Deuteronomy 7 — דְּבָרִים ז

פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן · פָּרָשַׁת עֵקֶב (from 7:12)

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם־רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ׃

רַשִׁ״י ונשל. לְשׁוֹן הַשְׁלָכָה וְהַתָּזָה, וְכֵן "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל" (דברים י"ט):

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יְעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ וִיתָרֵךְ עַמְמִין סַגִיאִין מִן קֳדָמָךְ חִתָּאֵי וְגִרְגָשָׁאֵי וֶאֱמֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי שִׁבְעָא עַמְמִין סַגִיאִין וְתַקִיפִין מִנָךְ

רַשְׁבַּ״ם ונשל: והשליך, כל דבר הנעקר ממקום שהוא אדוק וקבוע בו, וכן כי ישל זיתיך, ונשל הברזל מן העץ:

אִבְּן עֶזְרָא ונשל. הנו״‎ן שורש והוא מגזרת כי ישל זיתך:

ב וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא־תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם׃

רַשִׁ״י ולא תחנם. לֹא תִתֵּן לָהֶם חֵן, אָסוּר לוֹ לָאָדָם לוֹמַר "כַּמָּה נָאֶה גוֹי זֶה". דָּבָר אַחֵר, לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בָּאָרֶץ (עבודה זרה כ'):

אוּנְקְלוֹס וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וְתִמְחִנוּן גַמָרָא תְגַמַר יָתְהוֹן לָא תִגְזַר לְהוֹן קְיָם וְלָא תְרַחַם עֲלֵיהוֹן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא תחנם. מלה זו דרשוהו רז"ל על פנים רבים, מלשון חן ומלשון חניה ומלשון חנם, מלבד פשוטו שהוא לשון חנינה, כאלו אמר לא תחון אותם, והוא שדרשו במסכת ע"ז לא תחנם לא תתן להם חן, אסור לו לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה, שנאמר לא תחנם קרי ביה לא תחנם, החי"ת בחיר"ק. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, שאסור למכור להם קרקע בארץ ישראל, שזה יהיה סבה שיתישבו שם והתורה אמרה (שמות כג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, קרי ביה לא תחנם, התי"ו בפת"ח והחי"ת בשו"א ופת"ח. ועוד דרשו בו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, קרי ביה לא תחנם החי"ת בפת"ח והנו"ן בדגש. ולמדנו מכאן כמה גדול כח התורה שהיא נדרשת לכמה טעמים עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הנקוד, ובהתנועע הנקוד תתנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף והנקוד הוא הנפש, וכן אמרו דמיין נקודתא באתותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש, וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש, ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד, כן הנקודה באותיות התורה בהשתנות הנקוד ישתנה הענין, ולכך היה הענין מוכרח בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד כדי שתתפרש התורה לכמה פנים מבלתי כוונת הפסוק, ומכאן יתבאר לך כח השם הגדול באותיותיו כי ישתנה ענינו לפי השתנות נקודו, וכבר כתבתי מזה בפסוק (במדבר יא) ואם ככה את עושה לי, וזה מבואר לכל משכיל.

ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא־תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא־תִקַּח לִבְנֶךָ׃

אוּנְקְלוֹס וְלָא תִתְחַתַּן בְּהוֹן בְּרַתָּךְ לָא תִתֵּן לִבְרֵהּ וּבְרַתֵּהּ לָא תִסַב לִבְרָךְ

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא תתחתן בם. אפילו אחר גרות, לפי שהם רעים וחטאים ומקולקלין בעברות יותר משאר האומות, ולכך החמיר עליהם יותר משאר האומות שהן מותרין אחר גרות.

ד כִּי־יָסִיר אֶת־בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף־יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר׃

רַשִׁ״י כי יסיר את בנך מאחרי. בְּנוֹ שֶׁל גוֹי כְּשֶׁיִּשָּׂא אֶת בִּתְּךָ יָסִיר אֶת בִּנְךָ אֲשֶׁר תֵּלֵד לוֹ בִתְּךָ מֵאַחֲרַי, לִמְּדָנוּ שֶׁבֶּן בִּתְּךָ הַבָּא מִן הַגּוֹי קָרוּי בִּנְךָ, אֲבָל בֶּן בִּנְךָ הַבָּא מִן הַגּוֹיָה אֵינוֹ קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר עַל בִּתּוֹ לֹא תִקַּח כִּי תָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי יַטְעֲיַן יָת בְּרָךְ מִבָּתַר פָּלְחָנִי וְיִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וִישֵׁצָךְ בִּפְרִיעַ

אִבְּן עֶזְרָא כי יסיר את בנך. שב אל בנו הנזכר והוא שלא תתן בתך לבנו או לא תקח הבת הנזכרת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי יסיר את בנך מאחרי. לא אמר כי תסיר את בנך, ודקדקו רז"ל מכאן, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי, בן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך אבל בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך אלא בנה, ודעת התורה בזה שהאם עיקר, ובאור הכתוב כשישיא בנו של כותי לבתך יסיר את בנך שתלד לו בתך. מאחרי, שיגדלנו מקטנותו לעבודה זרה.

ה כִּי־אִם־כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ׃

רַשִׁ״י מזבחתיהם. שֶׁל בִּנְיָן: ומצבתם. אֶבֶן אַחַת: ואשירהם. אִילָנוֹת שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָן: ופסיליהם. צְלָמִים:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי אִם כְּדֵין תַּעַבְּדוּן לְהוֹן אֱגוֹרֵיהוֹן תְּתָרְעוּן וְקָמָתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְצַלְמֵי טַּעֲוָתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא

רַשְׁבַּ״ם כי אם כה תעשו להם: אלא כה תעשו להם: תגדעון: גידוע נופל באילן ובכל דבר ארוך כדכתיב וכל קרני רשעים אגדע:

אִבְּן עֶזְרָא כי אם. רק כה עשו להם כטעם כי עם קדוש אתה ולא תתגאל בדברי הכותיו' המצויירו' במצבות ואשרים:

ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ אִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכֹּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא

אִבְּן עֶזְרָא סגלה. פירשתיו והוא דבר נחמד לא ימצא בכל מקום כמוהו וכן וסגול' מלכים:

רַמְבַּ״ן בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה שאין לך קצין שוטר ומושל בכל מלאכי מעלה אבל אתה סגולת ה' תחת ידו ולכך לא תטעה לעבוד ע"ז מאלהי העמים וכבר הזכרתי זה פעמים רבות וזה טעם לא מרבבם מכל העמים כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך כענין שכתוב (משלי יד כח) ברב עם הדרת מלך ויפקיד שרי צבאות בראש הנשארים ואתם המעט ואע"פ כן חשק בכם ויבחר בכם:

סְפוֹרְנוֹ כי עם קדוש אתה. ואין ראוי שתחלל קדושתך להוליד זרע פסול כאמרו כי חלל יהודה את קדש ה' אשר אהב וגו': בך בחר. ולא בזרע פסול, כאמרם ז"ל:

ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי־אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים׃

רַשִׁ״י לא מרבכם. כִּפְשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ לְפִי שֶׁאֵין אַתֶּם מַגְדִּילִים עַצְמְכֶם כְּשֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם טוֹבָה, לְפִיכָךְ חשק … בכם כי אתם המעט – הַמְמַעֲטִין עַצְמְכֶם, כְּגוֹן אַבְרָהָם שֶׁאָמַר (בראשית י"ח) "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", וּכְגוֹן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁאָמְרוּ (שמות ט"ז) "וְנַחְנוּ מָה", לֹא כִנְבוּכַדְנֶאצַּר שֶׁאָמַר (ישעיהו י"ד) "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", וְסַנְחֵרִיב (שם ל"ו) שֶׁאָמַר "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת", וְחִירָם שֶׁאָמַר (י"ח כ"ח) "אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי" (חולין פ"ט): כי אתם המעט. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן דְּהָא:

אוּנְקְלוֹס לָא מִדְסַגִיאִין אַתּוּן מִכָּל עַמְמַיָא צָבֵי יְיָ בְּכוֹן וְאִתִּרְעֵי בְכוֹן אֲרֵי אַתּוּן זְעֵרִין מִכָּל עַמְמַיָא

רַשְׁבַּ״ם לא מרובכם מכל העמים: אנשי לבב יבינו ויתמהו וכי משה רבינו היה סבור שישראל היו טועים בזה הדבר שיהו מרובין מכל האומות שבעולם שהוצרך לאמר לא מרובכם, ועוד שאמר חשק ה' בכם וכי בשביל שהם מרובים יאהב הקב"ה אותם, אלא כך פירושו לפי שאמר למעלה ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו' שבעה גוים רבים ועצומים ממך, ושמא תאמרו אנו מרובים מאותן שבעה עממים ובעוצם ידינו נגרש אותם, לא מרובים אתם מכל אותם שבעה עממים, ולא מרובכם חשק ה' בכם לנצח אותם אלא אתם המעט מכל אותם ז' עממים, אלא מאהבת ה' אתכם ובשביל שבועתו לאבותיכם ונשל אותם מפניך:

אִבְּן עֶזְרָא חשק ה' בכם ויבחר בכם. ולא באחרים:

רַמְבַּ״ן וטעם חשק שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם מלשון וחשוקיהם כסף (שמות כז י) ויבחר בכם מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים ואמר הטעם כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראויים לכך מכל עם כמו שאמרו (ביצה כה) שלשה עזים הם ישראל באומות כי יעמדו לו בנסיונות או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב ט) וטעם בכם בעבור אבותיכם שהגיע ענינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה ויפדך רמז שהכה אותם תחתיך כענין שנאמר (ישעיהו מג ג) נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא מרבכם מכל העמים. טעם הכתוב כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך, כענין שכתוב (משלי יד) ברב עם הדרת מלך, ואעפ"כ חשק בכם ויבחר בכם כמו שהזכיר למעלה בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה, שאין לך קצין שוטר ומושל מכל מלאכי מעלה, אבל אתה סגולת הש"י תחת ידו, ולכך לא תטעה לעבוד עבודה זרה מאלהי העמים, כן כתב הרמב"ם (הרמב"ן) ז"ל. ונראה לפרש לא מרבכם, לא מצד רבוי שלכם חשק השם בכם במצרים להוציאכם משם ויבחר בכם להיות לו לעם, וירמוז הכתוב בזה כי ישראל רבים מכל העמים, ואעפ"כ יאמרו אין החשק והבחירה לרבוייכם, כי אתם המעט, כלומר כי אילו הייתם אתם הרבים מועטים מכל העמים היה גם כן חושק ובוחר בכם, ונתן טעם למה, ואמר מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה. ונצטרך לדחוק ולומר כן, מפני שעתה בשנת הארבעים העיד משה ואמר והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, וא"כ איך יאמר כי אתם המעט מכל העמים, והנה רבויים ככוכבי השמים לרוב. ואפשר לומר עוד, כי רפיון המ"ם יעיד על זה, כי אילו אמר המעט בדג"ש הייתי מבין כי הם מועטים מכל האומות, אבל בא רפה כמו (במדבר טז) המעט מכם כי הבדיל, (שם) המעט כי העליתנו, ויהיה באור כי אתם לשון גדולה ומעלה, יאמר כי אתם הנבחרים המעט מכל העמים אתם, אי אתם אלא רבים מכל, ואעפ"כ לא מרבכם אלא מצד האהבה והשבועה. ודרשו רז"ל כי אתם המעט, ה' מעט, ה' משפחות היו ישראל חסרים ממשפחות בני נח שהיו שבעים, וישראל היו ס"ה משפחות כמו שנמנו בפרשת פנחס. ולשון חשק לשון קשור הוא, מלשון (שמות כז) וחשוקיהם כסף, שהם קבועים ומהודקים היטב, והטעם, שנקשר עמכם בקשר חזק שלא יפרד מכם לעולם. ובמדרש לא מרבכם, לא מחמת שאתם מתגאים בעצמכם, אלא מחמת שאתם שפלים ומשפילים עצמכם לפני, כענין שכתוב (תהלים קלו) שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו, זהו כי אתם המעט מכל העמים, אמר הקב"ה בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, נתתי גדולה למשה ולאהרן אמרו (שמות טז) ונחנו מה, נתתי גדולה לדוד אמר (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש, אבל אומות העולם אינו כן, נתתי גדול לנמרוד אמר (בראשית יא) הבה נבנה לנו עיר, נתתי גדולה לפרעה אמר (שמות ה) מי ה' אשר אשמע בקולו, לסנחריב, אמר (ישעיה לו) מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי, לנבוכדנצר, אמר (שם יד) אעלה על במתי עב וגו', לחירם מלך צור, אמר (יחזקאל כח) אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים.

סְפוֹרְנוֹ לא מרבכם. לא כדי שיתכבד ברב עם:

כְּלִי יָקָר לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם. לשון זה צריך ביאור כי קשה מהיכא תיתי לומר מרובכם חשק ה' שהרי באמת המה המעט, ועוד מהו שנתן טעם ואמר כי מאהבת ה' אתכם. נתן טעם לאהבה באהבה עצמה, ועו"ק חשק בכם ויבחר בכם תרתי בכם למה לי הל"ל חשק ויבחר ה' בכם, ומה בין חשק לבחר, ועוד יש עיון דק כי בתיבת מרבכם כלל האנשים והמספר בתיבה אחת ובאמרו כי אתם המעט יצא לחלק ביניהם. והביאור לכל זה הוא, שראה ה' את ישראל שבאמת אינן שלמים מכל צד כי עם קשה עורף הוא. אך שהם טובים מן שאר האומות כי יש בהם ריבוי זכיות יותר מן העמים, ומיעוט עונות מכל העמים, וסד"א שמצד שיש להם קצת ריבוי זכיות חשק ה' בהם כי החשק שייך לומר בדבר הנאהב, ומצד שיש להם מיעוט עונות בחר בהם כבוחר הרע במיעוטו, ושמא יטעו לומר שעל זה האופן מעשיהם רצוים אל השי"ת קמ"ל כי מאהבת ה' אתכם. אתם רצוים ומעשיכם אינן רצוים ולא גרמו לא החשק, ולא הבחירה, וז"ש לא מרבכם מכל העמים לפי שמדבר בריבוי זכיות הדבוקים בהם, כלל האנשים והמספר בתיבה אחת לכבודם, ואמר שלא חשק ה' בכם מצד זה המקצת ריבוי זכיות שיש לכם על כל העמים, ויבחר בכם קאי ג"כ על תיבת לא כאילו אמר שגם לא בחר בכם כי אתם המעט לפי שיש לכם מיעוט עונות על כל העמים כבוחר הרע במעוטו ולכבודם חלק המספר מן האנשים שלא לחבר אליהם העונות דיבוק גמור אלא הפריד מהם. לא משני צדדים אלו חשק ה', ויבחר בכם, כי אין דבר קטן כזה מעלה ומוריד מאחר שבאמת מעשיכם אינן רצויין. כי מאהבת ה' אתכם כי אתם בעצמותיכם רצויין מצד הגזע שלכם ומשמרו את השבועה וגו' ר"ל זכות אבות היא שעמדה לכם, וזה הרמוז במלת אתכם לומר אתם לבדכם רצויין אבל מעשיכם אינן רצויין כמ"ש לא בצדקתך וגו'. =פרשת עקב=

אוֹר הַחַיִּים כי אתם המעט. לא הספיק מאמר לא מרובכם, שאז ישנו בנשמע שאינם מרובים אלא שוים תלמוד לומר אתם המעט:

ח כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוּ אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם׃

רַשִׁ״י כי מאהבת ה'. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא – לא מרבכם חשק ה' בכם, אֶלָּא מאהבת ה' אתכם: ומשמרו את השבעה. מֵחֲמַת שָׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה:

אוּנְקְלוֹס אֲרֵי מִדְרַחַם יְיָ יָתְכוֹן וּמִדִנְטַר יָת קְיָמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתְכוֹן אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא תַקִיפָא וּפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא מִידָא דְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם

אִבְּן עֶזְרָא ומשמרו. שם הפעל:

סְפוֹרְנוֹ כי מאהבת ה' אתכם. בהיותכם זרע אוהביו וחושבי שמו:

ט וְיָדַעְתָּ כִּי־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו [מִצְוֺתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר׃

רַשִׁ״י לאלף דור. וּלְהַלָּן (דברים ה') הוּא אוֹמֵר "לַאֲלָפִים". כָּאן שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל לְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו, הוּא אוֹמֵר לאלף, וּלְהַלָּן שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל לְאֹהֲבַי, הוּא אוֹמֵר לַאֲלָפִים (סוטה ל"א): לאהביו. אֵלּוּ הָעוֹשִׂין מֵאַהֲבָה: ולשמרי מצותיו. אֵלּוּ הָעוֹשִׂין מִיִּרְאָה:

אוּנְקְלוֹס וְתִדַע אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא אֱלֹהִים אֱלָהָא מְהֵימְנָא נָטֵר קְיָמָא וְחִסְדָא לְרַחֲמוֹהִי וּלְנָטְרֵי פִקוֹדוֹהִי לְאַלְפֵי דָרִין

רַשְׁבַּ״ם וידעת כי ה' אלקיך הוא וגו': כלומר ושמא תאמרו הואיל ונשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ למה נזקק עוד לשמור מצוותיו כי יעשה מה שהבטיח מכל מקום, על זאת אני משיב לכם כי אם לא תשמרו מצותיו לא תירשו את הארץ והוא לא יעבור על שבועתו, כי זו היא מידתו שומר וממתין הברית והחסד שנשבע לאבות לקיים מה שהבטיחן עד אלף דור לאותו דור שיהיו אוהביו ושומרי מצותיו וזהו שאמר לפנינו ומסים את דבריו והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, לך ישמרנה ולא ימתין עד אלף דור:

אִבְּן עֶזְרָא הוא האלהים. הטעם זה הוא האלהים באמת שיש לו כח והוא נאמן והטעם בעבור השבוע' כי יש נאמן ואין בו כח למלאו' שבועתו ויש בעל כח שאיננו נאמן: שומר הברית והחסד לאוהביו. אין למעלה מהם: ולשומרי מצותיו. אחריהם. או פירושו אוהביו בלב הם שומרי מצותיו בפה ובפעל: לאלף דור. טעה האומר כי בשלשים אלף וששת אלפים ישוב גלגל המזלות כי הנה נמצא' המעל' בשבעים שנה וטעם אלף עד אין קץ:

רַמְבַּ״ן וידעת מיציאת מצרים כי ה' אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים ו׳:כ׳) ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שלא ישוב דברו ריקם והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם כאשר שמר לך ברית אבותיך ותדע כי הוא משלם לשונאיו רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו אם כן אין במדותיו של הקב"ה אלא שתי מדות הללו משלם טובה תחת טובה ומשלם רעה תחת רעה ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלהותו (ו) אין להם זכות כלל וכמו שאמרו (קהלת רבה ז לב) אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אפים לרשעים בעולם הזה שמא יעשו תשובה או עשו מצות שהקב"ה ישלם שכרן בעולם הזה או שמא יצאו מהן צדיקים שכך מצינו שהאריך אפים לאחז ויצא ממנו חזקיהו וגם לאמון ויצא ממנו יאשיהו וגם לשמעי ויצא ממנו מרדכי וכל אלו אינם בכלל שונאיוויש במלת אל פניו סוד ברשע וטוב לו והחזיר ושמרת את המצוה וגו' לומר לכן תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים שלא תהיה משונאיו האובדים אבל תהיה מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה ולחיים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן. וידעת מיציאת מצרים, כי ה' אלהיך הוא האלהים שברא שמים וארץ, ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן שהוא נאמן לקיים בריתו לפי שהיכולת בידו. ואמר לאלף דור ולהלן הוא אומר (שמות כ) ועושה חסד לאלפים לאהבי, אמרו רז"ל כאן בעושין מאהבה כאן בעושין מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. ותדע מזה עוד שהוא משלם לשונאיו לכל אחד משונאיו.

סְפוֹרְנוֹ האל הנאמן. קיים על ענין אחד לא ישתנה: שומר הברית ומשלם לשונאיו. וטעם רשע וטוב לו הוא לשתי סבות האחת הוא זכות אבות. והשנית איזה זכות שנמצא לרשע עצמו בלתי מגיע אל שיזכה בו לחיי עוה"ב ומשלם לו בעולם הזה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:

אוֹר הַחַיִּים ולשומרי מצותיו לאלף דור. רבותינו ז"ל אמרו שלעושים מיראה לאלף דור ולעושים מאהבה אלפים כאומרו ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו', ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים יכולנו לומר עד מאה אלף, וטעם שאמר סתם כי אין שיעור שוה לאהבה ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים:

י וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל־פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל־פָּנָיו יְשַׁלֶּם־לוֹ׃

רַשִׁ״י ומשלם לשנאיו אל פניו. בְּחַיָּיו מְשַׁלֵּם לוֹ גְמוּלוֹ הַטּוֹב, כְּדֵי לְהַאֲבִידוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא:

אוּנְקְלוֹס וּמְשַׁלֵם לְסָנְאוֹהִי טָבָן דִי אִנוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן לְאוֹבָדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עֹבַד טָב לְסָנְאוֹהִי טַבְוָן דִי אִנוּן עָבְדִין קָדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן מְשַׁלֵם לְהוֹן

רַשְׁבַּ״ם ומשלם לשנאיו: גמול חטאתיו אל פניו בחייו לו ולבניו עד דור רביעי, זהו לא יאחר או בחייו או עד רביעים זהו פשוטוף וזו היא מדה טובה מרובה ממדת פורענות שעל החוטאים לא ייענש מרביעי ואילך, אבל גמול החסדים אע"פ שחוטאים הדורות אחר הצדיק תיגמל צדקתו אף לדור אחרון של אלף דור שיימצא תמים:

אִבְּן עֶזְרָא ומשלם לשונאיו. לכל א' משונאיו כמו וצדיקים ככפיר יבטח: אל פניו. הטעם לעצמו. וי״‎א כמו בפניו בכעסו והטעם כי ישלם לשונאיו בעבור ששנאו האמת: להאבידו לא יאחר לשונאו. י״‎א כי הטעם ישלם לרשע גמול טוב שעשה בעוה״‎ז ולא יאחר לתת לו בעוה״‎ב והנכון בעיני שהוא כנגד אוהביו שהם עומדים לאלף דור שונאיו יאבדו והוסיף לא יאחר שיחשוב שיעמוד בנו או בן בנו כטעם על שלשים ועל רבעים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אל פניו. אל פני כל אחד מהם, להאבידו, כאשר האביד המצריים ולא אחר להם. והמדה הזאת שהזכיר אמת לעולם, אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו לא יהיה לו כן רק מפני המדה הזאת שהוא שומר החסד והוא עשה שום טובה שצריך לשלם לו, כן כתב הרמב"ן ז"ל. ויש שפירש אל פניו, לעצמו, כמו (שמואל ב יז) ופניך הולכים בקרב. לא יאחר לשונאו. כלומר לא יחשוב שימתין לו לדורותיו שלשים או רבעים, אלא לעצמו ישלם לו, זהו אל פניו ישלם לו. ובמדרש ומשלם לשונאיו אל פניו זה שאמר הכתוב (תהלים עג) כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, מהו חרצובות, אין הקב"ה מאחר צביונן של רשעים בעולם הזה אלא מה שהם מבקשין נותן להם, משל לחולה שנכנס הרופא לבקרו נטל זרועו ואמר תנו לו כל מה שהוא רוצה לאכול, למה, מפני שהוא מת. כך אמר להן משה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כך דרשו במדרש תהלים. ועוד דרשו במקום אחר, אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אף לרשעים בעולם הזה, שמא יעשו תשובה, או עשו כבר מצוה שהקב"ה משלם להן שכר בעולם הזה, או שמא יצאו מהם צדיקים, שכך מצינו האריך אפים לאחז יצא ממנו חזקיה, האריך אפים לאמון יצא ממנו יאשיה, לשמעי יצא ממנו מרדכי. אע"פ שאלו אינם בכלל שונאיו, כי שונאיו הם האנשים הכופרים אשר כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ובאלו יאמר הכתוב להאבידו. ודעת אונקלוס ע"ה בכתוב הזה שהקב"ה משלם שכר טוב אל הרשע על מעוט זכיות שבידו כדי להפרע ממנו רוב עונותיו לעולם הבא, והקב"ה רוצה לגמול לו בדבר הגרוע שהוא הגוף ובזמן הפחות שהוא העולם הזה, כדי להאבידו מן העולם הבא ושיעניש אותו בדבר הנכבד שהוא הנפש ובזמן המעולה שהוא העולם הבא, וא"כ אין כל טובתו בעולם הזה אלא לרעתו, וכן באר דוד ע"ה (שם צב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, כלומר שלא יבין חקי מדת הדין הנקראת זאת היאך היא נפרעת מן הרשעים, וזהו שאמר (שם) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כי הצלחתם ושלותם בעוה"ז אינה אלא לפי שעה ולכך המשיל אותם לפריחת העשב, אבל סופם שיאבדו מן העוה"ב, זהו שנתן טעם, להשמדם עדי עד, וזהו שדרשו רז"ל (משלי יח) שאת פני רשע לא טוב, שאת פני רשע בעוה"ז לא טוב הוא בעולם הבא, וכן הצדיק בהפך מזה, מענישו על מעוט עונות שבידו למען ינקה ויהיה זכאי לחיי העולם הבא.

אוֹר הַחַיִּים ומשלם לשונאיו וגו'. קשה למה אמר שונאיו לשון רבים וגמר אמר פניו להאבידו לשון יחיד, ואולי כי טעם אומרו לשון רבים כי לא ישלם לרשע אל פניו אלא כשיראה כי לא הוא בלבד שונא אלא גם הבאים ממנו כיוצא בו שבזה אין לו תקוה, והוא אומרו ומשלם לשונאיו לשון רבים, אבל אם לא יהיה שונא אלא הוא וזרעו הבא ממנו לא יהיה שונא ברא מזכה אבא ולא ישלם לו להאבידו. וגמר אומר בלשון יחיד כי ביחיד מדבר הכתוב אלא שהעירך בדבר האמור במה שאמר שונאיו ל' רבים, וחזר לומר לא יאחר וגו' פירוש ואם אין הרשע בא ברבים אלא הוא לבד שונא ולא הבאים אחריו יתחכם ה' עמו באופן אחר ולא יאחר לו בעולם הזה לשלם לו עונשו כדי שלא ירשיע עוד ותאבד תקותו אלא ימהר לשלם לו מיתה שהוא חייב בה או יסורין כיון שיש לו תקוה שיזכה באמצעות בנו: ואומרו אל פניו על דרך אומרם ז"ל (ירושלמי ע"ז פ"ג) שהצדיקים מטעימם ה' סמוך למיתתם מעין עולמם ונפשם שבע' וישנים מתוך שמחה, והרשעים מראה להם הרעה המזומנת להם קודם צאתם מהעולם (אסתר רבה פ' ותמאן המלכה ושתי), והוא אומרו לא יאחר לשונאו אל פניו פירוש בעולם הזה קודם שיטמנו פניו בעפר יראהו תשלומיו ולא יאחר עד בואו שמה: חסלת פרשת ואתחנן

יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַמִּצְוָה וְאֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם׃

רַשִׁ״י היום לעשותם. וּלְמָחָר, לָעוֹלָם הַבָּא, לִטֹּל שְׂכָרָם (עירובין כ"ב):

אוּנְקְלוֹס וְתִטַר יָת תַּפְקֶדְתָּא וְיָת קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן

רַשְׁבַּ״ם ושמרת: כמו שפירשתי לך טעמו של דבר:<ref>דברי אגדה בסוף פרשת ואתחנן שהוסיף הכותב כאן באותיות קטנות: [היום לעשותם, בהגדת ילמדינו בענין כי מי גוי גדול אמר ר' אושעיה מי כאומה זאת שיודעת אופי של אלהיה יודעים מה הוא מבקש להם והם עושים יודעים היאך הוא מחבבן וכו', פי הערוך אופי דעתו, תוספת. בשוחר טוב פרשת למנצח בנגינות אמר ר' זעירי אדם יש לו בן בית פעם ראשונה נכנס אצלו ומושיבו על המטה שנייה על הכסא שלישית על הספסל רביעית אומר כמה פלוני דוחק עלי ומטריחני, אבל הקב"ה כל ישראל דוחקין אותו בתפלה והוא שומע ושמח, לכך נאמר מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו, אמר ר' יצחק בשם ר' יהודה ע"ז נראת קרובה שנאמר ישאוהו על כתף יסבלוהו והיא רחוקה לבסוף אף יצעק אליו ולא יענה, אבל הקב"ה נראה רחוק כמו שאמרו מן הארץ עד לרקיע חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע וכו' ואדם נכנס לבית הכנסת ולוחש והקב"ה שומע תפלתו הה"ד בכל קראינו אליו: בילמדינו פרשת אם שמר תשמרון רמ"ח תיבות יש בקריאת שמע שמשמרת רמ"ח איברים: ועוד בילמדינו ובפסיקתא דשור או כשב משל למלך ששלח פרוזדגומא שלו למדינה נטלוה ועמוד על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראו אותה באימה ברתת ובזיע, כך אמר הקב"ה לישראל קריאת שמע פרוזדוגמא שלי: וכן בפסיקתא דבחודש השלישי אל יהו דברי אגדה של תורה כפרוזדוגמא ישנה פי' הערוך פרוזדוגמא אגרת:] </ref>

אִבְּן עֶזְרָא ושמרת. הטעם כאשר השם שומר הברית שמור אתה מצותיו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אשר אנכי מצוך היום לעשותם. דרשו רז"ל, היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והכוונה כי העולם הזה זמן המעשה ולא זמן השכר והעולם הבא זמן השכר ולא זמן המעשה, והוא שרמז שלמה ע"ה ואמר (קהלת ט) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ירצה לומר כי אחר המיתה אלו רצה לעשות מצוה ולהשלים מה שחסר כאן, או להתעסק בדבר הרשות בחשבונות ושאר עסקי הגוף, אין זה בידו, כי ביום ההוא אבדו עשתונותיו וכלו חשבונותיו, ואין לו באותו זמן מעשה וחשבון כלל ולא דעת וחכמה להוציאה אל הפועל, על כן יש לך לעשות כל הטוב שתוכל בעולם הזה בעוד שיש לך כח ורשות לעשות, זהו שאמר בתחלת הכתוב כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, קודם שיחסר לך הזמן עשה כל טוב שתוכל בעוד שאתה בכחך, ומפני זה יתחייב האדם להשתדל במצות בעוה"ז שהוא עולם המעשה ולא עולם הגמול כדי שיטול שכרו בעוה"ב שהוא עולם הגמול ולא עולם המעשה, וכמו שדרשו רז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן הוא אוכל, ויתחייב כמו כן שיזהר במצוה קלה כבמצוה חמורה, שאינו יודע ערך שכר המצוה אי זו מצוה שכרה מרובה ואי זהו מצוה שכרה קל, והוא שדרשו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, ולפיכך יש לו להזהר שלא ישקול המצות לפי הבא במחשבתו, לומר אניח מצוה זו מפני זו, שהרי דרכי המצות בידיעת השכר שלהם נבצרים הם ונשגבים מדעת הבריות ושכלנו יקצר להשיגם ואין אתנו יודע אותם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי ה) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע, וכן ראוי לו להשתעשע בהם ושיעשה אותו בשמחה, הוא שאמר דוד עליו השלום (תהלים קיט) בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך.

סְפוֹרְנוֹ היום לעשותם. ולא תטריד מחשבתך אם לא תקבל שכר מהם בעולם הזה: חסלת פרשת ואתחנן

יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ׃

רַשִׁ״י והיה עקב תשמעון. אִם הַמִּצְווֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו תשמעון. ושמר ה' וגו'. יִשְׁמֹר לְךָ הַבְטָחָתוֹ (עי' תנחומא):

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי חֳלַף דִי תְקַבְּלוּן יָת דִינַיָא הָאִלֵין וְתִטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְיִטַר יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת קְיָמָא וְיָת חִסְדָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ

רַשְׁבַּ״ם ושמר ה' אלקיך לך: כי לדור כשר הוא שומר הבטחת חסד אבות, ואם לא תשמרו המצוות לא ישמור לך אלא לדור אחר:

אִבְּן עֶזְרָא עקב. כמו לעולם עקב שכר באחרונה וטעם הפסוק הראשון שומר הברית ששמר ברית אברהם ואתם אם תהיו מאוהביו ישמור עוד הברית ואם היית מאוהביו ואהבך וברכך והרבך זה פירוש הברית והחסד:

רַמְבַּ״ן טעם עקב כמו בעבור וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה) וכתב רש"י (רש"י על דברים ז׳:י״ב) אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון ישמור לך השם הבטחתו והזכיר הכתוב המשפטים אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם והמפרשים אמרו כי טעם עקב שכר באחרית וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב) יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך ונכון הוא כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון ראש כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס) וכן גדול הדור ראש העם (במדבר כה ד) והמשובח ראש בשמים (שיר השירים ד יד) וכן יקראו אחרית כל דבר עקב כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד) לראש ולזנב לדמיון גוף בהמה ואונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים ז׳:י״ב) תרגם חלף כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא) עשאו לשון סבוב נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיהו מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת יאמר והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו ויפה פירש ודומה לזה בגלל הדבר הזה (דברים ט״ו:י׳) בסבתו מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג) וכן על דעתי כל לשון עקיבה גלגול וסבוב עקוב הלב (ירמיהו יז ט) ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו) ויהוא עשה בעקבה (מלכים ב י יט) ענין גלגולין וסבות ולכן יקראו יעקב ישורון כי היפך העקוב מישור וכן אחורי הרגל שנקרא עקב וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו) יקראנו כן בעבור היותו מעוגל כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל כפות בעבור היותם כמו כפות הזהב ומורגל הוא בלשון כמו שאמרו בספרי (ברכה ב) מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳) כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כלומר מקיף וכן לשונם (ב"ק קיג) באים עליו בעקיפין בסבות וגלגולין כמו עקיבין ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ) והזכיר את המשפטים האלה להזהיר מאד במשפטים כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל רק במשפטים יעמידו התורה כמו שנאמר בהן (דברים כ״א:כ״א) וכל ישראל ישמעו ויראו ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשת העבירה כמו שנאמר (דברים י״ט:י״ג) לא תחוס עינך ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים כמו שאמר (דברים א׳:י״ז) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא ואמר בנביא השקר (דברים י״ח:כ״ב) לא תגור ממנו והזכיר כל אלה במסית (דברים י״ג:ט׳) לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו ויזהיר לא תשמע אליו מפני הטעאתו ולא תחוס עינך מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים ולא תכסה שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד, כ) שלמה המלך ע"ה הודיענו בכאן (משלי ד) שיקשיב האדם לדברי תורה ושיטה אזנו מלשמוע שאר הדברים זולתם, זה לשון הט אזנך, וכן הזכיר במקום אחר (שם ב) תטה לבך לתבונה, יזהיר עליו שיטה לבבו ויפנה מחשבתו משאר עסקים לצורך התבונה, כלומר להתבונן בתבונה, וקרא המצות דברים ואמרים, והזהיר על שכחת המקרה ועל שכחת העיקר, אל יליזו מעיניך זהו שכחת המקרה, יאמר אל יליזו אותם עסקים וטרדות מעיניך, והכוונה שנשים לב עליהם ונזכרם תמיד כענין (שמות יג) ולזכרון בין עיניך, כדי שלא נשכחם בסבת שום מקרה שיגיע לנו, שמרם בתוך לבבך זהו שכחת העיקר, כי הדבר הצפון בתוך לבו של אדם והוא שומרו תמיד לא ישכחנו לעולם, כן יתחייב האדם שישמור בתוך לבבו המצות כלן שלא תתפשט מדת השכחה בעיקר שום מצוה עד שיחשוב שלא נתנה מעולם, ונתן טעם למה, כי חיים הם למוצאיהם, כי התורה והמצוה הם חיים לנפש ורפואה לגוף, כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש, וכן הזכיר למעלה (משלי ג) ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך, ובאור לגרגרותיך כשאתה מקיים הדברים שתוציא מפיך אז יעלה לך חן, כענין שאמרו נאה דורש ונאה מקיים, ואמר עוד (שם ד) נצרה כי היא חייך. ולפי שהתורה שלנו פירות החכמה העליונה שכתוב בה (קהלת ז) החכמה תחיה בעליה, לכך הזכיר בה כי חיים הם הענף נמשך מן השרש והמעין מן המקור הנקרא מקור מים חיים, כמו שאמר הנביא בתוכחתו (ירמיה ב) אותי עזבו מקור מים חיים, וכתיב (שם י) הוא אלהים חיים, והדבקים בו נקראים חיים כענין שכתוב (דברים ד) ואתם הדברים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. והוסיף לבאר למוצאיהם, כלומר למי הם חיים לאותם המוצאים אותם, ובא לרמוז בלשון זה שאין הכל מוצאין אותן, ולמה אין מוצאין אותן לפי שאינם מחפשין אחריהם, ואלו היו מחפשים הן מוצאין כענין שכתוב (משלי ב) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' וגו'. ודרשו רז"ל, למוצאיהם למוציאיהם בפה. כי מלבד שיתחייב האדם שידע הדברים בלבו עוד יתחייב שיהיו שגורים בפיו ושירגילם בלשונו, ועל שתיהן אמר שלמה ע"ה (שם כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחד על שפתיך. ולכל בשרו מרפא, דרך הרופא הנותן לחולה מין אחד מן הסמים והמסעדים לאכול או אחד מן המשקים לשתות שיועיל לאותו אבר שהחולי בו ושהוא פועל בשבילו ויזיק לאבר אחר, ונמצא שהרפואה אינו שוה ולא שלמה בכל אברי הגוף, ועל כן באר כי יש יתרון גדול לתורה שיהא רפואה שוה בכל הבשר ותועלת לכל האברים כלם מבלי שום נזק לאחד מהם. ולמדך שלמה בכתוב הזה כי יש במעשה המצות תועלת הגוף והנפש. וכן באר לנו משה ע"ה (דברים ו) לטוב לנו כל הימים הוא העוה"ב, לחיותנו כהיום הזה הוא העוה"ז. ועל כן באו מצות התורה קצתם מקובלות וקצתם מושכלות, מקובלות כנגד תועלת הנפש מושכלות כנגד תועלת הגוף, כי יש במעשה המצות תועלת ושכר בסוף, והוא שאמר דוד ע"ה על כלל המצות (תהלים יט) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, ולשון עקב מלשון עָקֵב כי העקב סוף הגוף, וכן השכר והגמול בא בסוף, כי השכר סוף המעשה. ולשון עקב זה מצאנוהו בין במצות המקובלות הנקראות חקים בין במושכלות הנקראות משפטים, במקובלות הנקראות חקים הוא שאמר דוד ע"ה (שם קיט) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, ועוד אמר (שם) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב, כלומר אצור המדה ההיא לפי שיש לה עקב, והשכר הזה הוא רב טוב הצפון כענין שכתוב (שם לא) מה רב טובך, וזהו לשון עקב רב. במצות המושכלות הנקראות משפטים, זהו שכתוב. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. כל יעודי הפרשה הזאת יעודים גופניים בתועלת הגוף בעוה"ז שהם הכנה לחיי העוה"ב. ונכלל עוד תועלת במלת עקב כי יעודים גופניים אלו הוא השכר הקל והשפל שיש לאדם, כי כן העקב שפל הגוף, אבל השכר הגדול והעצום שהוא זיו השכינה נכלל במלת והיה שהוא כולל השם המיוחד, וזהו שסיימה פרשה של מעלה היום לעשותם וסמיך ליה והיה עקב, לרמוז כי בעשייתם היום הזה יהיה שכרו זיו השכינה, אבל רצתה התורה לבאר על המורגש ולהאריך בו ולרמוז על המושכל ולקצר בו כי כן המנהג בכל התורה. ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהלים מט) עון עקבי יסובני. ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני. וכן אם פוסע לדבר עברה אותו עון יסבהו ליום הדין כמו כן, שכן מצינו בבתו של ר' חנינא בן תרדיון שנגזר עליה לישב בקובה של זונות בעון שדקדקה בפסיעותיה לפני גדולי רומי, והצדיקה עליה את הדין ואמרה (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, כלומר אפילו בדקדוק פסיעות. הא למדת שהאדם נוטל שכר על פסיעותיו כפי הדרך שהוא הולך בה, זהו והיה עקב תשמעון. ובמדרש והיה עקב תשמעון אין שכרן של צדיקים אלא בסוף, אבל שכרן של רשעים הוא מיד בעוה"ז שנאמר (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו, שכרן לפניו, אבל צדיקים שכרן לאחריו שנאמר (תהלים צד) ואחריו כל ישרי לב, הוי אומר והיה עקב תשמעון.

סְפוֹרְנוֹ והיה עקב תשמעון. הנה המלך צוה את כל אלה כדי שתזכו שישמור לכם הברית והחסד וזה שאתם תשמרו היום לעשותם מאהבה שלא על מנת לקבל פרס והוא בשביל זה ישמור לכם הברית והחסד: את המשפטים. כי במשפט יעמיד ארץ: ושמרתם. זו משנה: ועשיתם אותם. ובזה האופן תעשו אותם אל נכון: ושמר ה' אלהיך לך את הברית. שנשבע כאמרו והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. כי אמנם בהיותו לנו לאלהים בלתי אמצעי ישפיע מציאות נצחי ההוה ממנו בלתי אמצעי כאמרו כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם (קהלת ג, יד) אמנם מציאות הנפסדים הוא ממנו באמצעי בלי ספק: ואת החסד. כאמרו אז ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך (בראשית יז, ח). כי אמנם הטוב ההוה לצדיקים בעולם הזה הוא חסד בלבד לא גמול מעשיהם:

כְּלִי יָקָר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. פירש"י אם המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם תשמעון. לא רצה לפרש עקב זה מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי לפי שקשה לו הלא בפסוק הקודם נאמר ושמרתם את החקים ואת המשפטים. ולמה הזכיר כאן משפטים בלא חקים, אלא ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז"ש אם המצות קלות כו' וע"כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע"כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע"פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ"מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים, ואת הוא לשון עם כמשפטו בהרבה מקומות שלשון את משמע כמו עם וכאלו אמר שתשמעון החקים עם המשפטים, וב' חלקי מצות אלו יהיו שוים בעיניך לכל דבר כי כמו שאתה נזהר במשפטים כך תהיה נזהר בחקים ולאידך גיסא בדרך שיתבאר בסמוך. וראיה לדברינו ממה שמסיק בילקוט (תתמו.) והיה עקב תשמעון זהו שנאמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד אין אני מתירא מן החמורות מפני שהן חמורות, אבל אני מתירא מן הקלות שמא עברתי עליהם ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקב"ה גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב מה רב טובך זה שכרן של מצות קלות עכ"ל. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי שאמר הקב"ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואיך אמר דוד ואתה אמרת כו', ואיך סמך בעל המדרש זה דבריו לפסוק והיה עקב תשמעון. ומאי משמע שפסוק רב טובך, מדבר בשכרן של מצות קלות, אלא ודאי שקשה לו והיה עקב תשמעון את המשפטים למה לא זכר גם החקים, ועוד אם מלת עקב תרמוז אל המצות קלות הל"ל ואת המשפטים כי מלת את אינו מקושר למעלה. אלא ודאי עקב היינו החקים, והם המצות שהם קלות בעיני ההמון עם ומלת את הוא כמו עם, והיינו הך שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מדתלי החקים במשפטים באמרו שתשמעון החקים עם המשפטים שוה ודומה להם, וע"ז דרש פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ר"ל המקיים החקים זהו דבר שהוא נגד בני אדם שהוא מתנגד אל רוב בני האדם, כי כרובם כן מונין עליהם והמקיים ודאי אינו מצפה כ"א לשכר עוה"ב כי בעה"ז אין תועלת שלהם נגלה כמו שנגלה לכל תועלת המשפטים והמקיימם חוסה בו ית' שלא יקפח שכרו, לכך נאמר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. שהם חוסים בך בדבר שהוא מתנגד לבני אדם המונין עליהם, וע"ז מביא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר הוא לשון זוהר וברירות כי ע"י שמירת החקים הרמוזים בעקב המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לעולם הבא, ז"ש כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' מסיק בילקוט (תתמז.) שישמור לך שכרך לעה"ב. וזה שאמרנו שאמר להשוות חקים למשפטים הוא לשני פנים. האחד הוא, שכבר אמרנו על הזריזות לומר כשם שאתה מזורז בעשיית המשפטים מצד שבעיניך אתה רואה התועלת, כך תהיה נזהר גם בחקים הרמוזות בעקב. ולאידך גיסא, כשם שהחקים מאחר שאין תועלתם מורגש לך ודאי אתה מקיימם לשם שמים לא לשם הנאתך כי אין ההנאה מורגשת לך לשעה, כך המשפטים לא תקיים בעבור הנאתך כ"א בעבור שמצות ה' עליך, כמ"ש מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. כשם שהחקים שאני מקיים ודאי אין כוונתי כ"א למען אשמור חקיך חקים שחקקת לי, כן ממשפטיך לא סרתי לא בעבור תועלתי המורגש כ"א בעבור שאתה הורתני. ועל דרך אמרו רז"ל אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כו'. וז"ש סוף פרשת ואתחנן, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. פירש"י בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי לטורדו מן עה"ב, וקשה אם הגוי מקיים איזו מצוה למה קראו שונאו בשעת קיום המצוה, אלא ודאי לפי שהגוי אפילו בשעה שהוא מקיים איזו מצוה מן המושכלות אינו עושה כ"א בעבור הנאתו המורגשת לשעה ע"כ דינו במאי דפסק אנפשיה לקבל שכרו בעה"ז אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם אלא ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך ר"ל בעבור שאנכי צויתיך תשמרם ולא בעבור הנאתך ואז ממילא יהיו המשפטים והחקים שוים בעיניך. וע"ז אמר ההיקש והיה עקב תשמעון את המשפטים ואז ראוי שיהיה הקרן שמור לך לעה"ב ושמר ה' אלהיך לך וגו'. וז"ש בסוף הפרשה, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם ופסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר מקודם כי אבד תאבדון, ועוד למה תלה איבודם באיבוד הגוים, אלא ודאי שפסוק זה אינו נקשר כלל עם שלמעלה כי למעלה דבר בע"ז והיה אם שכוח תשכח וגו' ועל הע"ז אמר כי אבד תאבדון, כפל האיבוד לומר שהעובד ע"ז נטרד מן העה"ז ומן העה"ב, ואח"כ אמר שיש איבוד אחר שאינו כ"א מן העה"ב לבד והוא מי שאינו מקיים העקב המרמז לחקים לפי שאין תועלתם נגלה לשעה ואז מסתמא אפילו מה שמקיים מן המצות אינו מקיים כ"א בעבור הנאת שעה, ועליו אמר כגוים אשר ה' מאביד והוא האיבוד האמור למעלה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, מן עה"ב. כן תאבדון, מן עה"ב. ונתן טעם לדבר ואמר עקב לא תשמעון, לפי שלא תשמעון המצוה הרמוזות בעקב משמע שמי שמקיים מה שרמוז בעקב אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן שמור לו לעולם הבא, לכך נאמר כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וזה פירוש יקר. ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו'. במלת לך רצה לתרץ מה שנאמר אשר נשבע לאבותיך. והלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה' את השבועה, אלא שאם לא תזכה אז ישמור ה' את השבועה אבל לא לך כ"א לדור אחר, או כדרך שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול ואם תזכה ישמר לך הבטחתו לדור זה. ומה שנאמר לך כמדבר ליחיד אע"פ שהתחיל כמדבר לרבים מ"מ הזכיר לך לרמוז גם על שכר עה"ב ששם עושין מדור לכל צדיק בפני עצמו. ואמר ברוך תהיה מכל העמים. ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו' על דרך מלאך רע יענה אמן. והקשה מהרי"א ע"ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה' דורש אותה תחילה וע"י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א"י שותים, ע"כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ"ש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה' אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ"ש כי לחמנו הם ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור.

אוֹר הַחַיִּים והיה עקב תשמעון וגו'. צריך לדעת אומרו והיה - מה יהיה? אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צ"ל אלא עקב תשמעון ושמר, ומה צורך בתיבת והיה. עוד צריך לדעת אומרו עקב, ולא אמר: ״אם תשמעון״, כדרך אומרו : ״אם בחקותי״, ורבותינו ז"ל דרשו (תנחומא): אם מצות שהאדם דש בעקביו, ״תשמעון״, וזה דרך דרש. ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ב): אין ״והיה״ אלא שמחה, והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות - אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה' -בין מצות ״לא תעשה״ בין מצות ״עשה״ - עליו אמר שלמה : ״ולשמחה מה זה עושה״, והוא אומרו והיה שמחה, תהיה לך עקב תשמעון פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה בעקבות משיחא וכו' כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פ"ד) שהפרוש אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים: עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו על דרך אומרו הן בקדושיו לא יאמין: עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור"ד סי' שפ"ד): עוד רמז על דרך אומרו פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה: עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר (ח"ג רי"ג) וז"ל דלית חדוותא קמי קב"ה כשעתא דישראל משתדלי באורייתא, והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון עקב תשמעון וגו', ורמז בתיבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות ואז ישכיל לשמוע בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה: ואפשר שרמז באות הנו"ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת הכתוב היא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה ואומרו ושמרתם וגו' פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה: ושמר וגו'. אומרו בתוספת וא"ו, ולפי משמעות הכתוב הוא גזרת הדבור והיה צריך לומר ישמור ה' וגו', ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה לאחד מהדרכים שהגזרה היא עקב, ולא' מהדרכים הגזרה היא תשמעון יבוא על נכון אומרו ושמר בתוספת וא"ו: לך את הברית וגו'. קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים בזה יזכו לשמור להם הבטחתו, וממה שאמר בפרשה זו עצמה (ט' ה') לא בצדקתך וגו' כי ברשעת וגו' ולמען הקים וגו' זה יגיד שהגם שאין להם צדקה בהכרח שיקיים ה' את השבועה וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש, ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה' המתנה לעולם ועד, והוא אומרו כאן ושמר ה', ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם: עוד יתבאר על זה הדרך לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות א' להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודור רביעי ישובו הנה, ב' לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו לא בצדקתך וגו' אף על פי כן קיים ה' לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק, והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם לא נחלו שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם , הרי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, לזה אמר משה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' וגו' את הברית וגו' פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות: או אפשר לומר כי על ז' אומות אומר את הברית ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת הג' הוא חסד מופלא שהם מלבד ארץ כנען, והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה, ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם, מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל וחסד מופלג יקרא ועליו הוא אומר ואת החסד, ותדע שכן הוא שהרי עדיין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים: עוד ירצה על זה הדרך עקב תשמעון וגו' לא תצטרכו לזכות בטוב ה' ובחסדו מצד שבועת האבות אלא תזכו מצד עצמיכם לשמור ה' לכם הברית וגו' שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו, והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ושמר לך ה' אלהיך וגו' שנתכוון להסמיך תיבת לך עם תיבת הברית להעירך לדברינו, ולדרך זה אומרו ושמר פירוש שכל הבטחות ה' ואין צריך לומר בריתו הם בטוחים ושמורים לעולם ועד, ודברים אלו כנים הם שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה' למה יגרעו לבא בכח זכות אבות ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם כי הם עמדו על הר סיני וגם היותם מצווים בתורה ובמצות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות:

יג וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר־אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ׃

רַשִׁ״י שגר אלפיך. וַלְדֵי בְקָרְךָ שֶׁהַנְּקֵבָה מְשַׁגֶּרֶת מִמֵּעֶיהָ: ועשתרת צאנך. מְנַחֵם פֵּרֵשׁ "אַבִּירֵי בָשָׁן" (תהילים כ"ב) – מִבְחַר הַצֹּאן, כְּמוֹ "בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם" (בראשית י"ד), לְשׁוֹן חֹזֶק, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "וְעֶדְרֵי עָנָךְ". וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם עַשְׁתָּרוֹת? שֶׁמַּעֲשִׁירוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן (חולין פ"ד):

אוּנְקְלוֹס וְיִרְחֲמִנָךְ וִיבָרֵכִנָךְ וְיַסְגִינָךְ וִיבָרֵךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עִבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ

אִבְּן עֶזְרָא פרי בטנך. הבנים ובטן רמז: ופרי אדמתך. הזכיר דגן תירוש ויצהר שהם עיקר: שגר. פירשתיו: אלפיך. כמו אלופינו מסובלים: ועשתרות. כמו עדרים ומפרש גדול היה בספרד והוציא טעם למה קראו העברים הבקר בשם אלף והצאן בעשתרות וכן היה מפרש הבעלים ועשתרות בעל המזל הצומח והעשירי ועוד לא די שיברך פרי בטנך כי לא יהיה בך עקר שאין זרעו מוליד וכן בבהמתך כי עוד תהיה בריא מכל מין חולי ידוע להיות כמנהג העולם וכל מדוי. שהיו חוץ המנהג:

רַמְבַּ״ן וטעם ואהבך כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם גם הוא יאהב אותך ויתכן שיהיה ואהבך יוצא שמחבב אותך למשפחות הנשפטים ולא ישנאוך עליהם וברכך שלא תאונה אליך רעה בעבור המשפט והרבך שלא תמעט באבדן העוברים אפילו יהיו רבים אובדים כאנשי עיר הנדחת:

סְפוֹרְנוֹ ואהבך. בהיותכם בנים כדמותו בצלמו כאמרם ז"ל (אבות) חביבין וגו' שנקראו בנים למקום ובזה יהיה נצחיות של ברית מאושר: וברכך. בממון לחיי שעה ובזה ייטיב את החסד אשר נשבע שתהיו בארץ באופן מאושר:

יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל־הָעַמִּים לֹא־יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ׃

רַשִׁ״י עקר. שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד:

אוּנְקְלוֹס בְּרִיךְ תְּהֵי מִכָּל עַמְמַיָא לָא יְהֵי בָךְ עֲקַר וְעַקְרָא וּבִבְעִירָךְ

רַשְׁבַּ״ם עקר: כולו קמץ, כמו מן חכם יאמר אשה חכמה, מן שפל שפלה איננה, כמו מן עקר עקרה, וכן מאתיהו בכל ספרי ספרד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ברוך תהיה מכל העמים. יותר מכל העמים, כענין שכתוב (דברים כח) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ, כי כשם שהמברך שהזכיר בו וברכך הוא גדול מכל האלהים כן אתה המתברך ממנו תהיה ברוך מכל העמים. או יאמר מכל העמים, מפי כל העמים שכלם יברכוך ויודו על מעלתך.

אוֹר הַחַיִּים ברוך תהיה וגו'. פירוש שלא תהיה אומה גדולה מהם, או ירצה על זה הדרך ברוך תהיה וגו' ומה היא הברכה שלא יהיה וגו' ואומרו בך וגו', פירוש שלא ימצא אדם עקר מעצמו, וכנגד עקרות הבא על ידי חולי אמר והסיר ה' ממך כל חולי הסובב, ובזה תהיה נכרת הברכה של לא יהיה בך עקר כשלא יהיה בישראל אדם שאינו מוליד: עוד ירצה באומרו והסיר וגו' על דרך אמרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים וכו', לזה אמר והסיר פירוש להיות שאינם בידו ובאים על האדם מבטיח שיסירם אחר שכבר באו, וכנגד חולאים הבאים בשליחות אמר לא ישימם בך, ולזה לא הספיק במאמר והסיר והוצרך לכפול ולו' לא ישימם ולא סמך על מה שקדם לו' והסיר: עוד בא להעיר בהכרת חסד אל כי הוא המסיר חולי מישראל, לבל יאמרו כי הדבר בא כפי הטבע יש עתים וזמנים שאין חולאים בעולם, לזה אמר וכל מדוי וגו' לא ישימם בך ונתנם בכל וגו', ובזה תשכיל כי הדבר בא בהשגחה מה' ויוכר הנס. עוד ירצה שהגם שישים ה' המדוה בשונאיהם לא יהיה החולי נדבק מהם אליהם הגם שיהיה חולי הנדבק כחולי ראתן (שם ע"ז ב) יפליא ה' בין ישראל לעמים:

טו וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל־חֹלִי וְכָל־מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל־שֹׂנְאֶיךָ׃

אוּנְקְלוֹס וְיֶעְדֵי יְיָ מִנָךְ כָּל מַרְעִין וְכָל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם בִּישַׁיָא דִי יְדַעַתְּ לָא יְשַׁוִּנוּן בָּךְ וְיִתְּנִנוּן בְּכָל סָנְאָךְ

רַמְבַּ״ן והסיר ה' ממך כל חולי הנהוג לבא בעולם והזכיר כל מדוי מצרים הרעים להבטיח ונתנם בכל שונאיך או שירמוז כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים כאמור בתוכחות (דברים כ״ח:ס׳) והשיב בך את כל מדוי מצרים וגו' וכבר פירשתי זה בסדר ויהי בשלח (שמות טו כו) והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז ולכך אמר ואכלת את כל העמים שתכריתם כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט) כי אכל את יעקב (תהלים עט ז) ואכלוהו ויכלוהו (ירמיהו י כה) וכן רבים ואמר לא תחוס עינך עליהם כאשר הזכרתי (רמב"ן על דברים ז׳:י״ב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והסיר ה' ממך כל חולי. שהוא במנהגו של עולם. וכל מדוי מצרים, שהיו חוץ ממנהגו של עולם. או יאמר, כל חולי הוא הבא מחוץ לגוף מצד השתנות האויר וקלקולו, וכל מדוי מצרים הוא הבא מבפנים מתוך הגוף, וזהו לא ישימם בך.

סְפוֹרְנוֹ כל חלי. אפילו המורגלים לבא מצד המערכת: הרעים. המתדבקים: אשר ידעת. שלקו על הים כמבואר למעלה: לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. אע"פ שיתנם בשונאיך לא ידבקו בך כענין יפול מצדך אלף אליך לא יגש:

טז וְאָכַלְתָּ אֶת־כָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא־תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת־אֱלֹהֵיהֶם כִּי־מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ׃

אוּנְקְלוֹס וּתְגַמַר יָת כָּל עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יָת טַּעֲוָתְהוֹן אֲרֵי לְתַקְלָא הוּא לָךְ

אִבְּן עֶזְרָא ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך: כי מוקש הוא לך. כל אחד מאלהיהם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואכלת את כל העמים. תכלה אותן ותאכלם כלחם, כלשון (במדבר יד) כי לחמנו הם. אשר ה' אלהיך נותן לך. דרשו רז"ל, בזמן שמסורין בידך, מכאן למדנו שגזל הגוי אסור בזמן הזה, ואמרו חכמים ז"ל שהוא יותר חמור מגזל ישראל מפני חלול השם, וכבר בארתי זה בפסוק (ויקרא כה) וחשב עם קונהו.

סְפוֹרְנוֹ לא תחוס עיניך עליהם ולא תעבוד את אלהיהם. לא תחוס. ובזה האופן לא תעבוד את אלהיהם. כי אם תחוס יחטיאוך בלי ספק. כי מוקש הוא לך. כי אמנם היותך חס עליהם יהיה לך למוקש שיפתוך לעבוד את אלוהיהם:

אוֹר הַחַיִּים ואכלת את כל העמים. זו מצות עשה, וגמר אומר אשר ה' אלהיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלהים, ואומרו לא תחוס עיניך וגו', על דרך אומרו ורחמי רשעים אכזרי, פירוש אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מדה טובה כי במה שלפנינו אינה אלא רעה, ואולי שהוצרך להזהיר לא תחוס, לפי שבירך ה' את ישראל בבנים ואמרו ז"ל שבעל בנים יתרבו רחמיו והראיה שאין ממנים בסנהדרין אלא מי שיש לו בנים, לזה בא מאמר ה' לנגדיות הטבע שיולד בהם מכח ברכת הבנים, וגמר אומר ולא תעבוד וגו' להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מיחוש ע"ז, והוא אומרו כי מוקש הוא לך, פירוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך או פירוש הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס:

יז כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם׃

רַשִׁ״י כי תאמר בלבבך. עַל כָּרְחֲךָ לְשׁוֹן דִּילְמָא הוּא, שֶׁמָּא תֹאמַר בִּלְבָבְךָ מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים לֹא אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, אַל תֹּאמַר כֵּן, לא תירא מהם, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרְשׁוֹ בְּאַחַת מִשְּׁאָר לְשׁוֹנוֹת שֶׁל כִּי שֶׁיִּפֹּל עָלָיו שׁוּב לֹא תִירָא מֵהֶם:

אוּנְקְלוֹס דִילְמָא תֵימַר בְּלִבָּךְ סַגִיאִין עַמְמַיָא הָאִלֵין מִנִי אֶכְדֵין אִכּוּל לְתָרָכוּתְהוֹן

סְפוֹרְנוֹ כי תאמר איכה אוכל להורישם לא תירא מהם. כשתאמר איכה אוכל להורישם בהיותם רבים ממני. לא תאמר זה ע"צ שתירא מהם אלא ע"צ שתכיר שזה היה נמנע לולא ה' שהיה לך. וזה כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. שהיו רבים וחזקים ממך ונתנם בידך והאבדת את שמם:

יח לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל־מִצְרָיִם׃

אוּנְקְלוֹס לָא תִדְחַל מִנְהוֹן מִדְכַּר תִּדְכַּר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם

יט הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֵּן־יַעֲשֶׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל־הָעַמִּים אֲשֶׁר־אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם׃

רַשִׁ״י המסת. נִסְיוֹנוֹת: והאתת. כְּגוֹן וַיְהִי לְנָחָשׁ (שמות ד'), וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת (שם): והמפתים. הַמַּכּוֹת הַמֻּפְלָאוֹת: והיד החזקה. זוֹ הַדֶּבֶר: והזרע הנטויה. זוֹ הַחֶרֶב שֶׁל מַכַּת בְּכוֹרוֹת:

אוּנְקְלוֹס נִסִין רַבְרְבִין דִי חֲזָאָה עֵינָךְ וְאָתַיָא וּמוֹפְתַיָא וִידָא תַקֶפְתָּא וּדְרָעָא מְרָמְמָא דִי אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כֵּן יַעְבֵּד יְיָ אֱלָהָךְ לְכָל עַמְמַיָא דִי אַתְּ דָחֵל מִקֳדָמֵיהוֹן

כ וְגַם אֶת־הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד־אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ׃

רַשִׁ״י הצרעה. מִין שֶׁרֶץ הָעוֹף שֶׁהָיְתָה זוֹרֶקֶת בָּהֶם מָרָה וּמְסָרַסְתָּן וּמְסַמְּאָה אֶת עֵינֵיהֶם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ נִסְתָּרִין שָׁם (סוטה ל"ו):

אוּנְקְלוֹס וְאַף יָת עֲרָעִיתָא יְגָרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בְּהוֹן עַד דְיֵבַדוּן דְאִשְׁתָּאָרוּ וּדְאִטַמָרוּ מֵקֳדָמָךְ

אִבְּן עֶזְרָא הצרעה. חולי בגוף מגזרת צרעת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וגם את הצרעה. דע כי הנסים שני חלקים, נסים נסתרים ונסים מפורסמים, והזכיר המפורסמים בפסוק של מעלה, הוא שאמר המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים, ועתה יזכיר מכת הצרעה שהוא מן הנסים הנסתרים שנראה לעיני רואיהם שהיא באה בדרך הטבע כענין הגשמים, לפי שאין בשניהם שנוי טבעו של עולם אבל הם ענין טבעי, וזהו לשון וגם כלומר וגם בדרך הטבע יושיעך הש"י כנגד אויביך, ולכך לא תערוץ מפניהם, כלומר שאין לירא מהאומות אלא מהשם השוכן בקרבך. ויש לך להתעורר בלשון ה' אלהיך ובלשון בקרבך. והזכיר בהקב"ה שני שבחים והם גדול ונורא כנגד שני חלקי הנסים, יאמר כי הוא יתעלה בעל הכח והיכולת, גדול בנסים הנסתרים ונורא בנסים המפורסמים, כענין שאמר בנס הים (שמות טו) נורא תהלות עושה פלא, ולכך הזכיר בסמוך את הגדולות ואת הנוראות האלה, הגדולות על הנסים הנסתרים הנוראות על הנסים המפורסמים. וצרעה הוא מין זבוב ומטיל ארס, ואמרו רז"ל שתי צרעות היו, אחת בימי משה ואחת בימי יהושע, והיתה מכה בפניהם ומסמא עיניהם ולא היו יכולין להלחם ובאין ישראל והורגין אותם. ובמקום אחר דרשו, היתה הצרעה מסמאה עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה, הוא שאמר הנביא (עמוס ב) ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת. וכן תרגם אונקלוס צרעה ערעיתא, ודרשו רז"ל למה נקרא שמה ערעיתא שעומדת לקראת אדם. תרגום (דברים כה) אשר קרך, דערעך.

כא לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא׃

אוּנְקְלוֹס לָא תִתְּבַר מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּהּ בֵּינָךְ אֱלָהָא רַבָּא וּדְחִילָא

אִבְּן עֶזְרָא לא תערוץ מפניהם. רק תערוץ מהשם שהוא אל גדול ונורא:

כב וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן־תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה׃

רַשִׁ״י פן תרבה עליך חית השדה. וַהֲלֹא אִם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין מִתְיָרְאִין מִן הַחַיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה') וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָּךְ? אֶלָּא גָּלוּי הָיָה לְפָנָיו שֶׁעֲתִידִין לַחֲטֹא:

אוּנְקְלוֹס וִיתָרַךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ זְעֵר זְעֵר לָא תִכּוּל לְשֵׁצָיוּתְהוֹן בִּפְרִיעַ דִילְמָא תִסְגֵּי עֲלָךְ חֵיוַת בָּרָא

אִבְּן עֶזְרָא אמר הגאון כי פן תרבה עליך סי' לזמן שינצחום ואין צורך וכבר פירשתיו:

רַמְבַּ״ן לא תוכל כלתם מהר יבטיח שהשם יכריתם כלם וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים והנה כלם יאבדו אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו ביד ישראל וכן אמר (דברים ט׳:ג׳) הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר שיאבדו רובם במהרה לא שיכלו עד אשר תפרה ונחלת את הארץ:

כג וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם׃

רַשִׁ״י והמם. נָקוּד קָמָץ כֻּלּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מ"ם אַחֲרוֹנָה מִן הַיְסוֹד, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ וְהָם אוֹתָם, אֲבָל "וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ" (ישעיהו כ"ח) כֻּלּוֹ יְסוֹד, לְפִיכָךְ חֶצְיוֹ קָמָץ וְחֶצְיוֹ פַּתָּח, כִּשְׁאָר פֹּעַל שֶׁל שָׁלוֹשׁ אוֹתִיּוֹת:

אוּנְקְלוֹס וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וִישַׁגֵשִׁנוּן שִׁגוּשׁ רַב עַד דְיִשְׁתֵּצוּן

רַשְׁבַּ״ם והמם מהומה גדולה: על כרחך והמם כמו וסבב ביתאל, כמו שמם מן שממה, על הר ציון ששמם, וממי"ן כפולים, ופירושו והרעים קול מהומה גדולה במלחמה עד השמדם ואילו היה פירושו של מ"ם אחרונה כמו אותם, היה לו לכתוב והממם, אבל מגזרת המה יהמה לבי, יאמר והמם, והמה אותם כמו מן עשה עצבי עשם, ומן כאשר ראה יעקב ויאמר יעקב כאשר ראם, ראה אותם, אף והמם מגזרת המם יתפרש המה אותם, ואם תאמר לפרש גם את זו כמו המה אותם אי אפשר לומר כן, לפי שלשון המיון נתלה בגוף האדם, לבי ככנור יהמה מעצמו, וכן יהמו יחמרו מימיו, ואם רוצה לומר המיון שעושה לאחרים צריך להדגישו והמם, כמו כלה שארי מעצמו, אויבי כלם לאחרים, כלה ה' את חמתו, ישנה הכתם הטוב מעצמו, לפיכך רפי, ולאחרים יאמר ושנא את בגדי כלאו, וישנה ואת נערותיה:

כד וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת־שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא־יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם׃

אוּנְקְלוֹס וְיִמְסַר מַלְכֵיהוֹן בִּידָךְ וְתוֹבַד יָת שִׁמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא יִתְעַתַּד אֱנַשׁ קֳדָמָךְ עַד דִתְשֵׁיצֵי יָתְהוֹן

אִבְּן עֶזְרָא השמדך. שם הפעל ואם הוא בחירק יתכן היות כמוהו השאיר לו שריד והעד אותם שהוא הפעול:

רַמְבַּ״ן ואמר ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ וכל הנצב בפניהם ישמידו וזה כענין שבא ביהושע (יא כ) כי מאת השם היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם ולא נשאר להם מלך בארץ כי כל מלכיהם נפלו וכתב רש"י (רש"י על דברים ז׳:כ״ב) פן תרבה עליך חית השדה והלא אם עושים רצונו אינם מתיראים מן החיה שנאמר (איוב ה כג) וחית השדה השלמה לך אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא ודברי רבותינו הם (ספרי) ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה כבר הזכרתי (רמב"ן על דברים ד׳:כ״ה) כי משה רבינו במשנה התורה יבטיח ויזהיר וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחקתי (ויקרא כו ו) אבל יהיה כאשר אמר שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים:

סְפוֹרְנוֹ ונתן מלכיהם בידיך, והאבדת את שמם. כי אמנם קיום זרע מלוכת האויבים הוא לשטן בכל עת, כענין הדד נער קטן שהיה מזרע המלך באדום, וקם לשטן לשלמה:

אוֹר הַחַיִּים ונתן מלכיהם בידך. פירוש בחיים חיותם כאומרו ויוציאו אליו את חמשת המלכים האלה אל יהושע:

כה פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא־תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא׃

אוּנְקְלוֹס צַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא לָא תַחְמֵד כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עֲלֵיהוֹן וְתִסַב לָךְ דִילְמָא תִּתָּקַל בֵּהּ אֲרֵי מְרָחָקָא דַיְיָ אֱלָהָךְ הוּא

אִבְּן עֶזְרָא כסף וזהב שעליהם או ממון תקח לעזבם: תוקש. הוי״‎ו תחת יו״‎ד יקושתי לך:

רַמְבַּ״ן לא תחמד כסף וזהב עליהם יחסר אשר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם והוא נויי ע"ז צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא פסילי אלהיהם ואסר גם כן הנויין שעליהן והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו לאסור בהנאה כל עניני ע"ז היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אמרו רז"ל במסכת ע"ז, פסלו לאלוה לא תחמד, פסלו מאלוה ולקחת לך. והענין כי בלשון פסילים יש בו שני משמעיות, האחד לשון פסל ועבודה זרה ממש והאחד לשון בטול מלשון פסלות, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושיו. וכמו כן יש בלשון הכתוב שני משמעיות אחד לאיסור ואחד להתר, אחד לאיסור זהו לא תחמד, ואחד להתר זהו ולקחת לך, שהרי עבודה זרה שבטלה הגוי מותרת.

סְפוֹרְנוֹ פן תוקש בו. שלפעמים יקרה שתצליח באותו כסף וזהב שעליהם ותחשוב שהיה זה בכח אותה העבודת גלולים שהיו עליה:

כו וְלֹא־תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל־בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי־חֵרֶם הוּא׃

אוּנְקְלוֹס וְלָא תָעֵל דִמְרָחָק לְבֵיתָךְ וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵהּ שַׁקָצָא תְשַׁקְצִנֵהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵהּ אֲרֵי חֶרְמָה הוּא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא תביא תועבה אל ביתך. מכאן למדו חז"ל בדרך אסמכתא שאסור להשכיר ביתו לגוי לבית דירה מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה וישראל זה המשכיר עובר, שהרי שכירות אינו קונה הקרקע לשוכר, וקרקע לאו של עו"ג הוא אלא של ישראל הוא לפיכך עובר עליו. אבל מצינו קצת מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין זה אלא בארץ ישראל לפי ששם עיקר עבודה זרה וכן נראה בירושלמי, וכן דעת רבינו חננאל ז"ל, וכן אנו נוהגין בזה התר עכשיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב, בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בארץ ישמעאלים. שקץ תשקצנו. למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיה מו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז"ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז"ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים עט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז"ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש"י ז"ל קלעים שעושין לע"ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא"כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם.

סְפוֹרְנוֹ תתעבנו כי חרם הוא. תתעב אותו הכסף והזהב של תועבה. כי חרם הוא. שלא בלבד יקרה שלא תצליח בו אבל יחרים את שאר נכסיך:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.