א אֵין אַלְמָנָה גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ, עִקָּר וְתוֹסֶפֶת, אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְנִכְסֵי מְלוֹג וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אוֹ נְכָסִים שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ בְּעַיִן, אִם אוֹתָם שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ הֵם בְּעַצְמָם קַיָּמִים, אוֹ דְּבָרִים שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבָּאוּ מִכֹּחָם, נוֹטֶלֶת אוֹתָם בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵינָם קַיָּמִים, וְלֹא דְּבָרִים הַבָּאִים מִכֹּחָם, וּבָאָה לִפָּרַע מִנְּכָסָיו, אֵינָהּ נִפְרַעַת אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְהוּא הַדִּין אִם יִחֵד לָהּ מִטַּלְטְלִים בִּכְתֻבָּתָהּ, שֶׁיֵּשׁ לְחַלֵּק בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁחִלַּקְנוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם יִחֵד לָהּ קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ אֶלָּא מִצַּד אֶחָד, נוֹטַלְתּוֹ בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ לְבָנָיו מָמוֹן שֶׁאֵין יָכוֹל לִגְבּוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. הַגָּה: וְעַיֵּן בְּחִלּוּקֵי דִּין זֶה בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ק"ח. יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ הַיְינוּ בִּדְלֹא תָּפְסָה, אֲבָל תָּפְסָה, יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ הוֹאִיל וְהֵן מֻחְזָקִין; (כֵּן מַשְׁמַע בַּטּוּר חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ק"ח וּבַמָּרְדְּכַי רֵישׁ אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת וּמהרי"ו סִימָן צ"ה וּבִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש"ל). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּשֵׁם מוהר"ם), וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ק"ח. אִם הַיּוֹרְשִׁים אוֹמְרִים: נִשְׁבְּעָה, עֲלֵיהֶם לְהָבִיא רְאָיָה (רִיבָ"שׁ סִימָן קס"ט). אִם פָּרְעוּ לָהּ מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ וְעָשׂוּ לָהּ שְׁטָר חוֹב עַל הַנִּשְׁאָר, יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין הַחוֹב הַהוּא אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁבְּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתפ"ו). אַלְמָנָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּקָה, וְרָמְזָה קֹדֶם מִיתָתָהּ שֶׁלֹּא נָטְלָה כְּלוּם, סָגֵי בְּכָךְ וְהָוֵי כְּאִלּוּ נִשְׁבְּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). אִשָּׁה שֶׁנִּשְׁתַּטֵּית וְנִתְאַלְמְנָה, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ נוֹטְלִין כְּתֻבָּתָהּ הוֹאִיל וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשָּׁבַע (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א, וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ן בִּתְשׁוּבוֹת סִימָן ס"ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק"ה סָעִיף ג'. אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה וּמֵתָה, יוֹרְשֶׁיהָ נִשְׁבָּעִים: שֶׁלֹּא פְּקָדַתְנוּ, וְנוֹטְלִין וַאֲפִלּוּ מִיּוֹרְשָׁיו, אִם מֵת אַחֲרֶיהָ:
ב מַה שְּׁבוּעָה נִשְׁבַּעַת הָאַלְמָנָה, שֶׁלֹּא הִתְפִּיסָהּ הַבַּעַל, וְשֶׁלֹּא תָּפְסָה הִיא מִשֶּׁלּוֹ כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצְּרִיכָה לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא מָחֲלָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְשֶׁלֹּא מָכְרָה לוֹ. הַגָּה: וְאִם נִשְׁבְּעָה סְתָם: שֶׁלֹּא נֶהֱנֵיתִי מִכְּתֻבָּתִי, סָגֵי בְּכָךְ (הָרַ"ן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ). וְנָהֲגוּ גַּם כֵּן לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְבְּזָה כְּלוּם שֶׁלֹא בִּרְשׁוּת בַּעֲלָהּ, וְאִם בַּעֲלָהּ אֵינוֹ בַּר דַּעַת אוֹמְרִים סְתָם: שֶׁלֹּא בִּזְבְּזָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"ט):
ג אִם הָאַלְמָנָה רוֹצָה לִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ, וְאֵינָהּ רוֹצָה לִשָּׁבַע עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ בָּנֶיהָ, שֶׁמָּא יִמְחֲלוּ לָהּ הַשְּׁבוּעָה, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ:
ד אַלְמָנָה שֶׁאוֹמֶרֶת: מָנֶה נָתַן לִי בְּמַתָּנָה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּכְתֻבָּתִי, אִם הִיא מֻחְזֶקֶת בְּמָנֶה וִיכוֹלָה לִטְעֹן אֵין בְּיָדִי מִשֶּׁל בַּעֲלִי כְּלוּם, נֶאֱמֶנֶת בְּמִגּוֹ:
ה אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה, קַיָּם אִם נִשְׁבְּעָה לְבַסוֹף, וּמְנַכִּין אוֹתָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. וְהָנֵי מִלֵּי בְּמִטַּלְטְלִי, אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי, אֲפִלּוּ נִשְׁבְּעָה לְבַסוֹף, אֵין מְכִירָתָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִים, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁמוּ לָהּ בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ שֶׁל הֶדְיוֹטוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּגְבּוּ לָהּ בֵּית דִּין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּמִטַּלְטְלִים מְכִירָתָהּ וּמַתְּנָתָהּ בְּטֵלָה, אַף עַל גַּב דְּנִשְׁבְּעָה לְבַסוֹף, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁבְּעָה תְּחִלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵּשׁ לָדוּן בָּזֶה לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב), כִּי בְּמָקוֹם שֶׁנִּרְאֶה לַדַּיָּן שֶׁלֹּא תָּפְסָה צְרָרֵי, כְּגוֹן שֶׁמֵּת פִּתְאֹם אוֹ כַּדּוֹמֶה, יֵשׁ לָדוּן שֶׁמְּכִירָתָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּם (הָרֹא"שׁ כְּלָל פ"ה). וְכֵן אִם מֻחְזָקִים הַמְקַבֵּל אוֹ הַקּוֹנֶה. וְכֵן נִרְאֶה לְהוּ לָדוּן. וְכָל זֶה כְּשֶׁהָאִשָּׁה חָזְרָה בָּהּ לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבְּעָה, אֲבָל אִם לֹא חָזְרָה, מְכִירָתָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִים מֵעַכְשָׁו (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ח"י); וְלָכֵן אַלְמָנָה שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, וְנִשֵּׂאת לַבַּעַל וְהִכְנִיסָה לוֹ הַרְבֵּה (מָמוֹן) מִמָּמוֹן בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, תִּשָּׁבַע עֲדַיִן. וְאִם מֵתָה, הַבַּעַל הַשֵּׁנִי יוֹרְשָׁהּ וּמַחֲזִיק בְּמַה שֶׁבְּיָדָהּ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק"א:
ו אַלְמָנָה שֶׁמָּחֲלָה לְבַעַל חוֹב שֶׁל בַּעֲלָהּ, אֵינוֹ כְּלוּם:
ז פְּעָמִים שֶׁאַף גְּרוּשָׁה מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, אֲפִלּוּ לֹא יִטְעֹן, כְּגוֹן פּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ; כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלֶף, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַבַּלְתְּ כְּתֻבָּתִיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא מָנֶה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ עֵדִים כַּמָּה קִבְּלָה, וַאֲפִלּוּ דִּקְדְּקָה מַה שֶּׁנָּטְלָה אֲפִלּוּ כַּחֲצִי פְּרוּטָה, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:
ח וְכֵן אִם עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה:
ט וְכֵן אִם הִיא טוֹרֶפֶת מִלָּקוֹחוֹת. הַגָּה: וְכֵן אִם הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגֵרַשׁ אַחַת, צְרִיכָה לִשָּׁבַע לַשְּׁנִיָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סָעִיף ט"ז:
י וְכֵן אִם הִיא נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם רָחוֹק. אֲבָל אִם הוּא בְּמָקוֹם קָרוֹב כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשָּׁלִיחַ וְיַחֲזֹר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מוֹדִיעִין אוֹתוֹ, וְאִם לֹא יָבוֹא יַשְׁבִּיעוּהָ וְתִטֹּל; וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַשָּׁלִיחַ וּמוֹסֶפֶת עַל כְּתֻבָּתָהּ:
יא כָּל אֵלּוּ הַשְּׁבוּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דְּרַבָּנָן, הֵן בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. וְאִם קָדְמָה וְתָפְסָה מָעוֹת וְאֵינָהּ רוֹצָה לִשָּׁבַע, לֹא מַפְּקִינָן מִנַּהּ, וְאַפּוֹכֵי לָא מַפְּכִינָן לַהּ:
יב כְּשֶׁהִיא רוֹצָה לִשָּׁבַע, אִם הִיא חֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה, שֶׁכְּנֶגְדָּהּ יִשָּׁבַע וְיִפָּטֵר. וְאִם גַּם הוּא חָשׁוּד, אֵין כָּאן לֹא שְׁבוּעָה וְלֹא תַּשְׁלוּמִין:
יג כְּשֶׁעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, יָכוֹל לַהֲבִיאָהּ לִידֵי שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְתָא. כֵּיצַד, יִפְרַע לָהּ כְּתֻבָּתָהּ שֵׁנִית בִּפְנֵי הָעֵד הָרִאשׁוֹן וְעֵד אַחֵר עִמּוֹ, וְיִתְבָּעֶנָּה מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ תְּחִלָּה, וְיֹאמַר: בְּהַלְוָאָה נְתַתִּיו לָךְ; וְהוּא שֶׁיּוֹדִיעַ לָעֵד הָרִאשׁוֹן שֶׁמְּכַוֵּן לְכָךְ:
יד הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּתָהּ בְּאֶלֶף זוּז, וְהוּא אוֹמֵר: נִפְרַעַת הַכֹּל, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם אֲבָל אֵין לִי עָלֶיךָ אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת כִּי אֲמָנָה הָיְתָה בֵּינִי לְבֵינְךָ, נוֹטֶלֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם אוֹמֶרֶת: אֵין בִּשְׁטַר כְּתֻבָּתִי אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת, אֵינָהּ נִפְרַעַת בִּשְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף, כְּלוּם. וְהַבַּעַל יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְיִפָּטֵר (הָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק ט"ז, וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף):
טו הִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי וּכְתֻבָּתִי מָאתַיִם, וְהַבַּעַל אוֹ הַיּוֹרְשִׁים אוֹמְרִים: לֹא כִּי, אֶלָּא אַלְמָנָה, וְהַכְּתֻבָּה נֶאֶבְדָה, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה; אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁעָשׂוּ לָהּ כְּמִנְהַג הַבְּתוּלוֹת, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם, אֲפִלּוּ אִם אֶחָד הָיָה קָטָן כְּשֶׁרָאָה הָעֵדוּת וְעַכְשָׁו הוּא גָּדוֹל וְיֵשׁ אַחֵר עִמּוֹ, מְהַנֵּי. וְאִם אֵין עֵדִים, לֹא תִּטֹּל אֶלָּא מָנֶה. וְהַבַּעַל צָרִיךְ לִשָּׁבַע, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְתָא, וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שְׁבוּעַת הֶסֵת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה, שְׁבוּעַת הֶסֵּת; בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין, וְנֶאֶבְדָה, שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְתָא, דַּהֲרֵי מָצֵי הַכֹּל לִכְפֹּר וְלוֹמַר: פָּרַעְתִּי, וְלָכֵן מִקְּרֵי מוֹדֶה מִקְצָת (הַמַּגִּיד מִשְׁנָה פֶּרֶק י"ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק' (סָעִיף ו'):
טז מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים, שֶׁנְּשָׂאָם זוֹ אַחַר זוֹ, וּמֵת, וּבָאוֹת לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָן, הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה שֶׁאֵין לָהּ מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ כְּלוּם, וְהַשְּׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וְהַשְּׁלִישִׁית לָרְבִיעִית, וְהָרְבִיעִית נִשְׁבַּעַת לַיְתוֹמִים; וַאֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים, אֵין נִפְרָעִים מֵהֶם אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה:
יז וְאִם הָיוּ כֻּלָּן חֲתוּמוֹת בְּיוֹם אֶחָד בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת, הָרִאשׁוֹנוֹת תִּקְדַּם; וְאִם אֵין כּוֹתְבִין שָׁעוֹת, אָז שִׁעְבּוּד כֻּלָּן חָל כְּאֶחָד:
יח מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים, כְּתֻבָּה שֶׁל זוֹ מֵאָה, וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם, וְשֶׁל זוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת, וְשֶׁל זוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת, וְכֻלָּן נֶחְתְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד, וּמֵת, וְאֵין לוֹ כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת, כֵּיצַד הֵן חוֹלְקוֹת, רוֹאִים אִם כְּשֶׁיְּחַלֵּק הַמָּמוֹן עַל מִנְיַן הַנָּשִׁים יַגִּיעוּ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶם כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אוֹ פָּחוֹת, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. וְאִם הָיָה הַמָּמוֹן יוֹתֵר עַל זֶה, חוֹלְקִין מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר כְּתֻבָּתָהּ, וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת אֶת הַמּוֹתָר בֵּין הַנּוֹתָרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן:
יט כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין בֵּית דִּין אוֹ הַיּוֹרְשִׁים אֶת הָאַלְמָנָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, אֵין מַשְׁבִּיעִין אֶלָּא חוּץ לְבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁבָּתֵּי דִּינִין הָיוּ נִמְנָעִים מִלְּהַשְׁבִּיעַ, שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא תְּדַקְדֵּק עַל עַצְמָהּ, וּשְׁבוּעָה חוּץ לְבֵית דִּין אֵינָהּ חֲמוּרָה כָּל כָּךְ, שֶׁאֵינָהּ בְּשֵׁם וְלֹא בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, אֶלָּא בְּקִלְלַת אָרוּר. וְאִם רָצוּ הַיְתוֹמִים לְהַדִּירָהּ, נוֹדֶרֶת לָהֶם כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וּמַדִּירִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְצָרִיךְ שֶׁהַנֶּדֶר יִהְיֶה בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְשֶׁתִּהְיֶה בְּאִסוּר כָּל יָמֶיהָ. וְלָא מְהַנֵּי נֶדֶר אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, אֲבָל אִם נִשֵּׂאת אֵינָהּ גּוֹבָה בְּנֶדֶר, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּעַל יָפֵר לָהּ:
כ גְּרוּשָׁה שֶׁבָּאָה לִשָּׁבַע, מַשְׁבִּיעִים אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין:
כא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָאִדָּנָא מַשְׁבִּיעִים אַלְמָנָה בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁרְגִילִים לְהַשְׁבִּיעָהּ, שֶׁגּוֹזְרִים בְּחֵרֶם וּבִשְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁתּוֹדֶה מַה שֶּׁקִּבְּלָה בִּכְתֻבָּתָהּ, אֵין הָעֹנֶשׁ מְרֻבֶּה כָּל כָּךְ כְּמוֹ (שְׁבוּעָה), שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבַּעַת יוֹצְאָה שְׁבוּעָה מִפִּיהָ לַשֶּׁקֶר. הַגָּה: וּצְרִיכָה לִשָּׁבַע לִפְנֵי שְׁלשָׁה שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים, וְאִם נִשְׁבְּעָה לִפְנֵי שְׁלשָׁה שֶׁהֵם קְרוֹבִים, צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִשָּׁבַע (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וּתְשׁוּבַת מוהר"ם סוֹף הַפְלָאָה). וּלְכַתְּחִלָּה צְרִיכָה לִשָּׁבַע לִפְנֵי הַיְתוֹמִים, אֲבָל אִם נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, אוֹ שֶׁאֵין הַיְתוֹמִים רוֹצִים לִהְיוֹת אֵצֶל הַשְּׁבוּעָה, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם (גַּם זֶה שָׁם בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). אַלְמָנָה שֶׁנִּשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, יְכוֹלִין הַיְתוֹמִים לְהַחֲרִים אַחַר כָּךְ עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ אִם הִפְקִידָה הָאַלְמָנָה מִנְּכָסִים שֶׁלָּהֶם (רִיבָ"שׁ סִימָן שכ"ה):
א סָעִיף א אלא בשבועה דאימא צררי אתפסח והקשו התוספו' בפרק השולח (גיטין דף ל"ד) הא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וה"ל תוך זמנה וחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואפי' מיתמי וי"ל דה"מ ב"ח אבל אלמנה אית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' תוך זמנו עכ"ל:
ב סָעִיף א אלא מצד אחר פי' דאין חילוק בין שייחד בד' מצרים בין מיצר א' כ"כ רמב"ם פי"ו דאישות:
ג סָעִיף א אבל תפסה כו' כדי לברר דין זה בס"ד נעתיק מה דמצינו בדברי המרדכי בזה כי משם אנו למידין זה במרדכי פרק כל הנשבעים ז"ל מכאן פסק בסה"מ דאם מתה האלמנה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום שאין לה כלום עד שתשבע ואינ' יכולה להוריש שבועה ליורשים ויש מחלקים דהיינו דוקא שלא להוצי' כלום מיורשי הבעל אם הם מוחזקים אבל אם האלמנה מוחזק' בנכסי הבעל ומתה טרם תשבע בהא ודאי אמרינן מוריש שבועה לבניו כדי שיחזיקו יורשי האלמנה בממון וראי' מהא דהמוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומים כולי דטענינן ליתמי שהחזיר אביהן במגו דנאנסו אע"ג דאביהן לא היה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו אלא בשבועה הרי לך אדם מוריש שבועה לבניו עכ"ל הרי לך מקום א' במרד' דתפיס' מהני. מקום השני בנוסח' אחרת בפ' כל הנשבעין וז"ל עיין פ' ח"ה אחר נסכא דר' אבא שם פרשתי א"א מוריש שבועה לבניו אפי' היכי דתפסי עכ"ל הרי לך דתפיסה לא מועלת: מקום ג' בפ' ח"ה גבי נסכ' דר' אבא נשאל לר"מ באלמנה סרח בת אשר טוענת על ראובן אח אבי' מן האב ולא מן האם קרקעות ומטלטלי וספרים של זקנה יעקב אביו ואמו אשת זקינה יעקב לא נשבעה על כתובתה ונשאר בידה הרבה מכתובת' וראובן השיב אמרה לי שלא הניח אבא רק כדי פריעות חובותיו ובית ספרים וכרמים הבית והכרמים נתן לה במתנת בריא בשטר ולי הספרים ופטרה מכל שבועות ואם היה לאמי משלו מחל לה הכל והשיב אם החזיק הבן בקרע ג"ש פשיטא דנאמן לומר ראייתי שטר זה במגו דמינך זבינתה כו' אבל ספרים שהיא תובעת נראה דאי ליכא סהדי שהיו של זקינה ישבע ראובן שאביו נתן לו ויפטר אבל הספרים שיש עדים שהיו של זקינה ועכשיו רואין אותם בידו לא מהימן לעכבם בשבועתו מידי דהוי אאומן בדבר שהוא אומן כוו' ה"נ אמו שהיתה נושאת ונותנ' בתוך הבית כו' ואפי' כי מתה על היתומים להביא ראיה כו' ולא מצי לישבע שבועת היורשים וליטלו בכתוב' אמו דהא קי"ל כרב ושמואל דאין אדם מוריש כו' וליכא למימר ה"מ היכא דלא תפסה אבל הכא תפסה כין דנכסי בחזק' יתמי קיימי תפיסתן לאו כלום היא כדפרישית דאמו תפסתן במות אביו והיא תפס לאחר מיתת אביו מדמינן לה לאומן כו' עכ"ל הרי דמקום זה מורה דלא מהני תפיסה. מקום ד' בפ' ח"ה נשאל לר"מ ראובן נשאה לאה והוליד ממנה חנוך ומת ראובן וניסת לשמעון בלא שבועה והכניס' לו ספרים של ראובן וכתובת' על ראובן היתה יתירה על הממון שהניח לה ראובן ומתה לאה ובא חנוך אל שמעון ואמר כל מה שהכניסה לך אמי שלי הוא שהרי לא נשבעה על כתובתה ושמעון הוא כמו יורש שלה כיון שבא מכחה והשיב דעל חנוך להביא ראיה אם רוצה להוציא משמעון מה שתפס מה שהכניסה לו כולי כיון דאיהי היתה יכולה לעכב בשבועה ולגבותם כתובתה אנן נמי טענינן ליתמי דידה וכל הבאים מכח' כגון שמעון זה ואע"ג דאיהי בעיא שבועה שמעון הבא מכחה מעכב מה שבידו בלא שבועה דלא משבעינן ליה בטענת שמא ואפי' שבועת היורשים א"צ דשבועת היורשים היינו אם נוטלים כולי אבל לא לפטור עצמה וה"מ במטלטלין באים מכח' מחזקינן בהו יורשים ולא מפקינן מהם אבל במקרקעי דלא שייך תפיסה ואלו באים רק מספק לא מהני דמוקמינן להו בחזקת מרא קמא ועל שמעון הבא מכחה להביא ראיה ע"כ דברי המרדכי במקום זה בקיצור הרי כמוכח דתפיס' מהני ליורשים ובאי כחה. מקום ה' במרדכי פרק הכותב במעשה אירע שתפסה אלמנה מטלטלין וספרים בכתובת' ופסקו רבינו יוסף ורש"י ובעל ה"ג דאם מכרה ונתנה קודם שבועה אתו יורשים ומפקי ל"ש קרקע ל"ש מטלילין ואפילו תפסה מחיים אלא א"כ תבעוה מחיים ולא רצתה להשיב וכו' אבל ראבי' כתב הלכה למעש' שאם מכרה או נתנה קיים כדאמרי' בפ' כל הנשבעין בסוף האי דיינא דעביד כר"א עבד כרב ושמואל עבד פירש"י בשקול דעת הדיינים הדבר תלוי ורוב הגאונים פסקו כר"א ולא כר"ח ואלפסי דפסקי כרב ושמואל ורבינו יואל כתב לראבי"ה שרבינו יוסף ט"ע פסק באלמנה שלא נשבע' ונתנה מתנה שחולקין בעלי מתנה ויורשים ונראה דטעמיה כרב נחמן כו' וכן פסק רב האי גאון שכן מקובל מאבותיו ואבות אבותיו דיחלוקו כו' ורבינו שמחה הביא ראיה ממה דאמרי' בפ' כל הנשבעין לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי מהני כ"ש תפיסה ממש לב"ה וראבי"א השיב דגרע תפיס' ממש לב"ה כיון דתפס מספק דדלמא צררי אתפס' (צ"ל דראבי"ה השיב זה לדחות סבר' רבינו שמחה דרצה לזכות מכח תפיסה אבל באמ' ס"ל לראבי"ה דהמתנה קיימת מצד דר' אליעזר ס"ל אדם מוריש שבועה לבניו כמו שזכר בסמוך בשם ראבי"ה) והר"מ כתב רע"ג דראבי"ה כתב דמה שנתנה האלמנה קיים מ"מ נראה כדברי הגאונים עיקר שפסקו אין מתנה זו קיימת מה שנתנה קודם השבוע' דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואפי' אם אחר שנתנה נשבע' שבשעת מתנה לא היה לה יותר מ"מ בשעה שנתנ' לא היה לה כח שלא היה הנכסי' שלה אלא שיעבוד' בעלמא כו' עכ"ל הרי מוכח דתפוסה ל"מ אפי' ממקבל מתנה מפקינן הרי לך ה' מקומות בזה במרדכי ולכאורה המקומו' סותרין זא"ז דבמקום א' ובמקום ד' כתב דמהני תפוסה ובמקום ב' וג' וה' כתב דלא מהני וכולהו דמהר"ם שנהי זולת מקום אחד שהוא דעת ספר המצות ונלע"ד ברור דיש חילוק בין התפיסות דהא עיקר הטעם להר"מ דלא מהני משום דנכסי בחזקת יתמי קיימי ואין התפיסה מועיל ליורש שלה מספיקא וזה שייך דוקא במקום שידוע שזה מנכסי המת ע"כ נשאר בחזקתו ליורשיו ולא ליורשי האשה הואיל וראו ביד יורשיה אלו הנכסים דקי"ל בכ"מ שיש עדים וראה דאין התפיסה מועלת והוה כקרקע ממש אבל באין עדים וראו כמו שזכרתי ממילא אין כאן שייך לומר דנכסי בחזק' יתמי הבעל קיימ' דהא אין כאן חזקה דמי יימר שהיה שלו מ"ה ניחא הכל דבמקום א' והד' שאין עדים וראה איירי דהא במקום א' מדמה לה לשטר כיס דטעגינן להו שאביהם החזיר במגו דנאנסו ש"מ שלא ראו בידו וכן במקום הד' מוכח שאין עדים וראה שהרי חולק שם דשמעון נאמן דוקא במטלטלין שתפיסה שייך בהם ולא בקרקע אלו היו שם עדים וראה הרי דין מטלטלין ממש כקרקע ולא שייך תפיסה אבל במקום בג"ה מיירי ביש עדים וראה דהא במקום ג' מוזכר בהדיא החילוק אם יש עדים שהיה של הזקינה או לא והמקום השני הוא מרשי' על מקום הג' כמ"ש שם עיין בח"ה כ' דלא מהני התפיסה והיינו מה שזכרנו וכן במקום ה' מיירי ביש עדים וראו בידו שהרי כתב שם דנכסי בחזקת יתמי קיימי וזה אין שייך באין עדים וראה דמי יימר שהיה אלו הנכסים של אביהם מתחלה הנה כל הפלפול הזה הוא בענין מה דס"ל להלכ' וכרב ושמואל בפ' כל הנשבעים דאמרי א"א מוריש שבועה לבניו אבל לר"א דפליג על רב ושמואל וס"ל אדם מוריש שבועה לבניו אבל לר"א דפליג על רב ושמואל וס"ל אדם מוריש שבועה לבניו בכל גוונא ממילא אם לא נשבעת האלמנה ומת' יורשיה יורשים הכתוב' וקי"ל בגמרא פרק כל הנשבעים דמאן דעבד כרב ושמואל עבד ומאן דעבד כר"א עבד וכ' הר"ן וז"ל ונראה ה"ה אם קדמו היתומים ותפסו אין מוציאין מהם אבל רב יוסף הלוי כתב בשם רב האי שמנהג הראשוני' כרב ושמואל ולא ידעתי למה עכ"ל דהיינו שיש להם לומר קים לן כר"א ונראה דגם הראבי"ה שזכרנו במקום ה' במרדכי שכ' בשמו שאם מכרה או נתנה קיים משום דאמרי' דין דעבד כר"א עבד איהו נמי ס"ל דמהני תפיס' אפי' של יתומים אם הם תפסו אע"ג דאמם לא תפסה כמ"ש הר"ן דהא תרוויהו סמכו על ר"א נמצא שיש ב' חלוקים בין תפיסה דמועלת ע"פ הר"מ שזכרנו ובין הך תפיסה דמועלת ע"פ הר"ן וראבי"ה והיינו מה דמועיל להר"מ הוא דוקא שתפסה האם ותו דבעינן שלא היו שם עדים שמטלטלין אלו היה של המת ולא ראו אצל היורש הזה אבל בלא"ה אמרינן שהנכסים בחזק' יתמי והתפיס' היא מספק אבל להר"ן והראבי"ה מהני התפיסה אפילו אם תפס היתומים ואפי' בעדים מטעם שהם סומכי' אדר"א. וראיתי בת"ה סי' ש"ל שנשאל על אלמנה שנטלה כל העזבון בלא שבועה ויורשי' רוצים לזכות בנכסים מחמת הכתובה הביא שם קצת דברי המרדכי שזכרנו וכתב בסוף נבאר שאלתינו דאם היו יורשי אשה מוחזקין בנכסים ולא שוינהו ראה או שאין יכולין ליורשי הבעל לברר שאלו הנכסים היה של בעל הדין עם יורשי האשה להחזיק כל מה שבידם כדמוכח בתרתי תשובת דמהר"מ דכל היכא שהאשה מוחזקת וגם יורשיה או הבים מכח' במידי דשייך בי' תפיסה לא אמרינן א"א מוריש כו' והא דכתב מהר"ם דאין נראה לו דברי ראבי"ה ורבינו שמח' שכ' שם מטעם דלהחזיק לא אמרי' א"א מוריש משמע דמהר"ם לא ס"ל האי סברא הא ליתא ע"כ דא"כ היה דבריו סותרים זא"ז אלא דבריו כדמסיק משום דבשעת המתנה לא היה שלה ולא היתה יכולה לתת במתנ' דבר שאינו שלה דהא אפילו נשבע' אחר כך לא מהני וע"כ מהאי טעמא הוא אבל יורשיה לעולם זוכים מחמ' ירושה אם מוחזקים הם הואיל והיא הית' יכולה להחזיקה בשבועה ול"ד ללקוחות או מקבלי מתנ' שאין באים לזכות אלא מחמ' המכירה או המתנ' שעשתה קודם שנשבעה והא לאו כלום הוא דלא הוה שלה באותו זמן עד כאן לשונו. ותמהתי מאוד על דבריו אלו דנכנס בחנם לדרך שאינו אמת דהא דכ' דטעם דהר"מ שאין מועיל התפיסה משום שבאותה שעה של מכיר' לא היה שלה לענין מכירה אבל יורשי' יורשים כתובתה וכיון דיורשי' הכתוב' ע"כ מיירי באין עדים ולא ראה דאל"כ גם היורש אינו יורש כמ"ש הוא עצמו דלא זכה היורש בו אם באין עדים וראה א"כ גם המתנ' והמכירה קיימים דאף אם היא חי אין ליורשי הבעל עליה כלום כי אם שבועת היסת כמו בכל תביע' בע"פ כיון שהיא אינה באה לגבות והם באים להוציא ממנה בתביע' בע"פ לומר שנטלה שלא כדין ואמאי נימא בזה שמכר דבר שאינה שלה דודאי שלה הוא אלא ודאי שיש כאן עדים וראה וא"כ גם יורשיה לא יטלו כלום ותו דבהדיא מבואר במרדכי פ' ח"ה דהיינו במקום ד' שזכרתי דשמעון הבא מכח אשתו הוה כמו יורשיה והאמת הברור דשם במקום ה' דהיינו פ' הכותב מיירי בעדים וראה וע"כ לא מהני התפיסה והר"מ דפסק דתפיסה לא מהני היינו מהאי טעמא מדהוה עדים וראה עדיין הנכסים בחזקת יתמי קיימו אלא דהראבי"ה ורבינו שמחה שזכר שם ס"ל דאפ"ה מהני תפיסה דסמכו אדר' אלעזר דלא כהר"מ ושאר גאונים שמביא שם שסוברים כרב ושמואל ולדידהו לא מהני תפיס' אלא במקום שאין עדים וראה: ועכשיו נבא לפסק הלכ' בס"ד דרמ"א דכ' שיש פלוגתא אי מהני תפיסה או לא ע"כ מיירי בתפיסה במקום (שאין) (צ"ל שיש) עדים וראה דאל"כ אין פלוגתא דאפי' הר"מ שמחמיר מודה בזה ובודאי לא נחית רמ"א למה שכתבתי אלא דמ"מ יש עדיין מחלוקת ביש עדים וראה דבזה פליגי דהר"ן וראבי"ה ס"ל דאפ"ה מהני תפיסה ואפילו אם תפסו היורשים שלה סמכו על ר"א והר"מ ושאר הגאונים ס"ל כרב ושמואל וא"כ לא מהני תפיסה אלא במקום שאין כאן עדים וראה וס"ל דאפי' בדיעבד לא סמכינן אדר' אליעזר וכמו שזכר הר"ן שהבאתי דיש גדולים שס"ל כן וא"כ אנן דס"ל בדיעבד סמכינן אדר' אליעזר כמבואר בח"מ סי' ק"ח ואני נוכחתי בסי' ד' בח"מ דעבד אינש לנפשיה בענין זה והבאתי ראי' שם בשם ס' התרומות שכ' כן בהדיא א"כ גם כאן שפיר מהני אפילו תפיסה של היורש קודם שבא לב"ד ואפי' בעדים רק שהיורש נשבע שלא פקדתני כו' כנלע"ד להלכ' ולמעשה ועיין בסעיף ה' מה שכתבתי שם:
ד סָעִיף א ועשו לה שטר כו'. דיכולים יורשים לומר כיון שנתפשרת עמה וזקפת במלו' מסתמא כבר נשבעת או מחלת לה השבועה שכל זקופה כפרעון דמי עד כאן לשון הרשב"א בב"י:
ה סָעִיף א אבל אם נתגרשה כולי החילוק בין אלמנה לגרושה בזה הוא דהא קאמרו רב ושמואל א"א מוריש ממון שצריך לישבע עליו היינו שהשבועה הוא אפילו אם לא מבקש הנתבע בפי' שישבע התובע כגון הבא ליפרע מיתומים הן חוב הלוא' הן כתוב' אשה אע"ג דאין כאן אלא חשש שמא אתפסה צררי אע"ג דלא ניתנ' כתובה לגבות מחיים בזה אמרו דאם מת התובע אין מוריש ממון זה לבניו אבל אם אין שם שבועה רק מצד שהתובע מבקש שבועה כמו הבא ליפרע מהלו' עצמו בשטר שבידו כמבואר בח"מ סי' פ"ב אז אפי' מת התובע מוריש ממון זה ליורשיו מ"ה דוק באלמנה שבאה על היתומים שחייב' לישבע מצד תקנת ב"ד שמא צררי אתפסה קודם מיתה ראינו רוצה שתתבזה בב"ד אח"כ אז אם מתה אינה מורשת הכתוב' וכן בכל שטר חוב הבא על יתמי יש תקנת חכמים לישבע ביתומים משא"כ בגרושה דלא חיישינן לצררי אם המגרש חי דזה לא חש לביזוי שלה ע"כ לא תקנו הב"ד שבועה אם אין מבקש שבועה מצד טענת ברי ובזה אדם מוריש ממון זה ועיין מ"ש בזה סעיף ז' מ"מ אם מת המגרש קודם שמתה היא יש כאן שבוע' מצד תקנת חכמים דשמא פרע לה המגרש אחר הגט והוה כמו כל שט"ח על היתומים אבל אם מתה היא אחר הגט ואח"כ מת הוא כבר הי' לה ממון גמור אצלו בשעת מיתתה בלי שבועה מצד תקנת חכמים ע"כ אף אם הוא מת אח"כ גובין יורשיה מיורשיו וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' אלף צ"ג וב"י כתב כאן וזה שלא כתשובת רשב"א סי' אלף צ"ג וט"ס הוא האי שלא ויש להקשות בגמרא פ' הנשבעים שמביא ב"י שפירש"י אם גירשה זה נתחייב לה כתובתה בלא שבועה שהרי פטורה היא מן נדר ושבוע' כו' משמע דוקא באותו ענין שהוא פטרה בחייו מכל שבועה דע"ז קאי שם משמע אם לא פטרה היה עליה שבוע' וזה אינו דכל שנתגרש' אין כאן שבועה מתקנת חכמים כל שהמגרש חי כמו שזכר הטור וש"ע כאן וכמו שפירשנו הטעם וצ"ל דשם לא צריך לזה שזכרנו דהא פטרה בפי' והתנא שהזכיר שם פטור שפטרה הבעל כונתו דאפ"ה צריכים יורשיה לישבע שבועת היורשים ואן מועיל פטור של שבוע' אמם כנלע"ד:
ו סָעִיף ד אם היא מוחזקת במנ' ואם הם מטלטלין צריך שלא יהיה מטלטלין אלו ידועים להבעל או שאין עדים שישנן תחת ידה וכ' ב"י בשם תשובה להרמב"ן אם יש שט"ח וטענ' שהבעל נתן לה הדין עם היורשין שהשטר אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה כו':
ז סָעִיף ה אבל במקרקעי כו'. בב"י הבי' עוד תשובה של הרא"ש דאין מתנתה מתנה אפי' אם נשבע' בסוף וכ' ב"י שלא יהיו סותרים זא"ז יש לחלק במטלטלין כו' ולי נראה דתשובה זו מיירי בקרקע וכן משמע הלשון שם שזכר שיעבוד כתובתה ע"ש:
ח סָעִיף ה וי"א דאף במטלטלין כו' הוא דעת הרבה גאונים במרדכי פ' הכותב כמו שהעתקתי בסי' זה סעיף ג' מקום החמישי שם אלא שמ"ש כאן אע"ג שנשבע' לבסוף הוא דעת מהר"מ לחוד כמוזכר שם במקום החמישי וכ' מהרי"ק שורש י"ח וז"ל דבר פשוט הוא דע"כ לא אמר הר"מ אלא לענין שלא תחול המתנה למפרע משעה נתינה ונ"מ דאם בין מתנה לשבועה לותה מאחר או חזרה אבל שלא תחול המתנה משעת שבועה ואילך אם לא קדם לה דבר אחר המבטלה פשוט שהמתנ' קיימת דאמאי לא עכ"ל וזה הביא רמ"א אח"ז כאן ואין זה במשמע לפע"ד דהא כל אותו הפלפול שם לא מיירי מקיום או ביטול שבנתיים אלא אם יוציאו היורשים את המקח או המתנה במה שנעש' בפני השבועה והאיך יאמר הר"מ ע"ז אפילו נשבעה אח"כ לא נתקיים מה שנעשה בנתיים (הא) מאן דבר שמיה ומ"ש מהרי"ק דאמאי לא יתקיים אחר השבועה תמוה דאדרבא דבר ברור הוא דכיון דבשעת המכר לא היה לה קיום והוה כאלו לא נעשה שם מכר כלל ובמה יהיה לו קיום אח"כ כשתשבע דהיה צרי שבאותו פעם יחדש המקח ודבר הדומה ממש להא דאיתא בח"מ סי' קצ"ה סעיף ה' באומר תקנה סודר זה ותקנה לי חפצך לאחר ל' יום לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר חזר הסודר למארי' וק"ו הוא דהתם עכ"פ בשעת נתינת סודרי' יש קנין שייכות דהיינו למפרע ואפ"ה לא מהני כיון דבאותו שעה לא חל הקנין ק"ו כאן דאין שייכות קנין כלל בשעת המתנה או מכירה דהוה מוכרת שאינה שלה ובטל לגמרי לדעת הגאונים והר"מ ובמה יחול אח"כ בשעת שבועה ובמה יזכה המקח בעת ההיא דע"כ למפרע לא הוה קנין וכן מבואר בתשובת הרא"ש שמביא ב"י דאין מתנתה מתנה אפי' נשבע לבסוף דלא חיילה המתנה למפרע ולא הוזכר שם דהיינו דוקא אם חזר' בה אלא בכל גווני (מיירי) אלא צריך שתתן פעם אחרת כאלו לא היה שם מתנה כלל והיינו בקרקע כמו שזכרנו לפי זה ויש לכאורה להקשות מפ"ק דב"מ דף ט"ו בגזלן שמכר הגזילה וחזר הגזלן ולקח' מבעלים הראשונים דאין יכול לחזור וליקח מן הלוקח מטעם דניחא ליה דליקו בהמנותה כולי והא גם שם היה המקח הראשון מאן דליתא הא ל"ק דשם בשעה שנותן הגזלן מעות לבעלים הראשונים הוה כאלו הוה חלוקה נותן המעות והוא שלוחו של לוקח וזכין לאדם שלא בפניו וזה אין שייך כאן כלל בנשבע אח"כ ומ"ש רמ"א אח"ז לכן אלמנה שלא נשבעה כו' במשמע דוקא לפי מה שאמר תחלה דמתנת' קיימת מעכשיו הוא הדין כך לפי מה שפירשנו דלפי הי"א הוה המכר בטל ואפילו מעכשיו א"כ גם בניסת לבעל לא מהני השבועה אח"כ לענין שיזכה בהן הבעל שנשא' זה אינו דכאן ודאי אחר שנשבעת מהני שיזכה בהן הבעל באותה שעה דכאן א"צ מעשה כלל אלא שתיכף שנשבע' הוה הנבסים ממילא שלה וזוכה בהן מחמתה משא"כ שמכירה או מתנה דצריך מעשה להקנות לא מהני השבועה כנלע"ד נכון. ולענין הלכה כתב מהרי"ק שם וז"ל הרי לך דבמטלטלין סבירא ליה להרא"ש דבמתנת' ומכירתה קודם השבועה קיימת וכ"פ רי"ף ואע"ג דאיכא רבוותא דפליגי מ"מ כלל גדול הוא דהמע"ה וכן יש לדון כו' וכ"ש דאם הכניסת' לבעלה דעדיף ממכיר' עכ"ל פי' דמהני עכ"פ השבועה אח"כ ודין יורש שתפס דין א' להם עם מכירה ומתנה וכתב המרדכי בשם ר' יוסף ט"ע דלאלמנ' שלא נשבעת על כתובתה במתנה שחולקין בעלי המתנה עם יורשים של בעל ושכ"פ רב האי גאון שכן קבל מאבותיו ומאבות אבותיו ומשמע של נשבעת כלל ונראה שכן יש לדון במקום שאין תפיסה אבל במקם שיש תפיס' כמו שזכרתי בסעיף א' אמרי' המע"ה כמ"ש מהוי"ק כאן:
ט סָעִיף ה לפי ראות עיני כו' במרדכי פ' הכותב ז"ל אך יש לראות אם האלמנה מחזיקין אותה בעושר גדול אם לאו כיון שיש פלוגתא דרבוותא לפי ענין שראו הדיינים צריכים לדון עכ"ל לענין מתנה שנתנה וט"ס יש בהג"ה זו שכתב וכנ"ל (לשון) (צ"ל לדון) וזה ודאי מטעם שזכרנו לעיל שתפיסה מהני וכתב בתשובת הרא"ש כלל פ"ה דין א' שאנו סומכים על תירוץ של הר"ש מנייבאל במת פתאום ולא צוה וכן דן הר"מ ונתן טעם דהשתא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי ע"כ ועיקר חשש צררי הוא סמוך למיתה דוקא כ"כ ב"י בשם מ"כ:
י סָעִיף ו אלמנה שמחלה כו' הרא"ש כלל ל"ד דין ד' וז"ל שמעון תובע מראובן מאה זהובים מכח חמותו שהיה חייב לחמיו נ"ל אם לא גבתה חמותו כתובתה ובאה לגבות ממקלות בעל' חייב ראובן לישבע של יה חייב לבעלה כלום ומה שטען שמחלה לא שייך כאן דאינה יורשת בעלה אלא גובה כתובתה מנכסי בעלה לא זכתה בהן ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול עכ"ל מדאמר תחל' שבאה לגבות ממלו' בעלה משמע שכבר נשבעה על כתובתה או שהיא מוכת לישבע לפנינו ואפ"ה לא מהני מחילתה כיון שמחוסר גוביינא אין מעשיה כלום בזה משא"כ במידי שכבר בידה אלא דקשה לי טובא דמשמע דכאן מיירי שאין מקום אחר לגבות כתובתה רק מן החוב הזה מדהוצרך לומר שחייב ראובן לישבע כו' דהיינו שלא תאמר לאו בע"ד דידי את שהמעו' של היורשים אלא משום שהיא שייכת לגביית הכתובה ע"כ הוא בע"ד שלה וע"כ קשה לי למה כ' אח"כ שלא זכתה בהן כ"ז שלא גבתה הוא ודאי שזכתה בהן מדין דר' נתן כמבואר בח"מ סי' פ"ד דהחוב שייך ממש דוקא למלוה ראשון וא"כ למה לא תוכל למחול להב"ח שהוא משועבד לה לכתובתה ואע"ג דיכולים היורשים לסלק' במעות שלהם מ"מ עיקר שעבודה על עזבון שהניח בעלה והיינו החוב שיש ביד הלוה והוא משועבד לה ממש מדר"ן והוה ממש כשלה מכח הכתוב לאשר אשם לו שהתורה צותה שיהא שלה מאחר שחייב לבעלה ולא מצינן שום חילוק בין חוב הכתובה לבין שאר חובות וכ"כ הרא"ש בעצמו בפ' י"נ מביאו ב"י סי' ק' בתחלתו וז"ל לרא"ש דמפרש טעמא דא"ל כי היכא דמשעבדנא לך משתעבדנ' ליה מדר"נ והאי טעמא שייך נמי בכתובו' אשה אע"ג דלא ניתנ' לגבות מחיים מ"מ ה"ל שעבוד על כל ב"ה כו' עכ"ל וא"ל דהכי קאמר בעוד שהיה תחלה הרב' יותר מכתובתה היתה המחילה ממילא לא היה אז חיוב דר"ן אלא שנתמע' אח"כ זה אינו דא"כ לא הי' לו לומר ובעוד שלא גבתה כולי היה לו לומר ובעוד שהיו הנכסים הרבה אל יכול' למחול וצ"ע ליישב התשובה ולענין הלכה ודאי אם הכנסים מועטין מועיל מחילתה למי שהיה חייב לבעלה אעפ"י שלא נשבעי' עדיין כי החוב שייך לה מן התורה אלא שרבנן תקנו לה שבועה מ"מ לא נתבטל השעבוד שיש לה מן התורה כנלע"ד (דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק כ"א ואם לא הניח נכסים לגבות כתובת' רק מחוב זה משועבד לה מדר"ן ומהני מחילתה כ"כ בט"ז ואינו מוכרח אטו עדיף שיעבוד דר"ן משיעבוד אשר יש לה על כל אשר לו וא"י למכור עכ"ל ולא אוכל לכוין אן היה דעתו נוטה שהרי הט"ז לא כתב זה אלא באין לו נכסים רק חוב זה אבל ביש לו יותר אינה יכולה למחול ובעצמו כתב בס"ק שלפני זה דהא דאינה יכולה למכור מיירי ביש יותר אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר סבסמוך עכ"ל א"כ כיון שפסק הט"ז דמהני מחילתה מדר"נ ה"ה בכל מקום כשלא הניח יותר מכתובתה דיכול' למכור ואם נפשך לומר דקושייתו אפי' בנכסים הרבה תהני מכירתה שהרי משועבד לה כל אשר לו ולמה לא תוכל למכור אין זה כלום דאף דמשועבד לה כל אשר לו לא תיטול בשביל שעבודה כל אשר לו רק המגיע לפי חלק כתובתה ואם מכרו היורשים מנכסיו אינה יכולה לטרוף הלקוחות כיון שהניח היורשים עוד נכסים כדי שיעור לגבות כתובתה ממנו אבל בחוב זה שלא הניח לה יותר מחוב זה ואם ימכרו היורשי' בודאי טורפת מהלקוחות א"כ הוא ממש שלה בודאי הדין עם הט"ז דיכולה למחול וה"ה בשאר שעבודים שלא הניח יותר מכתובתה שתוכל למכור מטעם זה להנך פוסקים דס"ל שעבודא דאורייתא עכד"ה):
יא סָעִיף ז אפי' לא יטעון כן תקנו חז"ל ואע"ג דדבשאר חוב אין משיביעין אא"כ יאמר הנתבע אשתבע לי שלא פרעתיך כמ"ש בח"מ סי' פ"ב מ"מ בדברים אלו משביעין הב"ד כיון דאלו היה הנתבע כאן היה טוען כך הוה פתח פיך לאלם כן פירש"י ואעפ"י שזכרנו לעיל ס"ק דכל שבועה שהיא אפי' בלא טענ' התובע שישבע אמרינן א"א מוריש כו' וא"כ היה לנו לומר כאן דאם מתה היא אין יורשי' יורשיה כתובתה משום א"א מוריש כו' אבל אינו כן באמת כי זהו שאמרו בגמרא על הא דרב ושמואל הבו ולא לוסיף עלה וכ"כ רש"ל וז"ל ונראה דאף שמשביעין אות' מ"מ אם מתה בלא שבועה יורשי' נוטלים כתובת' ולא אמרי' א"א מוריש שבועה אלא בעבור יתומים כדלקמן בח"מ סי' ק"ה עכ"ל:
יב סָעִיף ז אפי' יש לה עדים בגמרא איבעיא להו הפוגמ' כתובת' בעדים מהו אם איתא דפרעה בעדים הוה פרע לה רש"י דהא אייתי עדים לפרעון קמא א"ד אתרמויי אתרמי ליה פירש"י לאו משום דדק הוא אלא אתרמויי ב' עדים בההוא זימנא עכ"ל משמע דאם ייחד הבעל עדים בפי' שיהיו עדים על הפרעון פשוט לצד הראשון של הבעיא קיים דאם איתא דפרע כו' ועוד יש להביא ראיה ממאי דאמרינן ריש ב"מ עד השתא חשידנא ליה בגזלן השתא מונרית ליה בלא סהדי ובפרישה כתב על הך אפי' יש עדים וז"ל נראה דה"ק (עדים) שייחד לה תחלה להעידה שפרע לה אותן עדים הן בכאן שלא פרע בפניהם אלא כך דאל"כ קשה הא היא לא ייחד' עדים ומאי רבותא בעדים דידה שמא פרע אח"כ טפי או כוונה לרמאות אבל בעדיו יש רבותא עכ"ל והנך רואה שלא עיין בגמרא ורש"י בזה ומאי שקשה לי מאי רבותא לק"מ דודאי מיירי שבלאו שום יחוד היו שם עדים ולא אמרינן שהוא הי' מתכוין ודקדק לפרוע בעת ההיא דוקא בפניהם אבל כל שייחד בפי' ודאי אמרינן אם איתא דפרע כו' וכנ"ל עיקר לדינא דבייחד עדים על מקצת הפרעון אין שם שבועה אלא אם יאמר השבע לי שלא פרעתיך יותר (דינא כשאר חוב כמ"ש בח"מ סי' פ"ב):
יג סָעִיף יא בנקיט' חפץ דכל שבועות המשנה היא בנק"ח אפי' הוא דרבנן:
יד סָעִיף יא ותפס' מעות אבל תפסה שאר מטלטלין כיון דהגוף לא מקנה לה מפקינן מינה וצריכה שבועה כ"כ הר"ן הביאו ב"י:
טו סָעִיף א שכנגדה ישבע ויפטר כ"כ הטור והוא דעת הרמב"ם מביאו הטור בח"מ סי' פ"ב וז"ל כ' הרמב"ם כל הנשבעין מדבריהם ונוטלים אם היו חשודים שכנגדו ישבע היסת ויפטר והרמ"ה כתב שנוטלין בלא שבועה כיון ששטר מקוים בידו אלא שרבנן הטילו עליו לא יפסיד בשביל שאינו יכול לישבע והכי מסתבר עכ"ל וכן פסק שם בש"ע וא"כ דברי הטור והש"ע קשיין אהדדי מ"ש כאן כהרמב"ן ונראה לתרץ דשאני בשאר דוכתי שהחוב הוא מן התורה רק שרבנן הטילו עליו שבועה ע"כ לא יפסיד בשביל שאינו יכול לישבע משא"כ בכתובה שהיא דרבנן כדאיתא פ"ק דכתובות חכמים תקנו לבתולה מאתים כו' וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ו דאישו' וז"ל כבר הידענו שחכמים תקנו לאשה כו' עכ"ל הם שתקנו הכתובה לא תקנו אלא אחר שבועתה ע"כ לא אמרינן כאן שתטול היא בלא שבועה וי שראיה לזה ממ"ש ב"י בס"ס זה בשם תשובת הרשב"א והרמב"ן דאם האלמנה נשתטית אין יורשיה יורשים כתובתה כיון שאינה יכולה לישבע הביאו רמ"א בסעיף א' והא דלא אמרינן בשאר חובו' דאם נשתט' המלוה שיוכל הלוה לומר בעינן שבועה ממלוה והוא לאו בר שבועה דלא מצינו זה אלא אדרבה מצינו בח"מ סי' פ"ב הרבה קולות שישלם בלא שבועה אלא דהכא שאני מטעם שזכרתי ובפ' הכותב מביא הרא"ש וז"ל כתב רי"ף בתשובה דפוגם שטרא שהוא חשוד שכנגדו נשבע ופטור דהא דאמרי' תקנתא לתקנתא לא עבדינן היינו דוקא בשבועת היסת אבל לא בשבועת המשנה כו' והכי עדיף טפי ממה שנאמר שיטול החשוד בלא שבועה עכ"ל וזהו כדעת הרמב"ם שזכרנו והטור והש"ע פסקו כאן בכתובה כרמב"ם ורי"ף מטעם הנ"ל וא"כ הא דכתב בטור וכאן שכנגדו ישבע ויפטר היינו שבועת המשנה דמפכינן שבועה שהיה לה לישבע עליו והיינו שבועות המשנה ובדרישה כתב דהך ישבע ויפטר היינו היסת כמ"ש בח"מ סי' פ"ב עכ"ל ול"נ מדכתב הטור סתם ישבע ויפטר ולא זכר היסת בפי' כדרכו אלא ע"כ היינו היפך שבועה דידה כמו שכתב הרי"ף כפי שזכרנו והרמב"ם שכתב בח"מ היסת לאו מדין היפך קאמר אלא דס"ל שהמלוה אינו נוטל כלל כיון שהוא חשוד אלא שעכ"פ יש לו על הלוה היסת כמו כל תביעות בעל פה משא"כ לרי"ף שזכרנו שהוא מצד ההיפוך שבועה היינו שבועת המשנה ורבינו הטור הכריע כמותו בכתוב' ולא בשאר חובות כמו שזכרנו ובהא ניחא ג"כ מה שקשה דכאן כתב אם היה גם הוא חשוד אין כאן תשלומין ובח"מ סי' צ"ב כתב אם שניהם חשודים יש פלוגתא אם אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע ישלם או יחלוקו ולפי מה שזכרתי ניחא דכאן אין שום חוב בלא שבוע דעיקר תקנת הכתובה לא היתה אלא אחר השבועה כנלע"ד נכון בס"ד:
טז סָעִיף יג שיודיע לעד כו' הטעם בטור שאל"כ תאמר באמת שקבלתי שתיהן אבל היה לי עליך ב' כתובו' והרי העד הא' מסייעה אבל כשמודיע לעד תחלה שאין כוונתו אלא להביא אות' לש"ד. אז אין הראשון מסייעה וכיון שאינו מסייעה אינה יכולה לומר ב' כתובות היה לי דמלתא דלא שכיחא היא עכ"ל אבל בלאו האי תקנת' אין כאן ש"ד אף שע"א מעיד דכל ש"ד הוא לפטור וכאן רוצה ליטול כ"ה בגמרא:
יז סָעִיף יד אינה נפרע' כו' דהי שטרא חספא בעלמא הוא:
יח סָעִיף טו היה קטן כו' דרוב נשים ניסו' בתולות:
יט סָעִיף טו יש מי שאומר ש"ד כו' היינו הרמב"ם פי"ו דאישות וסיים בה לשון הטור אבל ברמב"ם מה שנזכר כאן והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבין כתובה (לא כתב) אלא במקום שאין כותבין כתובה לחוד וכתב שם הרב המגיד וז"ל בהשגו' כתב הראב"ד ש"ש אין כאן שהרי כפיר' שיעבוד קרקעית יש כאן ע"כ והכוונ' לפי שאין הכתובה נגבי' מן המטלטלין ואני אומר שאין זה קושי' כיון שהגאונים תקנו שכתובה נגבי' מן המטלטלין חזרה כתובה שאין כפיר' שעבוד קרקעו' בלבד ומ"מ ק"ל שהרי דברי רבינו הרמב"ם כאן במקום שאין כותבין כתוב' ושם אין נאמן לומר פרעתי וכיון שכן אין כאן מודה מקצת וכבר נתבאר שאין מודה מקצ' חייב ש"ד אלא בדבר שאפשר לכפור בו אבל ודאי במקום שכותבין ונאבדה יכול לומר פרעתי כשהוא מודה ואומר לא פרעתי ואלמנה נשאתיך יש כאן ש"ד כיון שתקנ' הגאונים לגבות מטלטלין כך נ"ל עכ"ל הרב המגיד וזהו דעת הי"א שמביא רמ"א אחר זה שמחלק בין נאבדה לאין כותבין והרא"ש כת' רפ"ב דכתובו' וז"ל דאם אין עדים אף ש"ד לא בעי אעפ"י שהיא תובע' מאתים והוא מודה במנה לא חשבי' ליה מודה במקצ' משום דה"ל הודא' שעבוד קרקעו' דכתובה שעבוד קרקעו' היא ואפילו לבתר דתקינו דכתובה גובה מטלטלי לפי שאינו יכול לומד פרעתי כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הלכך האי מנה דמודה ח"ל הילך כיון דאין לו טענה להפטר ממנה והאיך מנה ה"ל כופר בכל פטור משבועה עכ"ל והנה כיון דתלה טעם פטור ש"ד במה שאין יכול לומר מכח תנאי ב"ד ע"כ דמיירי במקום שאין כותבין כמבואר בסי' ק' דאלו בכותבין ונאבד' כתב שם דהבעל נשבע היס' ונפטר אם טוען פרעתי וא"כ קשה על הטור שהזכיר גם כותבין ונאבדה ואח"כ כתב דלהרא"ש אין כאן ש"ד וזה אינו דבזה יכול לומר פרעתי וכיון שהוא מודה מקצ' חייב ש"ד וכמ"ש הרב המגיד באמ' וצ"ל דהטור דאמר שאבד' היינו (ביש) עדים שנאבדו באונס דבזה א"י לומר פרעתי וא"כ אין כאן ג' דיעו' כמשמעות לשון רמ"א שכתב דעת הרב המגיד בשם י"א דגם הרא"ש ס"ל כן והקש' בדרישה על מ"ש הרא"ש ואף לבתר דתקינו שכתוב' ניגב' ממטלטלי כו' מאי מועיל תקנ' זו לחייב ש"ד דהא מ"מ יש כאן ג"כ שעבוד קרקעו' דמאי שנא משטר חוב דאמרי' כל שטר נחשב לשעבוד קרקעו' אף על גב דהמלוה יכול ג"כ לגבו' ממטלטלין ותירץ דמיירי הכא באין לו קרקע כלל רק מטלטלין ואף על גב דמוכח בח"מ סי' פ"ח דהרא"ש והטור אפילו אם לא יש לו קרקעות כלל ולא היה לו מ"מ מיקרי שטר שעבוד קרקעו' מ"מ כתובה אינה כשטר חוב לענין זה ע"כ דבריו ותמוהין הן דודאי לאחר התקנ' אין לכתובה שום גריעותא משאר שט"ח דאין לנו מקולי כתובו' אלא במקום ששנו חכמים ולעד"נ אין כאן קושיא מעיקרא דכאן מיירי שאין עדים כלל אפי' עידי קידושין אע"ג דלא הוזכר זה בפירוש מ"מ סתמא הוא דאלו היה עידי קידושין היו יודעין באיזה אופן היו הקידושין אם כדרך הבתולו' או לא אלא ודאי שאין כאן כלל עדים על הקידושין וכתבו התו' בפ"ק דב"מ דף ט"ז דבזה יכול לומר פרעתי מנו דאין את אשתו והרא"ש נראה דלא ס"ל דאמרי' בזה מגו דכיון שהוא מודה שהיתה אשתו ה"ל כאלו יש כאן כתובה מכח תנאי ב"ד וזה יש ללמוד מדבריו שם בפ"ב דכתובות בשם ירושלמי שמדמה דבר זה לההיא דסלעין חמשה לוה אמר ג' כו' נהי נמי דשטרי לי' ביה אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלשי הוי כאלו נכתב בשטר כו' ה"נ כ"ע מודים שהוא חייב לה מנה שאינו יכול לכפור באותה מנה שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הלכך כאלו יש לה שטר באותה מנה כו' ושעבוד קרקעות הוא כו' ועכ"ל מבואר דכמו בסלעים שאנו חושבים כאלו נכתב בשטר דינר הג' וזה ודאי שלא יטרוף מן הלקוחות איתו דינר הג' שהם לא יפסידו בשביל הודאתו של לוח ה"נ בהך כתובה אין יכולה לטרוף מלקוחות כיון שאין כאן עידי קדושין כלל כמו שזכרנו מ"מ ממנו היא גובה היא גובה שפיר כיון שהוא מודה שהיא אשתו ממילא חייב לה מנה ואותו נעשה כאלו יש שטר כיון שיש תנאי ב"ד על כל איש נגד אשתו וממילא אין כאן כפירת שעבוד קרקעות כמו בשאר שט"ח דשם יש בו כח לטרוף מלקיחות באותו מקצת הנזכר בשטר אבל כאן אין שעבוד לטרוף לקוחות רק מן הבעל עצמו וה"ל כאלו תובעת אותו יש לי אצלך קרקעות בסך מאתים זהובים ואין על המטלטלין שום תביעה לדין התלמוד ע"כ מה שהוא מודה הוא הודאת קרקע ואין כאן שבועה דאורייתא אבל אחר תקנת הגאונים לגבות ממטלטלין ממילא הוה ליה כאלו אומרת מטלטלין בעד ר' זו יש לי בידך והוא מודה בק' ואין הודאה או כפירת קרקע לפטור מש"ד דזה אין שייך אלא ביש שעבוד קרקעות בבירור ויכול לטרוף לקוחות משא"כ בזה ע"כ שפיר ה"א דיש כאן ש"ד אלא דמצד א' יש לפטור דהיינו כיון שנגד הבעל נעשה כאלו יש עליו שטר מכח תנאי ב"ד ולא מועיל לו שום זכו' לפטור מש"ד ועכ"פ הבעל מיירי כאן במקום שאין כותבין כתובה דאז אינו נאמן לומר פרעתי כמ"ש בסי' ק' והכל ניחא בס"ד:
כ סָעִיף כ גרושה כו' דדוקא באלמנה נמנעו מלהשביעה דבההיא הנאה דטרפא קמי יתמי אתיא לאורוי היתר וסבורה שלשכר טירחא נוטלתו אבל בגרושה דליכא למימר הכי משביעין אותה וכבר זכרתי בסוף סעיף א' דשבועה של הגרושה נגד המגרש אינה כשבועת אלמנה נגד יתמי דבגרושה הוה כמו שאר שט"ח שצריך שיאמר המגרש השבע לי כמ"ש בח"מ סי' פ"ב:
כא סָעִיף כא שתודה מה שקבלה פי' שאז אין עליה עונש רק אח"כ שלא תודה וז"ל המרדכי ולא יקשה לך דהשתא משביעין אותה אפילו ב"ד דשבועה שלנו אינה חמורה כ"כ משום דשבועה שלהם היתה שתאמר האמת עכשיו נמצא כשהיא משקרת ה"ז שבועת שוא אבל השתא משביעין אותה שתאמר אמת אח"כ כשישאלו אותה וכשהן משקרין לאחר השבועה ה"ז שבועת שקר ואינה חמורה כר"כ משום שבשעת השבועה היה בדעתה לומר אמת כ"כ עכ"ל וכיוצא בזה (כתב) הרא"ש בשם הר"י וז"ל הר"י והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כ"כ עכ"ל ולפי מה שזכר כאן במרדכי כשישאלו אותה ניחא טפי ממ"ש כאן בש"ע סתם שתודה דא"כ אין עליה מורא כלל כי תחשוב בלבה שלזמן הרבה אודה ואע"ג דכתב בי"ד סימן רכ"א סי"ט בש"ע מי שגשבע לעשות דבר פלוני תוך שנה מעכשיו חלה השבועה כו' מ"מ כאן תחשוב בפירוש בלבה שתודה אחר זמן ארוך הרבה ע"כ יש לנהוג שתאמר כשישאלו אותה והב"ד יגלו לה שתיכף ישאלו אחר השבועה וכן יעשו באמת כנלע"ד וראיתי נוהגים שנותנים ספר בידה בשעת השבועה ונ"ל שאינו נכון להצריך בזה נקיטת חפץ כי לא מצינו זה לנוסח שבועת אלמנה כתוב בב"י ס"ס זה:
א סָעִיף א בשבועה. ואין פוחתים לה אם נפחתו הנכסים קודם שנשבעה עיין תשובת הרא"ש כלל פ"ד ב"ש:
ב סָעִיף א בעין וכו'. עיין בטור סי' צ"ח שם הביא מחלוקת רש"י והרי"ף לרש"י אפי' אינו בעין לא חיישינן תו לצררי כיון שנתן לה פ"א לא חיישינן וכאן משמע כהרי"ף:
ג סָעִיף א קיימים. עיין במהר"ם מינץ סי' צ"ו. ובהרמ"ט ח"א סי' צ"ו. ובהרמ"ט ח"א סי' ס"ט ורלנ"ח סי' נ"ח. והרש"ך ח"ב סי' ל"ז ובהר"א ששון סי' כ"ג וכנה"ג דף קי"ו ע"א. וכתב ב"ש ובזמן הזה שכוללים הכל בסכום א' וכותבים כל הסך שהוא חייב לה סך כך וכך י"א לכ"ע צריכה שבועה אפילו אם הכל בעין כיון שהחוב שלה הוא על סך מעות. מיהו מתשובת רלנ"ח ובתשו' מהר"י לבית הלוי כלל ג' סי' י"ט לא משמע כן ועיין תשובת מהרש"ל סי' מ"ט שם מבואר אם כתובה נגבה ממלוה שהלוה בעלה קודם הנשואין ב"ש:
ד סָעִיף א אין היורשים וכו'. ל"ש עיקר כתובה ל"ש תוספת נדוניא הרש"ך ח"א סי' ק"נ וקע"ז. בתנאי החשבון לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו דאין החשבון בא מכח ירושת האלמנה אלא מכח תנאי האב. מקור ברוך סי' ס' וכ"כ כנה"ג בשם תשובת כ"י ע"ש. עיין הרשד"ם חא"ה סי' קי"ט. וכנה"ג דף ק"ד ע"ב סעיף י"ג. ובהרדב"ז ח"א סי' פ"ח וקפ"ט. ובספר מעשה חייא בתשו' סי' ב':
ה סָעִיף א יורשין וכו'. ג' מיני תפיסה יש א' אם תפסה האשה בחייה ויורשיה מוחזקים בו. בזה לא אמרינן אין אדם מש"ל. ב' אם האשה תפסה והיורשים אין מוחזקים בו אלא מונח ביד ב"ד כנדון דת"ה סי' ש"ל. ובת"ה שם לא החליט הדבר זה למעשה ומסיים שם ולכל הפחות היה נראה דחולקים. ג' אם היורשים תפסו אחר מיתה. ומבואר במרדכי אם ליכא עדים וראו לכ"ע מהני התפיסה אלא אם איכ' עדים וראו בזה פליגי הפוסקים וע"ז קאי ויש חולקים שהבי' הרמ"א והר"ן והראבי"ה ס"ל אפ"ה מהני התפיסה. ועיין בח"מ סי' ק"ח. ועיין בהר"א ששון סי' נ"ג ובמהר"ט סי' מ"ד וכנה"ג בח"מ סי' ק"ח. ואם הב"ד נתנו לה בעד הכתובה והיא לא נשבעה על הכתובה ומתה זכו היורשים לכ"ע. כתב בתשובת ש"י. כשיש בעלי חובות על אביה י"ל היורשים לא ניחא לן השבועה של אמנו כי השבועה תקנו חז"ל לטובת היורשים. ואז יורשים את הכתובה וא"צ לשלם ממעות הכתובה לבע"ח ב"ש ע"ש:
ו סָעִיף א ראיה. הרדב"ז ח"א סי' קע"ז וסי' רכ"ג. וכנה"ג קי"ד ע"ב סכ"ב. ודף קי"ו סל"ט:
ז סָעִיף א כתובתה. ה"ה אם לא פרעו לה אלא זקפו בחוב ועשו שט"ח הוי כפרעון דהא מהשתא הוי כאלו לקחו הם הלואה ח"מ ב"ש. ועיין הרדב"ז ח"א סי' רכ"ג ומקור ברוך סי' ס':
ח סָעִיף א יורשיה. עיין בב"י. וכתב הח"מ אפילו במקום שנוהגים כאנשי יהודה שמסלקים אלמנה בע"כ מ"מ הכא דאינה בת שבועה לכן חייבים ליתן הכתובה ביד הב"ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח:
ט סָעִיף א נתגרשה. משום דדוק' שבועה נגד היתומים קי"ל אין אדם מוריש ומוכר. עיין ב"ש. ובכל אלו דינים דאין אדם מש"ל אין קורעין הכתובה ש"ס ובח"מ סי' ק"ח:
י סָעִיף ב כלום. כתב ב"ח שבועה זו מגלגלין אגב השבועה שלא התפיס לה בעלה צררי דזהו דבר הרגיל מגלגלין עליה ג"כ שלא תפסה בעצמה ולכן גרושה א"צ לשבע שלא תפסה בעצמה ואם נשבע הבעל שבועת אין לי תו לא חיישינן שהתפיס לה צררי תשובת ש"י ב"ש. ועיין כנה"ג דף קי"ו ע"א סעיף ל"ד דף קי"ד ע"ד ס"ג:
יא סָעִיף ב מכתובתי. ובכלל זה אפי' אם גזלה מבעלה דגזלה עולה לפרעון ונהנית מכתובה. ומזה נשמע שאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יוכל לשבע שלא נפרע השטר דממון הגזילה עולה לפרעון אע"ג דלאו לפרעון לקחה הר"ן ח"מ ב"ש:
יב סָעִיף ד במנה. עי' ב"י אם היא מוחזקת בשטר. אם יש בידה שטר מתנה ונפסלת מחמת קורבת העדים שוב אינה נאמנת במיגו מהרי"ט בתשובה סי' ק"ה: ועי' במהר"ם אלשיך סי' צ"ט והר"י אדרבי סי' כ"ח. אם יצא הקול שיש לה ממון הרבה יותר מכתובתה לא מהני לה המגו הר"ם גלאנט"י סי' צ"ח. אם יש לה מגו והוי מגו דהעזה אינה נאמנת הר"ם גלאנט"י סי' י"ז. אם מעיקר' היתה אומרת שלא הי' לה בנכסי בעלה אלא כתובתה ואח"כ כשמתו בניה אמרה שבעלה נתנם לה במתנה אינה נאמנת הר"ם גלאנט"י סי' ל"ז. ומהרי"ט ח"א סי' ל"ג. אי מהני מיגו באשה הנותנת בתוך הבית או במטלטלין הידועין לבעל עיין כנה"ג דף קי"ו ע"ב. אם חלוקה בעיסתה אפילו בנושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת דאימר מעיסתה קמץ רלנ"ח סי' צ' מהר"ם גלאנטי סי' צ"ז. במקום שהאלמנה נאמנת ה"ה אם נתנה במתנה מתנתה מתנה רלנ"ח סי' צ"ח:
יג סָעִיף ה הדיוטות. משמע דבמטלטלין א"צ שומא כלל אפי' של הדיוטות. וח"מ וב"ש הקשו ר"ל אפי' במטלטלין הדין כן ע"ש:
יד סָעִיף ה במטלטלין. אפי' ליכא עדים וראיה אע"ג דלענין ירושה כשליכא עדים וראו זכו היורשים כמ"ש לעיל שאני לקוחות ומקבלי מתנות עיין ב"ש וכנה"ג דף קי"ז ע"א סעיף נ"ו מש"ש:
טו סָעִיף א פתאום. ח"מ כתב לא ידעתי למה לא הביא דיעה זו לעיל סעיף א' שם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשים גובין הכתובה ע"ש. והב"ש כתב דמשמע דלא מהני מ"פ אלא לענין זה ע"ש עיין מהר"י ווייל סי' צ"ח ובהרשד"ם חא"ע סי' קנ"ב. ומהר"ם מינץ סי' צ"ג:
טז סָעִיף ה המקבל. נראה אפילו לא נשבעה כלל ומתה אין מוציאין מידם. אפילו איכא עדים וראו. ואם מכרה מטלטלין בלא שומת ב"ד ג"כ אין מוציאין מן הלוקח דהא הלוקח י"ל קים לי כהרמב"ם דס"ל מכרה קיים. וכל זה איירי כשהניח יותר ממה שמכרה אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך ב"ש:
יז סָעִיף ו לבע"ח וכו'. דאין כח בידה לא ליתן ולא למחול. ואם היה לבעלה ש"ח והחזיר' השט"ח ללוה ואמרה אני מקבל בסך כתובתי אפשר לדמות למכירת מטלטלין. אבל לענין מחילה בע"פ בודאי לא מהני ובשטר היה ראוי לדמו' למתנו' מטלטלין ויש לחלק. ועי' ב"ח ח"מ ב"ש. ואם לא הניח שאר נכסים ואין לה לגבות אלא מחוב זה. אז אותו חוב משועבד לה מדר"נ מהני מחילה שלה אע"ג דלא נשבעה עדיין ט"ז. והב"ש חולק עליו ע"ש. אלמנה שנתנה מתנה לא' מבניה ולא נשבעה ומתה וחלקו הנכסים שוה בשוה ולא ערער עליו אין זה מחילה כנה"ג דף קי"ז ע"א סנ"ד:
יח סָעִיף ז יטעון וכו'. נראה אחר שנמנע להשביעה אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועו'. מיהו אם הית' חייבת שבועה דאוריי' צריכ' לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנו' חז"ל ב"ש:
יט סָעִיף ט וגירש. אחת צריכה לישבע לשני' כצ"ל כלו' שגירש לשתיהן. א' נשבעת לשני'. היינו הראשונה נשבעת לשני' עיין ח"מ ב"ש:
כ סָעִיף יא מינה. עיין סמ"ע סי' פ"ב ס"ק כ"ב וסי' פ"ז ס"ק כ"ב ומ"ש הש"ך:
כא סָעִיף יא מפכינן. ע' בח"מ סי' פ"ז סי"ב ועיין ב"ח כאן:
כב סָעִיף יב ויפטור. ובח"מ סי' צ"ב ס"ט אי' פלוגת' בזה ע"ש ומש"ש הש"ך ועיין ב"ח כאן:
כג סָעִיף יד ת"ק. מיהו במקום שאין כותבין כתובה אף שכתובה זו חספא היא מ"מ גובאת מחמת התנאי ב"ד הג"א ב"ש:
כד סָעִיף טז לשניה. ודוק' כשטוענת השבע לי שלא לקחת מבעלי כלום רש"י והר"ן עיין ב"ש ס"ק כ"ד. ודע דכל אלו דינים דנזקקים לגבו' הכתובה אפילו מיתומים קטנים גובים כדי שיהא לה מעות שתנשא בו. ואפי' אם היא זקנה שאינה ראוי להנשא נזקקים לה עיין ב"ש:
כה סָעִיף יט ב"ד וכו'. אם קפצה ונשבעת נוטלת כתובתה וא"צ לישבע עוד רש"י והר"ן ב"ש. ומהר"ם מטראנ"י ח"ב סי' א' לא כ"כ ע"ש:
כו סָעִיף יט בנדר. אפילו נדרה עד"ר לא מהני. עיין תוס' גיטין דף ל"ה ע"ב אבל שבועה א"י להפר לכן משביעין אותה אחר הנשואין. ושמעתי להקשו' דהא מצינו דאפי' נשאת נמי יוכל להדירה כגון שידירוה שלא תאכל לחם כל ימי' ותאכל לאלתר בפנינו. ואי משום דאח"כ יפר לה בעל כדי שלא תעמוד באיסור כל ימיה והיא סומכת על כך ונודרת בשקר ומה שתאכל לאלתר לפנינו אינה חוששת כסברת תוס'. ז"א דהיא לא תעשה דבר זה דהא צריכה לפרט נדרה ומשום מה נדרה וק"ל הנודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה ותפסיד הכתובה משני ואי משום משני לית לה אלא מנה ומראשון מאתיים הא קי"ל דניח' פלגא בלא שבועה מכולה בשבועה ע"כ להשואל. ואני אומר דאפילו ריח קושיא אין כאן לפי מה דקי"ל דכל אלו דיוצאת בלא כתובה צריכין התראה מקדם כמבואר בסי' קט"ו ע"ש. הקשה הב"ז סוף מנחו' גם מגן אברהם סי' קכ"ח וב"ש כאן הקש' קושיא זו. דבי"ד סי' רכ"ח פסק הב"י דצריך לפרט את הנדר ובא"ח סי' קכ"ח פסק כהן הנושא אשה בעבירה צריך לנדר עד"ר. ותימא ל"ל עד"ר כיון דצריך לפרט הנדר וכשישמע החכם הנדר לא יתיר לו. וב"ש הוסיף להקשו' למה כתבו כל הפוסקים נודרת ולא כתבו דצריכה לנדור עד"ר ע"ש סקל"ו ויישבתי היטב בעזה"י. עיין בגיטין דף ל"ה ע"ב: והוכחתי מסוגי' זו אף דקי"ל דצריך לפרט את הנדר וכשישמע החכם שהוא דבר אסור לא יתיר לו כמו שפירש"י שם: אפ"ה בדיעבד אם הפר החכם הדבר איסור מופר. דרב פפא דאמר צריך לפרט את הנדר משום מילת' דאיסור' ואי אמרת דבדיעבד לא הותר בדבר איסור א"כ אמאי ניחוש משום מילת' דאיסור' דהא במלת' דאיסור' לא ילך כלל אצל חכם להתיר שהרי אינו מותר כלל. ועוד דפריך התם למ"ד א"צ לפרט את הנדר ממתני' דנודר ועובד כו' וליחוש דילמ' שרי ליה חכם. ומאי קושי' הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח מסוגי' זו דמותר בדיעבד. שוב ראיתי שהש"ך בי"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ו כתב כן וע"ש. א"כ לפ"ז גבי כתובה יוכל להאמינה על נדרה סתם אפילו שלא עד"ר ולא חיישי' דילמ' אזלי לחכם אחר נדרה ושרי לה דהיא לא סומכת עליה הואיל וצריכ' לפרט את הנדר ושמא כשישמע החכם לא יתיר לה וקרוב לודאי הוא דלא יתיר לה א"כ אמרי' מסתמ' דהיא טוענת אמת שלא נהנית מכתובתה כלום ומסתמ' נדרה אמת. דאל"כ לא תסמכה על התרת החכם לאחר מכאן דשמא לא יתיר לה מש"ה פסק המחבר כאן ונודרת סתם. משא"כ החם בהנושא אשה בעבירה דקי"ל נודר ועובד ויור' ומגרש. א"כ חיישינן שמא לאחר שעבד עבוד' ובא לגרש אשתו ילך קודם אצל חכם דשמ' יתיר לו ובדיעבד הותר כמו שהוכחנו כי יאמר מה לי לצרה שאגרש אשתי מכח הנדר שנדרתי אלך אצל החכם מעיקר' אולי יתיר לי ובדיעבד הותר מש"ה פסק דצריך לנדר עד"ר דאין לו התרה ממיל' לא ילך אצל החכם כלל. והמקשן שהקשה ואי אמרת דא"צ לפרט הנדר ליחוש דילמ' אזלי לגבי חכם וכו' ה"ה אף למ"ד דצריך לפרט את הנדר נמי קשה דילמ' אזלי לגבי חכם וכו': דבדיעבד מותר. אלא דהמקשן הקשה דלמ"ד דא"צ לפרט. קשה פשיט'. ודו"ק היטב. ועיין ברמב"ם בהלכו' ביאת המקדש פרק ששי דין ט' ודו"ק:
כז סָעִיף כא כ"כ. וא"צ נק"ח בשבועה זו ט"ז ב"ש:
כח סָעִיף כא ולישבע. מיהו נראה בדיעבד אם מתה לא אמרי' בזה אין אדם מוריש או מוכר שבועה לבניו ב"ש:
כט סָעִיף כא אח"כ. היינו כשטוענין ברי שיש להם עדים עיין סמ"ע סי' צ"ב סעיף ו':
א סָעִיף א אלא בשבועה. עב"ש סק"א (ולפי שדבריו נאמרו בקיצור מאד לכן אבאר קצת מ"ש אע"ג דקיי"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ר"ל וחזקה זו אליבא דגובה בלא שבועה אפילו מיתמי כמבואר במס' ב"ב דף ה' ע"ב ובח"מ סי' ע"ח ס"א וסימן ק"ח ס"א. ומ"ש כי שם בתוס' להרא"ש תירצו עוד תירוץ אחר כו' ר"ל דבב"ב שם הביא הרא"ש בשם הריצב"א תירוץ זה האחר. ומ"ש אלא דיש חשש שמא לקחה בעצמה כו' זה החשש הוזכר בתוספ' פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ח) בד"ה וב"ה ע"ש) . ועיין בתשו' נו"ב חלק ח"מ סי' י"ח שנשאל באשה שמת בעלה והיא לא היתה בעיר עם בעלה איזה שבועות קודם מותו כי נסע ממנו בעודו בריא לעירו ואחר כמה שבועות חלה ומת ואחר כך מתה האשה ויש לה כתובה סך רב כי הכניסה סך רב והאשה מתה קודם ששבעה על כתובתה אם שייך בזה דין יורשים מן היורשים (המבואר לקמן סעיף זה) . והשיב דלענין הנכסים שהכניסה (היינו הנדן שלה עם התוספת שליש חוץ כתובה דאורייתא) בודאי אין שום חשש צררי לא לתירוץ התוספת כיון דליכא תנאי ב"ד. ולא לתירוץ הרא"ש כיון דלא היתה אצלו במותו ולא בשעת חליו. דהא ודאי דחשש שמא התפיסה צררי הוא רק ביכול להתפיס לידה ממש אבל לא למסור לאחר בשבילה וראיה לזה מכתובות דף ק"ז דבקטנה ליכא חשש צררי וכן החשש שמא תפסה בעצמה ליכא לחשש רק קודם מותו כמ"ש הב"ש וכיון שלא היתה אצלו במותו ליכא חשש זה. ואף דבתוספות פרק מי שמת הנ"ל גבי נפל הבית עליו ועל אשתו משמע דחיישינן שתפסה אף שלא בשעת מיתה (ודלא כהב"ש שכתב קודם מיתתו) נראה דע"כ לא חיישינן לזה אלא במת פתאום כההוא דהתם אבל במת מתוך חולי והיה בו דעת לצוות אל ביתו ליכא חשש זה (ע"ש הטעם) רק איכא חשש שמא התפיסה או תפסה בעצמה בשעת' מית' וכיון דבנ"ד לא היתה בשעת מותו ולא בשעת חליו ליכא שום חשש צררי כלל לגבי הנכסים שהכניסה וליכא עלה חיוב שבוע' כלל בחייה ולכן יורשיה יורשים הנדן שלה וגם התוס'. חוץ כתובה דאורייתא דבתולתא אינם יורשים דבזה איכא חשש צררי מטעם שהיא תקנת חכמים (עב"ש לקמן סק"ח) . ועוד נראה דבכתובות הנעשים פה כו' (זה יובא לקמן סימן צ"ח סעיף ג') ולטעם זה יורשים הכל גם כתובה דאורייתא דנכלל אחר כך בשטר תוספת כתובה דמפורש בה נאמנות עכ"ד ע"ש היטב כי שם הלשון קשה קצת:
ב סָעִיף א ואם נכסי צ"ב אינם קיימים. ע' בתשו' שב יעקב סימן כ"ז במעשה באלמנה שבאה לגבו' כתובה מיתומים וגם תובעת סך ד' מאות זהובים שירשה מאביה מעות מזומנים והגיעו ליד בעלה זה שנתים קודם מותו בכן תבעה סך הנ"ל מלבד כתובתה. והשיב לכאורה נראה דאין נוטלת אותם אפילו בשבועה כיון דזה הממון שירשה מאביה הוא נקרא נ"מ שהמה באחריות האשה והבעל אינו חייב בגניבה ואבידה ואפילו בפשיעה פטור משום דהוי שמירה בבעלים כמ"ש בסימן פ"ה לפ"ז בנ"ד שאין אלו המעות עצמם בעין אנן טענינן ליתמי דנגנבו או נאבדו או נפחתו וכן מוכח מלשון הש"ע בסי' צ"ו שכתב ונ"מ ונצ"ב או נכסים שיחד לה בכתובתה בעין כו' ואם נכסי צ"ב אינם קיימים כו' הנה פתח בתרתי נ"מ ונצ"ב וסיים בחדא בנכסי צ"ב והשמיט נ"מ א"ו משום דאם נ"מ אינם בעין אינה גובה אפילו בשבועה משום דטענינן ליתמי דנפחתו או נאבדו ולפ"ז תמוהים דברי הב"ש שכ' בסק"א ונראה נ"מ ונצ"ב דלא שייך בהו תקנתא כו' א"צ שבועה לגבו' אפי' כשאין בעין כו' משמע דס"ל דאפילו נ"מ גביא האלמנה אפי' כשאינו בעין: אך באמת נראה בנ"ד אינו דומה כלל לדין נ"מ דהקרן היא בחזקת האשה ואין להבעל רשות בה רק לאכול הפירות ואם נפל לה כספים לוקחין בהן קרקע ואין להבעל רשות לישא וליתן בהם כמ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' פ"ה אבל בנ"ד שנתנה לו רשות לישא וליתן עם המעות הוי כולה מלוה והם באחריות של הבעל וגם לא חיישינן שמא החזיר לה כיון דהבעל יש לו פירות כל ימי חייו מהיכי תיתי יחזיר לה והוי כמו החזקה דא"א פורע תוך זמנו ואפשר לפרש דעת הב"ש הנ"ל שכתב גם בנ"מ אם אינו בעין שלוקחת שלא בשבועה מיירי ג"כ בכה"ג שנפל לה כספים או שנמכר הקרקע או הכלים של נ"מ והבעל לקח המעות בתורת הלואה. ולפ"ז בנ"ד פשוט שלוקחת אותן ד' מאות זהובים בלא שבועה. אמנם היה קשה עלי לסמוך על דעתי לגבות מיתומים קטנים דבר שאינו בעין בלי שטר וראיה רק ע"פ הרשימה מהב"ד (שהביאה האלמנה רשימה של חלוקת עזבון אביה החתום בחתימת ב"ד שנעשה החלוק' לפניהם שהגיע לחלקה ד' מאות זהובים והגיעו ליד בעלה. כן מבואר שם) עד שמצאתי דין זה ממש בתשו' רמ"א סי' קט"ו כו' ויצא מזה עכ"פ דין חדש שאם נפל לה בירושה מטלטלים וכלים וידוע דהגיעו ליד הבעל ואינם נמצאים בשעת גביה בעין דלא גביא דמי שווים דאנן טענינן ליתמי עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף א יורשיה יורשין כתובתה. עבה"ט וב"ש שכתבו בשם ת' ש"י (הוא בסי' ל"ד) כשיש בעלי חובות על אביהם י"ל היורשים לא ניחא לן כו' (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וע' באורך מזה בשו"ת מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' ט' וי' וכן הסכים להלכה בתשו' פנים מאירות ח"א סי' נ"א עכ"ל (וע' בס' ישועות יעקב סק"ג שתמה על הרב ש"י ועל הב"ש שהביאו בפשיטות שנעלם משניהם תשובת מהר"ם בר ברוך סי' תתנ"ט דמבואר שם דאין ביד היורשים למחול השבועה ולהפסיד לבע"ח וכן מבואר בתשו' מהר"ר יחיאל באסאן כו' ומסיק לדינא אי מעשה כזאת בא לידי הייתי מפשר אף שלא מרצון הצדדים ע"ש. וע' בתשו' דרכי נועם חא"ה סי' כ"ה שהאריך ג"כ בדין זה וכ' דהוי ספיקא דדינא ואין להוציא מיד מוחזק והיכא דאין כאן מוחזק ראוי והגון לעשות כעין פשרה ע"ש. וע' בת' שבו"י ח"ג סי' קכ"ד שנשאל על שאלה כזו ממש והזכיר שם ת' דרכי נועם הנ"ל ושוב הביא ת' מהר"ש הלוי ח"ב סי' ל"ז דמסיק להורות דנדוני' שהיא הכניסה לו דהוית כבע"ח דעלמא יורשיה נוטלים אף שלא נשבעה משא"כ תוס' כתובתה אין להגבות ליורשים כיון שלא נשבעה וכן מסיק בס' חוסן ישועות לא"ה סי' צ"ו והוא ז"ל הסכים ג"כ לזה וכ' דכן נ"ל עיקר שזהו פשרה ע"פ הדין וקרוב לזה מצאתי בסוף ספר מסגרת השלחן בתקנות ד"א דפולין בענין הבורחים שאשתו בנדונייתה קודמת לכל בע"ח וזהו מלתא דמסתבר והסכימו עמי בי דינא ועשינו כן הלכה למעשה ע"ש:
ד סָעִיף א אבל אם נתגרשה. עב"ש סוס"ק ט' מ"ש אין אומרים מגו להשביע. והנה בח"מ לא נזכר כלל זה רק בכנה"ג בכללי מיגו שנדפס בס' או"ח הביא כן בשם גידולי תרומה שהוציא זה מהך דהכא ובתומים שם רוצה לדחות ראייתו ע"ש אך לכאורה כלל זה מוכרח מח"מ סי' פ"ב ס"י בהוציא שטר מקויים וטוען אמנה או רבית א"י להשביעו אף בטוען השבע לי אף דבטוען פרעתי אם אמר השבע לי מחוייב לישבע כמבואר שם ס"א וע"כ דא"א מגו להשביע להנתבע מאחר דאיכא ג"כ חזקה אין אדם תובע כו' ומש"ה אחר הפרעון יכול להשביע בטענת אמנה או רבית כיון שעתה הוא התובע ודו"ק וע' בח"מ ס"ס פ"ז בהגה:
ה סָעִיף ב משלו כלום. עבה"ט ומ"ש ואם נשבע הבעל שבועת אין לי כו' לכאורה נראה דה"ה אם ידעינן שלא היה אמוד בכדי כתובתה דהא האי סברא דלא אמוד מהני אפילו להוציא מהיורשים כדאיתא בכתובות דף פ"ה וע' בח"מ סי' ט"ו ק"ה ובסי' רצ"ז ואף שכתב הרמב"ם והש"ע שם ומשרבו בתי דינים כו' הסכימו שאין מוציאים כו' היינו דוקא התם דזולת האומדנא א"א להוציא מידם אפילו בשבועה משא"כ הכא. ומה"ט אפ"ל דכאן מהני אפילו שלא נודע להדיין עצמו שלא היה אמוד רק עדים מעידים על זאת אף דלא מהני התם כמ"ש הרמב"ם והש"ע שם. ויש לעיין בש"י שם:
ו סָעִיף ב שלא בזבזה כלום. ע' בס' בית מאיר שכתב דיש למנוע מלהשביע שבועה זו כי בלי ספק שאשה שהיתה עם בעלה שנים רבות אי אפשר לה לצאת ידי שבועה זו כי בשעת מעשה נעשה לה כהיתר גמור ושוב הוי מלתא דלא רמיא ואי איישר חילי אבטלינא ולכל הפחות הרוצה להשביעה יפרוט שאינו כולל מה שבזבזה על נפשה במותרות מזונות או לבוש ואפילו מתנות קטנות שנתנה פעם לקרוביה או לצדקה אלא שלא בזבזה במתנה מרובה סך מסויים עשרה ר"ט לפ"ע המדינה ולפ"ע עושר בעלה. אבל סתם לשון זה שלא בזבזה כלום בלא רשות בעלה ודאי אין לנו עכ"ד: (ו) שמא ימחלו כו'. כתב בס' כרם שלמה וז"ל אלמנה מעוברת ועוד לה בן ובשעת גביית הכתובה פטרה הבן משבועה וילדה ולד קיימא וחי שלשים יום ומת הולד ורוצה הבן להשביעה על חלק העובר שאומר שלא פטרה אלא חלקו העלה בשו"ת פרי הארץ סי' ה' דהדין עם הבן ויכול להשביעה ע"ש):
ז סָעִיף יא וה"מ במטלטלי. עב"ש ומ"ש בשם ב"י לישב הסתירה בדברי הרא"ש. ע' בזה בתשו' הרש"ך ח"ב סי' א' וע' בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' ק"ד שהוא ז"ל כ' ליישב הסתירה באופן אחר דבתשו' הראשונה הוה עובדא באשה הנו"נ בתוך הבית ומכרה קיים אפילו בנכסים ידועים לבעל שהרי נעשית אפטרופא עליהם ודוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא דלא שייך למימר בהו נושאת ונותנת ואין מורידין אשה לנכסי קטן ובתשו' הב' מיירי כשלא נעשית אפטרופא כלל וזו וזו כשלא נשבעה לא בתחלה ולא בסוף ובזה א"ש פסק המרדכי בפרק הכותב בשם בה"ג ואחרים עמו דלא פליג כלל על הרא"ש כי האשה שנשאלו עליה ולא היתה נו"נ ולא נשבעה כו' ע"ש: (ז) ותפס' מעות. עח"מ ס"ק כ"ה שכ' אבל מטלטלי כיון דגופייהו כו' ובס' כרם שלמה כתב וז"ל וה"ה אם מכרה המטלטלין הוי כמטלטלין ולא כמעות אא"כ הניח הבעל מעות ותפסום כ"כ בגליון הש"ע של הגאון מהרמ"ס עכ"ל ועבס' בית מאיר:
ח סָעִיף יט את האלמנה. נראה פשוט דאף במקום דלא שייך לומר דמוריא היתרא בהאי הנאה דקא טרחא קמי יתמי אעפ"כ אין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד דלא פלוג והכי מוכח בגמ' שם בהא דמשני ההוא גט יבמין הוה ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.