א אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁהִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ וְשָׁבַת בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲצֵרוֹ, אִם הִסִיחַ מִלִּבּוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּיִשְׂרָאֵל; אֲבָל בְּעַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ הָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת, אוֹסֵר עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ מְקוֹמוֹ אִם הוּא קָרוֹב מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא בְּשַׁבָּת; אֲבָל אִם רָחוֹק יוֹתֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם עַכּוּ"ם, אִם הָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּחָצֵר אַחֶרֶת אֵינוֹ אוֹסֵר וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר. וְאִם בָּא הָעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת ע"ל סי' שפ"ג.
ב יִשְׂרָאֵל בֶּן חָצֵר זוֹ שֶׁהָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּחָצֵר אַחֶרֶת וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּשַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ בְּשַׁבָּת וְחָזַר, אֵינוֹ אוֹסֵר.
ג אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת בְּחָצֵר וָמֵת, וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אִם מֵת מִבְּעוֹד יוֹם אֵין הַזּוֹכֶה אוֹסֵר, שֶׁהָעֵרוּב שֶׁמְּעָרֵב עַל בֵּיתוֹ מַתִּיר גַּם מַה שֶּׁיָּרַשׁ; וְאִם מֵת מִשֶּׁחָשְׁכָה, אוֹסֵר; אַף עַל פִּי שֶׁעֵרֵב הַזּוֹכֶה עִמָּהֶם אֵינוֹ מוֹעִיל לְמַה שֶּׁיָּרַשׁ אַחַר כָּךְ בְּשַׁבָּת.
ד אֶחָד מִן הֶחָצֵר שֶׁמֵּת בְּשַׁבָּת, אִם עֵרֵב, אֲפִלּוּ יְרָשׁוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק אֵינוֹ אוֹסֵר; וְאִם לֹא עֵרֵב, אִם יְרָשׁוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ בָּא לָדוּר עִמָּהֶם אֵינוֹ אוֹסֵר; בָּא לָדוּר בְּשַׁבָּת בְּבֵית מוֹרִישׁוֹ, אוֹסֵר. וְאִם יְרָשׁוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אִם עֵרֵב הַיּוֹרֵשׁ וְהָיָה דָּר עִם הַמּוֹרִישׁ בַּבַּיִת, אֵינוֹ אוֹסֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרֵב הַמּוֹרִישׁ; וְאִם לֹא הָיָה דָּר עִם הַמּוֹרִישׁ, אֶלָּא בְּבַיִת אַחֵר שֶׁבֶּחָצֵר, אוֹסֵר אַף עַל פִּי שֶׁעֵרֵב הַיּוֹרֵשׁ כֵּיוָן שֶׁלֹּא עֵרֵב הַמּוֹרִישׁ; וְאִם מִבְּעוֹד יוֹם מֵת, וִירָשׁוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר וְהוּא שֶׁבָּא הַיּוֹרֵשׁ בְּבֵית מוֹרִישׁוֹ בְּשַׁבָּת.
ה יִשְׂרָאֵל וְגֵר שֶׁהָיוּ דָּרִים בְּחָצֵר, וּמֵת הַגֵּר מִבְּעוֹד יוֹם וְהֶחֱזִיק יִשְׂרָאֵל אַחֵר בִּנְכָסָיו, אֲפִלּוּ לֹא הֶחֱזִיק עַד שֶׁחָשְׁכָה, אוֹסֵר עַד שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ כִּשְׁאָר יוֹרֵשׁ. מֵת מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֵין הַמַּחֲזִיק אוֹסֵר, שֶׁבְּהֶתֵּר הָרִאשׁוֹן עוֹמֵד.
ו אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיָה גּוֹסֵס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם, אוֹסֵר עַד שֶׁיִּזְכּוּ לוֹ בְּפַת וִיעָרְבוּ עָלָיו. וְכֵן קָטָן אוֹסֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת. אֲבָל הָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסי' ש"ע.
א סָעִיף א (א) אחד מבני חצר וכו' - והטעם דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב:
ב סָעִיף א (ב) שהניח ביתו והלך וכו' - מיירי שהלך עם כל ב"ב משם ומבעוד יום ויש מקילין אפילו כשהלך בשבת אם לא חזר בו ביום:
ג סָעִיף א (ג) אוסר עליהם - אפילו עירבו ביניהם:
ד סָעִיף א (ד) אם רחוק יותר וכו' - ואע"ג דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבוא בשבת מ"מ לא חיישינן להכי:
ה סָעִיף א (ה) שגם עכו"ם וכו' - עיין בט"ז שכתב דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום אסור לכו"ע וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום:
ו סָעִיף א (ו) בחצר אחרת - עיין בה"ל שביארנו בשם כמה פוסקים דאין להקל כ"א בעיר אחרת ולא בחצר אחרת:
ז סָעִיף א (ז) אינו אוסר - כמו בישראל שהלך לשבות במקום אחר והסיח לבו מדירתו שחשבינן כאלו אינו דר שם באותו שבת:
ח סָעִיף ב (ח) אינו אוסר - דכיון דבעת שהלך לא היה דעתו לחזור בשבת א"כ כבר הסיח דירתו מלב והו"ל שבת שהותרה ושוב לא תאסר אבל גבי עכו"ם קי"ל דאם בא בשבת אוסר דלא שייך גבי עכו"ם לומר שכבר הסיח דעתו שזה אינו אלא בישראל שבמקום ששובת בכניסת שבת שהוא לו יום מנוחה מסתמא דעתו אז שלא לעקור ומה שבא אח"כ רוח אחרת היתה לו משא"כ גבי עכו"ם כשבא הוכיח סופו על תחלתו ואמרינן שכבר בבין השמשות היה דעתו לבוא ואף אם יאמר שהסיח דעתו מתחלה לא מפיו אנו חיין:
ט סָעִיף ג (ט) אחד מן השוק וכו' - מיירי בשלא עירב על הבית שיש לו בחצר וה"ה אם היה דר בחצר ולא עירב אלא דנקט אחד מן השוק דסתמא דמלתא כן הוא דכשהוא דר בשוק אינו מערב על הבית שיש לו בחצר:
י סָעִיף ג (י) אין הזוכה אוסר - בין שנכנס לדור בה או לא:
יא סָעִיף ג (יא) שהעירוב וכו' - אפילו אם עירב על ביתו קודם שמת מורישו שהעיקר קניית העירוב בין השמשות ואז כבר היה הבית שלו:
יב סָעִיף ג (יב) אוסר - אפילו אם לא בא היורש לדור באותו בית מ"מ מקרי דירה בבעלים כיון שהוא דר באותה חצר:
יג סָעִיף ג (יג) אע"פ שעירב וכו' - על ביתו שיש לו בחצר זו:
יד סָעִיף ג (יד) אינו מועיל וכו' - כיון דבעת ביה"ש שהוא אז זמן קניית העירוב לא היה הבית שלו אין חל העירוב על בית זה:
טו סָעִיף ד (טו) אחד מן החצר וכו' - וה"ה אם היה המוריש אחד מן השוק תלוי ג"כ בעירב ולא עירב אלא סתמא דמלתא כשהוא דר בשוק אינו מערב על הבית שיש לו בחצר להכי נקט המחבר אחד מן החצר שמת וכו':
טז סָעִיף ד (טז) שמת בשבת - ר"ל ולא הניח ב"ב בבית וא"כ כיון שמת בטל העירוב וירשו אחד מן השוק ובא לדור שם בשבת והוא הלא לא הניח עירוב מבע"י אפ"ה אינו אוסר על בני החצר דכיון שהותר ביהש"מ בעירוב המוריש הותר לכל השבת:
יז סָעִיף ד (יז) ואם לא עירב - ג"ז מיירי שאין לו ב"ב שם:
יח סָעִיף ד (יח) אינו אוסר - אף דנאסר בתחלת השבת מחמת המוריש שלא עירב עם בני החצר מ"מ כשמת ונשאר הבית בלא דיורין לא חשיבא לאסור:
יט סָעִיף ד (יט) אוסר - כיון דיש עתה בעלים לדירה אוסר על בני החצר עד שיבטל רשותו וכדלקמן בסי' ש"פ:
כ סָעִיף ד (כ) אע"פ שלא עירב המוריש - שבני ביתו של אדם מערבין לו שלא מדעתו:
כא סָעִיף ד (כא) ואם וכו' עם המוריש - אף דגם עתה לא בא לדור בבית שירש מ"מ כיון דיש לו בית באותו חצר שדר בו וראוי לו להשתמש גם באותו בית שירש חשבינן כאלו נכנס לדור בו והוי דירה בבעלים:
כב סָעִיף ד (כב) אע"פ שעירב היורש - לאותו בית שדר בו:
כג סָעִיף ד (כג) ואם מבע"י מת - כאן לא חילק בין עירב ללא עירב דאפילו עירב כיון שמת מבע"י בטל עירובו והוי כלא עירב:
כד סָעִיף ד (כד) וירשו אחד מן השוק - דאלו אם ירשו אחד מבני החצר חל העירוב שמניח בשביל ביתו שדר בו גם על בית זה:
כה סָעִיף ד (כה) והוא שבא וכו' - לדור בה והו"ל דירה בבעלים והוא הלא לא עירב:
כו סָעִיף ה (כו) ישראל וגר שהיו דרים וכו' - מיירי כשעירבו ביחד ולכך אינו אוסר אלא כשמת הגר מבע"י שבטל העירוב שלו:
כז סָעִיף ה (כז) והחזיק ישראל אחר בנכסיו - דאלו החזיק אותו ישראל הדר שם בכל גווני מותר דהרי הוא נשאר יחיד בחצרו וה"ה כשלא החזיק אדם כלל בחצר זה בשבת זו דמותר דהרי אין לה בעלים:
כח סָעִיף ה (כח) אפילו לא החזיק וכו' - ר"ל אע"פ שבכניסת השבת כ"ז שלא נכנס ישראל זה בביתו של גר היתה דירה בלא בעלים ולא היתה אוסרת אפ"ה אין אומרים בה שבת כיון שהותרה הותרה הואיל והיתה ראויה להחזיק בה מבעוד יום והיה ההיתר תלוי ועומד שלא היה ברור שתהא מותרת כל השבת:
כט סָעִיף ה (כט) עד שחשיכה - ר"ל ונכנס ג"כ לדור בה:
ל סָעִיף ה (ל) כשאר יורש - ר"ל דחשבינן הזוכה בנכסי הגר כיורש בנכסי אביו דמהני כשמבטל רשות כדאיתא בסימן שפ"א ס"ו עי"ש:
לא סָעִיף ה (לא) משחשיכה אין המחזיק אוסר וכו' - ר"ל כיון שבכניסת השבת היה מותר מחמת עירובו של גר אף דכשמת בטל עירובו אמרינן כיון שהותרה הותרה:
לב סָעִיף ו (לב) אע"פ שאינו יכול וכו' - וסד"א דנחשב כאלו מת והו"ל דירה בלא בעלים קמ"ל דכל זמן שהוא חי הרי הוא כחי לכל דבריו:
לג סָעִיף ו (לג) ויערבו עליו - כתב מ"א דאם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה עכ"ל והנה אם היה דר עמו אחד באותו בית פשיטא דאינו מתבטל העירוב ואם ירשו אחד מן השוק ואינו בא לדור שם בשבת ונשאר הבית בלא בעלים לאותו שבת ג"כ פשיטא דמותר כדלעיל בריש סעיף ד' אך המ"א מיירי שירשו אחד מן השוק ובא לדור שם בשבת או שירשו אחד מבני החצר שדר בבית אחר והטעם בכ"ז דהעירוב שהונח בעד הגוסס הרי לא היה ראוי להתקיים כל השבת דהרי חזינן שמת בשבת ולא שייך בזה לומר הואיל והותר הותר. ולפ"ז לכאורה אף אם אחד עירב באותו ע"ש בעד כל החצר וממילא גם הגוסס בכלל ואח"כ מת הגוסס באותה שבת ג"כ חלק העירוב שנתנו בעד זה הגוסס מתבטל אכן אם העירוב הונח בשבת העבר וא"כ חל העירוב פ"א אף שבשבת זו כשנעשה גוסס היה עומד להתבטל אעפ"כ שייך בזה לומר כיון שהותרה הותרה וכדלקמן בסימן שע"ד ס"א ע"ש ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם עצי האלמוגים:
לד סָעִיף ו (לד) וכן קטן אוסר - עד שיערבו עליו [רמב"ם]:
א סָעִיף א שהניח ביתו מבע"י. (טור) נ"ל דנקט כן לאשמועי' דאפי' חזר אין אוסר א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם עססי' שפ"ג אבל באמת אפי' הי' כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר כמ"ש גבי מת בשבת ולא עירב:
ב סָעִיף א מהלך יום א'. ואף על גב דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבא בשב' מ"מ לא חיישי' להכי:
ג סָעִיף ב אינו אוסר. דכבר הסיח מלבו וה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר:
ד סָעִיף ג משחשיכה אוסר. וא"ת נימא שבת הואיל והותרה הותרה (ב"ח) ולא ראה דברי רש"י ותוס' שכתבו דמיירי שהי' לו דיר' בחצר זו וצריך לערב והא דנקט א' מן השוק אורחא דמילת' נקט שא' שבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם ובא לאשמועי' דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השב' הסיח מלבו:
ה סָעִיף ד בא לדור כו' אוסר. דבדידיה לא אמרי' שהסיח מלבו דדוקא כשהי' כאן והלך לו אמרי' כן וכצ"ל סוף הסעי' עמ"ש ס"ה:
ו סָעִיף ד והי' דר עם המוריש וכו'. א"כ דמי לה' חבורות שא"צ כולן לתת לעירוב עסי' ש"ע ס"ג אבל אין ראי' מהא דאמרי' שכירו ולקיטו נותן עירובו כמ"ש סי' שפ"ב סי"א דדלמא ה"מ בעכו"ם דאין דירתו חשוב' כ"כ אבל בישראל לא (תוס' ורא"ש) ערסי' שס"ז:
ז סָעִיף ד שחשיכ' אוסר. כיון דראוי להחזיק מבע"י ה"ל רשות זו תלוי' ועומדת ולא הותר למקצת שבת (הג"א) עמ"ש ס"ד:
ח סָעִיף ו ויערבו עליו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סימן שפ"ג (הגהות תוספות דף ס"ה):
א סָעִיף א וי"א שגם עכו"ם כו'. משמע דלא איכפת לן במה שיכול לבוא בשבת וקשה הא פסקי' בסי' שס"ה ס"ז דאם עומד לסתור בשבת פסול וי"ל דהתם מיירי שרגיל בשבת להתקלקל כגון ע"י עכו"ם שרגילין בכך משא"כ כאן דאה"נ דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום דאסו' וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום וק' א"כ כי בא עכו"ם בשבת אמאי אסור כאן הא נמלך הוא במה שבא בשב' ומ"ש מהא דאי' אחר זה בישראל שנמלך ובא בשב' דמותר וכ' ב"י בשם הרא"ש הטעם כיון דכבר הסית לבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ה"נ נימא בעכו"ם שבא בשבת כשלא היה דעתו בע"ש לחזור לכאן וע"ד כן הלך כבר הסיח הישראל מלבו ונימא שבת שהותר' דהא כאן לאו בנאמנו' תליא מלתא אלא במה שהסיח דעתו בע"ש וע"כ נרא' דבאמת אין חילוק בין עכו"ם לישראל אלא בספק לנו בע"ש אם יבא בשב' ובזה פליגי גבי עכו"ם בשבת תנאי' במשנ' והכריע רמ"א להקל בעכום בספק ובזה פסק דאם בא בשבת העכו"ם אוסר ולא אמרינן בזה שבת שהותרה כו' כיון שלא הותר אלא מכח ספק אבל באם היה נרא' בבירור בע"ש שלא יבא בשבת והסיח מלבו אלא שאח"כ נמלך ובא בשבת אפי' בעכו"ם י"ל שבת שהותרה הותרה דמ"ש משראל וכ"מ דברי הרא"ש שב' בפ' כיצד משתתפין וז"ל אם חזר לביתו בשבת י"א שאוסר ומביאים ראיה מעכו"ם דכי ליתיה לא אוסר וכי איתיה אוסר. ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר ול"נ כיון דר"ש לא שרי אלא משום דמסיח מלבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ול"ד לעכו"ם שהי' עתיד לבוא בשבת כו' עכ"ל הרי שלא חילק אלא בין מסיח מלבו ובעכו"ם לא הסיח מלבו ממיל' אם ברור לן גם בעכו"ם שהסיח מלבו למה יאסר אח"כ ולפ"ז מ"ש הטור ריש הסי' והולך מבע"י לשבות אצל בתו ואפי' חזר בשבת מותר פי' בודאי מסיח בלבו בע"ש מביאתו בשבת. ומ"ש אח"כ גבי עכו"ם ומיהו אם בא בשבת אוסר היינו בספק היה בע"ש. וצ"ע בזה לפרש כך לשונו:
ב סָעִיף ב ישראל בן חצר זו כו'. כבר נתבאר דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיעו מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא אלא שלשון הטור צ"ע וגם כאן בש"ע צ"ע למה נקט ישראל:
ג סָעִיף ג א' מן השוק. פי' מסתמא לא עירב וה"ה בא' מן החצר שלא עירב ומ"ה אם מת משחשיכה אוסר. ומו"ח ז"ל הקשה כאן נימא כיון דהותר' שבת הותרה ולא דק דכאן לא הותר בכניסת שבת שהרי לא היה שם עירוב:
ד סָעִיף ד אם עירב כו'. דאז אמרי' הואיל והותר שבת הותר ובלא עירב דלא אסר היורש אלא א"כ בא בשבת א"ל הואיל ונאסר בכניסת שבת נאסר לכל השבת דהא כאן לא היו לו בעלים ביום השבת כל זמן שהיורש לא בא אחר מיתת אביו דירה בלא בעלים אינה אוסרת אבל כשבא היורש שם בשבת הרי יש לדירה בעלים ואז אסור מכח מה שלא עירב תחלה אביו ועירוב של יורש לא מועיל למה שיורש בשבת כ"ה דעת הטור ע"פ הרא"ש:
ה סָעִיף ה ישראל וגר כו'. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחרי כול להחזיק אע"פ שלא החזיק עד חשיכה חשבי' כאלו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות:
א סָעִיף ב בחצר. עיין ט"ז שהעלה דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיח מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא. ע"ש:
ב סָעִיף ג השוק. פירוש מסתמא לא עירב וה"ה באחד מן החצר שלא עירב ומש"ה אם מת מחשיכה אוסר:
ג סָעִיף ה וגר. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחר יכול להחזיק אף ע"פ שלא החזיק עד שחשיכה חשבינן כאילו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות:
ד סָעִיף ו ויערבו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סי' שפ"ג. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) שהניח כו' נ"ל דנקט כן ר"ל מבע"י דהא אפי' הלך בשבת מותרים. כמ"ש מ"א סס"ק זה. דאפי' חזר אינו אוסר וכמ"ש סעי' ב'. והיינו דוקא כשהלך מבע"י דאז אפי' חזר אמרי' שבת שהותרה בין השמשות שוב לא תאסר וכמ"ש מ"א ס"ק ג' משא"כ הולך בשבת ניהו דכ"ז שלא חזר מותרים מ"מ כשחוזר ל"ל שבת כיון דהותרה כו' כיון דבין השמשות היו אסורים. א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם ר"ל לרבותא דבעכו"ם אפי' הלך מבע"י אוסר גבי מת בסעי' ד':
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) אינו אוסר כו' מצוין בטעות וצ"נ מצוין בסעי' ב' על ישראל שהלך כו' וחזר בשבת:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) משחשיכה אוסר וא"ת כו' הואיל והותרה כו' היינו כל זמן שהיה הבן שוק חי שה"ל בית דירה בחצר ור"ל שאוכל שם כדקי"ל סי' ש"ע סעי' ה' וצריך לערב א"כ מעולם לא הותרה אפילו בחייו: אינו רגיל לערב עמהם אף שאוכל שם כיון שאינו רגיל להשתמש שם ובא לאשמעינן כו' הוא תי' אחר דמה"ט נקט א' מן השוק לאשמעינן דלא נימא כו' הסיע מלבו והטעם באמת כמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז:
ד סָעִיף ד (ס"ק ו) והיה דר כו' שכירו ולקיטו נותן עירובו כנ"ל ע"ל סי' שס"ז במ"א ס"ק ב' ובמה שכתב שם:
ה סָעִיף ה (ס"ק ז) שחשכה כו' עמ"ש סעיף ד'. ר"ל דנימא כיון דלא החזיק מבע"י הסיח דעתו מלהחזיק ואפילו החזיק אחר זה בשבת לא יאסר כמו הלך מבע"י וחזר בשבת אך בסעי' ד' ס"ק ה' כתב לחלק כיון שלא היה כאן מעולם לא אמרינן דהסיח דעתו:
ו סָעִיף ו (ס"ק ח) ויערבו כו' דרוב גוססים למיתה ואע"ג שכתב בי"ד סי' של"ט סעי' ב' מי שא"ל ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים צריך להתאבל דודאי כבר מת והם דברי מרדכי פרק ג' דמ"ק משמע אבל תוך ג' ימים לא אמרינן דכבר מת וכ"ה במרדכי שם ב' או ג' ימים צ"ל דלמות תוצאות יש מיני גסיסה ששוהים ב' ג' ימים. ויש דאין שוהים יום שלם אלא דאנחנו לא נידע באיזה אופן הוא גוסס וכיון דהכא שמת באותו יום איגלאי למפרע שהיה מן גסיסה שימות באותו יום:
א סָעִיף א ס"א אם. הסיח. מתני' שכבר כו' וגמרא שם דוקא כו' וסובר הרמב"ם דל"ד ואורחא דמילתא ונקט מילתא פסיקתא באם הסיח כו':
ב סָעִיף ב ס"ב ישראל. כיון שהותרה הותרה אבל רבים חולקים וראייתם ממבטל רשות שחוזר ועוד מבא עו"ג בשבת והרא"ש כת' דלא דמי לבא עו"ג בשבת שמתחלתו לא היה ראוי להתקיים והוא מדברי תוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא אבל צ"ע דא"כ אמאי אמרי' שם ע' ב' אחד כו' משחשיכה אוסר וכן הקשה ב"ח. וע' ט"ז ס"ק ג' וכת' ולא דק כו'. והוא לא דק דהא דמיא לדין הזה בס"ב ועמ"א ס"ק ד' וכת' ולא ראה דברי רש"י ותוס' כו'. ואין משמעות ברש"י ותוס' שם כלל וכלל אמת דהריטב"א פי' כן אבל דחוק מאד שיפרש מבני השוק בני חצר דוקא אבל בני השוק לא דלכל הפי' בני השוק ל"ד אבל בני השוק לא. א"א:
ג סָעִיף ג ס"ג שהעירוב שמערב. ר"ל אפי' כבר עירב מדמפליג בין מבע"י בין משחשיכה. הרא"ש: אע"פ. שם:
ד סָעִיף ד ס"ד א' מן כו'. כאן חמשה בבי. ובבא א' וה' הוא דין של הברייתא שם אחד מן החצר כו'. ובבא שניה ואם לא כו' הוא הבעיא שם יורש מהו שיבטל והיינו ע"כ דמיירי בכה"ג שמת בשבת דאל"כ הא איבעי לאיערובי מאתמול וג"כ תיקשי מברייתא הנ"ל וע' רש"י שם ד"ה יורש כו' ומ"ש אם ירשו כו' כ"ז כו'. היינו דר"ש המניח את ביתו וכפי' אפי' הלך בשבת וכנ"ל. ובבא הג' ואם ירשו אחד כו' והיה דר כו' הוא מתניתין חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד כו' ועיין רא"ש שם. ובבא הד' ואם לא היה דר כו' ר"ל אע"פ שלא בא לדור בבית המוריש כיון שדר באותו חצר הוא דין הברייתא שם וא' מן השוק שמת כו' משחשיכה אוסר וכ' רש"י ותוס' שם דרישא דברייתא א' מבני חצר כו' אתיא אליבא דת"ק דר"י שם פ"ה אבל כאן לא כת' כלום וכן בש"ע ס"ג כת' ואם מת משחשיכה כו' ולא כת' שבא לדור: כל זמן שאינו כו'. כ"כ הרא"ש אבל המ"מ בשם הרשב"א חולק על זה ומביאו ב"י וכמש"ש כל שנאסר למקצת שבת כו' וטעמו של הרא"ש משום דקי"ל כר"ש ואפי' הניח את ביתו כו' כמ"ש בס"א ומפרש אפילו הלך בשבת אבל הרשב"א מפרש דוקא מבע"י וכ"כ הטור שם ועמ"א ס"ק א' שדחק עצמו בדברי הטור ע"ש: והוא שבא. כנ"ל:
ה סָעִיף ו ס"ו אחד כו'. עד סופו הכל בתוספתא פ"ה בלשונו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.