א מֵאַחַר שֶׁהַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִים בִּמְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶם. וְאִם הַיּוֹרְשִׁים אוֹמְרִים לָהּ: טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ לִמְזוֹנוֹתַיִךְ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. אֲבָל אִם הִיא אוֹמֶרֶת כֵּן, שׁוֹמְעִין לָהּ:
ב אִם הָיְתָה מֵינִיקָה, יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר: אֵינִי מֵינִיקָה אֶלָּא בְּשָׂכָר. וִיכוֹלָה הִיא לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ לְאַלְתַּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִנָּשֵׂא תּוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ:
ג כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לַיּוֹרְשִׁים, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנִים יָדַיִם וְרַגְלַיִם:
ד מְצִיאָתָהּ וּפֵרוֹת נְכָסֶיהָ לְעַצְמָהּ:
ה צִמְצְמָה עַצְמָהּ וְהוֹתִירָה מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, וְכֵן אִם הוֹתִירָה מִכְּסוּתָהּ וּבְגָדֶיהָ, הַכֹּל לַיּוֹרְשִׁים:
ו כְּשֶׁבָּאָה הָאַלְמָנָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹרְשִׁים וְיִתְבְּעוּהָ, אִם יִמְצְאוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נוֹטְלִין אוֹתוֹ, וְאִם לָאו יֵלְכוּ לְדַרְכָּם. וְאִם הַיּוֹרְשִׁים קְטַנִּים, בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וּפוֹסְקִין לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת:
ז אַלְמָנָה שֶׁנִּזּוֹנֵית מִן הַיְתוֹמִים, וְהִנִּיחַ בַּעֲלָהּ קַרְקַע וְהִשְׁבִּיחַתּוּ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכָּל הַשֶּׁבַח שֶׁלָּהֶם, וַאֲפִלּוּ שְׂכַר טִרְחָה אֵינָהּ נוֹטֶלֶת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַשֶּׁבַח הוּא לְעַצְמָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁנּוֹטֶלֶת שְׂכַר טִרְחָה, אֶלָּא שֶׁיָּדָהּ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִשֶּׁלָּהֶם, וְהִנִּיחַ בַּעֲלָהּ נְכָסִים מוּעָטִים שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמְרָה: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעֲלִי וְאַשְׁבִּיחַ לְעַצְמִי, וְנִתְעַצְּלוּ מִלְּהַגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים אֶלֶף זוּז, הַשֶּׁבַח לְעַצְמָהּ. אֲבָל אִם הִשְׁבִּיחָה הַנְּכָסִים סְתָם, נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְהַמּוֹתָר לַיּוֹרְשִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁבֵּין אָמְרָה רְאוּ, בֵּין לֹא אָמְרָה, כָּל הַשֶּׁבַח לַיּוֹרְשִׁים, וַאֲפִלּוּ כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא שֶׁנּוֹטֶלֶת שְׂכַר טִרְחָה וְיָדָהּ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. הַגָּה: וְכֵן עִקָּר, דְּהַשֶּׁבַח כֻּלּוֹ הוּא שֶׁל הַיְתוֹמִים, וְאֵינָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּהּ וְלֹא מְזוֹנוֹת מֵאוֹתוֹ שֶׁבַח (בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת); וְלָכֵן אַלְמָנָה שֶׁיָּשְׁבָה זְמַן אָרֹךְ בְּבֵית בַּעֲלָהּ וְנִזּוֹנֵית מֵהֶם עַד שֶׁבְּוַדַּאי כָּלָה הַקֶּרֶן שֶׁהִנִּיחַ בַּעֲלָהּ, אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ כָּאן הַרְבֵּה מִן הַשֶּׁבַח שֶׁשִּׁבְּחָה, אֵינָהּ גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׁם (הַטּוּר וּמהרי"ו סִימָן קע"ו). וְיֵשׁ חוֹלְקִין, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁהוֹצִיאָהּ מְנַכִּין מִן הַשֶּׁבַח וְגוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקֶּרֶן וְלֹא מִן הַשֶּׁבַח (מַהֲרִי"ל סִימָן מ"ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן רמ"א סִימָן ק':
א סָעִיף ד מציאת' דטעם שתקנו מציאת אשה לבעלה משום איבה הכא תהוי לה איבה ופירות נכסיה לבעלה משום פדיונה וכאן אין יורשים חייבים לפדותה:
ב סָעִיף ז ואפי' שכר טרחא כו' זו דעת רשב"ם בטור ובאמת ברשב"ם בגמ' דף קפ"ד לא נזכר בהדיא שכר טרחא בזה אלא ז"ל דאי שקלה מזונות הא תנן דמעשה ידיה (שלהן) הלכך אשה שמת בעלה כו' עכ"ל רק באשר"י בשם רשב"ם כתב כן דאפי' שכר טרחא אינה נוטל' בניזונות משל בעלה (מ"מ משמעות לשונו שאין לה כלל אפי' שכר טרחא וטעמו דכיון שהיא משועבדת במעשה ידיה גריעה מאחר שיורד שלא ברשות) (האי מ"מ כו' עד שלא ברשות שהצגתי בחצי עגול נכתב בסמוך סק"ד ונראה דשייך כאן תיבת עכ"ל שנכתב שם שייך ג"כ והצגתיו בח"ע וכן תיבת שלהן שנכתב שם שייך כאן והצגתי ג"כ בחצי עגול) וגם במ"ש בגמ' משמע כן מדאמר דאי שקלה מזונו הא תנן דמעשה ידיה שלהן הרי דכלל השבת כמעשה ידיה ובמעש' ידיה פשיטא דלית לה שכר טרחא דהא המזון שנותנין לה הוא שכר טרחא שלה:
ג סָעִיף ז ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה הוא דעת הראב"ד בטור והטעם שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא במעשה ידיה הקבועי' כגון טוי' או אריגה אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא כיון שאין יכולין לכפות' שתעשה מלאכה זו דהיינו עבודת שדה ונראה דעכ"פ לא עדיפא משאר יורד לשדה חבירו דעכ"פ גם לבעל השד' יש שם חלק אלא דזה היורד ידו על העליונה וה"נ באשה זו דמ"ש הראב"ד מה שעשתה היא לעצמה היינו מה שמגיע לחלקה כמו יורד ברשות הוא שלה:
ד סָעִיף ז ויש מי שאומר הוא הרא"ש דס"ל דדמיא האשה לאדם אחר לגמרי דיורד שלא ברשות ידו על התחתונה (שלהן עכ"ל מ"מ משמעות לשונו שאין לה כלל אפי' שכר טרחא כו' עד שלא ברשות כבר הצגתיו בס"ק ב' והי' כתוב כאן המעיין ירא' שאין כאן מקומ'):
ה סָעִיף ז ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחא תיוהא קא חזינ' הכא דזה כתב לפי דעת הרא"ש שבטור דהיינו שהטור כתב באינ' ניזונית דהרשב"ם כתב ואם אינה ניזונת כו' וכתב א"א הרא"ש משמע מתוך לשונו שאינה נוטל' בשבח כלום ולא נהירא כו' סבר הרב ב"י כאן בש"ע דזה קאי על ניזונות וכ"כ בפריש' בשם רש"ל ולא ידענא התחל' לכך דא"כ היה לו להטור להבי' זה על ניזונ' קודם לזה ותו דא"כ להרא"ש החולק וכתב לא נהירא כו' נוטל שכר טרחא אפי' אם ניזונו' וז"א דבהדיא כ' הטור בקיצר פסקי הרא"ש דבניזונו' אפי' שכר טרחא אינה נוטלת אלא נראה דבאינה ניזונו' דוקא פליגי רשב"ם והרא"ש דלרשב"ם כל שיש נכסים מרובים מכדי כתובתה והיא השביחה אין בשבח כלום כיון דעכ"פ לא יגיע לה כל הכנסים מועטים נמצא שבודאי יהיה כל השדה שלה רק שלא הספיקו עדיין לגבותה בזה יש חילוק אם אמרה ראו הוה כאלו כבר הגביהו ביד וכל השבח שלה אבל בסתם שלא אמר' ראו מהני עכ"פ למלאות סך הכתוב' אבל נוסף על הכתבה לא כי אין בשבח כלום נוסף על הכתוב' וע"ז חולק הרא"ש דאם הנכסים מרובים יש לה עכ"פ שכר טרחא כמו אחר ולא אמרינן דהיה טרחא קמי יתמי ובמועטים לא מעלה ולא מוריד אמירת ראו אלא בכל ענין יש לה שכר טרחא בשבח ואין חילוק בין תשלום כדי הכתובה ובין אם יש מרובים דבשניהם אין לה אלא שכר טרחא ושכר טרחא מיהו יש לה וזהו היש מי שאומר של הש"ע שבסוף הסעיף הוא הרא"ש ומ"ש הש"ע כאן בניזונת יש מי שאומר יש לה שכר טרחא הוא שלא בדקדוק לפע"ד גם בדרישה פי' דהרא"ש חולק על אינה ניזונ' והאריך מאד בפרטי דברים בפי' דברי הרא"ש ולעד"נ עיקר כמו שכתבתי בפי' הדברים ויהיו דברי הטור מכוונים כאן עם דבריו בקיצור פסקי הרא"ש:
ו סָעִיף ז אבל אם השביחה הנכסים סתם כו' זה דעת רשב"ם והקשה הרא"ש ממאי דתנן בפ' יש בכור דאין אשה גובה כתובתה ונראה דלק"מ על הרשב"א דכאן לא נוטלת שבח מכח כתובתה אלא מכח שהיא השביחה וכיון דאין שם בנכסים כדי כתובתה הוה לה כאלו פירשה שמשבחת לעצמה ודוקא בשיש לה שיעור כתובתה אז אמרי' דמחלה להיורשים כיון דלאו דרכה למטרח להשביחה קמי יתמי כדקס"ד בגמרא אפילו באמרה ראו כו' אחולי אחלה כו' וסברא זו נשארה קיימת במשבחת בסתם וזה דוקא בנוטלת שיעור כתובתה אז מוחלת השאר ליורשים וההוא דיש בכור לא מיירי בשבח שמשבחת היא אלא בשבח דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון דמחלקינן בפ' י"נ לענין בכור זה נ"ל ברור לדעת רשב"ם:
ז סָעִיף ז וכן עיקר גם בתשובת מהרי"ו ראיתי כן סי' קע"ו שרשב"ם יחיד בדבר ולא קי"ל כוותיה ליטול כתובה משבח שהשביחו נכסים אחר מות בעלה:
ח סָעִיף ז ולכן אלמנה שישבה כו' ז"ל מהרי"ל בת' סי' מ"ו אלמנה שלא נשבעת על כתובתה אע"ג דהוציאה הרבה מכתובתה הן למסים הן לשידוך בנים אין מנכין לה מכתובתה כי כל מה שהוצאיה היא משבח כתובתה אלא אם ירצו היורשים שתשבע ובמה שהניח אביהם תטול והעודף שהיה במיתת אביהם של היורשים עכ"ל (וזהו) היש חולקין (והדעה ראשונה) היא מהררי"ו סי' קע"ו וז"ל ועוד אני אומר כיון שישבה האשה בהנכסים י"ח שנים מסתמא כבר הוציאה לצורך מזונותה ופרנסתיה יותר משיעור הכנסים שהניח בעלה ונמצא כל מה שבידה דהיינו מהריוח ואין אשה גובה כתובתה מהשבח של אחר מיתת בעלה עכ"ל הרי ב' דיעות ואין לאחד מהם ראיה אלא סברא דנפשיה אמר כל א' וכי נחזי אנן בס"ד נימא דדברי מהרי"ל עיקר חדא מצינו בסי' ק"א באלמנה ששתקה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מחלה משמע דפחות מכ"ה שנים יכולה לתבוע כתובתה ואי ס"ד כדברי מהרי"ו תיפוק ליה מכחד באותן כ"ה שנים ודאי הוציאה יותר משיעור הנכסים שהניח בעלה וא"ל דהתם מיירי שהיה עשיר והניח ממון הרבה זה ודאי אינו מסתבר כלל לומר דמיירי שהניח סך גדול כ"כ שיקיים שיעור לכתובתה כ"כ שנים הרבה ותו דבהדיא פרכינן שם עניה שבישראל עד כ"ה שנים ומרתה בת בייתות כ"ה שנים אלמא שהתנא (מיירי) בכל האשה הן עניה הן עשירה וכן בין הניח ממון הרבה או מעט אלא ודאי דהעיקר דקרן קיימת לעולם וההוצאה היא הרווחים ולא מן הקרן ועוד ראיה ממה דאמרי' בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ה) אי א"ל הב לי פלגי דרווחא פי' ששותף רוצה ליטול חלק שלו בריוח והקרן יהיה בשותפת עדיין א"ל רווחא לקרנא משתעבד פרש"י שמא נפסיד בסחורה שנעשה עוד וצריך שיהיה הריוח קיים כדי למלאות הקרן ש"מ דכל מה שנחסר מהקרן ויש אח"כ ריוח אין אנו חושבים לריוח אלא מה שנשאר אחר שיתמלא חסרון כקרן ולא אמרי' כבר נאבד הקרן ואין כאן אלא ריוח לחוד וא"כ היה שפיר יכול לחלק לאחד מהם ה"נ כאן דכל מה שנחסר ע"י הוצאות האשה מהקרן נתמלא מן הריוח ושפיר נוטלת הכתובה וכדעת מהרי"ל כנלע"ד ברור שוב ראיתי מחלוקת בין הראשונים דהיינו במרדכי פ' מי' שמת כתב בשם רשב"ם ואם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובה והמותר ליורשים אע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה ורבינו שמשון חולק ואומר דמשבח פשיטא דלא משועבד אפילו מה שהניח בעל פחות משיעור כתובתה לא תגבה דכבר אכלה יותר מכדי דמיהם עכ"ל מ"מ איני זז מה שזכרתי דאף שכבר נפסק דלא כרשב"ם לענין לגבות משבח כמוזכר לעיל סק"ז מ"מ לענין שיעור שהניח בעלה שפי' גביה מטעמים שזכרתי ושפיר יש לסמוך על רשב"ם בזה. (דברי המגיה כ' ב"ש סקי"א לכן אלמנה כו' ובט"ז הביא ראיה לדעת מהרי"ל ממה דאיתא בש"ס ולקמן סי' ק"א דאלמנה גובה כתובתה לעולם ובודאי במשך הזמן כבר כלה העזבון בעלה וי"ל דאיירי שם כשהניח קרקע אז לא שייך שהוציאה עזבון בעלה גם י"ל דאמרי' מסתמא הוציאה מהקרן דלא שביק התירא ותוציא מהריוח לכן אם היורשי' נותנין לה מזונות סתם אמרי' אלו היה אומרים לה מן מה שהניח בעלה נותקים לה היתה נוטלת הכתובה עכ"ל ואיני רואה כאן שום דחויה לא מצד סברא ולא מצד איזה ראיה דמ"ש דמיירי שהניח קרקע א"א לאומרה חדא דא"כ היה להש"ע בסי' ק"א לחלק כן ולומר הא דגובה כתובתה לעולם ה"מ כשהניח קרקע אבל כשהניח מטלטילין אינה גובה כתובתה אחר שיעור שאכלה שהניח בעלה ועוד דע"כ מוכרח לומר גם לפ"ד דרשאי לה ליזון מחשבה דאל"כ גם אם יש לו קרקע לא תגבה כלם כיון שאכלה משבח יותר מדמי הקרקע ומהשבח אינו מגיע כלו א"כ ינוכה לה מהקרן וכמו שמפורש בהדיא במרדכי וד"מ מביאו בשם תשו' ר"ש דהשבח פשיטא דאינה משועבד למזונות ואפילו מה שהניח בעלה פחות משיעור כתובתה לא תגבה דכבר אכלה יותר מכדי דמיהם עכ"ל אלא ודאי דלית לה בזה כר"ש וסבירא ליה דאין מנכין לה מהקרן דרשאי לה ליזון מחשבה רק הניח קרקע אנו רואין שאכלה מהשבח הקרן קיימת לפיכך גובה כתובתה ממנו אבל בהניח מטלטלין אנו תולין לומר שאכלה הקרן והניחה השבח ואינה גובה מחשבה וזהו סברא שאין הדעת סובלתן שהיא תאכל מהקרן ותפסיד כתובתה ותטריח עצמה בשביל היתומים וכ"כ בחמ"ח סקי"ב וכי בשיפטני עסקי' שהיא תשביח ליורשים כו' ומ"ש בתירוץ ב' דמסתמא הוציאה ממה שהניח בעלה דלא שביקי התירא כו' אין לך תמהון גדול מזה דמה אם היורשים נותנים לה מזונות דכל השבח היא מטרחת היורשים אמרי' אלו היו אומרים דנותנים לה מן מה שהניח בעלה היתה נוטלת כתובה על אחת כמה וכמה כשהיא מטרחת עצמה ומשביח הנכסים דהסברא נותנת לומר אלו היתה יודעת דיוחשב מזונותיה מהקרן היתה גובית כתובתה והיתה מרויח לעצמה את כל ומסתמא כל טרחתא היתה בשבילה כמ"ש הט"ז בסק"ו דדוקא בנוטלת שיעור כתובתה אז מוחלת השאר ליורשיה ולא באין לה כדי כתובה כ"ש כאן דאנו רוצים להפסיד כתובתה לגמרי מטעם שאכלה הקרן והניח השבח דאינו מסתבר כלל ואף אם היו הנכסים מרובים לא אמרי' אלא עד זמן שנשאר כדי שיעור כתובתה שאכלה מהקרן וטירחא קמי יתמי אבל אחר שלא נשאר רק כדי כתובה שוב לא אמרי' כן דבודאי לא תפסיד כתובה ותטריח קמי יתמי ומ"ש דלא פליגי מהרי"ו ומהרי"ל בלא"ה דברים אלו אינם כדאי להשיב עליו דרוצה לתלות על רמ"א שכ' דפליגי בסברא כזו לחלק בן הוציא לצורך מסים ושידוכים או לצרכה לא פליגי מה שא"א להעמיד דבריו כלל דלמה נאמר במסים ושדוכים יותר שהוציאה מהרויח מבהוציאה לצרכה עד כאן דברי המגי'):
א סָעִיף א האלמנה. ב"ח וב"ש כתבו היכא דהברירה ביד היורשים ליתן לה מזונות או לא. לא זכו במעשה ידיה וח"מ לא כ"כ ע"ש:
ב סָעִיף ב בשכר. ויכולה היא לתבוע. כתב כנה"ג דנפל מחלוקת בדין זה אם תרתי מילי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר אפילו בניזונית מן היתומים. ויכולה היא ג"כ לתבוע כתובה. ממילא לפ"ז בעודה ניזונית מן היתומים אינה מניקה אלא בשכר. או חדא מילי קאמר והכל דבר א' והכי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר לפי שרוצה להתפרע מכתובתה אבל בעודה ניזונית מן היתומים ודאי שמניקה בחנם ע"ש מ"ש. וח"מ וב"ש כתבו באינה ניזונית איירי ע"ש. הר"ם אלשקאר סי' י"ב כתב מיהו בשכר כופין אותה ומניקתו עד כ"ד חודש. אבל הראנ"ח ח"א סי' צ"ה כתב דאם התינוק מכירה אז כופין אותה ומניקתו בשכר אבל אם אין מכירה אין כופין אותה וכ"כ הר"י אדרבי סי' שע"ב. וע"ל סי' פ' וסי' פ"ב מש"ש:
ג סָעִיף ד נכסים. וה"ה מתנה שנתנו לה הרש"ך ח"א סי' ד':
ד סָעִיף ה והותירה. דוקא שצמצמה והותיר בידה אבל אם צמצמה עצמה ממה שפסקו לה הב"ד והאכילה לבנים ממה שהיתה צריכה לתת לתוך פיה. הוא שלה הר"ם מטראני ח"א סי' שי"ב:
ה סָעִיף ה ליורשים. וכתב ב"ש כשהיא אמם לא אמרינן כי היכא דתתגנה עליהם. וכן לענין שאר מלאכות אם היא אמם אינה חייבת לעשות להם. מיהו עשיות צמר חייבת שלא תשב בטל ע"ש:
ו סָעִיף ז ראו וכו'. הוא דעת הרשב"ם. ומשמע דאיירי בין בקרקע בין במטלטלין. ויש מי שאומר שבין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים הוא תוס' והרא"ש. וכתב ב"ש מיהו במטלטלין י"ל דתוס' והרא"ש מודו דהשבח שלה ע"ש:
ז סָעִיף ז דהשבח וכו'. היינו כשלא אמרה ראו. בזה הכריע רמ"א כהפוסקים דאינה גובה אבל אם אמרו ראו י"ל לכ"ע השבח שלה כמ"ש ובקרקע ג"כ לדעת רוב פוסקים השבח שלה עיין ח"מ ב"ש. ונדוניא ותוספת שליש נוטלת משבח כ"כ בנ"ש. והא דאינה גובה כתובתה משבח. ומן המטלטלין גובה בזמן הזה. משום שבח גרע טפי כמ"ש בהרא"ש ב"ש:
ח סָעִיף ז ויש חולקין וכו'. הדיעה א' הוא דעת מהר"י ווייל סי' קע"ז. והי"א הוא דעת מהר"י סג"ל סי' מ"ו ע"ש. וכתב הב"ש דלא פליגי דמהרי"ל איירי דהוצי' למסים ולשידוכי בנים אז י"ל דהוציאה מן העזבון. ומהרי"ו איירי דהוציא' לצרכה ע"ש. והח"מ כתב דסברת מהרי"ל היא סברא נכונה היא. ונדון דמהרי"ו איירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשים לטעון. האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה. ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח אבל אלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי בלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובתי ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז ב"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.