אינו טורף ממשעבדי ר"ל ממשעבדי עכ"פ אינו טורף ומבני חורין יש להסתפק ועד"ר:
ד סָעִיף ב הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע פי' דקי"ל בכ"מ ששני עדי' מחייבי' אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ובשבועה שנאמן נגדו היינו דוקא שצריך להכחיש העד בעדותו ובעדות זה שמעיד העד שלוה ממנו אינו נפטר אם לא שנשבע שלא לוה (וכדמסיק המחבר אח"ז) וזה אינו יכול לישבע שהרי מודה שלוה אלא שאו' שפרע ואע"פ דקי"ל דאפי' לוה בשני עדים אין צריך לפרעו בעדים ונאמן לו' פרעתי היינו דוקא כשאין כאן שטר כלל על הלוה מה שאין כן בזה שיש שטר על הלוה ואף שאין בו אלא ע"א ובכ"י מהימן לו' פרעתי מ"מ ס"ל להרמב"ם כיון שנכתב בלשון שטר וגם חתם עליו אחד מן השוק לא היה מניחו בידו אם איתא דפרעו והחולקים עליו סבירא להו דדינו ככתיבת יד ועפ"ר:
ה סָעִיף ב הרי זה נשבע איירי אפי' יש בו נאמנות בשטר דאל"כ פשיטא דצריך לישבע אפי' היו חתומים עליו ב' עדים כמ"ש בר"ס פ"ב ועפ"ר:
ו סָעִיף ג שני עדים בלבד כו' הרי הוא כחרס דקדק וכתב שחתומים בו שני עדים בלבד דאז אמרינן מסתמא ישבו יחד להעיד מ"ה הרי הן כחרס ואין צריך אפי' שבועה נגד הכשר מה שאין כן כשחתומים עליו מרובים מסיק בסעיף שאחר זה דמסתמא אמרינן שלא ישבו יחד כי אם הכשרים והפסול חתם שלא מדעתם כן כתב ב"י ועיין מה שכתוב בהגהת ד"מ ע"ז:
ז סָעִיף ג שאין חתום בו אלא עד אחד. פי' ותליא בפלוגתא שכ' המחבר בסעיף שלפני זה:
ח סָעִיף ג והיינו דוקא בדרך כו' אדברי הי"א הסמוך ליה קאי ואומר דלא פליג אלא כשלא ישבו בודאי יחד לחתום דאז לכ"ע נתבטל גם העדות הכשר כמ"ש בסעיף שאחר זה:
ט סָעִיף ד ה"ז בטל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש בסי' ל"ו:
י סָעִיף ד שהרי אפשר שחתמו כו' כ' זה ליתן טעם אפי' אי חתמו הפסולין קודם הכשרים וס"ל דכ"ש אם הפסולי' נמצאו חתומין לבסוף דכשר כיון דכבר נכשר השטר בהכשרים וכמ"ש בסי' מ"ה סעיף י"ב ע"ש דשם כתב מור"ם בהג"ה דעת החולקים ופוסלים כשהפסולים חתומין לבסוף:
יא סָעִיף ה ונתבטל בדרך שנתבאר ר"ל שנתחברו יחד בתורת עדות יבא לפני בית דין כו'. וה"ה בשטר הלואה הדין כן דיכול לבא לבית דין להעיד מחדש ולחייבו שבועה או להצטרף עם אחר כל שלא העיד עם הפסול בבית דין כמ"ש המחבר בסי' ל"ו בהגה"ה בס"ס א' אלא שהמחבר העתיק לשון הטור ובטור כ' כן בתשובה אמעשה שהיה בצוואה ע"ש ועי' מה שכ' בסי' מ"ה סי"ג:
יב סָעִיף ו אלא א"כ נסתלק כו'. כבר נתבאר טעם סילוק בס"ס ל"ג ובסי' ל"ז ע"ש:
יג סָעִיף ו ונתבטל השטר לדבר א' כו' פי' שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מ"ה נתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר:
יד סָעִיף ז אע"פ שהם אינן חתומים כו' ל"ד הם קאמר דהא אם אחרים היו חתומים בו אין צריך עידי מסירה ועפ"ר:
טו סָעִיף ז השטר פסול עד"ר שם כתבתי דאף אם יבאו אלו עידי מסירה ויעידו לפני ב"ד שראו ההלואה ושנמסר לפניהן השטר מ"מ אין הב"ד יכולים לכתוב שטר חדש ע"פ בדין עדים החתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב דשאני הכא דלא נעשו שלוחים אהלואה לדבר זה ע"ש:
א סָעִיף א אני קניתי. בסמ"ע הוכיח מזה דדין שטר יש לו לגבות ממשעבדי דאם לטענת פרעתי עד שני למה דהא הרמב"ם ס"ל דע"א בשטר מהני שלא יכול לטעון פרעתי ובש"ך דחה ראיה זו וכתב נ"מ אפילו אם יבא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע או שכתוב בפירוש שידוע לו שלא פרע דאז הי' נשבע להכחיש העד עיין שם ודברי הסמ"ע נראין נכונים דכיון דס"ל להרמב"ם דע"א בשטר דין נסכא דר' אבא אית לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ופרעתי מצד עצמו לאו טענה דלא עביד אינש דשביק שטרו בע"א ומגו לית לי' כמו בנסכא דר' אבא ואם כן אפילו העד מעיד גם כן שלא פרע לא גרע דיבורו משתיקתו וגבי נסכא דרבי אבא אפילו העד מעיד שחטף ושחטיף דחברי' והחוטף מודה שחטף וטוען דידי חטפתי נמי צריך לשלם כיון דאינו נאמן לומר דידי חטפתי אלא במגו דלהד"מ ועמ"ש בסימן נ"ח סק"ד איך שדברי הש"ך סותרין בסברא זו דבסימן נ"ח כתב דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם אפילו העד מכחישו ועיין שם ועמ"ש בסימן ל' סק"י:
ב סָעִיף ב מתוך שאינו יכול לישבע משלם. הוא דעת הרמב"ם ואפילו מצי טען פרעתי בכת"י דשביק לי' אבל בשטר בע"א לא עביד אינש דשביק בתר דפרע ובמגו דלהד"מ אינו נאמן דהוי לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ועיין כ"מ וב"י אבל הרשב"א בתשובה כתב סימן אלף צ' על שטר שיש בו ע"א וטוען פרעתי והשיב דלמאן דאמר דבכת"י נאמן לומר פרעתי ה"ה הכא ולמאן דאמר דאינו נאמן ה"ה הכא דאינו נאמן. והנה מדברי רשב"ם שכתב בפ' ג"פ דף קס"א בהא דאמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו ע"א בכתב וע"א בע"פ ופי' רשב"ם וז"ל וגם הלוה יכול לומר פרעתי ולא יכול המלוה לטעון ללוה היה לך לקרוע שטר שבידו מכיון שלא נעשה כתיקון חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשאלו למלוה. עד כאן לשונו והרי הרשב"ם מכת הסוברים דבכת"י אינו נאמן לומר פרעתי וכמו שכתב בסוף פ' ג"פ ועיין מ"ש בסימן נ' סק"א ואפילו הכי ס"ל דבע"א בשטר אפילו איכא עוד א' בע"פ נאמן לומר פרעתי ומשמע דע"א בשטר גרע מכת"י והרשב"א מדמי לה וצריך עיון: וראיתי בכנסת הגדולה בסימן ס"ט דכתב על דברי הרשב"א פילפול ארוך עם בנו וסוף דבריו וז"ל וצריך לדעת למה אינו נאמן לומר פרעתי כיון דאיכא מגו ובני נר"ו אומר בתשוב' זו דיש להוכיח הפוך מה שרצה להוכיח למעלה דסבירא לי' להרשב"א מגו משבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דמתשובה זו מוכח דאין אומרים מגו משבועה דאורייתא לשבועה דרבנן דאם הי' טוען להד"מ הי' נשבע ש"ד ואלו טוען פרעתי נשבע היסת ונפטר ולפי זה צ"ל דס"ל להרשב"א דאם הפקיד אצלו בשטר וטוען החזרתי נשבע ש"ד כמו אם הי' טוען נאנסו וכו' ע"ש. ונפלאתי דאיך שייך בזה מגו הא הוא ממש דין נסכא דר' אבא והא דלא אמרינן מגו בנסכא דר"א גופי' כבר הקשו התוספות בפ' חזקת ד"ה הוי מתויב שבועה. ותירצו דאף על גב דאית לי' מגו מכל מקום הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם ועיין שם ואם כן ה"נ דומה ממש לנסכא דר' אבא ותרוצי תוספות שכתבו שם הא' משום דירא שמא יפסלנו ותי' ריב"א משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף על גב דאית לי' מגו ועיין שם ודאי ה"נ שייכי אלא אי נימא דפרעתי הוי טענה מחמת עצמ' נאמן אבל אי נימא דמחמת עצמה לאו טענ' ודאי לא שייך מגו דהיינו ממש נסכא דר"א וכל הפלפול אולי אינו אלא לחדודי והוא פשוט:
ג סָעִיף ז שטר שנמסר. גרסינן פ' הנושא האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור כו' הבמ"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחק אמר אלימא מלתא דשטרי ופירש"י בכת"י ומסר לו בפני עדים אמר רבא כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים ב"ח ועיין שם בתוספות ד"ה אליבי' דבן ננס לרש"י צ"ל דכתב ואני ערב ומסר בפני עדים ופליגי בן ננס ור' ישמעאל אי הוי הודאה או לאו וא"ת ואמאי לא הוי שעבוד בזה השטר בע"מ וי"ל דלא חשיב האי שטר דאשתעבדי' בי' כיון שאין כתוב שם שם הערב אלא כתיבתו וכיון שאינו מוכיח מכתיבתו שהוא מסרו לא מצי לאשתעבד בי' עד כאן לשונו עיין שם ☜ומזה מוכח דאפילו למאן דאמר ע"מ כרתי ולא בעי מוכח מתוכו אפילו הכי כל שלא כתב שמו ולא מוכח מכתיבתו שהוא מסרו ל"מ אפילו למאן דאמר ע"מ כרתי ובב"י באבן העזר סימן קכ"ט כתב דאם לא כתב בגט שם האיש והאשה פסול אפילו למאן דאמר ע"מ כרתי ולמדו מדברי תוספות בגיטין דף ך' דפסול מן התורה אם לא נכתב שמו כלל והמעיין בתוספות שם יראה דאינו מוכח ועיין שם בחידושי רש"ל ומוהרש"א ומוהר"מ לובלין וב"ש כתב שם דאינו פסול אלא מדרבנן אבל מדברי תוספות פ' הנושא משמע דהוי מדאורייתא דבדיני ממונות משמע דדינא קאמרי:
א סָעִיף א ע"א בכתב עש"ך סק"א ודבריו צריך ביאו' דמ"ש בשם כ"מ וז"ל דאף על גב דסתם קנין לכתיב' עומד הנ"מ כשנטל קנין בפני שנים אכל הכא שנטל קנין בפני א' לא. ולכאורה תמוה דאי לא אמרינן לכתיבה עומד מה"ת לא יהא נאמן לטעון פרעתי הא אפי' בב' עדים במקום דלא אמרינן לכתיבה עומד נאמן לטעון פרעתי כדמוכח בסימן ל"ט. ובמאי הוא חזי לאצטרופי שיהי' כמלוה בשטר שלא יהא נאמן לטעון פרעתי ונראה דכוונת דברי הכ"מ דדוקא כשנטל קנין בפני שנים אמרינן לכתיבה עומד דהיינו שיכתבו שטר בשני עדים דהעדים מפקי לקלא שיש עליו שטר בשני עדים אבל כשנטל קנין בשני אחד אינו עומד לכתיבת שטר של ב' עדים ולא הוי רק ככתיבת שטר של ע"א אפי' קנה בפני ב' זה שלא בפני זה כיון שאין הא' יודע מקנין של חבירו אין כל א' מוציא קול רק בשטר של ע"א דהלקוחות יסברו שהן ב' עדים על ב' הלואות מיוחדות כיון שכל א' אינו מוציא קול רק מהלואה של עד אחד וכיון דליכא קלא רק משטר של עד אחד לא ידעו הלקוחות להיזהר ולא לאצטרופי לענין משועבדים דלא הוי רק כשתי שטרות שכל אחד חתום עליו עד אחד שכ' הרב בהג"ה. ומ"ש הש"ך בסימן ל"ט ס"ק י"ד בקנין בפני שנים זה שלא בפני זה דגובה ממשעבדי ע"כ שיודע כל אחד מקנין שקנה בפני חבירו כענין שאמרו בסנהדרין פ' ז"ב דאמר ליה מנה שקניתי בפניך קניתי ג"כ בפני פלוני. וכן נ"ל בציוה לשני עדים שיחתמו שטר זה שלא בפני זה אסור להם לחתום שטר בשני עדים רק כשאמר לכל אחד שיחתום שטר בשני עדים כי יצוה ג"כ עוד לאחד לחתום עמו דהוי כציוה לו לעשות שטר של שני עדים אבל בלאו הכי לא יחתמו על שטר של ב' עדים כיון דלא אמר לכל אחד רק כתוב שטר ותן לו לא צוה לכל אחד רק לכתוב שטר של עד אחד אבל פרעתי לא יכול לטעון דהלו' יודע שציוה לשני עדים לכתוב שטר ומה דמספקא ליה להראב"ד הביאו הסמ"ע סק"ג פשיטא ליה להב"י וס"ל דשייך ג"כ חזקה דשטרך בידי מאי בעי כיון דיודע הלוה שיש עליו ב' שטרות מב' עדים אין מניחין בידו כשפורע ומש"ה נמי ע"א בכתב וע"א בקנין בפניו לבד אין מועיל לענין משעבדי רק נגד טענת פרעתי עוד כתב הש"ך דנ"מ אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע וכו' בתומים תמה ע"ז דמה בכך שהעד מוסיף ואומר שיודע שלא פרע וכי בשביל זה מיגרע גרע ע"ש וזה לא קשה רק למה שכתבו התוס' בב"ב גבי נסכא דרבי אבא דכל זמן שאינו נשבע נגד העד להכחישו הרי הוא כשנים א"כ כיון שאינו מכחישו שלא לוה ה"ה כשנים מעידין שלוה וכיון דבעד א' בשטר ס"ל להרמב"ם דשייך גביה חזק' שטרך בידי מאי בעי ואינו נאמן רק במיגו דלהד"מ והוי כמיגו במקום עדים מה שאין כן לתירוץ הב' שכתב שם דירא להכחיש העד בשבוע' אם כן כיון דגם השתא מכחיש להעד וצריך שבוע' נגדו לא שייך זה אמנם בתומים תי' קושית הסמ"ע דהקש' דל"ל להרמב"ם הצירוף הא בלא"ה להרמב"ם אפילו בשטר בע"א א"י לטעון שדעתי ותי' בתומים דנ"מ לענין קרקעות ופירות קרקע דלא שייך שבועה דאורייתא דלא אמרינן גבי' מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע משלם ואין להקשות הא אפילו אם לא יאמר אני קניתי רק שמעיד על גוף ההלוא' מ"מ כיון דאינו נאמן בשטר בע"א להרמב"ם לטעון פרעתי רק במיגו דלהד"מ וכיון דאיכא שני עדים על ההלוא' ליכא מיגו. דזה אינו דמכל מקום יש לו מיגו להכחיש העד ולומר שלא צוה לו לכתוב שטר וכמו בשטר שאינו מקוים דנאמן לטעון פרעתי במיגו דמזויף אף דאיכא עדים על ההלוא'. עוד כתב הש"ך וז"ל או שכתוב בפי' שידוע לו שלא פרע וכו' פי' כגון שכתב בשטר שהוד' לפניו בתשרי שלוה בניסן ועדיין לא פרע וצו' להם לכתוב שטר והוא מכחישו וטוען שציו' לכתוב שטר בניסן ופרע אח"כ בתמוז אבל אם העד כתב בעצמו בשטר שידוע לו שלא פרע הוי מפי כתבם דזה לא נכתב בציווי המתחייב עוד כתב הש"ך וז"ל דפירוש אני קניתי ר"ל בפני. ואף שהסמ"ע כתב שזה דוחק הרי הכ"מ תירץ כן וכו'. אין להקשות על הסמ"ע שכתב דמיירי באמר גם בשני הא ליכא כאן רק ע"א שמעיד שהי' קנין בפני ב' דהא אותו שבכתב אינו מעיד זה. ז"א דהא בכל שטר בשני עדים יש להקשות כן להא השטר אינו נגמר רק ע"פ ע"א בשלמ' בהלוא' בב' עדים אם נאמר שהוא שקר צריכין לומר ששניהם משקרין משא"כ בשטר בב' עדים הא אפי' אם נאמר שרק א' משקר שלא צוה לו לחתום אין כאן רק שטר בעד אחד ועכצ"ל כמ"ש הרמ"א בתשוב' הביאו הש"ך בס"ס מ"ו בפן הג' כיון דעיקר מלתא דשטר הוא מדרבנן דשיעבוד דאורייתא סגי בגילוי דעת של ע"א ה"נ דכוותי':
ב סָעִיף א אני קניתי עסמ"ע סק"ב עד ואע"פ שהרמב"ם ס"ל אפי' בע"א החתום בשטר וכו' בתומים הקשה ע"ז דהא כיון שטורף ממשעבדי בעידי קנין כמש"ל א"כ ה"ל שיעבוד קרקעות דלא שייך בי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ונרא' דכך הוא כוונת הסמ"ע כיון דלהרמב"ם בשטר בעד אחד לא מהימן אלא במיגו דלהד"ם וכאן כיון דאיכא שני עידי קנין ליכא מיגו וכאן ל"ש לומר דיש לו מיגו להכחיש שלא ציוה לכתוב שטר דכיון שיש ב' עידי קנין הוי כיש עדים שציוה לכתוב שטר דסתם קנין לכתיב' עומד רק דנאמן לטעון פרעתי נגד עידי קנין לחד דיעה בסי' ל"ט כשלא נכתב עדיין שטר והכ' כשע"א כבר כתב השטר ובכל שטר יש חזקה שתיכף נמסר ודינו כשטר בע"א להרמב"ם כיון דלית לי' מיגו כנ"ל:
ג סָעִיף א בפני נמסר השטר עש"ך סק"א הטעם דמסתמ' נמסר גם בפני עד החתום והוי ב' עידי מסירה וכו' והוא מהרא"ש ובתומים תמה דהרא"ש לשיטתו דס"ל דהכשירו של שטר הוא רק בע"מ מש"ה אמרינן חזקה על העדים שעשו כהוגן ובודאי ראו המסיר' דלפי שיטתו של הרא"ש דאין השטר כשר בלא עידי מסירה אסורין לחתום עד שיראו המסיר' מחשש שמא ימסור להמלו' בלא ע"מ דאז השטר פסול ואתי למטרף לקוחות שלא כדין וכתב הרא"ש שפיר דחזק' על העדים שנמסר בפניהם אבל לפי מה דקי"ל דבמקום שהי' ע"ח א"צ לעידי מסירה או מטעם דהא דאמר ר"א ע"מ כרתי היינו אף ע"מ וגם ע"ח כרתי או מטעם שכתב הר"ן פ' המגרש דאנן ע"מ אנן א"כ א"צ העדים לראות המסיר' ובפרט למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו כותבין שטר ללוה לבד וא"צ שיראו המסיר' א"כ דין זה דבפני נמסר שכ' המחבר תמוה דהא עד החתום א"צ שיראה כלל המסיר' ואף אם נאמר דס"ל להמחבר בסי' ל"ט דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ בודאי ראה המסיר' מ"מ קשה דא"כ היאך כתב הב"י דאם אומר עד החתום שלא ראה המסיר' דנאמן ולפי הנ"ל קשה דמה"ת יהי' העד נאמן לומר שעשה שלא כדין ותי' התומים דהא דהעד נאמן לומר שלא ראה הוא מטעם דמהימן לומר שטעה בדרב אסי כמ"ש הסמ"ע סי' מ"ג ס"ח וא"כ הך דינא דהב"י שנאמן העד לומר שלא נמסר בפניו במחלוקת שנוי' עכ"ל התומים בקצרה ולפענ"ד לק"מ דהנה לדעת התומים בב"מ שכתבו התוס' והרא"ש דכל שטר הבא לפנינו אמרי' דחזקה ביום שנכתב נמסר הוא מטעם דודאי העדים עשו כדין וראו המסיר' ולאביי דס"ל עבחז"ל ליתא לחזקה זו כלל ומספקינן על כל שטר הבא לפנינו שמא לא נמסר ביום הכתיבה כיון דהעדים א"צ לראות המסיר' לאביי רק דאפ"ה השטר כשר דנהי דלא נמסר ביום הכתיבה מ"מ הא עבחז"ל ולפענ"ד א"א לומר כן דהא בגיטין י"ח בתוס' ד"ה בגט דחזקה ביום שנכתב נמסר ובהדיא תנן בב"ב דכותבין גט לאיש ואין כאן חזקה על העדים שראו המסיר' דהא א"צ לראות המסיר' ואפ"ה כתבו דחזק' דביום שנכתב נמסר וא"ל דהתוס' שם סמכו על מה שכתבו בסוף דודאי אם הי' נמסר אחר כך בעידי מסיר' היו העידי מסיר' מוציאין קול או אתירץ שכתבו דבגט לא מקדים אינש פורענותא לנפשי' דהא בב"ב קס"ז בתו' ד"ה אע"פ בהקושיא צ"ל ג"כ דחזק' ביום שנכתב נמסר דאלת"ה לא מקשי שם מידי דהא ע"כ תצטרך להביא ראי' אימת מטיא גיטה לידה ושם בהקושיא לא מסקו אדעתייהו מעולם שבגט לא חיישינן משום שלא מקדים אינש פורענות' אלא ודאי אף שכותבין גט לאיש מ"מ אמרינן בגט הבא לפנינו דחזק' ביום שנכתב נמסר והטעם יבואר לקמן ועוד דבב"מ דף י"ט דאמר התם דבמתנות בריא חיישינן לשמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וחזר ונתן לאחר וכו' ומקשה השטה מקובצת אם כן היאך כותבין לכתחל' העדים שטר לנותן ושטר למוכר אע"פ שאין המקבל ולוקח עמו וניחוש לשמא לא נתן עד תשרי ותירץ דאין העדים צריכין לחוש במכירה לשמא ימכור ויחזור בו ויתן לאחר ע"ש. ולפ"ז קשה היאך מחזקינן בשטר מכר שנמסר ביום שנכתב לענין להוציא הפירות מהמוכר מהזמן הכתוב בשטר דלמא מסרו אח"כ כיון דכותבין שטר למוכר ואין העדים צריכים לראות המסיר' בשטר מכר אלא ודאי דבכל שטר הבא לפנינו איכא חזקה דביום שנכתב נמסר ואף דלא שייך לומר הסברא דחזקה על העדים שעשו כהוגן ועוד ראיה דאי נימא לאביי מספקינן בכל שטר הבא לפנינו שמא לא נמסר ביום הכתיב' רק דמתכשר מטעם דעבחז"ל קשה דהא התוס' בב"מ דף ק' כתבו דעבחז"ל היא רק מדרבנן וא"כ היאך סומכין בשחרור של עבד כשנוגע למילי דאוריית' שנכתב ביום שנמסר אלא ודאי דחזקה דאוריית' הוא חזקה מחמת רובא הוא ורובא דרובא אין כותבין השטר אלא בשעת מסירה רק מיעוט' שכותבין לפעמים קודם ולמיעוט' לא חיישינן והא דאמרינן חזקה דביום שנכתב נמסר הוא לאו דוקא והכונה דתיכף בשעה שנכתב נמסר תיכף לפניהם דודאי אין שום טענה לומר החזקה על היום דוקא תדע דבמקום שכותבין שעות ע"כ צ"ל החזקה גם על השעה אלא ודאי דחזקה שנמסר תיכף סמוך לכתיבה ועוד ראיה דבכל שטר איכא חזקה דתיכף שנכתב נמסר אף דליכא חזק' על העדים שעשו כהוגן דאלת"ה יורש שמוציא שטר אביו ניחוש לשמא כתב ללות מאביו ולא לוה ולוה מהיורש דבזה לא שייך עבחז"ל נהי דהעדים א"צ לחוש לזה לשמא ימות המלוה וילוה מהיורש מ"מ אם אירע שהיורש מוציא השטר ניחוש להכי אלא ודאי דכל שטר הבא לפנינו אמרינן ביום שנכתב נמסר וגם ראיות הרא"ש ברורה וכוונתו דאי לא אמרינן שחזקה שנמסר סמוך לכתיבה א"כ לד"א היאך כשר שטר הבא לפנינו נהי דהעדים ודאי כדין עשו ולא כתבו ללוה בלא מלוה מ"מ תחלת מסירתן הוא להלוה ואימר הלוה לא ימסור לפניהם ומה הי' בידם לעשות כיון דדבר שאינו בידם הוא ובאמת שכמו כן קשה על העדים לא יהיו העדים רשאין כלל להוציא השטר מתח"י להלוה רק שיהיו הן המוסרין שטר להמלוה מחשש דשמא כשימסרו ליד הלוה לא ימסור לו בפניהם ויהי' השטר פסול מחמת שלא נמסר בע"מ לר"א אלא ודאי דאמרי' חזקה שימסור תיכף וכן בבוא השטר לב"ד אמרינן חזקה שנמסר תיכף סמוך להכתיב' בפני עידי החתימה והן הן העידי מסירה וא"ל דא"כ בסי' מ"ג דטרחו הפוסקים למצוא גוונא שיהיו העדים נאמנים לומר שהוא מוקדם וכתבו דהיינו שאומרים שטעו בדרב אסי ולא כתבו בפשיטות שאומרים שמסרוהו ללוה שימסור תיכף להמלוה ונתוודע להן שלא הלוה לו עד אחר זמן דזה אינו דבכה"ג ודאי דהעדים נאמנים אפי' כשכתב ידם יוצא ממקום אחר דכל שמעידין על דבר שנעשה בשעת מסירה אחר החתימ' ואחר שיצא מידם הוי כמעידין מחול או פרוע כמ"ש בסי' מ"ו ע"ש ולא היו חולקים הפוסקים בזה כלל אם העדים נאמנים בזה אלא ודאי דמיירי במעידין בפסול שהיה בשעת חתימה כגון שכתבו ללוה בלא מלוה טעו בדרב אסי ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש הב"י דאם העד אומר שלא נמסר בפניו דנאמן דהיינו שאומר שאחר שיצא מידו שמסרו ללוה ולא מסרו בפניו ובזה ודאי דנאמן דאפי' ב' עדים של השטר נאמנים בזה ואין בזה משום חוזר ומגיד כמש"ל כנ"ל ברור:
ד סָעִיף ג שדינו כשטר שאין חתום בו אלא א' עש"ך דבשני עדים ג"כ אמרי' רווחא שביק ולכאורה תימה דהא אפי' על עידי מסירה לא סמכינן מטעם גזירה דילמא אתי למיסמך עלייהו מכל שכן דאין לסמוך על העד האחר מטעם גזירה זו ועוד דגרע משטר שיכול לזייף דפסול ונראה הטעם דהא כתבו התוספות בגיטין י"ח ובב"ב הטעם דפסול כשחתומים קרובים לבסוף כיון דעיקר הקיום לבסוף ודאי לשם עדות חתמו ולא כתבו בפשיטות משום גזירה דלמא אתי למיסמך עלייהו והוי כמזוייף מתוכו עכצ"ל כיון דכבר נכשר השטר בעדים הכשרים שחתמו תחלה והוי תיכף כנחקרה עדותן בב"ד לא נפסל מה שנעש' מזויף מתוכו אח"כ דמזייף מתוכו אין פוסל רק כשנעשה בשע' שמשוי ליה שטרא וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ס"ח בשם הרשב"א וא"כ ה"נ בע"א לענין שבועה ונראה ליתן טעם להפוסלין דהתוס' והרא"ש הקשו אמאי תלינן בשטר שחתמו לכבוד ולמלוי ובעדות בעל פה שיילינן להו אי למחזי אי לאסהודי ותירצו דשאני שטר דאמרינן בי' כמאן דנחקרה עדותן בב"ד וא"כ י"ל דהפוסלין ס"ל כדעת הריב"ש שהביא בהג"ה סי' מ"ו דבעד אחד לא אמרי' דכנחקר' עדותן בב"ד דמי מש"ה בב' עדים וחד קרוב דלא נשאר רק עד אחד לא הוי כנחקר' לא תלינן בי' דלכבוד או למלוי חתם:
ה סָעִיף ה אם זוכר העדות עיין בט"ז סי' ל"ו שכתב דהחתימה הוי כראיית המעשה והדין שדנין עליו הב"ד הוי כהגדה משום הכי כשכבר דנו הב"ד על השטר אין מועיל להגיד בפה כיון שכבר נצטרף בראי' והגדה אבל כשלא בא עדיין משטר אז יכולין להגיד בפה והדברים תמוהין לי דממ"נ אי אמרינן השטר שחתומין בו פסולים ונתבטל שנים לא הוי כנחקר' עדותן בב"ד א"כ אפי' בא השטר לב"ד לא הוי כהגד' ואי אמרינן אפי' בשטר שחתומים בו פסולים דהוי כנחקר' עדותן בב"ד א"כ משעת חתימ' הוי כהגדה דהא הא דאמרי' כנחקרה עדותן בב"ד היינו כשעת חתימה הוא כמבואר בסמ"ע לכן נראה דודאי שטר שחתומים בו פסולים ונתבטל שוב לא הוי כנחקר' דהא לא הוי שטר כלל רק שהט"ז כתב זה לדעת הרא"ש דס"ל דאף מפי כתבם כשר כשאינו אלם כמבואר בסי' כ"ח בסמ"ע ס"ק מ"ב ובתשובת רמ"א סי' י"ב כתב כשמעידין מפי כתבם לא הוי הגד' עד שבא הכתב לב"ד ולפ"ז שפיר כתב הט"ז דכשהב"ד כבר דנו השטר הוי צירוף דמה לי כשנצטרף בהגד' בפה ומה לי שנצטרפו בשעת הגדה דכתב דלהרא'ש הגדה בכתב הוי כהגד' בע"פ והא שכ' הט"ז דשעת חתימה הוי כשעת ראיה ג"כ תמו' כיון דכבר ראו הכשרים בלא הפסולים והוי כשרים לעדות בשעת ראיה כיון שלא נצטרפו מה"ת יתקלקל ראייתן מחמת שחתמו שטר שהוא רק לראיה ביחד לכן העיקר אפי' הב"ד כבר דנו עליו יכולין העדים הכשרים להגיד בפה. דהא אנן קיי"ל דלא כהרא"ש בהא דס"ל דמפי כתבם כשר ולא נצטרפו כלל בשעת הגד' דהגד' שבכתב לא חשיב הגדה כלל לדידן ואם נצטרפו בשעת ראיה דעת הש"ך דנתבטל ואין יכולין שוב להגיד בפה. ולפענ"ד נראה דיש לחלק דהנה הסמ"ע בסי' מ"ה סעיף י"ג והש"ך שם מקשין דברי הרא"ש אהדדי דבכלל ס' דין ה' כתב דאין יכולין להגיד בפה רק כשהפסולים לא היו עמהם בשעת ראי' ובדין ג' בדין צווא' משמע דאפי' הי' בשע' ראי' יכול להגיד בפה אח"כ ודחקו בתירוצים. ולפענ"ד לקים דהא התוס' והרא"ש הקשו בהא דתלינן בשטר שחתמו לכבוד ולמלוי ובעדות בע"פ שואלין אי למיחזי אי לאסהודי ותירצו דבשטר כיון דהוי כנחקר' עדותן והוי כאילו העידו שחתמו הקרובים רק למלוי ולא נצטרפו. ולפ"ז לק"מ דבסי' נ' מיירי בסתם הוי השטר כאילו נחקר' עדותן והעידו שהקרובים בשעת ראי' רק למחזי אתו ולא לאסהודי דהא חתמו שטר ונתנו בידו והכשרים ודאי נאמנים להעיד על זה דהא להתוספות הא דלמיחזי אתו לא שיילינן רק להכשרים ולרש"י דס"ל דשיילינן רק לפסולים מ"מ מודה דהכשרים ג"כ נאמנים לומר שיודעים שהפסולים לא כיונו להעיד כגון שהכשרים נתייחדו להעיד או שהפסולים הגידו בשעת מעשה שבאו רק לראות ואז אין פוסלין עדות הכשרים אבל בסי' ס' דין ה' שם מיירי דידעינן שישבו כולם לחתום דאז אמרי' דבוודאי לשם עדים חתמו הפסולים עם הכשרים אז בוודאי גם בשעת ראיה להעיד נתכוונו כיון דחזינן דגם עכשיו חתם לשם עדות והכשרים נצטרפו עמהם ודאי גם בשעת ראי' נתכוונו ביחד להצטרף לעדות וכ"כ התומים בסי' זה סק"ח דבכה"ג תלינן שנתכוונו לעדות בשעת ראיה ולק"מ רק הש"ך שהוכיח בסק"ד שהרא"ש בסי' ג' מיירי ג"כ בישבו כולם לחתום אבל העיקר נראה דמיירי בסתם והא שהוצרך שם להגד' שיגיד בע"פ הוא מטעם שכתב התומים ע"ש) (היוצא מזה דאם נתבטל בדרך שנתבאר אין יכולין להגיד בפה כשהיו יחד בשעת ראיה אבל בסתם שטר אפי' ידעינן שהיו ביחד בשעת ראי' לא נפסל עדות הכשרים מהטעם שכתבתי:
ו סָעִיף ז שטר שנמסר וכו' והנה אי בעינן שמות של המוכר והלוקח או המלוה והלוה בשטר שהכשירו ע"י ע"מ משמע מדברי הפרישה סי' ס"ו דבעינן וכן כתבו התוס' ר"פ הנושא בכתובות ד"ה אליבא דב"נ ע"ש אמנם בהר"ן בפ"ק דקידושין משמע דרק בגיטין וקידושין בעינן שמו ושמה משום דבעינן ספירת דברים בגט וקידושין איתקש (לגט) משמע דבשאר שטרות לא בעינן:
א סָעִיף א מצטרפים. כתב הש"ך ז"ל המשך דברי המחבר כך הוא דג' חלוקי' יש בדבר. ע"א בכתב וע"א בע"פ בלא קנין מצטרפין לענין שא"י לטעון להד"ם לכ"ע כיון שמכחישין אותו להדיא ואי טעין פרעתי תלוי בפלוגתא בסעיף שאח"ז. ב' אם זה שבע"פ אמר אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשותו מלוה בשטר גם לענין שא"י לומר פרעתי לכ"ע דקי"ל סתם קנין לכתיב' עומד וה"ל כאילו שניהם כתבו השטר ומ"מ לא הוי שטר גמור לענין משעבדי כיון דאינ' שוי' דע"א הוא בכתב והשני בקנין. ג' אם זה שמעיד בע"פ אומר שבפניו נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות ממשעבדי מטע' דמסתמא בפני עד החתו' נמסר ג"כ השטר ודלא כהסמ"ע שפירש דמ"ש המחבר באמר זה שבע"פ קניתי כו' מצטרפין דהיינו אפילו לגבות ממשעבדי ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא וכמ"ש המחבר להדיא בכ"מ ז"ל ומדקדוק לשון הרמב"ם כו' משמע דאין לו מלו' בשטר אלא שא"י לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות כו' והטור כתב בשם הרמב"ם שנעש' שטר גמור ומ"ש נראה יותר עכ"ל הכ"מ ומה שהקש' הסמ"ע דא"כ ל"ל עד דבע"פ כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפילו בע"א חתום בשטר אין יכול לומר פרעתי לק"מ דהא נ"מ כו' ע"ש שדח' כל הוכחת הסמ"ע ומסיק דנ"ל עיקר לדינא כמ"ש כיון דבלא"ה יש פוסקים שסוברי' דבקנין לחוד אינו טורף א"כ נהי דרוב הפוסקי' מסכימי' דטורף אף שלא נכתב מ"מ הכא דאינו רק ע"א בקנין גרע טפי ואינו טורף ועיין בתשובת מהרש"ך ס"ג סי' ל"ה ובתשובת הרב סי' ק"י ובמהר"י לבית לוי סי' נ"ב ובמהרי"ט סי' ע"א מדין עד א' בכתב וע"א בע"פ עכ"ל:
ב סָעִיף א נמסר. ולטעמי' אזיל שכתב בס"ס זה דעידי מסיר' כרתי אבל באמת הרב' פוסקים חולקין. ש"ך:
ג סָעִיף א ממשעבדי. ואפילו לגבות מבני חרי מסתפק הטור בסי' מ"ה אי מצטרפין ומ"ש הרמ"א כאן ממשעבדי ר"ל דזה ודאי הוא דאינו טורף ומבני חרי יש להסתפק. סמ"ע:
ד סָעִיף ב ומשלם. פי' הסמ"ע דקי"ל בכ"מ ששני עדים מחייבי' ממון אחד מחייב שבוע' ומ"מ בשבוע' שנאמן נגדו צריך להכחישו דוקא ובעדות זה שמעיד שלו' אינו נפטר אם לא שישבע שלא לוה וזה א"י לישבע שהרי מודה שלו' רק שאומר שפרע ואע"ג דקי"ל דאפילו לוה בשני עדים א"צ לפורעו בעדי' ונאמן לומר פרעתי היינו כשאין שם שטר אבל בזה שיש שטר אף שאין בו אלא ע"א מ"מ ס"ל להרמב"ם כיון שנכתב בלשון שטר וגם חתום עליו א' מן השוק אם איתא דפרעו לא היה מניחו בידו והחולקים ס"ל דדינו ככת"י עכ"ל:
ה סָעִיף ב נשבע. איירי אפילו יש בו נאמנות בשטר דאל"כ פשיטא דצריך לישבע אפילו היו ב' עדים חתומי' עליו כמ"ש בר"ס פ"ב עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דא"צ לזה דטובא קמ"ל דאע"ג דהוי כמחויב שבוע' ואי"ל מ"מ אינו לגמרי כן דאילו בשאר מחויב שבועה כו' זה שכנגדו נוטל בלא שבוע' כמ"ש בסי' ע"ה והכא צריך שבועה כיון שאינו אלא ע"א כו' ומ"מ לענין הדין ביש בו נאמנות ודאי כן הוא כמ"ש הסמ"ע עכ"ל וע"ש):
ו סָעִיף ב בשבוע'. פירוש שבועת היסת כן משמע בהפוסקים וכן פסק הב"ח ועיקר עכ"ל הש"ך וע"ל סי' ע"ה סי"ג:
ז סָעִיף ג כחרס. כתב הש"ך נראה מדברי המחבר דלא הוי אפי' כשטר בעד אחד ולפע"ד לא מסתבר כן אלא דמ"ש הרמב"ם הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעידי מסיר' אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו והשטר הוא כחרס אבל מ"מ הוי כשטר בע"א לענין שבוע' ואיכא למימר ביה נמי דרווחא שבק כו' ע"ש שהאריך בראיות מהרב' פוסקים להוכיח כדבריו ומסיק דמ"ש המחבר וי"א כו' כ"ע מודו לזה והדין אמת וברור וגם בבדק הבית כתב המחבר עצמו במסקנתו כן ודלא כע"ש והסמ"ע כו' וכן עיקר עכ"ל:
ח סָעִיף ג נתבטל. היינו כשלא ישבו בודאי יחד לחתום דאז לכ"ע נתבטל גם עדות הכשר כמ"ש בסעיף שאח"ז עכ"ל הסמ"ע (וע' בט"ז מ"ש בזה ע"ש):
ט סָעִיף ד העד. כתב הש"ך דמיירי שהעד שאינו קרוב לא הי' עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצווא' א"כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו ע"פ וע"ל סי' מ"ה סי"ג:
י סָעִיף ה נסתלק. הש"ך חולק על דין זה וכתב דלא מצינו בשום פוסק שסילוק מועיל בזה דלא מהני סילוק אלא בעדות בע"פ אבל הכא דפסליה לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל השטר ע"כ דברי המחבר תמוהים וצ"ע עכ"ל וע"ש:
יא סָעִיף ו ונתבטל. פירוש שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מש"ה תתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר. סמ"ע:
יב סָעִיף ז שהם. כתב הסמ"ע דל"ד הם קאמר דאם אחרים היו חתומים בו א"צ עידי מסיר' והנה הש"ך הביא הרב' פוסקים שחולקין על דין זה וס"ל דלא אמרינן עידי מסירה כרתי אלא גבי גיטין אבל בשטרי ראיה קי"ל דבעי עידי חתימה ואם כן עכ"פ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי וצ"ע עכ"ל:
א סָעִיף א מצטרפים. עבה"ט בשם ש"ך עד ומה שהקשה הסמ"ע דא"כ ל"ל עד דבע"פ כלל כו' לק"מ דהא נ"מ כו' ובגליון ש"ך דהג' רע"ק איגר זצ"ל נ"ב לענ"ד אינו מספיק דמ"מ למאי צריך שיאמר העד שבע"פ אני קניתי הלא בלא"ה אם מעיד על ההלוא' בלא קניתי ג"כ אינו נאמן לו' פרעתי כיון דהוי ושטר בע"א ול"ל מגו דלהד"ם דהא אינו נאמן לו' להד"ם כיון דאיכא ע"א בשטר וע"א בע"פ וביסוד דברי הש"ך כיון שהעד אומר שלא פרע נשבע להכחיש העד נראה דזהו להש"ך לשיטתו בסי' ע"ה ס"ק מ"ג דנראה דמסכים לתי' הר"י דעיקר הטעם דנסכא דא"נ במגו משום שהיה צריך לישבע להכחיש העד א"כ היכא דגם עתה מכחיש להעד נאמן במגו ונ"ל שכן מוכח מדברי הר"ן בפ' הכותב בסוגיא דההוא בקרא דהקשה דיצטרך לישבע להכחיש הבקרא ולכאורה אמאי לא הק' הר"ן בחזקה יותר דאמאי נאמן מחיים תפיסנא במגו דלקוח הא אם יטעון לקוח יצטרך לישבע נגד הבקרא והוי מחוייב שואיל"ם אע"כ כיון דגם עתה מכחיש להבקרא עדיף. ואולם לתי' הב' דהתוס' והובא ג"כ בש"ך סי' ע"ה ס"ק מ"ג דכל שאינו מכחיש להעד בשבועה הוי כב' וא"כ אף שהעד אומר ג"כ שלא פרע מ"מ בזה שאומר שלוה כיון דע"ז אינו מכחישו הוי בזה כב' וממילא אינו נאמן לו' פרוע ודו"ק עכ"ל וע' בנה"מ מזה:
ב סָעִיף ב שט"ח בע"א. ע' בתשו' נו"ב חאה"ע ר"ס ל"ג מ"ש בזה ובתשו' בית אפרים חח"מ סי' ח' השיג עליו ע"ש:
ג סָעִיף ב וי"א שגם כו'. כ' בדגמ"ר וז"ל ואם יש בו נאמנות ע' בסי' ע"ה בש"ך ס"ק מ"ב (ובבה"ט שם סוף ס"ק ל"ג) עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז:
ד סָעִיף ב נאמן בשבועה. עבה"ט וע' בתשו' עבוה"ג סי' ע"ח שכ' דפשוט דלדעה זו אפי' כשיש בו נאמנות נאמן לו' פרעתי ולא דמי לכ"י בנאמנות ומקוים דליכא מאן דפליג שאינו נאמן לו' פרעתי כדאי' בסי' ס"ט ס"ב דשאני התם דאמרי' אילו פרעו לא הניחו בידו כיון שיש בו נאמנות כי אינו יכול לפטור א"ע בשום טענה בעולם כיון שכ"י היא מקויימת זולת בטענת פרעתי וטענה גרועה היא כיון שהשטר בידו אבל בשטר בע"א אפי' יש בו נאמנות ומקויים אפ"ל שלא חש להניחו בידו כיון דיוכל לפטור א"ע בהכחשת העד ולומר להד"ם והוא דומה לשטר בב' עדים שאינו מקיום שנאמן לו' פרעתי במגו דמזויף ומה לי מגו דמזוייף ומה לי מגו דלהד"ם כו' וע"ש עוד שכ' דאף הרמב"ם שהוא דעה ראשונ' כאן דס"ל שאינו נאמן לו' פרעתי בע"א בשטר י"ל דדוקא כשנכתב השטר בל' רבים בפנינו עדים כו' ולא חתם עליו רק ע"א וא' איננו או בשני עדים חתומים ונמצא א' מהם קרוב או פסול אבל אם מתחלה לא נכתב השטר כ"א בע"א גם הרמב"ם מודה שנאמן לומר פרעתי וכ"כ הה"מ שי"מ כן דעת הרמב"ם. ובזה מתורץ קו' הב"ח והסמ"ע סק"ב למה לנו כלל צירוף עד שני דע"פ כו' ע"ש:
ה סָעִיף ו והעדים קרובים לא' כו' הרי השטר פסול. ע' בת' נו"ב חאה"ע סי' נ"ח והובא קצת בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ז:
א סָעִיף א בלא קנין. ר"ל לגבות מבני חרי הרא"ש ב' רמב"ן והרר"י: (ליקוט) בלא קנין. ר"ל לגבות מב"ח שלא יוכל לטעון להד"מ דלא כרשב"ם שכ' אף לגבות ממשעבדי דלא קמבעי' להו אלא להצטרף כמש"ש אליבא כו'. הרא"ש בשם שרמב"ן והרר"י אכן שיטת התוס' אף מב"ח לא מצטרפי אף בקנין ואף בעדי מסירה כמש"ל ואף להד"מ יכול לטעון דהוי מפי כתבם (ע"כ):
ב סָעִיף א ואם אמר. כ"פ הרמב"ם ומ' מלשון הש"ע דוקא מב"ח וכ"כ בכ"מ אבל הב"ח הוכיח דאף ממשעבדי גבי ועבבה"ג: (ליקוט) ע"א כו' ואם אמר כו'. ל' הרמב"ם ור"ל דלענין זה מצטרפין דאם אמר וס"ל דבשני שטרות ודאי מצטרפין כמש"ש שנים בכתב כו' אבל תוס' ורא"ש ס"ל דאפי' שנים בכתב לא מצטרפי דמפרשי מ"ש שם שנים בכתב כו' ראו ההלואה זא"ז ודייקי שם מדלא איבעי' להו שנים בכתב אלא דאין מצטרפי אלא האיבעי' הוא אם נמסר לפני עד אחד (ע"כ):
ג סָעִיף א ואם אותו. כ"פי תוס' ורא"ש דאל"כ אף שנים בכתב אינן מצטרפין לגבות ממשעבדי כמש"ל ובגמ' אמרי' דשנים בכתב פשיט' דמצטרפין לריב"ק וכ"ש להירוש' דאף מב"ח לא מצטרפין כמש"ל:
ד סָעִיף א ודוקא דיכולין למימר. דקי"ל כר"א דדוקא עדי מסירה ולא עדי חתימה רק דמכשרינן מסתמ' דתלינן דאל"כ מה הועיל תקנת ר"ג בעדי חתימה ועברא"ש פ"ב דגטין ס"ז ע"ש: (ליקוט) ודוקא כו' הוא דעת התוס' ואפי' ב' שטרות אינן מצטרפין וכ"ש ע"א בע"פ בין בקנין או בלא קנין דלא כמ"ש בש"ע (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. פליג על הש"ע וס"ל כשיטת תוס' ורא"ש כנ"ל אבל ש"ע ס"ל כדעת הרמב"ם ולא כ' ואם כו' אומר בפני כו' אלא לענין לגבות ממשעבדי כפירושו דבקנין אינו גובה ממשעבדי כ' ואם כו' דבכה"ג גובה ממשעבדי אבל לא ס"ל כתוס' ורא"ש ומ"ש בס"ב וי"א כו' הוא לא מטעם התוס' דע"א בכתב לא כלום הוא אלא כמ"ש הרשב"א והמ"מ דכיון שאינו אלא בע"א לא חשש להניחו בידי ול"ל שטרך בידי מאי בעי וז"ש וי"א שגם אם טען פרעתי כו' ולא כ' שגם בלהד"מ נשבע היסת דודאי נשבע להכחיש את העד דלא הוי מפי כתבם ודלא כדעת התוס' והרב לא הגיה שם וסמך על מ"ש בכאן כיון דאין נ"מ שם רק בין שבועה דאוריית' לשבועה דרבנן וגם הש"ע לא כ' שם רק נשבע סתם ועבסי' מ"ו ס"י בהג"ה ולא בעינן כו' סתם הרב ג"כ כמ"ש כאן דע"א בכתב לאו כלום הוא וכתי' הראשון של תוס' בכתובו' שם ואף שחזרו תוס' שם וכ' א"נ כו' קי"ל כתי' הראשון שכן הסכימו בב"ב שם וכמ"ש כאן ודלא כהש"ך שם ונעלמה ממנו דברי הר"ב כאן כנ"ל וז"ש שם ולא בעינן כו' ר"ל לאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דע"א בכתב מהני ושם משום דאינו זוכר עדותו ולא קי"ל כן כמש"ש (ע"כ):
ה סָעִיף א אפי' הי'. רא"ש וע' כתובות כ"א והוא שזוכרה כו' ועתוס' שם ור' יוחנן. והא דאמר בג"פ ע"א כו': (ליקוט) אפי' הי' כאן ב' כו'. דעד מסירה שהיא עד בע"פ לעד בכתב לא מצטרף וכן ב' השטרות בע"א של כתיבה לא מצטרפין וכן ב' השטרות בע"א של מסירה לא מצטרפי ודוקא ממשעבדי אבל מב"ח הן מצטרפין עדי מסירה ביחד דקי"ל כריב"ק משא"כ עדי כתיבה של השטר דאף מב"ח לא מצטרפי דהוי מפי כתבם וז"ש לטרוף ממשעבדי וס"ל דהאיבעי' הוא אם תלינן שגם בפניו נמסר השטר כמו שתלינ' בכל עדי כתיבה כמ"ש תוס' ורא"ש בגטין או לא תלינן אלא בב' עדים אף שכאן א"צ עדי מסירה כיון שהוא רק לראיה דדוק' בשטר קנין כמ"ש תוס' דגטין ד' א' ד"ה דקי"ל מ"מ כאן שאין כאן רק ע"א בכתב ואינו נכשר אלא בעידי מסירה צריך ב' עידי מסירה יחד (ע"כ):
ו סָעִיף א ונמסר. אע"פ שנמסר ג"כ בע"א בין בפני אותו העד שחתום בין בפני עד אחר לבד. כ"כ הרא"ש וע'
ז סָעִיף א (ליקוט) ממשעבדי אבל מב"ח גבי מחמת ב' עדי מסירה של ב' השטרות אבל מחמת השטרות אפי' מב"ח לא גבי דה"ל מפי כתבם כמ"ש תוס' בב"ב ובכתובות (ע"כ):
ח סָעִיף ב וי"א שגם. ור"ל בשבועת היסת וכ"ש אם טען להד"מ דנאמן בשבועת היסת דע"א בשטר אינו כלום והוי מפי כתבם וכמ"ש בירו' הביאו הרא"ש בפ' ג"פ ואף ב' שטרות כ"א בע"א אינן כלום ונשבע היסת כטענת בע"פ כיון דע"א אינו מזקיקו לשבועה אף שטוען להד"ם דהוי מפי כתבם כנ"ל ה"ה שנים לממון כמ"ש כ"מ ששנים מחייבין ממון כו' וע' בתוס' כתובו' הנ"ל ובסה"ת ש"ט וראיה ג"כ מגמ' מדקא' מה ע"א בפשוט פסול' דאוריית' כו' וא"א ע"א בכתב הוי כע"א בע"פ א"כ האיך מקיש לע"א הא ע"א בכתב כשר כמו בע"פ א"כ ה"ה נמי ב' עדים במקושר נמי כמו בע"פ וע' סה"ת שם ול"נ עוד ראיה דכ' רב אחא גאון והביאו רא"ש וסה"ת ש"ט פסולא דאוריית' דאם תפס מפקינן מיניה וכמ"ש בפ' הדיינין לענין שבועה החילוק בין דאוריית' לדרבנן וכמ"ש הרי"ף בפ' הכותב ולק' סי' פז ס"י ועמש"ש ואי כדעת ס' הראשונה אם טען פרעתי ה"ז משלם ואי טען להד"ם עד המסייע פוטרו משבועה ואפי' אי טוען השבע לי הא קי"ל דאי תפס לא מפקינ' וכמ"ש הרי"ף פ' הכותב ע"פ גמ' דשבועות. וס' הראשונה הוא דעת הרמב"ם וס"ל דלא קי"ל כהירו' כמ"ש הרא"ש מגמ' ועברא"ש שם וס"ל כדעת בה"ג והביאו הרא"ש שם ובפ"ק דמכות וההיא דכתובות אזיל לטעמיה כמש"ל סי' מ"ו ס"י ולדידי' כ"ש דב' עדים בב' שטרות מצטרפין לענין להד"ם ואצ"ל לענין פרעתי דא"צ לצירופם ומש"ל בסי' מ"ה ס"י וכן אם כו' אם יחתמו זא"ז היינו לי"א דכאן אבל לדעת הרמב"ם אפי' זה תחת זה פסול וע"ש תוס' ורא"ש וכן מ"ש שם סי"א צריך ליזהר כו' ובסי' מ"ד ס"ג אם סיים כו' הכל לי"א דכאן ונראה לכאורה דלדעת הרמב"ם אף ממשעבדי מצטרפין וז"ב: (ליקוט) וי"א כו'. הוא דברי המ"מ שתמה על הרמב"ם שאף לפי שיטתו דע"א בכתב הוי שטר מ"מ האיך יפה משנים בע"פ וא"ל די"ל שטרך בידי כו' א"כ כת"י ג"כ אמאי י"ל פרעתי אלא משום דלא גבי אלא מב"ח לא חשש לכך דאי בעי מזבין לכולהו נכסי א"כ ה"נ ובגטין פ"ו מוכח דכת"י עדיף מע"א ע"ש בגמ'. ולשיטת התוס' אפי' להד"ם יכול לטעון דה"ל מפי כתבם וכמ"ש בירו' הנ"ל ע"א מהו שיהא זוקק לשבועה כו' ולא הזכירו דלא ס"ל לש"ע שיטתם כמ"ש בס"א (ע"כ):
ט סָעִיף ג שטר. רמב"ם וצ"ע דהא פ' לעיל דע"א בכתב כשר א"כ ה"ה כאן וכדעת הי"א שהיא דעת בה"ג ונ"ל דלא ס"ל בב' עדים בלבד דאמרי' רוחא שביק כו' אבל צ"ע דהוא גמ' ערוכה בפ"ק דגטין דף י"ב דאף בב' עדים אמרי' ע"ש ול"נ דמיירי שידוע שחתמו ביחד וכמש"ל ס"ז והיינו דכ' רמ"א והיינו בדרך כו' וכן הרי"ף ורא"ש פ"ק דמכות כ' שני הדינים וחזינן כו' והיכא כו' וכ"כ ש"ך ע"ש וצ"ע על הש"ע שכ' וי"א דאין כאן מחלוקת רק לי"א דס"ב אין נ"מ בדין זה דע"א בכתב אינו כלום וז"ש שדינו כשטר כו' ור"ל דשייך בפלוגתא הנ"ל:
י סָעִיף ה (ליקוט) העד שאינו קרוב כו'. ומיירי שלא היו ביחד בשעת מעשה. ש"ך (ע"כ):
יא סָעִיף ה אם זוכר העדות. ר"ל אפי' ע"י ראיית השטר וכמש"ל סי' ל"ו ס"א ע"ש:
יב סָעִיף ה ובא לפני. דאף שנתבטל השטר מ"מ ראיתו המעשה לא נתבטל ועבפ"ק דמכות דף ו' ע"א וע"ש תוס' ד"ה לאסהודי ופי' ר' חיים כו':
יג סָעִיף ה ואם יש ע"א. לענין דלא יכול למטען להד"ם כמש"ל סי' ל"ט ס"ה העדים כו' ע"ש וכ"כ לעיל סי' ל"ו ס"א ואם היו כו':
יד סָעִיף ו (ליקוט) הכותב כו' כר"י בירו' ואף שמדמי בירו' שם לגיטו ומתנתו לא קי"ל כן דבקורבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמש"ש ממתני' שם מה שנים כו' ודוקא בבע"ד עצמו לא בטלה דאין עדות לגבי עצמו כלל וכמ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד ועמ"ש בסי' ל"ג סט"ז ולכן ל"ד לגיטו ומתנתו דשם הוא בע"ד עצמו (ע"כ):
טו סָעִיף ו אא"כ נסתלק. ב"ב מ"ג א' וע"ש בתוס' ד"ה וליסלקו כו':
טז סָעִיף ו ובעדות בע"פ. דאנן קי"ל דפלגינן דיבורא רק משום דלא אתי לאחלופי בשטרות דעלמא משא"כ בע"פ וערא"ש דמכות והג"א פ"ק דגטין: (ליקוט) ובעדות ע"פ כו' היינו לפי' ר' יואל משום דאתי לאחלופי כמ"ש הרא"ש והמרדכי בשמו אבל לשיטת הראב"ד דס"ל דפסולי עדות מחמת קורבה נתבטלה כולו וכנ"ל ה"ה בע"פ רק סילוק מהני קודם עדותן כנ"ל וכן בשטר כה"ג (ע"כ): (ליקוט) אא"כ כו' ובעדות כו'. צ"ע דמה מהני סילוק כיון שאין כאן עדות רק מה שהעידו בשטר קודם הסילוק ודוקא בע"פ מהני סילוק ודוקא תרתי בעינן בע"פ שיעידו עכשיו לאחר הסילוק וכ"כ ש"ך (ע"כ):
יז סָעִיף ו אבל אם. ב"ב קנ"ט א' דפלגינן דיבורא בשתי שדות ושני ב"א לר"ל דקי"ל שם כוותיה ונראה דר"י ור"ל דפליגי בירושלמי פליגי בכה"ג ואזלי לטעמייהו כרבין משמיה דר' יוחנן דרבין בר סמכיה כמ"ש ביבמות וז"ש בירו' יאות אר"א לא יאות אר"א כו' דר"י ור"ל אזלי לטעמייהו אבל ר"א דס"ל בב"ב כר"ל ולכן אמר דלא יאות אר"א ופסיק כמ"ד לא יאות דכן אורחיה דהרמב"ם לפסוק כמ"ד אחרון ועוד דקי"ל כר"ל: (ליקוט) אבל אם כ' כו'. שם ומ"ד לא יאות אר"א נעשה כו' ר"ל אפי' בשטר א' וכה"ג מ' דבכה"ג כ"ע מודים וז"ש שאלו כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ו וכן אם. נלמד מהנ"ל. מהרמ"פ:
יט סָעִיף ז שטר שנמסר. כשמואל ופ' כוותיה משום דרב יוסף בעי למעבד כוותיה בדין ובעובדא ההיא דלמטה סנה' כ"ח ב': (ליקוט) לוה כו' עבה"ג וכן סוגיא דגטין י"א כר"א ועתוס' שם ד' א' ד"ה דק"ל כו' וכן ר"ן ס"ל כר"א בכתובות צ"ד ב' כר"א וקי"ל שם כוותיה וכשמואל שם ע"ש וכ"ד רוב פוסקים (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.