א שְׁתֵּי עֲלִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת לְחָצֵר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וְאַחַת עָשְׂתָה גּוּמָא בֶּחָצֵר כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בֶּחָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ ד' אַמּוֹת מֵימֶיהָ וְהַשְּׁנִיָּה לֹא עָשְׂתָה, אִם עֵרְבוּ יַחַד שְׁתֵּיהֶם מֻתָּרוֹת לִשְׁפֹּךְ מִימֵיהֶן; וְאִם לֹא עֵרְבוּ יַחַד, וְהָאַחַת עֵרְבָה לְעַצְמָהּ וְהַשְּׁנִיָּה לֹא עֵרְבָה כְּלָל, זוֹ שֶׁלֹּא עֵרְבָה, אֲסוּרָה; וְשֶׁעֵרְבָה, מֻתֶּרֶת; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּשְׁפֹּךְ לְהֶדְיָא בַּגּוּמָא אֶלָּא תִּשְׁפֹּךְ בָּעֲלִיָּה וְהֵם יוֹרְדִים לַגּוּמָא. הַגָּה: דְּכֹחוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, שָׁרֵי (טוּר). וְהוּא הַדִּין אִם הֶחָצֵר יוֹתֵר מִד' אַמּוֹת, דִּשְׁתֵּיהֶם מֻתָּרִים בִּכְהַאי גַּוְנָא וְאֵין צְרִיכִים לְגוּמָא (בֵּית יוֹסֵף).
א סָעִיף א (א) ואחת עשתה גומא וכו' - סמוך לה נגד עליתה:
ב סָעִיף א (ב) כדי לשפוך בחצר שאין בה וכו' - דבחצר כזה אסור לשפוך מים כשאין בה גומא לזה וכנ"ל בסימן שנ"ז ס"א עי"ש. וביש בהחצר ד"א עיין בסוף הסעיף בהג"ה ובמה שכתבנו שם:
ג סָעִיף א (ג) לשפוך מימיהן - אפילו תוך הגומא להדיא:
ד סָעִיף א (ד) והאחת עירבה וכו' - אותה שעשתה הגומא עם כל שכניה הדרים אצלה בעליתה ומיירי בשיש מרפסת לפני כל עליה ועליה ונכנסין הכל להמרפסת דרך פתח העליה וממנה יורדין לחצר:
ה סָעִיף א (ה) אסורה - אפילו אם עשתה ג"כ גומא [וכ"ש לפי מה דאיירי המחבר בשלא עשתה גומא] ולא מיבעי שאסורה להוציא הכלי עם השופכין דרך החצר עד גומתה או להוציא להמרפסת דהא לא עירבה אלא אפילו לשפוך בביתה שילך המים מעצמו למרפסת ומשם ירד למטה ג"כ אסור דחיישינן שמא יחוס על קלקול ביתו שלא יטנף מפני השופכין ויטלטל הכלי עם השופכין להמרפסת להדיא והלא היא משותפת לכל דיירי העליה ולא עירבו ביניהם:
ו סָעִיף א (ו) ושעירבה מותרת - ובלבד שעשתה גומא וכנ"ל אבל בלא גומא אסורה לשפוך בביתה או למרפסת שירדו המים לחצר דבודאי ירדו מהחצר לר"ה וכנ"ל בסימן שנ"ז ואפילו אם חברתה עשתה גומא והמים ירדו מהחצר לאותה גומא ג"כ אסור דחיישינן שיחוש לקלקול החצר שלא יטנף מהשופכין דרך הליכתן לגומא כיון שהגומא רחוקה ממנה ויוציא כלי הבית עם השופכין לחצר כדי לשפוך להדיא לגומא והם הלא לא עירבו יחד:
ז סָעִיף א (ז) שלא תשפוך להדיא בגומא - דהא החצר משותף לשניהם והם לא עירבו ביחד:
ח סָעִיף א (ח) דכמו בחצר וכו' - ר"ל אע"ג דהחצר שהגומא ביה שייך לשניהם והמים יורדים שם בגומא מכחו:
ט סָעִיף א (ט) דשתיהם מותרים וכו' - היינו לשפוך גם על המרפסת ושירד לחצר ומיירי בשעירבו כ"א לעצמו ולא חיישינן שיוציא הכלי עם המים לחצר לשפוך בתוך הגומא שעשה חבירו דכיון שיש בהחצר שיעור ד"א בשיעור שהוא רחב כזה ראוי שיבלע המים במקומו ולא יתקלקל החצר:
י סָעִיף א (י) ואין צריכים לגומא - ר"ל וע"כ אפילו אם אחד עשה גומא לצד עליתו לא חיישינן שהשני יוליך הכלי עם השופכין לשם:
א סָעִיף א שלא עירבה אסור'. אפי' עשתה גומא דהא אסורה להוציא על המרפס' וא"כ אפי' לשפוך בביתה אסור' דחיישי' שתה' חס על קלקול ביתה ותטלטל הכלים למרפסת:
ב סָעִיף א מותרת. ובלבד שעשת' גומא אבל אסורה לשפוך במרפסת שירדו המים מחצר לגומא שעשתה חברת' דחיישי' שתחוש לקלקול החצר כיון שהגומ' רחוקה ממנו ותוציא מאני דבתים לחצר כדי לשפוך סמוך לעוקה כ"כ הב"ח ע"ש ול' שברמזים לא משמע הכי ע"ש ול"נ דנקט והשניה לא עירבה כלל דאם עירבה השניה לעצמה אין אוסרת החצר ומותרת אותה שעשאה גומא לשפוך להדיא לגומא אבל כל שלא עירבה כלל ה"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת החצר ערסי' שע"ה וצ"ע עמ"ש סימן שס"ד ס"ג:
א סָעִיף א עשתה גומא בחצר כו'. בסעיף זה העתיק לשון הטור ובאמת הסכנתי נפשי מאוד לישב זה ולא עלתה בידי דבמשנה איתא ב' דיוטאות זו כנגד זו מקצתה עשתה עיקה ומקצתה לא עשתה את שעשתה מותרת ואת שלא עשתה אסורה ואמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותר וכי לא עירב אמאי אסור אמר רב אשי גזירה דלמא אתי לאפוקי ממאני דבתים להתם והקשו התו' ואי דלא עירבו תרווייהו ליתסרו וי"ל דאינן שופכין ממש תוך העוקה שבחצר אלא שופכין על הדיוטא והן יורדין אל העוקה הסמוכה לה ואע"ג דהוה חצר שאינה מעורבת מ"מ לא אסרו חכמים כאן כו' ואותן שלא עשו עוק' אסורין כדאמרי' דלמא אתו לאפוקי מיא במאני דבתי להכא שיורידו מן הדיוטא בכלים מלאים מים לשפת העוקה שרחוקה מהם דאין רוצים שיפלו המים למטה ויקלקל החצר עכ"ל מבוא' יפה החילוק שבין עלייה העוש' העוק' ובין עלייה אחרת שכנגד' בלא עוקה דאות' אחרת כיון שהיא רחוקה מהעוק' לא ישפוך ממעל' להחצ' שיזובו משם להעוק' שיתקלקל החצר משא"כ באות' שעשתה העוק' שהעוק' סמוכה לה לא יצטרך לשפוך לחצר כלל: והנה הטור הולך בשיטת התו' והכניס דברי' אחרים לכאן מה שאין להם ענין כי בחלוק' דלא עירבו עשה חילוק בין העליות בענין העירוב לעצמן שאלו עירבו לעצמן והשני' לא עירב' כלל עירוב זה מאי בעי הכא ומה פי' יש לו כיון שאין כאן עירוב חצר ביחד מה עירוב תעשה העליי' לעצמה בלא החצר ואת"ל שעלייה עשויה בענין שבה עצמה צריך לעירוב בלא החצר ואין בו תועלת לחצר מי ביקש זאת מידו ומה תיקן בזה וזה אין לו רמז בגמרא ובפוסקים ולשון רבינו הטור בעצמו מעורב דהתחיל בענין עשיית העוקה שאיסו' של האחר' מחמת שלא עשת' עוקה וסיים אח"כ שהאיסור הוא מחמת שלא עירבה לעצמה ואם צריכה עירוב בפ"ע ולא עירבה מה לנו לעוקה ולמו"ח ז"ל ראיתי שפי' בזה שיש שם מרפסת להעליי' וכל רוא' דבריו בזה לא ימצא ישוב ותי' כלל על התימהון שיש כאן והוא ז"ל סיים שראה רבים טעו לפרש פרושי' זרים ולהגיה כאן ואני בעניי לא ראיתי עד הנה שום פי' כלל ועיקר אפי' בדרך זר ואולי יש ט"ס וחסרון איזה בבא בדברי הטור והתימא הגדולה שהב"י לא הרגיש בתימה זו והעתיק כאן בש"ע הנחנו הדבר למי שלבו שלם בדבר אולי יכול ליישבו: שוב ראיתי בלבוש שנשאל ע"ז כמ"ש והשיב ע"ש וכמדומה לי שלא היתה באותה שעה הגמ' עם התו' לפניו שכתב וז"ל ונתת טעם לדבר מתוך שהגומא לזה קרובה ולזה רחוקה אינו אמת כי אין הדבר תלוי ברחוק וקרוב רק בגומא ועירוב כו' עכ"ל והרי בתוס' כ"כ בהדיא כמ"ש וזהו עיקר החילוק שבין העליות מלבד שאין שום פירוש לדבריו שם במ"ש וה"ה אם בני השנייה כו' ולמה לא תועיל גומא של זה גם לזה ובלי ספק שכתב אותן הדברים בלי דקדוק במחילה מכבודו ומרן דמותיב ליה התם שפיר קא מותיב ואיהו לא משני מידי: ויש לעיין בדברי הב"י כאן שכתב וז"ל ודע דמיירי בחצר פחות' מד"א דאם יתיר' מן ד"א אין שופכין לתוכה ממש אא"כ עירבו ואם לא עירבו כל אחת שופכת ברשותה והמים הולכים מכחו לחצר שאינה מעורבת ולא חיישינן שמא יוציא המים בכלים ששבתו בחצר דכיון שיש בחצר שיעור לא חיישינן לכך דלא מקלקלא החצר עכ"ל חשב הרב דבחצר פחותה מד"א החשש הוא באותה שאין לה עוקה מחמת שידאג שלא יתקלקל החצר מחמת קטנותו מן המי שופכין ומ"ה התיר בחצר גדולה ותמהתי דכיון שיש עוקה בחצר סמוך להעליה האחרת למה יתקלקל החצר הקטן הלא יזובו המים הניגרים לתוך העוקה ולא ישארו בחצר מאי אית לך למימר שבדרך הליכתם יקלקלו הכי נמי בחצר גדולה מארבע אמות אלא ודאי דא ודא א' היא והחשש גם בחצר גדולה שלא עירבו ויש עוקה סמוכה לאחד מן העליות שהשני' הרחוק' לא ישפוך המים דרך עלייתו ויזוב לארץ דשמא לא ירצה ללכלך קרקע החצר ויוריד בכלי הבית למטה עד שפת העוקה וע"כ ודאי שייך לחילוק זה גם בחצר של ד"א ויש עוקה סמוכה לא' מהם אע"פ שא"צ לעוקה מ"מ אם יש עוקה יש חילוק זה בלא עירבו דהסמוכה מותרת לשפוך על העליי' וניגרים לעוקה והרחוקה אסורה מטעם הגזירה דלעיל ומה שפירש"י במשנה זו דהחצר שלפניהם פחותה מד"א הוא מטעם דדין העוקה הוא בחצר כזה. ויש קצת ליישב דאם יש בחצר ד"א אין רגילים בחול תמיד לשפוך לתוך העוקה אלא לפעמים לחצר עצמו שיבלעו המים בו וע"כ גם בשבת אין כאן חשש אם שופך על העלייה ויורד לארץ כן הוא סברת ב"י ורמ"א מביאו אבל תימה לי שהרמב"ם כתב דין זה פ"ד וכתב המ"מ דמיירי בחצר שהיא ד' על ד' וצ"ע:
א סָעִיף א (ס"ק א) כו' אפי' עשתה כו'. דהב"ח הקשה מאי אריא שלא ערבה לעצמה אפי' ערבה לעצמה מכל מקום אסורה לשפוך עלהמרפסת שירדו המים לגומא של חבירו וכמבוא' בש"ס כיון שגומת חבירו רחוקה ממרפסת שלה תחוש אם ירדו המים מן המרפסת לחצר ומשם ירדו לגומא יתקלקל ויתטשטש כל החצ' ע"י המים ולכן תוריד הכלי עם המים לחצר ותשפוך להגומא וזה אסי' דהא לא ערב שתיהן יחד ואסורים לטלטל בחצר לכן כתב הב"ח דמה"ט נקט לא ערבה לעצמה לאסו' בכל ענין אפי' עשתה גם היא גומה דהא אסורה להוציא על המרפסת דהא בני העליות הדרים בעליות הפתוחות למרפסת לא ערבו זה עם זה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מותרת כו' אבל אסורה כו' דחיישינן כו' דודאי מצד הדין מות' אף דליכא רק גומא א' מכל מקום הא יכול לשפוך לתוכה כל מה שירצה ואפי' נתמלאה מע"ש אפ"ה מות' לשפוך לתוכה כמבואר כ"ז וכל דין גומא לעיל סי' שנ"ז ע"ש: כ"כ הב"ח. קאי על מ"ש ס"ק א' וס"ק ב' ולשון הרמזים ל"מ הכי. אף דהדין של הב"ח אמת אבל לפרש דברי הטו' והרא"ש דמה"ט נקט לא ערבה לאסו' אפי' עשתה גומא כמ"ש ס"ק א' אף שהב"ח דחק א"ע לפרש לשון הטו' כן אבל ברמזי פסקי הרא"ש שחיב' הטו' א"א לפרש כן: מותרת כו' לשפוך להדיא לגומא אף שלא ערבו שתיהן יחד ואסורות לטלטל בחצר לכך לא הות' לכ"א לשפוך בעליה על המרפסת ומשם תרד לחצר לגומא דה"ל כחו כו' היינו דוקא כשלא ערבה לעצמה בני מרפסת האחרת דה"ל רגל האסור' במקומה דאוסרת שלא במקומה דהיינו בחצר אבל כשערבה דה"ל רגל המותר' במקומ' דהיינו במרפסת שלה אינה אוסרת בחצר על האחרת שיש לה יותר שייכות בחצר לפי שעשתה גומ' משא"כ היא דומה קצת לדעיל סימן שע"ב סעיף ו' ס"ק י"ב: וצ"ע ע' מ"ש שס"ד סעיף ג' כצ"ל ר"ל מ"ש מ"א שם ס"ק ג' ליישב דברי הרר"י במבוי עקום דבחצר כיון ששייך לשניהם בשוה לא מהני רגל המותר במקומה שלא לאסור שלא במקומה ויש לחלק קצת בין האי דהכא לדהתם כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.