א
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַף כִּי־אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן׃
רַשִׁ״י
והנחש היה ערום. מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? הָיָה לוֹ לִסְמֹךְ וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אֶלָּא לִמֶּדְךָ מֵאֵיזוֹ עֵצָה קָפַץ הַנָּחַשׁ עֲלֵיהֶם, רָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וְעוֹסְקִים בְּתַשְׁמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ: ערום מכל. לְפִי עָרְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ הָיְתָה מַפָּלָתוֹ, עָרוּם מִכֹּל, אָרוּר מִכֹּל (בראשית רבה): אף כי אמר וגו'. שֶׁמָּא אָמַר לָכֶם לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל וְגוֹ', וְאַעַ"פִּ שֶׁרָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים מִשְּׁאָר פֵּרוֹת, הִרְבָּה עָלֶיהָ דְבָרִים כְּדֵי שֶׁתְּשִׁיבֶנּוּ וְיָבֹא לְדַבֵּר בְּאוֹתוֹ הָעֵץ:
אִבְּן עֶזְרָא
והנחש. יש אומרים כי האש' הית' מבינה ויודעת ל' החיות. ויפרשו ויאמר הנחש ברמיז'. ואחרים אמרו שהוא שטן ואיך לא יראו סוף הפרש' כי איך ילך השטן על גחון ואיך יאכל עפר. ומה טעם לקללת הוא ישופך ראש. ורבים השתבשו לחקור למה היה קילל הנחש ואם הית' לו דעת שלמ'. או ציו' שלא ישיא האש'. ויאמר רב סעדיה גאון אחר שהתברר לו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו. רק מלאך דבר בשבילם. והשיב עליו רב שמואל בן חפני. והנ' קם רבי שלמ' הספרדי בעל השירי' השקולים וחכם גדול הי' והשיב על רב שמואל. והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם והנחש הי' מדבר והיה הולך בקומ' זקופ' והשם דעת באדם שם בו. והנ' הפסוק העיד כי הי' ערום מכל חית השד' רק לא כאדם. ופירוש ערום חכם שיעשה דבריו בערמה ואל תתמה בעבור היות ערום אחרי ערומים והם שני טעמים. כי באלה הצחות בלשון כמו בלחי החמור חמור חמורתים וכן על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם. ועוד אם המלאך דבר על פיו אין חטא לנחש. וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם. ואין המלאך ממר' פי השם והשואלים איך מצא הנחש את האשה איננ' שאל': וטעם אף כי יורה כי דבר דברים אחרים ואמר בסוף ק"ו שאמר לכם לא תאכלו כל פרי עץ כלל לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא כי לא ידעו. גם האשה הוסיפה על מצות השם ולא תגעו בו וכן הוסיפ' אשת מנוח עד יום מותו:
סְפוֹרְנוֹ
והנחש. הוא שטן הוא יצר הרע רב ההזק עם מעוט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו כמו שנקרא המלך אריה כאמרו עלה אריה מסבכו ויקרא האויבים המזיקים נחשים צפעונים אשר אין להם לחש כאמרו הנני משלח בכם נחשים צפעונים וכו'. ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא נחש בהיותו דומה לנחש אשר תועלתו במציאות מעט מאד ונזקו רב עם מעוט הראותו. וכבר אמרו ז"ל שהיה סמאל רוכב עליו והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעו' הכח המדמ' המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים המטים מדרך השלמות המכוון מאת האל ית' כי אמנם הכח המתאו' עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצוים לכחות הגשמיו' הפועלו' ומחטיאים כונת ורצון האל ית' כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם כאמרם ז"ל עינא ולבא סרסורי דחטאה אשר על זה הזהיר באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם: היה ערום מכל חית השדה. כי הכח הדמיוני המוביל תמונות התענוגים אל הכח המתאוה היה חזק בהם יותר ממה שהיה בשאר ב"ח כאמרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ויאמר אל האשה. כי שכלה החלוש התעצל מהתבונן ולא התקומם על הדמיון הכוזב וצייר אז כחה המדמה כי אמנם אף כי אמר אלהים. שאף עפ"י שאמר אלהים לא תאכלו מעץ הדעת פן תמותון מכל מקום לא יתאמת זה. ובכן אמר שכשהנחש והוא הדמיון התחיל לשום ספק כזה הנה האשה בשכלה החלוש אמרה:
ב
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ־הַגָּן נֹאכֵל׃
סְפוֹרְנוֹ
מכל עץ הגן נאכל. ואין לנו צורך להכנס בסכנת אכיל' עץ שהאל ית' אמר לנו שבאכלנו ממנו נמות. אמנם הדמיון התחזק ליחס קנאה ושקר ח"ו לאל ית' וצייר שאסר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלהים ושלא יסבב מות כלל. ובכן אמר אל האשה:
ג
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן׃
רַשִׁ״י
ולא תגעו בו. הוֹסִיפָה עַל הַצִּוּוּי, לְפִיכָךְ בָּאָה לִידֵי גֵרָעוֹן, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל'):
ד
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן׃
רַשִׁ״י
לא מות תמותון. דְּחָפָהּ עַד שֶׁנָּגְעָה בוֹ, אָמַר לָהּ כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִנְגִיעָה, כָּךְ אֵין מִיתָה בַאֲכִילָה (בראשית רבה):
סְפוֹרְנוֹ
לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם. לא אסר אותו הפרי מפני חשש מיתה כלל אלא מפני שהוא יודע שתשיגו באכילתו תוספת ידיע' וכה תהיו כאלהים שלמים במדע:
ה
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע׃
רַשִׁ״י
כי ידע. כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֶת בְּנֵי אֻמָּנוּתוֹ, מִן הָעֵץ אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם (בראשית רבה): והייתם כאלהים. יוֹצְרֵי עוֹלָמוֹת (בראשית רבה):
ו
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל׃
רַשִׁ״י
ותרא האשה. רָאֲתָה דְבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ וְהֶנְאוּ לָהּ וְהֶאֱמִינַתּוּ (בראשית רבה): כי טוב העץ. לִהְיוֹת כֵּאלֹהִים: וכי תאוה הוא לעינים. כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם: ונחמד להשכיל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע: ותתן גם לאישה. שֶׁלֹּא תָמוּת הִיא וְיִחְיֶה הוּא, וְיִשָּׂא אַחֶרֶת: גם. לְרַבּוֹת בְּהֵמָה וְחַיָּה:
רַמְבַּ״ן
כי טוב העץ למאכל היתה סבורה כי הוא מר וסם המות ולכן יזהירנו ממנו ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק: וכי תאוה הוא לעינים שבו יתאוה ויתור אחרי עיניו: ונחמד העץ להשכיל כי בו ישכיל לחמוד ונתנה התאוה לעינים והחמדה בשכל והכלל כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו:
אִבְּן עֶזְרָא
ותרא האש'. בלבה: ונחמד העץ. בעבור שתשכיל ותפקחנ' עיני': וטעם עמה. שיחד אכלוהו וגלת' לו סוד הנחש. והנה לא היה אדם שוגג על כן נענש. ורבים אמרו כי עץ הדעת עץ תאנ' בעבור שמצאו ויתפרו עלה תאנ'. ואלו הי' כן הי' הכתוב אומר ויתפרו עלה עץ הדעת. גם רבים אמרו שחטה היה. והנכון בעיני ששני עצים הם בתוך גן עדן ואינם במקום אחר על כל פני האדמ'. והאחד עץ הדעת והוא יוליד תאות המשגל ועל כן כסו האדם ואשתו ערותם. ופי' ויתפרו ידוע וכן שק תפרתי עלי גלדי. והמבקשים מחט מהבילים. כי בעץ דק יעשו צרכם. וכאשר אכל אדם מעץ הדע' ידע את אשתו. וזאת הידיע' כנוי למשגל. ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער כאשר ידע הטוב והרע אז יחל לתאות המשגל: ועץ החיים. שיוסיף חיים ויחי' האדם שנים רבות. ואין מלת לעולם עד עולם ועד. והנה כן ועבדו לעולם. וישב שם עד עולם. ורבים אחרים. ומפרשים אמרו בפסוק כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי לא נברא על מתכונת שימות רק כאשר חטא נגזר עליו המות. ורבי' ישאלו מה חטאו זרעו ואלה דברי רוח כי רוח א' לאדם ולבהמ' שבה יחי' וירגיש בעולם הזה וכמות זה כן מות זה מלבד החלק העליון שיש לאדם מותר מן הבהמ'. וכבר הביא אחד מרופאי יון ראיות גמורות שלא יתכן שלא יהי' לחיי האדם קצב:
סְפוֹרְנוֹ
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. הכירה שהיה ערב למאכל בשביל טבע המקום ואוירו וריח הפרי: ונחמד העץ להשכיל. שכבר אמר האל ית' שהוא עץ הדעת: גם לאישה עמה. נפתה לבו לדבריה מפני שהיה אישה ובשביל היותו עמה:
ז
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת׃
רַשִׁ״י
ותפקחנה וגו'. לְעִנְיַן הַחָכְמָה דִּבֵּר הַכָּתוּב וְלֹא לְעִנְיַן רְאִיָּה מַמָּשׁ, וְסוֹף הַמִּקְרָא מוֹכִיחַ: וידעו כי עירמים הם. אַף הַסּוּמָא יוֹדֵעַ כְּשֶׁהוּא עָרוּם, אֶלָּא מַהוּ וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם? מִצְוָה אַחַת הָיְתָה בְיָדָם וְנִתְעַרְטְלוּ הֵימֶנָּה (בראשית רבה): עלה תאנה. הוּא הָעֵץ שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ, בַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ נִתַּקְּנוּ (סנהדרין ע'), אֲבָל שְׁאָר הָעֵצִים מְנָעוּם מִלִּטֹּל עַלֵּיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְפַּרְסֵם הָעֵץ? שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה חָפֵץ לְהוֹנוֹת בְּרִיָּה, שֶׁלֹּא יַכְלִימוּהָ וְיֹאמְרוּ זֶהוּ שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם עַל יָדוֹ, מִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא:
רַמְבַּ״ן
ותפקחנה עיני שניהם לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש וסופו מוכיח וידעו כי ערומים הם כלשון רש"י (רש"י על בראשית ג׳:ז׳) וכן גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט יח):
סְפוֹרְנוֹ
ותפקחנה עיני שניהם. נתנו לב אל כל ערב ותענוג אע"פ שיזיק כי שימת לב וההשגחה בדבר תקרא פקיחת עין כאמרו אף על זה פקחת עיניך: וידעו כי ערומים הם. ידעו שראוי לכסות מקום הערוה בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג מאוס ומזיק:
ח
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן׃
רַשִׁ״י
וישמעו. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים וּכְבָר סִדְּרוּם רַבּוֹתֵינוּ עַל מְכוֹנָם בִּבְ"רַ וּבִשְׁאָר מִדְרָשׁוֹת; וַאֲנִי לֹא בָאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וּלְאַגָּדָה הַמְיַשֶּׁבֶת דִּבְרֵי הַמִּקְרָא דָבָר דָּבוּר עַל אׇפְנָיו: וישמעו. מַה שָּׁמְעוּ? שָׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקָּבָּ"ה שֶׁהָיָה מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן: לרוח היום. לְאוֹתוֹ רוּחַ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה לְשָׁם, וְזוֹ הִיא מַעֲרָבִית; שֶׁלִּפְנוֹת עֶרֶב חַמָּה בַּמַּעֲרָב, וְהֵם סָרְחוּ בָּעֲשִׂירִית (סנהדרין ל"ח):
רַמְבַּ״ן
וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום אמרו (בראשית רבה י״ט:ז׳) אמר רבי חילפי שמענו שיש הלוך לקול שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן וכן כתב הרב במורה הנבוכים (א כד) וכן דעת רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית ג׳:ח׳) כי "מתהלך" כנוי לקול כענין קולה כנחש ילך (ירמיהו מו כב) והוא אמר כי טעם "לרוח היום" ששמעו הקול לפנות ערב והזכיר בשם רבי יונה כי הטעם והאדם מתהלך בגן לרוח היום ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב) וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם (בראשית י״ח:ל״ג) אלך אשובה אל מקומי (הושע ה טו) והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו וטעם לרוח היום כי בהגלות השכינה תבא רוח גדולה וחזק כענין שנאמר (מלכים א יט יא) והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' וכן וידא על כנפי רוח (תהלים יח יא) וכתוב באיוב (איוב לח א) ויען ה' את איוב מן הסערה ולפיכך אמר בכאן כי שמעו קול ה' שנתגלה השכינה בגן כמתקרב אליהם לרוח היום כי רוח ה' נשבה בו בגן כרוח הימים לא רוח גדולה וחזק במחזה בשאר הנבואות שלא יפחדו ויבהלו ואמר כי אף על פי כן נתחבאו מפני מערומיהם ובבראשית רבה (בראשית רבה י״ט:ז׳) נמי אמרו אמר רבי אבא בר כהנא מהלך אין כתוב כאן אלא מתהלך מקפץ ועולה הנה רבי אבא עשאו כלשון "וילך ה'" (בראשית י״ח:ל״ג) כמו שפירשנו בלשון ההליכה אלא שהוא פתר הכתוב להסתלקות השכינה שהיתה שורה בגן עדן ונסתלקה ממנו בחטאו של אדם כענין אלך אשובה אל מקומי (הושע ה טו) ואנו מפרשים אותו לגלוי השכינה במקום ההוא והוא הנכון והנאות בכתוב:
אִבְּן עֶזְרָא
וישמעו. מתהלך בגן. קול השם. וזה הי' סמוך לערב בעת התנופף רוח היום. ומצאנו לקול הליכה כמו קולה כנחש ילך. קול השופר הולך וחזק מאוד. ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי כי הטעם והאדם מתהלך בגן. גם הוא אמר שפי' ביום אכלך ממנו אלף שנים כדרך הדרש. ואחרים אמרו כי ביום ששי נברא וביום ששי מת ואחרים אמרו אז תהי' חייב מית'. ואחרי' אמרו כי יש מות עונש. כמו כי בן מות האיש העוש' זאת. ואחרים אמרו כי מאז תחל שתמות. והביאו ראי' מהתינוק. והישר בעיני מה שאמרו הקדמוני' שעש' תשוב'. כטעם רגע אדבר:
סְפוֹרְנוֹ
מתהלך בגן. אנה ואנה כפי התכלית המכוון כמו התהלך בארץ ויתהלכו מגוי אל גוי: לרוח היום. לרצון היום לעשות הדברים הנרצים באותו יום כמו שעשה בשאר ימי בראשית וכמו שעשה באותו יום קודם חטאם: ויתחבא. כאמרו ולא יראה בך ערות דבר:
ט
וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה׃
רַשִׁ״י
איכה. יוֹדֵעַ הָיָה הֵיכָן הוּא אֶלָּא לִכָּנֵס עִמּוֹ בִּדְבָרִים, שֶׁלֹּא יְהֵא נִבְהָל לְהָשִׁיב אִם יַעֲנִישֵׁהוּ פִּתְאוֹם (בראשית רבה), וְכֵן בְּקַיִן אָמַר לוֹ אֵי הֶבֶל אָחִיךָ (בראשית ד), וְכֵן בְּבִלְעָם מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ (במדבר כ"ב), לִכָּנֵס עִמָּהֶם בִּדְבָרִים, וְכֵן בְּחִזְקִיָּה בִּשְׁלוּחֵי מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרא. טעם איכה. פתחון הדברי' וכן אי הבל אחיך והנה כחש קין והשיב לו השם קול דמי אחיך צועקים:
סְפוֹרְנוֹ
איכה. שאינך נראה בגן כמאז שנחבאת עתה ולא עשית כן מקודם:
י
וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא׃
סְפוֹרְנוֹ
ואירא. כמו שקרה לישראל אחר חטאם כאמרו וייראו מגשת אליו:
יא
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ׃
רַשִׁ״י
מי הגיד לך. מֵאַיִן לְךָ לָדַעַת מַה בֹּשֶׁת יֵשׁ בְּעוֹמֵד עָרֹם? המן העץ. בִּתְמִיהָ:
אִבְּן עֶזְרָא
לבלתי. עם למ"ד כטעם שלא ובלא למ"ד כטעם רק אך: אכל ממנו. שם הפועל וכן לבלתי שמור מצותיו:
סְפוֹרְנוֹ
מי הגיד לך. ידיעת הטוב והרע. כי עירום אתה. שבשביל זה תהיה ראוי להתכסות:
יב
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל׃
רַשִׁ״י
אשר נתתה עמדי. כָּאן כָּפַר בַּטּוֹבָה (עבודה זרה ה):
רַמְבַּ״ן
וטעם האשה אשר נתת עמדי כלומר האשה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזר היא נתנה לי מן העץ והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל וזהו מה שאמר בענשו "כי שמעת לקול אשתך" שלא היית ראוי לעבור על מצותי בעבור עצתה ורבותינו (במסכת ע"ז ה) קורין אותו בזה כפוי טובה ירצו לפרש שענה אותו אתה גרמת לי המכשול הזה שנתת לי אשה לעזר והיא יעצתני להרשיע:
אִבְּן עֶזְרָא
אשר נתת עמדי. אתה נתת הנותנת לי. וטעם עמדי בגן והוא כמו עמי. אכן לא מצאנוהו כי אם בלשון יחיד המדבר: ואכל. האלף סימן המדבר והנח הנעלם שיש אחריו תמורת אלף השרש ובא עם קמץ קטן בעבור שהוא סוף פסוק ולא יתכן שיבא וי"ו קמוץ עם הפועל כי לעולם הוא בשו"א:
סְפוֹרְנוֹ
היא. שנתת אותה לעזר ולהועיל: נתנה לי מן העץ. והיתה למכשול ובזה יחס אשמתו לקונו תמורת התשובה שהיתה ראויה לו כמו שעשה דוד באמרו אל נתן חטאתי:
יג
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל׃
רַשִׁ״י
השיאני. הִטְעַנִי, כְּמוֹ אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ (דברי הימים ב' ל"ב):
רַמְבַּ״ן
וטעם מה זאת עשית לעבור על מצותי כי האשה בכלל אזהרת אדם כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא וכן היא בכלל העונש שלו ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ" כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה כאשר נענש הנחש ועל כן אמרה הנחש השיאני ואוכל כי העונש הגדול על האכילה והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר כאשר למדונו רבותינו (פסחים כב ע"ז ו) בפסוק ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד):
סְפוֹרְנוֹ
מה זאת עשית. אמר זה לעורר גם אותה אל התשובה כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו:
יד
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ׃
רַשִׁ״י
כי עשית זאת. מִכָּאן שֶׁאֵין מְהַפְּכִים בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מֵסִית, שֶׁאִלּוּ שְׁאָלוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ זֹאת? הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין? (סנהדרין כ"ט): מכל הבהמה ומכל חית השדה. אִם מִבְּהֵמָה נִתְקַלֵּל מֵחַיָּה לֹא כָּל שֶׁכֵּן, הֶעֱמִידוּ רַבּוֹתֵינוּ מִדְרָשׁ זֶה בְמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת (דף ח') לְלַמֵּד שֶׁיְּמֵי עִבּוּרוֹ שֶׁל נָחָשׁ שֶׁבַע שָׁנִים: על גחונך תלך. רַגְלַיִם הָיוּ לוֹ וְנִקְצְצוּ:
רַמְבַּ״ן
מכל הבהמה ומכל חית השדה התבונן רבי יהושע מן המקרא הזה כי הנחש מוליד לשבע שנים (בכורות ח) ובדקו ומצאו כי כן הדבר (ב"ר שם) כי מדרשי הכתוב ורמזיהם מקובלים ובהם להם סודות עמוקים בתולדות ובכל דבר כאשר הזכרתי בפתיחתי:
אִבְּן עֶזְרָא
ארור, לנחש שיהיו חייו קצרים והנכון שיהי' חסר בהליכתו: על גחונך. החזה ולא נדע אם הנו"ן שרש כאדון או נוסף כזדון. והאומר שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו זה דרך דרש. וכן אמרו על גיחון. גם פישון מגזר' כי תפושו גם פרת מגזרת פרו ורבו. והנ' הנהר הגדול הוא חדקל עמד בפניהם ולא יכלו לעבור. ויאמרו שתי מלות הן שהמים חדים וקלים:
סְפוֹרְנוֹ
ארור אתה מכל. שישיג תאוותיו וצרכיו בצער ובחסרון תענוג יותר מכל שאר בעלי חיים כאמרם ראית חיה ועוף שהם בני אומנות והם מתפרנסים שלא בצער. ופירש זה באמרו על גחונך תלך. שתשיג מזונותיך בצער כאמרם (קידושין פ' כתרא) שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי ואמרו כמה טרחות טרח אדם הראשון עד שלא אכל פת: ועפר תאכל. שלא תשיג את התענוג שהיה לך קודם החטא במאכל ובמשתה ובמשגל כמו שקרה לישראל בחטאם כאמרם (פרק בתרא דסוטה) הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח והמעשרות נטלו את שומן הדגן:
טו
וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב׃
רַשִׁ״י
ואיבה אשית. אַתָּה לֹא נִתְכַּוַּנְתָּ אֶלָּא שֶׁיָּמוּת אָדָם כְּשֶׁיּאֹכַל הוּא תְּחִלָּה וְתִשָּׂא אֶת חַוָּה, וְלֹא בָאתָ לְדַבֵּר אֶל חַוָּה תְּחִלָּה אֶלָּא לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים קַלּוֹת לְהִתְפַּתּוֹת וְיוֹדְעוֹת לְפַתּוֹת אֶת בַּעְלֵיהֶן, לְפִיכָךְ וְאֵיבָה אָשִׁית: ישופך. יְכַתֶּתְךָ (סוטה ט') כְּמוֹ וָאֶכֹּת אֹתוֹ (דברים ט), וְתַרְגּוּמוֹ וְשָׁפִית יָתֵי': ואתה תשופנו עקב. לֹא יְהֵא לְךָ קוֹמָה וְתִשְּׁכֶנּוּ בַּעֲקֵבוֹ, וְאַף מִשָּׁם תְּמִיתֶנּוּ, וּלְשׁוֹן תְּשׁוּפֶנּוּ כְּמוֹ נָשַׁף בָּהֶם (ישעיהו מ') כְּשֶׁהַנָּחָשׁ בָּא לִנְשֹׁך הוּא נוֹשֵׁף כְּמִין שְׁרִיקָה וּלְפִי שֶׁהַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשָוֹן כְּתִיב לְשׁוֹן נְשִׁיפָה בִשְׁנֵיהֶם:
רַמְבַּ״ן
וטעם תשופנו עקב שיהיה לאדם יתרון עליך באיבה כי הוא ישופך ראש ואתה לא תשופנו רק בעקבו וירצץ מוחך שם:
אִבְּן עֶזְרָא
ואיבה. הוא ישופך ראש. זרע' יככ' בראש וכן אשר וכן אשר בשער' ישופני הלא תרא' מהכתוב אחריו. ויחסר הבי"ת כמו בי"ת הנמצא בית ה': עקב. הוא הרגל ואם הראש ראשון זה אחרון וכן את עקבי המים:
סְפוֹרְנוֹ
ואיבה אשית. שתהיה נמאסת בעיני הכח הדמיוני אפי' שלה כאמרם אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם. וזה ידומה אצל הזכר והנקבה: ובין זרעך ובין זרעה. לא יהיה זה בין אדם וחוה בלבד: הוא ישופך ראש. הכח הדמיוני ימעיט את התענוג בתחל' השגתו במה שידמ' ויצייר יראת היזק באיכות התענוג וכמותו וסדרו: ואתה תשופנו עקב. כי המתאוה בהתגברו יוליד ההיזק בסוף התענוג:
טז
אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ׃
רַשִׁ״י
עצבונך. זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים (עירובין ק'): והרנך. זֶה צַעַר הָעִבּוּר: בעצב תלדי בנים. זֶה צַעַר הַלֵּדָה: ואל אישך תשוקתך. לְתַשְׁמִישׁ, וְאַעַפִּ"כֵּ אֵין לָךְ מֵצַח לְתָבְעוֹ בַּפֶּה, אֶלָּא הוּא יִמְשָׁל בָּךְ, הַכֹּל מִמֶּנּוּ וְלֹא מִמֵּךְ: תשוקתך. תַּאֲוָתֵךְ, כְּמוֹ נֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה (ישעיהו כ"ט):
רַמְבַּ״ן
ואל אישך תשוקתך לתשמיש ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה אלא הוא ימשול בך הכל ממנו ולא ממך לשון רש"י (רש"י על בראשית ג׳:ט״ז) ואיננו נכון כי זה שבח באשה כמו שאמרו (עירובין ק) וזו מדה יפה בנשים ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ג׳:ט״ז) ואל אישך תשוקתך משמעתך והטעם שתשמעי אל כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאוה והנכון בעיני שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה ולא תחוש לצער ההריון והלידה והוא יחזיק בה כשפחה ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו אבל יברח ממנו ברצונו והנה זו מדה כנגד מדה כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד והוא יצוה עליה כל רצונו:
אִבְּן עֶזְרָא
הרבה ארבה. שם הפועל: עצבונך. בעת הענוי בצאת דם בתולים: והרנך. הנו"ן נוסף כי ההריון כבד על האשה וכן הליד': תשוקתך. משמעתך. והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו:
סְפוֹרְנוֹ
הרבה ארבה עצבונך. דם הנדות הנקרא נדת דותה כי אמנם היא אז כל היום דוה: והרונך. הפך מה שהיה קודם החטא כאמרם בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות וכזאת אמרו שתהי' לעתיד כאמר' עתיד' אש' שתלד בכל יום וזה כי אמנם ישרא' יהיו לרצון לפני האל ית' כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו: בעצב תלדי בנים. תגדלי אותם בצער יותר משאר ב"ח. כי אמנם תאמר מלת לידה על הגידול כאמרו חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילד' לעדריאל בן ברזלי המחולתי:
יז
וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ׃
רַשִׁ״י
ארורה האדמה בעבורך. מַעֲלָה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן זְבוּבִים, פַּרְעוֹשִׁים וּנְמָלִים, מָשָׁל לְיוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְהַבְּרִיּוֹת מְקַלְּלוֹת שָׁדַיִם שֶׁיָּנַק מֵהֶם:
אִבְּן עֶזְרָא
ולאדם. ארור' האדמ'. שלא תוציא תבוא' רבה: בעצבון תאכלנה. תאכל תבואת' והיא דרך קצרה. וכן והיו באוכלי שולחנך:
סְפוֹרְנוֹ
כי שמעת לקול אשתך. ביחסה לאל ית' שקר וקנאה: ותאכל מן העץ. שמרית התחייבת מית' כמו שהית' ההתראה. הנה בשביל ששמעת וקבלת את סברתה לחשוב אל ה' תועה. ארור' האדמה שלא תוסיף תת כחה לך בלתי עבודה. ובשביל שמרית ועברת על מצותי:
יח
וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה׃
רַשִׁ״י
וקוץ ודרדר תצמיח לך. הָאָרֶץ כְּשֶׁתִּזְרָעֶנָּה מִינֵי זְרָעִים, תַּצְמִיחַ קוֹץ וְדַרְדַּר קֻנְדָּס וְעַכָּבִיּוֹת, וְהֵן נֶאֱכָלִין עַל יְדֵי תִקּוּן (ביצה ל"ד): ואכלת את עשב השדה. וּמַה קְּלָלָה הִיא זוֹ? וַהֲלֹא בַּבְּרָכָה נֶאֱמַר לוֹ הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וְגוֹ? אֶלָּא מָה אָמוּר כָּאן בְּרֹאשׁ הָעִנְיָן אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, וְאַחַר הָעִצָּבוֹן וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, כְּשֶׁתִּזְרָעֶנָּה קִטְנִית אוֹ יַרְקוֹת גִּנָּה הִיא תַצְמִיחַ לְךָ קוֹצִים וְדַרְדָּרִים וּשְׁאָר עִשְׂבֵי הַשָׂדֶה וְעַל כָּרְחֲךָ תֹּאכְלֵם:
אִבְּן עֶזְרָא
וקוץ. גדול וקטן ממנו דרדר. והוא לבדו דר כי אחיו נעדר: וטעם בעצבון לפתח ולשדד ולזרוע. עוד רעה חולה שיצמח קוץ בתוך התבואה: וטעם את עשב השדה הוא הלחם כי בגן עדן חיותו מפרי העץ:
יט
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב׃
רַשִׁ״י
בזעת אפיך. לְאַחַר שֶׁתִּטְרַח בּוֹ הַרְבֵּה:
אִבְּן עֶזְרָא
וטעם בזעת אפך שהו' צריך לטרוח לזרות ולטחון וללוש ולבשל ולא כמאכל הבהמות. ופי' בזעת ידוע מדבריהם ז"ל והוא על משקל שינה ושרשו יזע וכמוהו לא יחגרו ביזע עד שיבואו לידי זיעה. ואחר שידענו שהאדם נברא מהד'. שרשים מה טעם כי ממנה לקחת. והתשוב' כי העצמו' תולדות' מהעפר ועל כן הם כבדות ואין להם הרגש' והם מוסדי הגוף הלא תראה ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. כי הם דמות בית בנוי ואחר כן והנ' עליה' גידים ובשר עלה ויקרם עליהם בעור. וכן והעלית' את עצמותי:
סְפוֹרְנוֹ
ואל עפר תשוב. כמו שהעידותי בך כשצויתי ואמרתי ביום אכלך ממנו מות תמות שתהיה מוכן אל המות בסוף:
כ
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי׃
רַשִׁ״י
ויקרא האדם. חָזַר הַכָּתוּב לְעִנְיָנוֹ הָרִאשׁוֹן וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, וְלֹא הִפְסִיק אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁעַל יְדֵי קְרִיאַת שֵׁמוֹת נִזְדַּוְּגָה לוֹ חַוָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, לְפִיכָךְ, וַיַּפֵּל תַּרְדֵּמָה, וְעַל יְדֵי שֶׁכָּתַב וַיִּהְיוּ עֲרוּמִּים, סָמַךְ לוֹ פָּרָשַׁת הַנָּחָשׁ, לְהוֹדִיעֲךְ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁרָאָה עֶרְוָתָהּ וְרָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּתַשְׁמִישׁ נִתְאַוָּה לָהּ וּבָא עֲלֵיהֶם בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמִרְמָה: חוה. נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן חַיָּה, שֶׁמְּחַיָּה אֶת וַלְדוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר מֶה הֹוֶה לָאָדָם (קהלת ב'), בִּלְשׁוֹן הָיָה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקרא. חוה. הוי"ו והיו"ד מתחלפי' וכן הנה יד ה' הויה. ואתה הוה להם למלך. ולא קרא' ביו"ד כי מה הפרש יש בין שמה ובין שם החיות: אם כל חי. מבני אדם:
סְפוֹרְנוֹ
חוה. שצריכה לחיות ולגדל הבנים בחטאה: כי היא היתה אם כל חי. אע"פ שזה יקרה גם לשאר הנשים מכל מקום היא לבדה בזה השם כי היא היתה ראשונ' לכלן:
כא
וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם׃
רַשִׁ״י
כתנות עור. יֵשׁ דִּבְרֵי אַגָּדָה אוֹמְרִים חֲלָקִים כְּצִּפֹּרֶן הָיוּ מְדֻבָּקִים עַל עוֹרָן וְיֵ"אֹ דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר, כְּגוֹן צֶמֶר הָאַרְנָבִים שֶׁהוּא רַךְ וְחָם וְעָשָׂה לָהֶם כֻּתֳּנוֹת מִמֶּנּוּ:
אִבְּן עֶזְרָא
כתנו' עור. יש אומר כי בתחלה היו עצם ובשר ועתה קרם עליה' עור. וי"א כתנות לעורם. ואחרים אומרי' כי יש בהמ' בדמות אדם והשם צוה ונפשט עורה ואין לנו לבקש בזאת רק נאמין שהשם עשה לאדם גם לאשתו כתנות עור ומי ימלל גבורותיו ומי יספר מעשיו ונפלאותיו ואין חקר לגדולתו:
סְפוֹרְנוֹ
ויעש כתנות עור. בלתי השתדלות אדם כענין לעתיד כאמרם (פרק בתרא דכתובות) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלסקאות וכלי מילת: וילבישם. שלא יגרשם ערומים פן בלבשם אחר כך בהשתדלותם יחשבו שהוסיפו מעלה:
כב
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם׃
רַשִׁ״י
היה כאחד ממנו. הֲרֵי הוּא יָחִיד בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁאֲנִי יָחִיד בָּעֶלְיוֹנִים, וּמַה הִיא יְחִידוּתוֹ? לָדַעַת טוֹב וָרָע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּבְהֵמָה וְחַיָּה ועתה פן ישלח ידו. וּמִשֶּׁיִּחְיֶה לְעוֹלָם הֲרֵי הוּא קָרוֹב לְהַטְעוֹת הַבְּרִיּוֹת אַחֲרָיו, וְלוֹמַר אַף הוּא אֱלוֹהַּ. וְיֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה, אֲבָל אֵין מְיֻשָּׁבִין עַל פְּשׁוּטוֹ:
רַמְבַּ״ן
ועתה פן ישלח ידו רצה הקב"ה שתתקיים גזירתו במיתת האדם ואם יאכל מעץ החיים שנברא לתת לאוכליו חיי עולם תבטל הגזרה או שלא ימות כלל או שלא יבא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו והנה עתה שהיתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצווה ולא אכל ממנו כי לא היה צריך ודע והאמן כי גן עדן בארץ ובו עץ החיים ועץ הדעת ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו כי פרת בארצנו ובגבולנו ופישון הוא נילוס מצרים כדברי הראשונים אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן והם לאלה יסוד כמו שאמרו (מדרש שה"ש זוטא א ד) הביאני המלך חדריו מלמד שעתיד הקב"ה להראות את ישראל גנזי מרום החדרים שבשמים דבר אחר הביאני המלך חדריו אלו חדרי גן עדן מכאן אמרו כמעשה הרקיע מעשה גן עדן והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום ומשם ימשך כח המלכיות שבארץ כמו שכתוב (ישעיהו כד כא) ועל צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה כך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ט״ז:ד׳) ארבעה ראשים אלו ד' מלכיות שם האחד פישון זה בבל וכו' והדברים הנקראים עץ החיים ועץ הדעת למעלה סודם נעלה ונשגב והאדם חטא בפרי עץ הדעת תחתון ועליון במעשה ובמחשבה ואם היה העץ טוב לאדם למאכל ונחמד אליו להשכיל למה מנעו ממנו והאלהים הוא הטוב והמטיב לא ימנע טוב להולכים בתמים והנחש אין בו היום נפש מדברת ואם היתה בו מתחילה היה מזכיר בקללתו שיאלם פיו כי היא היתה לו קללה נמרצת מכולן אבל כל אלה דברים כפולים הגלוי והחתום בהם אמת ובבראשית רבה (בראשית רבה ט״ז:ה׳) דבר אחר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנאמר (שמות ג יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו רמזו כי הקרבנות יצמיחו ויגדלו בעץ החיים ועץ הדעת וכל עצי גן עדן והם העבודה והשמירה בהם ורבי אברהם מכחיש מה שאמרו כי פישון הוא נילוס בעבור שימצאהו יוצא מהר הלבונה ולכן יגדל בימי הקיץ וכבר נודעו נהרות רבים יצאו מן המקור וימשכו הרבה ואחר כן יכנסו בתחתיות ארץ מהלך ימים ויבקעו ויהיו נובעים תחת אחד ההרים במקום רחוק:
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. כאשר יהיה אחד בפת"ח קטן. יהיה בטעם וענינו מוכרת. ואם יהי' בפתח גדול יהי' סמוך וכן כאחד שבטי ישראל. על כן לא יתכן מדקדוק הל' להיות פירושו כמו אחד ומה טעם יהיה לו והיה בעל הטעמים ראוי לדבק ממנו עם לדעת: ופי' ממנו. ל' רבים כמו איש ממנו. וכבר ביארתי בספר היסוד למה נדגש נו"ן הרבים. ואנשי מזרח הקוראים אותו בלא דגשות יטעו. וטעם הפסוק כמו והיית' כאלהי' יודעי טוב ורע. או פי' על מחשבתו. ואל תתמה על מלת ממנו כי כמוהו נעשה אדם בצלמנו הבה נרדה וזה דבור השם עם המלאכים:
סְפוֹרְנוֹ
כאחד ממנו לדעת טוב ורע. הוא יודע טוב ורע עם היותו בצלמנו ואם יהיה נצחי בזה הענין הנה ירדוף כל הימים אחר הערב וישליך אחרי גיוו כל השגה שכלית וכל מעשה טוב ולא ישיג האושר הרוחני המכוון מאת האל ית' בצלמו ודמותו:
כג
וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם׃
אִבְּן עֶזְרָא
וישלחהו. כל שלוח ואחריו מ"ם כמו גרוש והוא לגנאי כמו שלח מעל פני ולא כאשר אמר חכם גדול ספרדי שהוא לשון כבוד כמו הולך עמם לשלחם וכמו וישלחהו וילך בשלום. שא"כ יהיה כבוד האדמה גדול מכבוד גן עדן ואם אמר למה נכתב ויגרש את האדם. אם פירושו וישלחהו ויגרשהו. כן פירושו כאשר גרשו השכין את הכרובים: ומלת כרובים י"א כנערי' תרגום ארמית כרביא ולפי דעתי שהיא מלת כלל צורות כולם ויחזקאל שאמר בתחלה ופני שור לא התחלפ' הצור' שהעגל לא נעש' בימיו ואחר כן באמרו פני הכרוב בה"א הידיע' הצור' צורת שור כאלו אמר הצור' שהזכרתי בתחל' על כן כל צורת שור כרוב ואין כל כרוב צורת שור והראיי' הגמור' שאמר באחרונ' כי כרובים המה ופה אמר הכרובים והם המלאכים הידועים ובידם חרב יש לה להט ולה שתי פיות וזה פירוש המתהפכת והמפרשים שאומרי' כי על השמש דבר איננו אמת:
סְפוֹרְנוֹ
וישלחהו. צוה שילך משם כמו למהר לשלחם מן הארץ: האדמה אשר לוקח משם. שיהיה המקום ההוא ואוירו נאות למזגו ומזונו וצרכיו יותר משאר חלקי האדמה:
כד
וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים׃
רַשִׁ״י
מקדם לגן עדן. בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל גַּן עֵדֶן חוּץ לַגַּן: את הכרובים. מַלְאֲכֵי חַבָּלָה: החרב המתהפכת. וְלָהּ לַהַט לְאַיֵּם עָלָיו מִלִּכָּנֵס עוֹד לַגַּן תַּרְגּוּם לַהַט שְׁנַן, כְּמוֹ שָׁלַף שְׁנָנָא וּבִלְשׁוֹן לַעַז לא"מא וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה יֵשׁ, וַאֲנִי אֵינִי בָא אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ:
אִבְּן עֶזְרָא
מקדם. פי' ממזרח ודע כי כל מה שמצאנו כתוב הוא אמת וכן היה ואין בו ספק ויש לו סוד כי מאור השכל יצא החפץ ומהשני העולה למעל'. כי תנועות החפץ לפנים היא. גם עלה תאנה לאות ונקרא השלישי בשם הבחינ'. כי בתחל' יש כח בלי מפעל. והמבין זה הסוד יבין איך יפרד הנהר. ומה סוד גן עדן. וכתנות העור. גם יורה זה הסוד שיש יכולת באדם שיחי' לעולם והמשכיל יבין כי זה כל האדם:
סְפוֹרְנוֹ
ויגרש את האדם. שלא ישוב הוא וזרעו שם עוד: וישכן. אז קודם שיצאו: לשמור את דרך עץ החיים שלא יפנו בצאתם אל דרך העץ ההוא ויאכלו ממנו:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.