א
כָּל־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
כל המצוה. כִּפְשׁוּטוֹ; וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אִם הִתְחַלְתָּ בְּמִצְוָה גְּמֹר אוֹתָהּ, שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת אֶלָּא עַל שֵׁם הַגּוֹמְרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם" (יהושע כ"ד), וַהֲלֹא מֹשֶׁה לְבַדּוֹ נִתְעַסֵּק בָּהֶם לְהַעֲלוֹתָם? אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְגָמְרָהּ וּגְמָרוּהָ יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת עַל שְׁמָם (תנחומא):
רַמְבַּ״ן
וטעם כל המצוה לומר אע"פ שהזהרתי אתכם במשפטים גם כל המצות תשמרון לעשות כי בעשיית כלן תחיון ורביתם בפרי בטן ופרי בהמה ופרי האדמה ככל הנזכר למעלה:
אִבְּן עֶזְרָא
כל המצוה. הטעם אם רציתם לשמור המצות למען תחיו זכרו את הדרך:
סְפוֹרְנוֹ
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות. הנה המכוון אצל ההמון הוא השגת הצלחות זמניות הנכללות בג' מיני' והם אורך ימים והבנים והממון והנה בקיום המצות תשיגו את כלם לפיכך תשמרו לעשותם: למען תחיון. כי אמנם האל ית' כשצוה כיון שבקיום מצותיו תשיגו אורך ימים אפילו בחיי שעה: ורביתם. שתשיגו רבוי הבנים: ובאתם וירשתם. ושתשיגו עושר וכבוד בירושת הארץ:
ב
וְזָכַרְתָּ אֶת־כָּל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת־אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְוֺתָיו] אִם־לֹא׃
רַשִׁ״י
התשמר מצותו. שֶׁלֹּא תְנַסֵּהוּ וְלֹא תְהַרְהֵר אַחֲרָיו:
רַמְבַּ״ן
וזכרת את כל הדרך וגו' יאמר כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד) טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא כי היה נסיון גדול להם שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס וירעבו אליו מאד וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם:
סְפוֹרְנוֹ
וזכרת את כל הדרך. שנתן לך לחם לאכול ובגד ללבוש שלא בדרך טבע: לנסותך. אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער: לדעת את אשר בלבבך. שיהי' מה שבלבך יוצא לפועל כדי שידע כל מלאך שבדין תהיה מעלתך יותר מן מלאכי השרת ותהי' עליך ידיעתי הפועלת לטוב כראוי לנמצא בפועל:
ג
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם׃
רַמְבַּ״ן
וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א) לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (במדבר רבה א׳:ב׳) בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור א"כ שמור מצותיו וחיה ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד) וירעיבך מתחלה כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את הקהל הזה ברעב ואחרי כן האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (דברים ח׳:ט״ז) וספר הנס שעשה להם ולמען ענותך שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו' (דברים ח׳:ט״ו) אבל מה שאמר בפרשת המן (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה וזה עולה בדרך הפשט אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון:
אִבְּן עֶזְרָא
ויענך. בדרך: וירעיבך. קודם בא המן או במן בעצמו בעבור שהיה קל על לבם וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות: ידעון. בנו״ן וכן צקון לחש גם ויחנון בעבר ארנון: הודיעך. שם הפעל: הלחם. שאדם תדיר בו: מוצא פי ה'. כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:
ד
שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה׃
רַשִׁ״י
שמלתך לא בלתה. עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ שָׁפִים בִּכְסוּתָם וּמְגַהֲצִים אוֹתָם כְּמִין כֵּלִים מְגֹהָצִים, וְאַף קְטַנֵּיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיוּ גְדֵלִים הָיָה גָּדֵל לְבוּשָׁן עִמָּהֶם, כַּלְּבוּשׁ הַזֶּה שֶׁל חֹמֶט שֶׁגָּדֵל עִמּוֹ (עי' ילקוט שמעוני תת"ן): לא בצקה. לֹא נָפְחָה כְּבָצֵק, כְּדֶרֶךְ הוֹלְכֵי יָחֵף שֶׁרַגְלֵיהֶם נְפוּחוֹת:
רַמְבַּ״ן
שמלתך לא בלתה מעליך ענני כבוד היו שפין בכסותן ומגהצים אותם כמו כלים המגוהצים וכן קטניהם כשהיו גדלין גדל לבושן עמהם לשון רש"י (רש"י על דברים ח׳:ד׳) ודברי אגדה (מדרש תהלים כג) אבל ר"א כתב ואחרים אמרו כי הוציאו מלבושים רבים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה וכן אמר ורגלך לא בצקה שנתן להם כח או הוליכם לאט ואין דבריו נכונים כי משה יזכיר להם זה לאמר כי בעשיית המצוה יהיה להם מזון וכסות ויחליפו כח כאשר חיו במן ארבעים שנה והיו להם השמלות וארח ברגלם לא יבא והכל ממעשה הנס כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ויתפרנס ואם תכסה את הקורה בשמלה חדשה בארבעים שנה תבלה אע"פ שאין בה זיעה אף כי אנוש רמה:
אִבְּן עֶזְרָא
שמלתך. יש אומרי' דרך אות ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה: לא בצקה. מגזרת ויאפו את הבצק כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו ויתכן שנתן להם השם כח או הוליכם אט:
ה
וְיָדַעְתָּ עִם־לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת־בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ׃
רַמְבַּ״ן
כי כאשר ייסר איש את בנו שיתן עליו לטובתו עול מוסר כענין שנאמר (משלי יט יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך כן ה' אלהיך מיסרך מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה על כן אמר אחריו (דברים ח׳:ז׳) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה:
אִבְּן עֶזְרָא
וידעת עם לבבך. שידע באמונת לבו שהוא העיקר ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך ואם הרעיבך ליסרך ויענך בדרך בצמא שכרך שיביאך אל הארץ הטובה:
סְפוֹרְנוֹ
מיסרך. נותן לך במצותיו מוסר נאות אל השלמות המכוון מאתו:
ו
וְשָׁמַרְתָּ אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ׃
ז
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר׃
רַמְבַּ״ן
וטעם ארץ נחלי מים שהיא כגן רוה לא שישקוה מים ברגל כארץ מצרים כאשר יאמר עוד (דברים י״א:י״א) כי למטר השמים תשתה מים ופירש כי עינות ותהומות יוצאים בבקעה וגם בהר ומשם יזחלו בה נחלים ושיעור הכתוב עינות ועינות תהומות כמו בעזוז עינות תהום (משלי ח כח) מעינות תהום רבה (בראשית ז יא) והענין כי יש מן המעינות שנוזלים מתמצית לחות ההרים מן הגשמים שנבלעים בתוכם או מן האדים העולים להם והם שקרא עיינות כמו אל כל מעיני מים (מלכים א יח ה) למעינו מים (תהלים קיד ח) ויש מהם שיוצאים ממקור התהום והם שקראם תהומות כלומר מעינות תהום ואמר כי משניהם בבקעה וגם בהר:
סְפוֹרְנוֹ
אל ארץ טובה. שנקבצו בה מיני הטובו' שלא יקבצו בגליל זולתו וספר חמשת מיני הטוב ובכל אחד מהם אמר ארץ. הראשון הוא ארץ נחלי מים עינות ותהומות לא מי יאורים ואגמים הרעים. על הפך והמים רעים והארץ משכלת. השני הוא ארץ חטה ושעורה הצריכים למזון. השלישי הוא ארץ זית שמן ודבש שהם מעדני מלך. הרביעי ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שימצאו בה מעות בזול. כאמרו ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו. כי אמנם יוקר המעות קשה מיוקר הפירות. כאמרם ז"ל (תעניות פ' סדר תעניות) לא שנו אלא על בצורת של פרות אבל על בצורת של מעות מתריעים עליהם מיד. החמישי הוא ארץ אשר אבניה ברזל שבה נמצא רבוי אבנים קשות ובהירות יפות וטובות לבנין:
ח
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ׃
רַשִׁ״י
זית שמן. זֵיתִים הָעוֹשִׂים שֶׁמֶן:
ט
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל־בָּהּ לֶחֶם לֹא־תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת׃
רַמְבַּ״ן
וטעם אשר אבניה ברזל כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים שם תמצא ברזל כי מעפרה יוקח ובשרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ ובתרגום ירושלמי ראיתי דאבנהא ברירן היך פרזלא וכו' ר"ל שהכתוב משבח הארץ שימצאו בה מחצבים מן אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר ונעשים ליושביהם קבריהם:
סְפוֹרְנוֹ
תחצוב נחשת. הוא הברזל הטוב שהוא בהיר ונאות לבנין וכלים:
י
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ׃
רַמְבַּ״ן
ואמר ואכלת ושבעת וברכת כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם ורבותינו (ברכות מח) קבלו שזו מצות עשה וטעמו ותברך את ה' אלהיך וכן ועשית מעקה לגגך (דברים כ״ב:ח׳) וכן ועשית פסח לה' אלהיך (דברים ט״ז:א׳) ולקחת מראשית כל פרי האדמה (דברים כ״ו:ב׳) ורבים כן וטעם על הארץ הטובה כמו ועל הארץ הטובה יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום:
סְפוֹרְנוֹ
וברכת את ה' אלהיך. למען תזכור כי מאתו היו אלה לך:
יא
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם׃
יב
פֶּן־תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ׃
יג
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה־לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ יִרְבֶּה׃
אִבְּן עֶזְרָא
ירבין. היו״ד תחת ה״א ואין זה דעת רבי משה הכהן הספרדי:
יד
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃
אִבְּן עֶזְרָא
ורם לבבך. ותשכח כי עבד היית בשפלות לב ותשכח הענוי והרעב והצמא שהיה לך במדבר ואף על פי כן השם כלכל אותך:
טו
הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין־מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ׃
אִבְּן עֶזְרָא
במדבר. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא במדבר הגדול. שהוא ארוך ורחב והנורא. שהוא מדבר שרף: החלמיש. הצור התקיף:
סְפוֹרְנוֹ
מצור החלמיש. שנהפך למים כאמרו ההופכי הצור אגם מים:
טז
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ׃
סְפוֹרְנוֹ
למען ענותך. שתקיים מעוני כדאגת מי שאין לו פת בסלו: ולמען נסותך. אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער: להיטיבך. יותר ממלאכי השרת כראוי למנוסה לפניו:
יז
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה׃
אִבְּן עֶזְרָא
החיל הזה. הממון וכן ועזבו לאחרים חילם. והטעם יגיעם וכחם:
יח
וְזָכַרְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה׃
רַמְבַּ״ן
וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם על כן אמר אם תחשוב כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו ואם תשכח את השם יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם כי כל עוזבי ה' יכלו וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב כחי ועצם ידי וגו' ואמר (ט א) שמע ישראל דבר אמת מפי כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים ממך ואיך תנצחם במלחמה ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים ואיך תכבוש אותם ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם ואתה שמעת מימים ראשונים שלא יתיצב אדם לפניהם וכשיתברר לך כל זה יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם לא כח ועצם יד שנתן לך אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם וזה רמז למה שאמר (יהושע י יא) וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים וכן אמר שם (דברים ח׳:י״ד) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו וגו' כי ה' נלחם לישראל והערים הבצורות שהזכיר כאן רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם ימין השם וזרועו בתקיפים ואור פניו שרצם בהרוגי המלחמה שנתן להם כח עליהם וזהו שאמר הכתוב עוד (עמוס ב ט) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת ייחד האמורי שהיה עצום בהם והשם הוא המשמיד אותו:
אִבְּן עֶזְרָא
וזכרת. הטעם אם עלה על לבבך לאמר כחי ועוצם ידי זכור הנותן לך כח:
יט
וְהָיָה אִם־שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן׃
סְפוֹרְנוֹ
והיה אם שכח תשכח. וזה יקרה כאשר תיחס הצלחתך אל כחך ולא תברכהו עליה: תאבדון. הגוים משני עולמות:
כ
כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
סְפוֹרְנוֹ
עקב. וכל זה יקרה כשלא תברך כאשר צוך למעלה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.