א גַּגִּין, וַחֲצֵרוֹת, וְקַרְפִּיפוֹת, כֻּלָּן רְשׁוּת אַחַת הֵם לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן, שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָם מִזֶּה לְזֶה אֲפִלּוּ הֵם שֶׁל בְּעָלִים הַרְבֵּה וְלֹא עֵרְבוּ יַחַד, מֻתָּר לְטַלְטֵל מֵחָצֵר לְחָצֵר אַחֶרֶת, אוֹ לַגַּג, אוֹ לְרֹאשׁ כֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶם, וּמִגַּג לְגַג אַחֵר הַסָמוּךְ לוֹ, אֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וּמֵהַגַּג לְקַרְפָּף שֶׁאֵינוֹ יוֹתֵר מִסְאָתַיִם, אוֹ שֶׁהֻקַּף לְדִירָה אֲפִלּוּ הוּא יוֹתֵר מִסְאָתַיִם, אוֹ לְמָבוֹי שֶׁמְּתֻקָּן בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה, אֲפִלּוּ לֹא עֵרְבוּ בּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֵרְבוּ בְּנֵי חָצֵר לְעַצְמָן דִּשְׁכִיחֵי מָאנֵי דְּבָתִּים בֶּחָצֵר, מֻתָּר לְטַלְטֵל כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּחָצֵר (זוֹ) לְחָצֵר אַחֶרֶת, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְטַלְטֵל גַּם כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבַּיִת לְחָצֵר אַחֶרֶת אוֹ לְגַג וְקַרְפָּף.
ב קַרְפָּף יָתֵר עַל סְאָתַיִם שֶׁלֹּא הֻקַּף לַדִּירָה, הָוֵי כַּרְמְלִית וְאָסוּר לְטַלְטֵל מִמֶּנּוּ לְקַרְפָּף אַחֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא מִזֶּה לְזֶה כִּי אִם שְׁתֵּי אַמּוֹת בָּזֶה וּשְׁתֵּי אַמּוֹת בָּזֶה.
ג שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁרוֹצוֹת לְעָרֵב יַחַד לְהַתִּיר אַף כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּבָתִּים אֵין צְרִיכוֹת עֵרוּב אַחֵר, אֶלָּא הָעֵרוּב שֶׁעָשׂוּ כְּבָר יוֹלִיכֶנּוּ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר בִּשְׁבִיל כֻּלָּם וְיִתְּנֶנּוּ בְּאֶחָד מִבָּתֵּי חָצֵר שְׁנִיָּה. וְאִם יִרְצֶה יוֹלִיךְ שָׁם אֲפִלּוּ פַּת מִשֶּׁלּוֹ, וְכֻלָּם מֻתָּרִים. הַגָּה: וְהוּא שֶׁעֵרְבוּ בְּנֵי חֲצֵרוֹ עִמּוֹ תְּחִלָּה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ סי"ו), אוֹ שֶׁאֵין צְרִיכִים לְעָרֵב כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן שׁ"ע (בֵּית יוֹסֵף), וְהוּא שֶׁעֵרְבוּ בְּנֵי הֶחָצֵר הַשְּׁנִיָּה לְעַצְמָהּ. וְאֵין בְּנֵי חָצֵר הַשְּׁנִיָּה צְרִיכִים פַּת אַחֵר, אֶלָּא הָעֵרוּב שֶׁעָשׂוּ כְּבָר, מַתִּירָן.
ד אֵין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת יְכוֹלוֹת לְעָרֵב יַחַד אֶלָּא אִם כֵּן יְהֵא פֶּתַח בֵּינֵיהֶם, אוֹ חַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ד' טְפָחִים עַל ד' טְפָחִים, וְיִהְיֶה קְצָתוֹ בְּתוֹךְ י"ט הַנְּמוּכִים לָאָרֶץ וְאָז, אִם רָצוּ מְעָרְבִין יַחַד; וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' שפ"ו סָעִיף ב' יִשְׂרָאֵלִים הַדָּרִים בְּב' וְג' מְקוֹמוֹת, כֵּיצַד יְעָרְבוּ.
ה חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים, אֲפִלּוּ הוּא לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, אִם רָצוּ מְעָרְבִין יַחַד. וְהוּא הַדִּין לַאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא לְמַעְלָה מִי' אִם רָצוּ מְעָרְבִין יַחַד וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם סֻלָּם לַעֲלוֹת בּוֹ. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם בָּעֵינָן שֶׁיְּהֵא רָחְבּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם עָשׂוּ סְרִיגָה לִפְנֵי הַחַלּוֹן, בָּטֵל לֵיהּ מִתּוֹרַת חַלּוֹן. (הַמַּגִּיד פ"ג).
ו בַּיִת שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וְהוּא פָּתוּחַ לִשְׁנֵיהֶם וְעֵרֵב עִם שְׁתֵּיהֶם, אֲבָל הַחֲצֵרוֹת לֹא עֵרְבוּ זֶה עִם זֶה, אֵין לְטַלְטֵל כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבָּתִּים מֵחָצֵר לְחָצֵר עַל יְדֵי בַּיִת זֶה שֶׁבֵּינֵיהֶם. הָיָה בֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת כֹּתֶל גָּבוֹהַּ י"ט, אוֹ שֶׁהָיָה קַרְקָעָהּ שֶׁל אַחַת מֵהַחֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ מֵחֲבֵרוֹ ה' טְפָחִים וְעָשָׂה עָלָיו מְחִצָּה חֲמִשָּׁה לְהַשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, אֵין יְכוֹלִים לְעָרֵב יַחַד. וְאִם הָיָה הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ לִשְׁנֵיהֶם עֲשָׂרָה, וְהָיוּ בְּרֹאשׁוֹ פֵּרוֹת, בְּנֵי שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת יְכוֹלִים לְהוֹרִידָם לַחֲצֵרוֹת וְכֵן לְהַעֲלוֹת עָלָיו מִפֵּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בַּחֲצֵרוֹת וּלְהוֹרִידָם מִמֶּנּוּ לְחָצֵר אַחֶרֶת, בֵּין שֶׁהַכֹּתֶל רָחָב ד' אוֹ אֵינוֹ רָחָב ד'. אֲבָל פֵּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבַּיִת, אִם הַכֹּתֶל רָחָב ד' אָסוּר לְהַעֲלוֹת לוֹ וְלֹא לְהוֹרִיד מִמֶּנּוּ; וְאִם אֵינוֹ רָחָב ד', מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ כְּדִלְעֵיל סי' שמ"ו (ס"א). וְאִם הָיָה הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ לְאַחַת מֵהַחֲצֵרוֹת עֲשָׂרָה וְלַשְּׁנִיָּה אֵינוֹ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה, כְּגוֹן שֶׁקַּרְקָעוֹ שֶׁל אֶחָד גָּבוֹהַּ מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, מִי שֶׁאֵינוֹ גָּבוֹהַּ לוֹ עֲשָׂרָה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אַף בַּכֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבַּיִת, וְהַשֵּׁנִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אַף בַּכֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בֶּחָצֵר, וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַכֹּתֶל רָחָב ד', אֲבָל אִם אֵינוֹ רָחָב ד' מֻתָּר לִשְׁתֵּיהֶן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אַף מִן הַבָּתִּים, אֲפִלּוּ עֵרְבוּ כָּל אַחַת לְעַצְמָהּ.
ז נִפְרַץ הַכֹּתֶל עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, הֲרֵי הוּא כְּפֶתַח; וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא נִפְרָץ בְּמִלּוּאוֹ. וְאִם נִפְרַץ בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר, חָשׁוּב כְּחָצֵר אַחַת וּצְרִיכִים לְעָרֵב יַחַד. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין בֵּינֵיהֶם מְחִצָּה גְּבוֹהָה י' דִּצְרִיכִין לְעָרֵב יַחַד. (הר"ר יְהוֹנָתָן פֶּרֶק חַלּוֹן).
ח כֹּתֶל שֶׁבֵּין ב' חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה לִשְׁנֵיהֶם, וְהֶעֱמִיד אֵצֶל הַכֹּתֶל סֻלָּם רָחָב ד', וְכֵן כְּנֶגְדּוֹ בֶּחָצֵר הַשְּׁנִיָּה, אֲפִלּוּ אֵין הַסֻלָּמוֹת זֶה כְּנֶגֶד זֶה אִם אֵין בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה חֲשִׁיבֵי כְּפֶתַח. הָיוּ מֻפְלָגִים זֶה מִכְּנֶגֶד זֶה שְׁלֹשָׁה, אִם הַכֹּתֶל רָחָב ד' עֲדַיִן חֲשׁוּבִים כְּפֶתַח. וְאִם אֵינוֹ רָחָב ד', לֹא חֲשִׁיבֵי כְּפֶתַח. בְּאֵיזֶה סֻלָּם אָמְרוּ, כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבַּע שְׁלִיבוֹת אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן לֹא, אֶלָּא אִם כֵּן זְרוֹעוֹתָיו וּשְׁלִיבוֹתָיו כְּבֵדוֹת, שֶׁאָז כָּבְדּוֹ קוֹבְעוֹ. וְאִם אֵין הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ אֶלָּא עֲשָׂרָה, וְזוֹקֵף סֻלָּם גָּבוֹהַּ שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ בְּמֶשֶׁךְ ד' אֵצֶל הַכֹּתֶל, מַתִּירוֹ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו בֵּין לְעָרֵב יַחַד כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר שְׁלֹשָׁה עַד רֹאשׁ הַכֹּתֶל. עָקַר חוּלְיָא מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל לְמַעֲטוֹ מִגֹּבַהּ עֲשָׂרָה, אִם יֵשׁ בָּהּ מֶשֶׁךְ אַרְבַּע מְהָנֵי, בֵּין לַעֲשׂוֹתוֹ כְּפֶתַח לְעָרֵב יַחַד בֵּין לְעִנְיָן שֶׁיָּכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַכֹּתֶל. וְאִם אֵין בּוֹ אַרְבַּע, אֵינוֹ חָשׁוּב כְּפֶתַח לְעָרֵב יַחַד, וְכֵן אֵינוֹ מוֹעִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַכֹּתֶל שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא כְּנֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁנִּתְמַעֵט.
ט בָּנָה אִצְטַבָּא לְמַטָּה אֵצֶל הַכֹּתֶל לְמַעֲטוֹ מִגֹּבַהּ עֲשָׂרָה, אִם יֵשׁ בָּהּ ד' אֹרֶךְ בְּמֶשֶׁךְ הַכֹּתֶל וּבוֹלֶטֶת ד' מוֹעִיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַכֹּתֶל, אֲבָל אֵינוֹ חָשׁוּב כְּפֶתַח לְעָרֵב יַחַד עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְרֹאשׁ הַכֹּתֶל. וְאִם אֵין בָּהּ ד' עַל ד', אֵינוֹ מוֹעִיל אֲפִלּוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ כְּנֶגְדּוֹ.
י כָּפָה סַפְסָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ד' עַל ד' וְגָבוֹהַּ כָּל שֶׁהוּא וּמִעֵט בּוֹ גָּבְהוֹ מֵעֲשָׂרָה, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ כְּנֶגֶד הַמִּעוּט; וּבִלְבַד שֶׁיְּחַבְּרֶנּוּ בְּטִיט.
יא בָּנָה אִצְטַבָּא עַל אִצְטַבָּא, אִם יֵשׁ בַּתַּחְתּוֹנָה ד' עַל ד' אוֹ אֵין בָּהּ ד' עַל ד' וְיֵשׁ בָּעֶלְיוֹנָה ד' עַל ד' וְאֵין בֵּין זוֹ לְזוֹ ג"ט, מְהָנֵי לְהַתִּיר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו אֲבָל לֹא מְהָנֵי לְמֶהֱוֵי פֶּתַח לְעָרֵב יַחַד.
יב זִיז הַיּוֹצֵא מִן הַכֹּתֶל וְיֵשׁ בּוֹ ד' עַל ד', וְהִנִּיחַ עָלָיו סֻלָּם כָּל שֶׁהוּא, מוֹעִיל לְהַתִּיר לוֹ תַּשְׁמִישׁ הַכֹּתֶל; וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׁלִיבָה הַתַּחְתּוֹנָה גִּבוֹהָה מִן הָאֶרֶץ שְׁלֹשָׁה, וְלֹא יְהֵא בֵּין שְׁלִיבָה לִשְׁלִיבָה שְׁלֹשָׁה, וְהוּא שֶׁיַּנִּיחַ הַסֻלָּם עַל גַּב הַזִּיז, אֲבָל סוֹמְכוֹ אֶצְלוֹ לֹא. וְכָל זְמַן שֶׁאֵין גָּבוֹהַּ הַכֹּתֶל עֶשְׂרִים טְפָחִים דַּי בְּזִיז אֶחָד שֶׁמַּנִּיחוֹ בָּאֶמְצַע, שֶׁהֲרֵי אֵין גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה עַד הַזִּיז וְלֹא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה מִמֶּנּוּ עַד רֹאשׁ הַכֹּתֶל; וְאִם הוּא גָּבוֹהַּ עֶשְׂרִים, צָרִיךְ שְׁנֵי זִיזִין, אֶחָד בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה הַתַּחְתּוֹנִים וְאֶחָד לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ בְּתוֹךְ י' הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁאִם הָיָה הַזִּיז גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה לֹא סַגֵּי לֵיהּ בְּסֻלָּם כָּל שֶׁהוּא; וְהוּא שֶׁלֹּא יְהוּ הַזִּיזִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה, שֶׁרָאוּי לְהַטִּיל סֻלָּם מִזֶּה לָזֶה.
יג הֶעֱמִיד שְׁנֵי סֻלָּמוֹת זֶה בְּצַד זֶה וְלֹא הָיָה בִּשְׁנֵיהֶם מֶשֶׁךְ אַרְבָּעָה, וְהִרְחִיקָם זֶה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בִּשְׁנֵיהֶם אַרְבָּעָה וּמִלֵּא הָאֲוִיר שֶׁבֵּינֵיהֶם בְּקַשׁ, אֵינוֹ מוֹעִיל לֹא לְהַתִּירוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו וְלֹא לְעָרֵב יַחַד, שֶׁמְּקוֹם מַעֲמַד הָרַגְלַיִם הוּא בְּאֶמְצַע הַסֻלָּם וְאֵין רָאוּי לַעֲלוֹת בְּקַשׁ. וְאִם הֶעֱמִיד הַסֻלָּם בָּאֶמְצַע וְהַקַּשׁ מִן הַצַּד, מְהָנֵי בֵּין לְהַתִּירוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלָיו בֵּין לְעָרֵב יַחַד.
יד אֵין הַסֻלָּם רָחָב אַרְבָּעָה וְחָקַק אֶצְלוֹ בַּכֹּתֶל לְהַשְׁלִימוֹ לְאַרְבָּעָה, דַּי לוֹ שֶׁיָּחֹק בְּגֹבַהּ עֲשָׂרָה. וְאִם לֹא הֶעֱמִיד סֻלָּם כְּלָל, אֶלָּא חָקַק בַּכֹּתֶל כְּמִין שְׁלִיבוֹת שֶׁל סֻלָּם לַעֲלוֹת בּוֹ, צָרִיךְ שֶׁיָּחֹק בְּכָל גֹּבַהּ הַכֹּתֶל וּמוֹעִיל בֵּין לְהַתִּיר תַּשְׁמִישׁ בֵּין לְעָרֵב יַחַד.
טו הָיָה אִילָן בְּצַד הַכֹּתֶל וְעָשָׂהוּ סֻלָּם לַכֹּתֶל, אִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד; אֲבָל אִם עָשָׂה אֲשֵׁרָה סֻלָּם לַכֹּתֶל, אֵין מְעָרְבִין אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲלוֹת עָלֶיהָ מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. וְהָרֹא"שׁ זַ"ל כָּתַב בְּהֶפֶךְ, דְּאִילָן אֵינוֹ מוֹעִיל וַאֲשֵׁרָה מוֹעֶלֶת, וְהוּא שֶׁתְּהֵא יְבֵשָׁה.
טז חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, אֵין יְכוֹלִין לְעָרֵב יַחַד אֲפִלּוּ מָלֵא תֶּבֶן וְקַשׁ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ; וְאִם הָיָה מָלֵא עָפָר וּצְרוֹרוֹת, אֲפִלּוּ סְתָמָא שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ, צְרִיכִים לְעָרֵב יַחַד וְע"ל סי' שנ"ח סָעִיף ב'. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מִלְּאָם בְּפֵרוֹת סְתָמָא בָּטְלוּ לְהוּ, דְּדַרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן שָׁם אוֹצָר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי).
יז נָתַן עָלָיו נֶסֶר כְּמִין גֶּשֶׁר מִשְּׂפַת הֶחָרִיץ אֶל שְׂפָתוֹ, אִם הוּא רָחָב אַרְבַּע חָשׁוּב כְּפֶתַח וּמְעָרְבִין אֶחָד, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנַיִם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם מִלְּאוֹ בְּרֹחַב אַרְבָּעָה בְּדָבָר הַמְבַטְּלוֹ שָׁם (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם נָתַן הַנֶּסֶר לְאֹרֶךְ הֶחָרִיץ בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעָה, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, חָשׁוּב כְּפֶתַח, שֶׁהֲרֵי מִעֲטוֹ מֵאַרְבָּעָה.
יח אִם הֶחָרִיץ עָמֹק לְאֶחָד עֲשָׂרָה וְלַשֵּׁנִי אֵינוֹ עָמֹק עֲשָׂרָה, אוֹ שֶׁהוּא שָׁוֶה לִשְׁנֵיהֶם, דִּינוֹ כְּכֹתֶל.
יט גָּדִישׁ שֶׁל תֶּבֶן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אִם הוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה כָּל אֶחָד מְעָרֵב לְעַצְמוֹ; נִתְמַעֵט בַּחֹל מֵעֲשָׂרָה, צְרִיכִים לְעָרֵב בְּיַחַד. וּבְעוֹד שֶׁלֹּא נִתְמַעֵט, אָסוּר לְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לִתֵּן מִן הַתֶּבֶן לְתוֹךְ קֻפָּתוֹ בְּשַׁבָּת לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ; וַאֲפִלּוּ לְהַעֲמִידָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁתֵּאָכֵל אָסוּר, אֲבָל (אִם) יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לָהּ דֶּרֶךְ לִנְטוֹת אֶלָּא לְשָׁם. וּלְהָרֹא"שׁ, אֲפִלּוּ בַּחֹל אָסוּר לִתֵּן מִמֶּנּוּ לְקֻפָּתוֹ, וְכֵן לְהַעֲמִיד הַבְּהֵמָה בַּיָּדַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּגָּדִישׁ שֶׁבֵּין ב' חֲצֵרוֹת, אֲבָל גָּדִישׁ שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים מֻתָּר לְהַאֲכִיל בְּהֶמְתּוֹ מִמֶּנּוּ, בַּיָּדַיִם.
א סָעִיף א לכלים וכו'. וכלים ששבתו בבית אסור לטלטל מחצר לקרפף שלא הוקף לדירה אפי' הם של אדם א', (רש"י סוף דף כ"ג ותוס' סוף דף ע"ו) ועמ"ש סי' שנ"ח ס"י והרמב"ם פ"ג מעירובין כ' כל גגות וחצירות וקרפיפות רשות א' וכו' אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית אלא אם כן עירבו וכו' משמע דעירוב מהני לקרפף וכ"ש כשהם של אדם א' וצ"ע דהא בגמ' לא משמע כן וכמש"ל ואפש' דהרמב"ם לא קאי אקרפף ע"ש עמ"ש ססי' שפ"ט:
ב סָעִיף א ולא עירבו. כיון דמקומו' אלו אין תשמישן תדיר א"צ עירוב: ודע דגג היינו על הגג:
ג סָעִיף ג חצירות שרוצי'. עססי' שס"ה וסי' שפ"ז דמשמע שאם אין ביניה' חלון אף שנשתתפו במבוי אסורים לטלטל דרך חור וא"כ גם בחצירות ובתים שלנו הדין כן עסי' שע"ו:
ד סָעִיף ד או חלון. ואז מות' לטלטל אפי' דרך פתחי' קטני' (ב"י ש"ל):
ה סָעִיף ד ד' על ד'. ואפי' הוא ארוך הרב' צריך שיהי' ברחבו ד' ואם החלון עגול צריך שיהא בהקיפו שבסר נכי חומשא ויהי' ד' חומשין ומשהו תוך י' כדי שיהא המרובע תוך י' כזה /במקור מופיע שרטוט/:
ו סָעִיף ה ב' בתים. ומיירי של עירבו בהחצר אשר הבתי' פתוחי' לו דאי עירבו יכולים לטלטל דרך החצר, (עיין ת"ש):
ז סָעִיף ה לעליה. ואין לו דרך על הבית שדר בו התחתון ואוכל שם עסי' ש"ע ס"ג:
ח סָעִיף ו ועשה עליו מחיצה. וה"ה כשגבוה מחבירו עשרה בלא מחיצה (גמרא):
ט סָעִיף א יכולין להורידה. דגג וחצר רשות א' הוא כמ"ש ס"א:
י סָעִיף ו ואם אינו כו' מותר. דבפחו' מד' מקו' פטור הוא (רש"י ומ"מ):
יא סָעִיף ו אף בכלים וכו'. ומיירי כשעירבה לעצמה:
יב סָעִיף ו אסור להשתמש. דכיון שהוא לחבירו נמוך מי"ט לא ה"ל דין גג ואם ישתמש הוא בו ה"ל כחצירו ויאסו' חבירו להעלות עליו כלי הבית ולכן אסור הוא בו דנותנין אותו לזה שתשמישו בנחת (ב"י מ"מ דלא כע"ש):
יג סָעִיף ו מותר לשתיהן להשתמש. דהוי מקום פטור (מ"מ):
יד סָעִיף ז במילואו. כגון שנשאר מכל צד משהו או פס ד' לצד א':
טו סָעִיף ח הכותל רחב ד'. שיכול להוליך מסולם לסולם:
טז סָעִיף יא משך ד'. פי' ברוחב ד' כמ"ש ראש הסעיף אלא דלא בעי ד' על ד' כמו באיצטבא בסי"א דלא כע"ש:
יז סָעִיף י כנגד המיעוט. וב"ח הגיה בטור דמותר להשתמש אפי' שלא כנגד המיעוט כמ"ש ס"ט גבי אצטבא ודוחק להגיה הספרים ואפשר דהטור וש"ע ס"ל דכיון דלא מבטל ליה לספל התם לא מהני לכל הכותל כמ"ש סי"ו:
יח סָעִיף י שיחברנו בטיט. חבור שא"א לשמטו עד שיחפור בדקר (רמב"ם) אבל אם הטיט מונח עליו שרי לשמטו ולא אמרינן דהוי בסיס לדבר האיסור שאין כוונתו שיהא הספל משמש לטיט אדרבה הטיט משמש לספל כמ"ש בסימן רנ"ט כ"ה בגמרא:
יט סָעִיף יב להתיר לו תשמיש. אבל לא לערב יחד אא"כ מגיע לראש הכותל עסח"ט:
כ סָעִיף יב ע"ג הזיז. פי' שסמך ראש הסולם בזיז דהוי הסולם והזיז חד מיעוטא:
כא סָעִיף יב אבל סומכו. פי' שסמך הסולם לכותל אצל הזיז א"כ לא הוי הך סולם דרגא לזיז:
כב סָעִיף יג בין לערב יחד. היינו כשמגיע לראש הכותל כמ"ש ס"ח:
כג סָעִיף יד בגבוה י'. דהא יכול לעלות לראש הכותל בסולם אעפ"י שאין רחבה ד':
כד סָעִיף טו היה אילן. דמה שאסור לעלות באילן אינו אלא שבות ולא גזרו עליו ב"ה עסי' שמ"ב ואף על גב דהכא הוי פתחא לכולא יומא שרי לערב ערסי' שע"ד:
כה סָעִיף טו דאילן אינו מועיל. דאיסור שבת גרם לו:
כו סָעִיף טו יבשה. צ"ע דברסי' של"ו פסק דאסור להשתמש אפילו ביבשה ע"ש:
כז סָעִיף י סתמא. דסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלים הן (רמב"ם) משמע דס"ל דלא מהני ביטול לשבת אחד דאל"כ ל"ל האי טעמא הא בלאו הכי עפר אין ניטל בשבת עיין בגמרא והא דכתב בסי' תרל"ג ס"ד עפר וביטלו בפי' דוקא היינו בבית שאין בטל שם בסתם, וכתבו התו' דף פ"ד דוקא למעט גבוה י' לשווי' כפתח למרפסת מהני פירות טבלים אף על גב שעתיד ליטלם כיון דאינו ניטל בשבת כמ"ש ס"י גבי ספל אבל לבטל מחיצה לא מבטל אלא א"כ אין עתיד לפנותו ע"כ ועססי שע"ה מ"ש:
כח סָעִיף טז אוצר. והואיל וכן אסור להתחיל להסתפק מהן בשבת כמ"ש סי' של"ג (שם) ומשמע דס"ל דבטול לשבת א' סגי ועסי' שנ"ח שס"ב, וקשה דבגמרא דף פ"ד מוקי לה בפירות טבלים משמע דבשאר פירות אסור ע"ש וע"ק על רמ"א דהא פסק בסי' של"ג דמותר להסתפק ממנו א"כ הוה ליה דבר הניטל בשבת ואינו ממעט וע"ק דאי מתרמי ליה אורחים מותר לפנותו ולמה ימעט וצ"ע:
כט סָעִיף יז משפת החריץ. ואם מיעט רוחב החריץ בלוח שהשיבו באורך ביותר מי' אמות אין מערבין ב' (ב"ח רמב"ם):
ל סָעִיף יט אפי' בחול. דכיון שנוט' מעט מעט חיישי' שמא בע"ש ב"ה יתמעט מי' ולאו אדעתיה ומטלטל בחצר ומשום מוקצה ליכא דדוקא בבית שנפל בשבת כיון שהיה אסור ב"ה משום סתיר' אוהל אסור גם בשבת אבל הכא לא הוה מוקצה (כ"כ הרא"ש) דאינו כסותר אהלים אלא כסומך אהלים (ירוש') ורש"י ס"ל דהוי מוקצה מה שלמטה מי':
לא סָעִיף יט ב' בתים. אפילו אין הגדיש מגיע לתקרה ממש דכיון דאיכא תקרה ומחיצה כי מפחית מי' מינכרא מילתא ומיירי שבית א' פתוח לחצר זה והשני פתוח לחצר אחר' ולא עירבו ב' החצירות יחד:
א סָעִיף א גגין וחצירות כו'. דאלו אין תשמישן מיוחד ותדיר וא"צ לערוב חצירות אלא בשביל כלי הבית:
ב סָעִיף ה שבין ב' בתים. דביתא כמאן דמליא דמי והוי כמאן דלא גבוה י' מן הארץ:
ג סָעִיף ה סריגה לפני החלון. פי' גגאטי"ר בל"א דאין הנקבים מצטרפין לד' ועיין בי"ד סי' שע"א לענין טומאת מת:
ד סָעִיף ו והשני אסור להשתמש בו כו'. דהוי הכותל רה"י אבל אם אין רוחב ד' הוה מקום פטור:
ה סָעִיף ז שלא יהא נפרץ במילואו. פי' שיהא נשאר קצת מכאן ומכאן:
ו סָעִיף ח בין לערב יחד. נראה דהיינו אם עושה עוד סולם גם לצד השני:
ז סָעִיף י מותר להשתמש כנגד המיעוט. משמע אבל לא בכל הכותל וקשה מ"ש מסולם דס"ח דמהני לכל הכותל ובאשר"י וברמזים לא כתב הך מילתא דכנגד המיעוט אלא סתם ממעט ומשמע לכל דבר וכ"מ תחלת לשון הטור שכתב אפילו כפה אצלו ספל כו' דמשמע דהוה דינו כמו הקודם דמהני המיעוט לכל אלא שאח"כ מסיי' כנגד המיעו' וכאן בש"ע משמע דל"ג האי אפי' וכ' מו"ח ז"ל דיש ט"ס בטור וצ"ל אפי' שלא כנגד המיעוט ונראה דנכון הוא כן אלא שאפשר לתקן הלשון שאמר הטור כנגד המיעוט ר"ל בכל הכותל כנגד המיעוט לאפוקי דלא מקרי פתח לערב עי"כ עם השני כיון שאין בצד השני ספל ומ"ש שיחברנה בטיט הטעם דאז צריך למרא וחצינא אם ירצה ליטלו משם ובשבת א"א לעשות כן ע"כ הוה ביטול וממעט:
ח סָעִיף יב אבל סומכו אצלו לא. דאז ארווחיה לזיז ולא הוה הסולם מתחתיו דרגא לזיז ואין כאן מיעוט שהוא מובדל מהקרקע הרבה:
ט סָעִיף טז חריץ שבין ב' חצירות כו'. כ' ב"י וכתב הר"ר יונתן אפילו לא נסתם מכל אותו חריץ אלא י' אמות בלבד ונשאר חריץ מכאן ומכאן כפתח הוה ואם רצו מערבין א' ואם רצו מערבין שנים אלא משום דלא שכיח למיהוי בענין זה לא הוזכר במשנה עכ"ל ואיני יודע למה הצריך י' אמות וגם למה כת' שלא הוזכר במשנה דכל כה"ג משמע דבד' טפחים סגי מכ"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחי' עכ"ל ב"י. ול"נ דדברי הרר"י שייכי לבבא דתנן נתן עליו נסר כו' וע"ז אמר הרר"י דלא תימא דוקא נתינת נסר שהוא ד' טפחים אז תלוי ברצונם באם הוא יותר מד' טפחים אין רשות לערב שנים כי האחד אוסר על חבירו מאחר שיש כאן פירצה גדולה קמ"ל דאפי' נסתם החריץ עד י' אמה דנשארו חריצין מכאן ומכאן אפ"ה לא נחשב לפרצה רק לפתח ויוכל לערב ב' כנ"ל פשוט כוונת הר"ר יונתן:
י סָעִיף יט אסור לשום א' מהן ליתן כו'. דלמא שקיל טובא וממעט ליה מי' ומטלטל בחצר באיסור ועוד טעם אחר דמוקצ' הוא ולהרא"ש אפילו בחול אסור דדלמא ממעט ליה בע"ש סמוך לחשיכה ולאו אדעתיה ומטלטל בשבת בחצר האסור' אבל בבתים כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכרא מלתא. כתב ב"י הא דנזכר כאן נתמעט בחול הטעם משום דקתני צריכין לערב יחד והא לא שייך בנתמעט בשבת. ומו"ח ז"ל כתב טעם אחר דנתמעט בשבת כיון שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כולה ואולי יש טעות סופר בדבר כי אין להם פירוש: כל הני מילי דכותל וחריץ מיירי בלא עירבו בני החצר אבל עירבו בני החצר מותר הכל:
א סָעִיף ד ארבעה. ואפי' הוא ארוך הרבה צריך שיהא ברחבו ד'. ואז מותר לטלטל אפי' דרך פתחים קטנים ב"י ואם אין ביניהם חלון אף שנשתתפו במבוי אסורים לטלטל דרך חור ואף בחצירות ובתים שלנו הדין כך מ"א ועיין סי' שע"ו:
ב סָעִיף ז במילואו. כגון שנשאר מכל צד משהו או פס ד' בצד א':
ג סָעִיף ח משך. פי' ברוחב ארבע כמ"ש ר"ת אלא דלא בעי ארבע על ארבע. מ"א:
ד סָעִיף ח המקום. עט"ז:
ה סָעִיף י שיחברנו. חבור שא"א לשומטו עד שיחפור בדקר ע"כ הוי ביטול. רמב"ם:
ו סָעִיף יב להתיר. אבל לא לערב יחד אא"כ מגיע לראש הכותל. מ"א:
ז סָעִיף יב סומכו. פי' שסמך הסולם לכותל אצל הזיז א"כ לא הוי הך סולם דרגא לזיז:
ח סָעִיף יג לערב. היינו כשמגיע לראש הכותל כמ"ש ס"ח:
ט סָעִיף טו יבשה. צ"ע דבריש סי' שכ"ו פסק דאסור להשתמש אפי' ביבש עיין שם:
י סָעִיף טז סתמא. ובגמרא דף פ"ד מוקי בפירות טבלים משמע דבשאר פירות אסור לטלטל וצ"ע. מ"א:
יא סָעִיף יז ואם נתן. עי' ב"ח:
יב סָעִיף יט אפי'. דשמא בע"ש בה"ש ימעט מיו"ד ולאו אדעתיה ומטלטל בחצר האסור וכתב הט"ז ודע דכל הני מילי דכותל וחריץ מיירי בלא עירבו בני החצר אבל עירבו בני החצר מותר הכל:
יג סָעִיף יט אבל. ומיירי שבית אחר פתוח לחצר זה והשני פתוחה לחצר אחרת ולא עירבו החצירות. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) לכלים כו' לקרפף שאינו יותר מסאתים שלא הוקף כו' כצ"ל. וצ"ע דהא בגמרא לא משמע כן ר"ל דניהו דמרש"י ותוס' אין להקשות על הרמב"ם מ"מ מגמרא משמע כרש"י ותוס': וכמש"ל ר"ל מה שרמז לעיין סימן שנ"ח והוא דבדף כ"ד ע"א אמרינן א"ר הונא ברר"י לא אמרן (ר"ל הא דאמרינן קרפף יותר מב"ס שהוקף לדירה ונזרע רובו אסור דזרעים מבטלים הדירה כדלעיל סימן שנ"ח ודייקינן דוקא נזרע רובו אז גם המיעוט שלא נזרע בטל לגבי הזרוע אבל נזרע רק מעוטו אינו אוסר ועז"א לא אמרן דנזרע מעוטו מותר) אלא דלא הוי מעוט ביה סאתים אבל בית סאתים אסור כמאן כרבנן ר"ל אע"ג דבעלמא בית סאתים אע"ג שלא הוקף לדירה שרי מ"מ הכא אסור דאזיל לרבנן דר"ש דס"ל גגות וחצירות וקרפיפו' רשיות חלוקות הן ואסור לטלטל מזה לזה א"כ האי מקום זריעה מיקרי קרפף שלא הוקף לדירה ומה שלא נזרע י"ל דין חצר אם כן אסור לטלטל בחצר דנפרץ במלואו למקום האסור לו דהיינו לקרפף וכן הקרפף נפרץ למקום האסור דהיינו החצר דאלו לר"ש דקי"ל כוותיה דס"ל חצר וקרפף רשות א' הן הוי נפרץ למקום המות' ופשטא דשמעתא משמע דכל הקרפוף יותר מבית סאתים הוא של אדם אחד ואף אם תרצה לדחוק דמיירי שהוא של שני בני אדם דהיינו חלק הנזרע שייך לא' וחלק שלא נזרע שייך לאחר ולא תיקשי לך אם כן לרב הונא בריה דר"י דמוקי לה כרבנן אם כן אפילו לא נזרע האיך שרי לטלטל בכל הקרפף כיון דשייך לשני ב"א ולא ערבו זה לק"מ דהתוס' בדף ע"ו ע"ב ד"ה ובלבד כו' כתבו דמודו רבנן דמחצר לחצר מותר לטלטל ולא אסרו אלא מחצ' לגג ולקרפף ע"ש אכתי קשה מנ"ל לרב הונא בריה דר"י לומר דמיירי דוקא כשאותו מועט הוא פחות מבית סאתים דלמא מיירי אפילו כשהוא בית סאתים ואפ"ה מותר ואף על גב דמוקי לה כרבנן מכל מקום קשה דלמא מיירי שהוא של אדם אחד כל הקרפף כפשטה ואפילו לרבנן שרי אלא ע"כ צ"ל דאפי' כשהוא של אדם אחד אסו' לטלטל לרבנן מחצ' לקרפף שהוא בית סאתים ואינו מוקף לדירה וכאשר הדין לרבנן בכלים ששבתו בחצר כן הוא הדין לר"ש בכלים ששבתו בבית דמודה ר' שמעון בזה לרבנן אם כן ממילא מוכח דאפילו החצר והקרפף שלא הוקף לדירה והוא בית סאתים שניהם של אדם אחד אפ"ה אסור לטלטל כלי' ששבתו בבית מן החצר להקרפף כ"ש כשהן של ב' ב"א וערבו דאסור וקשיא להרמב"ם. לא קאי אקרפף. רק על גנות וחצרות אבל בקרפף מודה דלא מהני עירוב:
ב סָעִיף ג (ס"ק ג) חצרות כו' אין ביניהם חלון (ר"ל שרחב ד"ט על ד"ט) שראוי ע"י לערב כמ"ש סעיף ד' אסורים לטלטל אף דרך חור נלע"ד סברת מ"א ניהו דקי"ל לקמן סימן שפ"ז דסומכים על שיתוף במקום עירוב ולכן אם נשתתפו במבוי א"צ לערב בחצרות ע"פ המבוא' בסי' שפ"ז היינו דוקא כשיש פתח או חלון בין חצר לחצר דראויים החצרות לערב אם כן ע"י השיתוף אנו רואים כאלו ערבו אבל כשאין ביניהם פתח וחלון דאין ראוים לערב יחד לא מהני השיתוף לטלטל מחצר לחצר דלא עדיף השיתוף לענין החצרות אלא כמו שהיו מערבים החצרות יחד וכה"ג אפילו היו מערבים החצרות דרך החור לא היה מועיל אם כן גם השיתוף אינו מועיל לטלטל דרך חור אף דדרך מבוי מות'. ומ"א כתב בס"ק ד' דאם ערבו דרך חלון אח"כ מות' לטלטל אפי' דרך חור בזה גרע שיתוף אף על גב דדרך מבוי מותרים מכל מקום בחצרות דרך חור אסורים. ובס' אבן העוז' חולק מסברא על מ"א בזה ע"ש:
ג סָעִיף ד (ס"ק ה) על ד' כו' נכי חומשא הם דברי הש"ס דף ע"ו ע"ב וה"ט דהא בעינן שיהיה החלון מרובע ד' טפחים על ד"ט. והאלכסון של ד"ט על ד"ט עולה ד"ט וח' חומשים דהיינו ה' טפחים וג' חומשים על פי הכלל כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשא באלכסון ואם כן כשבאנו לעשות עיגול המקיף ריבוע (ד"ט על ד"ט) ע"כ חוט המקיף את העיגול ע"פ הכלל כל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו ג"ט יהיה חוט המקיף ג' פעמים ה"ט וג' חומשים עולה ט"ז טפחים וארבע חומשים דהיינו שיבס' נכי חומשא: ויהיו ד' חומשים ומשהו כו' דהא העיגול יותר מן הריבוע ח' חומשים כשיעו' מה שהאנכסון עולה יות' מן המרובע. דהא האלכסון של הריבוע עומד תוך העיגול ונוגע בצדדים ובקרנות בעיגול. ואם כן מגיע לעיגול למעלה מן הריבוע ד"ט וכן למטה מן הריבוע ד"ט והעיגול אינו מועיל כיון שאין ברחבו ד"ט לכן בעי שיהיה ד"ט ומשהו תוך י' אם כן אותו משהו ברתכ ד' טפחים תוך י':
ד סָעִיף ה (ס"ק ו) ב' בתים כו' יכולים כו' דרך החצר ר"ל אפי' לא ערבו הבתים משמע דוקא דרך החצר אבל לא דרך החלון וכמ"ש מ"א ס"ק ג':
ה סָעִיף ה (ס"ק ז) לעליה ואין לו דרך כו' דאי יש לו דרך על התחתון ע"כ צריך לערב עם התחתון ואיך כ' הש"ע אם רצו מערבי' דמשמע דברצונ' תליא מלתא ואוכל שם ר"ל בעליה דאי אוכל למטה הא קי"ל סי' ש"ע ס"ה דמקום פיתא גורם וא"צ לעירוב כלל. ודע דמ"ש בש"ע בס"ח ואם אין הכותל כו' וזוקף סולם גבוה ז' ומשהו כו' מתירו בין להשתמש עליו בין לערב יחד הכוונה דאם לא נזקף סולם כ"א מצד א'. א"כ הוי לזה שזוקף הסולם תשמישו בנחת ולחבירו בקושיא נותנים לזה שתשמישו בנחת וע"ז אמר בין להשתמש עליו. ר"ל שזה שזקף הסולם רשאי להשתמש על הכותל אפי' כלים ששבתו בבית וחברו אסור אפי' כלים ששבתו בחצר כדלעיל סעיף ו'. אבל אין יכולים לערב יחד כיון שחבירו לא העמיד סולם. ומ"ש בין לערב יחד ר"ל דאם כל אחד משניהם העמיד בחצרו סולם נעשה כפתח לשניהם ורשאים לערב יחד. ואם לא עירבו יחד שניהם אסורים לטלטל ע"ג הכותל כלים ששבתו בבית. וכן תדע לפרש בכל סי' זה: בש"ע סעי' ו' בית שבין כו' וערבה עם שתיהן כו' אין לטלטל כו' ע"ל סי' שע"ח סעי' א' ג' חצרות פתוחות זו לזו וערב' כ"א מהחיצונות עם האמצעים כו' החיצונות אסורים זע"ז כו' בד"א כו' אבל אם נתנו ב' החיצונות ערובן באמצעית בבית א' שלשתן מותרים זע"ז א"כ ה"ה הכא דוקא כשנתן הבית ערובן בחצרות אבל אם ב' החצרות נתנו ערובן בבית. הממוצע בין החצרות כולם מותרים זע"ז וכן משמע לשון הש"ע כן. כן דעתי העניה נוטה:
ו סָעִיף ו (ס"ק ט) יכולים כו' דגג וחצר כו' ר"ל דדין כותל זה שגבוה י' דין גג יש לו:
ז סָעִיף ו (ס"ק יב) אסור כו' דכיון כו' בא לישב בזה תמיהת הע"ש שכתב על מ"ש הש"ע והם דברי מ"מ דהשני אסור להעלות אפי' כלי' ששבתו בחצר. וז"ל יש לתמוה דהא קי"ל אפי' מחצר לחצר מותר לטלטל בלי עירוב כלים ששבתו בחצר. מכ"ש לכותל שבין ב' חצירות כו' עכ"ל. לא ה"ל דין גג ר"ל לגבי החצר שאינו גבוה י' אין להכותל דין גג אלא דין חצר וא"כ מותר לו לטלטל ע"ג הכותל אפי' כלים ששבתו בבית. ואם ישתמש הוא בו. ר"ל אם ישתמש בו בעל החצר שגבוה ממנו י' כלים ששבתו בחצר ה"ל כחצרו. ר"ל נקרא גם חצרו של בעל החצר שגבוה ממנו י' דהא משתמש עליו ועי"ז יאסר חברו כו' הא חברו אוסר עליו כיון דלא עירבו: דנותנים אותו כו' ר"ל למה יפסיד בעל החצר שגבוה ממנו י' בשביל שלא יפסיד חבירו טלטול כלים ששבתו בבית. לזה כתב דהדין כן הוא דאם לא' חשמישו בקושי (כמו כאן דמי שגבוה ממנו י' אצלו מיקרי תשמישו על הכותל בקושי) ולאחד תשמישו בנחת דהיינו מי שאינו גבוה ממנו י' נותנים למי שתשמישו בנחת דהפסידו יותר מרובה כיון שאפשר לו להשתמש בנחת מהפסד של חבירו דבלא"ה אינו יכול להשתמש אלא בקושי:
ח סָעִיף ד (ס"ק יד) במלואו כגון שנשאר מכל צד משהו. כ"ה לשון הרר"י שהוא מרא דהאי דינא אבל הרב"י לעיל סימן שס"ג סעיף ב' וסעיף ד' חלק עליו ניהו דאי מעמידו שם סגי במשהו אבל בנשתייר בעינן טפח מכל צד וכ"כ בספר תוספות שבת ועיין מה שכתבתי לעיל סימן שס"ג ע"ד מ"א ס"ק ו':
ט סָעִיף ח (ס"ק טז) משך ד' מצויין בטעות. וצ"ל במשך ד' וקאי אדלעיל אמ"ש וזוקף סולם גבוה ז' ומשהו במשך ד' והבין הע"ש שר"ל שהסולם למטה במקום שעומדת על הארץ צריכה להיות מרוחק מן הכותל ד' טפחים כדי שתעמוד בשפוע ואלכסון. וס"ל להע"ש דאין שיעור לרוחב הסולם ולא בעינן רחב ד' כיון שמגיע לראש הכותל או תוך שלשה טפחים וע"ז הקשה למה צריכ' שתהיה מרוחקת למטה ד' טפחים דהא מסקינן בש"ס דאפי' הסולם עומדת זקופה וישרה ג"כ מותרת ולזה כ' מ"א דבאמת גם המחבר הכי ס"ל דאפי' זקוף מתיר והא דכתב במשך ד' ר"ל שהסולם תהיה רחב' ד' אלא דבזה עדיף מאיצטב' כיון דהסולם מגיע עד ראש הכותל או עד סמוך לשלשה טפחים לא בעינן שתהיה ד' על ד' ואפי' רוחב כל שליבה אינה אלא כ"ש כיון שאורך כל שליבה ד' טפחים סגי:
י סָעִיף י (ס"ק יז) כנגד כו' וב"ח הגיה כו' דלמה ישתנה דינו מדין איצטב': דלא מבטל כו' ועכ"פ נגד המיעוט מהני:
יא סָעִיף י (ס"ק יח) שיחברנו כו' אבל אם הטיט מונח עליו ר"ל בענין שאפשר לו להגביה הספסל ולא יזיז בידים הטיט כ"א נופל מאיליו וכמ"ש סי' רצ"ט: שרי לשומטו. ר"ל וא"כ כה"ג אינו ממעט:
יב סָעִיף יב (ס"ק כ) ע"ג הזיז כו' חד מעוט' ולכן אע"ג דהסולם אינו רחב ד'. מ"מ כיון דהזיז רחב ד' ה"ל כאלו הסולם למעל' רחב ד' טפחים מהני:
יג סָעִיף טו (ס"ק כד) היה אילן כו'. ואע"ג דהכא הוי פתח' לכולי יומא ר"ל בשלמא בעירוב דסגי אי קנה בין השמשות לכך מה שאין אסורו רק משום שבות לא איכפת לן כיון דל"ג על שבות ב"ה אבל הכא בעינן שיהיה הפתח כל היום ובשבת א"א לעלות עליו משום שבות ואף דקי"ל בסי' שע"ד דשבת כיון דהותר' הותרה היינו דוקא כשהיתה ראוי' להיות פתוחה כל השבת ואח"כ נסתמה בשבת משא"כ הכא דידעינן דאינו ראויה לכל השבת דמיד כשיכנס השבת יאסר לעלות מ"מ כאן צ"ל דשרי כיון דב"ה היה מותר וגם בשבת אפש' לעלות אלא דארי' הוא דרביע עליה האיסור מונע העלי' לא איכפת לן בזה וע' שם בגמ'. כצ"ל לדע' המ"מ פ"ג דערובין:
יד סָעִיף טו (ס"ק כה) דאילן א"מ דאיסור גרם לו וא"כ אינו ראוי שיהיה לשבת:
טו סָעִיף י (ס"ק כו) יבשה צ"ע דבסי' כו' ר"ל בשלמא הרא"ש לשיטתיה דפסק דביבשה מותר העליה בימות החמה אי לית ביה פירי וגם אין בו ענפים כמבואר בטור סי' של"ו א"ש מ"ש באשרה יבשה דמותר ר"ל כה"ג אבל על המחבר שהעתיקו קשה הא פסק לעיל ר"ס של"ג דאסור לעלות באילן בכ"ע א"כ איך כ' והעתיק דעת הרא"ש דבאשרה יבשה מותר ניהו דל"ח לאיסור אשרה כיון דלאו איסור שבת מ"מ איסוד עליה דלדידן להיכן אזיל:
טז סָעִיף טז (ס"ק כז) סתמא כו' משמע דס"ל כו' מדכתב דסתם כו' בחריץ מבוטלים משמע דתלוי בזה כיון שמונח בחריץ וכדמתרץ רב אשי דף מ"ט בשלמא חריץ למיטיימי' קאי ר"ל עומדת לסתום: עיין בגמ'. ר"ל דרב הונא בריה דר"י ס"ל אפי' ארנקי מבטל כיון דאינו ניטל בשבת מצד מוקצה: אלא דהרמב"ם לא פסק כותיה אלא כרב אשי כנ"ל: בסי' תרל"ג כו' סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה דפסולה אם מועט גובה ע"י עפר בעינן שיבטל בפי': וכתבו התוס' כו' בא לישב מ"ש מספסל בסעיף יו"ד דממעט אף שאינו מבטלו לעולם אלא לאותו שבת מצד איסור שבת שהוא מחובר בטיט כפתח למרפסת קאי אהא דפליגי שם רב ושמואל מקום שלא' תשמישו ע"י שלשול ולא' ע"י זריקה דשלשול נגד תשמיש זריקה מיקרי קצת תשמישו בנחת ס"ל לשמואל דנותנים למי שתשמישו ע"י שלשול ורב ס"ל דשניהם אסורים דיד שניהם שוה בו ואוסרים זע"ז ופריך מדתנן אנשי חצר ואנשי מרפסת (פירש"י מרפסת ארוכה היא והרבה פתחי עליות פתוחים לו וכלן יוצאין בסולם אחד לחצר עכ"ל) ששכחו ולא ערבו זה עם זה (אעפ"כ אין אוסרים זה על זה כמ"ש רש"י שם) אלא כל א' עירוב לעצמו אנשי מרפסת לבד ואנשי חצר לבד יש שם חוליות הבור גבוה יו"ד טפחים נותנים אותו למרפסת שהם מותרים לטלטל בו ולא בעלי חצר והוי ס"ד דמיירי בריקנית דבעלי מרפסת משתמשים בחוליות הבור ע"י שלשול ובעלי החצר ע"י זריקה דצריכים לזרוק למעלה מן החוליא לתוך הבור וקתני דנותנים למרפסת וקשי' לרב ומשני במלאה פירות וא"כ בעלי מרפסת אין צריך לטלטל ע"י שלשול כיון דגבוה י' שוה גובהו למרפסת ומטלטלים להדיא אלא דאיכא למיחש פן יקח מהן בשבת ולא יהיה גבוה יו"ד ולכך מוקי לה בפירות טבלים דאסורים בשבת ולכך לבני מרפסת הוי פתח והקשו התוס' אע"ג דלא ביטל הפירות רק באותו שבת אפי' הכי הוי ביטל ומ"ש גבי עפר בחריץ בעינן ביטל עולמית (היינו לרב אשי כדלעיל) וע"ז תירץ התוס' דוקא למעט גובה כו':
יז סָעִיף טז (ס"ק כח) אוצר כו' דביטל לשבת א' סגי דלא כרמב"ם: מוקי לה בפירות טבלים הוא סוגי' הנ"ל ד' פ"ד רגם שם לא בעינן לכ"ע כ"א ביטול לשבת א' כמ"ש התוס' כנ"ל ואפ"ה בעינן דוקא שהן טבל אבל כשהן מעושרים לא ממעטי ולא אמרינן דאקצינהו דעשאו אוצר: דמותר להסתפק אף דאסור להתחיל לפנותו אבל להסתפק ממנו שרי וא"כ אינו ממעט והג"א דמתיר אפשר פסק כמ"ד דאסור להסתפק וע' לעיל סי' של"ג בהרב"י: וע"ק דאי מתרמי ליה אורחים ויצטרך למקום החריץ לצורך דבר מה שהוא צורך האורחים מותר לפנותו כמ"ש לעיל סי' של"ג:
יח סָעִיף יז (ס"ק כט) משפת כו' אין מערבין שנים דהאי חריץ דינו ככותל המפסיק בין ב' חצרות ואי נתן עליו נסר הוי כפתח בכותל דאם רצו מערבים א' אם רצו מערבים שנים וכ"ז עד י' מיקרי פתח אבל יותר מעשרה לא מיקרי פתח אלא פרצה וכאלו נפרץ כותל שבין ב' חצירות ביותד מיו"ד דצריכים לערב יחד ולא כל א' לבדו:
יט סָעִיף יט (ס"ק ל) אפי' בחול כו' ומשום מוקצה כו' דדעה ראשונה שאינה אוסרת רק בשבת היא דעת רש"י ונתן טעם דחיישינן שמא יסתפק עד שלא ישאר גובה עשרה ויטלטל ולאו אדעתיה וזה דחה הרא"ש דהא קי"ל שבת כיון דהותרה הותרה וא"כ אפי' נתמעט מותר לטלטל עוד פרש"י שאסור בשבת משום מוקצ' וגם זה דחה הרא"ש דדוקא בבית שנפל בשבת כיון כו'. אלא כסומך אהלים. ר"ל ע"י שנוטל מן הגדיש וליכא הפסק בין החצירות מסמיך ב' החצירות ונעשים חצר א' מ"מ אם היה כותל בנין מפסיק בין החצירות ודאי דאסור לסותרו: ורש"י ס"ל דהוי מוקצה כו ר"ל ניהו דאין בו איסור סתירה מ"מ עד עשרה גובה אקצי מדעתיה דרצה שיהיה מחיצת הגדיש מפסיק ביניהם:
כ סָעִיף יט (ס"ק לא) ב' בתים כו' מנכר' מלתא. שרואה שהגדיש נמוך הרבה יותר ממה שהיה תחל' נמוך מן התקרה עתה ע"י שנתמעט מגוב' עשרה: ומיירי שבית א' פתוח כו' היינו לדעת הרא"ש דהאיסור הוא מחשש שיתמעט מגובה עשרה ולאו אדעתייהו ויטלטלו באיסור וזה לא שייך בשני בתים שפתוחים לחצר אחד דע"י שיתמעט הגובה שבין שני הבתים לא יוסיף איסור טלטול אדרבה נעשו כבית אחד ועדיפ' דאין צריך לערב יחד כלל כדלעיל סי' ש"ע סעיף ד' א"כ מאי איסור יהיה אם בין השמשות יתמעט מגובה עשרה עכ"פ לא גרע בזה עכשיו שאין גובה עשרה ביניהם ממה שהיה תחל' גובה עשרה ביניהם והיו צריכים לערב שניהם בחצר אע"כ דכ"א פתוח לחצר א' וכל בית עירב עם חצר הפתוח לו והחצירות לא ערבו יחד דעתה שיתמעט הגובה שביניהם מי' יאסרו הבתים זה על זה:
א סָעִיף א ס"א אפי' הם של. שם צ"א ב' כ"ז שהם רבים כו': מחצר כו' או לגג ומגג ומהגג כו'. שם א' תניא א"ר כו': או לראש. צ"ב א': אפי' גבוה. פ"ט א' תוס' שם ד"ה כל כו':
ב סָעִיף ב ס"ב קרפוף. מתני' ריש פ"ב כא אמרו בית סאתים ושם כ"ג כ"ד כ"ה צ' א' וכל קרפף ושם תנן וחכ"א כו' אמרי בי רב כו' אבל לר"מ ור"ש מותר וה"ה כה"ג: כי אם. שם צ' א' שתי אמות בגג כו' והכל אליבא דר"מ אבל לר"ש הכל שרי וע' בה"ג:
ג סָעִיף ג שתי חצרות כו'. מ"ט ב' ע"ב ב' ע"ג א': ואם ירצה. שם ע"ב ב' תנא בד"א כו' כמאן כב"ה: והוא שעירבו כו' או. שם ע"ג א' והא אחין דכי כו': והוא שעירבו בני חצר. שם ע"ה א' נתנו עירובן במקום א' כו': ואין בני. שם ע"ב ב' מתני' אבל אם היה כו' א"צ לערב וכנ"ל סימן שס"ו ס"ג:
ד סָעִיף ד אא"כ יהא פתח. שם ע"ו ב': או חלון. שם א' וכת' הב"י ותו בגמרא אמר ר"י חלון עגול צריך כו' בהקיפו כ"ד טפחים וע' שם ב' בתוס' ד"ה ור"י אמר כו' אלא שהש"ס בסוכה ור' יוחנן דהכ' טעו בדבריהם והיו סבורים כו'. עכ"ל. וח"ו שטעו אלא שר"י אמר בהקיפו ר"ל בריבוע החיצון ואורך האלכסון בעיגול הוא ה' טפחים וג' חומשין ורביע חומש נמצא היקף רבוע החיצון כ"ב טפחים וג' חומשין ומ"ש ושנים ומשהו ר"ל בהיקף העיגול כפירש"י אלא שהוא לצד אחד שהוא נקודת א"ב ואף שמעט יותר משנים הוא מעט קט שיעור גודל הקשת על היתר והוא חצי חומש וע' בסי' תרל"ד ס"ד:
ה סָעִיף ה וה"ה. ואפי'. ומ"מ בעינן. גמרא שם וכ"ש לארובה דבעינן ד': ואם עשו. ירושלמי שם:
ו סָעִיף ו ס"ו בית שבין. צ"א א' ר"ש לטעמיה דלא כו': או שהיה כו'. שם בברייתא צ"ג ב': ואם היה כו'. יכולין כו' בין. שם צ"ב א': אבל פירות. שם ימתני' ע"ו ב': ואם אינו. שם ע"ד א' כר' יוחנן: ובלבד. שם ובפ"ז ב': ואם היה כו'. שם ע"ז א': כגוי שקרקעו. רש"י שם: אף בכלים. כנ"ל ובלבד קאי אבתים: והשני כו' אף. מ"מ: והוא שיהא. כנ"ל: אבל אם. כנ"ל:
ז סָעִיף ז ס"ז והוא שלא. תוספתא פ"ז וקטנה שאינה אלא כעשר אמות נטלה דופנה לר"ה ונשתייר כפס מכאן ומכאן מותר נטלה כולה מותרין לאותה שבת ואסורין לע"ל דר"י רי"א אם כו' וגמרא ט' ב' קטנה בעשר: וכ"ש אם. צ"ג ב' פחות מכאן מערבין אחד כו':
ח סָעִיף ח כותל. ע"ז ב': באיזה כו'. שם: אא"כ. שם ע"ח א' כרב יוסף כו' סולמות שבבבל כו' וע"ש תו' ד"ה סולמות כו' והטור אזיל לשיטתו שפסק כהמיקל בעירובין אף באמוראי ועמש"ל סי' שנ"ז ס"ה וכ"פ הרמב"ם כאן כרב יוסף ושם פסק כרבה אליבא דלישנא קמא שהוא סתמא דגמ' ע"ש: במשך ארבעה. מדקאמר שם סולם מכאן כו' חקק בכותל כו' וע"ש ע"ז ב' תוס' ד"ה אם יש: בין להשתמש כו' בין. כל ענין לערב יחד ולהשתמש עליו יתבאר בס"ט:
ט סָעִיף ט ס"ט ובולטת ד'. תוס' שם שהקשו מגמ' שם ע"ח א' דבעינן שיגיע לראש הכותל או לפחות מג' ותי' דהתם אינו ד' ע"ד וכאן ברוחב ד' ע"ד. אבל אינו. שם כתי' הרא"ש בשם הר"מ דסולם שצריך עד ראש הכותל הוא לערב יחד וכאן להשתמש ופי' הטוש"ע כשני הפרושים לחומרא: ואם אין. כנ"ל לפי' תוס':
י סָעִיף י ס"י כנגד המיעוט. ט"ס:
יא סָעִיף יא סי"א מהני להתיר. כנ"ל בתירוץ הרא"ש:
יב סָעִיף טו סט"ו היה אילן כו'. כרנב"י דהוא בתראה: והרא"ש כו'. עתוס' שם ד"ה אשרה כו' וקי"ל כסוגיא דשם: והוא שתהא. דאל"כ אסור משום אילן והמ"א ס"ק כ"ו כ' וצ"ע כו' ע"ש והניח בקושיא ואין קושיא כלל דשם משום חומרא רמש"ש דרב בקעה מצא כו' וכמש"ש:
יג סָעִיף טז סט"ז כ"ז כו'. שם אי בטולי חייץ כו': סי"א דאם. שבת ק"א והיינו בטבל ועמ"א:
יד סָעִיף יז סי"ז וה"ה אם כו'. הריטב"א:
טו סָעִיף יח סי"ח או שהוא. פ"ג ב':
טז סָעִיף יט סי"ט נתמעט בחול. שם בגמ' דלמא דאמעיט כו': ולהרא"ש. כו'. דס"ל כפי' ראשון שברש"י דלמא ממעט מי' וזהו דוקא בחול כנ"ל ומתניתין ע"כ בחול איירי מדקאמר נתמעט כו' מערבין כו' ואין מערבין בשבת ולכן לא פריך גמרא אמתני' ש"מ דיורין כו' וע' רא"ש. וס' הראשונה הוא פי' השני שברש"י משום מוקצה: אבל גדיש כו'. צ"ע למה השמיטו הפוסקים מש"ש דוקא שהוא בתוך ג"ט לתקרה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.