א אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִין, וְאָמַר לָהּ: כַּמָּה אַתְּ מַכְנֶסֶת לִי, כָּךְ וְכָךְ, וְאָמְרָה לוֹ: וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לִי אוֹ כּוֹתֵב לִי כָּךְ וְכָךְ, וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין נִשּׂוּאִין רִאשׁוֹנִים לִשְׁנִיִּים (כֵּן נִרְאֶה מֵהָרַמְבַּ"ם וְכֵן כָּתַב הָרִיבָ"שׁ סִימָן שמ"ה); וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ: כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ, וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ כָּךְ וְכָךְ; הַגָּה: וְדַוְקָא בִּדְבָרִים כָּאֵלּוּ, שֶׁבְּיַד הָאָב לְקַיֵּם, אֲבָל אִם פּוֹסֵק עַל בְּנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר, כְּגוֹן לֵילֵךְ אַחֲרֶיהָ לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ נִקְנֶה בָּאֲמִירָה, דְּאֵין זֶה תָּלוּי בָּאָב רַק בַּבֵּן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת); עָמְדוֹ וְקִדְּשׁוּ, קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם קִנְיָן; וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַדְּבָרִים שֶׁפָּסְקוּ מְצוּיִים בִּרְשׁוּתָם, שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. וּדְבָרִים אֵלּוּ לֹא נִתְּנוּ לִכָּתֵב, לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ נִכְתְּבוּ, אֵינָם כִּשְׁטָר שֶׁיִּטְרֹף בָּהֶם מִמְּשֻׁעְבָּדִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁפָּסַק הָאָב לְבִתּוֹ, בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה, אוֹ לִבְנוֹ וּבַנִּשּׁוּאִין הָרִאשׁוֹנִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן דְּעָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ מִיָּד וְלֹא הִפְסִיקוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, אֲבָל הִפְסִיקוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, לֹא (טוּר), וְכֵן אִם קִדְּשׁוּ וְאַחַר כָּךְ פָּסְקוּ, לָא מְהַנֵּי (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק נַעֲרָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן גַּם כֵּן דְּהִתְנוּ כֵּן בְּיַחַד, אֲבָל אִם עָשׂוּ בְּלֹא תְּנַאי אֶלָּא כָּל אֶחָד אוֹמֵר מֵעַצְמוֹ, אֵינוֹ נִקְנֶה בַּאֲמִירָה (רִיבָ"שׁ סִימָן שמ"ה); אֲבָל אָח שֶׁפָּסַק לַאֲחוֹתוֹ, אוֹ אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה לְבִתָּהּ, וְכֵן שְׁאָר קְרוֹבִים, וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ, בְּנִשּׂוּאִין שְׁנִיִּים, לֹא קָנוּ אוֹתָם הַדְּבָרִים עַד שֶׁיִּקְנוּ מִיַּד הַפּוֹסֵק שֶׁהוּא נוֹתֵן כָּךְ וְכָךְ. הַגָּה: הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה, אוֹ שֶׁפָּסַק הָאָב וְקָנוּ מִיָּדוֹ, הָוֵי כִּשְׁאָר חוֹב, וַאֲפִלּוּ מֵת הָאָב קֹדֶם שֶׁנִּשֵׂאת, הֶחָתָן מוֹצִיא מִן הַיּוֹרְשִׁין, וַאֲפִלּוּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי, כִּשְׁאָר חוֹב (רִיבָ"שׁ סִימָן קכ"ט). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מְנַכִּין לַבַּת מִירֻשָּׁתָהּ, הוֹאִיל וְזָכְתָה בָּהֶן בְּחַיֵּי הָאָב; אֲבָל אִם אָמַר: אֶתֵּן כָּךְ וְכָךְ, וְכֵן חָתָן שֶׁפָּסַק לַעֲשׂוֹת לָהּ כְּתֻבָּה כָּךְ וְכָךְ, וּבִשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין חוֹזְרִין בָּהֶם, עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רמ"ה אִם צָרִיךְ לְקַיֵּם מִצַּד הַקִּנְיָן, אֲבָל מִצַּד הַקְּנָס שֶׁפָּסְקוּ עַל עַצְמָן וַדַּאי צָרִיךְ לְקַיֵּם, וְלָכֵן נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת תְּנָאִים חֲדָשִׁים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ כָּאן שֶׁאֵינָן נִקְנִין בַּאֲמִירָה, הַיְינוּ דַּוְקָא בְּמַתָּנָה מְרֻבָּה, וּלְעָשִׁיר; אֲבָל הַפּוֹסֵק לְעָנִי, צָרִיךְ לְקַיֵּם מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּנֶדֶר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"מ וְכֵן הוּא בַּיְרוּשַׁלְמִי); וְכֵן בְּעָשִׁיר מַתָּנָה מוּעֶטֶת, אִית בֵּהּ מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה אִם חוֹזֵר בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"ש). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רמ"ט בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה. הֶחָתָן צָרִיךְ לְשַׁלֵּם שְׂכַר הַתְּנָאִים, אִם לֹא נִכְתַּב רַק שְׁטָר אֶחָד (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט), אֲבָל אִם נִכְתְּבוּ שְׁנֵי שְׁטָרוֹת, כָּל אֶחָד מְשַׁלֵּם שֶׁלּוֹ. כָּל מַה שֶּׁפּוֹסְקִין צְרִיכִין לִתֵּן קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס, אֲבָל לֹא יוּכַל לוֹמַר: כְּנֹס וְאַחַר כָּךְ אֶתֵּן, אֲבָל אִם רוֹצֶה לְהַשְׁלִישׁ הַמָּעוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט (סִימָן ע"ג סָעִיף ח') מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לִתֵּן נְדוּנְיָא לַחֲתָנוֹ וְהוּא מַרְגִּיל קְטָטָה עִם הַבַּת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"א):
א סָעִיף א את מכנסת לי כו' באשה שייך מכנסת כי היא באה לרשות בעלה אבל באיש לא שייך לשון זה אלא נתינה או כתיבה:
ב סָעִיף א שאין אדם מקנה דשב"ל בח"מ סי' ס' כ' דדרך חיוב יכול לשעבד עצמו אפילו בדבר שלב"ל:
ג סָעִיף א לפיכך אפילו נכתבו כו' בטור כתב ופי' רש"י שאם שניהם רוצים לכתבם ולהחתים עדים בדבר אין שומעין להם כדי שלא יוכל לטרוף ממשעבדי וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב דברים אלו לא נתנו להכתב לפיכך אינו כשטר שיטרוף ממשעבדי ע"כ ור"י פי' דמדעת שניהם כותבין אבל מדעת א' לבדו אין לנו לכתבם לעשות שטר עכ"ל הטור הבין דברי רמב"ם שאם כתבו שטר מהני לטרוף ממשעבדי אלא כ"ז שלא נכתב אין טורף ממשעבדי והיינו כרש"י אבל המ"מ פי' דברי הרמב"ם שאין הכתיבה בזה עושה שטר לטרוף ע"כ כ' כאן הש"ע אפי' נכתבו כו' וע' אח"ז:
ד סָעִיף א בד"א כשפסק האב לבתו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מרוב שמחה גמר ומקנה:
ה סָעִיף א ואפי' ממשעבדי משמע מל' זה דאפי' בלא נכתב השטר הוי כן והוא תימא דפשוט בגמרא דלא גבי אלא מבני חורי ולא ניתן להכתב ובד"מ מעתיק בל' זה הדברים הנקנים באמירה או שקיבל האב קנין ומת החתן גובה הכל כמו שפסק ואי קנו מידו או שהיו שטר כתוב ע"ז גובה אפי' משועבדים עכ"ל ובודאי יש כאן ט"ס וצ"ל כמו שהוא בד"מ אלא דתמוה לי הא ודאי צ"ל דהריב"ש שכ' כן ס"ל כרש"י שזכרתי בסמוך והלא כבר פסק הש"ע כרמב"ם דלא מהני שטר לטרוף ממשעבדי ושם לא כתב רמ"א כלום וכאן פסק בסתם דטריף ולא כתב דרך י"א ונראה דזה מיירי שעש שט"ח ממש ובה מודים הכל. וכן ראיתי בד"מ שכתב על דברי הרמב"ם וז"ל משמע אבל נתרצו שנים לעשות שטר ממש ודאי מהני:
א סָעִיף א מכנסת לי. ל"ד לי ה"ה אם נושא אשה ופסקה ליתן לבתה כך וכך. ול"ד בתה ה"ה שאר קרובים. וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו ח"מ:
ב סָעִיף א בזה. ר"ל באיש ואשה שפסקו ע"י עצמם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים אבל האב הפוסק ע"י בנו או בתו הוא דוקא בנשואים ראשונים כמבואר בסעי' זה:
ג סָעִיף א באמירה. ל"ד באמיר' אלא אפילו בקנין לא מהני כיון שאינו בידו ואפילו אם מחייב את גופו ועצמו לא מהני בדבר שאינו בידו ולא יבא לידו אבל אם ידעינן דנתרצה הבן אפילו האב לא קנה בקנין מהני באמירה בה"י ב"ש:
ד סָעִיף א וקדשו. ה"ה נשאו. אבל עמדו ושדכו לא מהני הר"ש הלוי הח"מ סי' ה':
ה סָעִיף א ברשותם. עיין בה"י וב"ש:
ו סָעִיף א הראשונים. היינו אם פוסק לבן צריך להיות נשואין הראשונים של הבן. וכן אם פוסק לבתו צריך להיות נשואין הראשונים של בתו אפילו אם הוא נשואין שני' של החתן ח"מ ב"ש:
ז סָעִיף א מיד. ואם לא קדשו ובשעת הקדושין הזכירו התנאי נמי מהני ב"ש. ואם נכתבו התנאים בשטר אפילו לא קדשו מיד קנו הרמ"ע ח"א סי' רס"ג. ועיין תוס' דכתובות דף נ"ג ע"א ד"ה השתא נמי אהדר בי וכו' דמשמע שם אפי' אם כתבו אם לא קדשו מיד יוכל לחזור דהא שם בגמר' איירי דכתבו בה ע"ש ודו"ק. ועיין בה"י:
ח סָעִיף א ביחד. ל"ד ביחד ה"ה אם א' התנה כגון ההיא דהנושא דהיא התנה עמו. אבל אם הוא אומר מעצמו אני אזון בתך כך שנים יוכל לחזור ריב"ש ח"מ:
ט סָעִיף א מידו. היינו קנין ממש ולא קנין אתן. אלא מחייב את נפשו ליתן לבנו או לבתו זכו ומוציאין מן המשועבדים כיון שהיה קנין ופסק בשעת קדושין. ואם לא היה קנין אלא דברים הנקנים באמיר' דהיינו שפסק בשעת קדושין אז גובין מבני חרי ואם לא היה קנין ולא קנה באמירה לא זכו כלל:
י סָעִיף א מירושתה. עיין בח"ה סי' רפ"ו דשם פסק דמנכין לה. משום דשם איירי פסק לה ולא קנתה באמירה אעפ"י שקיבל קנין סתם אמרינן הקנין לא קאי לזכות לבן או לבת אלא קאי קאי ליתן קנס לצד שכנגדו אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפירוש ליתן לה זכתה ואין מנכין. ועיין ב"ש ודו"ק. וכנה"ג דף פ"ו ע"א סעיף א'. אב שפסק לבתו סך מעות ונפלה לה ירושה מבית אבי אמה והשיאה מאותו ירושה יש להסתפק אם יכולה הבת להוצי' מאביה מה שנדר לה מהרי"ט בתשובה חח"מ סי' צ"ג. הפוסק מעות לחתנו בעת שהיו שוים הגרו' שיש לערך מאה ובעת הכנסת לחופה ירדו לערך שבעים לאיזה ערך יתפרע עיין כנה"ג בחח"מ סי' ע"ד:
יא סָעִיף א אתן. עיין תשובת מהר"י ווייל סי' קמ"ג וכללא הוא להני פוסקים דס"ל קנין אתן לא מהני תו אין שום חיוב עליו וכ"כ הסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב' לכן כל הקנינים שנעשים בתנאים א"י לכופו כי הם קנין אתן רק החיוב הוא מחמת הבושת לכן אם נותן הקנס הוא פטור ואם הי' הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ"ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס. ובשידוכים כשנותן הקנס הוא פטור ע"כ הטעם הוא משום הקנין הוא קנין אתן ולא מהני ואין חיוב עליו אלא מחמת הבושת לכן הוא פטור. אם נותן הקנס וכל זה איירי מחמת הקנין והקנס אז הוא פטור כשנותן הקנס. מיהו עדיין יש על החוזר חיוב על החרם. ל"מ כשכותבין בפירוש הקנס לא יפטור את החרם פשיטא לא יצא י"ח אף שיתן הקנס וכ"כ הב"ח. אלא אפילו אם כותבים סתם שנעשה בחרם ובקנס יש פוסקים דס"ל אפילו אם נותן הקנס אינו פטור מן החרם. ועי"ל סי' נו"ן ס"ק כ"ג שכתבתי בשם הסמ"ע דאפילו אם כותבין בפירוש דהקנס לא יפטור את החרם אין החרם חל ע"ש. וט"ז בי"ד סי' רל"ו פסק נמי כב"ח דאינו פטור מהחרם וצריך התרה ע"ש. ובה"י בסי' נו"ן כתב ג"כ וכל ימינו לא פסקנו לבטל החרם מחמת שנותן הקנס רק כשהיה ברצון הצדדים וכן עיקר דאינו פטור מן החרם אא"כ ברצון הבעל דבר. מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יוכל לכופו אלא הב"ד יכולים לכופו בשביל החרם. ובלא החרם שכותבים בתנאים. יש חרם הקהלות על מי שחוזר השידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה. ועיין ב"ש:
יב סָעִיף א כנדר. סמ"ע בסי' קנ"ה כתב שיוכל להתיר הנדר כל זמן שהוא בידו כמו בנודר לצדקה. כמ"ש בי"ד סי' רנ"ח ע"ש. מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו צריך לקיים כי הזווג עניים הם בשעת שדוכים והוי כמו שנזכר בש"ע ח"מ סי' קכ"ב סעיף ה' ע"ש. ואפילו אם אבי החתן ג"כ התחייב א"ע להלביש את בנו מ"מ לא נתלה זה בזה תשובת מהרי"ל סי' ס"א ע"ש. האב שעשה שידוך עם בנו ואח"כ רוצה שיסלק הצד השני את הנדוניא והוא דוחה לאב ואומר לאו בעל דברים דידי את כי המעות מגיע להחתן. ולהחתן אומר שהוא לא היה בשעת התנאים וא"י כלום רק שמע מאביו. הדין הוא דיכתוב החתן הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דאז אביו שלוחו של החתן וא"י הצד השני לדחות את אבי החתן תשובת מהר"ם וכלבו ב"ש:
יג סָעִיף א לשלם. אפי' אם הוא ת"ח ש"ס:
א סָעִיף א ואין חילוק בזה. עב"ש סק"ב שכ' וכן משמע ממתני' ר"פ הנישא אשר דין זה נובע משם דהא שם איירי באלמון כו' ולכאורה אין מזה התחלת ראיה כלל דמה דקתני במתני' בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין היינו בנות שהיה לו ממנה ולעולם דאיירי בבחור וזה פשוט ומצאתי בס' שעה"מ פכ"ג מה"א שתמה עליו בזה ע"ש עוד:
ב סָעִיף א חילוק בזה עבה"ט ועיין בשעה"מ שם שהביא בשם ס' נתיבות משפט שתמה על הריב"ש ולכן רוצה לחלוק על עיקר דינו וגם באיש ואשה שפסקו ע"י עצמם דוקא בנישואין ראשונים והיא ז"ל כתב ליישב תמיהותיו ומסיק סוף דבר בהא סלקינן שדינו של הריב"ש יתד הוא שלא תמוט וכן ראוי להורות הלכה למעשה. וע"ש עוד שכ' דע"כ לא כתב כריב"ש דבחתן הפוסק לאשתו אפילו בנישואין שניים מהני אלא דוק' בפוסק מתנה לעצמה וכנידן שלו אבל בחתן המתחי' לזון את בת אשתו וז"ל ומודה הריב"ש דבנישואין שניים לא מהני דכל כי האי ודאי לא אייירינן דמשום חביבות' דידה גמר ומשעבד נפשיה לזון את בת אשתו אלא דיקא בנישואין ראשונים כו' ומסיים זה הנראה אצלי אמת בדעת הריב"ש ז"ל אמנם ע"כ לא הוצרך לומר חילוק זה אלא בכדי ליישב הקושי' שיש על הריב"ש בזה מהירוש' ר"פ הניש' שהזכיר שם. ולפמ"ש שם עוד תירוץ דתלמוד' דידן פליג בהא אירוש' אינו מוכרח חילוק זה ואדרב' מבואר להיפך דגם בפוסק לזון את בתה מהני אפילו בנישואין שניים עש"ה:
ג סָעִיף א אבל אם פוסק על בנו. עיין בספר יד המלך פכ"ג מהל' אישות דין י"ג שכ' דצ"ע לדינ' אם דוקא בבנו אמרינן כן דלא מהני פסיקת האב בדבר התלוי בבן אבל בבת כיון דהיא ברשות האב כשהיא נערה וידו כידה יכול לחייבה בדבר אף לאחר הנישואין או דאף בבת כיון שאחר הנישואין יצתה מרשות האב ג"כ אין האב יכול לחייבה דבר שלא תרצה אחר כך ואפשר לומר כיון דאיתת' בכל דהו ניחא לה אמרינן דמסתמ' נתרצית ויש להתיישב בזה עכ"ל:
ד סָעִיף א מצויים ברשותם. עיין בתשו' נו"ב חלק ח"מ סי' כ"ה וכ"ו וכ"ז בענין אם ספקו על דבר שברשותם ועל דבר שאינו ברשותם אי אמרינן שקנה מיהת דבר שברשותו או לא קנה כלום כמו בקנין על דבר המועיל עם דבר שאין בו ממש דהוא מחלוקת הפוסקים בח"מ סימן ר"ג ס"י בהגה. ואם יש חילוק בין אם היה הכל באמירה אחת או כשתי אמירות וגם אי אמרינן בזה מאחר שהיה קנין גלי דעתי' דבקנין ניחא ליה דליקני ולא באמירה וגם ענין אם שטרי פסיקת' שניקנו באמירה תקנת חכמים הוא או אומדן חכמים הוא שאמדו דעתו דגמר ומקני אמירה בעלמ' ע"ש באריכות וגם נו"ב תניינ' חלק ח"מ סימן מ"ב מזה:
ה סָעִיף א ובנישואין הראשונים. עבה"ט מ"ש היינו אם פוסק לבן כו' וכ"כ בס' שעה"מ פכ"ג מה"א. וכתב דלא דמי לדין המשיא אשה לבנו גדול בבית (לקמן סי' נ"ח ס"א בהגה) ודלא כס' נתיבות משפט שנסתפק בזה ע"ש:
ו סָעִיף א בנישואין שניים עיין בספר שעה"מ שם שכ' דנישואין שניים דלא קנו באמירה לאו דוקא שנוש' אשה אחרת אלא ה"ה וכ"ש במחזיר גרושתו ע"ש:
ז סָעִיף א וי"א דאין מנכין. עח"מ ס"ק י"א וב"ש סק"ט ועיין בתשובת ברית אברהם חח"מ סי' צ"ט שהאריך הרבה בדין זה והביא שם מדברי תשובת בית יוסף סימן י"א ותשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' זח"ט בזה ויובא באריכות אי"ה בפ"ת לח"מ סימן רפ"ו ס"ג:
ח סָעִיף א אבל אם אמר אמן כו' ולכן נהגו כו' ע' בסמ"ע סי' רמ"ה סק"ב. ומדבריו משמע דאם נכתב בתנאים ראשונים בלשון חיוב באופן המועיל כמבואר בח"מ סי' ס' שפיר יש לחייב לאבי הבת גם בלא תנאים חדשים ליתן מזונות ודירה ושאר דברים שקיבל עליו ועדיין צ"ע: (כעת יצא לאור תשובת חתם סופר וראיתי שכ' כן בהדיא בסימן קל"ה דאם נכתב בת"ר התחייב א"ע לזון הזוג כו' הוא קנין המועיל וא"צ להכפיל זה בתנ"א ואפילו אם מת חל החיוב על היורשים ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.