א הַדָּר בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת שֶׁבֶּחָצֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי הֶחָצֵר, שֶׁאֵינָם חֲשׁוּבִים דִּירָה. אֲבָל הַדָּר בְּבֵית הַתֶּבֶן, בְּבֵית הָעֵצִים, בְּבֵית הַבָּקָר וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, אוֹסֵר.
ב בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה בָּתִּים בֶּחָצֵר וְהִשְׁאִילָן, אוֹ הִשְׂכִּירָן, לַאֲחֵרִים וְיֵשׁ לוֹ בְּכָל אֶחָד מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִטָּלִים בְּשַׁבָּת מֵחֲמַת כָּבְדָּן, אוֹ מֵחֲמַת אִסוּר, שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מְקוֹמָן, אֵין הַדָּרִים בָּהֶם אוֹסְרִים עָלָיו, לְפִי שֶׁנַּעֲשׂוּ כֻּלָּם כְּאוֹרְחִים אֶצְלוֹ וּלְפִיכָךְ גַּם הֵם מֻתָּרִים לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנוּ עֵרוּב. וְאִם אֵין הַבָּתִּים שֶׁלּוֹ, לֹא קְנוּיוֹת וְלֹא שְׂכוּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהֶם דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָם, אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה כְּשֶׁאֵין דִּיּוּרִים בֶּחָצֵר אֶלָּא הֵם, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ דִּיּוּרִים אֲחֵרִים וּמוֹלִיכִים עֵרוּבִין אֶצְלָן, צְרִיכִין כָּל אֶחָד לְעָרֵב (הר"ר יְהוֹנָתָן פֶּרֶק כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין). אֶחָד שֶׁשָּׂכַר בַּיִת מִן הָעַכּוּ"ם וְהִשְׂכִּיר אֶחָד מִן הַבִּירָה לַחֲבֵרוֹ, אִם מִתְּחִלָּה לֹא שְׂכָרָהּ אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי הֲוָה לֵיהּ כְּאִלּוּ כָּל הַבִּירָה שֶׁלּוֹ וְהִשְׂכִּיר אֶחָד מִן הַבָּתִּים לַחֲבֵרוֹ; אֲבָל אִם שְׂכָרָהּ מִתְּחִלָּה אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי, הֲוָה לֵיהּ שְׁנֵי בָּתִּים וְלֹא מְהָנֵי אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְאֶחָד תְּפִיסַת (יָד) בְּבֵית חֲבֵרוֹ. (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"א).
ג חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין וְחִלְּקוּהוּ בִּמְחִצּוֹת, אִם עוֹבְרִים כֻּלָּם זֶה עַל זֶה, שֶׁאֵין פֶּתַח פָּתוּחַ לֶחָצֵר אֶלָּא הַחִיצוֹן וְכֻלָּם עוֹבְרִין דֶּרֶךְ עָלָיו, אֵין צְרִיכִים לִתֵּן בָּעֵרוּב אֶלָּא שְׁנַיִם הַפְּנִימִיִּים, וְכָל הָאֲחֵרִים חֲשׁוּבִים כְּבֵית שַׁעַר לָהֶם. וְאִם הָיָה לְכָל אֶחָד פֶּתַח פָּתוּחַ לֶחָצֵר, הַגָּה: אוֹ שֶׁאֵין עוֹבְרִים זֶה עַל זֶה, רַק כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ פֶּתַח פָּתוּחַ לְבֵית שַׁעַר שֶׁלִּפְנֵיהֶם, וְהַבֵּית שַׁעַר פָּתוּחַ לֶחָצֵר (בֵּית יוֹסֵף), אִם הַמְּחִצּוֹת מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, דְּהָוֵי כָּל אֶחָד חֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֲפִלּוּ הֵן שֶׁל יְרִיעוֹת, אִם בְּנֵי הֶחָצֵר נוֹתְנִים הָעֵרוּב בְּאֶחָד מִשְּׁאָר בָּתֵּי הֶחָצֵר צָרִיךְ כָּל אַחַת וְאַחַת מֵחֲבוּרוֹת שֶׁבִּטְרַקְלִין לִתֵּן עֵרוּב; אֲבָל אִם נָתְנוּ הָעֵרוּב בְּזֶה הַטְּרַקְלִין, אֵין צְרִיכִין לִתֵּן עֵרוּב כְּלָל שֶׁכֻּלָּם דָּרִים בְּבַיִת זֶה, וּבַיִת שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הָעֵרוּב אֵין צָרִיךְ לִתֵּן עֵרוּב. וְכֵן אִם אֵין דִּיּוּרִין אֲחֵרִים בֶּחָצֵר אֵינָם צְרִיכִים עֵרוּב. חִלְּקוּהוּ בִּמְחִצּוֹת שֶׁאֵין נוֹגְעוֹת לַתִּקְרָה, אֲפִלּוּ אִם בְּנֵי הֶחָצֵר נוֹתְנִים עֵרוּבָן בְּאֶחָד מִשְּׁאָר בָּתֵּי הֶחָצֵר דַּי בְּעֵרוּב אֶחָד לְכָל הֶחָמֵשׁ חֲבוּרוֹת. הַגָּה: אִם מִקְּצָתָן עָשׂוּ מְחִצּוֹת וּמִקְּצָתָן לֹא עָשׂוּ, אוֹתָן שֶׁעָשׂוּ הֵם מְחֻלָּקִים, וְאוֹתָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ, הֵם כִּמְשֻׁתָּפִין. (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד'). וְאִם הָיוּ דִּיּוּרִין בַּעֲלִיּוֹת מַמָּשׁ, אֲפִלּוּ נָתְנוּ בְּנֵי הֶחָצֵר הָעֵרוּב בַּטְּרַקְלִין, צְרִיכָה כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה לָתֵת עֵרוּב. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְלַמֵּד אוֹ סוֹפֵר בְּבֵיתוֹ, וְכֵן תַּלְמִידִים הַלּוֹמְדִים בִּפְנֵי הָרַב וְדָרִים בְּבֵיתוֹ כָּל אֶחָד בְּחַדְרוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לְכָל אֶחָד פֶּתַח פָּתוּחַ לֶחָצֵר וְאוֹכֵל וְיָשֵׁן בְּחַדְרוֹ, אֵינָם אוֹסְרִים.
ד אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁהָיוּ כֻּלָּם אוֹכְלִים עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינָם צְרִיכִים עֵרוּב, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד. וְאִם הֻצְרְכוּ לַעֲשׂוֹת עֵרוּב עִם אַנְשֵׁי חָצֵר אַחֶרֶת, עֵרוּב אֶחָד (לְכֻלָּן) וּפַת אֶחָד בִּלְבַד מוֹלִיכִין לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁמְּעָרְבִין עִמּוֹ. וְאִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָם, אֵינָם צְרִיכִים לָתֵת עֵרוּב, כְּדִין בַּיִת שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ עֵרוּב, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַבָּתִּים כְּבַיִת אַחַת הֵם חֲשׁוּבִים. הַגָּה: וְכֵן אִם הַרְבֵּה בַּעֲלֵי בָּתִּים אוֹכְלִים בְּחֶדֶר אֶחָד, כָּל אֶחָד עַל שֻׁלְחָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד יָשֵׁן בְּחֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּם; הוֹאִיל וְאֵין מְחִצָּה מַפְסֶקֶת בֵּין מְקוֹם אֲכִילָתָן הָוֵי כַּחֲמִשָּׁה שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין וְכו' וְאַף עַל פִּי שֶׁפּוֹרְסִין לִפְעָמִים וִילוֹן לִפְנֵיהֶם לִצְנִיעוּת, לֹא מִקְרֵי מְחִצָּה הוֹאִיל וְלֹא הָוֵי שָׁם בִּקְבִיעוּת (ר' יְרוּחָם חט"ו).
ה מִי שֶׁאוֹכֵל בְּמָקוֹם אֶחָד וְיָשֵׁן בְּמָקוֹם אַחֵר, מְקוֹם אֲכִילָתוֹ הוּא הָעִקָּר וְשָׁם הוּא אוֹסֵר; הִלְכָּךְ הָאַחִין שֶׁאוֹכְלִים בְּבֵית אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, אֵינָם אוֹסְרִים. וְאִם נוֹתֵן לָהֶם פְּרָס וְאוֹכְלִים בְּבָתֵּיהֶם, אוֹסְרִים. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁנּוֹתְנִים בְּנֵי שְׁאָר הֶחָצֵר עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל אִם הָיוּ בְּנֵי שְׁאָר הֶחָצֵר נוֹתְנִים הָעֵרוּב בְּאֶחָד מִבָּתִּים אֵלּוּ, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶם דִּיּוּרִים בֶּחָצֵר, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב.
ו מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ נָשִׁים וַחֲמִשָּׁה עֲבָדִים, מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ פְּרָס וְכָל אֶחָד אוֹכֵל בְּבֵיתוֹ, וְכֵן תַּלְמִיד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְאוֹכֵל בְּבֵיתוֹ, אֵינָם אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה אִם אֵין עִמָּהֶם דִּיּוּרִין בֶּחָצֵר אוֹ אִם הָעֵרוּב בָּא אֶצְלָם.
ז עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה לְפָנִים מִזֶּה, וְכֻלָּם עוֹבְרִים מִזֶּה לָזֶה וְיוֹצְאִים דֶּרֶךְ הַחִיצוֹן לֶחָצֵר, שְׁנַיִם הַפְּנִימִיִּים לְבַד צְרִיכִים לִתֵּן בָּעֵרוּב וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִים, שֶׁחֲשׁוּבִים כֻּלָּם כְּבֵית שַׁעַר.
ח הַמִּתְאָרֵחַ בְּחָצֵר, אֲפִלּוּ נִתְאָרַח בְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אִם לֹא נִתְאָרַח דֶּרֶךְ קֶבַע אֶלָּא לִשְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ פָּחוֹת, אֵינוֹ אוֹסֵר עַל בְּנֵי הֶחָצֵר וְהוּא וְהֵם מֻתָּרִים, בֵּין בְּבֵיתוֹ בֵּין בְּבֵיתָם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם הָאוֹרְחִים רַבִּים וּבַעַל הַבַּיִת אֶחָד. וְדַוְקָא בִּדְאִכָּא בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד קָבוּעַ דְּאָז הָאוֹרְחִים בְּטֵלִים לְגַבֵּיהּ, אֲבָל אוֹרְחִים בְּיַחַד, אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה מִיָּד. (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ע"ו דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וְעַיִּןִ לְקַמָּן סוֹף סִימָן שצ"א וְעַכּוּ"ם הַמִּתְאָרֵחַ ע"ל סי' שפ"ד.
א סָעִיף א (א) הדר בבית שער וכו' - לא שנא של רבים ולא שנא של יחיד ואע"פ שיש לו להבית שער ארבע מחיצות וגם הוא מקורה אפ"ה כיון שעוברים דרך שם אינו חשוב דירה ועיין לקמן בס"ז:
ב סָעִיף א (ב) ומרפסת - פירושה מבואר לקמן בסימן שע"ה:
ג סָעִיף א (ג) אינו אוסר וכו' - אם לא נתן חלק בעירוב:
ד סָעִיף א (ד) שאינם חשובים דירה - וה"ה סוכת החג בחג ג"כ לא חשיבה דירה לאסור. בית שאין בו ד"א על ד"א אינו אוסר דלא חשיבא דירה:
ה סָעִיף א (ה) אבל הדר וכו' - דחשובים דירה ואע"פ שעשוים מקנים וכיו"ב ומבואר לקמן בס"ה דאם אוכל שם אע"פ שאינו ישן ושוכב שם מקרי דירה דמקום פיתא גורם:
ו סָעִיף א (ו) אוסר - עד שיתן חלקו בעירוב:
ז סָעִיף ב (ז) והשאילן וכו' - ודוקא כשהשאילן לזמן מרובה אבל אם השאילן לפי שעה אין אוסר עליו בכל ענין [עבוה"ק]:
ח סָעִיף ב (ח) מחמת כבדן - אף שאין נעשה מוקצה ע"י הכובד מ"מ כיון שיש טורח לפנותן אין דרך ליטלן בשבת:
ט סָעִיף ב (ט) שאסור לטלטלם אפילו וכו' - דאם היה מותר לטלטלן לצורך גופן ומקומן אפשר שיצטרך בעה"ב להשתמש בהם בשבת או להוציאן מביתו מחמת איזה סיבה ולא ישאר לו שם תפיסת יד:
י סָעִיף ב (י) שנעשו כולם כאורחים - כיון שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל ודוקא כשמונח שם חפציו אבל כ"ז שאין מונח שם אף שיש לו רשות להניח שם לא מהני:
יא סָעִיף ב (יא) אצלו - ומיירי כשיש לו רשות להניח שם ואפילו אין לו רשות להניח בכל הבית רק בפינה אחת אבל אם אין לו רשות לזה כלל רק שהניח לשם בדרך מקרה ואין מקפידין עליו בזה לא נעשו עי"ז כאורחים אצלו ואוסרין עליו:
יב סָעִיף ב (יב) ואם אין הבתים שלו וכו' - ר"ל דדינא דלעיל מיירי שהבתים שלו בעצם או שהוא שכור או שהוא שאול אצלו והוא השכירן או השאילן לאחר דבזה אמרינן דהוא נעשה כאורח אצלו אבל אם אין הבית שייך לו כלל אלא שניהם הם שכנים בחצר וכל אחד יש לו בית בפ"ע ואחד יש לו רשות בבית חבירו להניח שם חפציו והניח שם לא נעשה הוא כבעה"ב עליו והשכנגדו כאורח אצלו:
יג סָעִיף ב (יג) דכל זה וכו' - ר"ל אימתי מועיל תפיסת יד שיש לבעה"ב בזמן שאין עמהם דיורין אחרים בחצר אלא הוא ואותן האנשים שהשאיל ושהשכיר להן [או אפילו יש עוד דיורים בחצר אלא שאותן דיורין מביאין עירובן ומניחין אותו בבית בעה"ב זה או באחד מבתים השאולין שיש לבעה"ב תפיסת יד בהן ואז א"צ כלל ליתן לעירוב פת לפי שכל בתים אלו הם כבית אחת ובית שהעירוב מונח בו א"צ ליתן פת] אבל כשיש עוד דיורין אחרים בחצר ומניחים העירוב שלא בבית בע"ב זה אלא בבתי שארי דיורין דבזה הלא הבעה"ב בלא"ה צריך ליתן חלק בעירוב לא מהני בזה תפיסת יד לפטור השוכרים מליתן חלק בעירוב דמיגו דשארי דיורים אסרי אבעה"ב הנך שדרים בביתו נמי אסרי עליו עד שיתנו חלק בעירוב:
יד סָעִיף ב (יד) אחד מן הבירה - היינו חדר אחד מן הבירה:
טו סָעִיף ב (טו) אדעתא דהכי - ר"ל בשעה ששכר מן העכו"ם לא כיון לשכור בעדו ובעד חבירו:
טז סָעִיף ב (טז) אבל וכו' אדעתא דהכי - ר"ל דמתחלת שכירות כוון לשכור גם בעד חבירו ונתרצה אתו לדור יחדו אשתכח דהאי שוכר מן העכו"ם שליחותו דחבריה קעביד ושניהם שוין בבית זה:
יז סָעִיף ב (יז) ולא מהני - וכנ"ל בדברי המחבר דאם אין הבתים שלו וכו':
יח סָעִיף ג (יח) ששבתו בטרקלין - ר"ל שדירתם בטרקלין:
יט סָעִיף ג (יט) אלא שנים הפנימים - דאף דהשני הוא ג"כ בית שער לראשון שהראשון עובר דרך עליו מ"מ לא מקרי בית שער לפטרו מן העירוב דבית שער דיחיד [דהיינו שרק יחיד עובר דרך עליו] לא מקרי בית שער כדלקמן בס"ז וע"כ כל אחד ואחד מהן חייב בעירוב ומיירי באופן שהמחיצות שביניהן מגיעות לתקרה ואי אין המחיצות מגיעות לתקרה נחשבין שנים כבית אחד ואין צריכין ליתן רק עירוב אחד בין שניהן אם יש עמהן עוד דיורין בחצר:
כ סָעִיף ג (כ) ואם היה לכ"א - ר"ל שאינם עוברים זה ע"ז רק שיש לכ"א מחדרו פתח פתוח לחצר:
כא סָעִיף ג (כא) או שאין עוברין וכו' - ר"ל דהמחבר צייר אינם עוברים בגווני שהיה לכ"א מחדרו פתח לחצר והרמ"א מוסיף דאפילו כל הפתחים לא היו פתוחים לחצר אלא שהיו פתוחים כ"א בפני עצמו להבית שער שהיה נגד כל החדרים ובבית שער היה פתח אחד שממנו יוצאים לחצר ואשמעינן דלא תימא כיון שכולם יוצאים לחצר דרך פתח אחד דהיינו פתח של בית שער מקרי מחוברים כולם וכעוברים זה ע"ז דמי קמ"ל דלא משגחינן בזה כיון שאינם עוברים זה על זה. ולפ"ז בבתים שלנו שדרים כמה שכנים בבית וכ"א בחדרים מיוחדים אע"פ שעוברים לחוץ דרך הבית שלפניהם שהוא להם כבית שער מ"מ חייבים כולם בעירוב ולפיכך אם נתקלקל העירוב של עיר אסורים לטלטל כ"א מחדרו לחדר חבירו [אם לא שיש לבעה"ב תפיסת יד בחדריהם כגון דברים שאינם ניטלין וכו' וכדעיל בס"ב שאז נחשב כאלו כל הבית והחדרים שלו והם רק כאורחים אצלו וא"צ לעירוב] ולענין טלטול מחדר לבית עיין לקמן בסעיף זיי"ן ועיין בבה"ט ובבה"ל מה שכתבנו בזה:
כב סָעִיף ג (כב) בתוך ג"ט - דהוי לבוד וכסתום עד למעלה דמי:
כג סָעִיף ג (כג) של יריעות - אכן באופן שקשורות היטב מלמטה שלא ינידם הרוח וכדלעיל בסי' שס"ב ס"א [אחרונים]:
כד סָעִיף ג (כד) צריך כל אחת ואחת וכו' - דכיון דאסרו הנך דיורין שבחצר אם לא עירבו אסרי נמי הנך שבטרקלין כיון שהמחיצות שבהן מחולקות אף שהן מחיצות גרועות:
כה סָעִיף ג (כה) אין צריכין וכו' - ומיירי במחיצות עראי כעין מחיצות של יריעות דאלו חלקוהו במחיצות גמורות כגון של נסרים וכדומה בוודאי אין נ"מ בין עירוב בא אצלן וכו' ובין יש דיורין אחרים בחצר או אין דיורין דבכולהו צריכין ליתן חלק בעירוב וכדמסיים המחבר בסוף אם היו דיורין בעליות ממש וכו':
כו סָעִיף ג (כו) שכולם דרין בבית זה - היינו אף שהעירוב מונח בחדר אחד דמי כמאן שהעירוב היה מונח אצל כולם דהתקרה מחברן לבית אחד כיון שתחתיו הם מחיצות גרועות:
כז סָעִיף ג (כז) במחיצות שאין נוגעות לתקרה - אפי' הם מחיצות קבועות של נסרים ואבנים ואפילו גבוהות יותר מעשרה:
כח סָעִיף ג (כח) די בעירוב א' וכו' - דכבית אחד דמי:
כט סָעִיף ג (כט) עשו מחיצות - המגיעות לתקרה:
ל סָעִיף ג (ל) הם כמשותפין - פי' ואז כולם נותנין עירוב א':
לא סָעִיף ג (לא) בעליות ממש - כבר כתבנו דה"ה כשנתחלקו החבורות ע"י מחיצות קבועות כגון של נסרים וכדומה כיון שהם מגיעות לתקרה:
לב סָעִיף ג (לב) צריכה כל חבורה וכו' - ואפי' כשאין דיורין אחרים בחצר צריכין לעשות עירובי חצרות:
לג סָעִיף ג (לג) אבל מי שיש לו וכו' - הטעם כיון שכולם משתמשין בשל בעה"ב באפיה ובישול ובכל דבר חשיבי כולהו כאלו אוכלים וישנים במקום אחד ואע"פ שיש להם פתח לצד חצר נקראים ע"ש בע"ה ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו. וכ"ז בשהיה שאול להם אבל אם היה מקום החדרים קנוי או מושכר להם או אפילו בשאול רק שמשתמשין כל אחד בפ"ע בחדרו אוסרין דדוקא בצירוף שני הטעמים ביחד מקילינן. וכ"ז בשלא היה לבעה"ב אצלם תפיסת יד דאל"ה מותר בכל גווני וכנ"ל בס"ב:
לד סָעִיף ג (לד) פתח פתוח לחצר - והו"א דיכול לאסור על בני החצר כשלא עירבו:
לה סָעִיף ג (לה) אינם אוסרים - על אנשי החצר ולא זה על זה:
לו סָעִיף ד (לו) אוכלים על שלחן אחד - אע"פ שכל אחד אוכל משלו [ב"י]:
לז סָעִיף ד (לז) יש לו בית בפ"ע - ללינה ולשאר תשמישין וכדלקמיה:
לח סָעִיף ד (לח) עירוב אחד לכולן - ואיזה מהם שירצה יכול ליתן הפת וא"צ לזכות דשליחותא דכולהו קעביד:
לט סָעִיף ד (לט) וכן וכו' - כ"א על שולחנו. הרמ"א הוסיף דלאו דוקא על שולחן אחד דה"ה על שולחנות מיוחדות הואיל שהם בבית אחת:
מ סָעִיף ד (מ) הוי כחמשה ששבתו בטרקלין - וע"כ אפילו היתה שם מחיצה אלא שאין מגיע לתקרה או לסמוך לה בתוך ג"ט הוי כאלו אינה [כן איתא בב"י]:
מא סָעִיף ד (מא) בקביעות - דאין פורסין אותה אלא כשעושה דבר צניעות:
מב סָעִיף ה (מב) וישן במקום אחר - ר"ל בחצר אחר:
מג סָעִיף ה (מג) אינם אוסרים - פי' לא במקום השינה כשלא עירבו עם שאר אנשי החצר ולא במקום האכילה שהם נגררים אחר אביהן ויוצאים בעירובו:
מד סָעִיף ה (מד) פרס - פי' שהם מקבלים הוצאה מבית אביהן ואין חילוק בין כשמקבלים לחם או מעות [אחרונים]:
מה סָעִיף ה (מה) אוסרים - על אחרים וה"ה זה ע"ז כשלא עירבו ואפילו הם דרים בחצר אחת עם אביהם הואיל ואינם אוכלים על שולחנו ממש:
מו סָעִיף ה (מו) וה"מ כשנותנין וכו' - פי' אימתי אמרינן שקבלת פרס אינו מועיל כשחוץ מן האחין ואביהן היו עוד דיורין בחצר והוזקקו לעירוב והניחו אותו אצל אחד מהדיורין דאז אמרינן כשם ששארי דיורין אסרי זה ע"ז אם לא היו מערבין אינהו נמי אסרי אהדדי אבל כשאין עמהם דיורין אחרים בחצר הם בעצמן אין מזקיקין לעירוב [דהואיל שמקבלין עכ"פ פרס מאביהן האב מחברן ומצרפן להיות כאיש אחד] וכן כשנתנו בני החצר עירובן אצל אחד מהאחין אמרינן הואיל דהוא פטור מליתן חלק בעירוב משום בית שמניחין בו עירוב גם שאר אחיו נמי פטורין ומטעם הנ"ל:
מז סָעִיף ה (מז) באחד מבתים אלו - ר"ל או אצל אב או אצל אחין:
מח סָעִיף ו (מח) חמשה נשים וכו' - דהם נמי נמשכין אחר בעליהן ואדוניהן:
מט סָעִיף ו (מט) עבדים - וה"ה משרתים:
נ סָעִיף ו (נ) אם אין וכו' - וכמו אצל אחין בס"ה. ודוקא בכל אלו מועיל פרס לפי שהן נמשכין אחריהן אבל באדם דעלמא המקבל פרס מחבירו אין מועיל כלל:
נא סָעִיף ז (נא) צריכין ליתן בעירוב - שהם לבדם תורת בית עליהם ואוסרים לטלטל בחצר וכן לטלטל מזה לזה וכן מהם לבתים שלפניהם ואע"ג דהשני הוי בית שער לפנימי שעובר דרך עליו לא מתבטל מתורת בית עי"ז כיון דהוי רק בית שער ליחיד:
נב סָעִיף ז (נב) שחשובים כולם וכו' - שכל אחד מהם הוא בית שער לכל הפנימים ממנו ואינו חשיב דירה כיון שרבים עוברים עליו ולפ"ז בבית שיש בתוכו שני חדרים ומושכרים לשני בני אדם ובבית שלפני החדרים דר בו בעה"ב בעצמו ועוברים דרך עליו הם בעצמם חייבים ליתן בעירוב ובעה"ב בעצמו פטור שהוא כבית שער להם:
נג סָעִיף ח (נג) המתארח בחצר - אפילו היה הדירה בשכירות:
נד סָעִיף ח (נד) בבית בפני עצמו - שאוכל וישן שם ונקט בפ"ע דאם היה ביחד עם בעה"ב אפילו בקבע אינו אוסר כשלא עירב:
נה סָעִיף ח (נה) אלא לשלושים יום - וביותר משלשים אפילו אם היה רק בשאילה לבד תו מקרי קבע ויצא מכלל אורח ואוסר. ומסתברא דאם קבע עצמו לכתחלה יותר משלשים אוסר מיד. כתב הט"ז דביותר משלשים דאסרינן דוקא במתארח במקום שאין קהל אבל במקום שיש קהל ועושין ע"ח בע"פ כדרכנו אז פטור גם בזה כי לב ב"ד מתנה על כל הדיורים שיתוספו וכמו שמבואר בסימן שס"ו ס"ט עי"ש. ומ"מ טוב במקום שיש ירידים שרגילין לבוא אורחין ולהשתהות שם יותר משלשים יום שיתנו הקהל בפירוש בשעה שעושין העירוב דהוא לכל מי שיתוסף בעיר הזאת:
נו סָעִיף ח (נו) אינו אוסר וכו' - י"א שאפילו רגיל לבוא שם כמה פעמים להתארח ויש מי שמחמיר בזה וכמו לענין עכו"ם בסי' שפ"ד ס"א עי"ש:
נז סָעִיף ח (נז) ואפילו אם האורחים רבים וכו' - נמי בטלים לגבי בעה"ב ונעשים כאנשי ביתו:
נח סָעִיף ח (נח) אבל אורחים ביחד - ר"ל שלא היו שם רק אורחים בחצר ומיירי בשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה כמ"ש ס"ג:
נט סָעִיף ח (נט) אוסרים וכו' - דכיון דליכא כאן קבוע שיהיו נטפלים לגביה הוו כשאר בע"ב ומיירי בשאותו חצר היה חצר יחידי אבל כשנתארחו בעיר ויש שם עוד חצרות של ישראל והעיר עשויה בתיקון מבואות כדין בטילי הני אורחים לגבי שאר בע"ב קבועים שבעיר דעיר שעשויה בתיקון מבואות כדין היא חשובה כולה כחצר אחת וכנ"ל:
ס סָעִיף ח (ס) זה על זה - ואם הוא במקום עכו"ם צריכים לשכור גם רשותו [מ"א]:
סא סָעִיף ח (סא) מיד - היינו אפילו אם שבתו רק שבת אחת [אחרונים]:
א סָעִיף א בבית שער. אף על פי שיש לו ד' מחיצות כיון שעוברים דרך שם לא הוי דירה:
ב סָעִיף א שאינם חשובים דירה. וה"ה סוכת החג בחג (יומא דף י):
ג סָעִיף ב מחמת כבדן. צ"ע דמה גבול יש לכובד זה דמשוי שקשה לא' נוח לב' ומ"מ כ' דוקא דברים המוקצים ע"ש ויש להחמיר:
ד סָעִיף ב וי"א דכל זה. קאי אסעיף זה ולא אסעיף א':
ה סָעִיף ב ומוליכים עירובן אצלם. פי' שהם מוליכין עירובן אצל אחרים כמ"ש ס"ה:
ו סָעִיף ב שכרה מתחלה. א"כ לא יוכל לסלק חבירו מן הבית וה"ל כב' בעלי בתים:
ז סָעִיף ג או שאין. ומה"ט בבתים שלנו אם נתקלקל העירוב אסור לטלטל מחדר לחדר אם אין לבע"ה תפיסת יד וגם מחדר לבית אסור אם דרים שם שנים עמ"ש בסי' שס"ה:
ח סָעִיף ב מלמד או וכו'. כיון שכול' משתמשין בתוך הבית בכל תשמושיהן באפיה ובישול חשיבו כולהו כאלו אוכלי' ושותי' במקום א' ואף על פי שיש להם פתח לר"ה נקראים ע"ש בע"ה ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו והוי דומיא דה' שכירי' ולקיטי' (תו') ואם מקום חדרים קנוי להם או מושכר להם ומשתמשין כל א' בפ"ע אוסרין כמ"ש ס"ב:
ט סָעִיף ד בקביעו'. דאין פורסין אלא כשעושין דבר צניעות:
י סָעִיף ה פרס. אפי' מעו' לקנו' לחם (ב"י) משמע בגמ' דרועים הלנין בשדה אף על פי שאוכלי' בעיר אין אוסרין דאנן סהדי אלו ממטי להו ריפתא התם לאכול הוי ניחא להו וצ"ע עסי' ת"ט ס"ז:
יא סָעִיף ז שני' הפנימיי'. דאע"ג דהשני הוי בית שער לפנימי מ"מ הוי בית שער דיחיד ואוסר כיון דעביד לדירה אבל בית שער חצר דיחיד אינו אוסר כיון דלא עביד לדירה:
יב סָעִיף ג אוסרים זע"ז. ודוקא שיש לכל א' חדר מיוחד לאכילה כמ"ש ס"ג ואם הוא במקום עכו"ם צריכים לשכור רשותו עססי' שפ"ב עיין תשו' רש"ל סי"ח משמע דס"ל לרמ"א דבישראל אפי' רגיל אין אוסר עססי' שצ"א:
א סָעִיף ב צריכים כל אחד לערב. דמגו דאסרי הני אחרים אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבע"ה בו תפיסת יד וכתב ב"י בשם מהרי"ק דאפי' יש פינה מיוחדת לבע"ה מקרי תפיסת הבית וע' סי' שפ"ב סי"ג:
ב סָעִיף ג אלא שנים הפנימים. פירוש הם ביחד נותנים עירוב אחד לאותו שנותני' בני חצר כמ"ש בסיפא וכאן בא לאפוקי משמואל בגמ' דהפנימי לבד נותן לעירוב והשאר כולן חשיבי כבית שער לאותו הפנימי אלא כר' יוחנן דס"ל בית שער דיחיד לא מקרי בית שער אלא גם אותו שלפני הפנימי דינו כפנימי ומה שחוץ לשני' הפנימי' האלו מקרי הכל בית שער כיון ששם דורסים רבים. וכ' מו"ח ז"ל דאין פנימי' אלו חייבים אלא אם חולקים במחיצות המגיעות לתקר' ולע"ד ל"נ כן דכאן אין חילוק בין מגיעות לתקר' או לא דכל הטרקלין חשוב כבית א' לכל מילי כיון שאין לכולם אלא פתח אחד ואין עליהם חיוב עירוב אלא ביש עוד דיורין בחצר שמערבין שם ואז כל הטרקלין נותן עירוב א' דהיינו שנים הפנימים נותנים אותו אפי' אם אין מחיצות' מגיעות לתקרה והשאר פטורים דא"ת באין מגיעות לתקרה פטורים ח"כ כל הטרקלין לא יתן כלום לעירוב שבחצר שנותנין שאר דיורים וזה ודאי אינו דכל הטרקלין לא עדיף בזה שאין לו אלא פתח א' ממה דזכר בסיפא במקום שיש פתחים הרבה ואין מחיצות מגיעות דצריך עכ"פ עירוב א' היכא שיש דיורין דקי"ל כיון דהני אסרי אסרי נמי הני ואם יש לחלו ב' פנימי' מחיצות מגיעות אפ"ה אין נותנים אלא עירוב א' כיון שאין להם אלא פתח א' אלא בסיפא דיש לכל א' פתח מיוחד אז יש חילוק דאם מחיצות מגיעות ויש דיורין בחצר חייב כ"א בפ"ע ואם אין מגיעות לא יתנו כולם אלא עירוב אחד דהיינו שנים הפנימים כמו ברישא באין אלא פתח א' ומ"ה לא זכר בפתח אחד חילוק כלל בין מחיצות מגיעות או לא כ"ז נרא' פשוט ומו"ח ז"ל אגב חורפי' לא דק בזה לפטור הפנימי' אם אין להם מחיצות מגיעו' לתקר':
ג סָעִיף ג לכל א' פתח לחצר. בסמ"ג וסמ"ק כתבו לר"ה:
ד סָעִיף ג צריך כל אחד ואחד כו'. דכיון דאסרי הנך דיורי שבחצר אסרי נמי הנך שבטרקלין והנך שבטרקלין גופייהו מחולקים הם כיון שהמחיצות מגיעות:
ה סָעִיף ג הן כמשותפין. פי' ואז כולם נותנים עירוב אחד:
ו סָעִיף ג אפי' יש לכל א' פתח א' כו'. הטעם כיון שכולם משתמשים בשל בע"ה באפייה ובישול ובכל דבר חשיבי כולהו כאלו אוכלים וישני' במקו' א' ואע"פ שיש להם פתח לצד ר"ה נקראים ע"ש בע"ה ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו כ"כ התוספות וכתב ב"י שעיקר ההיתר בצירוף טעם השני דוק' ואין לסמוך להתיר משום טעם הראשון במקום שאין שם שייכות טעם השני:
ז סָעִיף ד הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתו. פירוש אף ע"פ שכל אחד אוכל על שלחן בפני עצמו מ"מ כיון שאין מחיצה בין שלחן לשלחן חשוב מקום אחד:
ח סָעִיף ה וה"מ כשנותנין בני החצר כו'. דהואיל והוצרכו לעירוב אמרינן מיגו דשאר דיורים אוסרים אינהו נמי אסרי:
ט סָעִיף ז שנים הפנימיים כו'. פירוש שניהם נותנין עירוב א' כיון שאין להם אלא פתח א' כמ"ש לעיל ס"ג:
י סָעִיף ח אלא לל' יום. משמע ביותר מל' יום אוסר וזה מיירי ביחיד הדר במקום אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בע"פ כדרכינו אז פטור גם בזה כיון שלב ב"ד מתנה על כל שיתוספו דיורים. כמ"ש סי' שס"ו ס"ט ועמ"ש סוף סי' שס"ח:
א סָעִיף א בבית שער. אע"פ שיש לו ד' מחיצות כיון שעוברים דרך שם לא הוי דירה:
ב סָעִיף א שאינם. והוא הדין סוכת החג בחג יומא דף י':
ג סָעִיף ב כבדן. צ"ע דמה גבול יש לכובד זה דמשוי שקשה לא' נוח לב'. לכן יש להחמיר בזה רק דברים המוקצים מ"א. וכתב ב"י בשם מהרי"ק דאפי' יש פינה מיוחדת לבעל הבית מקרי תפיסת הבית ע"ש:
ד סָעִיף ב יש אומרים. קאי אסעיף זה ולא אסעיף א':
ה סָעִיף ב ומוליכים. פי' שהם מוליכין עירובן אצל אחרים כמ"ש ס"ה דמגו דאסרו הני אחרים אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבעה"ב בו תפיסת יד:
ו סָעִיף ב שכרה. א"כ לא יוכל לסלק חבירו מן הבית וה"ל כב' בעלי בתים:
ז סָעִיף ג עוברים. ומה"ט בבתים שלנו אם נתקלקל העירוב אסור לטלטל מחדר לחדר אם אין לבעה"ב תפיסת יד וגם מחדר לבית אסור אם דרים שם שנים עמ"ש סי' שס"ה מ"א ועיין בדברי שמואל סי' קפ"ב שהורה פנים לכאן ולכאן בב' בתים של ב' בעלי בתים הדבוקות זו לזו וכותל א' מבדיל ביניהם מכל חצר או הפסק אחר אם מותר לטלטל מזו לזו בלי עירוב ע"ש:
ח סָעִיף ב מלמד. דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו תוס' ואם החדרים מושכרים להם ומשתמשין כל א' בפני עצמו אוסרין כמ"ש ס"ב. מ"א:
ט סָעִיף ה פרס. אפי' לחם. ב"י:
י סָעִיף ח לשלשים. משמע ביותר מלמ"ד יום אוסר וזה מיירי ביחיד הדר במקום אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בע"פ כדרכנו אז פטור גם בזה כיון שלב ב"ד מתנה על כל שיתוספו דיורים כמ"ש סי' שס"ו ס"ק ט"ו ע"ש:
יא סָעִיף ג אוסרים זה על זה. ודוקא שיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה כמ"ש ס"ג ואם הוא במקום עכו"ם צריכין לשכור רשותו עיין ססי' שפ"ב וססי' שצ"א. מ"א:
א סָעִיף ב (ס"ק ג) מחמת כו' ובמ"מ כו' המוקצים. ר"ל שאסורים לטלטל אפי' לצורך מקומן כמו שכתב בש"ע והיינו שהם מוקצים מחמת חסרון כיס או שאין עליהם תורת כלים כדלעיל סי' ש"ח:
ב סָעִיף ב (ס"ק ה) ומוליכים כו' אצל אחרים דאי מניחים העירוב אצלם א"צ ליתן כלל פת דהא בית שמניחים בו עירוב א"צ ליתן פת כדלעיל סי' שס"ו אלא שמוליכים אצל אחרים והטעם כיון דהאחרים אוסרים גם הם אוסרים:
ג סָעִיף ג (ס"ק ז) או שאין ומה"ט כו' ר"ל דכמו דכאן כשיש לכ"א פתח לבית שער אף דמבית שער לחצר אין לכלם כ"א פתח א'. מ"מ הוי כאלו יש לכל א' פתח לחצר וחשיב כ"א כבעל הבית לבד וצריכים לערב: מה"ט נמי כו' אם נתקלקל כו' אסור לטלטל גם מחדר לחדר (והיינו כשדר בכל חדר בעל הבית אחר כמ"ש סס"ק זה) כמו שאסורים לטלטל מבית לבית ואע"ג דאותן שני חדרים אין לשניהם כ"א פתח א' למבוי מ"מ כיון שיש לכל חדר לבד פתח לבית שלפני החדרים אלא דמבית למבוי אין לשני חדרים כ"א פתח א' אפי' הכי חשובים כשנים ואסורים לטלטל בלי עירוב: אם דרים כו' זה קאי גם ארישא שכ' דאסור לטלטל מחדר לחדר: עמ"ש בס"ס שס"ה דגם אם נתקלקל לחי או קורה של מבוי אסורים בטלטול מחדר לחדר או לבית כששני ב"א דרים בהם דבטל העירוב שמונח בבה"כ ע"ש:
ד סָעִיף ג (ס"ק ח) מלמד כו' ואם מקום כו' ומשתמשים כו' א"ל דכוונתו דתרתי בעינן שיאסרו חדא שיהי' המקום קנוי להם דאל"כ יש להתיר מטעם סברא שניה דהתו' דאין משאיל כו' לאסור עליו כו' וגם בעינן שישתמשו כ"א בפ"ע. דאל"כ מותרים מטעם סברא א' של התוס' כיון שכלם משתמשים כו' דס"ל דכ"א מסברת התוס' מספיק להתיר אלא דא"א לו' כן שיחלוק על הרב"י ותשו' מהרי"ק בלי ראי' ולא הביא דבריהם כלל דהא כ' הרב"י דאין לסמוך על סברת א' של התוס' דהיינו שמקום אפיית' ובשולם במקום א' על סברא זו לבד אין לסמוך אלא בצירוף סברא שניה דלא השאיל כו' לאסור כו' הביאו גם ט"ז אע"כ דהמ"א ס"ל דלפ"ד הרב"י ע"כ גם על סברא שניה לבד דהיינו דלא השאיל להם כו' לאסור כו' לא סמכינן אלא בצירוף סברא אחד דהיינו שמקום אפייתן ובשולם במקום א' דאל"כ לאיזה צורך הזכירו התוס' סברא זו דמקום אפייתן כו' כיון דלא מהני סברא זו כ"א בצירוף סברת דלא השאיל כו' לאסור כו' והא בסברת דלא השאיל להם כו' לאסור כו' גרידא סגי א"ו דגם בסברת דלא השאיל להם כו' לאסור כו' גרידא לא סגי אלא בצירוף סברא א' דאפייתן כו' במקום א' ותרתי בעינן להקל שיהי' מקום אפייתן כו' במ"א וגם היכי דא"ל דלא השאיל כו' לאסור כו' אם כן ע"כ צ"ל מ"ש מ"א ומשתמשים כ"א כו' האי וי"ו של ומשתמשים היא וי"ו המחלקת ור"ל בחד מהני סגי או שיאסרו או שהחדרים קנוי להם ואז אפילו משתמשים במ"א אוסרים או כשמשתמשים כ"א בפ"ע. אף שאין החדרים קנוי להם מ"מ אוסרים:
ה סָעִיף ה (ס"ק י) פרס כו' אפילו לחם ר"ל לא מיבעיא כשמקבלים מעות לצורך מזונותיהם ודאי אוסרים אלא אפי' מקבלים לחם ר"ל שנותן להם מאכל ומשתה ומביאים אותו לביתם ושם אוכלים אפ"ה אין נגררים אחר אביהם ואוסרים: משמע בגמרא דף ע"ג ע"א. והוא דמקשה הש"ס על רב דס"ל דמקום אכילתו עיקר ושם אוסר מהא דתניא הרועים שדרכן ללון בשדה אף על פי שדרכן לאכול בעיר נותנים להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שלנים בשדה. אלמא דעיקר ממקום שביתתן לענין תחומים הוא מקום לינה ה"ה דיש לומר דמקום לינה עיקר לענין ערובי חצרות ומשני שאני התם דאנן סהדי כו' ולכן מקום אכילתן שבעיר לא חשיב מקום אכילה ממש והולכים אחר מקום לינה אבל בעלמא הולכים אחר מקום אכילה ונסתפק מ"א אף ע"ג דהמקשן דימה תחומים לענין ערובי חצרות אי אזלינן אחר מקום לינה או מקום אכילה מ"מ סברא זו דאנן סהדי אי ממטי כו' דגורם דאין הולכים אחר מקום אכילה לא מצינו כ"א לענין תחומים ולא מפורש כן בש"ס דגם לענין ערובי חצרות אמרינן כן. אולי לענין ערובי חצרות לא תליא בזה אלא אפי' אנן סהדי דאי ממטי כו' הולכים אחר מקום אכילה. ואף דאין סברא גדולה לחלק בין תחומין לע"ח:
ו סָעִיף ז (ס"ק יא) שנים כו' דאף ע"ג כו' דברים אלו מ"ש בס"ק זה ראוי לכתוב גם לעיל ריש סעיף ג' אלא שדברי מ"א בס"ק זה הם דברי הרא"ש הובא בהרב"י. והרא"ש כ' דבריו פה גם המ"א כתבו פה. ודע דהט"ז כ' לעיל ר"ס ג' וגם כאן דשנים הפנימיות עכ"פ אין צריך ליתן רק עירוב א':
ז סָעִיף ח (ס"ק יב) אוסרים כו' ואם הוא כו' צריכים לשכור כו' ר"ל ומלבד העירוב שמניחים דהעכו"ם אוסרים עליהן. משמע דס"ל לרמ"א דבישראל אפי' רגיל אינו אוסר ר"ל דמהרש"ל בתשו' אוסר לטלטל ביריד לובלין כיון דרגילין לבא בכל יריד ה"ל רגיל לבא ומקום שישראלים לבדים דרים ובא עכו"ם אחד קודם שבת ולן שם בשבת ה"ל עכו"ם רק אורח ואינו אוסר אבל אם העכו"ם רגיל לבא כתבו התוס' דף ס"ט ע"ב ד"ה ושלהם כו' והרא"ש שם בשם הירושלמי דתו לא מיקרי אורח ואוסר והכי קי"ל לקמן סי' שפ"ד וס"ל למהרש"ל שם בתשובה דכ"ש ישראל הרגיל לבא לא מיקרי אורח ואוסר ואם כן אפי' במקום שיש בעלי בתים תושבים האורח הרגיל אוסר וה"ה ביריד לובלין וע"ז כ' מ"א דמהרמ"א משמע דוקא עכו"ם רגיל אוסר דלא מיקרי אורח וכמ"ש בירושלמי וכדלקמן סי' שפ"ד אבל ישראל אפי' רגיל מ"מ מיקרי אורח ולא אסר אם יש שם בעה"ב א' קבוע ואפשר מדסתם רמ"א ולא חילק אבל לפ"ז גם מהרב"י ה"מ להוכיח דהא גם הרב"י כ' המתארח כו' אם לא נתארח דרך קבע כו' אינו אוסר וגם הרב"י לא חילק בין רגיל אך רמ"א בתשו' סי' ק"ך כתב להתיר הטלטול ביריד לובלין אם בעה"ב א' קבוע שם והלא לובלין כ' מהרש"ל דמיקרי רגיל דדוחק לומר דבזה חולק רמ"א עם מהרש"ל וס"ל דהיריד לא מיקרי רגיל א"ו דרמ"א אינו מחלק בין רגיל לאינו רגיל עססי' שצ"א כ' מ"א שם עוד חומרא:
א סָעִיף ב ס"ב בעה"ב שיש כו'. מתני' וגמ' שם כגון כו': והשאילן. רש"י: או השכירן. רמב"ם והג"א: מחמת כו'. לשון הטור וכמש"ש ע"ז ב' וע"ח א' לענין מיעוט כפה ספל כו' וסולם צורי ושבבבל וע"ל סי' שע"ב ס"ח וס"י: איסור. שם פ"ו א' תנ"ה כו': אפי' לצורך. שם טבל ועששית והן אינן נטלין אפי' כו' כמש"ש בשבת קכ"ד א' ה"מ דאיכא כו': לפי שנעשו כו' ולפיכך. כמ"ש בס"ח: ואם אין. שם כגון בוניוס כו' וע' רש"י שם וכנ"ל: וי"א. כמו אחין דס"ה דייק מדקתני אינו אוסר עליו לגי' הרי"ף ורא"ש ורש"י משמע הא על אחרים אוסר: אבל אם. עמ"א:
ב סָעִיף ג ס"ג אם המחיצות. גמ' שם: בתוך ג"ט. ה"ה וגמ' שם ע"ט א': אפי' הן כו'. שם ללישנא קמא דפליגי במחיצות המגיעות. וצ"ל דהן של יריעות דאל"כ מאי ומודים כמ"ש תוס' שם ד"ה במחיצות: אם בני כו'. גמ' שם ומפ' תוס' דנ"מ אפי' לב"ה בכה"ג: ובית. כנ"ל בסי' שס"ו: וכן אם. ממתני' דאחים: חלקוהו. ממתניתין הנ"ל: אפי' אם. דבלא"ה מודו ב"ש כמש"ש בגמ' כנ"ל: אם מקצתן. מתני' שם בזמן שמקצתן כו': ואם היו כו'. מדפריך פשיטא וע"ש בתוס': אבל מי. דלא גרע משכירו ולקיטו שם ס"ד א' וע' תוס' שם וע' מ"א:
ג סָעִיף ד ס"ד אנשי חצר. שם ע"ב ב' מתני' האחין כו' וגמ' ש"מ מקום לינה כו' משמע דאם אוכלין על שולחן אביהם ממש בכ"ע א"צ עירוב והיינו דחשיב כאן ג' עניינים שמחלק במתני' אימתי כו' אבל כו' או שאין כו': וכן אם כו'. דהרמב"ם וש"ע נקטי לשון מתני' על שולחן כו'. וכ' הרב דל"ד דאפי' כ"א על שולחן אחר כיון שהם בבית אחד כמ"ש בה' חבורות כו': ואע"פ כו'. שם ק"ב א' וע"ש רשיי ד"ה וילון ש"מ דלא הוי קביעות דאהל קבע אסור ושם כ"ו א' אלמא כו':
ד סָעִיף ה ס"ה הלכך האחין כו'. שם ש"מ מקום לינה כו' וכנ"ל:
ה סָעִיף ו ס"ו אם אין. שם ע"ג פשיטא כו' משמע דכולם שוין עם אחין:
ו סָעִיף ח ס"ח המתארח. תוספתא כמ"ש בסוף שע"א וגמ' ס"ט ב': אלא. תוספתא פ"ה קסדור. עד כו' ותוס' שם ד"ה ושלהם בשם הירושלמי: והוא והם. כמו בביטל רשות ביתו בסי' ש"פ ס"ב: ואפי'. שם חמשה לגבי חד כו' משמע באורחים אפי' כה"ג אינן אוסרין: ודוקא כו' אבל. כנ"ל בסי' שס"ו ס"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.