א הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה, בֵּין שֶׁחָזְרָה הִיא בָּהּ וּבֵין שֶׁחָזַר הוּא, בֵּין שֶׁמֵּת הוּא בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא אוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אֵין הַקִּדּוּשִׁין חוֹזְרִין לְעוֹלָם. אֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּאֶלֶף דִּינָר, הֲרֵי הֵם מַתָּנָה גְּמוּרָה שֶׁאֵין לָהּ חֲזָרָה. וְאִם הָיוּ קִדּוּשֵׁי טָעוּת, חוֹזְרִים הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם הָיְתָה מְמָאֶנֶת. וְכֵן אִם הָיוּ קִדּוּשִׁין עַל תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְכֵן אִם הָיוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק. וְכָל זֶה לֹא מַיְרִי אֶלָּא מִן הָאֵרוּסִין, אֲבָל מִן הַנִּשּׂוּאִין, הַקִּדּוּשִׁין חוֹזְרִין (מַהֲרִי"ל סִימָן ס"א):
ב הַמְקַדֵּשׁ אֲחוֹתוֹ, הַמָּעוֹת מַתָּנָה; מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת, וְאֵין זֶה טוֹעֶה אֶלָּא גָּמַר וְנָתַן לְשֵׁם מַתָּנָה:
ג הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו, בֵּין מְרֻבִּין בֵּין מוּעָטִין, בֵּין שֶׁאָכַל שָׁם סְעֻדַּת אֵרוּסִין בֵּין שֶׁלֹּא אָכַל, בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא בֵּין שֶׁמֵּת הוּא, אוֹ שֶׁחָזַר בּוֹ הָאִישׁ, יַחַזְרוּ הַסִבְלוֹנוֹת כֻּלָּם חוּץ מֵהַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן מָעוֹת, וְכֵן כֵּלִים מוּעָטִין שֶּׁשָּׁלַח לָהּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם בְּבֵית אָבִיהָ, אִם נִשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶם וּבָלוּ אוֹ אָבְדוּ, אֵינָם מִשְׁתַּלְּמִין; אֲבָל אִם הֲיוּ קַיָּמִים, חוֹזֵר הַכֹּל וְגוֹבֶה אוֹתָם בְּבֵית דִּין, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא שְׁלָחָם אֶלָּא דֶּרֶךְ נוֹי בִּלְבַד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בִּדְבַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּדְבָרִים מוּעָטִים דְּאֵין חוֹזְרִים, דַּוְקָא כְּשֶׁאָכַל שָׁם הֶחָתָן, וְאָז אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהוּא בְּעֵין אֵינוֹ חוֹזֵר, אֲבָל אִי לֹא אָכַל שָׁם, חוֹזֵר הַכֹּל (שָׁם טוּר). חָזְרָה הִיא בָּהּ, חוֹזֵר הַכֹּל. וַאֲפִלּוּ הַמַּאֲכָל וְהַמַּשְׁקֶה נוֹתֶנֶת דָּמָיו בְּזוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם הָיוּ דְּמֵי הַמַּאֲכָל וְהַמַּשְׁקֶה שִׁשָּׁה, מְשַׁלֶּמֶת אַרְבָּעָה. וְאִם הָיָה מִנְהָג הַמְּדִינָה שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל אָדָם סְעֻדָּה וְיַאֲכִיל לְרֵעָיו אוֹ יְחַלֵּק מָעוֹת לַשַּׁמָּשִׁים וְלַחַזָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְעָשָׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים כָּל הָעָם, וְחָזְרָה בָּה, מְשַׁלֶּמֶת הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי גָּרְמָה לוֹ לְאַבֵּד מָמוֹן; וְהוּא שֶׁיִהְיוּ לוֹ עֵדִים כַּמָּה הוֹצִיא. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרֵי בַּמֶּה שֶׁשָּׁלַח לְאַחַר אֵרוּסִין, אֲבָל קֹדֶם אֵרוּסִין, לְאַחַר שִׁדּוּכִין, חוֹזֵר הַכֹּל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת וְכֵן כָּתַב הָרִיטְבָ"א). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א):
ד הַמְשַׁדֵּךְ בִּתּוֹ לַחֲבֵרוֹ, וְשָׁלַח לוֹ בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין, וְאַחַר כָּךְ נִתְבַּטְּלוּ הַשִּׁדּוּכִין, וְחָזַר בּוֹ הֶחָתָן אוֹ חָמִיו, יַחֲזִיר מַה שֶּׁשָּׁלַח לוֹ, דְּכִי הֵיכֵי דְהָדְרֵי סִבְלוֹנוֹת דְּשָׁלַח אִיהוּ לָהּ, הָדְרֵי מַאי דְּשָׁלְחָה אִיהִי לְדִידֵהּ, דְּאֻמְדַּן דַּעְתָּהּ הוּא שֶׁלֹּא שָׁלְחָה לוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לָחֻפָּה:
ה רְאוּבֵן שִׁדֵּךְ בִּתּוֹ לְשִׁמְעוֹן בְּקִנְיָן וּשְׁבוּעָה וְהִשְׁלִישׁוֹ שְׁטָרוֹת, וְאַחַר כָּךְ אֵרַע שֶׁהֵמִירָה אֲחוֹת הַמְשֻׁדֶּכֶת, יָכוֹל שִׁמְעוֹן לַחֲזֹר בּוֹ וּפָטוּר מֵהַקִּנְיָן וּמֵהַשְּׁבוּעָה וּמֵחִיּוּב הַשְּׁטָר דְּהַיְינוּ הַקְּנָסוֹת שֶׁעָשׂוּ בֵּינֵיהֶם. וְאִם הֶחֱזִיר הַשָּׁלִישׁ הַשְּׁטָר לַמְשֻׁדֶּכֶת, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁתַּטֵּית הַמְשֻׁדֶּכֶת, שֶׁיּוּכַל הַמְשֻׁדָּךְ לַחֲזֹר בּוֹ. וְכֵן אִם קִלְקֵל הַמְשֻׁדָּךְ מַעֲשָׂיו, יְכוֹלָה הַמְשֻׁדֶּכֶת לַחֲזֹר בָּהּ וּפְטוּרָה מֵהַקִּנְיָן וּמֵהַשְּׁבוּעָה וּמֵחִיּוּב הַשְּׁטָר. וְאִם הֶחֱזִיר הַשָּׁלִישׁ הַשְּׁטָר לַמְשֻׁדָּךְ, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה קֹדֶם אֵרוּסִין, אֲבָל אַחַר אֵרוּסִין נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ק"א). וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רכ"ח סָעִיף מ"ג וְסִימָן רל"ב שָׁם סָעִיף ט"ז:
ו כְּשֶׁרוֹצִין לַעֲשׂוֹת הַבְטָחוֹת לְשִׁדּוּכִין, עוֹשִׂים בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא אַסְמַכְתָּא, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂים שְׁטָר מִזֶּה שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָנֶה, וְאַחַר שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ מָנֶה (מַתְנֶה עִם אֲבִי הַכַּלָּה) שֶׁאִם יְקַיֵּם הַשִּׁדּוּכִין וְיִכָּנֵס לָחֻפָּה עִם מְשֻׁדַּכְתּוֹ זֹאת הֲרֵי הַחוֹב מָחוּל לוֹ, וְאַחַר כָּךְ עוֹשִׂים שְׁטָר שֶׁחֲבֵרוֹ חַיָּב לָזֶה מָנֶה, וּמַתְנֶה עִמּוֹ שֶׁאִם יַכְנִיס בִּתּוֹ לְחֻפָּה עִם זֶה הַמְשֻׁדָּךְ יְהֵא הַחוֹב מָחוּל לוֹ, וּמַנִּיחִים שְׁנֵי שְׁטָרוֹת אֵלּוּ בְּיַד שָׁלִישׁ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל קְנָסוֹת שֶׁעוֹשִׂים בְּשִׁדּוּכִין אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם אַסְמַכְתָּא (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק ד' דִּנְדָרִים). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִגְבּוֹת קְנָסוֹת שֶׁעוֹשִׂין בְּשִׁדּוּכִין, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ר"ז. וְדַוְקָא אִם כְּבָר נִכְתְּבוּ שִׁטְרֵי הַקְּנָסוֹת, אֲבָל אִם קִבְּלוּ קִנְיָן עַל מְנָת לִכְתֹּב הַשְּׁטָרוֹת, וְקֹדֶם שֶׁנִּכְתְּבוּ חָזַר אֶחָד בָּהֶם וּמִחָה בָּעֵדִים שֶׁלֹּא לִכְתֹּב הַשְּׁטָרוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בַּשְּׁטָר (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ד), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ל"ט וְסִימָן רמ"ג. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁפּוֹסֵק עַל בִּתּוֹ (שָׁם כְּלָל מ"ג) אוֹ עַל בַּת בִּתּוֹ (הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תשע"א) אוֹ קְרוֹבָתוֹ שֶׁתִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי, וְאַחַר כָּךְ אֵין הַבַּת רוֹצָה, דְּהַפּוֹסֵק פָּטוּר מִן הַקְּנָס, דְּזֶה מִקְּרֵי אֹנֶס אַף עַל גַּב דְּלֹא הִתְנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא עָרְמָה בַּדָּבָר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ע"ז. וְכֵן בִּשְׁאָר אֳנָסִים, כְּגוֹן שֶׁמֵּת הַפּוֹסֵק, אֵין יוֹרְשִׁים צְרִיכִין לְקַיֵּם, וּפְטוּרִים מִן הַקְּנָס. וְדַוְקָא בִּפְסִיקָא בְּעָלְמָא פְּטוּרִים מִן הַקְּנָס, אֲבָל אִם נִתְחַיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁטָר, חַיָּבִין יוֹרְשָׁיו לְשַׁלֵּם, וְלָא מְהַנֵּי אֹנֶס, וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן נ"א (שָׁם תִּמְצָאֶנּוּ). שְׁנַיִם שֶׁשִּׁדְּכוּ בֵּינֵיהֶם וְהָיוּ דָּרִים בְּעִיר אַחַת וְעָשׂוּ קְנָס בֵּינֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ יָצָא אֶחָד מִן הָעִיר וְרָצָה שֶׁהַשֵּׁנִי יֵלֵךְ אַחֲרָיו לְקַדֵּשׁ, אִם אֵינוֹ רוֹצֶה, פָּטוּר מִן הַקְּנָס (רִיבָ"שׁ סִימָן קע"ז וּבִתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סִימָן רע"ח). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן י"ב (סָעִיף ט') אִם רוֹצֶה הָעוֹבֵר לִתֵּן הַקְּנָס, אִם מְחֻיָּב לְקַיֵּם הַדָּבָר מִצַּד קִבּוּל הַקִּנְיָן:
ז אִם נוֹתֵן מַשְׁכּוֹן לַחֲבֵרוֹ לְהַבְטִיחוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בּוֹ מֵהַשִּׂדּוּכִין, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אִם אֶחֱזֹר בִּי תִּזְכֶּה בְּכָךְ וְכָךְ מָמוֹן בְּגוּף חֵפֶץ זֶה. הַגָּה: שְׁנַיִם שֶׁנִּשְׁבְּעוּ זֶה לָזֶה שֶׁיִּשְּׂאוּ זֶה אֶת זֶה, וְעָבַר אֶחָד מֵהֶם, אוֹ שֶׁאֶחָד נִשְׁבַּע לְבַד, נִתְבָּאֵר הַכֹּל בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רל"ו. דִּינֵי שַׁדְכָנוּת עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סוֹף סִימָן פ"ז וְסוֹף סִימָן קפ"ה וְסִימָן רס"ד:
א סָעִיף א אין הקידושין חוזרין גזרה שמא יסברו שלא (היה) לשם קידושין ויקח אחותה ואפילו נתן גט חיישינן שמא יש אנשים שלא ידעו מהגט וידעו שזו היה ארוסתו ויתירו לו אחותה כיון שהחזיר לה הקידושין:
ב סָעִיף א קדושי טעות דבזה לא גזרו שמא יטעו וכו' ב"י בשם הרשב"א דה"ה אם שלחה היא לו הוי כשלח הוא לה:
ג סָעִיף א אבל מן הנשואין כו' הטעם דאין כאן גזירה ולא הבנתי זה דהאיך שייך אחר נשואין הדרי קידושין דבשלמא בארוסין משכחת לה במת הוא או היא הדרא בה היא אבל בנשואין אין שייך זה דאם מת הוא נוטלת כתובתה ותו לא ואי מתה היא הכל לבעל ושום דבר חזרה לא שייך בזה שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סימן כ"ג דזה קאי לענין תקנות ר"ת באם מתה תוך שנתיים: דברי המגיה נראה פירושו דלהט"ז לא ק' רק הדיבור שכ' רמ"א בשם מהרי"ל דקידושין חוזרים וזה אינו שייך כי אם בארוסה אבל בנשוא' לא שייך לשון חזרה כי הכל שלו הוא רק דאם הוא ימות או יגרש יתן לה הכתובה ותו לא ואם היא תמות יהיה הכל שלו ואין לשון חזרה שייך בזה כלל כי אם במתי תוך שנתיים שייך ל' חזרה ובזה לא יקשה על הט"ז קושיית הב"ש שהקשה על החמ"ח דמהרי"ל ס"ל דקידושין לאו לטבועין ניתן רק שאין להחזיר מטעם שמא יאמרו כו' וזה לא שייך אחר הנשואין וא"כ מהר"ל קאי אבל הנשואים שבעולם אם מת הוא או היא או נתגרשה ולאו דוקא במת' תוך שנה או שנתיים מיירי מהרי"ל עכ"ל ולפי דקדוק הט"ז דלא שייך לשון חזרה במת הוא או היא אחר זמן רב מוכרח הוא דמהרי"ל מיירי תוך שנה או שנתיים דאז שייך חזרה אבל לענין דינא אין נפקותא בזה דגם הט"ז ס"ל הקידושין לאו לטבועין ניתן ונישו' כתובתה כמהר"ם מלובלין מדכתב הט"ז נוטלת כתובתה ותו לא עכד"ה:
ד סָעִיף ג דמיו בזול כו' דבענין זה שמין כל מחזיר אוכל שלא לדעת דאלו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל:
ה סָעִיף ג שהרי גרמה לו לאבד ממון זה דעת הרמב"ם והראב"ד הקשה ע"ז דגרמא דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחה שאינו משלם לו ההוצאה כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אעפ"י שזה גורם לו פטור עכל והמ"מ תירץ שאינה דומה לזרעים ששם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כונתו כדי להרויח אלא די להתנהג כמנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליו והיא חזרה בה דין הוא שמשלם וצ"ע עכ"ל ואין בחילוק זה כדאי לחלק דמה חילוק יש בין כדי להרויח או בלא להרויח ונלע"ד לחלק דבזריע' אין שם הרגש בשעת התחלת המעש דהיינו כשהוא מוכר אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההיא רע הוא ואח"כ כשלא צמח אז אין המוכר לא עבי' מידי דהיינו בשע' שהזיק מורגש אבל בכאן בשעת שההיזק מורגש דהיינו במה שגרם לו הוצאות היא הגורם ההיזק דאז בחזרתו נעשה היזק דמתחלת שהיה סבר שלא יחזור בו היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק ואותה השע' הוא חוזר ועקימ' שפתיו במה שחוזר ה"ל מעשה והוא כמו בידים בטור כתב שטוען על החוזר כי ג' טבעות שלח ולא היו שלו ומבקשים ממנו בעדם סכום גדול וע"ז השיב הרא"ש שישבע כמה היו שוים וכך ישלם והיינו אם אינן בעין משמע דפטור ממה שמעלילין עליו והוא מוכרח לשלם והיינו כדאיתא בח"מ סי' ע"ב בדין סייף שנאב' כולי וכן שם סי' שע"ט בשם הרא"ש בקולקול שנעשה בפרד שרכבו לקראת חתן:
ו סָעִיף ג לאחר שדוכין חוזר הכל ב"י כ"כ בשם נ"י וז"ל דבלא קידושין ודאי לא מיקל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכ' שדוכין כיון דמצי למיהדר בהו ולהכי נקט ביה חמיו כו' וכ' ב"י ע"ז ואין נראה כן מדברי הרשב"א בתשו' שאכתוב בסימן זה עכ"ל וז"ל תשובת הרשב"א שמבי' אח"כ דאם אבי הכלה שלח להחתן בגדים לאחר השידוכין ואח"כ נתבטלו בין שחזר בו החתן כו' כמו שהעתיק הש"ע בסעיף שאח"ז. ובד"מ הביא ג"כ דברי הב"י שיש כאן מחלוק' בין הנ"ל להרשב"א כיון שכתב הרשב"א דלאחר שידוכין דינו כמו לאחר אירוס ע"כ וע"כ כתב רמ"א כאן ויש חולקין ואני תמה מאוד מאי מחלוקת יש כאן דודאי בין בשידוכין ובין בקידושין יש כאן חזרה וצריך להחזיר דאומדן דעת יש כאן שלא לשם מתנה שלח אלא לשם שישאו זא"ז ובזה הם שוים אבל לענן שבקידושין צריך דוקא שיאכל החתן כדי דינר ובזה עדיף בשידוכין דלא מהני אכיל דאפ"ד לא מחיל ומדברי הג"ה זאת שכתב ויש חולקים משמע שי"ח ס"ל דאחר השידוכין אינו חוזר הכל וזה לא היה ולא נברא ורמ"א כ' כאן בלא עיון:
ז סָעִיף ד נתבטלו השדוכין כו' דדין שדוכין לענין זה ודאי כקידושין אל דמוסיף על קידושין דכאן אפי' אם אכל החתן שם לא מהני וכמו שזכרנו בסמוך אלא בענין דכאן סיים הרשב"א וב"י מביא וז"ל ומיהו מסתבר שמה שבלה היא בגדים ששלח' אפי' חזר הוא מנכה לה שליש כדאמרינן בהדר' היא כו' משמע דכמו שאמרינן בסעיף ג' דאם הדר' איהי מנכה לו שליש הכי נמי בשלח' לו היא והוא הדר דגם כן מנכ' לו שליש ובטור כתב אח"ז בשם הרא"ש ראובן שנתן להחתן איזה סך על הנדן וחזר בו ראובן שחייב החתן להחזיר מה שקיבל כי לא נתן לו אלא אדעת' אם ישאו זה את זה ובודאי זה איירי שלא היה שם בקנס על מי שיחזור דאם לא כן היה לו לפסוק שישלם להחתן הקנס וסיים הרא"ש שם דהסבלונות ששלח להכל' חייב להחזיר לו כפי מה שהיו שוים בתחל' ולא כמו שהם שוים עכשיו וז"ל כיון שחזר' בה חשבינן דמי הסבלונות כמעיקרא בחשבון וישבע החתן כמה חוצי' בסבלונות וינכ' מה כו' משמע שאין מנכ' שליש מדלא זכר זה וקשה אמאי מ"ש סבלונות ממאכל ומשתה דלעיל חד טעמא לתרווייהו ונלע"ד דשאני הכי דחשבינן קבלת הכלה הסבלונות בשע' שקבלת' כאלו קבלו תשלומין קצת מה שנתן אביה להחתן על הנדן שכ"כ הרא"ש ודאי הסבלונות יהיה בחשבון התשלומין ממילא אין שייך כאן לנכות שליש דזה אינו אלא אם התשלומין עכשיו ואין בידה תחלה כלום אבל בלאו הכי ודאי בכ"מ מנכין שליש ואין חילוק בין חזר הוא או היא ובין מאכל ומשתה או סבלונות בין בשידוכין ובין בקידושין:
ח סָעִיף ה שהמיר' אחות המשודכת וכולי הטעם בטור בשם תשובת הרא"ש דיש בזה אונס לישא אחות מומרת והוה כאלו פירש תחלה שבזה יכול לבטל השידוך ונראה דה"ה אם זינתה אחותה והיתה אשת איש הוה פגם גדול או אפי' היתה פנויה והרתה לזנונים יש גם בזה פגם גדול אבל אם נעשה דברים אלו באחות אם של המשודכת לא דמי לזה דכיון לאו אחד הוא כנלע"ד להכריע בזה כיון שעיקר הדבר אינו אלא סברת הרא"ש ע"פ אומדנא כמוזכר בתשובה לא נלמד ממנה רק מה דדמי מכל צד ואין לך להוסיף יותר כנ"ל:
ט סָעִיף ה נסתחפ' שדהו אבל קודם הקידושין רק שנעשו שידוכין אינה שדה שלו עדיין ואפי' אם היתה שם שבוע' נאמר בזה שעל דעת זה לא היתה שבועתו וכ"כ בהדי' במהרי"ק שור' כ"א דשבועה לא מהני בזה:
י סָעִיף ו כשרוצין לעשות הבטחות כו' משמע דאין חילוק בין שידוכין לשאר דברים דגם בשידוכין צריך להזהר שלא יהיה אסמכתא זה דעת הרמב"ם והי"א שמביא רמ"א הוא דעת התוספות והרא"ש דמחמת הבושת שמפייס החוזר בשידוך אין כאן אסמכתא וכ"כ הטור כאן בשם ר"י אלא שאח"ז תיכף כ' שהנותן משכון על הקנס אינו כלום וז"ל ואם כ"א נותן משכון על הקנס שמתחייב לו כו' דכה"ג לא קנה במשכון כ"ז שלא נתחייב לו כלום כו' אבל בדבר שלא נתחייב בו לא יחול בו שיעבוד אלא צריך להקנות לו בסדור דלא כאסמכתא בב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור בו ואז יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השיעבו' על המשכון כו' עכ"ל וא"כ דבריו סותרים זא"ז וה סמוכים זה לזה וכן הקשה ב"י והקשה עוד על מ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל עוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא כולי שהרי הוא ז"ל פסק דאין בשדוכין אסמכתא עכ"ל ובאמת מה שהקשה באחרונה אינה קושי' דמ"ש פנים אחרים כונתו דלשאר פוסקים יש גם בשידוכים אסמכתא ולהכי קרי לה פנים אחרים ולא הביאם אלא לרוחא דמילתא בזה שם ובסמוך אח"ז אכתוב תירוץ אחר נכון ע"ז בס"ד אבל קושי' הא' ודאי קשה וא"ל דסוף דברי הטור קאי על שאר דינים לא על שדוכין כמ"ש בזה בפריש' באריכות דא"כ לא היה לכתוב כאן אלא בח"מ ובבאמת כתבו שם בח"מ סי' ר"ז וא"כ מאי בעי כא ותו דכתב משכון על הקנס בה' הידיע דהיינו הקנס שזכר קודם לו דאל"כ היה לו לומר קנס בלא ח' ותו דבריש פ"ק דקדושין כתב דבר זה בהדיא בשדוכין ורש"ל כתב דבסתם שדוכין ודאי לא שייך אסמכתא אלא כאן דנותן משכן גרע טפי מדמבקש (משכן נראה) שמסתפי מאסמכתא ודברים אלו אין לאימר' דאעפ"י שמצינו כיוצא בזה בפ"ק דב"מ נפל עלי' מעבירין אותו ממנו כיון דנפל עלי' (גילה דעתו) דבד' אמות לא ניחא ליה למקני אינו דומה לכאן דשם בקנין הכל תלוי בכונתו דגם משיכ' לא קניא אם אינו מכוין לקנות בה כמבואר זה בהרבה מקומות מ"ה האי דנפל עלי' לא מתכוין לקנות בד' אמות מ"ה לא מהני ד"א אבל כאן במשכון דשידוך ודאי נתכוין כדרך כל השידוכין אלא דליתר בטחון שמא לא יהיה ממה לשלם הקנס ע"כ לוקח משכון ע"ז ולא גרע מסתם שידך ואדרבה עדיף הרב' ולעד"נ דלק"מ דמצינו ב' חסרונו' בשדוכין הא' מצד אסמכת' שנית מצד מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שאינו חייב לו כלום אין לו זכות במשכון עצמו והנה על האסמכתא שפיר י"ל מצד הבושת דאע"ג דמדינא אינו חייב מ"מ קנסוהו חז"ל ובטלו האסמכתא ועל השני' דמנה אין כאן כו' לא מהני טעמא דבושת דהא אין לו מנה מצדו דהחיוב שלו אינו כלום אלא דחכמים קנסוהו והפקיעו ממנו ככל דיני בושת וא"כ ודאי מנה אין כאן דדוקא אם יש לו ממון מצד שהוא חייב ע"ז משעב' לו המשכון משא"כ כאן דאין לו ממנה ממון מצד החיוב אלא מצד הקנס ויש הוכח' לזה מדברי התוס' בפ"ק דקידושין שכתבו בדין מנה אין כאן משכון אין כאן וכתבו בסוף ושמא בשדוכין לא אמרי' מנה אין כאן כו' משמע שיש ספק בזה ובפ' איזהו נשך כתבו בפשיטות דבשדוכין לא אמרי' מנה אין כאן כו' משמע שיש ספק בזה ובפ' איזהו נשך כתבו בפשיטות דבשדוכין לא אמרי' אסמכתא מפני הבושת וכן קשה על המרדכי ובפ' איזהו נשך כתב כמו התוספות דאין אסמכתא בקידושין ובפ"ק דקדושין כתב ע"ש רבינו יצחק בן יהודה גבי קידושין כמו שאמר הטור דמנה אין כאן משכון אין כאן א"ו כדפרישית דאינו דומה גריעותא דאססמכתא לגריעות' דמנה אין כאן מ"ה כתבו התוספות ל' ושמא כו' דשמא י"ל אף לענין מנה אין כאן אפשר דמהני בשידוכין אבל המרדכי לא ס"ל כלל דבר זה דמהני מנה אין כאן משכון אין כאן בשידוכין טפי מבעלמא מטעם שאמרנו ואין להקשות מאי נפקא מיניה במאי דלא מהני לענין משכון סוף סוף הא כיון דמהני טעם בושת דיש כאן חיוב גמור בלא אסמכתא א"כ נהי דלא קני משכון מ"מ יכול לגבות דמי הבושת מן המשכון אף אם לא קנאו המתבייש והוה כשאר ממון של המבייש דהוא בידו ויכול לגבות הקנס מזה הא ל"ק דודאי יש נ"מ הרבה דאם נאמר שזכה המתבייש מצד שיש לו שעבוד עליו אז אם יש ג"כ חובות אחרים על המבייש ואין לו לשלם לשניהם ה"ל זה שיש לו משכון בידו מוקדם לאותו אחר שהוא כבר קנה המשכון וה"ל כאלו כבר גבה חובו ואע"ג דאינו ברשותו כגון שחזר והשאילו לזה או שהוא ביד אחר בענין שהוא קרוי מוחזק מ"מ הוה לי' משכון שלו ויש לו זכייה בגופו ואין לזכרים חלק בו משא"כ אם לא קנאו ממש אז אין לו זכות בו טפי מאחר אם לא מצד שהוא מוחזק תחת ידו ותו לא ומה מדוקדק בלשון הטור דזה דכה"ג לא קנה המשכון פי' שיהיה לו זכות בגופו כדין כל הדברים הנקנין במסיר' לאדם בקנין גמור ויש עוד הרבה דברים דכ"מ אם הוא שלו בקנין גמור כגון לקדושי אשה בזה המשכון וכיוצא בו אלה הדברים נראין ברורים ונונים להלכה למעשה בעזר החונן דעת ב"ה:
יא סָעִיף ו שלא יהא אסמכת' כו' נלע"ד דאף לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין שידך לשאר דינים אין צריך לתקון שנזכר כאן אלא במקום דהקישור לא נעשה ב"ד חשוב אבל באם נעשה בב"ד חשוב פשיטא שאין כאן אסמכתא כמבואר בה"מ סי' ר"ד וא"צ תיקון בזה ולכן נראה שבשעת כתיבת התנאים בין חתן וכלה מזמינים לזה חשובים שבעיר ממילא אין כאן אסמכתא אבל חשש דמנה אין כאן שזכרנו אין בזה תיקון כמו שכתבנו:
יב סָעִיף ו ומיח' בעדים ז"ל תשובת הרא"ש שהבי' ב"י יראה לי כיון שהקנין היה ע"מ שיכתבו שטרות של סך מעות ויהיה הנאמנות ביד א' מהעדים בתנאי מפורש והי' חזרה קודם שבאו שטרות ליד הנאמן נתבטל כל הענין ולא יכתבו השטרות כלל כו' עכ"ל ונראה דה"ה אם נכתבו יכולה למחות שלא יתנם ביד הנאמן וכן מסיק שם וז"ל והרי חזרה שלא לתתם ביד נאמן כי לא היה קנין ע"ז ואף קנין לא היה מועיל דקנין דברים הוא העוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעי ב"ד חשוב כו' וכאן לא היה ב"ד חשוב כו' עכ"ל מ"ש תחלה שהקנין היה ע"מ שיכתבו השטרות משמע דצריך שיהיה מפורש התנאי הזה דוק' וכמ"ש אח"כ בתנאי מפורש ממילא אם לא פירשו כן אינה יכולה למחות שזכה החתן מצד הקנין נ"ל דהתם לא היה המנהג לכתוב התנאים כמו שהוא בזמן הזה אלא עיקר הקישור היה מה שנעשה בפני עדים וכשיכתוב שטרות ותו לא משא"כ בזמנים (אלו) שכל קישור השידוך הוא בכתיבת התנאים ממילא כל שעשו קנין תחלה בפני עדים וכתבו ראשי פרקים כנהוג א"כ אף לא אמרו ע"מ שיכתבו תנאים אח"כ כאומר בפי' שיכתבו התנאים וא"כ יכולים כ"א לחזור ולמחות בכתיבת התנאים שלא יכתבו כלל ובדרך זה שזכרנו דלא היה שם בכתיבת תנאים בתשובת הרא"ש הנ"ל מתורץ מה שהקשה ב"י על מה שכתב הרא"ש פנים אחרים כו' והלא בשידך אין אסמכתא כמו שזכרתי לעיל בסמוך דעיקר הטעם בשידך לבטל האסמכתא משום בושת וזה לא שייך אלא אחר גמר שידוך דאז נתפרסם ויש בושת ע"י זה משא"כ כאן דלא נגמר עדיין אין בזה בושת כי לא נתפרסם עדיין ע"כ כתב הרא"ש שם יש פנים לבטל הענין מצד האסמכת' דאין שם בושת כמו שזכרנו: וע"פ הדברים שכתבתי נראה דבעושין שידוך ומשלישין ממרנות שיתן הממרנות לצד המקיים בזה נגמר הקישור כמ"ש הטור וז"ל אם כל א' עשה שטר על עצמו והשלישו ביד שליש יעש שליש שלישותו ואע"פ דבח"מ סי' ר"ז סעיף י"ב מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וא"ל אם לא נתתי עד יום פלו' תן לו שטרו כו' שלא יתן לו דהיא אסמכתא והכי בשידך מטעם בושת יתן לו הממרנות ואע"ג שלא נכתבו התנאים כיון דנגמר הדבר ע"י נתינת הממרנות והוה כאלו נכתבו התנאים ושייך בושת אבל אם לא הניחו ממרנות בשעת גמר שידוך אלא עשו קנין וכתבו ראשי פרקים ממילא סומכים על כתיבת תנאים יכולים לחזור כי לא נעשה חיוב עד זמן כתי' התנאים וע"ז קאי הקנין ממילא יכולין לחזור ואין שייך כאן בושת כיון שלא נעשה עדיין גמר ממילא יש כאן אסמכתא ואחר כתיבת התנאים בקיבוץ כנהוג וכותבים שם בקיצור ונותנים להסופר להעתיק כל הנוסח השייך לתנאים אין אחד מהם יכול לומר שלא יכתוב הסופר דכבר נגמר כל הכתיבה כנלע"ד פשוט וברור בס"ד:
יג סָעִיף ז אם נותן משכון כבר נתבאר זה על נכון:
יד סָעִיף ז ע' בי"ד וכו' וע' מה ששכתבתי שם סי' רל"ה לענין מה שכתוב בתנאים הקנס לא יפטר את החרם בסעיף זה אע"ג דלא התנה מבוא עוד בתשובת הרשב"א ואפי' תאמר שהיה יכול לפייסה ליתן לה מעות ואפי' התנה שאם מסרב שיפייסנה וכדאמרי' בגיטין אטו תרקבי דדינרא בעי למיתב לה ואל תשיבני שהיה לו תחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהא פטור לא היא דאונס לא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או קרובים עכ"ל וע' במרדכי פ"ק דב"מ במי שפסק לבתו שתנשא לאיש ומת וניסת לאחר אם בניו פטורים מהקנס ויש לדקדק שם דלא ס"ל כרשב"א דחשוב לאונס מה שהבת אינה רוצה להנשא וע' בפ' מי שמת תשוב' בזה:
א סָעִיף א או שגירשה. ר"ל או שגירשה מחמת שאסורה לו דהא כשחזר הוא או היא איירי נמי שגירשה ח"מ ב"ש:
ב סָעִיף א טעות. היינו מה שהדעת טועה אבל אם הוא טעות שאין דעת טועה כגון המקדש את (אחותה) [אחותו] הוי מתנה:
ג סָעִיף א ממאנת. משום בממאנ' הקדושין תופסין באחותה ומוטב שיאמרו הקדושין תופסין באחותה לכן הקדושין חוזרים:
ד סָעִיף א ספק. דברי המחבר תמוהי' דהא בקדושי ספק צריכה גט א"כ למה הקדושין חוזרים ולא חיישינן לשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ובה"י וב"ש מיישבו ע"ש:
ה סָעִיף א חוזרים. זהו דעת מהרי"ל. וכ' הח"מ דמהרי"ל איירי שמתה היא והבעל יורש אותה מדינא רק מחמ' תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא (מחלקו) [יחלוקו] ע"ז פסק מהרי"ל דודאי מוהר הדרי ואפי' הקדושין הדרי אבל נתגרש' או נתאלמנ' הקדושין שלה דמתנה גמורה הם עכ"ל. אבל בתשובת מהר"ם מלובלין סי' י"ט כתב דכוונת הרב מהרי"ל אף במת הוא או נתגרשה אזי הטבעת הקדושין חוזר ונשום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות. וכ"כ הר"ם מינץ סי' צ"ו שראה הל' למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנשואין. וקצת פוסקים ס"ל אפילו אחר הנשואין הקדושין לא הדרי מטעם דחיישי' שמא יאמרו וכו'. נמצא דין זה אם הקדושין אחר הנשואין הדרי ספיקא דדינא הוא ונראה קטנה שיכולה למאן ויצאה בגט דקי"ל דאסור בקרובותיה אז אפי' אחר הנשואין אם תחזור הקדושין יש לחוש שיאמרו דיוצאת במיאון ומותר בקרובותיה לכן לכולי עלמא אין הקדושין הדרה עיין ב"ש:
ו סָעִיף ג מעות. כלומר שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימ':
ז סָעִיף ג אותם. ואם נאבדו הסבלונות והיא קטנה אין האב והאם חייבים לשלם והיא גם כן אם אבדם בזמן שהיא קטנה פטורה. אבל אם אבדם כשהיא גדולה חייבת עיין מהר"ם גלאנטי סימן י"ד אם חזרתו הוא מפני שחמיו לא רצה להשלים תנאו והדין נותן שישלי' חמיו תנאו חוזר הכל אפילו המאכל והמשתה הרש"ך סי' ז' ארוס שבשעת כניסתו לחופ' לא רצה לשמוע לקול המדברים באזניו והלך לו ולא רצה לקדש ואח"כ הפצירו בו ובא לקדש ואז אמרה הכלה כיון שמתחלה לא רצה הוא עכשיו לא רצתה היא ותבע החתן כל מה שהוציא לחופתו אינה משלמת כלום שארית יהודא דף ס"א. וה"ה בארוס' שחזר' בה מפני שארוס שלה בעודו ארוס עמה היה מכה אותה והוא מדבר דברים שלא ניתנו לכתוב מהרח"ש וכנה"ג דף פ"ד ע"א סעיף י"א:
ח סָעִיף ג ומשתה. וכללא הוא. אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשת' ששלח צריכה לשלם פחות שליש. ואם הוא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונ' א"צ לשלם מה שבלו. לא היו דברים העשויין לבלות ומכרה דינה כגזלן ומשלמת כשעת הגזיל' ואינה פוחת שליש. וסבלנות אם בלו משלמת כפי מה שהוא שווי'. ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשויין לבלות ובלו מחל: ואם הם דברי' העשויין לבלות ומשתמשת בהם ולא בלו. בעיא דלא איפשטא בש"ס ואין מוציאין ממנה. ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס"ל דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא. ובייכא וסבנת' בודאי מחל. ופי' הרמב"ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים ורי"ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א"צ להחזיר דמוחל בודאי. ודברים שאינן עשויין לבלות מחוייבים להחזיר אפילו מכרו וצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א"צ ליתן לו כלום. ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשויין לבלות ובלו. פחות שליש משוי'. ומעות הוו כדברים העשויין לבלות. ובגדים הכל לפי הענין. והיכא דהדר ביה איהו וסוף סוף נתפייס והדרה איהי הוי כהדרא איהו ופטורה מלשלם שארית יהודא דף ס"א. וכן כשמת א' מהם אמרינן ג"כ אם כן אם אכל מחל ע' ב"ש:
ט סָעִיף ג ממון. ואינו פוחת שליש. וצ"ע מ"ש ממאכל ומשתה ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה. מיהו לכ"ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א"צ הצד השני להחזיר לו כלום. ול"ד לשלח ב"ש ע"ש. כ' הרדב"ז ח"ב סי' רל"ד דאין מחויב לשלם אלא ההוצאה שדרך בני אדם להוציא כמותו. אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפי' יש עדים דמצי למימר את הוא דאפסיד אנפשך ע"ש. ובסימן קכ"ד כתב הרב הנ"ל דאם הוציא הוצאות ואח"כ גירשה בשביל מום שאינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי ע"ש:
י סָעִיף ג עדי'. אבל בשבועה א"י להוציא אא"כ כשהוא מוחזק ישבע ב"ש:
יא סָעִיף ג ויש חולקים. ע' ב"ש ובה"י:
יב סָעִיף ד סבלונות. וה"ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא הרשב"א:
יג סָעִיף ה המשודכת. אפילו חזרה בתשובה פטור מן השבועה ומן הקנס מהרי"ט וכנה"ג דף פ"ה ע"א סכ"ד. וה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה וזנתה והרתה לזנונים כל זה הוא פגם גדול ט"ז. ואם אירע כן באחות אבי המשודך אינו יכול לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש דכתבו הפוסקים דין זה באחות המשודכת. ואם המירה קודם השידוך והוא לא ידע ושדך ואחר כך נתגלה לו הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידע ואין לו שום טענה. בה"י וכ"כ בי"ד סי' רכ"ח. ועיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סכ"ו שפסק שם דאפילו נפק קלא ורינון שהנערה המירה פטור מן הקנס ומן השבועה מטעם קול ולא צריך שהמירה בפועל אלא אפילו משום בת קול היוצא שהמירה יש לפוטרו מן הקנס ומן השבועה ע"ש:
יד סָעִיף ה שדהו. אפי' אם המירה אחות משודכת. ועיין תוספת בכתובות דף ב' ע"ב בד"ה מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כו' כ"כ תוספת דף ע"ז ע"א דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה. א"כ לפ"ז י"ל באם שהמיר אחי המשודך אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור ע' בה"י סי' זה:
טו סָעִיף ו בשדוכין. הטעם משום בושת. וכתב מהרי"ק שורש כ"ה אפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו. ודוקא קנסות שעושין בשעת השידוכין מטעם בושת. אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא. וקודם הנישואין אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבוש' דאל"כ בקל יוכל למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי"ז יצא מחשבתו לפועל תשובת מהרי"ו סי' קנ"ד. כתב הרשד"ם חא"ה סי' כ"ו היינו דוקא כשהאב המשיא את בתו מתחייב בקנס אבל אחר לעולם הוי אסמכתא. והרש"ך ח"א סי' ס' חולק עליו עיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סעיף למ"ד:
טז סָעִיף ו ר"ז. דשם נתבאר דדוק' עם קנין אבל בלא קנין לא מהני. ואפי' אם השלישו השטרות ביד שליש כמ"ש המחבר צריך ג"כ קנין עם השטרות שמניחין ביד שליש אבל בלא קנין לא מהני כלום וא"צ לשלם הקנס כ"כ בה"י. וב"ש כתב אם השלישו השטרות ביד שליש א"צ קנין ע"ש. ורש"ך בח"ה סי' ר"ז ס"ק כ"ד כתב דבכל שידוכין א"צ קנין:
יז סָעִיף ו ומיחה. עיין בח"ה סי' רמ"ג ס"ק י"ג דכתב הסמ"ע שם אם נעשה הקנין שידוכין ע"מ לכתוב השטר יוכל למחות כיון שלא נתקיים התנאי ואז כשמיחה פטור מגוף השידוך והקנס אבל אם לא אמר ע"מ אע"ג דיוכל למחות שאל יכתוב השטר כמ"ש בח"ה שם. מ"מ השידוך חייב לעשות ע"ש. וט"ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק"ס אע"ג דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפירוש ע"מ שיכתבו לכן יוכל כל א' לחזור אחר כתיבת ראשי פרקים ויוכל למחות שאל יכתוב התנאי ופטור מקנס אבל אם השלישו שט"ח בזה נגמר החיוב וחייבים בבושת. ואם כבר נכתב התנאים בקיצור ונותנים להסופר שיכתוב באורך אין א' יוכל לחזור וחייבים בבושת. ואם עשאו קנין בסתר בפני עדים וצוו לעדים שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה א' בעדים שלא יכתבו פטור מקנס ויוכל למחות עיין ב"ש. לאה שנשתדכה לראובן בשבועה ובקנס כמנהג מי שיעבור יתחייב בקנס ידוע ובאה לאה ונתקדש' לשמעון קדושי ספק אעפ"י שתתגרש לאה משמעון ותחזור להנשא לראובן חייבת לשלם הקנס לראובן הרש"ך ח"א סי' ג'. ראובן שנשתדך עם לאה ושמו קנס כמנהג ושוב נודע שהמשודך הי' מקודש באשה אחרת והמשודכת לא ידעה מזה וחזרה בה אינה פורעת הקנס דקנין בטעות הוא מהרי"ט בתשובה חלק ב' הח"מ סימן צ"ח:
יח סָעִיף ו אונס. ואין חילוק בין אם חייב עצמו ליתן להחתן הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כמו שכותבין עתה ובין אם מחייב א"ע באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל. אם הכלה אינה רוצה פטור האב מקנס דאומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א"ע אלא כשבתו לא תסרב ב"ש ע"ש. מיהו ט"ז כתב כשהוא נותן שט"ח סתם חייב ליתן וכן המחבר ח"מ נסתפק בזה ע"ש. השולח את בנו לבקש זוג לבתו ולא נתן לו כח הרשאה והוא הלך ומצא ונתקשר בקנס והאב ממאן בדבר שניהם פטורים שארית יוסף סי' ה' כנה"ג דף פ"ה ע"א. כל היכא דהצדדים פטורין מן הקנס גם הערבים פטורין מן הקנס. ואם היה אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס. אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון. מיהו ערבות פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון. מיהו בש"ע י"ד סי' רל"ב סעיף י"ב כתבו הט"ז והש"ך אם יש אונס ממון הרבה פטור אף מן השבועה. ודוק' כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תשע"א ע"ש. והב"ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה וחולק שם על הרמ"א דכתב שם אם אירע אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה מיקרי אונס. וט"ז וש"ך הסכים עם רמ"א וחולקים על הב"ח ע"ש. ממילא נשמע מהדין. אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא התחייב בשבועה. אבל אם נשבע אז אינו פטור אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן שיתן ממון הרבה. אבל אי ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך. ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אז שבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון. אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס. ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה. פטור הוא משבועה כשנותן הקנס. ואמרינן השבועה קאי על מה שאמר אם לא אקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו. וא"ל א"כ ל"ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת י"ל דנ"מ דאין אונס ממון מהני כמ"ש בסמוך גם נ"מ לענין ערבות. גם נ"מ אם נעשה השידוך בסתר אז מחמת הבושת פטור ומחמת השבועה חייב. ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס אלא הב"ד יכול לכוף אותה. ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפי' עליה עי' ב"ש. ונ"ש. ועיין סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב'. וכנה"ג דף ע"ה ע"א סכ"ד ול"א:
יט סָעִיף ו הפוסק. ה"ה אם חי והעני כמ"ש בי"ד סי' רל"ב סט"ז. וכתב בה"י דשם איירי דוקא בלא קנין ובלא שטר אלא מכח השבועה אמרינן דהוי אונס דעל דעת כן לא נשבע אבל אם היה בקנין מחויב ליתן כל מה שפסק ואם אין לו רק דירתו מחייב לשעבד את דירתו על איזה זמן לשלם לחתנו אחר הנשואין ואם לא ישלם לו לזמן שקבעו אזי מוכרים בית דירתו ע"ש. ועיין תשובת מהר"י ווייל סי' ק"ד דמשמע שם אפי' אם היה קנין ע"ש. צריך לומר דחילוק יש בין מת או העני. ומהרי"ו איירי שם במת הפוסק. ובה"י איירי בהעני עי' ודו"ק וב"ש כתב אפילו אם העני והיה קנין אפ"ה פטור ע"ש:
כ סָעִיף ו מן הקנס. עיין ב"ש:
כא סָעִיף ו בשטר. ר"ל דנתן האב שט"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך השט"ח מהר"י ווייל סי' קמ"ג ע"ש:
כב סָעִיף ו מן העיר. היינו ע"פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור. ואם אין דרים בעיר א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו (במקומו) [במקומן] אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אא"כ התנו בפירוש הח"מ ב"ש וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק מ"ג מ"ש. והרב בה"י חולק עליהם ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם ע"ש שכתב על הש"ך דלא דק:
כג סָעִיף ו י"ב. דשם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס. וכתב הח"מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר על הקנין. וב"ח כתב בי"ד סי' רל"ו דכל שלא פירשו בפירוש דהקנס לא יפטור השבועה איכא למימר שדעתו היה בקנס לפטור משבועה. ועיין ב"ח בח"מ סי' ר"ז מש"ש והובא דבריו בח"מ ס"ק כ"ב. וראיתי בסמ"ע בסי' רמ"ה בסס"ק ב' שכתב ונראה דמטעמ' דכתיבנ' דהמנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין וכו' ע"ש. לפ"ז הוא מיקל יותר מהב"ח שאפי' כתב בפירוש הקנס לא יפטור את החרם אעפ"כ הוא נפטר בקנס לבד. ועיין סי' נ"א ס"ק י"א מש"ש ועיין בספר נחלת שבעה ועיין בה"י:
כד סָעִיף ז קפ"ה. דכללא הוא היכא דמנהג הוא ליקח שדכנות מיד אחר גמר השדכנות אפי' אם חזרו הצדדים חייבים לשלם לו שדכנות שלו. ומהרש"ל כתב אם לקח כבר שדכנות והצדדים חזרו אח"ז ואינו יכול להוציא הקנס מצד החוזר צריך השדכן להחזיר השדכנות. ובמקום שאין משלמין שדכנות מיד אלא בעת הנשואין וחזרו אין משלמין לו שדכנות ודלא כלבוש בח"ה סי' קפ"ה וכבר השיג עליו שם הסמ"ע ע"ש:
א סָעִיף א קדושי טעות עבה"ט מ"ש היינו מה שהדעת טועה כו' והא ל' הב"ש סק"ג וכ"כ הח"מ לקמן סק"ו בשם המ"מ ועמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק נ"ח דדוקא באחותו אבל באחר אינו נותן למתנה ע"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' שנ"ו: קדושי ספק עבה"ט שכ' דברי המחבר תמוהים כו' ע' בזה בח"מ וב"ש ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"ה שכ' ליישב בטו"ט דברי המרדכי והמחבר דכיון דאיכא ספק קדושין א"כ כי היכי דאי הדרי קדושין ואיכא דלא שמע בגיטא איכא חשש שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ה"נ איכא מכשול להיפך דאי לא הדרי קדושין מאן דשמע בגיטא יאמר שהיה ודאי קדושין ואין קדושן תופסין באחותה בודאי ובאמת הוה קידושי אחותה קדושי ספק נמצא כיון שבין כך ובין כך א"א להנצל ממכשול טוב יותר שתחזיר דאז עכ"פ מאן דשמע בתרוויי' בגירושין ובחזרת קדושין ידע שקידושי אחותה ס' הם ולק"מ כו' ושוב הביא שמצא דגם בס' ישועות יעקב פ' לישב כן דברי המרדכי אלא שסיים דמצא לריטב"א בקידושין ע"ט דפליג כו' והוא ז"ל תמה עליו ומסיים שדברי המרדכי מוסכמים לעד בלי מחלוקת ע"ש):
ב סָעִיף א הקדושין חוזרין. עבה"ט ומ"ש וכ"כ הר"ם מינץ שראה הלכה למעשה כו' עב"ש דמסיים בה והטעם לדבר משום מה ששוה הקדושין יותר מפרוטה הוי כאילו נתן לה למתנה דבר העשוי להתנאות כו' ועיין בס' ב"מ שכ' דהוא תמוה הא בפלוגתא דקידשה בככר ליכא למ"ד הכי כו' ומסיים לכן לע"ד הלכה כהח"מ ודלא כב"ש דספיקא דדינא הוא ע"ש ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"ה שכ' דמה שנדחק הח"מ דמהרי"ל לא קאי אלא אעובדא דילי' בתוך שני חזרה וכן הסכים בס' ב"מ דלא בב"ש הנה הרואה במהרי"ל יראה נהי דהשאלה היה בתוך שני חזרה אבל מה שהעיד על מורו היה בעלמא כו' וכתב שם לישב דברי מהרי"ל ומסיים דיפה פסק רמ"א כמהרי"ל וא"כ לכל הפחות הוה ספיקא דדינא כמ"ש הב"ש ואי תפס הוא לא מפקי' מני': וע"ש עוד אודות אחד שקידש ונשא אשה ומיד ביום שאחריו טרם טהרה ולא נבעלה נתגלה לה מום בהאיש ולא נתרצתה לו בשום אופן ורוב המון חשבו שיהיה קדושי ונשואי טעות לגמרי במום כזה ולימים אחרי כן פטרה בגט כדמו"י ועתה תובע הבעל להחזיר לו טבעת קדושין שלו והיא תמאן לתת לו והאריך בזה ומסיק כי בעובדא דא היה נראה להוציא ממנה הקדושין לכ"ע דנראה כמערמת להתקדש לבעל מום ולחזור קודם בעילה ולכופו לגט כדי להרויח הקדושין כמ"ש סברא זו התוס' בכתובות ע"ז בד"ה סבורה וביבמות ס"ד בד"ה יוציא' אלא דהמרדכי כתב שם תירוץ אחר כו' ולכל הפחות נ"ל דתחזיר עד פרוטה וכמ"ש הב"ש בשם הר"ם מינץ ומ"ש האחרונים שזהו המצאה נגד הש"ס נ"ל דבימי הש"ס קדשה בככר או במנה וע"ד כן נתקדשה לו א"כ הכל בכלל הקדושין אבל בזמנינו שנוהגים לכסות פני הכלה ואומרים תחת החופה ששוה פרוטה כדי שתסמוך דעתה במה שהוא כו' נמצא עיקר הקדושין אינו אלא פרוטה והשאר הוה כמוהר וכמהר"מ מינץ מיהו זה דוקא לענין דינא דטיבועין עדיף בזמנינו מבזמן התלמוד מטעם הנ"ל אך לטעם שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה אדרבה מיגרע גרע כיון שלעולם מקדשה בטבעת א"כ כיון שמשלמת לו שווי הטבעת אע"פ שמחזקת לעצמה פרוטה או אפי' חצי שווי איכא מימר שיסברו ששילמה כל שווי הטבעת או דאוזיל גבה או איכא דלא שמע כמה החזירה ע"כ מן האירוסין נ"ל דלא תחזיר אבל מן הנישואין דליכא משום שמא יאמרו איכא לצרופי כל מ"ש לעיל וא"כ בנ"ד לכל הפחות יש לבצוע הריב כי קרוב לודאי שמחויבת להחזיר הקדושין ע"ש):
ג סָעִיף ג וגובה אותם. עבה"ט ומ"ש ארוס שבשעת כניסתו כו' עמ"ש לקמן ס"ק י' בשם רדב"ז: (ג) חזרה היא בה חוזר הכל. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תקע"ט:
ד סָעִיף ג לאחר שדוכין. הטעם מבואר בב"י דבשידוכין ודאי לא מחל כלום ואפילו אכל שם כיון דמצי למיהדר ביה ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שכ' דהאידנא שהשידוכין בח' וקנס לע"ד אף הנ"י מודה דאין חילוק. אך צ"ע אם לא נאמר דלא שייך ענין מחילה ע"י אכילה אלא במה ששולחים מדידהו ולא במה ששולח האב על ידם כנהוג האידנ' עכ"ל: (ובתשו' ח"ס סי' קכ"ח במשודך שמת ויורשיו תובעים והב"ש כו' ובס' עצי ארזים מפרש לנכון דהיש חולקין אינו על גוף הדין של הנ"י רק על מה דמשמע דחוזר הכל ואפי' שליש אינו פוחת ובזה מיושב דברי הח"מ ס"ק י"א שהקשה הא בלתה ברשותו ר"ל מ"ט לא תנכה שליש ונסתלק מעליו תמיהת הב"ש כו' ועכ"פ כיון שהט"ז והב"ש החליטו הדין לטעות פשיטא שאין אדם יכול לומר קים לי כהיש חולקין זה. ומסתימת אחרונים משמע דבכל השידוכין אפי' שנעשו בחרמות וקנסות נמי לא מחיל דכיון דמצי הדרי בטענה כל דהו של קלקול מעשים או העביר המועד וכדומה אם כן אינו דומה לאירוסין שאינה יוצאה בלא גט כו' ולא שמעתי מעולם הוראה יוצאת לחלק בזה (כנראה דלא שמיעא ליה דברי הב"מ הנ"ל כי הוא מחבב דבריו תמיד) ע"כ נלע"ד המעות בעין או מה דאתי מחמתיה שהיה בעין בשעה ששמעה המשודכת שמת המשודך תחזור ואם בין כך בלו מ"מ כיון ששמשה שלא ברשותו צריכה לשלם כשעת הוצאה אמנם מה שכבר בלה אז בשעת שמיעה תפחות שליש ותשלם כיון שבלתה ברשות ויכול אביה ג"כ לנכות מזונות שאכל אצלו איזה ימים ויכולים היורשים להפריש סתם שכדבריו וכדברי בתו כן הוא כו' ע"ש. ושם בסי' קכ"ט אודות שהמשודכת טוענת בברי שהמשודך נתן למתנה מפורשת ואמר בבירור שאינו נותן מטעם השידוך רק במתנה גמורה. הנה בעלמא מי שהוחזק בדבר מהבעלים בעצמם מרצונם והטענה היא על מה ניתן לידו זה אומר על תנאי כך וכך וזה אומר במתנה גמורה ישבע המוחזק היסת ויפטור ואם שכנגדו טוען שמא יחרים סתם אלא דהכא נ"ל קצת כטוען נגד המנהג והחזקה שהחתן יתן מתנות דאמר בפירוש שנתנם שלא לשם דורון כלה ועליה להביא ראיה וטוב לבצוע ע"ש):
ה סָעִיף ה אחות המשודכת. ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ו איתא וה"ה אם אירע באחות המשודך. וכן מ"ש שם וכאן אם קלקל המשודך מעשיו ה"ה וכ"ש אם קלקלה המשודכת. ומ"ש הבה"ט בשם ע"ז וה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה והרתה כו' מלשון זה מבואר דפנויה שזינתה ולא הרתה לא וצ"ע מש"ס סנהדרין ס"פ בן סורר במעשה באחד שהעלה לבו טינא כו' דאמר התם למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משוס פגם משפחה ע"ש צ"ל דס"ל להט"ז דמ"מ לא הוי פגם גדול כל כך דומיא דעזבה דת וזהו שמדייק הט"ז וכ' כל זה הוא פגם גדול. מיהו נראה דכל זה לענין אחותה אבל המשודכת עצמה שזינתה אפילו לא הרתה יכול לבטל השידוכין ואע"ג שכתבתי בפ"ת ליו"ד שם ס"ק ל"ה בשם נו"ב תניינא סי' ר"ד דלא יקרא קלקול מעשיו בשביל פעם אחד ובגוף התשובה שם מבואר דאפילו במעשה זנות מ"מ י"ל דזה דוקא במשודך אבל במשודכת יכול לבטל משום זנות פעם א' ולא מבעי' בשידכה בחזקת בתולה דזולת טעמא דפגם הוי מקח טעות ע"ל סי' ס"ז ס"ה אלא אפילו בהיתה אלמנה או גרושה נמי יכול לבטל משום דהוי פגם גדול וראיה לזה מדברי מהרי"ט שהבי' הבה"ט לקמן סי' קט"ו סק"כ ויש לעיין במהרי"ט שם: ועיין בתשו' חו"י סי' רי"א במי שזינה עם משודכתו ולא מצא אותה בתולה והודית שזינתה רק ששענה מאחר שגם אתה קלקלת עמי ולא הקפדת לישא בשעת חופה בתולה מאי איכפת לך בכך כו' ופסק דהדין עמו ויכול לבטל השידוכין וראיה מהא דח"מ סי' רל"ב סי"ג ע"ש. מיהו י"ל דזה דוקא בשידכה בחזקת בתולה אבל בהיתה אלמנה או גרושה אינו יכול לבטל בכה"ג וצ"ע: ועיין בתשו' ח"ס קל"ג עובדא כזו וכתב שם כמה פרטי דינים (א) אם נבעלה להמשודך וגם לאחרים ולא נתעברה לא יכול המשודך לחזור מהשידוך וחרם וקנס כרוך על צוארו ולא מצי למימר שהיא קלקלה מעשיה שהרי גם הוא בעל נדה כו' וכיון שגם הוא נכשל בזה אין לו עליה כלום וכן תמצא בתשו' מהרי"ק סי' ט"ו והגם דבתשו' חו"י סי' רי"א פסק בהיפך כו' מיהו הוא לא אמר אלא משום דבעי למטעם בתולה אבל בבעולה מודה ע"כ נראה שאינו יכול לבטל השידוכין ואם אינו מודה שבא עליה ישבע היסת ויפטר ואם לאו מנדין אותו: (ב) אמנם אם נתעברה מאחרים אע"ג שגם הוא בא עלי' יכול לבטל השידוך ולומר אדרבה כיון דפריצנ' בעיא למגדר נפשאי נגד היצה"ר וליש' אשה ועתה צריך אני להמתין כ"ד חדשי הנקה וממיל' שאין לה עליו שום שבועה: (ג) ואם היא טוענת ממנו נתעברה והוא כופר או טוען איני יודע הנה אם איננה משודכת שלו רק שתובעת ממנו מזונות הולד לא תוכל להשביעו אפילו היסת שאינו יודע וזה מכמה טעמים כו' אך אם משודכת שלו היא ותובעתו בנישואין ישבע ויפטר (עמ"ש לעיל סי' י"ג ס"ק י"ח בשם נו"ב סי' כ"ג ובשם ת' ברית אברהם סי' כ'): (ד) אם כשכפוהו לשבע או לקבל נידוי חזר והודה הרי היא מותרת לו מיד ולא אמרי' שויא אנחד"א כי אמתל' שלו רחבה דמשום כיסופא כפר ונראה אפילו להוצי' אמתלא מפיו אינו צריך אע"ג דבי"ד סי' קפ"ה סק"ד החמיר הש"ך בשם הב"ח התם באיסור כרת דאוריי' והכא באיסור' דרבנן אין נראה להחמיר כו': (ה) אמנם אם אמר שביאתו עליה היה מוקדמת יותר מזמן עיבורה וא"א שתהיה ממנו וע"כ באו עליה גם אחרים ומהם נתעברה הנה אם ביאתו אינה מופלגת יותר מחודש העשירי פשוט דאין הוכחתו כלום כמ"ש בחמ"ח סי' ד' ס"ק י"א ואם הוא מופלג יותר מיב"ח פשוט דהדין עמו שאין הולד ממנו ואם היא מודה לו או שהוא נשבע על כך הרי כתבנו לעיל כיון שאין הולד ממנו וצריך להמתין כד"ח יכול הוא לבטל השידוך. אך אם הוא תוך יב"ח בזה יש לעיין אי אמרי' אשתהי בכה"ג דלית לה חזקה דכשרות כו' מיהו י"ל בנ"ד באיסור מינקת דרבנן בעלמא יש לסמוך על הפוסקים דאמרי' אשתהי אפילו היכא דליכ' שום חזקה ושריא ליה מיד בלי שיהוי כ"ד חודש וממילא כופין אותו לישא אותה כמ"ש לעיל. ומיהו לענין יבום לפטור אשתו מיבום ע"י בן כזה צע"ג כו' עכ"ד ע"ש עוד[: ומ"ש הבה"ט ואם אירע כן באחות אבי המשודך א"י לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש כו' ועיין בפ"ת ליו"ד סי' רכ"ח ס"ק ל"ו שכתבתי בשם נו"ב חי"ד סי' ס"ט שכ' דאם התיר הרא"ש לבטל השידוך מחמת אחות המשודכת ק"ו באבי אביה כו' וע"ש עוד מענין זה. (ובתשו' ח"ס סי' קי"ג בנידון ת"ח א' רוצה לשדך בתו להגון לה בחור וטוב אך אומרים כי אבי אם אביו עזב דתו אם יש לחוש לפגם משפחה. ומסיק כיון שכבר הפליג שהוא דור שלישי ואפילו מצרי ואדומי פסקה זוהמתן ומותרין בקהל דור שלישי כו' ע"כ נלע"ד אם החיתון נעשים יפות אין לחוש לפגם הנ"ל ע"ש): ומ"ש הבה"ט ואם נעשה קודם השידוך כו' הוי כמום שבגלוי כו' עב"ש שכ' ע"ז מיהו נראה הכל לפי הענין: ועיין בשו"ת שבסוף ס' בית מאיר בסי' ו' במעשה באחד שעשה שידוך עם בת אחיו יתומה בהרשאתה וקודם החתונה נתגלה שיש להמשודך שני אחים אלמים שאינם ראוים לחלוץ והגם שיש תקנה ע"י קדושי תנאי (כמבואר בסי' קנ"ז ס"ד בהגה ועמ"ש שם) אך הכלה ממאנת בקידושי תנאי ואף נותני הנדן מאסו בזה לשנות לה מכל בנות ישראל ונשאל אם יכולה לחזור בה מחמת זה. והשיב דפשוט דיכולה לחזור בה ופטורה מקנס אם ממאנת בקידושין כאלו. ובודאי אילו היה נשתתק אח המשודך לאחר התנאים היה אפשר לדון בדבר והיה נראה הואיל ויש מקנה בקדושי תנאי וגם רוב נשים מתעברות ויולדות ודאי אינו מום גדול ואין השידוך מתבטל מחמת זה אבל בכגון זה שכבר היה המום בשעת המקח אין זה ענין לזה אלא כמבואר בח"מ סי' רל"ב ס"ו כל שהסכימו בני המדינה שהוא מום כו' ובנ"ד בודאי קפידא רבה יש בדבר כו' וא"ל דזה הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידעו ז"א דהא הב"ש בסי' נ' ס"ק י"א כתב דהכל לפי הענין ובנ"ד לאו כ"ע דיני גמירי ולא ידעו אם זה מזיק ואולי בכגון זה שידעו מקודם אלא שלא עלה על דעתם לשאול לת"ח אפשר דתולה בדברי הסמ"ע סי' רל"ב סק"י וקצת יש לחלק ולבד זה הנה בתשו' מהריט"ץ סי' רכ"ה חולק כו' ואם לא היה נודע בשעת השידוך ונודע להם אח"כ והרגישו בהנזק ומ"מ נהגו עם החתן אהבה וריעות ושיגרו דורונות זה לזה כנהוג לע"ד בזה א"י לחזור דזה דומה למה דקי"ל דאם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר אך עדיין צ"ע בכ"ז אם יש לדמות חיוב קנס לקיום מקח ע"ש באורך: ועיין בתשו' שב יעקב סי' ב' אודות ראובן שרצה לשדך את בנו לבת שמעון דבנו לא רצה מחמת פגם גדול שיש באחי הכלה והלך האב שלא בידיעת בנו ונתפתה ע"י השדכנים וכתב התנאים ושם נאמר בזה"ל בין הנעלה כמר ראובן הבא בכח בנו ובין הנעלה כמר שמעון הבא בכח והרשאה מבתו כו' וכאשר בא שמעון והגיד לבנו שעשה השידוך צעק ככרוכיא אשר לא ישמע לאביו בזה ועי"ז גם ראובן בא לפטור עצמו כי לא יוכל לכוף את בנו כו' והשיב הואיל דמבואר בש"ע דאפילו אי נגמר השידך ברצון כולם יכולים לחזור מפני אותו הפגם אי לא ידעו מהפגם קודם השידוך מכ"ש הבחור הזה שצווח מתחילה ועד סוף שאין מחויב לקיים כלל דברי התנאים ואין עליו שום עונש וקנס וא"צ לשמוע דברי אביו בזה להשחית זרעו כיון דרוב בנים הולכים אחרי אחי האם ואודות האב אם היה מפורש בתנאים שבא בכח והרשאה מבנו כמו שכתבו בצד הכלה הוי פשוט דאביו מחויב לשלם הקנס והוצאת דאף דאינו נאמן על בנו נאמן על עצמו דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אבל הואיל דשינו וכתבו שבא בכח בנו י"ל דהכוונה הוא שבא בעד בנו ועומד במקומו לשדך אותו רק אם טוען צד שכנגדו שאמר בפי' שיש לו כח מבנו אזי מחוייב ראובן לישבע שלא אמר לו מעולם שיש לו כח ורשות מבנו ולא היה לו באמת שום הרשאה מבנו רק סבור היה שירצה את בנו ואז פטור גם אביו מקנס והוצאת עכ"ד ע"ש והנה מה דמבואר בדבריו שאם האב אמר שיש לו כח ורשות מבנו חייב האב לשלם הנה הב"ש באמצע ס"ק ט"ז לא כתבו כן שכתב בהדיא וז"ל ומזה נשמע אם האב אמר דיש בידו כתב הרשאה מבתו והיה שקר והוא ממאן דשניהם פטורי' דהא האב פשיטא הוא סומך א"ע דבתו אל תסרב ולא כנ"ש עכ"ל מיהו י"ל דהב"ש מיירי בסתמא שלא שמע האב עדיין שום גילוי דעת מבתו משא"כ הכא שכבר שמע וידע האב שבנו אינו מרוצה לא היה לו להאב לסמוך ע"ז שירצה את בנו והוי אונס דשכיח דאמרי' ה"ל לאתנויי אך בתשובה הנ"ל לקמן סי' כ"ו (יובא לקמן ס"ק י"ד משמע להדיא דאפילו בסתמא חייב האב וכדעת הנ"ש וכן מבואר מדברי תשובת שבו"י ח"ג סי' קי"ז (מובא ג"כ שם) ע"ש ועיין בס' בית מאיר שהזכיר ג"כ קצת מדברי השב יעקב הנ"ל וכתב עליו דנ"ל דאיירי שהאב מודה עתה ששיקר ומעולם לא היה לו כח אבל אם עומד בדבריו והבן מכחישו פשיטא דשניהם פטורים בשבועה ע"ש וע' עוד לקמן ס"ק הנ"ל מזה:
ו סָעִיף ה יכול המשודכת לחזור. עיין בס' בית מאיר ובתשובתו שבסוף הספר סי' ו' שכ' דזה לא קאי דוקא באב המשדך בתו אלא דה"ה אם היא בעצמה עשתה השידוך ולא אמרי' בזה אשה בכל דהו ניחא לה מטעם שביאר שם ע"ש:
ז סָעִיף ה נסתחפה שדהו. עבה"ט מ"ש לפ"ז י"ל כו' אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור וע' בס' בית מאיר שכ' עליו דזה ודאי אינו ע"ש:
ח סָעִיף ו וי"א דכל קנסות ע' בס' ישועות יעקב סק"ו שהרבה לתמוה על קנסות וח' שעושין בשידוכין שאם לא ישא פלוני' ליום ידוע יחול עליו עונש הח' ואח"ז מקדשה ונושאה כדמו"י ואין משים על הלב דהרי בגירושין מתירין לו מקודם (כמ"ש לקמן סי' קל"ד ס"ד) אם נדר או נשבע לגרשה כדי שלא יהא כמוכרח על הגירושין וכ"ש אם קיבל עליו בקנס ידוע אם לא יגרשנה ליום ידוע כ' הרשב"א שקרוב הדבר לו' דאף בדיעבד הגט בטל וא"כ בקידושין שאין גם א' שלא יהיה נקשר בחבלי עבותות הח' וקנס הנעשה בעת השידוכין והוא מוכרח לקדשה ולישאנה ליום המוגבל בתנאים וא"כ מיחזי כאנוס על הקידושין (ע"ל סי' מ"ב ס"א בח"מ וב"ש שם) וכ"ש שעינינו רואות שכמה פעמים החתן רוצה לחזור מהשידוך והב"ד כופין אותו ע"י הקנס והח' וע"י כן חוזר ומקדשה ונכנס עמה לחופה כו' והי' מהראוי שקודם הקידושין והחופה יתירו זה לזה הקשר של קיימא שביניהם כמו בגיטין למען יהי' הקידושין ונשואין ברצון עכ"ד ולע"ד אין זה תימה כ"כ דבאמת נראה דעת הש"ע לעיל סי' מ"ב ס"א לפסוק כהרמב"ם דאנסוהו לקדש ה"ז מקודשת מדהביא דיעה הראשונ' בסתם ושני' בשם י"א ורק משום חומר' דקידושין פסק שם דהוי ספק (עי' בנה"מ בח"מ ס"ס ר"ה שכ' להיפך ולע"ד הא ליתא ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ע"א) ולדעת הרמב"ם פשיט' שאין כאן חשש אף שגם האש' אנוסה מחמת הקנס וח' ובדידה אם היא אנוסה לכ"ע אינה מקודשת מ"מ הרי שם הטעם מחמת הוא עשה שלא כהוגן כו' וכאן לא שייך זה שהיא קיבלה ע"ע הקנס והח' מעצמה. ועיקר החשש בזה הוא רק לדעת בעל העיטור דס"ל דזה הוי אנסוהו לקנות ואינו קנין מדינא. וא"כ הרי גם בגט מה דחיישי' בקנס ושבועה שקיבל מעצמו לומר שזה דמי לאונס הוא רק חומר' בעלמ' לכתחילה כמבואר בסי' קל"ד שם בהגה ע"כ הכא בקידושין דאף באונס גמור אינו ברור לפסול אין להחמיר כל כך ובפרט דעיקר המחמיר בגט שם הוא הרשב"א והוא ז"ל בעצמו הכריעו כדעת הרמב"ם הנ"ל כמבואר בב"י בסי' מ"ב שם לית לן למינקט חומר' דתרווייהו ע' בש"ך יו"ד סי' נ"ד סק"ט (ועמ"ש לעיל סי' מ"ב סק"ב):
ט סָעִיף ו שעושים לשדוכין. עבה"ט שכ' הטעם משום בושת. ובב"ש מסיים וז"ל אע"ג לפעמים לא הוי בושת כ"כ כמו דמי הבושת אפ"ה לא הוי אסמכת' עכ"ל. וכ' עליו הבית מאיר ר"ל דכמו באם אוביר אשלם במיטבא לא חשיב גזים ה"ה במה שמחייב קצת יותר מדמי הבושת בצמצום הוי בכלל במיטבא. ומינה דאם התחייב סך רב יותר ודאי דהוי אסמכתא דומיא דאם אוביר אשלם אלפא. וזהו לע"ד פי' תשובת הרא"ש שהובא בב"ש ס"ק ט"ו במ"ש ויש פנים לבטל כל הענין כו' והיינו כי שם היה החיוב בסך ה' אלפים כו' ע"ש. ומ"ש עוד וכ' מהרי"ק כו' דחייב לשלם דמי בושתו. ע' בס' ב"מ שכ' דהב"ש קיצר בהעתקה כי שם כ' עוד דזה עדיף מביישו בדברים שהוא פטור דהא איכא מעשה רב אלא שאין גובין אותו בבבל מיהו אם תפס או שאגידא בי' משום חשש קדושין יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה עכ"ל וע' עוד בב"מ שגמגם על זה. וע' בס' מעין גנים שהביא מ"ש בס' חוקי דרך באם מסלק הנדן פחות שליש הוא פטור כו' וכ' ע"ז ששמע הפירוש בשם גדולים דר"ל דפטור מקנס אבל אינו יכול להכריח צד השני בזה לקיים השידוך עד שיסלק כולו ואם הוא אינו רוצה פטורים שניהם זה מזה בלא קנס כלל. וע' בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע סי' זה שכ' כמה פרטי דינים בזה וז"ל ובעבר הזמן שקבעו ויש קפידא מצד אחד אפי' בנאנס המעכב אפ"ה השני פטור כש"ך ח"מ סי' כ"א והט"ז ביו"ד סי' רל"ו. ואז יתירו החרם כנדר. ובמחל החתן ואבי הכלה אהדדי אינו מזיק מה שנשאר השטר בידו כח"מ סי' י"ב וסי' רמ"א. וא"ל דא"י למחול שעבוד הכלה וכח"מ סי' של"ג ליתא דהא לא זכתה מאביה סך הנדן עדיין דהו"ל קנין אתן והרי אין החתן צריך לנשאה חנם. ובקרעו לתנאים בחליה אין כאן כלום דהו"ל כמחילה בטעות כח"מ סי' כ"ה דהא ליכא ריע מזל רק אחר אירוסין כאה"ע סי' נ' ס"ה ובתשו' שבות יעקב. ונ"ל כיון דקנס דתנאים רק מצד בושת א"כ במסרבת לישא בעל אחותה לרחם על בני אחותה מפני שקשה עלי' טיפולן (לא ידעתי א"כ גם באיש דעלמא שיש לו בנים ואפשר דר"ל מטעם אומדנא דמוכח שהאמת כן הוא) או במסרבה בחתן כדי לישא בעל אחותה שמרחמת על בני אחותה פטורה מקנס דהרי אינה מתכוונת לביישו ובושת אינו חייב כ"א במתכוון כח"מ סי' ת"כ ותכ"א עכ"ד ע"ט וצ"ע. עי' לקמן ס"ק י"ד. וע' בה"ט לקמן סי' קי"ד סק"ה:
י סָעִיף ו לגבות קנסות. עי' בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ס"ג אודות ראובן שרצה לשדך אשה וקנו מידו על התנאים ועל הקנס וכשבאו אצל הכלה לא נתרצית ויצאו הקהל ולמחרתו שלחה אחר העדים ונתרצית וקנו מידה וכשבאו אל המשדך אמר כיון שלא רצתה באותה שעה איני חפץ בה אם מחוייב ליתן קנס והשיב דזה פשוט דראובן פטור מן הקנס שלא היה בדעתו בשעת הקנין אלא שנתרצה באותה שעה וכיון שלא נתרצית תפרדה החבילה וכי עלה בדעת שנתחייב זה בקנס בכל זמן שתהי' רצוי' אפי' אחר כמה ימים. והוי ידוע שאפי' היתה שם שבועה פטור שלא הי' בדעתו אלא שתתרצה מיד ולא להיות קשור עמה לפי רצונה עכ"ד ועבה"ט לעיל סק"ז בשם ס' שארית יהודה:
יא סָעִיף ו סי' ר"ז. עבה"ט עד והש"ך כ' דבכל שידוכין א"צ קנין. וע' בס' בית מאיר שכ' נהי דראיות הש"ך נכונה מ"מ אחרי שכבר נהגו כדהעיד הרמ"א ז"ל בחה"מ בקנין שוב לא יהא מנהג זה כמנהג דסטומתא להיפך דכל דליכא קנין ליכא לחיובי' עכ"ל. ולע"ד יש לדמות עוד למ"ש בח"מ סי' ק"צ ס"ז לענין קנית קרקע בכסף דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר:
יב סָעִיף ו ומיחה בעדים. עבה"ט מ"ש ואם עשו קנין בסתר בפני עדים וצווה לעדים שאל יגלו כו' וע' בס' ב"מ שכ' דדוקא בכה"ג שציוו שלא לגלות אבל אם לא היה הקפדה שלא לגלות אף שנעשה בסתר מ"מ כיון שנעשה בעדים פשיטא דשייך בושת. וכ' ולפ"ז מה שתירץ הנ"ש קושית הב"י על תשובת הרא"ש וקלסי' הב"ש אינו עולה יפה כלל דמה בכך שהי' בהחבא כיון שלא הי' בהקפדה שלא לגלות אך עיקר התירוץ בזה הוא כיון שהי' החיוב בסך רב כו' (הובא לעיל סק"ט) . וכ' עוד דצ"ע אם נעשה בקנין ובערבות בקנין כנהוג דא"כ נהי דמטעם בושת ליכא לחיובי' (כיון שהי' בסתר) ומטעם קנין הוי אסמכתא מ"מ אפשר דהערבים חייבים ע"פ תשובת הרשב"א שבח"מ סי' קכ"ט סק"ח בהגה מי ששאל חפץ מחבירו כו' הערב חייב וע' במל"מ פכ"ה מהל' מלוה ומסיק שם דבקנין נשתעבד הערב אף במקום דלא נתחייב השואל מפני אסמכתא וה"ה הכא. ושוב פקפק בזה די"ל דהרשב"א לשיטתו במה שמפר' דברי הגמ' מנה אין כאן משכון אין כאן כו' והניח בצ"ע ע"ש: ומ"ש הבה"ט ראובן שנשתדך עם לאה כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ח בתשובת מבן המחבר שנשאל בא' שנשבע לבתולה אחת שיקח אותה ושלא יעשה התקשרות עם אחרת וגם נעשה ביניהם כתיבת ראשי פרקים ואחר זמן עשה האיש הזה התקשרות עם אחרת ע"י שליח בכח והרשאה בח' ובקנס כנהוג אם יש ממש בהתקשרות השני' שנעשה ע"י שליח או לא כיון שנשבע מקודם שלא להתקשר עם אחרת. וכתב דאין זה ענין כלל לדין אין שלד"ע דודאי לענין הח' וקנס שבא מכח קנין וכתיבת התנאים יש לדון אם חל בנ"ד אף לדעת הט"ז ביו"ד סי' רל"ו דשבועה וחרם בכתב מהני וכן הוא דעת הב"ש סי' נ"א סק"י ואף לדעת אמ"ו הגאון ז"ל בנו"ב סי' ס"ז דשבועה חל ע"י שליח וכן הוא דעת מהרא"י (הובא בפ"ת ליו"ד סי' רל"ו סק"א וע"ש) כל זה דוקא שעושה שליח לשבועה בפירוש ואומר צא והשבע עבורי אבל בנ"ד שנתן כו"ה לכנוס בקישורין ולא אמר בפי' עשה קבלת ח' ושבועה עבורי בזה בודאי לא חל עליו חרם כלל אמנם כל זה הוא בח' המוזכר בתנאים אבל בלא"ה איכא ח' קדמונים וח' הקהילות כמבואר בב"ש שם על שבייש בת ישראל וזה חל עליו ממילא וגם הקנס שמחוייב ליתן מי שחוזר בשידוכין לא מכח החיוב בתנאים הוא בא דהוי אסמכת' רק הוא משום הבושת וא"כ בנ"ד אין שייכות כלל לדין אין שלד"ע דאף אם השליחות בטל ואין עליו חרם וקנס מצד קנין התנאים מ"מ יש עליו הח' וקנס מצד תקנות הקדמונים בשביל הבושה שהרי ע"י כו"ה שלו יצא הקול שהיא משודכת לזה ועתה כשחוזר בו נתביישה ע"כ מחוייב הוא ליתן הקנס להכלה השניה ובפרט כשיש בידה מתנות יכולה להחזיק בהם עד שיתן לה הקנס שנתחייב לה ולבד זה צריך לפייס אותה שימחלו על כך שיסור ממנו עונש החרם מתקנת הקדמונים עכ"ד ע"ש:
יג סָעִיף ו ואח"כ אין הבת רוצה. עח"מ ס"ק ט"ז מה שתמה על תשובת הרמ"ע והנה שם בת' הרמ"ע סי' פ"א כתב דאין על האב שום שבועה או חרם אם הבת מאסה בו מעצמה או בפיתויו רק דאם האמת הוא שהאב הוא הגורם הוא מגונה ומערים כו' ע"ש. אמנם לפ"ד הח"מ נראה דהאב צריך לקבל בח' שלא היה הוא הגורם וצ"ע. ועיין בת' עה"ג סי' ע"ד וגם בס' נחלת שבעה מהדור' בתרא מענין זה וע' בס"ק שאח"ז. (ועיין בתשו' ח"ס סי' קי"ד שכ' על נדון כזה הגם דהא ודאי דאי אפשר להשביע על הספק כי אין לנו טענת ברי שהוא נתעצל ולא פייס ומכ"ש שגרם אבל עכ"פ אסור לו להאב ליתן לה נדן למשודך השני ולסייע כלל בשום סיוע של נשואין אם לא שתברר טענתה בב"ד כדין מאיס עלי ובתשו' הרשב"א שם הוה עובדא בבת הבת והיתה יתומה ויש לה נדוניא וכל צרכי נישואין מירושת אביה והזקן הזה אינו אלא כאפטרופס ויועץ וכיון דטוען שלא נתפייסה מה לעשות יותר אבל היכא שהנדן משל אב איך רשאי ליתן לה נדן ולהתעסק כלל בצרכי שידוכין להשני הרי לפנינו שאיננו אנוס וע"כ ראוי להחרים עליו שלא ליתן לה נדן ולא להתעסק לשום צרכי נישואין עד תעמוד למשפט ותברר טעם מיאוסה בהראשון ויתנו לו ב"ד רשות לשדכה לאחר או יפייס הראשון וימחול לה וכן ראו להורות לגדור בפני הפורצים גדר עולם ע"ש) . ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תס"ג שנשאל ראובן שדך בתו של שמעון ע"י אביה והיא גדולה ונתחייב אביה ליתן לה נדוניא ונתחייבו זל"ז בקנס ובשבועה גם הכלה נתחייבה בקנס ושבועה ואח"כ מת אבי הכלה ולא השאיר כלום והבת אומרת איני רוצה לינשא בלא נדוני' והחתן אומר איני חושש דפוק חזי כמה עניים נושאין נשים ומשמים ירחמו. אם הבת חייבת בקנס ועוברת על השבועה או טענתה טענה דאנוסה היא. והשיב דנ"ד לא דמי להא דהרשב"א דהתם אונס גמור הוא שלא רצתה הבת לינשא לו כלל ולא מתחייב למיהב לה תרקבי דדינרי עד שתרצה אבל בנ"ד אין זה אונס כיון שהוא מתחייב בשכ"ו פוק חזי כמה יתומות ובנות עניים נושאות בלא כלום. אלא שאם אין לראובן כלום לכסותה כדי שתצא מבית אביה לבית בעלה אין לך אונס גדול מזה אבל אם מכסה אותה כבנות ישראל העניות וכותב לה כתובה ותוספת אין זה אונס והרי היא עבריינית אם אינה רוצה לינשא לו או תפרע הקנס אם יש לה ואם אין לה הרי הוא חוב עליה. ותו איכא טעמא אחרינא לחיובה דהוי לה לאתנויי כו' ע"ש:
יד סָעִיף ו דזה מיקרי אונס. עבה"ט ומ"ש השולח את בנו לבקש זיווג לבתו ולא נתן לו כו"ה עב"ש שהעתיק דין זה קצת בסיגנון אחר וכ' ע"ז וז"ל אלא לכאורה קשה למה הבן פטור דהא הוא הגירם הבושת ונ"ל דס"ל גרמ' בבושת פטור גם י"ל דאינו אלא גרמ' ולא גרמי כו' עכ"ל. ועי' בס' בית מאיר שכ' עליו שדבריו תמוהי' דהא ודאי כ"ע מודו דמדינה על הבושת לחוד בלא התחייבות הקנס אין לחייב דקיי"ל המבייש בדברים פטור ואף מהרי"ק שנ' קרוב הדבר כו' מודה דלא מגבינן בבבל וגם לא החליט להיצי' בתפס כו' (כנזכר לעיל סק"ט) אלא שעיקר החיוב מכח השעבוד שמחייב עצמו אם לא יקיים הקישור וכדי דלא ליהוי אסמכתא כתבו הפוסקים דל"ש אסמכתא דומי' דאם אוביר כו' וא"כ מה מהני הכא מה שהוא גרמ' ולא גרמי הא מדינה מ"מ פטור ומ"מ נשתעבד בחיובו כיון דלא גזים ואינו אסמכת'. ומסיק לכן לע"ד אם הבן משקר ואומר שיש לו הרשאה מאביו כעובדא דשארית יוסף או אפי' אומר שאין לו הרשאה אלא שמבטיח שאביו בל"ס יתרצה למעשיו ומחייב עצמו בקנין ובקנם אם אביו ממאן אה"נ דהבן חייב וגרע מדין הרשב"א כשהבת מסרבת דשם כ' הרשב"א דאונס דל"ש הוא דכל הבנות מתרצות כו' משא"כ אב לגבי בנו דודאי שכיח פשיטא דהו"ל לאתנויי ומכ"ש בעובדא דש"י שכיחש כו' ובע"כ צ"ל דעובד' דש"י הי' שהגיד שיש לו כח ובכח הזה נכתב הקנס על האב אם ימאן אבל על עצמו לא פסק כלל קנס ובאופן זה פשיט' שניהם פטורים האב פטור מדהיה שקר והבן א"א לחייב מדלא חייב עצמו ומשום הבושה לחוד א"א לחייבו כנזכר לעיל: וכ' עוד ובזה אפשר ליישב המוב' בנ"ש שבקצת מקומות כותבים הבא בהרשאה מבנו או בתו אף שאינם רואים ההרשאה. והפעולה בזה שמכיון שהם קונים ומתנים הקנס על האב. ממ"נ אם אח"כ ממאנים הבנים ומכחישים אביהם. אם האב מודה ששיקר נהי שאין בידינו לכפות הבנים האב מחוייב בהקנס בצירוף הבושת ואינו יכול לטעון אנוס אני דהא הוא גרם במה ששיקר ואמר שיש לו כח דאילו כן הי' באמת אפשר לא בא לידי הבושה כי היה בידינו לכופה כדמסיק הב"ש דהב"ד יכולים לכופה והרי אתה ראית שצד השני לא רצה לקשר על סמך המסתמא שכל הבנים מרוצים למעשי אביהם רק שהאמין לדבריך שיש לך כח (ושם בתוך שני חצאי עיגול כ' אך עדיין צע"ק אם לא מ"מ יכול לטעון אנוס אני. ור"ל דאב לגבי בן או בת הוי אונס דל"ש כדברי הרשב"א הנ"ל. וגם לע"נ בלא"ה צ"ע בזה לפמ"ש הוא ז"ל עצמו לקמן על דברי הב"ש במ"ש דהב"ד יכולים לכיפה דהיינו דוקא אם בהרשאה מפורש שמקבלת קנס על עצמה כו' א"כ הכא מסתמא האב אינו אומר רק שיש לו הרשאה סתם ובזה אף אם היה האמת בדבריו היה ג"כ בושה זו כי לא היה בידנו לכופה) ואם עומד בדבריו ומכחיש הבנים עכ"פ שניהם מחוייבים לישבע כדין חנווני ופועלים. וע"ש עוד שהביא בשם תשובת עה"ג סי' ע"ד ששם קנס על הבת הממאנת אפילו לא היה ידה במעשה השידוך רק ע"י שקיבלה המתנה ונתרצתה למעשה אביה. והוא ז"ל תמה עליו יכתב הגם שבגוף הדין שחישב רצוי בקבלת המתנה יפה דיבר כי יש לדמות למ"ש בח"מ סי' רל"ה סכ"ד וכן העבד שקנה כו' ובדברים בעלמא הוא שמקיים האדון כו' מ"מ לע"ד אין עליה קנס כי דוקא בדבר הנקנה אבל בשידוך אפי' אם בעצמה עשתה שידוך אינו נקנה בקנין כבסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב ואיך אפשר לחייבה בקנס מבלי שהתחייבה עצמה אף בדיבור ולע"ד גרוע מבייש בדברים כו'. ובסוף דבריו כתב ועפ"ז יראה מה שמסיים הב"ש ואם האב יש לו כח מבתו כו' נראה האב פטור אלא הב"ד יכולים לכופה. היינו אם בהרשאה מפורש שמקבלת קנס על עצמה בקנין אם תסרב דאל"ה אף בהרשאתה אין בידינו לכופה ומכ"ש אם תחילה לא נעשה בהרשאתה אלא שאח"כ נתרצתה למעשה אביה ושוב חזרה וממאנת לע"ד אין עליה שום דין דלא כעה"ג הנ"ל. וכן בכח שנותן לפעמים האב לאחר לשדך בניו מוכרח להיות בק"ס ובקנם על עצמו ויוכתב בהתנאים הקנס על המשלח. אבל אם אח' אומר שיש לו כח ואין בידו הרשאה ודאי ראוי לכתוב הקנס על האומר שבא בכח ואזי אינו נפטר אם לא בשבועה עכ"ד ומ"ש עוד הבה"ט ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה כו' ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפי' עליה עכ"ל. הוא לשון הב"ש: ושם מסיים בזה כשאומרת עכשיו טענה מבוררת ע"ש. (ועיין בתשי' חתם סופר סי' קל"ד מענין זה): ועיין בתשו' שב יעקב סי' כ"ג אודות ראובן שהתקשר עצמו בשביל בתו הבתולה עם בן שמעון בקישור התנאים ובקנס כנהוג ועתה מיאנה הבת מפני שהקול הולך ומתגבר שיש להחתן חולי נכפה ר"ל גם התחייב א"ע אבי החתן להנחיל לבנו כל הקרקעות וטען אבי הכלה ששמע שהוא ב"ח וכל נכסיו משועבדים לאחרים. גם טען אבי הכלה כיון ששם החתן כשמי והוא נגד צוואת ר"י חסיד חמירא סכנת' וקודם השידוך לא ידע מצוואה הנ"ל וע"פ טענות אלו רוצה לפטור עצמו מן הקנס ולבטל השידוך והחתן ואביו טוענין שהקול אין בו ממש ואויבים הוא דמפקי לקלא והקרקעות יקוים בתוקף וע"ז בד"י ובד"א והתואנה מצוואת רי"ח לאו כלום הוא כי לא נאמר אלא לזרעו (שם מבואר טענות שני הצדדים באריכות) והשיב מה שרוצה אבי הבת לבטל הקישור מחמת צוואת רי"ח ז"ל אין זה כדאי לבטל השידוך אף שיש לחוש לכתחילה מ"מ בדיעבד אין לבטל הואיל דיש ספק אם לזרעו לבד כמבואר בצוואה הנ"ל וכיון שכבר נעשה הוי כמו להוציא ואין מוציאין מן הספק גם שמעתי מכמה גדולים שלא הקפידו ע"ז אפילו לכתחלה (ע' בפ"ת ליו"ד סי' קט"ז סק"ו וע"ל סי' ב' סק"ו) . וגם הטענה מה ששמע שאבי החתן הוא ב"ח בזה נמי אין בו טעם לבטל הקישור כי ודאי קודם הכנה לנשואין מחויב אבי הבחור לשעבד להזוג כל הקרקעות ולעשות חיזוק ע"ז הן בד"י והן בערכאות ולהכריז אותם מי שיש לו חוב על אותן קרקעות שיבא כולי כמנהג הקהילות עד שאין חשש שיבא לידי הפסד עוד אך מחמת הטענה שבתו ממאנת לקחת אותו בטענת מאיס עלי יש לפטור אבי הבתולה עכ"פ מפני דהוי אונס אם אין ערמה בדבר וכמ"ש בהגהת ש"ע ובב"ש כו' ומ"ש בס' נ"ש היכא דהאב כתב שבא בכח והרשאה מבתו האב חייב בקנס כו' הוא מיירי היכא שטוענת בתו ששקר הוא שלא נתנה לאביה כ"ה מתחילה כלל א"כ כיון דאביה כתב שנתנה כו"ה וע"ז סמכו הצד השני חייב אביה הקנס (עב"ש ס"ק ט"ז שאין דעתו כן אלא דגם בכה"ג פטור האב וכבר כתבתי בזה לעיל רס"ק זה ועמש"ל סק"ה) משא"כ בנ"ד שבתו הודית שהיתה מרוצה רק אח"כ ע"י הקלא בישא נעשה מאיס עליה אף אם אין לה טענה מבוררת עכ"פ אביה פטור וכן פסק בתשו' עה"ג סי' ע"ד דאם הבת ממאנת ואין הקלקול תלוי באביה כאשר הב"ד יכולין לעמוד על האמת ע"י קב"ח כפי ראות עיניהם פטור אביה מכל כו' ואודות המשודכת הנה בת' עה"ג שם פסק שהמשודכת חייבת לשלם אחרי שהיתה מרוצה מתחילה וקיבלה המתנה ואם אין לה לשלם ראוי לנדותה ולפרסם ברבים כו' (ע' לעיל בשם ב"מ שחילק) אך כל זה אם אין לה אמתלא אבל אם יש לה אמתלא גם היא פטורה כמ"ש הב"ש כו' ומכ"ש בנ"ד שהיא חוששת מחמת הקול שיש לו חולי הנ"ל אשר כופין משום זה לגרש אף שבנ"ד אי אפשר לברר בירור גמור מ"מ הואיל שגם אבי הבחור מודה שיצא הקול רק התנצל דאויבים מפקי לקלא לא מפיו אנו חיים בפרט דיש רגלים לדבר מה ששותק לאותן אויבים וגם כי חזותא של הבחור מוכיח עליו שהוא ירקרק וזה הוי ודאי אמתלאה שיכולה לטעון מאיס עלי רק אעפ"כ כל זמן שלא יברר אבי הבתולה בבירור גמור שיש ממש באותו הקול מחוייבת הבתולה לישבע שבאמת הבחור מאוס עליה בשביל חשש הנ"ל ולא ניסת כך מאביה או משאר קרובים לטעון כן ובאמת אינו מאוס עליה כמו שפסק רמ"א בסי' ע"ז (ס"ג בהגה) גבי נשואה שטענה מאיס עלי שיכולין הב"ד להשביעה על זה כו' כללא דמלתא אם רצה אבי הבתולה ליתן הקנס המוזכר בתנאים גם הוצאת כסדרן כפי מה שיברר אבי הבחור בעדים מה שהוציא דבשבועה אינו נאמן על הוצאת כמבואר בש"ע ס"ג וגם להחזיר השדכנות הכל לפי מנהג המדינה פשוט שיכול לבטל קישור התנאים אף שאין ממש באמתלאות הנ"ל ופטורים אב ובתו בלי שום שבועה וקב"ח כלל אבל אם אינו רוצה ליתן הקנס והוצאות וגם אינו יכול לברר בבירור גמור שיש ממש באותו קול דיש לו חולי הנ"ל אזי אינן פטורים עד שתשבע הבתולה כנ"ל ואז פטורים האב ובתו מכל הנ"ל עכ"ד ע"ש: ועי' עוד בתשו' שבו"י ח"ג סי' קי"ז תשו' לרב א' בעסקי שידוכים וקנסות וז"ל אכתוב לך בקיצור נמרץ מה שפסקתי כמה פעמים הלכה למעשה הנה בודאי אם הכלה טוענת מאיס עלי בטענה מוכרחת שהחתן הולך בדרך לא טובים אם יש לה ראיה פטורה היא ואביה מהקנס ומשבועה כמבואר בתשו' הרשב"א ובש"ע סי' נ' ס"ה. ומבואר ברשב"א שם (הובא ג"כ בב"ש) אע"ג שבתחלה היה ג"כ מעשיו מקולקלים והיא ידעה מזה אלא שאח"כ החזיק בדבר יותר ג"כ פטורה. ונראה דה"ה אם אינה יכולה לברר טענתה ע"פ עדים ברורים מ"מ אם יצא עליו קלא דל"פ וליכא אויבים דאפקי לקלא הוי ג"כ טענה מבוררת ויכולה לטעון מאיס עלי מפני קלא בישא שיצא עליו ופטורה מהקנס אבל מ"מ כיון שחזרה היא צריך לחזור לו מה שאכלה עמו ומה ששלח לה סבלונות בניכוי שליש ואם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים יעשה כדרך העם משלמת הכל והיא שיהיה לו עדים כמה הוציא כו' או שידוע כמה דרכו להוציא על השידוכין כאלו כפי הנהוג אבל מן הקנס פטורה כיון שהוא עצמו הגורם בטענה מבוררת שלה. ואם טוענת מאיס בלי טענה מבוררת ואביה כ' שבא בכח הרשאה מספקת מבתו והיא מודה לדבריו אך שטוענת אח"כ מאיס ג"כ אביה פטור מקנס אם תשבע הבת על כך שלא אלפוה לה גם לא עשתה בשביל שנתנה עיניה באחר אז אביה פטור מהקנס. מ"מ בכה"ג ישבע החתן כמה הוציא בשביל קישור תנאים אלה בכלל הדברים שדרכו להוציא כך וא"צ לנכות כלום מהוצאותיו כיון שכתוב בתנאים קנס אע"ג דפטורה מהקנס מ"מ עכ"פ לא יפסי' הצד שכנגד' שום דבר מכיסו כו'. ואם הכלה לא תרצה לישבע אזי צריכה לשלם הקנס כפי התנאים עם הוצאות דהיינו רק כמו שמבאר בש"ע ס"ג כיון שמשלמת גם הקנס עכ"ד ע"ש. ויש כמה דברים בפסק הזה שאינם מתאימים עם דברי הש"י הנ"ל וצ"ע.
טו סָעִיף ו אין יורשים צריכין לקיים. עב"ש ס"ק י"ט וע' בתשו' נו"ב חלק ח"מ סי' ל"ג באח' שפסק לבתו בתנאים ראשונים סך נדן ושטר חצי זכר בקנס וחרם כנהוג וקודם החתונה מת האב. ופסק הרב השואל כיון שהוא קנין אתן ואין כאן חיוב רק מצד הח' והקנס עתה שמת האב פטורים הבנים מלקיים ההתחייבות כמבואר בסמ"ע סי' רמ"ה וסי' רפ"ו ובאה"ע סי' נ' ונ"א בהגהת רמ"א ובאחרונים הח"מ והב"ש וב"ח וכן בת' שארית יוסף סי' ב' עובדא דא ממש ופסק לפטור היורשים מטעם שהוא קנין אתן ושורש הדברים נובעים מדברי מהרי"ו ואף דבתשו' עה"ג סי' קכ"ד נשען על דברי מהרמ"מ ודחה דברי הש"י הנה בעל עה"ג לא שם לבו שבעל ש"י לאו יחידאה הוא שגם רמ"א ואחרונים עומדים בשיטתו והוא ז"ל השיב לו שלא יפה פסק בזה כי דברי בעל עה"ג אינם סותרים לדברי רמ"א ולא לשום א' מאחרונים דגם מהרמ"מ ובעל עה"ג מודים לדינא דמהרי"ו דקנין אתן לא מהני וגם מודים שהחרם וקנס לא חל על היורשים אבל מהר"מ מחייב היורשים מצד אחר דהלכה לפרנסה שמין לפי אומדן דעת האב ואפי' הרא"ש שהכריע שאין להוציא מהיורשים ע"פ אומדנא יותר על העישור כ' מהרמ"מ דזה באומדן שהוא מדעתינו אבל היכא שגילה דעתו בפירוש נגד הבת הזאת ונגד החתן הזה סובר מהרמ"מ ועה"ג דבזה כ"ע מודים דאזלי' בתר אומדנא גם להוסיף על עישור וא"כ כיון שהתחייב עצמו בתנאים ליתן להבת הזאת בשידוך הזה כך וכך אף שהקנין לא מהני מטעם קנין אתן וגם החרם והקנס לא חל על היורשים מ"מ חל עליהם חיוב חכמי המשנה שתיקנו פרנסה להבת כפי אומדנא מהאב ונמצא שדברי מהרמ"מ ועה"ג אינם לסתור דברי רמ"א והאחרונים הנ"ל רק לסתור דברי הש"י שגם בעובדא דידי' הוא פרנסת הבת וגם מדברי הב"ש ס"ק י"ט שכ' דכאן איירי שירד מנכסיו אחר הפסיקה מבואר להדיא שמצד חיוב אומדן דעת האב באמת היו היורשים חייבים ולפי דבריו אפשר לומר דגם הש"י מודה בדבר זה כי יוכל להיות שעובדא דש"י היה ג"כ שהאב ירד מנכסיו אחר הפסיקה קודם המיתה ולפ"ז בנ"ד שלא ירד מנכסיו מחוייבים היורשים לקיים התחייבות התנאים: וכ' עוד ומה שיש לעיין כיון שמסתמא כבר בגרה כו' (יובא זה לקמן סי' קי"ג ס"ז ס"ק י"ג) ואמנם זאת לדעת שמה שפסק בת' עה"ג שם שאפילו השטר חצי זכר שנתחייב האב בתנאים ראשונים מחוייבי' היורשים ליתן להבת אין אני מסכים עמדו בזה כיון שכל עיקר זכות הבת הוא מצד אומדנא והמציא העה"ג שאפי' החולקים דס"ל דאומדנא לא מהני להוסיף מ"מ באומדנא כזו שהוא נגד הבת הזאת כ"ע מודו מעתה אומר אני על סך הנדן גילה האב דעתו שרוצה ליתן אבל על השטר ח"ז אין כאן גילוי דעת רק שרוצה לעשות לה שטר ולא שישולם לה השטר שהרי כמה טצדקי יכול למיעב' להפקיע זכות השטר היא גופא חידוש הוא והבו דלא לוסיף ולכן זה פשוט שאין היורשים חייבים ליתן לה רק הנדן ושאר התחייבות התנאים אבל לא חצי חלק זכר כלל ודלא כבעל עה"ג עכ"ד ע"ש:
טז סָעִיף ז סי' קפ"ה. עבה"ט בדיני שדכנות ועיין בת' חוט השני סי' ב' שכ' דמה שרגילין העולם לומר שדכן שאמר לאח' אשדך לך שידוך פלוני בחנם אעפ"כ מחוייבים ליתן שכרו איין לזה שורש ועיקר כלל בתלמוד או בשום פוסק ולכן נשתקע הדבר ולא נאמר אלא אין נותנין לו שכר כלל וכן בדין הסרסור או שאר פועלים כולם דין אחד להם שם בסי' ג' כתב אודות שדכן שכתב לראובן שידוך א' לגיסתו האלמנה והשיב לו ראובן ונגמר הענין ואמר ראובן שהוא ג"כ שדכן כמוהו שהרי מעולם לא כתב אל האלמנה שום דבר נ"ל שהדין עם ראובן דה"ל לשדכן לאתנויי בפירוש שהוא שדכן לבדו ודברים שבלב אינן דברים והלא השדכן אינו יכול לתבוע את האלמנה כלל לפי שלא דבר עמה ולא כתב לה כלל וראובן יכול לתובעה וה"מ כההיא אלמנה דעבדא אדעתיה דנפשה והיה יכול לדבר עמה בעצמה ולכן כשכתב לגיסה ה"ל לאתנויי אבל אם היתה בתולה ולא היה לה מי שישתדל בעדה רק גיסה נ"ל שהוא נחשב בעל דבר ולא סרסור וכ"ש האב על בתו כו' ועוד יש לדקדק מאד בל' הכתב שאם כתב לראובן שהוא מודיע לו שידוך פלוני ולכן אל יעכב בדבר כי היא שידוך הגון נמצא שעשאו לראובן בעל דבר אפשר כי בזה יד השדכן על העליונה וצ"ע עכ"ד ]ועיין בתשו' עבודת הגרשוני סי' נ' באשה אלמנה שהכניסה כל אשר לה לבעלה ולא שיירה לעצמה כלום ואחר הנישואין תובע השדכן שכרו מן האשה והשיבה שאין לה מה לשלם והבעל אומר להשדכן לאו בעל דד"א ושאין לו לשלם חובות אשתו ופסק שהבעל מחוייב לשלם להשדכן שכרו אם הוא בענין דליכא למיחש לפרעון כגון במקום שאין משלמין השדכנות עד לאחר הנישואין כי שכר שדכנות בזה כמלוה בשטר דמיא ולדברי הכל גובה מן הבעל כו' ואף דכתב הרמ"א בס"ס צ"א י"א הא דמלוה בשטר כו' היינו שהכניסה לו קרקע כו' מ"מ בגוף התשובה של הרמב"ן מבואר דהיינו לדינא דגמ' דמטלטלי דיתמי אין ב"ח גובה מהן אכן אחר תקנות הגאונים דבר פשוט הוא דבעל חייב לשלם אף שלא הכניסה לו רק מטלטלי כו' ע"ש וע' בס' בית מאיר בס"ס צ"א שם מ"ש בענין זה וצ"ע לדינא[: עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ג בשדכן ששידך בן פלוני ממקום פ' לבת פלוני ממקום פ' ואחד מן המקומות היה תיקון ליתן מי מאה לנדן א' זהב שכר שדכנות ובמקום השני היה ליתן מן מאה נדן א' ר"ט והשדכן תובע שכרו כמקום היוקר והמחותנים אינם רוצים ליתן אלא כפי המקום הזול והאריך בזה והביא דברי הירושלמי בפ' הפועלים ודברי הרמ"א בח"מ סי' של"א ס"א ומסיק כללא דמלתא דאם החתן היה דר במקום הזול והכלה במקום היוקר והשדכן היה דר במקום החתן אין לו משני צדדים אלא כמקום הזול לא מבעיא הצד הכלה שעשה לה פעולה במקום הזול אלא אף להחתן שעשה לו פעולה במקום היוקר מ"מ כיון שהוא דר במקום החתן שהוא הזול נתרצה למנהג מקומו אבל אם היה דר השדכן במקום היוקר מחוייבים לשלם כמנהג מקום היוקר שדר בו השדכן עש"ה: ועיין בס' תפארת ישראל שם שכ' כמה פרטי דינים בשדכנות בשם ס' חוקי דרך וז"ל אינו כשדכן רק בדיבר מסך הנדן. ומשערין השדכנות לפי הסך המרובה משניהם א' מארק מכל מאה במדינת פולין (עב"ש סי' ס"ו סקט"ז דמארק במדינת פולין נחשב שני זהו' ובמדינת ליטא שני זהו' וחצי) וממאה ראשונה כפל. ומספרים וקרקע ותכשיטין נותנין חציו. וחצי שדכנות נותנים למתחילין וחציו לגומרים אבל לאמצעים ולא כלום. ולקרובים פסולי עדות אין נותנים רק בניכר לפי ראות עיני הדיין שעשו פעולה. וברחוקים הצדדים זה מזה עשר פרסאות ינתן שדכנות כפל. ובמכחיש לשדכן עח"מ סי' פ"ז רפ"ו ורצ"ד ובס' חוקי משפט ובס' כרם שלמה סי' זה כמה תקנות בענין שדכנות וכל גליל וגליל לפי מנהגו עכ"ד ע"ש. וע' בסוף ס' עטרת צבי על ח"מ בהעתק מפנקס דר"א אית כ"א וע' בת' נו"ב תניינא סי' ל"ו בענין שדכן שדחה הבעל דבר אותו ולקח שדכן אחר לגמור השידוך ע"ש הובא בפ"ת לח"מ סי' קפ"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.